Rav Kook on Intention and Divine Service

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סִימָן לַדָּבָר, ״תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ״. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּיבּוּר — הָיָה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר. וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ — אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ, וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גִּבָּרָווֹתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי דְחַנָּה. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ. ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתּוֹךְ בִּשְׂפָתָיו. ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ — מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. ״וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל.

Returning to the topic of preparation for prayer, the Sages taught in the Tosefta: One who prays must focus his heart toward Heaven. Abba Shaul says: An indication of the importance of this matter is stated in the verse: “The desire of the humble You have heard, Lord; direct their hearts, Your ear will listen” (Psalms 10:17). In other words, if one focuses his heart in prayer as a result of God directing his heart, his prayer will be accepted as God’s ear will listen. With regard to one’s intent during prayer, it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: This was the custom of Rabbi Akiva, when he would pray with the congregation he would shorten his prayer and go up, due to his desire to avoid being an encumbrance on the congregation by making them wait for him to finish his prayer. But when he prayed by himself he would extend his prayers to an extent that a person would leave Rabbi Akiva alone in one corner of the study hall and later find him still praying in another corner. And why would Rabbi Akiva move about so much? Because of his bows and prostrations. Rabbi Akiva’s enthusiasm in prayer was so great, that as a result of his bows and prostrations, he would unwittingly move from one corner to the other (Rav Hai Gaon). Rav Hamnuna said: How many significant halakhot can be derived from these verses of the prayer of Hannah? As it says: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard, so Eli thought her to be drunk” (I Samuel 1:13). The Gemara elaborates: From that which is stated here: “And Hannah spoke in her heart,” the halakha that one who prays must focus his heart on his prayer is derived. And from that which is stated here: “Only her lips moved,” the halakha that one who prays must enunciate the words with his lips, not only contemplate them in his heart, is derived. From that which is written here: “And her voice could not be heard,” the halakha that one is forbidden to raise his voice in his Amida prayer as it must be recited silently. From the continuation of the verse here: “So Eli thought her to be drunk,” the halakha that a drunk person is forbidden to pray. That is why he rebuked her.

מַתְנִי׳ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא. גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיוּ״ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. ״הַדְּבָרִים … עַל לְבָבֶךָ״ — יָכוֹל תְּהֵא כָּל הַפָּרָשָׁה צְרִיכָה כַּוָּונָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֵלֶּה״. עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין צְרִיכָה כַּוָּונָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֹאת אוֹמֶרֶת מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוּוֹנָה. כֵּיוָן דְּלָא בְּעִידָּן חִיּוּבָא דְּמָרוֹר הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ, בְּ״בוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ. וְדִילְמָא לָא אִיכַּוַּון לְמָרוֹר, הִלְכָּךְ בָּעֵי לְמֶהְדַּר לְאַטְבּוֹלֵי לְשֵׁם מָרוֹר. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִצְוָה לָא בָּעֲיָא כַּוּוֹנָה, לְמָה לָךְ תְּרֵי טִיבּוּלֵי? וְהָא טַבֵּיל לֵיהּ חֲדָא זִימְנָא! וְעוֹד תַּנְיָא: אֲכָלָן דְּמַאי — יָצָא. אֲכָלָן בְּלֹא מִתְכַּוֵּין — יָצָא. אֲכָלָן לַחֲצָאִין — יָצָא. וְאַכַּתִּי מִמַּאי? דִּילְמָא קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, וְהַאי דְּבָעֵינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי הֶיכֵּירָא לְתִינוֹקוֹת. אִם כֵּן, מַאי ״מִצְוָה״?!

GEMARA: Reish Lakish said: That is to say that mitzvot require intent. One who performs a mitzva must do so with the intent to fulfill his obligation. The proof of this from the mishna is that since one does not eat the lettuce at the time of his obligation to eat bitter herbs, he eats it after reciting only one blessing: Who creates fruit of the ground. And clearly the reason is that perhaps he did not intend to fulfill his obligation to eat bitter herbs, and therefore he needs to dip it again for the purpose of bitter herbs. For if it could enter your mind that mitzvot do not require intent, why do you need two dippings? But he has already dipped the lettuce once. And furthermore, it was taught in a baraita: On Passover, if one ate vegetables of doubtfully tithed produce, i.e., he bought the vegetables from an am ha’aretz, he has fulfilled his obligation. If he ate them without the intent of the mitzva, he has fulfilled his obligation. If he ate them in halves, by eating half an olive-bulk of bitter herbs, pausing, and then eating an additional half an olive-bulk, he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: And still this is no conclusive proof, as from where do I know that Rabbi Yosei is of the opinion that mitzvot require intent? Perhaps Rabbi Yosei maintains that mitzvot do not require intent, and the reason that we require two dippings is so that there should be a conspicuous distinction for the children. The Gemara rejects this argument: If so, for what reason does Rabbi Yosei use the term mitzva? There is no mitzva from the Torah to provide a distinction to stimulate the curiosity of the young ones. The mitzva is to eat bitter herbs, and evidently this individual must return and eat them again because he lacked intention the first time.

תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹמֵא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת — יְכַוֵּין לִבּוֹ כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳״. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם״. הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ״. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת — יִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ לִפְנֵי הַכַּפּוֹרֶת. נִמְצָא עוֹמֵד בַּמִּזְרָח מַחֲזִיר פָּנָיו לַמַּעֲרָב. בַּמַּעֲרָב מַחֲזִיר פָּנָיו לַמִּזְרָח. בַּדָּרוֹם — מַחֲזִיר פָּנָיו לַצָּפוֹן. בַּצָּפוֹן — מַחֲזִיר פָּנָיו לַדָּרוֹם. נִמְצְאוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּונִין אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד.

The Sages taught in a Tosefta: A blind person and one who is unable to approximate the directions and, therefore, is unable to face Jerusalem in order to pray, may focus his heart towards his Father in Heaven, as it is stated: “And they shall pray to the Lord” (I Kings 8:44). One who was standing in prayer in the Diaspora should focus his heart toward Eretz Yisrael, as it is stated: “And they shall pray to You by way of their land which You have given to their fathers” (I Kings 8:48). One who was standing in Eretz Yisrael should focus his heart toward Jerusalem, as it is stated: “And they shall pray to the Lord by way of the city that You have chosen” (I Kings 8:44). One who was standing in Jerusalem should focus his heart toward the Temple, as it is stated: “And they shall pray toward this house” (II Chronicles 6:32). One who was standing in the Temple should focus his heart toward the Holy of Holies, as it is stated: “And they shall pray toward this place” (I Kings 8:35). One who was standing in the Holy of Holies should focus his heart toward the seat of the ark-cover [kapporet], atop the ark, the dwelling place of God’s glory. One who was standing behind the seat of the ark-cover should visualize himself as if standing before the ark-cover and turn toward it. Consequently, one standing in prayer in the East turns to face west, and one standing in the West turns to face east. One standing in the South turns to face north, and one standing in the North turns to face south; Consequently, all of the people of Israel focus themselves focusing their hearts toward one place, the Holy of Holies in the Temple.

אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁכְּפָאוּהוּ פָּרְסִיִּים. אָמַר רָבָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַתּוֹקֵעַ לָשִׁיר — יָצָא. פְּשִׁיטָא, הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם, אֱכוֹל מַצָּה אָמַר רַחֲמָנָא — וְהָא אֲכַל,

Rav Ashi said: We are dealing with a case where the Persians compelled him to eat. Rava said: That is to say that one who sounds a shofar for the music, having no intent to fulfill the mitzva, fulfills his obligation, since the critical issue is hearing the blast and not the intent of the blower. The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is identical to that which was stated above, that one who was compelled to eat matza fulfills the mitzva even if he had no intention of doing so? The same should apply in the case of the shofar, that one who heard the blast of a shofar fulfills his obligation even if he had no intention of doing so. The Gemara answers: Lest you say that there is a difference between the two cases, there, the Merciful One says: Eat matza, and he indeed ate it, thereby fulfilling the mitzva.

מַתְנִי׳ נָדַר בְּחֵרֶם, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בְּקׇרְבָּן, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקׇרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. ״הֲרֵי עַצְמִי קׇרְבָּן״, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ, ״קֻוֽנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי״, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּירַשְׁתִּי —

MISHNA: One who took a vow by associating an item with a dedication [ḥerem], saying: This item is hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, and then said: I took a vow only with the intention that it would be like a sea net [ḥermo shel yam] that is used to catch fish; or one who took a vow by associating an item with an offering, and then said: I took a vow only with reference to offerings to kings, i.e., a gift for a king, not an offering to God. Or one who said: I am hereby an offering myself [atzmi], and then said: I took a vow only with reference to a bone [etzem] that I set aside for myself to vow with, as atzmi means both myself and my bone, i.e., he set aside a bone so as to pretend to take a vow upon himself; or one who said: Deriving benefit from me is konam for my wife, and then said: I took a vow only with regard to my first wife whom I divorced, not with regard to my current wife.

כֵּיוָן דְּאָמַר ״יֵאָסְרוּ״ — אִיתְּסַרוּ עֲלֵיהּ כׇּל פֵּירֵי עָלְמָא! בְּאוֹמֵר ״הַיּוֹם״. אִי דְּאָמַר ״הַיּוֹם״ לָא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ מוֹכֵס!

כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ.

כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה יחזור ויתפלל בכוונה מצא דעתו משובש' ולבו טרוד אסור להתפלל עד שיתיישב דעתו כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל מחשבו' כאלו הוא עומד לפני המקום לפיכך צריך לשבות מעט קודם התפלה כדי לכוין את התפלה על לבו ואח"כ יתפלל בתפלה ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהוא נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב אחר התפלה ואח"כ יפטר.

אמרי' בברכות מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא אי משום תנויי וכו' והשיבו רחמנא לבא בעי. הנה בארו כי אין עקר המדרגה החכמה, אבל הכונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשום הדברים אבל כוונת הלב בהם, וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בש"י גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים בעניני העסקים והקנינים עובד הש"י עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בש"י גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני וגו' ונאמר (ירמיה יב) קרוב אתה בפיהם וגו', כי אין העקר מעשה המצות ובקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הדברים, ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעקר המצות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות מורה שאינו עשה אותם כמצות אנשים מלומדה אבל בכונה גמורה וזה עקר המצות ותכליתם השלם, כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמירות הטובות, וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת הש"י לא זולתה:

והיו הדברים האלה. וּמַהוּ הָאַהֲבָה? והיו הדברים האלה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר בְּהַקָּבָּ"ה וּמְדַּבֵּק בִּדְרָכָיו (ספרי): אשר אנכי מצוך היום. לֹא יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִדְיוּטְגְּמָא יְשָׁנָה שֶׁאֵין אָדָם סוֹפְנָהּ, אֶלָּא כַּחֲדָשָׁה שֶׁהַכֹּל רָצִין לִקְרָאתָהּ; דְּיוּטְגְּמָא – מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַבָּאָה בְּמִכְתָּב (ספרי):

— What is the “love” that is here commanded? The next verse tells us: והיו הדברים האלה THESE WORDS [WHICH I COMMAND THEE] SHALL BE [UPON THINE HEART] — for thereby thou wilt arrive at a recognition of the Holy One, blessed be He, and wilt cleave to His ways (Sifrei Devarim 33:1). אשר אנכי מצוך היום [THESE WORDS] WHICH I COMMAND THEE THIS DAY — this day— they should not be in thine eyes as an antiquated דיוטגמא which no one minds, but as one newly given which everyone gladly welcomes (Sifrei Devarim 33:2; cf. our first Note on p. 248 in the Silbermann edition of Exodus). — The word דיוטגמא in this Midrash signifies: a royal command committed to writing.

צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו. המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל המחשב' וצריך שיחשוב בדברי' המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמי' ולא יחשוב בדברי' שיש בהם קלות ראש: הגה ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלו' האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו [הר"י ריש פ' אין עומדין] ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בב"ה כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא [בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין]:

כִּי הִנֵּה לְטַהֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי גּוּפָנִיּוּתוֹ, הַדֶּרֶךְ הוּא לְהַתְמִיד הִסְתַּכְּלוּתוֹ עַל פְּחִיתוּת הָעוֹלָם וְתַעֲנוּגָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. וּלְטַהֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי עֲבוֹדָתוֹ יַרְבֶּה הִתְבּוֹנְנוּתוֹ עַל תַּרְמִית הַכָּבוֹד וּכְזָבָיו וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ. וְאָז יִתְבּוֹנֵן מָה הוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת וְלִפְנֵי מִי הוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת, שֶׁהֲרֵי בְּהִכָּנְסוֹ בָּעִיּוּן הַזֶּה, קַל הוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ מֵעָלָיו הַפְּנִיּוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת וְיִקְבַּע בְּלִבּוֹ הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית הָרְצוּיָה.

הראשון והוא הגורם הגדול שבכולם, תורה, דע כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות, הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלהים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו, אבל יקל עליו מאוד, כי תכף ומיד ימצא הש"י במחשבתו כיון שהוא מוכן לכך, כמו שאמר החכם המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו. ולפי שאין אלהים כל מזימותיו, כשיבא להתפלל לא יוכל להתחנן, ויקשה עליו מאוד לכוין וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהש"י איך ידבק בו כרגע. והכוונה להודיענו, כל מה שאמרתי כי לפי שהרשע רחוק מהש"י ואינו יכול לדבקה בו בשעת תפלה ולכוין לבו אליו, אין תפלתו נשמעת. ולפי שהצדיק קרוב להש"י, תפלתו נשמעת, כי ידבק באלהים בשעת תפלתו מה שאין הרשע יכול לעשות.

הז' הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו, ויתחיל לחשוב בגדולת מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו, ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו הגומל לחייבים טובות מכמה צרות הצילהו מחלאים רפאהו ומטובו הטיבוהו, והוא לא כגמול הטיבו, כי האל גמלו טובה והוא גמלו רעה. ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא עלה נדף וקש יבש. ויחשוב שעתה הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו.

עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא:

קיימא לן דמצוות צריכות כוונה, כדילפינן מקרא לקמן סימן תקפ"ט עיין שם. כלומר, כשיעשה המצוות צריך שיכוון לצאת בעשיית אותה מצווה.

ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה, כענין שנאמר תהלים י יז תכין לבם תקשיב אזניך, (כשמכוין) [כשמכונים] לבם אז תקשיב אזניך: הג"ה עיין לקמן סימן ה':

דְּהַיְינוּ, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עַל כָּל פָּנִים גְּדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּמַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר הִיא ״מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״ – עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְאִיהוּ ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״, וּמַנִּיחַ הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמְיַיחֵד מַלְכוּתוֹ עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְעָלָיו בִּפְרָט, כִּי חַיָּיב אָדָם לוֹמַר: ״בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם״, וְהוּא גַם הוּא מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּתוֹ, לִהְיוֹת מֶלֶךְ עָלָיו, וּלְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ בְּכָל מִינֵי עֲבוֹדַת עָבֶד. וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וּמַבִּיט עָלָיו, וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲבוֹד לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְיַעֲמִיק בְּמַחֲשָׁבָה זוֹ וְיַאֲרִיךְ בָּהּ כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגַת מוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וּכְפִי הַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, לִפְנֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, אוֹ הַמִּצְוָה, כְּמוֹ לִפְנֵי לְבִישַׁת טַלִּית וּתְפִילִּין.

This means that he should at least contemplate in his thought on the greatness of the En Sof, blessed is He, and on His Kingship, which extends to all worlds, both higher and lower, and that “He fills all worlds and encompasses all worlds,” as is written, “Do I not fill heaven and earth?” Yet He leaves both the higher and lower [worlds] and uniquely bestows His Kingdom upon His people Israel, in general, and upon him in particular, as, indeed, a man is obliged to say, “For my sake was the world created.” And on his part, he accepts His Kingdom upon himself, that He be King over him, to serve Him and do His will in all kinds of servile work. “And, behold, G–d stands over him,” and “The whole world is full of His glory,” and He looks upon him and “Searches his reins and heart” [to see] if he is serving Him as is fitting. Therefore he must serve in His presence with awe and fear like one standing before the king. One must meditate profoundly and at length on this thought according to the capacity of apprehension of his brain and thought and according to the time available to him, before he occupies himself with Torah or a commandment, such as prior to putting on his tallit or tefillin.

ונראה מכאן שענין כוונת הלב לתפלה איננה כ"כ ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון, ובזוה"ק מכנה אותן המחשבות בשם נחשים ועקרבים הנושכין את כל הקרב אל הקודש, וזה מתנה מן השמים שיהי' ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהי' ביכלתו לכוון וכענין שכתוב דניאל ב' כ"א יהב חכמתא לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, כן זה המבקש ועושה כל טצדקי אז עוזרין לו מן השמים, והנה בוודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהי' בה תועלת, ואם סוף כל סוף אין תפלתו נשמעת א"כ היתה המתנה לריק, ע"כ זה שכוון לבו לתפלה הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, דבלא"ה לא הי' אפשר לו לכוון, וזה שמביא מקרא דתכין לבם, היינו שהשי"ת מכין לבם אז בטח תקשיב אזניך דאל"כ לא הי' השי"ת מכין לבבו למגן, וא"כ זה שהי' ביכולתו לכוון לבו בהכרח שמאת ה' היתה זאת ואז בטח ישמע ה' תפלתו:

"רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. מאי קבע אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי" (שם כ"ט:). לפני התפלה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים. ובזה תוסיף אמץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה. אבל כשחסר הציור האמתי הזה ותחת אשר מתכונת התפלה הראויה היא להוסיף אמץ ולהחליף כח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפלה השלמה, שהיא צריכה לבא מצד הרגש פנימי ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהי' דומה כמשאוי. "ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים". (שם.). אפילו מצא לבבו מתרגש להיות חפץ בתפלה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כי־אם למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה עדיין יסוד התפלה שצריך שתהי' עבודת ד'. וצריך שיכיר, שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד מצב נפשו ורעיוניו באפן נאה לתפלה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם, כי היא תחנונים לפני ד' ית' להפיק רצונו. על כן צריך לאמרה בלשון תחנונים, ולצייר בזה את האמת כמה קטן הוא ערך רגשות לבב אנוש נגד התכלית הנעלה של הפקת רצון ד', שהיא באה ע"י התפלה. "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר" (שם). אין די במה שתלוה הארה של הכרה בגאון ד' ית' עם ההרגש הטבעי הפנימי המעולה של הנפש. כי צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהי' יכול לחדש בה דבר מצד השכל הברור, מלבד ההרגשה הפנימית, ואז יצרף עם המחודש השכלי את ההרגשה הטובה הפנימית הטבעית, להתפלל ברגשי קדש. ועל זה אמר ר' זירא יכילנא לחדושי בה מלתא (שם), כי גודל ההרגש לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה. אמנם כיון שהשכל סוף כל־סוף איננו כ"כ טבעי כמו ההרגש, על כן אמר מסתפינא דילמא מיטרידנא, ואמשך אל המושכלות יותר מכפי שאוכל להמשיך את רגש הלב הפנימי עליהם, ובזה אצא מתכונת התפלה. על כן הניח מקום להרגש הטוב לבדו, בצירוף השכל המתלוה עמו, מבלי להרחיב יותר את השכליות בעת שליטת ההרגש הטוב. ושם "קבע" כולל כל אלה השלשה. כי חסרון ההכרה הפנימית יוכלל בשם קבע, מפני שאינו מקבל שינוי כפי חילוף רגשות האדם. הרגש הטבעי לבדו יקרא קבע, מפני שעכ"פ הוא קבוע בטבע הנפש, משא"כ עבודת השכל שצריך לקנותה בהשלמה בחירית. וצמצום השכל לצרפו ג"כ רק כפי ערך ההרגשה הטבעית יקרא ג"כ בשם קבע, מפני שעכ"פ איננו מתפשט חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, שהוא קבוע ועומד. כשמכוונים לאיזה מבוקש בתפלה, צריך לשים לב, שכונתנו היא להסיר את הרע והחשך מן העולם ולהגביר את הטוב ואת האור, של החיים האלהיים במילואם, שבהופיעו הוא ממלא לא רק חסרון אחד בלבד, אלא הוא משלים את כל החסרונות וממלא את כל הפגמים כולם, ובגודל נשמתנו הרינו חפצים דוקא בשלמות הגמורה והמוחלטת.

R. Eliezer says ‘one who makes his prayer fixed, his prayer is not supplication.’ What is meant by fixed? R. Yaakov bar Idi said that R. Oshiya said - all to whom prayer is like a burden. (Berachot 29b) Before prayer, the inner image of one’s soul must be as if she is weakening beneath the burden of the gloom (See Yishayahu 50:3) of ideas, distant from notions of wholeness and the light of the face of the living King. Only through this will the load which lies heavy on her heart be rolled back– through pouring out her plaint before her Maker and her Father in Heaven. And through this she gathers courage, and in place of a dim spirit wraps herself in garments of joy (See Yishayahu 61:3) , and a new spirit in the power and delight of G–d will be her stance. (See Divre HaYamim I 16:27) But when this truthful conception is lacking and in place of the proper quality of prayer, which increases courage and renews strength in the soul and its feelings, it further exhausts - this is not the proper form of prayer, which must emerge from inner feeling and not from an imposed external obligation, which perforce is like a burden. ‘Rabbanan say – anyone who does not say it in a language of supplication.’(ibid) Even if one finds their heart stirred by the inner desire to pray, nevertheless so long as their intention is only to fulfill this inner feeling, this is not the foundation for prayer which is Divine service. Emotion is a proper means for placing the soul and ideas in a prayerful posture, but her (prayer’s) essence is above any emotive state of the human soul, because she is supplication before G–d, that His will be done. Therefore, it must be said in a language of entreaty, and through this shape as an inner image the truth that the feelings of the human heart have small value when compared to the lofty purpose of realizing G–d’s will in the world, which happens through prayer. ‘Rabba and Rav Yosef both said – anyone who cannot introduce something new in it.’(ibid.) It is not enough that a light of awareness of G–d’s blessed majesty accompany the exalted inner natural feeling of the soul (nefesh). Because the activity of the intellect must have a greater extent than the emotions, until one can open something new in prayer through the clarified intellect, aside from inner feeling; and then the wholesome natural inner feeling will join with the intellectual innovation to pray with holy emotion. And on this R. Zeira said ‘I am able to introduce something new in it…”(ibid.) because the immensity of his feeling did not prevent his intellect from bearing its fruit according to the nature of the moment and day. However since, in the final analysis, intellect is not as natural as feeling, therefore he added ‘…but I am concerned, lest I become confused’ and I be drawn toward intellectual conceptions further than I can extend the inner feeling of the heart, and through this lose the quality of prayer. Therefore, he left place for the good sentiment alone, joined to the intellect which escorts it, but without overextending intellectuality in the moment when that feeling rules. And the name kevah (fixed) contains all these three. A lack of inner awareness is included in the term kevah, because one’s prayer is not responsive to the changing feelings of man. The natural feeling by itself is called kevah, because it is fixed in the nature of the soul, unlike the service of the intellect which must be acquired through a path of chosen perfection. And the contraction of the intellect to the measure of the natural feeling is also called by the name of kevah, because it does not spread beyond the boundary of the natural quality of the soul, which is fixed and stable. When we orient ourselves toward some particular objective in prayer, we must take to heart that our intention is to remove the darkness and evil from the whole world and to intensify the good and the light of G–dly life in its fullness; that life which in its advent not only fills a particular lack, but rather completes all deficiencies and restores all blemishes, and in the greatness of our souls we desire only absolute and complete wholeness.

ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו לאביו שבשמים. הסך הכולל והכונה התכליתית היא כונת הלב לאביו שבשמים, להיות קרוב לרצונו. אמנם רבו מאד הדרכים הארוכים שצריכים להיות בתור הקדמות שמביאות להשלים חפץ אבינו שבשמים, והשלימות האמיתי הוא בהיות האדם מכוין התכלית בלבבו, ומרחיב דעותיו ופעולותיו ג"כ בכל האמצעיים הגדולים והרבים. ולתכליתו יבוא בזמן שיושכל להיות נשמר ע"פ כל דרכיו הגדולים, שהם כל דרכי החיים של תורת ד' הנאמנה, הוא צריך לחתור שלא יאבד מידו התכלית, ויכוין לבו לאביו שבשמים.

התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים, ולשם כך צריכים אנו לחשבונו־של־עולם שבא ע"י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלהינו.

The constant prayer of the soul The constant prayer of the neshama strives continually to move from hidden to revealed, to spread over all the forces of life of the spirit and of the vital soul, and all the powers of embodied life. She yearns as well to reveal her essence and the power of her actions over all her surroundings, over all the world and life, and toward this end we require the accounting of the world (See Baba Batra 78b) which comes through Torah and wisdom. And so we find that the whole work of the Torah and all its wisdom is the constant revelation of the hidden prayer of the neshama. “Let the breath of all life (nishmat kol chay) bless Your name, oh Lord our G–d…”

יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא. ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה, הנעימה מאד לנפשו הנהלאה, והוא הולך ומתרפא. וזהרי אורה של שמש החסד, חסד עליון, שולחים אליו את קויהם, והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי, יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמתית. הולך הוא ומרגיש שהוא מתקרב למקור החיים, לאל חי אשר זה לא כבר היה כל כך רחוק ממנו. נפשו הכמהה זוכרת בששון לב את עניה ומרודה הפנימיים, והיא מתמלאת רגשי תודה, בהלל וזמר היא נושאת קול: "ברכי נפשי את ד', ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי, עושה צדקות ד' ומשפטים לכל עשוקים". (תהילים קג א-ו)

(2) There is Teshuvah which is directed to counteract a particular sin or many sins. A person puts their sin before their face, regrets it and suffers over having been ensnared in the trap of sin. One's soul climbs and ascends until one becomes free from the enslavement to sin and feels within oneself the holy freedom which is so pleasant to the soul and aura that one becomes increasingly healed. The rays of the light of the sun of Hesed, Supernal Compassion, send out their beams, and a person becomes increasingly happy, and increasingly filled with internal pleasure and delight. This is along with heartbrokenness and a soul swimming in sadness, since even this feeling is beneficial for the person in accord with their situation and can add more internal spiritual pleasure and true wholeness. A person feels themself drawing closer to the Source of Life, to the Living G-d in a way that has not been the case before when they were so far away from G-d. The person's longing soul remembers with heartfelt joy the internal suffering of before and is filled with feelings of gratitude, with thanksgiving and song the soul raises her voice saying " Bless GOD, O my soul, all my being, that holy name. Bless the ETERNAL One, O my soul, and do not forget all God’s bounties. All your sins are forgiven, all your diseases healed. Your life is redeemed from the Pit." You are surrounded with steadfast love and mercy. You are satisfied with good things in the prime of life, so that your youth is renewed like the eagle’s. GOD executes righteous acts and judgments for all who are wronged" (Psalm 103:1-6).

התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית, שכבר באה למדרגה העליונה, אשר לא רק צער גופני או נפשי ורוחני, ולא רק השפעת המסורת והקבלה, אם מפחד עונש או רשם כל דבר חק ומשפט הבא מהן אל פנים הנפש גורמים הם את התשובה, כי-אם הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה, אשר עלתה למעלתה אחרי אשר התפקיד הטבעי והאמוני כבר רשמו בה יפה את רשומיה. תשובה זו, הכלולה מהקודמות, היא מלאה כבר אור אין קץ, היא באה להפך את החטאים כולם לזכיות, מכל השגיאות היא מוציאה למודים נשגבים, ומכל ההשפלות עליות נהדרות. זאת היא התשובה שעיני כל אליה נשואות. שהיא מוכרחת לבא ושסופה לבא.

