Sending Away the Mother Bird: Law and Reason

כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכׇל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃ שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃ {ס}

If, along the road, you chance upon a bird’s nest, in any tree or on the ground, with fledglings or eggs and the mother sitting over the fledglings or on the eggs, do not take the mother together with her young. Let the mother go, and take only the young, in order that you may fare well and have a long life.

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנִתְעַסֵּק בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּדַי שֶׁתִּנָּצֵל. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי חִיָּא וּמַה אִם צִפּוֹר שֶׁאֵין לָהּ לֹא זְכוּת אָבוֹת, וְלֹא בְּרִיתוֹת, וְלֹא שְׁבוּעוֹת, בָּנֶיהָ מְכַפְּרִים עָלֶיהָ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיֵּשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאִם סָרַח אֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לֶעָתִיד לָבוֹא.

מַתְנִי׳ שִׁילּוּחַ הַקֵּן נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁין. חוֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁילּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בִּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵין מְזוּמָּן, וְשִׁילּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן? כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס, אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח״, אֵימָא: ״שַׁלֵּחַ״ חֲדָא זִימְנָא, ״תְּשַׁלַּח״ תְּרֵי זִמְנֵי! אֲמַר לֵיהּ: ״שַׁלֵּחַ״ – אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע. ״תְּשַׁלַּח״ אֵין לִי אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, לִדְבַר מִצְוָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּשַׁלַּח״, מִכׇּל מָקוֹם.

The Gemara cites additional mitzvot where the Torah employs the compound verb form, and the Sages derived additional halakhot from the phrasing of the verse. With regard to the mitzva of dispatch of the mother bird from the nest before taking its eggs or fledglings, the verse states: “You shall dispatch [shalle’aḥ teshallaḥ] the mother, but the young take for yourself; that it may be well with you, and that you may prolong your days” (Deuteronomy 22:7). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “shalle’aḥ teshallaḥ,” the Sages derive that one must dispatch the mother bird multiple times if it returns. The Gemara asks: Say that from “shalle’aḥ” one derives the obligation to dispatch the mother once, and from “teshallaḥ” one derives the obligation to dispatch the mother twice, and beyond that there is no obligation. Rava said to him: “Shalle’aḥ” indicates that one must dispatch the mother even one hundred times. “Teshallaḥ” teaches another matter: I have derived only the obligation to dispatch the mother bird in a case where one takes the eggs or the fledglings and wants to take the mother bird for a non-compulsory matter, e.g., to eat it. In a case where one takes the eggs or the fledglings and needs the mother bird for a matter involving a mitzva, e.g., the purification of a leper, from where is the halakha that he must dispatch the mother derived? The verse states: “Teshallaḥ,” to teach that in any case one must dispatch the mother bird.

חוֹמֶר בְּכִסּוּי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, ״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״, יָכוֹל יַחְזוֹר בְּהָרִים וּגְבָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא קֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יִקָּרֵא״ – בִּמְאוֹרָע לְפָנֶיךָ.

§ The mishna states: There are more stringent elements in the covering of the blood than in the sending away of the mother from the nest, as the covering of the blood applies to undomesticated animals and birds, to animals and birds that are readily available in one’s home, and to animals and birds that are not readily available; and the sending of the mother from the nest applies only to birds that are not readily available. With regard to the mitzva of sending away the mother, the Sages taught in a baraita: The verse states: “If a bird’s nest happens before you on the way, in any tree or on the ground, with fledglings or eggs, and the mother is resting upon the fledglings, or upon the eggs, you shall not take the mother with the young; you shall send the mother, but the young you may take for yourself” (Deuteronomy 22:6–7). What is the meaning when the verse states all the various details contained in it? Since it is stated: “You shall send [shalle’aḥ teshallaḥ] the mother, but the young you may take for yourself,” one might have thought that the doubled verb “shalle’aḥ teshallaḥ” indicates that one must search even in the mountains and hills in order to find a nest with which to perform this mitzva. Therefore, the verse states: “If a bird’s nest happens,” indicating that one is obligated to send away the mother only when it confronts you; one is not required to seek out a nest.

מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״עַל קַן צִיפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״, וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״, ״מוֹדִים, מוֹדִים״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמֵּטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת.

