Defining a Talmid Chacham in Jewish Law

מַאי ״בַּנָּאִין״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם כׇּל יְמֵיהֶן. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמַּחְזִירִין לוֹ אֲבֵידָה בִּטְבִיעוּת הָעַיִן — זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהוֹפְכוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּמַנִּין אוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר — זֶה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר הֲלָכָה בְּכׇל מָקוֹם וְאוֹמֵר, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּוין לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ — זֶה שֶׁמַּנִּיחַ חֶפְצוֹ וְעוֹסֵק בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם. וְהָנֵי מִילֵּי לְמִיטְרַח בְּרִיפְתֵּיהּ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם — כׇּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֲלָכָה בְּכׇל מָקוֹם, וְאוֹמְרָהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְמַנּוֹיֵיהּ פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר. אִי בַּחֲדָא מַסֶּכְתָּא — בְּאַתְרֵיהּ, אִי בְּכוּלֵּיהּ תַּנּוֹיֵהּ — בְּרֵישׁ מְתִיבְתָּא.

The Gemara asks: Who are the builders mentioned here? Rabbi Yoḥanan said: These are Torah scholars, who are engaged in building the world all of their days. And with regard to this, Rabbi Yoḥanan said: Who is a Torah scholar of whom the Sages said that one must return a lost object to him based on visual identification, even if he does not provide an identifying sign for it? That is one who makes sure his upper undergarment is turned inward so that the uneven stitching is not visible. This means that he conducts himself like a Torah scholar in all his ways, even in matters of cleanliness and order (Maharsha). On a related note, the Gemara adds that which Rabbi Yoḥanan said: Who is a Torah scholar who may be appointed as a leader of the community? This is one who is asked about matters of halakha on any topic and he is able to answer, and even if he were asked about tractate Kalla, a tractate that few have mastered. And Rabbi Yoḥanan said: Who is the Torah scholar for whom the inhabitants of his city are commanded to perform his labor for him? This is one who sets his own matters aside and engages in matters of Heaven. It is therefore fitting for the community to support him. And that applies only to exerting themselves to provide him with his bread, as it is appropriate that they sustain him. And Rabbi Yoḥanan said: Who is included in the category of a Torah scholar? Anyone who is asked about the halakha with regard to any topic and is able to state it. And they say: What are the practical consequences of this question? It is to appoint him a leader of the community. If he is an expert in a single tractate, they appoint him as a leader in his place; if he is an expert in all of his learning, they appoint him as the head of the yeshiva.

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אֵיזֶהוּ ״שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ. דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: כׇּל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וְרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ, וְשִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״. רַב זְבִיד אָמַר: זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, ״אַשְׁרֶיךָ״ – בְּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְטוֹב לָךְ״ – לָעוֹלָם הַבָּא.

The Gemara cites an aphorism: Rav Ḥisda says: Who is a Torah scholar? This is one who sees his own tereifa. In other words, when the status of his own animal is uncertain, he deems it prohibited without concern for his own monetary loss. And Rav Ḥisda says: Who is referred to by the verse: “He that hates gifts shall live” (Proverbs 15:27)? This is one who sees his own tereifa. He is careful to avoid deriving benefit from that which is not his own, and even from items that are his concerning which it is questionable whether or not they are permitted. Mar Zutra taught in the name of Rav Ḥisda: Anyone who reads the Torah and studies the Mishna, and sees his own tereifa, and has served Torah scholars to learn the ways of halakhic judgment, about him the verse states: “When you eat the labor of your hands, happy shall you be, and it shall be well with you” (Psalms 128:2). Rav Zevid says: Such a person merits inheriting two worlds, this world and the World-to-Come. When the verse states: “Happy shall you be,” it means in this world, and when it states: “And it shall be well with you,” it is referring to the World-to-Come.

גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה

״מַשְׁעֵן״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״מַשְׁעֵנָה״ — אֵלּוּ בַּעְלֵי מִשְׁנָה, כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא וַחֲבֵירָיו. פְּלִיגִי בַּהּ רַב פָּפָּא וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: שֵׁשׁ מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְחַד אָמַר: שְׁבַע מֵאוֹת סִדְרֵי מִשְׁנָה. ״כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי״. ״וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה, שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כַּמַּיִם בְּאַגָּדָה. ״גִּבּוֹר״ — זֶה בַּעַל שְׁמוּעוֹת. ״וְאִישׁ מִלְחָמָה״ — זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ״שׁוֹפֵט״ — זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. ״נָבִיא״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. ״קוֹסֵם״ — זֶה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ״. ״זָקֵן״ — זֶה שֶׁרָאוּי לִישִׁיבָה. ״שַׂר חֲמִשִּׁים״ — אַל תִּקְרֵי ״שַׂר חֲמִשִּׁים״, אֶלָּא ״שַׂר חוּמָּשִׁין״. זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: ״שַׂר חֲמִשִּׁים״ — כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִכָּאן שֶׁאֵין מַעֲמִידִין מְתוּרְגְּמָן עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה. ״וּנְשׂוּא פָּנִים״ — זֶה שֶׁנּוֹשְׂאִין פָּנִים לְדוֹרוֹ בַּעֲבוּרוֹ. לְמַעְלָה, כְּגוֹן רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. לְמַטָּה, כְּגוֹן רַבִּי אֲבָהוּ בֵּי קֵיסָר. ״יוֹעֵץ״ — שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים. ״וְחָכָם״ — זֶה תַּלְמִיד הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹתָיו. ״חֲרָשִׁים״ — בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַכֹּל נַעֲשִׂין כְּחֵרְשִׁין. ״וְנָבוֹן״ — זֶה הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. ״לָחַשׁ״ — זֶה שֶׁרָאוּי לִמְסוֹר לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּיתְּנָה בְּלַחַשׁ.

The Gemara proceeds to clarify the homiletical meaning of these terms: “Support”; these are masters of the Bible. “Staff”; these are masters of Mishna, such as Rabbi Yehuda ben Teima and his colleagues. The Gemara interjects: Rav Pappa and the Rabbis disagreed with regard to this. One of them said: They were proficient in six hundred orders of Mishna, and the other one said: In seven hundred orders of Mishna, only six of which remain today. “Every support of bread”; these are masters of Talmud, as it is stated: “Come, eat of my bread, and drink of the wine that I have mingled” (Proverbs 9:5). “And every support of water”; these are the masters of aggada, who draw people’s hearts like water by means of aggada. “The mighty man”; this is the master of halakhic tradition, one who masters the halakhot transmitted to him from his rabbis. “And the man of war”; this is one who knows how to engage in the discourse of Torah, generating novel teachings in the war of Torah. “A judge”; this is a judge who judges a true judgment truthfully. “A prophet”; as it literally indicates. “A diviner”; this is a king. Why is he called a diviner? For it is stated: “A divine sentence is on the lips of the king” (Proverbs 16:10). “An elder”; this is one fit for the position of head of an academy. “A captain of fifty,” do not read it as “sar ḥamishim,” rather read it as “sar ḥumashin”; this is one who knows how to engage in discourse with regard to the five books of [ḥamisha ḥumshei] the Torah. Alternatively, “a captain of fifty” should be understood in accordance with Rabbi Abbahu, for Rabbi Abbahu said: From here we learn that one may not appoint a disseminator over the public to transmit words of Torah or teachings of the Sages if he is less than fifty years of age. “And the man of favor”; this is one for whose sake favor is shown to his generation. The Gemara provides different examples of this: Some garner favor above, such as Rabbi Ḥanina ben Dosa, whose prayers for his generation would invariably be answered. Others gain favor below, for example: Rabbi Abbahu, who would plead Israel’s case in the house of the emperor. “The counselor”; this is referring to one who knows how to intercalate years and determine months, due to his expertise in the phases of the moon and the calculation of the yearly cycle. “The cunning”; this is a student who makes his rabbis wise through his questions. “Charmer [ḥarashim]”; this is referring to one so wise that when he begins speaking matters of Torah, all those listening are as though deaf [ḥershin], as they are unable to comprehend the profundity of his comments. “The skillful”; this is one who understands something new from something else he has learned. “Enchanter [laḥash]”; this is referring to one who is worthy of having words of the Torah that were given in whispers [laḥash], i.e., the secrets of the Torah, transmitted to him.

הָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לְשַׁמְּתֵיהּ — צְרִיכִי לֵיהּ רַבָּנַן, לָא לְשַׁמְּתֵיהּ — קָא מִיתְּחִיל שְׁמָא דִשְׁמַיָּא. אֲמַר לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו. שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה. לְסוֹף אִיחֲלַשׁ רַב יְהוּדָה. אֲתוֹ רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ וַאֲתָא אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ, כַּד חַזְיֵיהּ רַב יְהוּדָה, חַיֵּיךְ.

There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated. Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [malakh] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [malakh] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him. Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ מִפְּנֵי זָקֵן אַשְׁמַאי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן״, וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין זָקֵן אֶלָּא מִי שֶׁקָּנָה חׇכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יַנִּיק וְחַכִּים. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: יַנִּיק וְחַכִּים – לָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אֲפִילּוּ יַנִּיק וְחַכִּים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כִּדְקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא – אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה זָקֵן תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״, מַאי שְׁנָא דְּפַלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא – לְמֵימַר: דְּהַאי לָאו הַאי, וְהַאי לָאו הַאי. שְׁמַע מִינַּהּ אֲפִילּוּ יַנִּיק וְחַכִּים.

§ The Sages taught with regard to the verse: “Before the hoary head you shall stand and you shall revere the face of an elder, and you shall fear your God” (Leviticus 19:32): One might have thought that it is obligatory to stand before a simple [ashmai] elder. Therefore, the verse states: “elder,” and an “elder” means nothing other than a wise man, as it is stated: “Gather unto Me seventy men of the Elders of Israel, whom you know to be the Elders of the people” (Numbers 11:16). Rabbi Yosei HaGelili says: An “elder [zaken]” means nothing other than one who has acquired wisdom. He interprets the word zaken as a contraction of the phrase zeh kanna, meaning: This one has acquired. Elsewhere the word kanna is used in reference to wisdom, as it is stated that wisdom says: “The Lord acquired me [kanani] at the beginning of His way” (Proverbs 8:22). The Gemara analyzes this baraita. Apparently the opinion of Rabbi Yosei HaGelili is the same as that of the first tanna, as they both say that an elder is a Torah scholar. What does Rabbi Yosei HaGelili add? The Gemara answers: There is a difference between them with regard to one who is young and wise. The first tanna maintains: One who is young and wise is not considered an elder, as the mitzva applies only to one who is both elderly and wise. Rabbi Yosei HaGelili maintains: It is even a mitzva to honor one who is young and wise. According to Rabbi Yosei HaGelili, the mitzva is not referring to old age at all, but only to wisdom. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yosei HaGelili? He could have said to you that if it enters your mind to explain as the first tanna says, that for the obligation to honor another to be in effect that person must be both elderly and wise, if so, let the Merciful One write: Before the hoary head of an elder you shall stand and you shall revere. What is the difference between the two terms “hoary head” and “elder,” that the Merciful One separates them? This serves to say that this term is not the same as that one, and that term is not the same as this one, i.e., an elder is not required to have a hoary head. Learn from the verse that even one who is young and wise is called an elder.

רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אַיְיתִי גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרָבָא: פּוֹק חֲזִי, אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא – נַקֵּיט לֵיהּ שׁוּקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב אַדָּא בַּר אַבָּא: פּוֹק תְּהִי לֵיהּ בְּקַנְקַנֵּיהּ. נְפַק [אֲזַל] בְּעָא מִינֵּיהּ: פִּיל שֶׁבְּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית, וֶהֱקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, מַהוּ? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מָר נִיהוּ רָבָא? טְפַח לֵיהּ בְּסַנְדָּלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: בֵּין דִּידִי לְרָבָא אִיכָּא טוּבָא, מִיהוּ עַל כׇּרְחָךְ אֲנָא רַבָּךְ, וְרָבָא רַבָּה דְרַבָּךְ.

§ The Gemara relates: Rav Dimi of Neharde’a brought dried figs on a ship to sell them. The Exilarch said to Rava: Go and see; if he is a Torah scholar, reserve the market for him, i.e., declare that he has the exclusive right to sell dried figs. Rava said to his student Rav Adda bar Abba: Go and smell his jar, i.e., determine whether or not Rav Dimi is a Torah scholar. Rav Adda bar Abba went and asked Rav Dimi a question: With regard to an elephant that swallowed a wicker basket and excreted it intact along with its waste, what is the halakha? Is the vessel still susceptible to ritual impurity or is it considered digested and not susceptible to impurity? An answer was not available to Rav Dimi. Rav Dimi said to Rav Adda bar Abba: Is the Master Rava, i.e., are you Rava, as you have asked me such a difficult question? Rav Adda bar Abba struck him on his shoe in a disparaging way and said to him: There is a great difference between me and Rava; but I am perforce your teacher, and Rava is your teacher’s teacher.

רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, אָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַלְמוּד, בַּעֲלֵי הֲלָכָה, בַּעֲלֵי הַגָּדָה; אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ. דָּחַק רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס. אָמַר לוֹ: ״רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי!״ אָמַר לוֹ: ״בְּנִי, קָרִיתָ?״ אָמַר לוֹ: ״לָאו״. ״שָׁנִיתָ?״ אָמַר לוֹ: ״לָאו״. ״אִם כֵּן, בַּמָּה אֲפַרְנְסֶךָ?״ [אָמַר לוֹ:] ״פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב״. פַּרְנְסֵיהּ. בָּתַר דִּנְפַק יְתֵיב רַבִּי וְקָא מִצְטַעַר, וְאָמַר: אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ! אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת מִכְּבוֹד תּוֹרָה מִיָּמָיו? בָּדְקוּ וְאַשְׁכַּח. אָמַר רַבִּי: יִכָּנְסוּ הַכֹּל.

It is related that Rabbi Yehuda HaNasi once opened his storehouses to distribute food during years of drought. He said: Masters of Bible, masters of Mishna, masters of Talmud, masters of halakha, masters of aggada may enter and receive food from me, but ignoramuses should not enter. Rabbi Yonatan ben Amram, whom Rabbi Yehuda HaNasi did not know, pushed his way in, and entered, and said to him: Rabbi Yehuda HaNasi, sustain me. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My son, have you read the Bible? Rabbi Yonatan ben Amram said to him, out of modesty: No. Rabbi Yehuda HaNasi continued: Have you studied Mishna? Once again, Rabbi Yonatan ben Amram said to him: No. Rabbi Yehuda HaNasi then asked him: If so, by what merit should I sustain you? Rabbi Yonatan ben Amram said to him: Sustain me like a dog and like a raven, who are given food even though they have not learned anything. Rabbi Yehuda HaNasi was moved by his words and fed him. After Rabbi Yonatan left, Rabbi Yehuda HaNasi sat, and was distressed, and said: Woe is me, that I have given my bread to an ignoramus. His son, Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, said to him: Perhaps he was your disciple Yonatan ben Amram, who never in his life wanted to materially benefit from the honor shown to the Torah? They investigated the matter and found that such was the case. Rabbi Yehuda HaNasi then said: Let everyone enter, as there may also be others who hide the fact that they are true Torah scholars.

לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. אָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְמֵימַר: לָא יָהֵיבְנָא אַכְּרָגָא, דִּכְתִיב ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִירְמֵא עֲלֵיהוֹן״. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: ״מִנְדָּה״ — זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ, ״בְּלוֹ״ — זוֹ כֶּסֶף גֻּולְגָּלְתָּא, ״וַהֲלָךְ״ — זוֹ אַרְנוֹנָא.