(7) Teshuvah of the Intellect occurs when Teshuvah of Nature and Teshuvah of Faith have already been acquired, such that one has already arrived to a higher level. On this level, the cause of Teshuvah is not physical, spiritual, or ethical suffering and it is not simply the influence of what is received from tradition, whether that be fear of punishment or the ethical impression of every law and instruction which comes from tradition. Rather, the cause of this Teshuvah is clear-minded recognition that emerges from a comprehensive view of life and of the world that emerges after the role of Natural Teshuva and Faith-Teshuvah have left a strong impression. This Teshuvah which encompasses the earlier stages is filled with Endless Light and comes to transform all of the sins into merits. From every mistake, this Teshuvah brings to light lofty lessons and from every crushing humiliation wondrous ascents. This is the Teshuvah towards which all eyes are lifted. This is the Teshuvah which must come and which in the end will come.

יסודות הלכות תפילה / כוונה והמתקשים לכוון תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שיכוון ליבו למה שהוא אומר בפיו. להלכה, כל שכיוון ליבו בפסוק ראשון של שמע ובברכה ראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמר בלא כוונה – יצא ידי חובתו (שו"ע או"ח סג, ד; קא, א; ולהלן טו, ו; יז, ט).

Fundamentals of the Laws of Prayer / Kavanah and Those Who Find It Difficult to Concentrate Prayer is considered avodah shebalev (service of the heart); therefore its essence is dependent upon kavanah (intent). There are two kinds of kavanah in prayer: one, a general kavanah, that the person praying is standing before the King of Kings and is filled with fear and love; and the second is a personal kavanah, that he concentrates in his heart on the words he is saying. According to halachah, anyone who has kavanah in his heart while saying the first verse of Shema and the first berachah of the Shemoneh Esrei fulfills his obligation, even if he does not have kavanah while saying the rest of his prayers (Shulchan Aruch, 63:4, 101:1; further in this book 15:6 and 17:9).

נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק; או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם הוא אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה. נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה אנו מקיימים את מצוות ה'. והשנייה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע – לקבל עלינו עול מלכות שמים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. וכבר למדנו (בהלכה ו), שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק 'שמע ישראל' – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה. נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה, וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמא, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את 'שמע', אע"פ שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את פרשיית 'שמע'? יענה: כדי לקיים את המצווה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, ברור שכוונתו לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה – יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים פ"י ה"ג; ח"א סח, ט; משנה ברורה ס, י).

The Amora’im and the Rishonim disagree regarding the question, do mitzvot require kavanah? When the Torah commands us to perform a certain mitzvah, is the actual performance enough, or must a person have in mind the correct intent in order to fulfill the commandment? The halachah rules that mitzvot require kavanah. Just as a person has a body and a soul and one cannot live without the other, so too, the mitzvot need both body and soul, the body being the act of the mitzvah, and the soul being the kavanah that accompanies it. It is therefore apparent that when reciting Shema, we must concentrate on two meanings. First, as with all the mitzvot, we must have in mind that in performing this act, we are fulfilling Hashem’s commandment. Second, pertinent specifically to the mitzvah of reciting Shema, we must concentrate on the meaning of the words that we are saying. Since the essence of this mitzvah is to accept the yoke of Heaven, we are obligated to focus on the meaning of our words. As we have learned in halachah 6, if one did not concentrate on the meaning of the words in the verse Shema Yisrael, he did not fulfill his obligation and must go back and read it with the required kavanah. We will now return to discuss the general kavanah required in the performance of all the mitzvot. Sometimes, one has implicit kavanah, and that suffices b’dieved. For instance, a person who comes to pray in a synagogue, and in his prayers he recites the Shema paragraph, even though he did not explicitly intend to perform the mitzvah of reciting Shema, he fulfilled his obligation. For if we were to ask him, “Why did you say Shema?” he would immediately answer, “To perform the mitzvah.” Thus, in his recital he had implicit kavanah to fulfill his obligation. Similarly, someone who puts on tefillin, even though he didn’t meditate on what he was doing, it is nonetheless clear that his only intention could have been to fulfill the mitzvah, and because implicit kavanah was present, he fulfilled his obligation (Yerushalmi Pesachim 10:3; Chayei Adam 68:9; Mishnah Berurah 60:10).

יש עשרה דברים שמסייעים לאדם שיוכל לכוין בתפלת שמונה עשרה, והפכם גורמים לביטול הכוונה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והיינו, שירבה האדם בעסק התורה, שאז יתקרב אל האלוקים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו. ז' - הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. כיצד, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו.

וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל צריך שיכוין את לבו. הדיבור מיוחס לשכל, ובתפילה צריך שלבד הכונה השכלית יתעורר בו ההרגש שבלב. אמנם זה ההרגש צריך שיהי' ע"פ פעולת השכל, כי ע"י השכל יתעורר הלב בהבינו שכאן ראוי להתעורר ברגש. ע"כ אמר שהיא מדברת, בשכלה, שהוא עיקר כח הדיבור, על לבה, להפעיל ע"י דיבורה השכלי רגשותיה שבלב.

