Cooking in Jewish Law

אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃

Do not eat any of it raw, or cooked in any way with water, but roasted—head, legs, and entrails—over the fire.

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ {פ}

לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כׇל־נְ֠בֵלָ֠ה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנׇכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ {פ}

מַתְנִי׳ כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״לֹא יִתֵּן״ — לֹא יַחֲזִיר הוּא, אֲבָל לְשַׁהוֹת — מְשַׁהִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם. וּמַנִּי — חֲנַנְיָה הִיא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוּסַאי — מוּתָּר לְשַׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם. אוֹ דִילְמָא — לְשַׁהוֹת תְּנַן, וְאִי גָרוּף וְקָטוּם — אֵין, אִי לָא — לָא, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַחֲזִיר. תָּא שְׁמַע מִדְּקָתָנֵי תְּרֵי בָבֵי בְּמַתְנִיתִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא, לְשַׁהוֹת תְּנַן, הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — מְשַׁהִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יְשַׁהֶא עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. וּמָה הֵן מְשַׁהִין? — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. וְכִי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בִּלְשַׁהוֹת, פְּלִיגִי נָמֵי בִּלְהַחֲזִיר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.

מַתְנִי׳ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת: הַזּוֹרֵעַ, וְהַחוֹרֵשׁ, וְהַקּוֹצֵר, וְהַמְעַמֵּר, וְהַדָּשׁ, וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר, הַטּוֹחֵן, וְהַמְרַקֵּד, וְהַלָּשׁ, וְהָאוֹפֶה.

MISHNA: This fundamental mishna enumerates those who perform the primary categories of labor prohibited on Shabbat, which number forty-less-one. They are grouped in accordance with their function: One who sows, and one who plows, and one who reaps, and one who gathers sheaves into a pile, and one who threshes, removing the kernel from the husk, and one who winnows threshed grain in the wind, and one who selects the inedible waste from the edible, and one who grinds, and one who sifts the flour in a sieve, and one who kneads dough, and one who bakes.

כׇּל שֶׁבָּא בְּחַמִּין מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת — שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, וְכׇל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַמִּין מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת — מְדִיחִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בַּשַּׁבָּת. חוּץ מִן הַמָּלִיחַ יָשָׁן וְקוֹלְיָיס הָאִיסְפָּנִין, שֶׁהַדָּחָתָן זוֹ הִיא גְּמַר מְלַאכְתָּן. שְׁמַע מִינַּהּ. וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְּסוּדָרִין: וְהָא דִּתְנַן נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצָּנְנוּ, וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ — לֵימָא רַבִּי יוֹסֵי הִיא וְלָא רַבָּנַן? אָמַר רַב נַחְמָן: בְּחַמָּה — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. בְּתוֹלְדוֹת הָאוּר — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי בְּתוֹלְדוֹת הַחַמָּה: מָר סָבַר גָּזְרִינַן תּוֹלְדוֹת הַחַמָּה אַטּוּ תּוֹלְדוֹת הָאוּר, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.

Any salted food item that was already placed in hot water, i.e., cooked, before Shabbat, one may soak it in hot water even on Shabbat. And anything that was not placed in hot water before Shabbat, one may rinse it in hot water on Shabbat, but may not soak it, with the exception of old salted fish or the colias of the Spaniards [kolyas ha’ispanin] fish, for which rinsing with hot water itself is completion of the prohibited labor of cooking. Once it is rinsed in hot water, it does not require any additional cooking. The same is true with regard to an egg that was slightly cooked. Since it thereby becomes edible, one who brought it to that state has violated the prohibition of cooking. The Gemara sums up: Indeed, conclude from it that this is its meaning. We also learned in the mishna according to the first tanna: And one may not wrap an egg in cloths that were heated by the sun in order to heat up the egg, and Rabbi Yosei permits doing so. And with regard to that which we learned in a mishna that one may place cooked food into a pit on Shabbat to protect it from the heat; and one may place good, potable water into bad, non-potable water so that it will cool; and one may put cold water out in the sun to heat it, the Gemara asks: Let us say that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei in our mishna and not the opinion of the Rabbis as represented by the first tanna in the mishna. The Rabbis prohibited heating food with the heat of the sun. Rav Naḥman said: With regard to heating food in the sun itself, everyone agrees that one is permitted to place food in the sun to heat it, as it is certainly neither fire nor a typical form of cooking. Likewise, with derivatives of fire, i.e., objects that were heated by fire, everyone agrees that it is prohibited to heat food with them, as heating with them is tantamount to heating with fire itself. Where they argue is with regard to heating with derivatives of the sun, i.e., objects heated with the heat of the sun. This Sage, who represents the opinion of the Rabbis, holds that we issue a decree prohibiting a person to heat with derivatives of the sun due to derivatives of fire, which are prohibited. People have no way of knowing how the cooking vessel was heated. If the Sages permit the use of objects heated in the sun, people will come to permit use of objects heated by fire as well. And this Sage, Rabbi Yosei, holds that we do not issue a decree. Even though it is prohibited to heat with derivatives of fire, heating with derivatives of the sun is permitted.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב: הַמְבַשֵּׁל בַּחֲלֵב גְּדִי שֶׁלֹּא הֵנִיקָה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאִיצְטְרִיכָא לִשְׁמוּאֵל לְמֵימַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – וְלֹא בַּחֲלֵב זָכָר, זָכָר הוּא דְּלָא אָתֵי לִכְלַל אֵם, אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דְּבָא לִכְלַל אֵם – אָסוּר. אִתְּמַר: הַמְבַשֵּׁל חֵלֶב בְּחָלָב, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי – חַד אָמַר: לוֹקֶה, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּאָמַר לוֹקֶה קָסָבַר: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה קָסָבַר: אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, אַאֲכִילָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא לָקֵי, כִּי פְּלִיגִי אַבִּשּׁוּל. מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה – חַד אִיסּוּרָא הוּא, וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לַאֲכִילָה בִּלְשׁוֹן בִּישּׁוּל,

§ Rav Aḥadvoi bar Ami raised a dilemma to Rav: If one cooks meat in milk of a goat that has not yet nursed, but that is about to give birth and already has milk, what is the halakha? Rav said to him: From the fact that it was necessary for Shmuel to say that the phrase “in its mother’s milk” teaches: And not in the milk of a male animal, one can infer that it is only the milk of a male that is excluded, as the male cannot attain the status of a mother. But in this case, since the goat will attain the status of a mother, it is prohibited to cook meat in its milk. It was stated: With regard to one who cooks forbidden fat in milk, Rabbi Ami and Rabbi Asi disagree as to the halakha. One says that he is flogged for violating the prohibition of meat cooked in milk, and one says that he is not flogged. The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: That the one who says he is flogged maintains that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, and the one who says he is not flogged maintains that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists. The Gemara responds: No; everyone agrees that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and therefore everyone agrees that one is not flogged for eating the mixture. When they disagree, it is with regard to cooking. The one who says he is flogged holds that one who cooks violates only one prohibition, that of cooking meat in milk, since it is permitted to cook forbidden fat without eating it. Consequently, this is not a case of a prohibition taking effect where another prohibition already exists. And the one who says he is not flogged holds that it was for this reason that the Merciful One expressed the prohibition of eating meat cooked in milk in the Torah using the language of cooking: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.”

אֵין מְבַשְּׁלִין וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּמַיִם״ — אֵין לִי אֶלָּא בְּמַיִם, שְׁאָר מַשְׁקִין מִנַּיִין? אָמַרְתָּ, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה מַיִם שֶׁאֵין מְפִיגִין טַעְמָן — אֲסוּרִין, שְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁמְּפִיגִין טַעְמָן — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּמַיִם״ — אֵין לִי אֶלָּא מַיִם, שְׁאָר מַשְׁקִין מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל״, מִכׇּל מָקוֹם.

The mishna taught that one may not boil the Paschal lamb in liquid. To explain this issue, the Gemara cites a baraita that interprets the verse: “You shall not eat it partially roasted, nor boiled in any way in water, but roasted with fire; its head with its legs, and with the innards in it” (Exodus 12:9). The Sages taught: “In water”; I have derived nothing other than the prohibition against boiling the Paschal lamb in water. From where do I know that it is likewise prohibited to boil it in other liquids? You said that this can be derived by means of an a fortiori inference: And just as water, which does not temper the taste of the food boiled in it, is prohibited for boiling the Paschal lamb, with regard to other liquids, which do temper the taste of the food boiled in them, is it not all the more so that it is prohibited to boil the Paschal lamb in them? Rabbi Yehuda HaNasi provides a different derivation and says: From the phrase “In water,” I have derived nothing other than the prohibition against boiling the Paschal lamb in water. From where do I learn that it is likewise prohibited to boil it in other liquids? The verse states: “Nor boiled in any way,” which means: In any case, i.e., boiling the Paschal lamb in any type of liquid is prohibited.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא, פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה עָבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא עִיגְלָא תִּילְתָּא, הֲוָה אָכֵיל מִינֵּיהּ כּוּלְיְיתָא. כִּי גְדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמָה לָךְ לְאַפְסוֹדֵי כּוּלֵּי הַאי, נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא. שַׁבְקוּה וַאֲתָא אַרְיָא אַכְלֵיהּ.