MISHNA: Concluding the laws of prayer in this tractate, the mishna raises several prayer-related matters. This mishna speaks of certain innovations in the prayer formula that warrant the silencing of a communal prayer leader who attempts to introduce them in his prayers, as their content tends toward heresy. One who recites in his supplication: Just as Your mercy is extended to a bird’s nest, as You have commanded us to send away the mother before taking her chicks or eggs (Deuteronomy 22:6–7), so too extend Your mercy to us; and one who recites: May Your name be mentioned with the good or one who recites: We give thanks, we give thanks twice, they silence him. Two amora’im in Eretz Yisrael disputed this question; Rabbi Yosei bar Avin and Rabbi Yosei bar Zevida; one said that this was because he engenders jealousy among God’s creations, as it appears as though he is protesting the fact that the Lord favored one creature over all others. And one said that this was because he transforms the attributes of the Holy One, Blessed be He, into expressions of mercy, when they are nothing but decrees of the King that must be fulfilled without inquiring into the reasons behind them.

שילוח הקן כתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך שכל מי שימצא קן מעוף טהור אפילו אם האם טרפה ורובצת על האפרוחים או על הביצים שלה בין אם יש בקן ביצים או אפרוחים הרבה בין אם אין בו אלא ביצה או אפרוח אחת ואין הביצים מוזרות ולא האפרוחים מפריחים ואינו מזומן אצלו כגון יוני שובך ועלייה וצפורים שקננו בטפיחין ובבירות ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס בכ"מ שימצאנו בין ברה"ר בין ברשות היחיד אפי' ברשותו בין באילן בין בארץ או בבורות שיחין ומערות ואפי' מצאו בים או על ראשו של אדם אסור ליקח האם מעל הבנים אפי' הוא לצורך מצוה אלא צריך לשלחה עד שתצא מתחת ידו ואח"כ יקח הבנים ואם רוצה לחתוך כנפיה קודם ששלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה מיד אינו רשאי אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח ולאחר שתצא מתחת ידו יקחנה אם ירצה ואם חתכן ישהנה עד שיגדלו כנפיה וישלחנה ואם רוצה ליקח האם ולשלוח הבנים אינו רשאי שלחה וחזרה אפי' כמה פעמים חייב לשלחה אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח ואם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה ישלחנה עדיין ופטור אבל קן המזומן לו כגון יוני הרדיסאות ואווזין ותרנגולין שקננו בבית ועוף טמא שרובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור שרובץ על ביצי עוף טמא או שהביצים מוזרות או האפרוחין מפריחין או שהן טרפה או שהזכר רובץ על הביצים פטור מלשלח אפי' הוא קורא זכר וכן אם האם רובצת על ביצים שאינן שלה פטור ודוקא עוף דעלמא אבל קורא נקבה שרובצת על ביצים שאינם שלה חייב לשלח והרמב"ם כתב אפי' כל אם שרובצת על ביצים שאינם שלה חייב לשלח אלא שאינו לוקה והכי מסתברא ואם מטלית או כנפי נוצה מעוף אחר או ביצים מוזרות מפסיק בינה לקן או שיש ב' סדרי ביצים זה על זה או שזכר על הביצים ונקבה על גביו בכולהו מיבעיא אם חייב לשלח אם לאו ולא איפשיטא ולחומרא כתב הרמב"ם שחט קצת סימניה בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה היתה מעופפת על הקן אם כנפיה נוגעין בקן חייב לשלח ואם לאו פטור אע"פ שנוגעין מן הצד והרמב"ם כתב שחייב אם נוגעת מן הצד היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחין אפילו נוגעת בהן פטור היתה יושבת על ב' ענפי אילן והקן תחתיה רואין כל שאילו תשמט ונופלת עליהם חייב ואם לאו פטור:

הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים חַיָּב לְשַׁלֵּחַ אֶת הָאֵם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ז) "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם": לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא לָצוּד אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לִפְרֹחַ בִּשְׁבִיל הַבָּנִים שֶׁהִיא מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא יִלָּקְחוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ו) "וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים".

