The month of Elul and the Ten Days of Repentance are particularly suited for repentance because during this period God forgave the Jewish people for the sin of the Golden Calf—when Moshe ascended Mount Sinai on Rosh Chodesh Elul to pray on Israel's behalf, and their repentance was fully accepted on Yom Kippur, after which God commanded the building of the Mishkan as a sign of Israel's restored status as God's chosen nation.
ימי אלול ועשרת ימי תשובה מתאימים במיוחד לחזרה בתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, כאשר משה רבנו בושש לרדת מההר, קבוצת חוטאים השפיעה על העם, עד שעשו עגל זהב כתחליף להנהגה האלוקית. באותה שעה התעורר חרון אף נורא על ישראל, עד שאמר ה' למשה (שמות לב, י): "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ומשה רבנו התעצם בתפילה והזכיר זכות אבות והצליח לעכב את העונש. ומיד ירד מההר, שבר את הלוחות, ויחד עם בני שבט לוי הוציא להורג את החוטאים, ושרף וטחן את העגל ועירב את עפרו במים, והשקה בהם את כל ישראל. והמים בדקו את העם, שכל החוטא בעגל, מת מאותם המים. ועדיין גזירת הכיליון היתה מתוחה על ישראל, ועמד משה רבנו במסירות נפש לפני ה', ואמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב). בכך סרה גזירת הכיליון מעל ישראל, אבל עדיין היו ישראל נזופים ורחוקים מה', כביכול אינם בניו ואינם עבדיו ואינם עם סגולתו, ואף הלוחות הראשונים שנִתנו ביד משה נשתברו. בראש חודש אלול שב ועלה משה רבנו להר סיני להתפלל ולבקש בשם ישראל סליחה ורחמים, וביום הכיפורים נתקבלה תשובתם של ישראל לגמרי, וירד משה לתת לישראל את הלוחות השניים ולבשר להם על סליחתם. לאות קירובם מחדש להיות לו לעם סגולה, ציווה ה' שיקימו את המשכן כדי שעל ידו תתגלה השכינה בישראל. וכיוון שהימים שבהם מתקיימים אירועים חשובים שכאלה אינם במקרה, הרי שלמדנו שארבעים הימים שמתחילת אלול ועד יום הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה.
The month of Elul and the Ten Days of Repentance are particularly auspicious for repentance, as this is the period when God agreed to forgive the Jewish people for the sin of the Golden Calf. Forty days after the Torah was given, when Moshe had not yet descended from Mount Sinai, a group of sinners persuaded the people to make a golden calf as a replacement for God’s authority. At that moment, a great anger was kindled against Israel. It was serious enough that God said to Moshe, “Now, let Me be, that My anger may blaze forth against them and that I may destroy them, and make of you a great nation” (Shemot 32:10). Moshe prayed fervently and reminded God of the merits of the patriarchs and matriarchs, thus delaying the punishment. Then he descended the mountain, shattered the Tablets, and, together with the tribe of Levi, executed the sinners. He melted down and pulverized the calf, mixed the ash with water, and made all the Israelites drink from it. The water served as a litmus test, and those who had worshipped the calf died. Nevertheless, the threat of destruction still hovered over Israel. Displaying a spirit of self-sacrifice, Moshe stood before God and declared, “Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written” (ibid. v. 32). Following this declaration, the decree was lifted. However, Israel was still disgraced and distant from God. It was as if they were no longer His children, His servants, or His special nation. Furthermore, the first Tablets lay in pieces. On Rosh Ḥodesh Elul, Moshe once again ascended Mount Sinai to pray as Israel’s emissary, asking God to have mercy upon them and forgive them. On Yom Kippur, their repentance was fully accepted. Moshe descended to give the Jews the second set of Tablets and to inform them that they were forgiven. As an indication of their renewed closeness and specialness, God commanded them to erect a Mishkan (Tabernacle), through which the Shekhina would be revealed to them. Since the timing of important events is not accidental, we see that the forty days from Rosh Ḥodesh Elul until Yom Kippur are particularly auspicious for repentance.