To open the Torah reading first, to recite a blessing first, and to take a fine portion first. When portions are distributed equally, a priest can choose his share first. The verse with regard to the sons of David proves that the same halakha applies to Torah scholars. Furthermore, Rava said: It is permitted for a Torah scholar to say: I will not pay the head tax [karga], as it is written that the king of Persia wrote to Ezra, with regard to the priests, the Levites, and others who worked in the Temple: “It shall not be lawful to impose minda, belo, and halakh upon them” (Ezra 7:24). And Rabbi Yehuda said: Minda; this is the king’s portion. Belo; this is the money of the head tax. And halakh; this is arnona, a levy on people and their animals to perform physical labor in the service of the ruling authority. Since a Torah scholar is considered equivalent to a priest, as he is also dedicated to a sacred task, this exemption applies to him as well.

לְמֵימְרָא דִּמְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּבָרֵךְ לְפָנָיו, אֲפִילּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ — אוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת״. אַל תִּקְרֵי ״מְשַׂנְאַי״, אֶלָּא ״מַשְׂנִיאַי״. כִּי קָאָמַר אִיהוּ, בְּשָׁוִין.

Is this to say that doing so is especially virtuous? But hasn’t Rabbi Yoḥanan said: Any Torah scholar who allows someone else to bless Grace after Meals in his presence, i.e., to lead for him, even if that person is a High Priest who is an ignoramus, then that Torah scholar is liable to receive the death penalty for belittling his own honor? This is as it is stated: “All those who hate me, love death” (Proverbs 8:36). Do not read it as “those who hate Me [mesan’ai],” rather read it as though it said: Those who make Me hated [masni’ai]. The honor due to a Torah scholar is representative of the honor of God in the world. Therefore, by belittling his own honor, he causes others to fail to respect God, which can ultimately develop into hate. If so, why did Rabbi Perida consider his behavior to be so deserving of praise? The Gemara answers: When Rabbi Perida says this, he was speaking of people of equal stature. He was particular to honor the priesthood only when the priest was also a Torah scholar.

וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל! לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא — עִירְבּוּבָא. וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי טַרְפוֹן? דְּתַנְיָא: כְּשׁוּת, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְקַיְימָא לַן: כׇּל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ! לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה.

The Gemara asks: And let him send them that it can be permitted in accordance with the opinion of Rami bar Yeḥezkel. The Gemara answers: He did not want to reveal that leniency to them, because they are not well versed in Torah, and they would not distinguish between permitted and prohibited methods of spreading the canopy. He also told them: Hops in a vineyard are a forbidden mixture of diverse kinds. The Gemara asks: And let him send them the message that it is permitted in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, as it was taught in the Tosefta: With regard to hops, Rabbi Tarfon says: They do not constitute a prohibited mixture of food crops in a vineyard, and the Rabbis say: They constitute a forbidden mixture of food crops in a vineyard. And we maintain that anyone who is lenient with regard to the halakhot of diverse kinds in Eretz Yisrael, even if the halakha is not ruled in accordance with his opinion, the halakha is ruled in accordance with his opinion outside of Eretz Yisrael, where the halakhot of diverse kinds apply only by rabbinic law. The Gemara explains: He did not reveal this leniency to them, because they were not well versed in Torah.

אמר רבי יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים ונהנה מיגיע כפו עליו הכתוב אומר (תהלים קבח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ואומר (שיר השירים ז׳:ז׳) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם". אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב יג) "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת". וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח ח) "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם". אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ":

Just as the wise man is recognized through his wisdom and his temperaments and in these, he stands apart from the rest of the people, so, too, he should be recognized through his actions - in his eating, drinking, intimate relations, in relieving himself, in his speech, manner of walking and dress, in the management of his finances, and in his business dealings. All of these actions should be exceptionally becoming and befitting. What is implied? A Torah Sage should not be a glutton. Rather, he should eat food which will keep his body healthy, without overeating. He should not seek to fill his stomach, like those who stuff themselves with food and drink until their bellies burst. They are alluded to by [the statement of] the prophet [Malachi 2:3]: "I will spread dung on your faces, the dung of your feasts." Our Sages explain: These are the people who eat and drink and make all their days like feast days. They say, "Eat and drink, for tomorrow, we will die" (Isaiah 22:13). This is the food of the wicked. It is these tables which the verse censures, saying: "For all tables are full of vomit and excrement; there is no room" (Isaiah 28:8). In contrast, a wise man eats only one dish or two, eating only enough to sustain him. That is sufficient for him. This is alluded to by Solomon's statement: "The righteous man eats to satisfy his soul" (Proverbs 13:25).

תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמן עם שאר העם לעשות בבנין וחפירות של המדינה וכיוצא בהם כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ בד"א כשכל אחד יוצא בעצמו אבל אם אין יוצאין בעצמן אלא שוכרים אחרים במקומן או גובין ממון מבני העיר לעשותו אם הוא דבר שצדיך לחיי האדם כגון בארות המים וביוצא בהם חייבים לתת חלקם אבל דבר שצורך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבים לתת בהם כלום שאין צריכים שמירה שתורתן שמירתן ולכן היו פטורים מכל מיני מסים ותשחוריות בין מסים הקצובין על כל בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאינן קבועים וחייבים היו בני העיר לפרוע בשבילן אותן הקצובין על כל איש ואיש כתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן אבל אם אין תורתן אומנותן חייבים ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו ת"ח שהיתה לו סחורה למכור לא היו מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחלה את שלו ואם היה לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים לפניו אפי' קדמו לבא לפניו תחלה מקדימין דינו של ת"ח ומושיבין אותו כתב הרמב"ם עון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו בלומר בוזים לומדי דבריו וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעה"ב והוא בכלל כי דבר ה' בזה ואם באו עדים שבזהו ואפי' בדברים חייב המבזה נדוי ובית דין היו מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכ"מ ונותנין אותו לחכם והמבזה את החכם אפי' לאחר מותו היו בית דין מנדין אותו והן מתירין לו משיחזור בתשובה אבל אם בזה את החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם שנידוהו בשבילו ות"ח המנדה לכבודו יתבאר בהלכות נדוי בעזרת השם:

וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לְמִידָתוֹ. שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָבִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִקַּר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּמָרָא: כֵּיצַד. הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע. אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלֹשׁ מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְשָׁלֹשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּבְשָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֵן וּפֵרוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה וְיִפְנֶה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִּלְבַד לְפִי רֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ:

A person is obligated to divide his study time in three: one third should be devoted to the Written Law; one third to the Oral Law; and one third to understanding and conceptualizing the ultimate derivation of a concept from its roots, inferring one concept from another and comparing concepts, understanding [the Torah] based on the principles of Biblical exegesis, until one appreciates the essence of those principles and how the prohibitions and the other decisions which one received according to the oral tradition can be derived using them. The latter topic is called Gemara. How is the above expressed? A person who is a craftsman may spend three hours each day involved in his work, and [devote] nine hours to Torah study: In those nine hours, he should spend three reading the Written Law; three, the Oral Law; and three, meditating with his intellect to derive one concept from another. The "words of the prophetic tradition" are considered part of the Written Law; and their explanation, part of the Oral Law. The matters referred to as Pardes are considered part of the Gemara. The above applies in the early stages of a person's study. However, when a person increases his knowledge and does not have the need to read the Written Law, or occupy himself with the Oral Law constantly, he should study the Written Law and the oral tradition at designated times. Thus, he will not forget any aspect of the laws of the Torah. [However,] he should focus his attention on the Gemara alone for his entire life, according to his ambition and his ability to concentrate.

וּבְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים נָתַן הַתּוֹרָה תּוֹךְ גּוּף מְצֻפֶּה זָהָב מִבַּיִת וּמִחוּץ, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּזֶה (יומא עב:) כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם.