לָתֵת אֶל לִבֵּנוּ שֶׁהַשְׁגָּחַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹתָיו בְּמִין הָאָדָם בִּפְרָט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב לד, כא) כִּי עֵינָיו עַל כָּל דַּרְכֵי אִישׁ וְגוֹ' וּבִשְׁאָר מִינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים בַּמִּינִים דֶּרֶךְ כְּלָל, כְּלוֹמַר שֶׁחֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא בְּקִיּוּם הַמִּין, וְעַל כֵּן לֹא יִכְלֶה לְעוֹלָם מִין מִכָּל מִינֵי הַנִּבְרָאִים וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ (במורה נבוכים ח"ג פמ"ח, י"ג הָרַמְבַּ"ן בפי' לחומש כאן) וּבְטַעַם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לְפִי שֶׁיֵּשׁ לַבְּהֵמוֹת דְּאָגָה גְּדוֹלָה בִּרְאוֹתָן צַעַר בְּנֵיהֶן כְּמוֹ לִבְנֵי אָדָם, כִּי אַהֲבַת הָאֵם לַבֵּן אֵינֶנּוּ דָּבָר נִמְשָׁךְ אַחַר הַשֵּׂכֶל וְאָמַר הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה, וְאַל תָּשִׁיב מִלִּין מִמַּאֲמַר הַחֲכָמִים הָאוֹמְרִים עַל קַן צִפּוֹר וְכוּ', כִּי זוֹ סְבָרַת מִי שֶׁיִּרְאֶה שֶׁאֵין טַעַם לַמִּצְוֹת אֶלָּא חֵפֶץ הַבּוֹרֵא, וְאָנוּ מַחְזִיקִים בַּסְּבָרָא הַשֵּׁנִית, שֶׁהִיא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל הַמִּצְוֹת טַעַם.

וע"ד השכל שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש, וכענין שאסרה תורה (ויקרא כ״ב:כ״ח) לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכענין שנצטוינו בתורה שבעל פה דרך רחמנות לא דרך אכזריות בשחיטה בצואר ולא מן העורף, והוא דעת הרב בספר המורה, וכבר הזכרתיו למעלה. ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהילים קמ״ה:ט׳) ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם.

יש במצוה זו ענינים גדולים הן לפי הנגלה וגם לפי הנסתר ואני אעירך עליהם. ואמר כי יקרא קן צפור לפניך בכל עץ או על הארץ וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים.

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, גַּם זוֹ מִצְוָה מְבֹאֶרֶת, מִן אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב כח), כִּי הַטַּעַם בִּשְׁנֵיהֶם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָנוּ לֵב אַכְזָרִי וְלֹא נְרַחֵם, אוֹ שֶׁלֹּא יַתִּיר הַכָּתוּב לַעֲשׂוֹת הַשְׁחָתָה לַעֲקֹר הַמִּין אע"פ שֶׁהִתִּיר הַשְּׁחִיטָה בַּמִּין הַהוּא, וְהִנֵּה הַהוֹרֵג הָאֵם וְהַבָּנִים בְּיוֹם אֶחָד אוֹ לוֹקֵחַ אוֹתָם בִּהְיוֹת לָהֶם דְּרוֹר לָעוֹף, כְּאִלּוּ יַכְרִית הַמִּין הַהוּא. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ (ברכות לג) לְפִי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה רַחֲמִים וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, לוֹמַר שֶׁלֹּא חָס הָאֵל עַל קַן צִפּוֹר וְלֹא הִגִּיעוּ רַחֲמָיו עַל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁאֵין רַחֲמָיו מַגִּיעִין בְּבַעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹת בָּהֶם צָרְכֵּנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה אוֹסֵר הַשְּׁחִיטָה אֲבָל טַעַם הַמְּנִיעָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת וְשֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, כִּי הָאַכְזָרִיּוּת תִּתְפַּשֵּׁט בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כַּיָּדוּעַ בַּטַּבָּחִים שׁוֹחֲטֵי הַשְּׁוָרִים הַגְּדוֹלִים וְהַחֲמוֹרִים, שֶׁהֵם אַנְשֵׁי דָּמִים זוֹבְחֵי אָדָם, אַכְזָרִים מְאֹד. וְהִנֵּה הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף אֵינָן רַחֲמָנוּת עֲלֵיהֶם אֶלָּא גְּזֵרוֹת בָּנוּ, לְהַדְרִיכֵנוּ וּלְלַמֵּד אוֹתָנוּ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת.

