מחלוקת תפילין דרבינו תם

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד סִדְרָן? ״קַדֶּשׁ לִי״ ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״ מִיָּמִין, ״שְׁמַע״ ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ מִשְּׂמֹאל. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא? אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן מִימִינוֹ שֶׁל קוֹרֵא, כָּאן מִימִינוֹ שֶׁל מַנִּיחַ, וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא כְּסִדְרָן. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: הֶחְלִיף פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ פְּסוּלוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן

§ The Sages taught in a baraita: How does one arrange the four passages inside the phylacteries? The passage of: “Sanctify unto Me” (Exodus 13:1–10), and the passage of: “And it shall be when He shall bring you” (Exodus 13:11–16), are placed on the right; the passage of: “Listen, O Israel” (Deuteronomy 6:4–9), and the passage of: “And it shall come to pass, if you shall hearken diligently” (Deuteronomy 11:13–21), are placed on the left. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that one places them in the opposite manner, with the first two passages on the left and the latter two on the right? Abaye said that it is not difficult: Here it means to the right of the reader, i.e., one who is standing opposite the one donning the phylacteries, whereas there it means to the right of the one who is donning the phylacteries. And in this manner the reader reads the passages in their order, as they appear in the Torah, starting with Exodus 13:1–10 to his right. Rav Ḥananel says that Rav says: If one exchanged its passages, i.e., placed them in a different order within the compartment, the phylacteries are unfit. Abaye said: We did not say this

הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: ״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה״ — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב.

The Gemara responds: That verse is necessary to derive that which was taught by Rabbi Yitzḥak, who said: “And you shall place these words” refers literally to the paragraphs of Shema found in the phylacteries. The verse teaches that the placement of the phylacteries of the arm must be opposite the heart.

סדר הנחתן בבתים לרש"י קדש משמאלו של המניח בבית החיצון ואחריו והיה כי יביאך בבית השני ובבית השלישי שמע ובבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו והיה אם שמוע ולר"ת הוא הסדר קדש משמאלו ואחריו בבית השני והיה כי יביאך ובג' והיה אם שמוע וברביעי שהוא החיצון שמע סימן לדבר הויות להדדי ושני השיני"ן דהיינו קדש שמע לצד חוץ אצל השיני"ן שבבתים וכן הוא הסדר בשל יד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומיהו גם לר"ת צריך לכותבן כסדר שהן כתובים בתורה שהוא קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע דתניא כתבן שלא כסדרן יגנזו פי' שלא כסדר הכתובים בתורה לפיכך של יד שהן בקלף אחד יכתוב קדש והיה כי יביאך ויניח חלק פרשת והיה אם שמוע ויכתוב שמע ואח"כ יכתוב והיה אם שמוע דסדר הנחתן בבתים של יד ושל ראש שוין: ובדבר זה נפל מחלוקת בין הגאונים יש מהם סוברים כדברי רש"י ויש מהם כדברי ר"ת וכתב א"א ז"ל לפי שנחלקו בו גאוני עולם ותפילין של אלו פסולין לאלו דתניא החליף פרשיותיה פי' שנתן של בית זה בזה פסולין ואמרו חכמים מקום יש בראש להניח בו שני תפילין וכן בזרוע לכן ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה ב' זוגות תפילין ויניח שניהם ויכוין בהנחתן באותן שעשויין כתקונן אליבא דהלכתא בהם אני יוצא ידי חובתי והאחרים הרי הן כרצועות בעלמא ואין כאן משום בל תוסיף דלא מיקרי בל תוסיף אלא כשעושה ה' בתים ולא יניח ב' הזוגות בכיס א' שהאחד מהם הוא חול ואסור לתתם בכיס של תפילין אלא יעשה שני כיסין וסימן לכל כיס שלא יתן של זה בזה. וכן היה נוהג א"א ז"ל ורבו רבינו מאיר ז"ל:

ונשוב לדרכנו ונאמר כי תפלה של יד היא כנגד אות ה"א ב' של שם. ומה שנאמר ולטוטפות בין עיניך, כי הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח הוא"ו. ובספר יצירה י"ב פשוטות ה' ו' ז' ח' וכו'. יסודן ראיה שמיעה וכו'. בכאן רמז תשעה אספקלריאות. כיצד ה' ד' טטפת, כמו שאמרו טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, הרי ט', כנגד ט' אספקלריאות שמתוכם נתנבאו הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה. ידכה רמז אל ה"א שניה של שם. וכבר כתבתי כי ה"א נקראת לב, והיא חכמה שנתנה לשלמה, ונגד הה"א הזאת השניה הם תפלה של יד ותפלה של ראש ה' בתים, אחד של יד וד' של ראש כמנין ה', וכשהוא מניח תפילין מניח של יד תחלה ואחר כך של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך של יד, כמו שארז"ל "והיו לטוטפות בין עיניך" וכו' יהיו שנים. ועוד יש לנו לתת טעם אחר, שכן כתיב וקשרתם לאות על ידך תחלה, ואחר כך והיו לטטפת בין עיניך, וטעם הדבר מפני שתפלה של יד היא כנגד האות עצמה, והתפלה של ראש הוא הזכרון הנמצא מכח האות, והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. והאות גורמת לזכרון, ואין הזכרון גורם לאות, ועל כן ראוי להיות האות קודמת ומתאחרת בשעה שחולצן, שאם אין אות במה יהיה זכרון. וראויות היו להיות זו את זו אלא שיש טעם בדבר. והטעם הזה תלוי במה שאמרו הקב"ה מניח תפילין...

יש לך להתבונן על סוד התפילין וכוונתם ארבע פרשיות שבראש רומזים לארבע ספירות חכמ"ה בינ"ה גדול"ה גבור"ה והפרשיות מורות עליהן. הראשונה קדש לי כל בכור מורה על ראשית שהיא חכמ"ה ואמרו עליה בספר הזוהר [ואתחנן רס"ב א'] ודא איקרי פטר כל רחם פתחא דכל משיכותא ויסודא דלעילא. שנייה להתבונן על יציאת מצרים מורה על בינה מפני שיציאת ישראל ממצרים מורה על שיחרור עבדים אשר הוא ביובל והיובל הוא בשנה הנ' והרמז בו לבינה שיש לה נ' שערים והיא רמוזה בה"א הראשונה של שם המיוחד והתבונן בתנועת הה"א שאין בה רק הוצאת הרוח כד"א ביום הניח י"י לך מעצבך (ישעיה יד ג). רביעית והיה מורה על מדת הדין הקשה שמזהרת על העונשין ובאלו הארבע ספירות מתעטרת תפארת ישראל ומניחן הנרמז באות וי"ו של שם המיוחד זהו סוד כי שם י"י נקרא עליך שם י"י ממש.

כי כן אמרו רבותינו ז"ל אין רנה של תורה מתקיים אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה (איכה ב' י"ט), אבל השלחן הוא בצד שמאל, שנאמר והשלחן תתן על צלע צפון (שמואל כ"ו ל"ה), רמז על אותם שנמשכים אחר יצר הרע שהוא נתון בשמאלו של אדם, ומזה ציונו הקב"ה שיתן התפילין על צד שמאל, כדי לשבר את יצר הרע, וכן הבטיחנו לעתיד לבוא שירחיק היצר הרע מכל וכל, כמו שהבטיחנו ע"י הנביא ע"ה ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב' כ')

סדר הנחת הפרשיות בתפילין והמהדרים אשר להם ב' זוגות תפילין. ובו ד סעיפים: סדר הנחתן בבתים לרש"י והרמב"ם קדש משמאל המניח בבית החיצון ואחריו כי יביאך בבית שני ושמע בבית השלישי והיה אם שמוע בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו ולר"ת בבית הג' והיה אם שמוע ובבית הד' שהוא החיצון שמע ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם: ירא שמים יצא ידי שניהם ויעש' שתי זוגות תפילין ויניח שניהם ויכוין בהנחתן באותם שהם אליבא דהלכת' אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא כי מקום יש בראש להניח שני תפילין וכן בזרוע ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד יניח כדברי האחד של יד ושל ראש (ויסלקם מיד) ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונ' (וי"א שאם) לא יוכל להניח בבת אחת יניח של רש"י ויברך עליהם ויהיו עליו בשעת ק"ש ותפלה ואחר התפלה יניח של רבינו תם בלא ברכ' ויקרא בהם שמע והיה אם שמוע:

The order of the placement [of the head tefillin scrolls] in their compartments [is as follows]: per Rashi and Rambam, [the] "Kadesh" [scroll] goes in the compartment furthest to the left of the one wearing the tefillin, in the compartment on the left edge of the tefillin. After it is [the scroll] "Ki Yeviacha" in the second compartment [counting from the left of the wearer], and [the scroll] of "Shema" in the third compartment, and [the scroll of] "Vehayah Im Shamoa" in the fourth compartment, which is the external compartment on the wearer's right. According toe Rabbenu Tam, in the third compartment one places "Vehayah Im Shamoa" and in the fourth compartment - that is the external one - Shema. And the popularly accepted custom is to follow Rashi and Rambam's view. One who fears Heaven will seek to fulfill the commandment according to both views, by making two pairs of tefillin and wearing both. He shall have the intent upon putting them on that, "With the pair that correctly express the true halacha I am fulfilling my obligation, and the remainder are just ordinary straps." [And this is possible to do] as there is space on the head to wear two pairs of tefillin and likewise on the arm. If he does not know the precise place such that he could wear them both simultaneously, then he shall wear according to one view [the tefillin] of arm and head (outtake: and remove them immediately) and then place the other set [upon himself] in reliance on his initial blessing. If (outtake: and there are those who say) he cannot wear them both simultaneously, he should wear those [made according to] Rashi's view and bless upon them and they should be upon him at the time of reading Shema and the Tefilah [aka Shemoneh Esreh]. Then after the Tefilah he shall place tefillin of Rabbenu Tam without a blessing and read, while wearing them, [the paragraphs of] Shema and Vehayah Im Shamoa.

(ג) ולר"ת - כתבו הפוסקים דגם ר"ת מודה דבעינן כתיבתן כסדר שהם כתובין בתורה שהוא קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע אלא דפליג ארש"י לענין הנחתן בבתים וע"כ הרוצה לכתוב תפילין לדעת ר"ת יכתוב בשל יד שהם בקלף אחד קדש והיה כי יביאך ויניח חלק והיה אם שמוע ויכתוב שמע ואח"כ יכתוב והיה אם שמוע ובש"ר יכתבם בארבע קלפים כסדר ממש ויסדרם בבתים. קדש. והיה כי. והיה אם. שמע. ולענין דיני פתוחות וסתומות בהתפילין איך להתנהג לדעתו כבר ביארנו לעיל בע"ה בסימן ל"ב עי"ש: (ד) כרש"י והרמב"ם - וכתב בב"י ושאר אחרונים דכן עיקר וכן הסכים הגר"א בביאורו: (ה) ויניח וכו' - והנוהג כן להניח ב' זוגות תפילין יניח של רש"י למטה לצד הפנים ושל ר"ת למעלה. וכ"כ האר"י ז"ל שיכניס תחלה של רש"י ויעמידם לצד הכתף ואחריהם של ר"ת לצד היד ושניהם על הקיבורת ויניח בראשו של רש"י למטה ושל ר"ת יותר למעלה ושניהם במקום הראוי לתפילין והרצועות דר"ת יהיה מכוסה תחת רצועות דרש"י שלא יתגלו רק רצועות דרש"י ותפילין דר"ת יהיו קטנים מתפילין דרש"י עיין ספר הכוונת תפילין פרק י' י"ב. מי שמניח תפילין של יד של דעת ר"ת ותש"ר כדעת רש"י והרמב"ם אם יוצא ידי חובתו פסק שבות יעקב ח"א סי' ב' דאינו יוצא אליבא דכו"ע אבל בשעת הדחק מותר להניחם כך דהא בשעת הדחק יוצא אם מניח אחת לבד ומ"מ לא יברך רק על אותו שנכתבה ע"פ מנהגינו כדעת רש"י והרמב"ם ואם של ראש נכתבה ע"פ דעת רש"י יש להניח של ראש תחילה וכשחולץ חולץ של יד תחלה עי"ש:

אֲבָל רַבֵּנוּ תָּם וְסִיעָתוֹ מְפָרְשִׁים מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: "שְׁמַע" "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" מִשְּׂמֹאל — שְׂמֹאל זוֹ הַתְחָלָתָהּ הִיא בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁמִּימִין הַמֵּנִיחַ שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַקּוֹרֵא, וְשָׁם נוֹתְנִין פָּרָשַׁת "שְׁמַע", וְאַחֲרֶיהָ "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לוֹ הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לִימִין הַקּוֹרֵא. וְנִמְצָא שֶׁפָּרָשַׁת "שְׁמַע" הִיא בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁמִּימִין הַמֵּנִיחַ, וּפָרָשַׁת "קַדֶּשׁ" בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁבִּשְׂמֹאלוֹ. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כֵּיוָן שֶׁתְּפִלִּין אֵלּוּ פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה לְרַבֵּנוּ תָּם וְסִיעָתוֹ — נִמְצָא שָׁרוּי כָּל יָמָיו בְּלֹא תְּפִלִּין, לָכֵן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְיַעֲשֶׂה שְׁנֵי זוּגֵי תְּפִלִּין וִינִיחֵם יַחַד, וִיכַוֵּן בַּהֲנָחָתָן:

והכוונה כי התורה בקרב לבנו מתנה היא וקלות ההסרה אמנם במוח שהוא מכוון על הלב וקרא זה אל זה לקול צנוריו עולים ויורדים באורח סתום כנודע תפוח מכתב אלהים לא תזוז משם לעולם וזה סוד התפילין במקום הלב ומקום המוח כי משאבדנו השלמות העצמי הוצרכנו לדוגמתו מבחוץ ועל זה נאמר שימני כחותם על לבך בארנוהו במאמר אם כל חי.

ולמדנו מפרשיות של תפלין שהן ארבע. שהעיקר הטעם הוא השני יותר מטעם הראשון שהרי לשון לטוטפות בתפלין ש״ר כתיב שלש פעמים בתורה. משא״כ לזכרון כתיב רק בפ׳ קדש. ותדע עוד.

וְדֶרֶךְ פְּרָט בִּתְפִילִּין, לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בִּבְחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְלוּבָּשׁוֹת דֶּרֶךְ פְּרָט בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״קַדֶּשׁ״, ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ, וְכֵן לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה שֶׁבְּלִבּוֹ, בִּבְחִינַת דַּעַת הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, הַמְלוּבָּשׁ בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, וְהַיְינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ: ״לְשַׁעְבֵּד הַלֵּב וְהַמּוֹחַ כוּ׳״;

Specifically, in the case of the tefillin, [he should intend] that the attributes of wisdom and understanding which are in his divine soul may be nullified and absorbed into the attributes of wisdom and understanding of the En Sof, blessed is He, which are clothed, in particular, in the chapters of קדש and והיה כי יביאך. That is to say that he should use his wisdom and understanding that are in his soul only for G–d alone. Similarly that the attribute of daat that is in his soul, which includes both chesed (kindness) and gevurah (sternness), i.e., fear and love, in his heart, be nullified and absorbed into the attribute of the Higher Knowledge, which contains chesed and gevurah, which is clothed in the chapters of שמע and והיה אם שמוע. This is what is written in the Shulchan Aruch: “That he make his heart and brain subservient to Him….”

שגם לאחרי שהרצון נתלבש בטעם, ועד לטעם המובן בשכל אנושי, ניכר בו שבשרשו הוא למעלה מהטעם. שהרי הכוונה הפרטית דמצות תפילין היא לשעבדהלב והמוח , הרי מזה גופא מוכח שהיא למעלה ממוח ולב, שלכן ביכלתה לשעבד את המוח והלב. וע"פ המובא לעיל מהמאמר שגם ברצון (חיצוניות הרצון) יש הטעם (כמוס) שבו והמדות שבו, צריך לומר, דתפילין הם למעלה גם מהענין ד"מוח ולב" שברצון. טו) ועפ"ז מובן, דזה שתפילין נק' מוחין ד"פירוש מוחין נקרא תענוג", אין הכוונה בזה שהתענוג (דהקב"ה ודישראל) שנקרא בשם תפילין, הוא מורכב בטעם, כי אם, שתענ