Rabbi Elazar said: A person should always set his table on Shabbat eve with all the preparations for an important feast, even if he only needs the table set for an olive-bulk of food. And Rabbi Ḥanina said: A person should always set his table at the conclusion of Shabbat, Saturday night, for a feast in deference to the Shabbat that passed, even if he only needs the table set for an olive-bulk of food. And with regard to the meal at the conclusion of Shabbat, they said: Hot water after Shabbat is a remedy [melugma], warm bread at the conclusion of Shabbat is a remedy. The Gemara relates: They would prepare for Rabbi Abbahu at the conclusion of Shabbat a third-born calf, and he would eat one kidney from it. When his son Avimi grew up, he said to his father: Why do you waste so much? Let us leave a kidney over from Shabbat eve, and you will not need to slaughter an entire calf for that purpose. Indeed, they left the calf and did not slaughter it, and a lion came and ate it. This teaches that one should not be miserly when it comes to honoring Shabbat.

וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר. מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ: אַף צוֹלִין לוֹ דָּג קָטָן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אוֹפִין לוֹ פַּת אַחַת, וְטוֹמְנִין לוֹ קְדֵרָה אַחַת, וּמַדְלִיקִין לוֹ אֶת הַנֵּר, וּמְחַמִּין לוֹ קִיתוֹן אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צוֹלִין לוֹ דָּג קָטָן.

and kindle a lamp for him. They said in the name of Rabbi Yitzḥak: They may even roast a small fish for him. That is also taught in a baraita: With regard to one who did not prepare an eiruv tavshilin, others may bake one loaf of bread for him, and insulate one pot of food for him, and kindle a lamp for him, and heat one small jug [kiton] of water for him. And some say: They may even roast a small fish for him.

תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁכַח פַּת בַּתַּנּוּר וְקִידֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה, לֹא יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה, אֶלָּא בְּסַכִּין. אִינִי?! וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״, יָצָא תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּית הַפַּת שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה? כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי מְשַׁנֵּינַן.

And the Sages taught: If one forgot bread in the oven and did not remove it until the day of Shabbat was sanctified, he may rescue enough food for three meals from the oven. And, one may say to others: Come and rescue bread for yourselves. And when one removes the bread from the oven, he may not remove it in the usual manner with a baker’s paddle, but he removes it in an unusual manner, e.g., with a knife. The Gemara asks: Is that so? Didn’t the school of Rabbi Yishmael teach that it is stated: “And the seventh day is Shabbat for the Lord, your God, you shall not perform any labor” (Exodus 20:10), and the emphasis on the word labor excludes blowing the shofar and removing bread, which is a skill and not a labor, and which therefore is not prohibited on Shabbat. If by Torah law removing bread on Shabbat is permitted, why may one not remove it in the usual manner? The Gemara answers: Nevertheless, as much as it is possible to alter the manner in which one removes bread from the oven one alters, to emphasize that the day is Shabbat.

מַתְנִי׳ נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצָּנוּ. וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם — מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה — שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: נִיגְזַר מִשּׁוּם אַשְׁווֹיֵי גוּמּוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים. פְּשִׁיטָא! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה, הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: נִיגְזוֹר דִּילְמָא אָתֵי לְאַטְמוֹנֵי בְּרֶמֶץ, קָא מַשְׁמַע לַן.

MISHNA: One may place a cooked dish into an empty pit on Shabbat so that it will be protected from the heat, and similarly, one may place good potable water into a vessel and place the vessel into bad, non-potable water so that the potable water will cool off. And one may also place cold water out in the sun so that it will be heated. They also taught: Someone whose garments fell into water while walking on the road may replace them and continue to walk wearing them and need not be concerned about violating the prohibitions against wringing or laundering. When he reaches the outer courtyard of a place where he can leave his clothes, he spreads them in the sun to dry, but not opposite the masses, as they will suspect him of laundering on Shabbat. GEMARA: The Gemara is puzzled by the halakha that was taught about placing food in a pit: It is obvious that it is permitted. The Gemara answers: Lest you say: Let us issue a decree prohibiting this due to concern lest one perform the prohibited labor of leveling holes in the pit when he places the pot in it, it teaches us that no decree was issued due to this concern. We also learned in the mishna: One may place good water into bad water on Shabbat in order to cool it off. The Gemara says: It is obvious that it is permitted. The Gemara explains: It is necessary to mention the latter clause of the mishna, which states that it is permitted to place cold water out in the sun. The Gemara expresses surprise: This, too, is obvious. The Gemara answers: Lest you say that we should issue a decree prohibiting this action, because perhaps one will come to insulate it in hot ashes to warm it up, which also heats the water without actually placing it on the fire, it teaches us that we do issue a decree in that case.

מִמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן בָּטְלָה הַטְמָנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וַאֲפִילּוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֲמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: כְּבָר תַּבְרִינְהוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא לְסִילוֹנַיְיהוּ.

From this action performed by the people of Tiberias and the fact that the Sages prohibited them from using the water, the conclusion is that the practice of insulating a pot in something that increases the heat over the course of Shabbat was abolished on Shabbat. And not only is it prohibited to do so on Shabbat itself, but it is also prohibited while it is still day before Shabbat. Running pipes of cold water through hot water is similar to insulating water in something that adds heat. Ulla said: The halakha is in accordance with the people of Tiberias. Rav Naḥman said to him: The people of Tiberias have already broken their pipes. Even they reconsidered their position.

רַבִּי אַבָּא זָבֵן בִּתְלֵיסַר אִסְתִּירֵי פְּשִׁיטֵי בִּישְׂרָא מִתְּלֵיסַר טַבָּחֵי, וּמְשַׁלֵּים לְהוּ אַצִּינּוֹרָא דְּדַשָּׁא, וַאֲמַר לְהוּ: ״אַשּׁוּר הַיָּיא, אַשּׁוּר הַיָּיא״. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה יָתֵיב אַתַּכְתָּקָא דְשִׁינָּא וּמוֹשֵׁיף נוּרָא. רַב עָנָן לָבֵישׁ גּוּנְדָּא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּישֵּׁל בָּהֶן קְדֵירָה לְרַבּוֹ — אַל יִמְזוֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ. רַב סָפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלֵיק שְׁרָגֵי. רַב פָּפָּא גָּדֵיל פְּתִילָתָא. רַב חִסְדָּא פָּרֵים סִילְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְצַלְּחִי צִיבֵי. רַבִּי זֵירָא מְצַתֵּת צַתּוֹתֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְכַתֵּף וְעָיֵיל, מְכַתֵּף וְנָפֵיק. אָמַר: אִילּוּ מִקַּלְעִין לִי רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, מִי לָא מְכַתֵּיפְנָא קַמַּיְיהוּ? וְאִיכָּא דְאָמְרִי: רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי מְכַתְּפִי וְעָיְילִי, מְכַתְּפִי וְנָפְקִי, אָמְרִי: אִילּוּ אִיקְּלַע לַן רַבִּי יוֹחָנָן, מִי לָא מְכַתְּפִינַן קַמֵּיהּ?!

Rabbi Abba bought thirteen plain staters [astirei peshitei] worth half a zuz of meat from thirteen butchers in deference to Shabbat, so that he would have various types of fine meat. And he would place the meats at the door hinge at the entrance to his house to hurry to bring another type of meat. And he said to the cooks, in order to rush them: Hurry and prepare it, hurry and prepare it. The Gemara also relates: Rabbi Abbahu would sit on an ivory chair [takhteka] and fan the fire cooking the food for Shabbat, in order to play a role in preparations for Shabbat. Rav Anan would don a simple black garment for the Shabbat preparations, as the school of Rabbi Yishmael taught: While wearing the garments in which he cooked a pot of food for his master, one should not dilute a cup of wine for his Master. One should wear a garment appropriate for the task at hand. Rav Safra would roast the head of an animal to prepare it for Shabbat. Rava salted a shibuta fish in deference to Shabbat. Rav Huna kindled lamps in deference to Shabbat. Rav Pappa spun the wicks for the Shabbat lamp. Rav Ḥisda cut the beets in preparation for Shabbat. Rabba and Rav Yosef cut wood. Rabbi Zeira prepared thin sticks for kindling. Rav Naḥman bar Yitzḥak would load objects on his shoulder and enter, load objects on his shoulder and exit. He said: If Rabbi Ami and Rabbi Asi happened to visit me, would I not load objects on my shoulder before them? So too, it is fitting to do so in deference to Shabbat. And some say that Rabbi Ami and Rabbi Asi would load objects on their shoulders and enter, load objects on their shoulders and exit. They said: If Rabbi Yoḥanan happened to come to visit us, would we not load objects on our shoulders before him?

מַתְנִי׳ שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וְאֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר: חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּרוּסוֹת, אֲבָל מְפוֹרָדוֹת — לֹא. וּמְפוֹרָדוֹת לֹא? מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם אֶת הֶחָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז רֹאשָׁהּ בְּסַיִיף, וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ! הַהִיא רַבָּנַן, מַתְנִיתִין רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא.

