Proverbs 22:1
משלי כ״ב
Proverbs 22:1
פסוק זה מעמיד שם טוב — מוניטין מוסרי ואמון חברתי — מעל עושר, ומלמד שהשם מבטא את האופן שבו האדם נודע בעולם.
נִבְחָ֣ר שֵׁ֭ם מֵעֹ֣שֶׁר רָ֑ב מִכֶּ֥סֶף וּ֝מִזָּהָ֗ב חֵ֣ן טֽוֹב׃
מקורות אלה בוחנים את הקשר בין השם של אדם לבין זהותו, אופיו ומעמדו המוסרי. הם חוקרים כיצד השם משמש ביטוי לעצמיות — משקף את האופן שבו אדם מוכר ונזכר — ודנים האם וכיצד השם יכול להעצים או לחשוף את טבעו ומעשיו.
טוֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב
נפתח כדף עבודה — חקור, הוסף הערות וייצא.
מה אומרים המקורות
המקרא עצמו מלמד שהשם אינו תווית שטחית אלא ביטוי למהות: שלמה קובע כי ״נבחר שם מעושר רב״ (משלי כ״ב), וקהלת מוסיף ש״טוב שם משמן טוב״ (קהלת ז׳) - כלומר ערכו של השם הטוב עולה על כל קניין חומרי.
מקור השמות עצמם נעוץ בבריאה: כשה' ברא את בעלי החיים הביא אותם לפני האדם ״לראות מה יקרא לו״, וכל שם שקרא לו האדם - ״הוא שמו״ (בראשית ב׳:י״ט-כ׳); ומדרש רבה מרחיב שהאדם קרא גם לעצמו שם מתוך הכרת מהותו - ״אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (מדרש רבה, בראשית יז ה) - כלומר השם משקף את המקור והאופי הפנימי של הנקרא.
חז״ל בגמרא דורשים את שמות בני יעקב כפרשנות למעשיהם ולמהותם, כפי שלאה קראה את שם ראובן מתוך תובנה על טיב בנה לעומת בן חמיה (ברכות ז׳ ב), ומדרש תנחומא מוסיף כלל יסודי שלעולם יבדוק אדם בשמות, שכן לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, כפי שקרה במרגלים בשם ״שמוע בן זכור״ (מדרש תנחומא, האזינו ז).
הרמב״ם מלמד שתהליך התשובה כולל אף שינוי שם, כביטוי לכך שהאדם אומר ״אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים״ (משנה תורה, תשובה פרק ב) - כלומר השם קשור בזהות הפנימית הניתנת לשינוי עם שינוי המעשים; ובמקביל הוא מלמד שהחכם ניכר במעשיו ובהנהגותיו כולן, שכן האדם כולו, כשמו, צריך להיות נאה ומתוקן (משנה תורה, דעות ה א, וראה שם עוד).
בעניין שם ה׳ עצמו מופיע רעיון דומה ברובד עמוק יותר: מדרש רבה מביא שה׳ אמר לאדם ש״אני ה׳ הוא שמי״ הוא השם שקרא לו אדם הראשון מתוך הכרתו באדנותו (מדרש רבה, בראשית יז ה), והאברבנאל מסביר שהשם הוא מה שניכר על ידי ההוויה שהקב״ה נותן לכל אחד ואחד (אברבנאל, ישעיה מב ח), והמלבי״ם מבחין בין ה׳שם׳ העצמי המורה על עצמות הדבר לבין ה׳זכר׳ המורה על תארים הנגזרים ממעשיו (מלבי"ם, שמות ג טו).
השפת אמת מוסיף רובד נוסף, שכל כוכב נקרא בשם לפי פקודתו וענינו, וכשהוא פועל את פעולתו ניתוסף לו שם חדש - ומכאן רמז שגם נשמות ישראל, המאירות בעולם כמו ״נר ה׳ נשמת אדם״, קשורות בשמן לתפקידן ולפעולתן (שפת אמת, שמות, שמות ד׳:ב׳).
משלי כ״ב
Proverbs 22:1
פסוק זה מעמיד שם טוב — מוניטין מוסרי ואמון חברתי — מעל עושר, ומלמד שהשם מבטא את האופן שבו האדם נודע בעולם.
נִבְחָ֣ר שֵׁ֭ם מֵעֹ֣שֶׁר רָ֑ב מִכֶּ֥סֶף וּ֝מִזָּהָ֗ב חֵ֣ן טֽוֹב׃
קהלת ז׳
Ecclesiastes 7:1
קהלת משווה שם טוב לשמן טוב; הדגש הוא שהערך של השם נבנה מתוך חיים ומעשים, ולא רק מתוך הצליל או המשמעות הלשונית.
ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃
בראשית ב׳:י״ט-כ׳
Genesis 2:19-20
השם שניתן ליצור משקף את האופן שבו האדם מזהה, ממיין ומבין את מה שלפניו; קריאת השם היא פעולה של הבחנה והכרה.
וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
And out of the ground the Lord God formed every beast of the field, and every bird of the air; and brought them to the man to see what he would call them: and whatever the man called every living creature, that was its name. And the man gave names to all cattle, and to the birds of the air, and to every beast of the field; but for the man there was not found a help to match him.
מהדורה: Miqra according to the Masorah · The Koren Jerusalem Bible — רישיון: CC-BY-NC ↗
ראה גם
ברכות ז׳ ב — ד"ה רְאוּבֵן
Berakhot 7b:6-8
חז״ל אומרים ששמו של אדם עשוי להשפיע על גורלו, ומביאים את עקרון בחינת שמותיהם של אנשים כדי להבין את אופיים ומעשיהם.
רְאוּבֵן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה לֵאָה: רְאוּ מָה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי. דְּאִילּוּ בֶּן חָמִי, אַף עַל גַּב דְּמִדַּעְתֵּיהּ זַבְּנַיהּ לִבְכֵירוּתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב״, חֲזוֹ מָה כְּתִיב בֵּיהּ: ״וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב״. וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם״ וְגוֹ׳. וְאִילּוּ בְּנִי, אַף עַל גַּב דְּעַל כֻּרְחֵיהּ שַׁקְלֵיהּ יוֹסֵף לִבְכֵירוּתֵיהּ מִנֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף״, אֲפִילּוּ הָכִי — לָא אִקַּנֵּא בֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם״.
Tangential to the mention of Leah’s son, Judah, and the reason for his name, the Gemara explains the sources for other names, including Reuben. Rabbi Elazar said: Reuben’s name should be considered a prophecy by Leah, as Leah said: See [re’u] the difference between my son [beni] and the son of my father-in-law, Esau, son of Isaac. Even though Esau knowingly sold his birthright to his brother Jacob, as it is written: “And he sold his birthright to Jacob” (Genesis 25:33), nonetheless, behold what is written about him: “And Esau hated Jacob” (Genesis 27:41). Esau was not only angry over Isaac’s blessing, but he was angry about another matter as well, as it is written: “And he said, ‘Is he not rightly named Jacob, for he has supplanted me twice? He took my birthright, and behold, now he has taken my blessing’” (Genesis 27:36). Despite having sold his birthright, he refused to relinquish it. While my son, Reuben, even though Joseph took his birthright from him by force, as it is written: “And the sons of Reuben the firstborn of Israel, for he was the firstborn; but, since he defiled his father’s bed, his birthright was given to the sons of Joseph, son of Israel” (I Chronicles 5:1). Nevertheless, he was not jealous of him, as it is written when Joseph’s brothers sought to kill him: “And Reuben heard and he saved him from their hands, saying ‘Let us not take his life’” (Genesis 37:21).
מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗
מדרש תנחומא, האזינו ז
Midrash Tanchuma, Ha'Azinu 7
הקטע ממליץ לאדם לבדוק היטב את השמות שבהם יקרא לבנו, הראוי להיות צדיק, משום שלעתים השם גורם לטובה או לרעה; כדוגמה מובא שַׁמּוּעַ בן זַכּוּר, ששמו נדרש כרמז לכך שלא שמע בדברי המקום וכאילו שאל בזכּותו.
לְעוֹלָם יִבְדֹּק אָדָם בַּשֵּׁמוֹת לִקְרֹא לִבְנוֹ, הָרָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק. כִּי לִפְעָמִים הַשֵּׁם גּוֹרֵם טוֹב אוֹ גּוֹרֵם רָע, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּמְּרַגְּלִים, שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר (במדבר יג, ד), עַל שֶׁלֹּא שָׁמַע בְּדִבְרֵי הַמָּקוֹם, וּכְאִלּוּ שָׁאַל בִּזְכוּרוֹ.
מדרש רבה, בראשית יז ה
Bereshit Rabbah 17:4
הקטע מתאר את אדם הראשון כמי שחוכמתו מרובה, היודע לקרוא בשמות לבעלי החיים ובוחר בשם «אדם» משום שנברא מן האדמה; הוא מכנה את הקב״ה «אדוני», ואילו הקב״ה אומר ששמו הוא ה׳, כפי שקרא לו אדם הראשון.
נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ לוֹ אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ, אָמַר לָהֶן חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, הֵבִיא לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף, אָמַר לָהֶם זֶה מַה שְּׁמוֹ וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין, הֶעֱבִירָן לִפְנֵי אָדָם, אָמַר לוֹ זֶה מַה שְּׁמוֹ, אָמַר זֶה שׁוֹר, זֶה חֲמוֹר, זֶה סוּס וְזֶה גַּמָּל, וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ אָמַר לוֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרֵא אָדָם שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה, וַאֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לוֹ לְךָ נָאֶה לְהִקָרְאוֹת אֲדֹנָי, שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן.