למען ייטב לך והארכת ימים. הנה בענין שילוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשילוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

אָמְנָם צָרִיךְ שֶׁתְּעַיֵּן בַּשָּׁרָשִׁים מִן הַמְקֻבָּל וְהַכָּתוּב וְהַהַקָּשׁוֹת הַנּוֹהֲגוֹת עַל הַסֵּדֶר הַמְקֻבָּל לְהָשִׁיב הַתּוֹלָדוֹת אֶל הָאָבוֹת, וּמַה שֶּׁיּוֹצִיאֲךָ אֵלָיו, הַאֲמֵן בּוֹ, וְאִם יִהְיֶה רָחוֹק אֵצֶל סְבָרָתְךָ וּמַחֲשַׁבְתְּךָ, כַּאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה וְהַסְּבָרָא הֶעְדֵּר הָרֵקוּת, וְהַהַקָּשׁוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת מְחַיְּבוֹת זֶה.

8 שילוח הקן) זהו גם הטעם לשִלוח הקן. כי בדרך כלל הביצים שדגרו עליהן והאפרוחים הנזקקים לאם אינם ראויים למאכל. וכשישלח את האם והיא תימלט לבדה, לא תצטער בראיית לקיחת הבנים. ואפשר שדבר זה יביא, ברוב המקרים, לעזיבת הכול, משום שמה שיילקח אינו ראוי למאכל בדרך כלל. ואם התורה מתחשבת בייסורים הנפשיים האלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה לגבי פרטי מין האדם בכללותו. אל תקשה עלי מאמירתם (של חכמינו) ז"ל: "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך' [...משתקין אותו]" (משנה ברכות ה,ג). כי זוהי אחת משתי הדעות שהזכרנו (ג,כו1), כוונתי לדעתו של מי שסבור שאין לתורה טעם אלא רצון גרידא, ואילו אנחנו הלכנו דווקא אחרי הדעה השנייה.

The same reason applies to the law which enjoins that we should let the mother fly away when we take the young. The eggs over which the bird sits, and the young that are in need of their mother, are generally unfit for food, and when the mother is sent away she does not see the taking of her young ones, and does not feel any pain. In most cases, however, this commandment will cause man to leave the whole nest untouched, because [the young or the eggs], which he is allowed to take, are, as a rule, unfit for food. If the Law provides that such grief should not be caused to cattle or birds, how much more careful must we be that we should not cause grief to our fellowmen. When in the Talmud (Ber. p. 33b) those are blamed who use in their prayer the phrase, “Thy mercy extendeth to young birds,” it is the expression of the one of the two opinions mentioned by us, namely, that the precepts of the Law have no other reason but the Divine will. We follow the other opinion.

אמתת הקודם באמת מבוארת ליודעיה ולא נעלמה מעיני מבקשיה. הלא היא הנותנת סבה מחייבת לכל חכמה עיונית חקירת סבת דרושיה.

וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ (ברכות לג) לְפִי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה רַחֲמִים וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, לוֹמַר שֶׁלֹּא חָס הָאֵל עַל קַן צִפּוֹר וְלֹא הִגִּיעוּ רַחֲמָיו עַל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁאֵין רַחֲמָיו מַגִּיעִין בְּבַעֲלֵי הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹת בָּהֶם צָרְכֵּנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה אוֹסֵר הַשְּׁחִיטָה אֲבָל טַעַם הַמְּנִיעָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת וְשֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, כִּי הָאַכְזָרִיּוּת תִּתְפַּשֵּׁט בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כַּיָּדוּעַ בַּטַּבָּחִים שׁוֹחֲטֵי הַשְּׁוָרִים הַגְּדוֹלִים וְהַחֲמוֹרִים, שֶׁהֵם אַנְשֵׁי דָּמִים זוֹבְחֵי אָדָם, אַכְזָרִים מְאֹד. וְהִנֵּה הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף אֵינָן רַחֲמָנוּת עֲלֵיהֶם אֶלָּא גְּזֵרוֹת בָּנוּ, לְהַדְרִיכֵנוּ וּלְלַמֵּד אוֹתָנוּ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לָתֵת אֶל לִבֵּנוּ שֶׁהַשְׁגָּחַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹתָיו בְּמִין הָאָדָם בִּפְרָט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב לד, כא) כִּי עֵינָיו עַל כָּל דַּרְכֵי אִישׁ וְגוֹ' וּבִשְׁאָר מִינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים בַּמִּינִים דֶּרֶךְ כְּלָל, כְּלוֹמַר שֶׁחֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא בְּקִיּוּם הַמִּין, וְעַל כֵּן לֹא יִכְלֶה לְעוֹלָם מִין מִכָּל מִינֵי הַנִּבְרָאִים, כִּי בְּהַשְׁגָּחַת הַחַי וְקַיָּם לָעַד בָּרוּךְ הוּא עַל הַדָּבָר יִמָּצֵא בּוֹ הַקִּיּוּם. וּבְהַנִּיחַ הָאָדָם דַּעְתּוֹ עַל זֶה יָבִין דַּרְכֵי הַשֵּׁם, וְיִרְאֶה כִּי הַמְשָׁכַת קִיּוּם הַמִּינִין בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא כָּלָה וְאָבַד אֶחָד מִכֻּלָּם, מִבֵּיצֵי כִּנִּים וְעַד קַרְנֵי רְאֵמִים מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ, הַכֹּל בְּמַאֲמָרוֹ וְחֶפְצוֹ עַל זֶה. וּכְמוֹ כֵן יֵדַע הָאָדָם כִּי אֲשֶׁר יִשְׁמֹר מִצְוַת בּוֹרְאוֹ וְיַיְשִׁיר כָּל דְּרָכָיו וְהוּא נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, תִּהְיֶה הַשְׁגָּחַת הָאֵל עָלָיו וְיִתְקַיֵּם גּוּפוֹ זְמַן רַב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנַפְשׁוֹ לָעַד לָעוֹלָם הַבָּא, וּכְגוֹן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ח ב), מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי בִּהְיוֹת זֶה הָאִישׁ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ כִּי הַקִּיּוּם וְהַטּוֹבָה בְּהַשְׁגָּחַת הָאֵל בַּדְּבָרִים וְלֹא בְּסִבָּה אַחֶרֶת, יִזְכֶּה הוּא גַּם כֵּן שֶׁיִּפְנֶה עָלָיו הָאֵל לְטוֹבָה וִיקַיֵּם אוֹתוֹ, וּבִשְׂכַר הַקִּיּוּם וְהַיְּכֹלֶת שֶׁהוּא מַאֲמִין בַּבּוֹרֵא בְּעִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (דברים רבה פ, כי תצא ו) שֶׁהָאָדָם זוֹכֶה לְבָנִים בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ קִיּוּמוֹ, שֶׁהַבָּנִים הֵם קִיּוּם הָאָדָם וְזִכְרוֹ. וְדִקְדְּקוּ הַדָּבָר לְפִי הַדּוֹמֶה מֵאָמְרוֹ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, כְּלוֹמַר בָּנִים תִּקַּח לְנַפְשְׁךָ, שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְלֹא וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. וּמִן הַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לג, ב) שֶׁהָאוֹמֵר בִּתְפִלָּתוֹ רַחֲמֵנוּ, שֶׁאַתָּה הַמְרַחֵם כִּי עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין הָעִנְיָן רַחֲמִים, אֶלָּא כְּדֵי לְזַכּוֹתֵנוּ עַל הָעִנְיָן שֶׁזָּכַרְתִּי. וְאָמְרוּ בְּטַעַם זֶה בַּגְּמָרָא (שם) מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, וְאֵין הָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם חָלִילָה, שֶׁהֲרֵי הוּא נִקְרָא רַחוּם, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קלג, ב) מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה מְרַחֵם, אֲבָל כַּוָּנָתָם לוֹמַר, שֶׁאֵין מִדַּת הָרַחְמָנוּת בּוֹ חָלִילָה כְּמוֹ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁהָרַחְמָנוּת בָּהֶם מֻכְרָח בְּטִבְעָם שֶׁשָּׂם בָּהֶם הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל הָרַחְמָנוּת אֵלָיו, מֵחֶפְצוֹ הַפָּשׁוּט שֶׁחִיְּבָה חָכְמָתוֹ לְרַחֵם מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה, וְכָל הַטּוֹבוֹת נִמְצָאוֹת מֵאִתּוֹ, וְאָמְרוּ כִּי בְּצַוּוֹתוֹ אוֹתָנוּ עַל זֶה לֹא מִצַּד הֶכְרֵחַ מִדַּת הָרַחְמָנוּת צִוָּנוּ בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי הִתִּיר לָנוּ הַשְּׁחִיטָה בָּהֶן, כִּי כָּל הַמִּינִין לְצֹרֶךְ הָאָדָם הֵן נִבְרָאִין, אֲבָל הַצַּוָּאָה עַל זֶה וּבְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁהִיא כַּיּוֹצֵא בָּהּ וּבִשְׁאָר מִצְוֹת רַבּוֹת, אֵינוֹ אֶלָּא כִּגְזֵרָה לְפָנָיו שֶׁגָּזַר עַל זֶה בְּחֶפְצוֹ הַפָּשׁוּט, וְאִלּוּ רָצָה בְּהֶפֶךְ מִזֶּה לֹא יַכְרִיחֶנּוּ דָּבָר וְלֹא יִמְנָעֶנּוּ סִבָּה חָלִילָה כָּמוֹנוּ אֲנַחְנוּ הַבְּנוּיִים בְּכֹחַ הַטְּבָעִים, שֶׁמִּדַּת הָרַחְמָנוּת תְּעַכְּבֵנוּ מִלְּהַשְׁחִית אוֹ תַּכְרִיחֵנוּ לְהֵיטִיב לִפְעָמִים. זֶהוּ עִנְיָן אָמְרָם אֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, וּמִשֹּׁרֶשׁ הָעִנְיָן מָה שֶׁזָּכַרְנוּ. וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ (במורה נבוכים ח"ג פמ"ח, י"ג הָרַמְבַּ"ן בפי' לחומש כאן) וּבְטַעַם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לְפִי שֶׁיֵּשׁ לַבְּהֵמוֹת דְּאָגָה גְּדוֹלָה בִּרְאוֹתָן צַעַר בְּנֵיהֶן כְּמוֹ לִבְנֵי אָדָם, כִּי אַהֲבַת הָאֵם לַבֵּן אֵינֶנּוּ דָּבָר נִמְשָׁךְ אַחַר הַשֵּׂכֶל, אֲבָל הוּא מִפְּעֻלּוֹת כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה הַמְּצוּיָה בַּבְּהֵמוֹת כַּאֲשֶׁר הִיא מְצוּיָה בָּאָדָם. וְאָמַר הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעִנְיָן זֶה, וְאַל תָּשִׁיב מִלִּין מִמַּאֲמַר הַחֲכָמִים הָאוֹמְרִים עַל קַן צִפּוֹר וְכוּ', כִּי זוֹ סְבָרַת מִי שֶׁיִּרְאֶה שֶׁאֵין טַעַם לַמִּצְוֹת אֶלָּא חֵפֶץ הַבּוֹרֵא, וְאָנוּ מַחְזִיקִים בַּסְּבָרָא הַשֵּׁנִית, שֶׁהִיא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל הַמִּצְוֹת טַעַם. וְהֻקְשָׁה עָלָיו מָה שֶׁנִּמְצָא בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פרשה מד א) וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר לְשׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף? הָא לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְוֹת אֶלָּא לִצְרֹף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל ב) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה.