MISHNA: A person may break a barrel on Shabbat in order to eat dried figs from it, provided he does not intend to make a vessel. And one may not perforate the plug of a barrel to extract wine from it; rather, one must remove the plug entirely to avoid creating a new opening for the barrel. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis permit puncturing the plug, but they too restrict this leniency and say that one may not perforate the plug of the barrel on its side. And if it was already perforated, one may not apply wax to it to seal the hole, because in doing so he spreads the wax evenly on the barrel and thereby violates the prohibited labor of smoothing. Rabbi Yehuda said: An incident of that kind came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in the city of Arav, and he said: I am concerned for him, because he may be liable to bring a sin-offering as a result of this. GEMARA: Rabbi Oshaya said: They only taught that it is permitted to break open a barrel when the figs were pressed together. This is because in that case it is permissible to use a utensil to separate the figs, that utensil may also be utilized to break open the barrel. However, if the figs were already separated, it is not permitted to handle a utensil for the sole purpose of breaking the barrel. The Gemara asks: And is it not permitted to break the barrel for separated figs? The Gemara raises an objection based on a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: A person may bring a barrel of wine and cut off the top of the barrel with a sword and place it before the guests on Shabbat without concern that it is prohibited to move the sword or that doing so constitutes the creation of a new vessel, which is prohibited. Apparently, it is permitted to move a sword in order to open a barrel on Shabbat even if it is not needed to cut the contents of the barrel. The Gemara answers for Rabbi Oshaya: That baraita, which cites the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, is in accordance with the opinion of the Rabbis, whereas our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who said that it is prohibited to move any utensil on Shabbat for any purpose other than that for which the utensil is designated.

הָאוֹפֶה כִּגְרוֹגֶרֶת חַיָּב. אֶחָד הָאוֹפֶה אֶת הַפַּת אוֹ הַמְבַשֵּׁל אֶת הַמַּאֲכָל אוֹ אֶת הַסַּמְמָנִין אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם הַכּל עִנְיָן אֶחָד הוּא. שִׁעוּר הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּיִם כְּדֵי לִרְחֹץ בָּהֶן אֵיבָר קָטָן. וְשִׁעוּר מְבַשֵּׁל סַמְמָנִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לְדָבָר שֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתָן לוֹ: הַנּוֹתֵן בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּיחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְנִתְגַּלְגְּלָה חַיָּב. שֶׁהַמְבַשֵּׁל בְּתוֹלֶדֶת הָאוּר כִּמְבַשֵּׁל בָּאוּר עַצְמָהּ. וְכֵן הַמֵּדִיחַ בְּחַמִּין דָּג מָלִיחַ הַיָּשָׁן אוֹ קוּלְיָיס הָאִסְפָּנִין וְהוּא דָּג דַּק וְרַךְ בְּיוֹתֵר הֲרֵי זֶה חַיָּב. שֶׁהֲדָחָתָן בְּחַמִּין זֶה הוּא גְּמַר בִּשּׁוּלָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן: הַמַּפְקִיעַ אֶת הַבֵּיצָה בְּבֶגֶד חַם אוֹ בְּחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהֵן חַמִּים מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁנִּצְלֵית פָּטוּר. שֶׁתּוֹלְדוֹת חַמָּה אֵינָם כְּתוֹלְדוֹת הָאֵשׁ. אֲבָל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי תּוֹלְדוֹת הָאוּר. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם פָּטוּר. הַמְבַשֵּׁל עַל הָאוּר דָּבָר שֶׁהָיָה מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בִּשּׁוּל כְּלָל פָּטוּר:

A person who bakes [an amount of food] the size of a dried fig is liable. Just as a person is liable for baking bread, he is liable for cooking food or herbs, or for heating water. These are all one type [of activity]. The minimum amount of water for which one is liable for heating is an amount sufficient to wash a small limb. The minimum amount of herbs for which one is liable is the amount required to serve the purpose for which they are being cooked. A person who places an egg next to a kettle so that it will become slightly cooked is liable if the egg becomes cooked, for a person who cooks with a derivative of fire is considered as if he cooked with fire itself. Similarly, a person who washes aged salted fish or sole- a very thin, soft fish - with hot water is liable. Washing them with hot water completes the cooking process they require. The same principles apply in other similar situations. A person who breaks open an egg over a warm cloth, over sand, or over the dust of the roads that are heated by the sun is not liable even though it becomes roasted, for the derivatives of the heat of the sun are [governed by] different [laws than those governing] the derivatives of fire. Nevertheless, the Sages instituted a decree forbidding cooking with [the derivatives of the heat of the sun], lest [one cook with] the derivatives of fire. Similarly, a person who cooks using the [hot] springs of Tiberias and the like is not held liable. A person who cooks food that has been completely cooked, on a fire, or who cooks food that does not need to be cooked at all is not liable.

(שמות יב ט) "נָא" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה הוּא הַבָּשָׂר שֶׁהִתְחִיל בּוֹ מַעֲשֵׂה הָאוּר וְנִצְלָה מְעַט וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילַת אָדָם עֲדַיִן. אֲבָל אִם אָכַל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי אֵינוֹ לוֹקֶה וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) "צְלִי אֵשׁ". הָא שֶׁאֵינוֹ צָלִי אָסוּר. צָלָהוּ כָּל צָרְכּוֹ עַד שֶׁנִּתְחָרֵךְ וַאֲכָלוֹ פָּטוּר: (שמות יב ט) "מְבֻשָּׁל" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּמַיִם בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּשְׁאָר מַשְׁקִין אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" רִבָּה הַכּל:

The term na which the Torah mentioned in its prohibition refers to meat which began to be subjected to fire. It became roasted slightly, but was not yet fit for human consumption. If, however, one partakes of the meat of the Paschal sacrifice while raw, he is not liable for lashes, but he did nullify a positive commandment, for it is written: "roasted with fire." Implied is that if it is not roasted, it is prohibited. If one roasted it to the full extent until it became charred, he is exempt. The term "cooked" which the Torah mentioned in its prohibition refers to cooking the meat in water, other liquids, or fruit juice. The use of the phrase bashail mevushal by Exodus 12:9 includes all types of cooking.

שלקות שבשלם עו"ג אסורין ל"ש אם בשלם עו"ג בביתו או בשלם בבית ישראל וה"ר אברהם היה מתירם אם בשלם עו"ג בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ור"ת חולק עליו וכן נוהגין. ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן של מלכים ללפת בו הפת או לפרפרת אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי אפילו הוא חשוב להעלות על שלחן מלכים או דבר שאינו נאכל על שלחן מלכים אפילו אינו נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג ולא אסרו אלא כשמכוין העו"ג לשם בישול אבל אם אינו מכוין לשם בישול כגון שהסיק התנור ליבש בו כלים והיה בו בשר ולא ידע בו ונצלה או שחרך ראש גדי להסיר שער ונצלו ראשי האזנים שהם רכין עד שראוין לאכילה מותר כיון שלא כיון לשם בישול אבל אם כיון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחלה ונצלה אע"פ שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אפי' הכי אסור לפיכך אם ידע שהיה בשר בתנור אפילו חממו ליבש כלי אסור חיישינן שמא כיון גם לבישול כיון שידע בו ולא אסרו אלא כשכל הבישול ע"י עו"ג אבל היה תחלתו או סופו על ידי ישראל מותר כיצד הניח עו"ג התבשיל על הגחלים ובא ישראל וחתה בגחלים מותר אע"פ שהיה מתבשל בלא חתוי וכן אם הניח ישראל ובא עו"ג וחתה מותר בד"א שמצאה עו"ג על גבי הגחלים כשחתה אבל אם נתנו הישראל על האש וסלקו מיד ובא עו"ג והחזירו אסור אא"כ הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כשסלקו שכל שנתבשל ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי אפילו אם סלקו הישראל מן האש אם בא עו"ג והחזירו וגמרו אין בו משום בישולי עו"ג וכתב הרשב"א דהוא הדין נמי אם בשלו עו"ג כמאכל בן דרוסאי אין לו היתר אח"כ ע"י גמר בישול ישראל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דלהקל החשיבו כמאכל בן דרוסאי כמבושל ולא להחמיר הילכך אפילו אם בשלו כמאכל בן דרוסאי ובא ישראל וחתה בו וגמרו מותר. כתב הרשב"א הניח הישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם ובא עו"ג והפך בו ונתבשל הרי זה אסור הניח הישראל על גבי האש והניח העו"ג לשומרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו עו"ג עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אם לאו ה"ז מותר ואין חוששין שמא סלקו דספק דבריהם להקל ולא אסרו אלא בבישול שעל ידי האש אבל שלא ע"י האש אע"פ שמליח כרותח וכבוש כמבושל שרי הלכך בשר או דגים קטנים שכבשן עו"ג או מלחן עד שראוין לאכילה מותרין אפילו בשלם אח"כ שהמליחה אינו אוסרתן וכשמבשלם אח"כ דבר שנאכל כמו שהוא חי הוא מבשל וכן אם עושין דברים הראוין לאכילה על ידי עישון מותרין: כתב הרשב"א דגים מלוחין גדולים אע"פ שקצת אנשים אוכלין אותן חיין מחמת מלחן אכילה זו אכילה ע"י הדחק היא ואינה אכילה לפיכך אם בשלם עו"ג אסורין ויש מן החכמים שהתירו והראשון נראה עיקר.

לא תבערו. בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות כל מלאכה לא יעשה בהם (למעלה יב טז) להתיר אוכל נפש אמר עתה בשבת לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך לכל מאכל והגאון רב סעדיה חבר ספר נכבד תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת:

בכלח - לשון גמר בישול התבואה, ולרז"ל גימטריא ס' שנה.