ומה נקרא "תלמיד חכם" לעניינים אלה? זה שתורתו אומנתו. אבל אם אין תורתו אומנתו – חייב במסים, ואין לו כל הדינים שנתבארו. ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן, לא להתעשר אלא להתפרנס בו הוא ואשתו וזרעו כראוי, וכל עת שהוא פנוי מעסקיו אינו הולך ברחובות ושווקים, וגם רוב היום עוסק בלימוד – גם כן מקרי "תלמיד חכם". ואדרבא כן עיקר דרך התורה, כמאמרם ז"ל: עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי. ואיש כזה אף על פי שהוא עשיר – פטור מכל הדברים שנתבארו. אמנם רחוק למצוא כזה גם בדורות שלפנינו, ורובא דרובא הבעל מלאכה והסוחר – כל היום שקועים במלאכתם ובמסחרם, והלואי שיקבעו עתים לתורה. ולכן יש מקומות שדינים אלו אינם נוהגים רק באותן שאין עוסקין כלל בצרכי העולם, כגון שאשתו מפרנסתו או אחרים מפרנסין אותם, או שהוא רב או מורה צדק או ד"צ או מ"מ שפרנסתו מהציבור (עיין ש"ך סעיף קטן ז). ודבר פשוט הוא שתלמיד חכם שאין בו יראת שמים ומזלזל במצות – הרי הוא כקל שבציבור, ואסור לכבדו כלל וכלל. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דאין חילוק בתלמיד חכם בין שהוא תופס ישיבה או לא רק שהוא מוחזק תלמיד חכם בדורו, שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו, ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנתו כדרך שנתבאר. ואף על גב דאין בדורינו עכשיו חכם לעניין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מכל מקום לעניין לפטרו ממס אין מדקדקין בזה, רק שיהא מוחזק תלמיד חכם כמו שנתבאר. ומכל מקום יש מקומות שנהגו לפטור תלמיד חכם ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפוטרן. עד כאן לשונו. וטעם המקומות שנהגו שלא לפוטרן מתבאר ממה שכתבתי בסעיף הקודם. ואף באלו המקומות, אלו תלמידי חכמים שכל עסקם בלימוד התורה, כמו רב וכיוצא בו, או שאחרים מפרנסים אותו או אשתו והוא יושב ולומד כל היום וכל הלילה – פשיטא דגם בשם פוטרים אנשים כאלו ממסים וארנוניות.

הנה מה שצריך כל הרוצה להיות חכם בישראל לדעת תחילה, הוא ארבעה ועשרים הספרים עם ביאוריהם הראשיים, ואחרי זה שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן עם כל ביאוריהן, כי הן דרכי התורה שבעל פה, אחרי כן צריך שידע לימוד הש"ס עד שידע דרכי המשא ומתן בקושיות ובתירוצים, וידע להבדיל בין תירוצי הדחיה ובין התירוצים האמיתיים, ובין הקושיות הנעשות להצעה, לתירוץ הקושיות החזקות והאמיתיות. ואחר שידע כל אלה, ראוי שילמוד כל הש"ס מראשו ועד סופו, בהבנת כל פשוטי הסוגיות על בורין, אחרי כן צריך שילמוד ספר היד החזקה להרמב"ם מראש ולסופו עם מפרשיו, לדעת מוצא כל דין ודין, אחר כן ילמדו השלחן ערוך, ויראה כל דין שיש בו חילוק מדברי הרמב"ם או נוסף עליהם יבקש מוצאו בבית יוסף ויבין טעמו ונימוקו. אחר כן ילמוד כל מדרשי הקדמונים עד תומם, עוד ילמוד מלאכת ההגיון והמליצה והשיר עד שידע אותם ויזהר ללמוד אותם מספרי המחברים שקצרו בהם. עוד ילמוד עיקרי ההנדסה התשבורת והתכונה הראשיים, עד שידען, ושאר החכמות והמלאכות מה שצריך לו ילמוד עד שידען, ואז ישים עיקר כל עיונו באלקיות כל ימי חייו. ואולם אין צריך שילמוד כל הש"ס תחילה ואחר כך יתחיל בהרמב"ם, ואחר כך המדרשים ואחר כך החכמות, אלא יחלק שעותיו ללימודים האלה, וירבה תחילה באותם שכמותם יתר עד שיגמור אותם, ואחר שגמרם אז יוכל למעט בהם מרגילותו הראשונה, ורק שיקבע להם שעות שלא ישכחם, והמלאכות והחכמות החיצוניות כשידען יניחן, אך למען לא ישכחן יחזור עליהם בהפנותו אל בית המים. ויחלק שעותיו באופן שעיקר עיונו והשתדלותו יהיה באלוקיות, ומכל שאר חלקי התורה לא יניח ידו, אלא ילמוד בהם דבר יום ביומו לחבובה של תורה.

וגם כי היה די לענין הדביקות. במסכת אחת או פרק או משנה א' שיעסוק בה כל ימיו בדביקות. ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו'. והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדן לא יצא י"ח עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה. לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה. ובמשלי רבתא פ"י אר"י בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו כו'. בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה הקב"ה הופך את פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברין בו כו'. והם נוטלין אותו ומשליכין אותו לגיהנם. בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה הקב"ה א"ל בני כל ההלכות למה לא שנית אותם כו'. בא מי שיש בידו הלכות א"ל בני תורת כהנים למה לא שנית שיש בו כו'. בא מי שיש בידו ת"כ הקב"ה א"ל בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית שיש בהם קריאת שמע תפלין ומזוזה. בא מי שיש בידו חמשה חומשי תורה אמר ליה הקב"ה למה לא למדת הגדה כו'. בא מי שיש בידו הגדה הקב"ה א"ל בני תלמוד למה לא למדת כו'. בא מי שיש בידו תלמוד הקב"ה א"ל בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה כו'. כסא כבודי האיך הוא עומד כו'. חשמל האיך הוא עומד. ובכמה פנים הוא מתהפך כו' ע"ש באורך: ומסתברא נמי הכי. שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם. הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם. כגון קינין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות. או המשא ומתן בש"ס וכללי דיני מיגו של רמאות שהיה הרמאי יכול לטעון. וכמעט בלתי אפש' שיהא אצלו אז גם הדביקו' בשלימו' כראוי:

And also, for the matter of attachment it should be sufficient with one tractate or chapter, or one mishna— that he should be involved just with it for his entire life, with attachment. And we didn’t find that our rabbis (OBM) agreed, for they stated (Sukka 28a) about Rabbee Yokhanan ben Za-kai that “he never stopped learning scripture, mishna…, discussions of oral law and midrashic sources…”, and this is specifically because he constantly kept them from leaving his heart/mind, for even at that point he hadn’t completed his obligation of involvement with Torah for its own sake via what he learned until then, and for that reason he was diligent all his days to add lessons constantly, from day to day and from hour to hour. And in Mishlei Rabbta, chapter 10: “Rabbee Yishmael stated: ‘Observe how trying the Day of Judgment is, for in the future the Holy One (blessed be He) will judge the entire world…, one who comes and who has mikra at hand but doesn’t have mishna at hand, the Holy One (blessed be He) turns His face away from him and the jailers of Gehinnom overcome him…, and they take him and cast him into Gehinnom. One who comes and has at hand two or three sidras, the Holy One (blessed be He) says to him: ‘My child, why didn’t you learn all the legal discussions?’ One who has the legal discussions at hand comes before Him, He says to him: ‘The law of the Kohanim, why didn’t you learn that, for there is within it…’. One who has the law of the Kohanim at hand, the Holy One (blessed be He) says to him: ‘My child, why didn’t you learn the five books of Torah, for within them are the reading of the Sh’ma, t’fillin and m’zooza?’ One who has the five books of Torah at hand comes, the Holy One (blessed be He) says to him: ‘Why didn’t you learn the midrashic stories…?’ One who has the midrashic stories at hand comes, the Holy One (blessed be He) says to him: ‘Why didn’t you learn the derivations of the oral law…? One who has the derivations of the oral law at hand comes, the Holy One (blessed be He) says to him: ‘You availed and involved yourself with the derivations of the oral law; did you delve into the Vehicle…? My throne of glory—describe its structure…, khashmal—describe its structure, and in how many directions does it turn itself…”—refer there at length [for more details]. And we can hypothesize also in this way, that after all, how many myriad of legal requirements are in the Sha”s, that during the moment that a person is involved with them, he must concentrate and delve his thoughts and rational mind into their physical aspects, for example details of specific sacrificial offerings and the timing details of the menstrual cycle, for they [emphatic] are the main body of law. Or the negotiation process to determine the law in the Sha”s, and the principle of awarding a judgment when a cheater could have presented a patently winning claim and didn’t. And it’s almost impossible that he would also have, then, perfect attachment as it deserves.