משנה תורה, תשובה פרק ב
Mishneh Torah, Repentance 2:4
הרמב״ם מלמד שתשובה משנה את זהותו המוסרית של האדם; מכאן ששם יכול להיות נקודת מוצא לזהות, אך המעשים והבחירה הם שמעצבים אותה בפועל.
מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:
משנה תורה, דעות ה א, וראה שם עוד
Mishneh Torah, Human Dispositions 5:1
הרמב״ם מתאר את האדם כיצור הניכר במעשיו ובהרגליו; מקור זה מסייע למקם את השם בתוך תמונה רחבה יותר, שבה זהות נמדדת בעיקר בהתנהגות.
כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר.
אברבנאל, ישעיה מב ח
Abarbanel
הקטע מסביר שה' נסתר בעצמותו מכל השגה, אך שמו ניכר דרך ההוויה שהוא מעניק לכל אחד.
אני ה' - הנעלם מצד עצמותי מכל השגה, הוא שמי - שעל ידי ההויה שאני נותן לכל אחד אני ניכר.
מלבי"ם, שמות ג טו
Malbim on Exodus 3:15
המלבי"ם מסביר שהשם העצמי של ה' קבוע לעולם, ואילו הכינוי "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב" מבטא הנהגה אלוהית ודבקות המשתנות בהתאם למדרגת כל דור ומעשיו.
עד שאלהי אברהם ר"ל האלהות ששרה על אברהם היה ענין אחר מן האלהות שחלה על יצחק, וכן האלהות שחלה על יעקב היה בענין אחר ואז נקראתי אלהי יעקב, כי זה משתנה לפי מדרגת הדור ההוא והוא שלחני אליכם, שכן תחול האלהות הזה עליכם בקשר ודבוק והשגחה נפלאה, ועז"א זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, שכבר התבאר אצלי בפי' התנ"ך בכ"מ שיש הבדל בין שם ובין זכר, שהשם מורה על שם העצמי והזכר מורה על התארים שיתארו אותו לפי מעשיה פרטיה שעשה, ויש הבדל בין לעולם ובין לדור דור, שלעולם מציין הזמן התמידי הבלתי מתחלק, ולדור דור מציין הזמן המתחלק לפי הדורות, וע"כ אמר ששם הראשון שהוא שם הויה ואהיה שמורה על עצמותו והוא שמי העצמי זה לא ישתנה בשום דור והוא עומד לעולה בהנהגה קבועה בלתי משתנה, אבל זה זכרי שהוא שם אלהים שמורה על דבקות האלהית במונהגים מאתו וצדיקי הדורות, זה משתנה לדור דור שבכל דור ודור יש הנהגה חדשה וזוכרים את מעשיו באופן אחר כמ"ש אלהי אברהם אלהי יצחק, שבדור יצחק נשתנה ההנהגה האלהית ממה שהיה בימי אברהם ונקרא אלהי יצחק וכן אמר דוד ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור:
שוחזר מתוך "Sefat Emet, Shemot year 5634"
שפת אמת, שמות, שמות ד׳:ב׳
Sefat Emet, Exodus, Shemot 4:2
הנשמות של בני ישראל הן ככוכבים שלכל אחד יש הארה מיוחדת שלו, וכשהם מדביקים עצמם לנקודת הקדושה וממשיכים אותה בעולם הם זוכים להארה חדשה ולשם חדש, וגם בגלות מצרים היה להם כוח להמשיך את הקדושה שבמצרים דרך אמונה, וכל גלות היא רק מה שהאדם יכול לתקן והשבת היא התגלות של האחדות בעולם שבה נתגלה כבוד ה'.
אך כי כל כוכב מושל על הארה מיוחדת אליו. ונק' לו שם על ענין פקודתו. וכשעושה פעולתו ניתוסף לו שם חדש. והוא רמז לבנ"י שנמשלו ג"כ לכוכבים כי נשמות בנ"י מאירין בעולם הזה בהחשיכה כדכ' נר ה' נשמת אדם.
ידע שמי - ידיעת השם המפורש היא אהבת הא-ל, וההשגה השלמה שיוכל אדם להשיג בהיותו בגוף.
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
זה שמי לעלם - חסר וי"ו, לומר העלימהו שלא יקרא ככתבו...
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
הוא שמו - שיעמוד לו לדורות, כי ברוח הקדש קרא להן שמות ולו ולאשתו.
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
זה שמי וזה זכרי - שם הוא שם התאר וזכר הוא שם העצם, וזה שמי מוסב על שם א-היה, שהוא כדמות תואריו ית', וזה זכרי מוסב על שם הוי"ה ב"ה, והוא שם העצם הבלתי מושג לעולם רוחניות הוראותיו ותוכניותו...