דין המבשל בשבת. ובו יט סעיפים: המבשל בשבת [או שעשה א' משאר מלאכות] [טור] במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש מיד ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו מיד [ואם אמר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת ע"ל סי' ש"ז סעיף כ']: כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדות האור כגון ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה ואפילו בתולדות חמה כגון בסודר שהוחם בחמה אסור גזרה אטו תולדות האור וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה אבל בחמה עצמה כגון ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו מותר:

1. One who cooks food on Shabbos [or performs any one of the other forbidden acts on Shabbos][Tur]; if done intentionally, the food is forbidden to eat forever, but other people are permitted to eat the food immediately after Shabbos. If done accidentally the food is forbidden to him during the day but may be eaten by everyone, including him, immediately after Shabbos. [If one ordered a non-Jew to perform a Melacha for oneself on Shabbos, see above Siman 307 se’if 20]. 3. Just as it is forbidden to cook with fire, it is forbidden to cook with Toldas ha’ur (translation: Items that were on the fire), for example: to roast an egg by placing it beside a pot (hot from the fire), or to crack an egg over a garment heated on the fire. It is even forbidden to cook with Toldas hachama (translation: Items that were heated from the sun), for example: a garment hot from the sun, for fear that one will cook with Toldas ha’ur. It is also forbidden to place (the egg) inside sand or dust heated by the sun, but it is permitted in the sun itself, for example: to heat an egg by placing it in the sun, or to heat water by placing it in the sun.

דיני תבשילין המוכנים מע"ש כדי להגמר בשבת. ובו ט סעיפים: אע"פ שבשר חי מותר להשהותו ה"מ בקדרה אבל בצלי שאצל האש אסור להניחו סמוך לחשיכה שממהר להתבשל ואתי לחתויי וה"מ בבשר שור או עז אבל בשר גדי ועוף שהם מנותחים לאברים מותר דלא חיישינן לחיתוי שאם יחתה בגחלים יתחרך (פי' יצא מגדר הצלי ויכנס בגדר הנשרף) הבשר שאינו צריך אלא חמימות באש בלבד ואם הוא בתנור וטח פיו בטיט בין גדי ועוף שלמים בין בשר שור או עז מותר דלא חיישי' לחיתוי שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד: הגה ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת [ב"י] וכל זמן שחלל הגוף שלם אע"פ שאין עליו ראשו וכרעיו מקרי שלם (הגהות מרדכי) ויש מחמירין וסוברים דבתנור טוח בטיט הכל שרי ועל גבי האש שהוא מגולה הכל אסור ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט אז יש לחלק בין גדי ועוף ושאר בשר כדרך שנתבאר והכי נהוג כסברא זו. (טור והגהות אשירי וב"י בשם רש"י סמ"ג וסמ"ק וסה"ת): אין צולין בצל וביצה או בשר על גבי גחלים אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו אפי' הוא בשר גדי דכיון שהניחו על גבי גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואפילו שיתחרך הלכך חיישינן שמא יחתה אבל כשנצלה כמאכל בן דרוסאי לא חיישי' דלמא אתי לחתויי אפילו אם הוא בשר שור שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו:

The Laws of Food Prepared Erev Shabbos in order to complete on Shabbos, containing 9 Seifim: Although it is permitted to do She’hiya [leaving a pot on the stove over Shabbos] with raw meat, this refers to {meat cooked} in a pot, but placing meat for roasting next to a fire close to Shabbos is forbidden, since it it roasts quickly and one might stir the coals. However, this is only for beef or goat meat; but kid or fowl, cut up into sections, are permitted (to be placed next to a fire for roasting). We do not fear that the coals might be stirred, since such meat will burn (i.e., go beyond the stage of roast and become burned meat) if the coals are stirred, for they require no more than the heat of the fire. However, (if roasting is done) in an oven whose mouth is sealed with clay, then even a whole kid or fowl, as well as beef or goat meat are permitted. We need not fear that anyone will stir up the coals, for if the stove will be opened for stirring air will enter, cooling the stove and causing the meat to harden and spoil. Rema: There is no difference here whether it is completely raw or somewhat cooked. [Beis Yosef]. As long as the body (of the animal) is whole, even if its head or feet are not attached to it, it is considered whole (Hagahos Mordechai). There are some who are stringent and hold that everything is permitted in a stove that is sealed with clay, and, (on the other hand) everything is forbidden over an open fire. The distinction made between a kid and fowl and other meat, exists only where the mouth of the oven is closed but not sealed with clay. Common practice is in accordance with this opinion (Tur, Hagahos Ashiri, Beis Yosef in the name of Rashi, the Smag, the Smak). It is forbidden to roast onions, eggs, or meat on coals unless there is enough time in the day for them to be roasted on both sides, to the degree of Ma’achal ben Derusa’i, which means half-cooked, even if it is kid meat. The reason is that since one placed them on coals, one’s principal concern is that the roasting be done quickly – even if the meat gets scorched, and we therefore fear that the coals will be stirred. However when it is already roasted to the degree of Ma’achal ben Derusa’i, then even in the case of beef, we do not fear that the coals might be stirred, for since it is already edible, there is no reason that anyone would want to stir the coals and ruin it.

הַמְבַשֵּׁל הוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, שֶׁכֵּן בַּמִּשְׁכָּן הָיוּ מְבַשְּׁלִים סַמְמָנִים לִצְבּוֹעַ בָּהּ. וְלֹא בִּשּׁוּל בַּמַּיִם בִּלְבַד, אֶלָּא אַף הַטִּגּוּן וְהָאֲפִיָּה וְהַצְּלִיָּה הֵן בִּכְלַל בִּשּׁוּל. וְכֵן כָּל מִי שֶׁרִפָּה גּוּף קָשֶׁה בְּאוּר, כְּגוֹן הַמַּתִּיךְ אֶחָד מִמִּינֵי מַתָּכוֹת, אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּתֶּכֶת עַד שֶׁנַּעֲשָׂה גַּחֶלֶת, וְכֵן הַמְמַסֵּס הַשַּׁעֲוָה אוֹ הַחֵלֶב אוֹ הַזֶּפֶת וְהַגָּפְרִית בְּאוּר, אוֹ שֶׁהִקְשָׁה גּוּף רַךְ בְּאוּר, כְּגוֹן הַמַּנִּיחַ כְּלִי אֲדָמָה בְּאוּר עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּלִי חֶרֶס — חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּאוּר — כָּךְ אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּתוֹלֶדֶת הָאוּר, כְּגוֹן לִתֵּן בֵּיצָה בְּצַד קְדֵרָה שֶׁהוּחַמָּה בְּאוּר, אוֹ לְשַׁבְּרָהּ עַל הַסּוּדָר שֶׁהוּחַם בְּאוּר כְּדֵי שֶׁתִּצָּלֶה מְעַט. וְאִם נִצְלֵית שָׁם כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסָאִי — חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל כְּמוֹ בְּצוֹלֶה עַל הָאוּר. וַאֲפִלּוּ בְּתוֹלֶדֶת חַמָּה, כְּגוֹן בְּסוּדָר שֶׁהוּחַם בַּחַמָּה — אָסוּר, גְּזֵרָה מִשּׁוּם תּוֹלְדוֹת הָאוּר, שֶׁהָרוֹאֶה סָבוּר שֶׁהוּחַם הַסּוּדָר בְּאוּר. וְכֵן אָסוּר לְגַלְגְּלָהּ עַל גַּבֵּי חוֹל וַאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהוּחַמּוּ מִכֹּחַ חַמָּה. וְאָסוּר לְהַטְמִינָהּ בָּהֶם אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ"ז. אֲבָל בַּחַמָּה עַצְמָהּ, כְּגוֹן לִתֵּן בֵּיצָה בַּחַמָּה כְּדֵי שֶׁתִּצָּלֶה, אוֹ לִתֵּן מַיִם בַּחַמָּה כְּדֵי שֶׁיּוּחַמּוּ — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל בְּכָךְ. וְאֵין לִגְזוֹר עַל חַמָּה מִשּׁוּם אוּר, מִפְּנֵי שֶׁחַמָּה אֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּאוּר: כָּל דָּבָר לַח יֵשׁ בּוֹ בִּשּׁוּל אַחַר בִּשּׁוּל. דְּהַיְנוּ, תַּבְשִׁיל לַח שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּבָר כָּל צָרְכּוֹ וְנִצְטַנֵּן, וַאֲפִלּוּ לֹא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי אֶלָּא שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, וְחִמְּמוֹ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ — חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. אֲבָל אִם הוּא חַם כָּל כָּךְ עַד שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ וּמַרְתִּיחוֹ יוֹתֵר — אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם בִּשּׁוּל. וּמֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לְהַרְתִּיחוֹ סָמוּךְ לָאֵשׁ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְחִתּוּי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (וְאִם מֻתָּר לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי כִירָה אוֹ תַּנּוּר — נִתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ"ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי — אֵין בִּשּׁוּל אַחַר בִּשּׁוּל. וּמֻתָּר לְהַרְתִּיחוֹ בְּשַׁבָּת סָמוּךְ לָאֵשׁ, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְחִתּוּי. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל אִם לֹא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי, אֶלָּא רָאוּי עֲדַיִן לֶאֱכוֹל מֵחֲמַת חֲמִימוּתוֹ. אֲבָל אִם נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי — נוֹהֲגִין כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אֲפִלּוּ לְעִנְיַן דִּיעֲבַד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ"ג. וַאֲפִלּוּ לִתְּנוֹ עַל תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף קֹדֶם שֶׁמַּסִּיקוֹ הַנָּכְרִי, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם כְּשֶׁיַּסִּיקֶנּוּ — אָסוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּתְבָּאֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל: וְכָל זֶה בְּתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל כָּל שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כְּבָר כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסָאִי — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ רוֹתֵחַ. וַאֲפִלּוּ יִתְבַּשֵּׁל מֵאֵלָיו, אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁמְּקָרֵב בִּשּׁוּלוֹ, כְּגוֹן שֶׁמְּגִיסוֹ בְּכַף: תַּבְשִׁיל יָבֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רֹטֶב כְּלָל — אֵין בּוֹ בִּשּׁוּל אַחַר בִּשּׁוּל, אִם נִתְבַּשֵּׁל כְּבָר כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי. וּמֻתָּר אֲפִלּוּ לִשְׁרוֹתוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן רוֹתֵחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִמּוֹחַ שָׁם וְיִהְיֶה דָּבָר לַח. וְאִם הוּא דָּבָר יָבֵשׁ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת — אֵין שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת בְּחַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִמּוֹחַ שָׁם כְּלָל. וְאִם שָׁרָה בִּכְלִי רִאשׁוֹן — חַיָּב. וּבִכְלִי שֵׁנִי אָסוּר לִשְׁרוֹתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְבַשֵּׁל. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִתְבָלִין שֶׁמֻּתָּר לִתְּנָם בִּכְלִי שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּבָלִין עֲשׂוּיִין לְמַתֵּק הַקְּדֵרָה, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּמְבַשֵּׁל. וְכֵן כָּל דָּבָר הֶעָשׂוּי לִתֵּן טַעַם בִּקְדֵרָה, כְּגוֹן שׁוּם וּבָצָל — הֲרֵי הֵם כִּתְבָלִין, וּמֻתָּר לִתְּנָם בִּכְלִי שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּפֵּק בְּבָצָל, שֶׁמָּא הוּא מִתְבַּשֵּׁל גַּם בִּכְלִי שֵׁנִי כָּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. וְנָהֲגוּ לְהָקֵל. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל דָּבָר יָבֵשׁ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל לִשְׁרוֹתוֹ בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר בָּזֶה כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל מֻתָּר לַעֲרוֹת מִכְּלִי שֵׁנִי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ עַל כָּל דָּבָר יָבֵשׁ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל, חוּץ מִמִּין דָּג שֶׁנִּקְרָא "קֻלְיָס הָאִסְפָּנִין", וּמָלִיחַ הַיָּשָׁן, דְּהַיְנוּ בָּשָׂר אוֹ דָּג מָלוּחַ שֶׁל שָׁנָה שֶׁעָבְרָה, שֶׁאֵלּוּ אֵינָם צְרִיכִים בִּשּׁוּל אֶלָּא מְעַט, וְעֵרוּי זֶה הִיא גְּמַר מְלֶאכֶת בִּשּׁוּלָן, וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. אֲבָל מֻתָּר לִשְׁרוֹתָן וְלַהֲדִיחָן בְּמַיִם צוֹנְנִים. וְכֵן כָּל דָּבָר קָשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה כִּי אִם עַל יְדֵי שְׁרִיָּה אוֹ הֲדָחָה בְּחַמִּין, אִם שָׁרָה אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי, אוֹ הֱדִיחוֹ אֲפִלּוּ בְּעֵרוּי מִכְּלִי שֵׁנִי, וְנַעֲשָׂה רָאוּי — חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל, שֶׁהוּא מָלוּחַ הַרְבֵּה, וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה כִּי אִם עַל יְדֵי שְׁרִיָּה אוֹ הֲדָחָה בְּחַמִּין, אִם שָׁרָה אוֹ הֵדִיחַ בְּחַמִּין — חַיָּב. אֲבָל מֻתָּר לִשְׁרוֹתוֹ וְלַהֲדִיחוֹ בְּצוֹנְנִין, וַאֲפִלּוּ נַעֲשֶׂה רָאוּי עַל יְדֵי כָךְ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֹכֶל בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"ד:

באיזו בשר נוהג דין בשר בחלב והיאך נקרא בשול. ובו י"א סעיפים: כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה (טור וארוך כלל ל') . גדי לאו דוקא דהוא הדין שור שה ועז ולא שנא בחלב אם לא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה: אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרי' בבישול ובהנאה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה מותר בבישול ובהנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן אבל דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן: הגה ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו לענין דם (ד"ע):

Prohibition of Mixing Meat with Milk and Explanation of the Biblical Term "Cook" The Scripture reiterates three times the negative precept: "Do not cook a kid in its mother's milk," to indicate the triple prohibition applied to the mixture of meat and milk: First, the prohibition of cooking it, second, the prohibition of eating it, and finally, the prohibition of deriving any benefit from it. The Scripture uses the term "cook" for the prohibition of eating to teach us that, according to biblical law, the mixture of meat and milk is prohibited only when it is in a cooked state, that is, hot; but it is prohibited in all forms by rabbinic ordinance. GLOSS: It is permitted to derive benefit from any mixture that is not prohibited by biblical law. The biblical term "kid" should not be taken literally; it includes under this expression also an ox, a lamb, and a goat; likewise, there is no difference between the mother's milk of the animal and other milk; the Scripture simply speaks of what happens most frequently. The prohibition of the mixture applies only to that of meat and milk from a pure animal: if one of the two comes from an impure animal, cooking as well as enjoyment is permitted. Cooking and enjoyment are permitted if the meat comes from a wild animal or poultry, even if both the meat and milk come from pure animals. Such a mixture is even prohibited to eat only by rabbinic ordinance. Whereas the flesh of fish and locusts is not even prohibited by rabbinic ordinance. GLOSS: It is customary to put poultry meat in almond milk, seeing that such a mixture, even if the milk were real, is only prohibited by rabbinic order; but when it comes to beef, a few almonds must be left in the milk to avoid suspicion, as stated earlier, § 66, regarding blood.