קימה והידור בפני חכם אפילו אינו רבו. ובו י"ח סעיפים: מצות עשה לקום מפני כל חכם אפי' אינו זקן אלא יניק וחכים ואפי' אינו רבו (רק שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו) (טור בשם הרמב"ם ור"ן פ"ק דקדושין) וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו בן שבעים שנה (אפילו הוא ע"ה ובלבד שלא יהיה רשע) (ב"י בשם התוס' ובהגהות מיי' פ"ו ומרדכי פ"ק דקדושין ור' ירוחם ור"ן ור"ת):

תשובה דבר ידוע כי שרש דין זה במסכה ע"ז פרקא קמא ובמסכת סוטה פרק היה נוטל מימרא דרבי אבא וז"ל אמר רבי אבא אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להורא' ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה עד ארבעים שנין והא רבה אורי התם בשוין. הרי"ף בהלכות במס' ע"ז השמיט פרכת והא רבה כו' וכן עשה הרא"ש ז"ל בפסקיו וזה לשון הר"ן על הלכות הרי"ף הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלו' תלמיד שלא מלאו ימיו להורות רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומתאפקי' ומחרישי' מלהורות הורגין את דורן ועצומים לשון עוצם עיניו ועד כמה ראוי להורות עד מ' שנין משנולד כלומר שהוא בן מ' שנה שאין דעתו של אדם מיושב עליו כראוי עד אותו זמן וכל זה מפרש"י עוד הוסיף הר"ן וז"ל וגמרא פרכי' והא רבה כו' אעפ"י שכל ימיו לא היו אלא מ' שנה כדאיתא פ"ק דר"ה ומפרקינן התם בשוין כלומר שאין בעירו גדול ממנו ושמעינן מינה שאין ת"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע למ' אבל אין בעיר גדול ממנו מורה כרבה דאורי אף עפ"י שלא הגיע למ' ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתב לזו פ"ה מהלכות ת"ת ולא חלק בין מ' לפחות מהן ובין שוים לשיש גדול ממנו וכן יש לתמוה על הרי"ף ז"ל שלא כתבו בהלכות והא רבה כו' עכ"ל ואם כן תימה זה גם כן הוא על הרא"ש והתוס' פרק היה נוטל כתבו וז"ל בשוין רש"י פירש אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות וקשה לר"י מפרק הרואה דקאמר אביי באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר פשיטא לא צריכא דשוין אלמא היכא דשוין אין לו לקפוץ להוראה להכי מסתבר היכא לפרש והא רבה אורי והוא לא הגיע להוראה שכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנ' בשוין הא דאמר שאין לו להורות עד מ' שנין היינו כששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הילכך כיון שיש שם חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא הגיע לשני הוראה אין לו להורות לפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"ג שלא הגיע לכלל שנים מורה ורבה גדול העיר בחכמה היה ע"כ ועתה יש לראות האי ועד כמה אהיכא קאי דלכאורה נר' דקאי אמאי דקאמר זה תלמיד שהגיע להורא' כו' אם כן משמע שאם לא הגיע למ' שנה עליו נאמר רבים חללים והיה נר' כן ממאי דפרש"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו להורות רבים חלליו משמע דמשום חסרון הזמן נקרא נפל כן נ"ל לכאו' אבל נראה בעיני דאי פירש הכי הוו קשה טובא חדא הסברא דאיך יתכן כי מי שהוא חכם גדול בחכמה התורה משום שלא הגיע למ' שנה אפי' שיהיה אחר גדול ממנו בחכמה ובשנים יאמר על הקטן ממנו רבים חללים וכי ימים ידברו ודאי אין דעתי נוחה בזה ותו דהוה צריך למימר כפי תירוץ הגמ' לפרש"י דקרא מיירי דוק' כשאינם שוים דאי בשוים הא קאמר דיוכל להורות וזה דוחק גדול ודאי וכמו כן היה קשה לפי פי' התוס' דמצריך גדול העיר כדי להורו' בפחו' ממ' והיה צ"ל דקרא לא קאי אלא לצדדי אי הוי גדול העיר בחכמה לא הוי נפל ואי לא הוי נפל וכלהו בפחו' ממ' והיה אפשר לפעמים שמי שאתה קורא נפל יהיה חכם יותר גדול ממי שאתה אומר שמותר להורות ואינו נפל כמו שתאמר ראובן בעיר פלוני והוא גדול בחכמה מכל בני עירו ועדין לא הגיע למ' שנה ויהיה רשאי להורות לדע' תוספות כיון שהוא גדול בעירו ולדעת פרש"י אפי' בשוים ושמעון שיהיה חכם גדול מראובן בעיר אחרת ואם יורה יאמר עליו נפל ושרבים חלליו אם יורה זה החלוף לא יתכן ודאי אלא דאית לן למימר דלכ"ע ועד כמה לא קאי אמאי דקאמר תלמיד שהגיע אלא מלתא אחריתי הוי וזה כי רבי אבהו עשה ג' חלוקות אחד שאסור להורות ב' שחייב להורות ג' שאין בו לא אסור ולא חיוב אלא שאם רצה יורה ואם רצה לא יורה ועל כן נראה דפרש"י ועד כמה מקרי הגיע אלא דקרא מלתא פסיקתא קאמר אם הגיע שלמד תורה כ"כ מחוייב להורו' ואם לא הגיע שלא למד כ"כ עליו נאמ' רבים אבל מי הוא שיאמ' עליו בהחלט שראוי להורו' מי שהגי' למ' ש' דמי שלא הגיע למ' שנה אע"פי שמצד ידיעתו יאמר עליו הגיע להורא' ולא רבים כו' ח"ו מ"מ איכא עדין דבאתר דאית גבר כו' אבל כשהגיע למ' והגיע לחכמה הרי על זה נאמר ועצומים אם לא יורה והשתא אתי שפיר דמקשו התוספות לפרש"י דפירש דבשוים ראוי להורות מפרק הרואה דאי לאו הכי קשה מאי קשה להו לתוספות על פי' הקונ' דלמא מאי דקאמר דבשוין מותר להורות היינו שאינו נכנס ברבים וכו' ומאי דקאמר בפ' הרואה היינו דמ"מ אין לו להורו' לכתחי' באתר דאית גבר אלא ודאי דפשיטא להו לכ"ע דמאי דקאמר ועד כמה הוי פי' כדפי' שר"ל עד כמה יהיה ראוי לגמרי ופי' עד מ' ופריך והא רבה כו' ומשני לפרש"י בשוים דמשמע דבשוין הוי ראוי לגמרי אע"ג דאיכא אחר גדול בשנים ומשום הכי קשה לתוספות על פרש"י דהא אמר אביי באתר כו' כנ"ל ומעתה הנני בא לתרץ תמיהת הר"ן על הרי"ף ז"ל גם על הרמב"ם כי ודאי צריכים אנו לכך אחר שהרא"ש שהוא אחרון ותפס הלשון כהרי"ף א"א לומר אלא שעשאו בכוונה ונר"ל לדייק בלשון הגמ' אמאי קאמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה הל"ל זה שלא הגיע להוראה וכי תימא דמיירי בתלמיד ממש לפני רבו זה א"א דמאי אירי' שלא הגיע אפי' הגיע והוא חכם גדול בתורה אסור להורות אלא ודאי נראה דמאי דקאמר הכא תלמיד להורות לנו שמדבר במקום שיש אחר גדול ממנו והקטן בערך הגדול ממנו נקרא תלמיד וכמו שהוכיח זה מהררי"ק גם מה"ר דכ"ץ בתשובותיו ולא אחוש להאריך בזה רק להביא א' מן הראיות משום דהוי נ"ד והיינו הא דאמר אביי ש"מ באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר ופריך בגמ' פשיט' ופרש"י ז"ל פשי' הא דאביי ליל פשי' שלא יורה אדם הלכה לפני רבו וקשה דאי רבו ממש קאמר מאי קשיא ליה לימא דלא מיירי אלא באתר דאית גבר שהוא גדול ממנו ואינו רבו שלא למד ממנו כלום ותו אמאי המתרץ לא תרץ הכי ולמה משני בשוים אלא שנר' בורא כל שיש בעיר גדול ממנו אף על פי שלא למד ממנו נקרא רבו ונר' שלזה כיון הרמב"ם ז"ל בהלכות ת"ת פ"ה שכתב וז"ל וכל תלמיד שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו ע"כ. הרי שקראו תלמיד אע"פ שלא למד ממנו כלום אלא לפי שהוא גדול ממנו בחכמה ועם זה מתיישב ג"כ מ"ש הטור י"ד ז"ל וז"ל והרמב"ם כ' מי שהוא גדול ממנו בחכמ' וראוי ללמוד ממנו אפי' שלא למדו כלום צריך לעמוד מפניו ולנהוג עמו כתלמיד עם רבו ולא נמצא לשון זה בספרו כמ"ש מהרר"י קארו נר"ו אלא שאיפשר דהיינו לשון הנז' שהביאו הטור ג"כ בסי' שקודם זה סימן רמ"ב אלא ששם