Love's Expression and Transformation Through Giving

וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃

Looking up, he saw three figures standing near him. As soon as he saw them, he ran from the entrance of the tent to greet them and, bowing to the ground, he said, “My lords! If it please you, do not go on past your servant. Let a little water be brought; bathe your feet and recline under the tree. And let me fetch a morsel of bread that you may refresh yourselves; then go on—seeing that you have come your servant’s way.” They replied, “Do as you have said.” Abraham hastened into the tent to Sarah, and said, “Quick, three seahs of choice flour! Knead and make cakes!” Then Abraham ran to the herd, took a calf, tender and choice, and gave it to a servant-boy, who hastened to prepare it. He took curds and milk and the calf that had been prepared and set these before them; and he waited on them under the tree as they ate.

אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.

(דברים יא כב) לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, אֵלּוּ הֵן דַּרְכֵי מָקוֹם? (שמות לד ו) ״ה׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״, וְאוֹמֵר (יואל ג ה): ״וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה׳ יִמָּלֵט״. וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לִקְרֹא בִּשְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם? אֶלָּא נִקְרָא הַמָּקוֹם רַחוּם – אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא חַנּוּן – אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמה ח): ״חַנּוּן וְרַחוּם ה׳״ וְגוֹ׳, וַעֲשֵׂה מַתְּנוֹת חִנָּם. נִקְרָא הַמָּקוֹם צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא ז): ״כִּי צַדִּיק ה׳ צְדָקוֹת אָהֵב״ – אַף אַתָּה הֱיֵה צַדִּיק. נִקְרָא הַמָּקוֹם חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג יב): ״כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה׳״ – אַף אַתָּה הֱיֵה חָסִיד. לְכָךְ נֶאֱמַר (יואל ג ה): ״וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה׳ יִמָּלֵט״, וְאוֹמֵר (ישעיה מג ז): ״כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי״ וְגוֹ׳; וְאוֹמֵר (משלי טז ד): ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״.

Pisqa’ 49 1. “Walking in all His ways” (Dt.11:22). What are the ways of the All-Present? “HASHEM, a compassionate and gracious God” (Ex.34:6). And He says: “And all who are called by the Name of HASHEM will be spared” (Joel 3:5). How is it possible for a person to be called by the Name of the All-Present? Rather— the All-Present is called compassionate, so you, too, must be compassionate; the Holy One is called gracious, so you, too, must be gracious, for it is said: “Gracious and compassionate is HASHEM” (Ps.145:8)— freely offering His gifts. The All-Present is called righteous, for it is said: “Righteous is HASHEM, loving righteous deeds” (Ps.11:7)— so you, too, must be righteous. The All-Present is called kind, for it is said: “I am kind, says HASHEM” (Jer.3:12)— so you, too, must be kind. For this reason is it said: “And all who are called by the Name of HASHEM will be spared” (Joel 3:5)— [to be “called by” is to “embody His qualities”]. And it says: “Whoever is called by My honorable Name, I have created him” (Is.43:7), And it says: “HASHEM created everything for His purpose” (Prov.16:4).

דְּתַנְיָא: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת: עֲשֵׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וּכְתוֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ בִּדְיוֹ נָאֶה, בְּקוּלְמוֹס נָאֶה, בְּלַבְלָר אוּמָּן, וְכוֹרְכוֹ בְּשִׁירָאִין נָאִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: ״וְאַנְוֵהוּ״ — הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ, מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם — אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְרַחוּם.

What is the source for the requirement of: “This is my God and I will glorify Him”? As it was taught in a baraita with regard to the verse: “This is my God and I will glorify Him [anveihu], the Lord of my father and I will raise Him up.” The Sages interpreted anveihu homiletically as linguistically related to noi, beauty, and interpreted the verse: Beautify yourself before Him in mitzvot. Even if one fulfills the mitzva by performing it simply, it is nonetheless proper to perform the mitzva as beautifully as possible. Make before Him a beautiful sukka, a beautiful lulav, a beautiful shofar, beautiful ritual fringes, beautiful parchment for a Torah scroll, and write in it in His name in beautiful ink, with a beautiful quill by an expert scribe, and wrap the scroll in beautiful silk fabric. Abba Shaul says: Ve’anveihu should be interpreted as if it were written in two words: Ani vaHu, me and Him [God]. Be similar, as it were, to Him, the Almighty: Just as He is compassionate and merciful, so too should you be compassionate and merciful. In any case, there is no proof from Rabbi Yishmael’s statement with regard to the Paschal lamb that he would say the same with regard to circumcision, as in that case, he might agree that fulfilling the mitzva beautifully justifies overriding Shabbat.