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
...ואני מה שמי, א"ל לך נאה להקראות א-דני, שאתה אדון לכל בריותיך. א"ר אחא (ישעיה מ"ב) אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון.
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
ויאמר אלקים אל משה, אמר רבי אבא בר ממל, א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא... וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צב-אות...
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
א"ל הקב"ה אני לא היה שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם...
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות. רק בכאן נאריך בקצת*, כדי שנדע תשובה אל דבר זה. כי ראוי שיהיה נאמר על השם יתברך כפי אשר הוא יתברך נמצא אל האדם, וכפי אשר מקבל האדם - כך נאמר עליו. כי כאשר תמצא כי האדם שקרא שמות לכל, וכדכתיב (בראשית ב, יט) "וייצר ה' מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". הרי כי השם יתברך הביא התחתונים אל האדם, והוא יקרא להם שמות. ודבר זה ענין מופלג, כי דוקא ראוי האדם שיקרא שמות. כי הנמצאים יקרא להם שמות מתחלפים לפי אשר הם מתיחסים אליהם. כי האויר נגד המים נקרא 'חם', ונקרא 'קר' בערך האש, שהוא חם יותר. וכן כל הדברים נקראים בשמות כפי ערך הדברים אשר הם מתיחסים אליהם. והנמצאים כלם הם מתיחסים אל האדם, אשר הוא עיקר בתחתונים. ולפיכך האדם קורא שמות, כפי אשר הם מתיחסים אל האדם, לא כפי אשר מתיחסים לדבר זולת זה. ויותר מזה, אף שמו יתברך נקרא כאשר הוא אל האדם. ובמדרש (ב"ר יז, ד), בשעה שאמר הקב"ה לברוא את האדם, נמלך במלאכי השרת, כמו שאמרו ז"ל*. אמר להם, נעשה אדם. אמרו לו, מה טיבו. אמר להם, חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם חיה ועוף, אמר להם, זה מה טיבו, ולא היו יודעים. העבירן לפני האדם, וקרא להם שמות, אמר; זה שמו שור, וזה שמו חמור, וזה סוס, וזה גמל. אמר לו, ואתה מה שמך. אמר, לי נאה לקרוא 'אדם', שאני נבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, נאה לקרואתך 'אדני', שאתה אדון הכל. אמר הקב"ה, אני הוא הוא שמי שקרא לי אדם, עד כאן.
מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור
מקורות יהודיים חוקרים את הרעיון שהשם של אדם אינו שרירותי אלא נושא משמעות רוחנית וקצה־אופיי עמוקה. מספורי התורה על שינויי שמות המשקפים שינוי רוחני, עד לתחזוקות חז״ל לפיהן השם מקודד את הגורל ותמצית הנשמה, וסוד ההסידות המחבר שמות לשורש הנשמה של האדם — כל אלו מציגים את השם ככלי של זהות וכוונה אלוהית.
מקורות אלה בוחנים את המנהגים היהודיים והמשמעות הרוחנית של קביעת שם לילדים, ועוקבים אחר ההנהגה מדוגמאות בתנ״ך של הענקת שמות והחלפתם, דרך הוראות התלמוד על השפעת השם על אופי וגורל, וכלה בהלכות קבועות לגבי זמן קביעת השם.
מקורות אלה חוקרים את הקשר ההדדי בין ה׳ לישראל דרך מושג 'חלק', המראה כיצד ה׳ שמח ושלם בעם ישראל — תורה המתפתחת מחכמת התנאים דרך הפירוש החסידי, וביטויה בתשובת הגר״א לרב חיים מווילנה.
המקורות מציגים את חזון הגאולה של השלה, ובוחנים כיצד התגלות אלוקית, תפקידה של נשמת ישראל, הכנה מוסרית והשלמת התורה מובילים אל הגאולה האחרונה. הטקסטים בוחנים את הגאולה כתהליך מטאפיזי וגם כמצב רוחני המושג דרך הכנה אנושית והתאמה לרצון אלוקי.
מקורות חסידיים בוחנים מדוע בראה הקדוש ברוך הוא את העולם, תוך הדגשת ירידת האור האלוקי דרך הסתרה על מנת ליצור דירה לשכינה בעולם החומרי, ותפקידו של העבודה האנושית בגילוי הקדושה בתוך החומר.
מקורות יהודיים חוקרים את התשובה כחזרה רבמימדים—לתלות יחידה בברית עם ה׳, מהנהגה הרסנית להתנהגות צדקנית, וממרחק רוחני לקרבה עם השכינה. המקורות מדגישים גם שינוי פנימי—עזיבת העברה מהמחשבה והכוונה—וגם הפניה חיצונית מחדש של שמירה על המצוות, וידוי, ומעשים טובים.