דיני איסור בשר בחלב, ואיסור בישולו • ובו מ"ג סעיפים איסור בשר בחלב מפורש בתורה, דכתיב לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט), ותרגם אונקלוס לא תיכלון בשר בחלב. ו'גדי' לאו דווקא, דהוא הדין שור שה ועז, דגדי הוא כולל ולד השור, ולד השה, ולד העז, עד שיפרוט לך הכתוב גדי עזים, כדכתיב וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים (בראשית לח כ), וכן וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים (בראשית כז טז), דפרטה דווקא עזים, אבל בכל מקום שנאמר גדי סתם, אף שור ושה בכלל (חולין קיג א). ו'בחלב אמו' לאו דווקא, דלא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת, אלא דיבר הכתוב בהוה, שבשעה שהוא קטן אז אמו מינקת אותו ויש לה חלב [פרישה]. וקל וחומר הדברים, דאם אסרה תורה לבשל הבשר עם החלב שהיו ביחד מאם אחת וינק מהחלב, קל וחומר לחלב אחר שלא היו ביחד כלל (חולין קיד א), ואין זה מגדרי קל וחומר שנאמר בזה אין עונשין מן הדין (סנהדרין נד א), דזהו רק גילוי מילתא בעלמא, ויותר מגילוי מילתא. [ועיין מ"ש בסוף סעיף ו, ודו"ק] משונה איסור בשר בחלב מכל האיסורים בשני דברים: דרובי איסורי תורה מותרים בהנאה, לבד ערלה וכלאי הכרם, ובשר בחלב אסור בהנאה, וכל איסורי תורה אין האיסור רק באכילתם בלבד, או איסורי הנאה גם בהנאתם, אבל לא בבישולם, ובשר בחלב אסור גם בבישול בלבד, בלא אכילה וגם בלא הנאה, ורק מלקות אין חייבים אלא על אכילה ועל הבישול, ולא בהנאה לשיטת הרמב"ם שבארנו בסימן פ"ה סעיף ל"ו, ובארנו שם הטעם ע"ש. ויש מרבותינו שמשמע מדבריהם שחולקים בזה, וסבירא להו דגם על איסור הנאה לוקין. [עיין משנה למלך פרק ה' מהלכות יסודי התורה (רמב"ם הלכות יסודי התורה ה) הלכה ח' שהאריך בזה, ועיין פרי חדש אורח חיים סימן תמ"ג (שולחן ערוך אורח חיים תמג) ועיין פרי מגדים בפתיחתו להלכות בשר בחלב] ועוד יש בה חומר מכל איסורי אכילה, דכל איסורי אכילה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן, מפני שלאו שלהן כתוב בלשון אכילה, משמע דרך אכילה, אבל בשר בחלב לוקין אף שלא דרך הנאתן, ובארנו זה לעיל בסימן פ"ה ע"ש. וכך אמרו חז"ל (פסחים כה א) דלפיכך לא כתיב בבשר בחלב לשון אכילה, לומר שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן. ולכן אפילו אם עירב דבר מר לתוך קדירה של בשר בחלב ואכלו - חייב, וכן אם אכל הבשר בחלב אחר שהסריח ונתבטל מאוכל אדם - נראה לי דחייב [כן משמע מרמב"ם פרק י"ד הלכה י"א (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יד), ואף שלא סיים זה בהדיא, לא חש להאריך ע"ש ודו"ק]. אבל התהוות הבשר בחלב צריך בלא פגם, כמ"ש בסעיף ל"ג. ומנין למדנו שבשר בחלב אסור בהנאה, כך קבלו חז"ל: נאמר 'לא תבשל גדי בחלב אמו' ג' פעמים, במשפטים (שמות כג יט), ובכי תשא (שמות לד כו), ובראה (דברים יד כא), אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול (חולין קטו ב). וכתבו הטור והשו"ע דלכן כתבה התורה לאכילה בלשון בישול, לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, ולא במליחה ולא בכבוש, ואף על פי שבכל האיסורים הוה כבוש כמבושל, מכל מקום בבשר בחלב לא אסרה תורה רק דרך בישול בלבד. אבל מדרבנן אסור בכל ענין, ואפילו לאכול שניהם יחד בלא מליחה וכבישה אסור מדרבנן, ולא עוד אלא שצריך להמתין בין אכילת בשר לחלב כמו שיתבאר בסימן פ"ט. וכיון שאסור בהנאה אסור גם ליתנו לכלבים, אלא ישליכנו במקום הטינופת. ואף אם שרפו - אפרו אסור, וכמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ט' (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ט) וזה לשונו: "בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה, וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין [משנה שלהי תמורה (משנה תמורה ז)]. ומי שיבשל משניהם כזית אחד - לוקה, שנאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו", וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד - לוקה, ואף על פי שלא בשל" עכ"ל, כלומר אף על פי שלא בישל בעצמו אלא אחרים בישלוהו. וכל בשר בחלב שאיסורו הוא מדרבנן - מותר בהנאה, כגון בשר בחלב שעל ידי מליחה ועל ידי כבישה, וכן בישול בשר עוף בחלב, או בשר חיה, שיתבאר דאיסורו הוא מדרבנן - מותר בהנאה וכן בבישול, שכן כתב הרמב"ם שם בדין ד' (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ט, ד) וזה לשונו: "וכן בשר חיה ועוף, בין בחלב חיה בין בחלב בהמה - אינו אסור באכילה מן התורה, לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהנאה, ואסור באכילה מדברי סופרים, כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי אסור בשר בחלב של תורה וכו'" עכ"ל. וכן כתב רבינו הב"י בסעיף ג' (שולחן ערוך יורה דעה פז, ג) וזה לשונו: "ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה - מותר בבישול ובהנאה, ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן" עכ"ל. וכן כתב הטור (טור יורה דעה פז) וזה לשונו: "ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה - אינו אלא מדרבנן, ומותר בבישול ובהנאה" עכ"ל. וגם רבינו הרמ"א בסעיף א' (שולחן ערוך יורה דעה פז, א) שכתב וזה לשונו: "כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה - מותר בהנאה" עכ"ל, וכוונתו לבשר בחלב שעל ידי מליחה או כבוש, דכמו שבשר חיה ועוף בחלב מותר בהנאה מפני שהן מדרבנן, ומותרים אפילו כשנתבשלו יחד, כמו כן בשר בהמה בחלב על ידי מליחה או כבישה או שארי איסורי דרבנן שיתבאר בסימן זה - מותרין בהנאה, וזהו כוונתו להוסיף על דברי הטור והשו"ע. וכן המבשל בשר במי חלב, או בחלב הנמצא בבהמה שמתה או שנשחטה, או בחלב זכר של בהמה [ש"ך סקי"ט], או שבישל דם בחלב - פטור, ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. דאין בזה איסור תורה בבישול ובאכילה מפני איסור בשר בחלב, ורק מדרבנן אסור משום בשר בחלב, ולכן מותר בבישול ובהנאה. וחלב זכר של איש לא מקרי חלב כלל, ואם נפל לתוך קדירה של בשר אינו אוסר, ולא גרע מחלב אשה שנתבאר שאינו אוסר. אבל כל אלו שנתבארו - אוסרים המאכל כמו חלב גמור, ואפילו בבישול נכון לאסור לכתחלה. המבשל שליל בחלב - חייב, דהוא כבשר לענין זה, וכך אמרו חז"ל: "'גדי' - לרבות את השליל (חולין קיג ב). וכן המבשל בשר בחלב בן פקועה שיצאה חיה, אף על פי שאינה טעונה שחיטה מן התורה, מכל מקום קרינא בזה 'בחלב אמו', ולא דמי לחלב שחוטה ומתה [כן נראה לעניות דעתי וכן כתב בנודע ביהודה תניינא סימן ל"ו]. ויש מי שכתב דהוה כחלב שחוטה, ומביא ראיה מבכורות (ו:) שחקר הש"ס מנלן דחלב אינו אבר מן החי, ואומר שם מדאסרה תורה בשר בחלב, מכלל דחלב לחודיה שרי ע"ש. ואם נאמר שיש בבת פקועה איסור בישול, נימא דאחלב בת פקועה קרי, דלחודה שרי כהבשר. אין זה ראיה כלל, דבגמרא אין זה רק הוה אמינא, ובלאו הכי דחי לה שפיר ע"ש, דדחיה זו הוא דוחק כמובן, והש"ס דחי לה ברווחא, [ואין צריך להדוחק של הנודע ביהודה דאתי כרבי מאיר, ועיין פתחי תשובה סקי"ד]. אבל המבשל שיליא, או עור וגידים ועצמות, ועיקרי קרנים וטלפים הרכים - פטור, וכן האוכלן פטור. ומכל מקום איסורא מיהא איכא בין בבישול בין באכילה, ואפילו עצמות קשים וגידים קשים [עיין פמ"ג סקכ"ב], ומוח שבעצמות הוה כבשר ממש. ואם נמצא עצם חלול שנתבשל בחלב, ויש להסתפק שמא היה בו מוח ונמס בהחלב, ואולי אין ש(י)שים נגדו - אין להחזיק ריעותא, אם לא שדרכו של זה העצם להיות בו מוח הרבה, דאז הוה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא, דמשום העצם בלבד אם היא קשה נראה דאין צריך ש(י)שים בדיעבד, ובעצם רך נראה דצריך ש(י)שים [כן נראה לי, ועיין פמ"ג שם, ודוק]. ונראה לענין עור באותן שעורותיהן כבשרן כמו שכתב הרמב"ם סוף פרק ד' (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ד כא), והיינו עור השליל, ועור שתחת האליה, ועור בית הבושת, גם לענין בשר בחלב יש לדונם כבשר, וצ"ע [עיין פמ"ג שם]. כתב רבינו הרמ"א בסעיף ו': "יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדירה של עכו"ם, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר, והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב. עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה, דאסורים בהנאה. עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש, אין לשמש בו, דעושין אותה מאפר שעל הכירה, ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב. ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדירות של התנורים שבבית החורף, משום דנתזים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדירות שמבשלים בתנורים. ובדיעבד אין לחוש בכל זה, ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא, והמיקל לא הפסיד" עכ"ל, ולכן הרבה אין נזהרין בכל זה [עיין ש"ך סקי"ח, ופמ"ג, ודוק].

(ד) אסור להניחו - אם לא שיש שהות מבעוד יום להיות נצלה כ"כ שיהיה מצטמק ורע לו והוא לדעה ראשונה המבואר ברס"י רנ"ג ולדעה שניה שם סגי אם נצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי: (יב) ואין חלוק וכו' - קאי אכל גווני היתר וגווני איסור המבוארים בסעיף זה. ודע דכ"ז דוקא בעניננו דמיירי לענין צלי אבל לענין קדירה או צלי קדר דג"כ דינו כקדרה יש חילוק בין חי לנתבשלו קצת דבחי מקילינן ליתנו סמוך לחשיכה בין בשר שור בין בשר גדי ועוף ובנתבשל קצת אסור אפילו בשר גדי ועוף שמא יחתה דלא שייך בו ההיתר שיחרך ע"י החיתוי כיון דבקדירה הוא וצריך בישול רב. ומה נקרא מבושל קצת מבואר לעיל בריש סימן רנ"ג דעה קמייתא ס"ל שם עד שיתבשל כל צרכו וכשיתבשל יותר יהיה מצטמק ורע לו והי"א שם ס"ל דמכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי נקרא בישול גמור ומותר ליתנו ע"ג כירה ותנור שאין גרוף וקטום: (יג) קצת - דאלו יכול להצלות מבעוד יום צלי הראוי אפילו בשר שור מותר והנה לעיל בריש סימן רנ"ג מבואר שתי דעות מהו נקרא בשול הראוי וה"ה בעניננו לענין צלי וכמו שכתבנו למעלה בסק"ד:

דיני כירה ותנור ליתן עליה קדירה בערב שבת. ובו ה סעיפים: כירה שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות אם הוסקה בגפת שהיא פסולת של זתים או בעצים אסור ליתן עליה תבשיל מבע"י להשהותו עליה אלא א"כ נתבשל כל צרכו והוא מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו דליכא למיחש שמא יחתה או שהוא חי שלא נתבשל כלל דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים או קטם דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאלו היתה כולה חיה דע"י כך מסיח דעתו ממנה ואפי' אינה גרופ' (פי' שמשך הגחלים מהתנור) וקטומה (פי' שכסה הגחלים באפר) מותר לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה ואם הוסקה בקש או בגבבא מותר לשהות עליה אפי' אינה לא גרופה ולא קטומה: הגה שני כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם האחת גרופה וקטומה והשני' אינה גרופה וקטומה מותר לשהות על הגרופה וקטומ' אע"פ שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (גמ' פ' כירה) ותנור אפי' אם הוסק בקש או גבבא אסור אפילו לסמוך לו אפילו אם גרוף וקטום: הגה כ"ז שהיד סולדת בו [הגהות מרדכי] וכ"ש שאסו' לשהות בתוכו או על גבו וכופח שהו' מקו' שפיתת קדיר' אחת אם הוסק בקש או גבבא דינו ככירה בגפת או בעצים דינו כתנור [והתנורים שלנו דינם ככירה] [ר"ן ר"פ כירה וכל בו וכן משמע מפירש"י] ואם שכח ושהה אם הוא תבשיל שבשל כל צרכו מותר אפי' הוא מצטמק ויפה לו ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת ואם עבר ושיהה אסור בשניהם: הגה עד בכדי שיעשו (הגהות אשירי ורמב"ם פ"ג) ואם החזירם עכו"ם בשבת דינו כשכח ושיהה [הגהות אשירי] ואם החזירם ישראל דינו כעבר ושיהה [הגהות מרדכי] ואם מצטמק ורע לו מותר שהרי לא נהנה מן האיסור [ב"י וע"ל ריש סי' רכ"ז] וי"א שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהי' אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו) או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מות' להשהותו על גבי כירה: הגה או אפי' על גבי תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיי' פ"ג וריש פ' כירה ב"י) אפי' הוסק בגפת ועצים ואפי' אינה גרופה וקטומה ולא הוזכרה גרופה וקטומה והיסק בקש ובגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת ואם שכח ושיהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור ואין צריך לומר אם עבר ושיהה: הגה ונהגו להקל כסברא האחרונה. וכל זה בענין שהיה שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים אבל הטמנה על גבי גחלים לדברי הכל אסור: הגה וי"א דאפילו אם הקדירה עומדת על גבי האש ממש כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה ושרי וכן המנהג רק שנזהרים לנתקו קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם ואם לא נתקו מן האש ומצאו על גבי האש בשבת יש להסירו משם ע"י עכו"ם ואם ליכא עכו"ם מותר לישראל להסירו משם ויזהר שיקחהו משם בנחת ולא ינענע הגחלים ואז אף אם ינענען קצת דבר שאין מתכוין שרי. (מרדכי ריש פרק כירה והגהות מיי' פרק ז'): כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת: הגה ועודה בידו (טור) ולא הניחה על גבי קרקע הגה ודעתו להחזירה (טור) ודוקא על גבה אבל לתוכה אסור ובתנור אסור להחזיר אפי' הוא גרוף וקטום והוא הדין לכופח אם הסיקו בגפת ועצים: הגה ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (ב"י) ואז מותר להחזירו אפילו לכירה אחרת אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור אפי' באותה כירה (מיי' פ"ג) וי"א דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום ולא החזירו עד שחשכה אבל אם לקחו משם משחשיכה אפילו הניחו על גבי קרקע מותר (ר"ן פרק כירה וכל בו) וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה וסומכים עצמם על דברי המקילין וטוב להחמיר מיהו אם נצטנן לכולי עלמא אסור [ב"י] וי"א דאם הוציא מאכל מן התנור בשבת אסור להניחו בכרים ובכסתות (הגה"מ פ"ז) י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן (הגהות מרדכי) אם הוא סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום דינו כמו בשבת עצמו ויש מקילין בזה והמנהג להקל אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך ודוקא על גבי כירה ממש אבל לסמוך אפי' סמוך לאש במקום שהיד סולדת בו שרי אפי' סמוך לחשיכה (הגהות מרדכי והגהות מיי') ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו או לסמוך אצלו ודוקא במקום שהיד סולדת אבל אין היד סולדת שם שרי אפי' בשבת כמו שיתבאר לקמן סי' שי"ח: מותר לתת על פי קדירה חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון פנאדי"ש וכיוצא בהן לחממן לפי שאין דרך בישול בכך אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים ע"ג המיחם ודאי אסור: הגה וה"ה שאסור להניחו על גבי כירה אפי' גרופה וקטומה דלא התירו אלא חזרה וכדרך שנתבאר ויש מתירין ליתן לתוך התנור שאפו בו מבע"י דמאחר שלא הטמינו בו רק אפו בו מבע"י לא נשאר בו רק הבל מעט ואין לחוש לבישול (כל בו) ובלבד שלא נצטנן לגמרי ויש מחמירין בזה ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת בו אסור וע"ל סי' שי"ח. וכל הדברים שאסור לעשת מדברים אלו אסור לומר לעכו"ם לעשות לכן אסור לומר לעכו"ם להחם הקדירה אם נצטנן ואם עשה כן אסור לאכלו אפי' צונן [ב"י ורשב"א בתשובה] אמנם אם לא נצטנן כל כך שעדיין ראויים לאכול אם חממו אותו העכו"ם מותרין לאכול לכן נוהגין שהעכו"ם מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבים אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים אבל ע"י ישראל אסור בכי האי גוונא (תרומת הדשן) אבל אם הקדירות עדיין חמין מותר להעמידן אצל תנור בית החורף מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה כדין גרופה וקטומה לענין נתינה עליה וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה ע"ג קרקע וה"ה לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו וכן המנהג פשוט להתיר וע"ל סי' שי"ח:

The Laws of Kirah and a Tanur, placing pots on them on Erev Shabbos. Containing 5 paragraphs: A Kirah is one which is constructed in the shape of a (large) kettle. Pots are placed on top of it, where it has its mouth, and there is room for placing two pots. If this Kirah was fired by means of Gefes [olive waste], or with wood, one may not place food on it to cook in the evening (on Erev Shabbos) with the intention of leaving it there (until after Shabbos arrives) – unless the food has already been fully cooked and is shrinking (i.e., continually getting bigger and smaller as a result from the cooking) to its detriment, in which case it need not be feared that the coals in the stove will be stirred. It is also permitted to place the pot on the stove if the food is raw, i.e. it has not been cooked at all. Since it is raw, one will not pay attention to it until the next morning, as it is can finish cook during the night without stoking the coals. However, if the food is cooked a little bit, or even if it is fully cooked but shrinking through cooking will benefit it, we are concerned that the coals might be stoked. Therefore, leaving it on the stove is forbidden unless the stove is raked, in other words, all the coals are removed from it or are covered with ashes, in other words the coals are covered with ashes to lessen the heat’s intensity. If a raw piece (of meat) is put into the pot, it is permitted just as if it would consist entirely of raw (meat), since now he will not pay attention to the entire pot. But even if the coals were not raked (meaning the coals were taken out of the oven) or covered with ashes (meaning the coals were covered with ashes) it is permitted to place a pot next to it, on the outside. If it was fired with straw or stubble, it is permitted to allow a pot to stay on it even if it was not Gerufa (raked from the stove) or Ketuma (the coals are covered with ashes). RAMA: If two Kirah stoves are joined one beside the other, with an earthenware partition between them: if one is Gerufa or Ketuma and the second is not Gerufa or Ketuma, it is permitted to allow a pot to stay on the one which is Gerufa or Ketuma, even though the one which is not Gerufa or Ketuma will add to its heat. However, as for a Tanur stove even if it was fueled by straw or stubble, it is forbidden to place (a pot) even adjacent to it – even if it is Garuf ve’katum RAMA as long as it is Yad soledes bo. (Haga'ot Mordechai) It goes without saying that it is forbidden to let a pot stay within it or on it. As for a Kupach-stove which has room for placing one pot on it, where it was fueled by straw or stubble, it has the status of a Kirah; where it was fueled by Gefes or wood, it has the status of a Tanur. (Our types of ovens have the status of a Kirah) (R"an). And if he forgot and left it (on the stove) if it is a Tavshil that is cooked all the way it is permitted even if it is food that improves as it condenses (called 'Mitztamech v'Yafeh Lo'). But if it is a dish that is beginning to cook and is not cooked all the way it is forbidden until Motzaei Shabbos. Where one deliberately leaves a pot of food, it is forbidden in both cases RAMA: until a time period has elapsed (after Shabbos) during which the cooking done on Shabbos could be done (after Shabbos) (Ha'agahot Ashiri and Rambam). But if a Non-Jew puts it back on on Shabbos the law is the same as one who forgot and left it on (Ha'agahot Ashiri). And if a Jew puts it back on the law is the same as one who intentionally left it on. (Ha'agahot Mordechai). And if the food condensed through more cooking to its detriment it is permitted because he receives no benefit from the forbidden thing. (Beis Yosef, and see the beginning of Siman 237) There are those who say that where it has already been cooked to the degree of Ma’achal ben Derusa’i (i.e. the name of a thief who ate his food semi-cooked) or it is completely cooked and further cooking will improve it, it is permitted to leave it on a Kirah. RAMA: or even on a Tanur (HaMagid; Ha'agahot Mordechai; the beginning of the paragraph Kirah in the Beis Yosef) even one fired with Gefes (olive waste) or wood, and even if it was not Gerufa or Ketuma. In this opinion, Garuf ve’katum and firing with straw and stubble were mentioned only when the cooking process has begun but has not reached the stage of Ma’achal ben Derusa’i; or, where one has removed the pot from the stove and desires to return it on Shabbos. Where one forgets and leaves a pot of food, which has begun to cook, but has not reached the stage of Ma’achal ben Derusa’i , it is forbidden to eat it. It goes without saying where one intentionally leaves it there that it is forbidden to eat. RAMA: The people’s custom is to be lenient and follow this last opinion A Kirah that is Gerufa or Ketuma, if one removes a pot from it even on Shabbos, he may return it as long as it is boiling hot Rema: and it is still in his hand (Tur) and he has not placed it on the floor RAMA: and his intention is to return it (Tur). This is specifically to the top [of the stove] but to the inside it is forbidden. It is forbidden to return [a pot] to a Tanur even if it is raked and covered up. Similarly, a Kupach when fired with Gefes [olive waste] and wood. RAMA: This is specifically when the food is fully cooked (Beis Yosef). It is then permitted to return it, even to another Kirah. But if it is not fully cooked it is forbidden even to return it to the same Kirah. There are those who say that all is forbidden only where one removes it from the Kirah while it is still day and wishes to return it after dark. However, if he removes it after dark it is permitted [to return] even if in the meantime he places it on the floor. (R"an Perek Kirah). This is our custom to be lenient for our [type of] ovens, that have the status of a Kirah, because the lenient opinion is relied upon. And it is better to be more stringent. But in all opinions where it has cooled off it is forbidden [to return it] [Beis Yosef]. There are those who say that if one removes the food from the Tanur on Shabbos it is forbidden to wrap it up in pillows or blankets. There are those who say that close to dark or close to Barchu which for us constitutes an acceptance of Shabbos (Ha'agahot Mordechai), where it is so close to Shabbos that if the pot would be cool it would be impossible to boil it up while still day, the same law (of Chazora) applies as to Shabbos itself. Some are lenient in this, and such is the accepted practice. Nevertheless it would be preferable to be stringent where there is no real need. But this refers only (to returning) directly onto a Kirah, however placing it next to it (the stove) or even next to a fire where the heat is Yad soledes bo is permitted even close to dusk. For a Tanur there is no difference between returning a pot onto it or next to it when that area is at a temperature of Yad soledes bo, but if that area is not Yad soledes it is permitted even on Shabbos, as will be stated below in Siman 318. On Shabbos, it is permissible to place onto a pot of hot water, a dish of food that is already fully cooked such as Panades or the like, in order to warm it, since he is not cooking in a usual manner. However it is definitely forbidden to place (food) under cloths that cover a water kettle. RAMA: similarly it is forbidden to place (food) on a Kirah even if it is Gerufa and Ketuma, as the sages only permitted Chazora (but not placing a pot for the first time), as has been explained above. Some (authorities) permit placing (a pot of food) into a Tanur used for baking on Erev Shabbos, when no food was left warming in it (it was merely used for baking on Erev Shabbos), only a small amount of heat remains and there need be no concern that this will cause it (the pot) to be cooked – provided (the food) has not cooled completely. Some, however, are stringent here, and (hold that) if the heat of the Tanur is so intense that it is of Yad soledes bo, it is forbidden. See below Siman 318. One may not tell a non-Jew to do anything that is forbidden to do himself. It is therefore forbidden to tell a non-Jew to heat up the pot (of food) that has cooled. If one does so, it is forbidden to eat it even cold. [Beis Yosef and the Teshuvos HaRashba] However, if the food has not cooled below the temperature at which it is edible, it may be eaten if the non-Jew heats it up. For this reason it is common practice to have non-Jews remove pots of food from ovens in which they have been stored to retain their heat, and place them next to or on top of a heating stove, and then have the (non-Jewish) maidservant light the stove, whereupon the food will become boiling hot once again. However it is forbidden to do this through a Jew. (Terumas HaDeshen) If, however, the pots are still hot they may be placed next to the heating stove. The reason is that, as has been explained, our ovens have a status of a Kirah, and placing it next to a Kirah, which is not Garuf Ve’katum, has the same law as placing directly on top of it when it is Garuf Ve’katum (which is permitted). It has already been stated that the customary practice is to be lenient (and permit) to do Chazora [returning a pot to the stove] even if the pot has been placed on the ground. Similarly, placing (a pot) next to an oven, which is not Garuf Ve’katum (is permitted) if the food is still hot and fully cooked. It is a widespread, accepted practice to permit this. See below Siman 318.