It is from the roots of this commandment [that it is] to put into our hearts that the providence of God, may He be blessed, is upon all of His creatures — with the human species individually, as it is written (Job 34:21), “For His eyes are upon a man’s ways, etc.”; and upon the other species of animals generally, meaning to say that His desire, may He be blessed, is towards the existence of the [particular] species. And therefore, no species will ever become extinct from all of the species of creatures, as it is due to the providence of the Living and Existing forever, may He be blessed, that their existence is found. And when a man places his mind to this, he understands the ways of God and he will see that the continuous preservation of the species in the world — that not one of all of them became extinct and lost from the day they were created, “from the lice’s eggs to the antelope’s horns” — is all from His statement and His will about this. And so too, will a man know that when he observes the commandments of his Creator and straightens all of his ways and be of clean hands and a pure heart, that the providence of God will be upon him and preserve his body for much time in this world, and his soul forever in the world to come. And like this did they, may their memory be blessed, say (Sotah 8a) [that] it is [payment] measure for measure; since when this person places his mind to that which existence and good are resultant of God’s providence over things — and not from another cause — he too merits that God should turn to him for the good and make him exist. And about the reward for the existence and the ability [given] since he believed in the Creator about this matter, they, may their memory be blessed, said in the Midrash (Devarim Rabbah 80:5 on Ki Tetseh) that a person merits children as a reward for this commandment, which is to say that his existence will continue — as children are the existence of a person and his remembrance. And they extrapolated this apparently from its stating, “you shall surely send away the mother and the young (banim) you shall take for you,” meaning to say, “children (banim) take for yourself.” As it could have stated, “you shall surely send away the mother” [only] and not [also] “and the young you shall take for you.” And about this root, they, may their memory be blessed, said (Berakhot 33b) that we silence one who says in his prayer, “Have mercy upon us, as You are the Merciful One, since Your mercies extend to the bird’s nest.” As the matter is not [one of] mercy, but rather it is in order to bring us merit in the way I have mentioned. And they said about this reason in the Gemara there, “It is because he makes the attributes of God into mercy, and they are [actually] only decrees.” And the matter is not to say that the Holy One, blessed be He, does not have mercy, God forbid — as behold, He is called the Merciful One; and they, may their memory be blessed, said (Shabbat 133b) [that] just like the Holy One, blessed be He, is merciful, you too have mercy.” Rather, their intention is to say that there is no trait of mercy in Him, God forbid — like with people, [such] that the mercy in them is forced by their nature that the Creator, blessed be He, placed in them. But mercy for Him is from His simple desire — that His wisdom loves to have mercy, because it is a good trait, and all good traits are found with Him. And they said [that] in His commanding us about this, it was not by force of the trait of mercy that He commanded us in the thing; as behold, He permitted their slaughter, since all the species are created for the needs of man. But [rather] the command about this and about “it and its son,” which is like it, and many other commandments are only like a decree in front of Him, since He decreed about it with His simple desire. And if He had wanted the opposite of this, nothing would force Him [to do otherwise] and no cause would prevent Him, God forbid. [This is,] as opposed to us, who are built with the power of [our] natures, [such] that the trait of mercy impedes us from destroying, or sometimes forces us to do good. This is the matter of their saying [that] they are only decrees, and it is from the root of the thing of that which we mentioned. And Rambam, may his memory be blessed, wrote in explanation of this commandment (Guide for the Perplexed 3:48, and some have the textual variant, Ramban in his commentary to the Torah here) and of “him and his child,” [that] it is because animals — like people — have great distress in seeing the pain of their children. As the love of the mother for the child is not a matter that follows the intellect, but rather it is from the effects of the power of thinking that is found in animals, [just] as it is found in people. And Rambam, may his memory be blessed, wrote about this matter, “Do not answer me with words from the statement of the Sages [in] which they say, ‘To the bird’s nest, etc.’ since this is the reasoning of the one to whom it appears that there is no explanation for the commandments, except for them being the will of the Creator. But we maintain the second reasoning, which is that there is an explanation for all of the commandments.” And [Ramban] challenged him from that which is found in Bereishit Rabbah 44a, “And for what would the Holy One, blessed be He, care if an animal is slaughtered from the [front of the] neck or from the back? Behold, the commandments were only given to refine the creatures with them, as it states (Proverbs 30:5), ‘Every word of God is refined.’”