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'. וְהִיא שֶׁלִּמֵּד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה" וְגוֹ'. וְהַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ מֵבִיא טוֹבָה וּבְרָכָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו":

How can one train himself to follow these temperaments to the extent that they become a permanent fixture of his [personality]? He should perform - repeat - and perform a third time - the acts which conform to the standards of the middle road temperaments. He should do this constantly, until these acts are easy for him and do not present any difficulty. Then, these temperaments will become a fixed part of his personality. Since the Creator is called by these terms and they make up the middle path which we are obligated to follow, this path is called "the path of God." This is [the heritage] which our Patriarch Abraham taught his descendants, as [Genesis 18:19] states: "for I have known Him so that he will command his descendants...to keep the path of God." One who follows this path brings benefit and blessing to himself, as [the above verse continues]: "so that God will bring about for Abraham all that He promised."

או יאמר דהנה ידוע שכל התאמצות עבודתו של אאע"ה וכל מגמתו הי' רק שיתגלה ויתפרסם אלהותו ית"ש ע"י מדתו מדת החסד כמ"ש הלוך ונסוע הנגבה לדרום שהוא ימין מדת החסד ועיקר עבודתו הי' שכל העולמות יתפרנסו ויתנהגו ע"י מדתו החסד ושימתקו כל הדינין בשורשם ויהיו נעשים חסדים גמורים. והנה ממר"א מספרו רפ"א היינו פ"ר דינין והמתקתן ע"י א'. ר"ל אלופו של עולם.

לְמָשָׁל, יֵשׁ אַהֲבָה שֶׁהָאָב אוֹהֵב אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיג זֹאת הָאַהֲבָה. וְהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַבֵּן וּבֵין הָאָב כְּשֶׁעֲדַיִן הַבֵּן בְּמֹחַ הָאָב קֹדֶם הַהוֹלָדָה – זֶה הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג עַכְשָׁו, כִּי אֵין מַשִּׂיגִין עַכְשָׁו כִּי אִם בִּזְמַן וּבְמִדּוֹת, וְאַהֲבָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ וּבְמֹחוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְהַמִּדּוֹת, וְאֵינוֹ מְלֻבָּשׁ בְּשׁוּם לְבוּשׁ.

שבודאי לא הי' זה בתחילתו שהרי במדרש אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קירבו זה אברהם דכתיב אשר בחרת באברהם ולא קירבו אלא הוא קירב א"ע, אי אפשר שהי' תחילת הכנסתו בקדושה באהבה ודביקות אלא הי' בבחי' עול מלכות שמים שהשכיל שיש נמצא בורא עולם שאליו ראוי לעבוד במסירת הנפש, אך לעומת שהי' מקבל על עצמו עול מלכות שמים זכה אח"כ להיות מכיר את הבורא ואז יתכן לו לדבוק נפשו באהבה וע"כ נקרא אברהם לעולם בשתי מדות אלה ירא אלקים ובמדרש הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם שנאמר כי ירא אלקים אתה, וכתיב אברהם אוהבי, שאהבה ודביקות שזכה להם הי' רק לפי מכסת היראה ועול מלכות שמים שקדום, וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט:

הורגלנו לחשב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם יטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא... כי את עצמו ימצא בהם... האהבה הזאת היא אשר תבא בלי ספק מן הנתינה. ראיתי הורים אשר ראו את כל חמדת חייהם בבנם הקטן, והנה בשעת מלחמה ברחו כולם, והאב נשאר עם בנו בצד אחד והאם בצד שני. כאשר שקטה המלחמה והתוועדו שוב יחד, לא יכלו לתקן את אשר חסר להם בזמנו - אהבת האב ובנו היתה עמוקה מאהבת האם והבן... האב הוא אשר גידל ואימן את הילד תחתיה, זהו אשר חסר לה, האהבה הבאה מן הנתינה עברה כולה אל האב...

יש בחינה למעלה מזו. כבר ביארנו שהאהבה תולדת הנתינה. האדם נותן מעצמו, וממילא יאהב את המקבל, כי הוא מוצא את עצמו כלול בו על ידי מה שנתן לו. ואם ירבה את חסדו עם רעהו, ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבנו בבחינת "כמוך" ממש, בבחינת השתוות והזדהות בלב וברגש.

הורגלנו לחשב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו, אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא, אם בן יהיה אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל... האהבה הזאת, היא אשר תבא מן הנתינה בלי ספק...

כאן שאלה יפה עומדת לפנינו, הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?

כאן שאלה עומדת לפנינו, האם הנתינה תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?

כללו של דבר: מה שיתן האדם לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר לו חלק בחברו זה אשר נתן לו. זה היא הדבקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה בשם אהבה.

כללו של דבר, מה שיתן האדם לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם לו חלק בחברו זה אשר נתן לו. זו היא הדבקות אדם לזולתו אשר נקרא לה אהבה.