הביאו לענין הוראה וכאן בסי' זה לענין קימה וראה הטור ז"ל דכיון שהרמב"ם ז"ל קראו תלמיד ואמר שאין לו לדבר לפניו אע"פ שלא למד ממנו הרי עשאו כרבו ואפש' ג"כ דלפניו לאו דוקא אלא כל שהוא במקומו נקרא בפניו כמו שמצינו בעירובין פ' הדר דאמרינן המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה והוכיחו התוספות דתוך ג' פרסאות נקרא לפניו מ"מ שמעינן מיהא דנקרא תלמיד כל שהוא במקום שיש גדול ממנו וע"ז אמר עד כמה שר"ל זה התלמיד עד כמה יהיה ויהיה ראוי להוראה ופירש עד מ' שנה וא"כ בהכרח הוא לומר דכיון שהוא בן מ' גם הגיע להוראה בחכמה שא"א שיקרא תלמיד אלא לפי שיש שם גדול ממנו בחכמה א"כ הדבר ברור שמה שאנו צריכים מ' שנה היינו לתלמיד אבל מי שהוא שוה לגדול העיר בחכמה לא יקרא תלמיד כיון שלא למ' ואינו צריך ללמוד ממנו ולכן לא הוצרך הרי"ף ז"ל להביא אלא עד מ' שנה ולא חש להביא מה שטעה המקשה וחשב שעד כמה כו' שהיה מדוייק שא"א להורות אפילו יהיה מי שיהיה כל עוד שלא הגיע למ' ולכן הקשה מרבה והשיב דהתם רבה היה שוה לגדול העיר וכאן אני מדבר בתלמיד כדפי' והטע' שלא חש לפי שנר' שהדבר מבואר ואפי' ימצא שיטעה אדם בזה שעכ"פ צריך מ' אפי' בשוה אין לחוש כ"כ שמד' טובה שלא יורה עד מ' שנה כיון שיש שוה לו בחכמה וגדול ממנו בשני' שהגיע למ' שנה שהרי התוס' הכי סברי לפי האמת אין לקפוץ להורא' במקום שיש שוה לו בחכמה וגדול ממנו בשנים ולכן השמיט הרי"ף ז"ל קושית והא רבה כו' דעכ"פ אין צורך להביאו ואם יהיה הוא גדול בחכמה והשני גדול בשנים וקטן ממנו בחכמה פשיטא דבהא ס"ל להרי"ף דליכא למטעי כלל כי לא ימים ידברו רק רב חכמה ולדעת הרמב"ם ג"כ נר' דליכא תמיה כלל כמו שאומר כי יש לדקדק בלשון שכתב דין זה בפ' הנז' בזה הלשון ולא כל מי שמת לו רבו מותר להורות וי"ל למה אמר דין זה בסיגנון זה מקושר עם דין הוראת תלמיד במקום רבו כי בגמ' לא הוזכ' על זה רק מימרא בפני עצמה וכן היה לו להרמב"ם ז"ל לומר דין זה בבא בפני עצמה ואע"פ שהיה אפשר לומר שהורה מה שאמרנו למעלה שגם שלא יהיה רבו אלא שהוא גדול ממנו בחכמה יקרא רב לענין זה שאין לו להורות לפניו מ"מ נר' בעיני שכוונת הרמב"ם להודיענו שעיקר דין ההוראה תלוי בידיע' ואין הדבר תלוי בשנים ולכן אמר ולא כל מי שמת לו רבו מותר להורות בתור' אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להורו' כו' עד ועליו נאמר רבים חללים כו' לומר שמי שאנו רואין שנתעכ' עד עתה להורות בשבי' רבו שנראה א"כ שכבר הגיע להוראה אלא שמצד רבו נתעכב אבל מי שלא הגיע לכך לא יורה והנ' הוא ז"ל לא דבר כאן אלא בב' חלוקות שבאו בפסוק אחד איסור להורו' ואחד חיוב להורות שהא' מהם גדול בחכמה והב' חסר ממנה אבל החלוקו' שהם של דרך ארץ ומוסר טוב הזכירם במקום אחר אם שוה בחכמה לגדול שבעירו והוא לא הגיע לשנים כבר כתב בהלכות סנהדרין סוף פ"ג וז"ל כך היה דרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה עד שידעו שאין שם ראוי כמותן ושאם ימנעו מן הדין תתקלקל השורה הרי הזכיר כאן הדין כמו שכתבו התוס' ז"ל דבאתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר שאם חברו שוה לו בחכמה וגם הוא גדול בשנים הרי שיש ראוי יותר ממנו וראוי לו לדחוק עצמו ולא להורות אבל אינו נכנס בסוג רבים חללים כיון שהגיע להוראה מצד ידיעתו בתורה גם אם יש גדול ממנו בחכמה אפילו שהוא הגיע להוראה בחכמ' ובשנים והגדול ממנו בחכמה קטן בשנים הזכי' באותו לשון שנז"ל וכל תלמיד שדעותיו מכוונת משמע בפי' שאפי' שהגיע להוראה והוא בן מ' לא ידבר בפני מי שהוא גדול בחכמה דסתם קאמ' בין שהגדול בחכמה גדול בשנים או קטן אחר שהיא גדול בחכמה אין לקטן ממנו בחכמה אעפ"י שהוא גדול בשנים לדבר בפניו וא"כ נראה בעיני שדעת הרמב"ם בפי' ההלכ' כדעת התוס' דמאי דקאמר בשוים וי"ל בשוים אני צריך מ' אבל רבה שהורה היה גדול אלא שבתחלת פ' ה' פי' החיוב והאיסור ובשאר המקומו' הזכיר החלוקות שאין איסור אלא דרך ארץ ומדה טובה ומעתה נבא לענין שאלתנו לפסוק הדין והנראה דבר ברור כפי דרכי הדיני' שאם אלו הת"ח הגיעו להוראה בעיונים וסברת' ויודעים כגדול שבעי' יכולים להורו' בקביעו' אפי' שיש בעי' גדילים מהם בשנים ואין לחוש כלל אחר שלדברי רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל והר"ן שהוא אחרון מה שצריך מ' היינו בשיש גדו' ממנו בחכמה אבל כשאין בעיר גדול ממנו בחכמה יכול להורות אעפ"י שלא הגיע למ' ואפי' שלדעת התוס' אינו כן אלא דבשווים צריך מ' והא דלא צריך היינו כשהוא גדול העיר בחכמה וכן נ"ל דעת הרמב"ם ז"ל כמו שפי' מ"מ כדאים הנז' לסמוך עליהם בדבר כזה אפי' שהוא נגד תוספות והרמב"ם כ"ש שנראה שר"י שדחה קשיית התוס' מעל רש"י כפי א' משני הפי' שהוזכרו שם בדבור א"כ נראה שדעתו כפירוש רש"י ז"ל בהלכה דבשוי' חוזר לרבה וכפשטא דמלתא וא"כ בשוין יכול להורות אע"פ שלא הגיע למ' שנה וכ"ש שלע"ד אפי' לדעת הרמב"ם והתוס' ז"ל ליכא איסור אלא מוסר ודרך ארץ לענין אם יש לחלק בין זמננו זה לזמן התלמוד נראה בעיני דבר ברור שיש לחלק ולומר דכל אלו הדברים נאמרו בזמן התלמוד שהיו כל הדיני' יוצאים על פי הסברא והכל על פה ומי שהיה יושב על ההוראה הוא הנקר' דיין באמת אבל בזמננו זה אין הת"ח המורה כי אם הספר ואם הת"ח ראינוהו שהוא בדוק ומנוסה לעיין ובעל סברא יודע דעת ומבין פשיטא שיכול להורו' לא מבעיא בשוין אלא אפי' במקום שיש גדול ממנו ונוכ' ללמוד זה מדין התלמיד המורה לפני רבו דאמרינן בעירובין פר' הדר כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה ופרש"י ז"ל אסור לכתחלה להורות אבל ליכא מיתה והיינו ברבו מובהק וכתב בארחות חיים הלכות ת"ת סי' כ"ד הר"ם רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באגרות' מיום שגלינו מארצינו וחרב בית מקדשינו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבו' אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים וכל הדינין שחייב התלמיד לרב נתבטלו כי הספרים והחבורים והפירו' הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסבר' וע"כ נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו וכן אין לומר תלמיד אל יורה ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול ע"כ הרי למדנו כמה חלוק יש בין זמן התלמוד לזמננו זה דהשתא ומה בתלמיד לפני רבו דאית ביה איסור תורה וחיוב מיתה כמו שלמדו ממשה רבינו ע"ה עם כל זה הקלו אלו הגדולים והיו עושים במקומם ומעשה רב עדיף בענין נדון שלפנינו הקל עאכ"ו שיכולים אנו לומ' שכל תלמיד שהגיע להוראה כפי מה שאנו רואי' בו פקחות השכ' והבנת הלב שיכול להורות אפי' שיש בעיר גדול ממנו בחכמ' והגיע למ' שנה וזה התלמיד לא הגיע למ' שנה כיון שהגי' להוראה יכול להורות כי אינו הוא המורה רק הספר. וא"ת הרי מהררי"ק ז"ל דחה סברת א"ח בשתי ידים שכתב בשרש קע"א וז"ל ואע"ג דכתב מר שכתב בסמ"ק צורך בשם מהר"ם דדוקא בימי התנאים והאמוראים כו' עד ואפי' היה כן דלענין הוראה במקום רבו אתמר מ"מ נראה דאין שאר הפוסקים כמו הרמב"ם ז"ל