כל דיני שילוח הקן ובו כ"א סעי'. כתיב כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וגו' מצוה זו אינה חובה לקיים אלא כשבאה לידו וכך שנו חכמים בה' שילוח הקן (חולין י קל"ט:) יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך ע"ש אבל כשאירע לפניך אתה מחוייב לקיימה ואינך יכול לומר איני רוצה ליקח את הבנים ולא את האם ואעבור מפניהם דנראה מלשון הש"ס דרק אינו מחוייב לחזור אחר קן ומשמע להדיא דאם באת הקן לידו מחוייב לקיים המצוה וכ"כ אחד מן הגדולים (חו"י סי' ס"ז) הא למה זה דומה לאבידה שאינו מחוייב לחזור אחר אבידת איש אבל כשעובר לפניה כתיב לא תוכל להתעלם וה"נ כן הוא ואין לומר הרי כאן לא כתיב לא תוכל להתעלם די"ל דה"נ לפי פשטא דקרא כן הוא כי יקרא קן צפור וגו' יש עליך לאו דלא תקח האם על הבנים ויש עליך עשה שלח תשלח וגו' והוה כלא תוכל להתעלם אלא שזהו בלאו וזהו בעשה (ואף שמן הדין אינו חייב לרדוף אחריה מ"מ בוודאי דבר גדול הוא להשיג מצוה זו וכ"כ הברכ"י בשם האריז"ל).

אך עיקר שאלתו הוא מאחר שתכלית וכונת המצות הוא ליראה את ה' וכמו שנאמר באמת בהתשובה אליו ויצונו ה' לעשות וגו' ליראה את ה' אלהיך וגו' וכן כתיב למעלה קודם עשרת הדברות יום אשר עמדת וגו' ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים וכן כתיב וזאת המצוה החקים והמשפטים וגו' למען תירא את ה' אלהיך וגו' שעיקר תכלית המצות והחקים והמשפטים הוא רק ליראה את ה' וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג ק"ס א') כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכו'. וע"ז שואל הבן מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה וגו' למה הרבה לנו מצות הי' לו לצוות רק התכלית לאהבה וליראה את ה'.