מצוות צריכות כוונה, והיינו שיש לכוין בעשיית המצוה שכוונתו לצאת ידי חובת המצוה. ויש מי שאומר שאם קרא קריאת שמע בסדר התפלה, או אכל מצה, או קידש, או נטל לולב ותקע בשופר, וכדו', אף על פי שלא כיון לצאת, יצא, שהרי משום זה עושה כל הנ"ל, כדי לצאת אף שלא כיון להדיא. ועל זה סמכו רבים אף לכתחלה שאינם מכוונים בפירוש בעת התפלה וקריאת שמע וקידוש לשם מצוה. ומכל מקום ראוי ונכון מאד לכוין בכל מצוה ומצוה בפירוש בעת שמקיים המצוה, שהוא מכוין לשם קיום המצוה. [ילקו"י, תשס"ד, שם עמו' תקיא. שאר"י ח"ב עמ' קנו] .

לכתחלה יש לכוין בעת הנטילה לנטילה המכשרת לאכילה. ואם לא כיוון עלתה לו הנטילה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד נו. ושם חילוק בין דין מצוות צריכות כוונה שמרן פסק בסימן ס' סעיף ד' דצריכות כוונה, ואילו כאן מרן כתב בלשון לכתחלה. ראה שם החילוק] .

כוונה – ישנן מצוות שעיקר קיומן הוא מעשה המצווה, ואילו טהרת המחשבה והכוונה במצווה הן רק מצטרפות למעשה אך אינן מעכבות, אולם אם רק כיוון לקיום המצווה אך לא עשה מעשה – אין לה שום תועלת, כגון: אדם שבזמן הקרבת קרבן הפסח חושב מחשבות גבוהות וטהורות אך אינו מקריב קרבן בפועל – ביטל מצות עשה וחייב כרת. ולעומת זה אם אכל קרבן פסח לשם אכילה גסה – יצא ידי חובה אעפ"י שלא עשה מצווה מן המובחר. דין זה הוא גם בתפילה שנקראת עבודה שבלב שהעיקר בה הוא המעשה, דהיינו הדיבור בשפתיו, ואם יהרהר במחשבתו את כל נוסח התפילה – לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל (ועיין ברמב"ם שמשמע מדבריו שיצא ידי חובה), ולעומת זה אם יתפלל בלי כוונה – אמנם תפילתו לא תהיה במדרגה שלימה וגבוהה כי תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה, אך עם כל זה יצא ידי חובת תפילה.

כוונה במצוות – יש מצוות שעיקר קיומן הוא המעשה שבהן, וטהרת המחשבה והכוונה למצווה הן רק מצטרפות למעשה אבל אינן מעכבות. ומאידך כוונה לקיום המצוות וטהרת המחשבה בלי שום מעשה – אין בהן שום תועלת. הוא הדין בתפילה שהיא עבודה שבלב, העיקר הוא המעשה, דהיינו הדיבור בשפתיו, ואם יהרהר את כל התפילה במחשבתו בלבד – לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל (ולדעת הרמב"ם יצא יד"ח). לעומת זאת אם יתפלל בלא כוונה, אמנם הוא לא יהיה במדרגה שלמה וגבוהה כראוי, כי תפילה בלי כוונה – כגוף בלא נשמה, אך אף על פי כן יצא ידי חובת תפילה.

כוונה ב"ברוך שם" – יש אומרים שצריך לכוון גם בפסוק "ברוך שם" וכו', ואם לא כיוון לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור, וכשחוזר יחזור מפסוק "שמע ישראל" ואפילו אם הגיע כבר לסוף קריאת שמע.. פירוש המילים – הפירוש שצריך לכוון באמירת "שמע ישראל" הוא: "שמע ישראל" – קבל והבן ישראל, והאמן ש"ה' אלוקינו" וקבלנו אלוהותו שהוא אלוקינו ואנחנו עבדיו, וכן "ה' אחד" – שאין לו שני. ולכן כשקורא פסוק "שמע ישראל", יפסיק כל שתי מילים.

ויש שני סוגי כוונות שנתבארו בפוסקים, ולדוגמא בעניין קריאת שמע: א. לכוון שבא לקיים באמירת הק"ש את המצוה של "ובשכבך ובקומך". ב. להבין את פירוש המילים שמוציא מפיו, ולא לומר את הק"ש סתם. והמחלוקת של הראשונים הנ"ל אם מצוות צריכות כוונה, נוגעת לכוונה הראשונה, אם יצא ידי חובה בלא שכוון לצאת יד"ח המצווה (ומ"מ לכתחילה בודאי יש לכוון גם הכוונה השנייה, להבין פירוש המילות, כנ"ל, וראה משנ"ב סי' ס' ס"ק ז'), ויש אומרים שאם טעה וכיון על מצוות מדאורייתא שהיא מצווה דרבנן – לא יצא ידי חובה.