והאחרונים כמו בעל הטורים סוברים כן מדכתבו סתם שהמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה ולא אמרו שאין זה נוהג עכשיו ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג שהרי לא בעו להגיע לנו הדינים אשר אינם נוהגים בזמן הזה ולהסתיר ממנו את הנוהגים וחלילה לומר כן עד וסבור הייתי דלענין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא שחלוק הסמ"ק אבל לא לענין הוראה במקום רבו עד ואי תניא תניא ואע"פ שאין משיבין כו' כ"ש אני הדיוט ההדיוטי' מ"מ אומר שאיני מבין הכרעתו ובפרט להרמב"ם ז"ל שהעתיק דיני התלמוד וקרא ספרו משנה תורה וכמו שראינו שחבר הלכות קדשים וטהרות שמטות ויובלות הרי שכל כוונתו לחבר אהל הדינים שבאו בתלמוד בין נוהגי' ובין הבלתי נוהגי' וכי תימא שאין התלונה אלא למה לא פירש הנהוג אינו כל כך תימ' להרמב"ם ז"ל כ"ש שיש בו טעם לשבח כי בקעה פרוצה ראה וראה להעתיק הדין כמו שנז' בתלמוד לבד פן יפרצו פרץ על פני פרץ והטור הביא לשונו ג"כ ואלו התלמידים שלא הרבו תורה כו' ועוד אני אומר שהרי ענינו הרואות שמהררי"ק ז"ל לא ראה הלשון הנז"ל ולפי שהיה מסופק בלשון הסמ"ק מצורך כי לא ראה רק מה שכתב מהר"ר ישראל על כן כתב מה שכתב אבל אלו ראה הלשון ובפרט כל הנ"ל אולי היה מודה וקרוב לודאי הוא וכמ"ש הוא בעצמו וז"ל ולפי הנלע"ד דוקא היכא שדברי הראשונים כתובים על ספר ידוע עד איכא למימר דלמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון דבריו ואי הוה שמע הוה הדר ביה וא"כ שאנו רואים שלא ראה לשון הר"ם ואחיו כנז"ל בודאי נוכל לומ' בודאי דאלו ראה הדר ביה ועם היות איני כדאי לעמוד במקום גדולים מ"מ ראיתי ליישב מה שהוקשה למהרי"ק ז"ל על החדו' הנז' כי על האמת גם בעיני הוקשה כשראיתי לשון הגמ' בעירובין ותמהתי דאמרינן התם בפר' הדר אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי מגלת תענית דכתי' ומנחא מהו לאורויי אמר ליה הכי אמר רב יוסף אפי' ביעתא בכותתא ולכאורה נראה תשובה גדול' מכאן לר"ם ולאחיו שהרי מגילת תענית שהוא דבר כתוב והשיבו אפי' ביעתא בכותח' אין להור' אעפ"י שהוא דבר שאין בו כ"כ חדוש ואין מקום לטעות בו והוה ליה כאלו הוא דבר כתוב ועם כל זה השיב אביי שאין התלמיד יכול להורות במקום רבו אלא שנראה לי שנוכל לתרץ ולומר דכיון דבימיהם היה הכל על פה לבד מגלת תענית וכמו שפרש רש"י ז"ל וז"ל להכי נקט מגילת תענית שלא היה דבר הלכה כתובה בימיהם אפי' אות אחד חוץ ממגלת תענית וא"כ מש"ה גזרו על המיעוט משו' הרוב ולא חלקו בין מגילת תענית לשאר הדינים ולא בדברים שאינם צריכים כ"כ הוראה לדברים הצריכים הוראה אבל בזמננו זה שכל הדינים יוצאים ממה שכתוב בתלמו' ובחבורים ובספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים חדשים גם ישנים אף עפ"י שהפרטים לא תקיף הידיעה ועל כל פנים אנו רואים מחלוקת בהבנת הפוסקים מ"מ אי אפשר להכחיש שרוב הדינים פשוטים ולא מסתבר לגזור בשביל המיעו' על הרוב ועם כל זה כבר כתבו הכל לפי פקחות השכל והסבר' וכל שכן שאפי' את"ל שראוי לחוש לדברי מהררי"ק ז"ל ושגם בזמן הזה דין תלמיד לפני הרב אל יורה ראוי לומר כן בדין זה החמו' שיש בו חיוב מיתה בפניו ושלא בפניו איסורא רבה אבל בנדון שלנו דכיון שהגיע להוראה אעפ"י שלא הגיע לשנים אינו נכנס באיסור דרבים חללים ח"ו ולא בשו' איסור רק במוסר ודרך ארץ ואין ספק כי אינו כ"כ חמו' פשיטא שהיינו יכולים לסמוך על סברת הר"ם ואחיו ולחלק בין זמן זה לזמן התלמוד ולהתיר כל מי שהגיע להורא' בידיעת התורה אעפ"י שלא הגיע לארבעים שנה אפי' במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובשנים כ"ש היכא שהם שוים בחכמה ואפי' שאחד גדול בשנים פשיטא ופשיטא דיכול להורו' שכן היה הדין בזאת החלוקה לפי דעת הר"ן ז"ל וכל הגדולים הנ"ל אפי' בזמן התלמו' כ"ש וק"ו בזמננו שהספרי' והחבורי' הם המורים ועל מה שבא בשאלה אם קבלו אותם אנשי הקהל כו' כבר עם מה שכתבנו לא היינו צריכים לכך מ"מ ללמוד במקום אחר ראיתי לכתוב ולומר שאיני יור' לסוף דעת השואל מה מועיל קבלת אנשי הקהל לענין זה דלא הוזכר קבלה בענין כזה אלא במי שקבל עליו קרוב או פסול לדין כדתנן בסנהדרין פ' זה בורר אמר לו נאמן עלי אבא כו' רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו ומבעיא בגמ' אי קודם גמר דין מחלוק' אי לאחר גמר דין כו' והיינו לענין שקבלו הבעלי דיני במקרה אם דן הפסול אם יכולין לחזור וקיימא לן דלאחר גמר דין אין יכולין לחזור מן הדין שפסקו אבל בנ"ד שהעכוב אינו אלא מחמת הדיין בעצמו שאין לו ליקח שררה ולקבוע עצמו להוראה בפני מי שהוא גדול ממנו כל א' לפי ערכו מה לנו לקבלת אנשי הקהל הגע עצמך תלמיד העומד במקום רבו וקצת מאנשי המקום או כלם קבלו לאותו תלמיד עליהם למורה יכול לקבוע עצמו להוראה הא ודאי פשיטא דלא שהאיסור הוא אליו בעצמו והוא הדין והוא הטעם בנדון שלנו ותו התינח לגבי ממונא דכל אדם יכול לעשות בשלו מה שרוצה והוא דבר הניתן למחילה גם אפשר בחזרה אבל גיטין וקדושין ושאר אסורין מאי איכא למימ' ואחשוב שאפשר שכונת השואל לומר שבמקום שיש קהלות רבות כל א' מהם היא כעיר בפני עצמה וכמו שיכולים כל אחד ואחד לנהוג מנהג מחולף מחברו כך בענין זה כאמר הרי שתלמיד זה כאלו הוא בעיר אחרת ואין שם גדול ממנו וא"כ לכ"ע יכול להורות כיון שאין שם בעיר ההיא גדול ממנו אלא אדרבא הוא גדול מכלם כרבה לדעת התוס' ומה שאני אומר שקהל אחד נחשב כעיר אחת כך פסק הרב הגדול מהר"ר דכ"ץ בית י"ג והביא ראיה משאליניקי שהיא עיר ואם בישראל והאשכנזים בית דין בפני עצמם והספרדים ב"ד בפני עצמם ואמר שכל קהל וקהל בענין זה כעיר בפני עצמו שאין בני עיר אחת כפופים לבני עיר אחרת וירצה השואל גם כן לדמות נ"ד לאותו ענין ולומר שכל קהל וקהל נחשב כעיר ובכל קהל יאמר התלמיד חכם הנמצא שם אני גדול מכל שיש כאן ויכולני לקבוע עצמי להורות דבאתר דלית גברא תמן תהוי גבר ונראה בעיני דאין לומר כן והטעם דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר רב פפא אמר אפי' תימא מומחין כגון בית דינא דרב הונא ודרב חסדא דקאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופרש"י ז"ל בי דינא דרב הונא ובי דינא דרב חסדא דתרוייהו בחד מקום וכתבו התוס' דלא נהירא דהא אמרינן דרב חסדא לא היה מורה לפני רב הונא אפי' ביעתא בכותחא וכ"ש דדין לא היה עושה ונראה לי שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלשה פרסאות ע"כ. ואי לענין זה הוה מהני מה שקבלוהו עליהם קהל אחד מאד קשה להו לתוס' על פירוש רש"י לימא דהאי דלא הוה מורה רב חסדא לפני רב הונא היינו קודם שקבלוהו עליהם אבל אח' שקצת מאנשי העיר קבלוהו עליהם לרב חסדא אז היה מור' אלא ודאי נראה שבענין כזה אין לחלק אלא כיון שעומדים בעיר אחת אין לקטן שלא הגיע לארבעים שנה שאין דעתו מיושבת כל כך לקבוע הוראה בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לפני מי ששוה לו בחכמה כיון שגדול ממנו בשני' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