והנה ידוע ששלשה חלקים הם באדם גוף ונפש ושכל, ובא המדרש להגיד לנו שמצוה הזאת משלמת את שלשה חלקי אדם אלו, ולעומתם מונה והולך שלש זכותים, שילוח עבד עברי, מלך המשיח, אלי' הנביא, והיינו דהנה האדם נברא באופן שיהי' אוכל מפירות ג"ע ומתפרנס שלא בצער ובלי טורח ועמל, אך בחטאו של אדה"ר נענש שיהי' גופו טורח ועובד עבודה כמ"ש בזעת אפך תאכל לחם וגו':

וי"ל עפי"ז הטעם דאין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, משום שיובל הוא מקור החירות ושביעי נשפע מיובל כידוע, ובאם אין היובל נוהג שוב לא הי' השביעית מוציאו והי' ח"ו משועבד לעולם וזה א"א ע"כ אז אין ע"ע נוהג כלל, ושילוח הקן הוא ג"כ ממקום גבוה מאוד ומעורר רחמים למעלה למעלה כמבואר בזוה"ק, וע"כ שכרה אריכות ימים שהוא מא"א כנודע שורש עולם החירות למעלה מכל גוונין

ונראה דהנה בתקה"ז דמצוות שילוח הקן רומזת להרבה ענינים גדולים ורמים מאד והיא מצוה שבכללות, היינו שנכללו בה ענינים כלליים, ובוודאי כן הוא במה שמצוה זו משלמת את אדם המקיימה, משלמת נמי את כלל האדם, ואף שרמ"ח מ"ע מקבילין לרמ"ח איברי האדם וכל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה כבמדרש, ומשמע דכל מצוה ומצוה משלמת אבר מיוחד, מ"מ מצוה זו משלמת את האדם בכללו וכמו שבאברי האדם יש אברים שהנשמה תלוי' בהם כמו הלב והמוח וכדומה שהם כוללים את האדם בכללו, והאומר ערך אבר זה שהנשמה תלוי' בו עלי נותן ערך כולו, כמו כן לעומתם הרמ"ח מ"ע יש בהן מצוות שכל חלקי האדם תלוים בהן, וכמו שבת שתלוים בה כל חלקי האדם, שהמחללה נסקל ונעדרו כל חלקיו, ולהיפוך המקיימה כמו שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וכו', בדוגמא זו היא מצוות שילוח הקן, שאף שהיא מצוה פרטית מ"מ באשר רומזת להרבה ענינים כוללים היא משלמת את האדם בכללו:

וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי טעם שילוח הקן משום דמה דכצ בע"ח משועבדים לאדם הוא מפני שהם חומרים וחומר משועבד לשכל, והאם שישבה על האפרוחים ואינה יכולה לזוז מהם מצד מדת הרחמנות שבה כמ"ש הרמב"ם ג"כ בטעם מצוה זו לפי דרכו, מדה זו היא ג"כ כח שכלי בצד מה, כי כל חומרי הוא רק לגרמי', ואינו בדין שבזו הרגע שמקשקש בקרבה כח שכלי תמסר לרשות האדם

יסוד הדרישה בטעמי מצות בנוי ע"פ ידיעת האמת בסוד החכמה האלהית, איך שכל מה שהוה בעולם אע"פ שיוצא הוא מצד סיבות שונות, ואפילו אותן היוצאות מסיבות מנהגים אנושיים מונהגים ברצון או בהסכמה, או כל דרכים של חידוש שמקבלת החברה האנושית, הכל מונהג מטעם ההשגחה האלהית להוציא לאור את תכלית הטוב של החפץ האלהי. ואותם האורות השכליים שיוצאים ע"י פגישת השכל האנושי עם משפטי התורה, הם תולדות נאמנות שהונחו לכך כדי להוציאם אל הפועל ע"י הפגישה הזאת. ע"כ אם יש לכל אחת מן המצות דרכים רבים, שכולם מושגים להיות נכונים לתכליות וטעמים אליה, אל יחשוב החושב כי די ליחס רק אחד מן הטעמים, שכבר מספיק הוא לתן למצוה מציאות, כי לא כן הדבר.