מי שטרם השלים התלמוד בגירסא -אינו מחוייב לבדוק ולהטריח מזמנו ולפי זה, יש להסתפק, לפי מה שכתבנו לעיל בדעת רש"י והרא"ש, דחיוב תלמוד הוא לדעת טעמי ההלכות ולא החידוש והפלפול, אם כן, קודם שיצא ידי חובת תלמוד זה לא נתחייב בפלפול לפי דבריהם ז"ל, אם כן, אפילו אם יהיה בעל שכל חריף, כיון שלא גמר עדיין כל התלמוד בגירסא היטב, יש לומר באיש כזה יוכל לסמוך על הוראה הנאמרת בספר מטעם רובא.

ע"כ יסוד מגמתנו בזה הוא להכשיר את תלמידי הישיבה שתהיה ידיעתם בתורה ידיעה מקפת, הכוללת בקרבה את התלמוד של שני החלקים האלו. וכשם שדרך הלמוד המעשי המגיע להוראה צריך להיות רחב ומקיף את כל השיטות של הראשונים והאחרונים שבמקצוע ההוא – כן יהיה ערוך גם סדר הלמוד של החלק העיוני באותו התכסיס וההרחבה בסדר למוד רחב וקבוע, כדי שיהיה לנו אוצר של יראת שמים גדול ומשוכלל על אדמת הקדש. ג) במשך זמן הלמוד יוכשרו התלמידים להיות מצוינים בתלמוד ופוסקים, בסדר של עומק העיון, ישרות 15,חריפות ובקיאות, עם ידיעה חשובה בהמקצועות השונות של הענינים הרוחניים שבתורה, שהשלמתם הגמורה מכרחת גם צרוף של עוד לימודים מדעיים שונים הנחוצים לאיש ישראל בא"י, ולאדם בכלל 16,וביותר להמוכן להיות משפיע השפעה רוחנית על אחיו ובני עמו על אדמת הקודש, בהווה ובעתיד, בדרך שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

וכתב עוד השו"ע (סעי' ב'): "תלמיד חכם – אינו רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, אלא אם כן כשהצבור מתענים שלא יפרוש עצמו מהם; ומלמדי תינוקות דינם כתלמיד חכם", וכתב כה"ח שם (ס"ק י'): "ומי שתורתו אומנותו נקרא תלמיד חכם לענין זה אף בזמן הזה. מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות א', יד אהרן בהגהות הטור, אשל אברהם אות ב', חיי אדם כלל קל"ב אות מ"ב. וכן כתב הזרע אמת בתשובה הנזכרת והביא דבריו עיקרי הד"ט שם, משנה ברורה אות ג'. ועיין שם בהזרע אמת כמה חילוקים בדיני תלמיד חכם בזמן הזה, יעו"ש".