(צב) דבר שנתבשל וכו' - הטעם דכיון שכבר נתבשל שוב אין בזה משום חשש בישול ומיהו על האש ממש אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל אבל בזה שמעמידו כנגד המדורה שאין דרך בני אדם ברוב פעמים לבשל כך אפי' איסור דרבנן ליכא [הרשב"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה בשם הרא"ש שסובר דסמוך למדורה ג"כ אסור אלא צריך להרחיק קצת: (צג) כל צרכו והוא יבש - דאי לא הוי כל צרכו אפי' אם היה דבר יבש והוא רותח יש בו עוד משום בישול כנ"ל בס"ד וממילא אסור להעמידו במקום שהיס"ב ואי הוי דבר לח אפי' בכל צרכו יש בו עוד משום בישול אם נצטנן לפי מה שפסק המחבר בריש ס"ד: (צז) ויש מקילין לומר - פליג אמחבר דס"ל דדוקא כשהוא יבש אבל בדבר לח שנצטנן יש בישול אחר בישול ודעה זו ס"ל דאין בישול אחר בישול בכל גווני ואפי' נצטנן לגמרי:

(פו) כל צרכו - דע דדעת הרשב"א דדבר שכבר נתבשל אפילו אם נצטנן אח"כ לגמרי תו לית ביה משום בשול אפילו הוא דבר שיש בו רוטב אבל השו"ע סתם לקמן בסימן שי"ח ס"ד כדעת הרא"ש שסובר דבדבר שיש בו מרק אם נצטנן יש בו אח"כ עוד משום בשול והכא בפאנדי"ש דמיקל השו"ע לחממן ואפילו אם יהיה היד סולדת בו משום דהוא דבר שאין בו רוטב [כי פאנדי"ש הוא לחם אפוי הממולא בבשר] ולכו"ע לית ביה משום בישול אף אם נצטנן לגמרי כמ"ש סימן שי"ח סט"ו: (פז) שאין דרך בישול בכך - ר"ל דאף דקי"ל שאסור ליתן לכתחלה בשבת על הכירה אפילו נתבשל כ"צ והוא דבר חם וגם הכירה גרופה וקטומה התם הטעם משום דנראה כמבשל בשבת דדרך בישול בכך אבל הכא אין דרך בישול בכך ע"י הפסק קדירה ואין נראה כמבשל ואם יש בה הרבה שומן שנקרש יש להחמיר משום נולד שנימוח השומן כמ"ש סימן שי"ח סט"ז בהג"ה ע"ש: (פח) אבל להטמין וכו' - ר"ל דאם קדרת החמין או המיחם היה מכוסה מלמעלה בבגדים אפילו אם אין אש תחתיה ג"כ אסור להטמין הפאנדיש תחת הבגדים משום איסור הטמנה דקי"ל דאסור להטמין בשבת אפילו תבשיל שהוא מבושל כל צרכו וחם ואפילו בדבר שאין מוסיף הבל:

יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה אם בשלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול ואסור ליתן פת [אפי'] בכלי שני שהיד סולדת בו ויש מתירין: הגה בכלי שני ויש מקילין אפי' בכלי ראשון ונהגו ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו:

דיני בשולי עובדי כוכבים. ובו ט"ז סעיפים: דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שבישלו עובד כוכבים אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל אסור משום בישולי עובד כוכבים: כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסוף מותר לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים הרי זה מותר. (ואפי' לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים): אין שגירת (פי' הבערה ובערו והשיקו תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד אלא ההנחה דוקא לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת וכן נוהגין (הגהות ש"ד ובארוך כלל מ"ג ובמרדכי פא"מ) ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל (ממשמעות מהרא"י בהגהת ש"ד וכל בו) וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם רק שהעובד כוכבים הדליק האש מאש של ישראל שרי (או"ה שם בשם מהר"ם):

A food that is not eaten when it is raw and is served at a kings table, to spread on bread or as a dessert, which was cooked by a non-Jew, even in the pots of Jews and in the house of a Jew, it is forbidden because it was cooked by a non-Jew Anything which a Jew cooks to some small degree, whether at the beginning or the end of the cooking, is permitted. Therefore, if the non-Jew placed meat or a dish on the fire, and the Jew flipped the meat and stirred the dish, or he stirred it, and the non-Jew finished cooking, this is permitted. (And even if the dish couldn't be cooked without the non-Jew). The use of a Jewish-lit oven is sufficient to qualify bread as "bishul Israel". However, in other types of cooking, the lighting of the fire nor the lit of the oven hold any significance. It is only the actual act of placing the food in the oven that qualifies it as "bishul Israel". Therefore, if one wants to cook in a pan in an oven of non-Jews, it is necessary that the Jew puts the pan in himself, to a place in the oven that is appropriate to cook in. Rema: And there are those that disagree and believe that lighting a fire or stoking the coals in any way with regards to cooking, as with bread, is sufficient, and that is our custom. And even stoking the fire without any particular intentions works. And there are those that say that even if the Jew did not stoke the fire, and did not throw in any wood chips, only that the non-Jew lit the oven from a fire that was lit by a Jew, that is permitted.

תבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן: הגה וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו [רבי ירוחם ח"ג] ואם לא נתבשל כל צרכו ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול אפי' בעודו רותח וה"מ שיש בו בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש מותר לשרותו בחמין בשבת ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן: הגה וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה [הגהות מרדכי]:

...המהות הרוחנית-מוסרית של האדם תחדור בהן ותנחה אותן, אל יבלל האדם בקרבו דרך בישול חומר בשר וחלב, בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה, הראויים להקלט במערכת גופו, כי דבר זה נוגד את ייעוד האדם, ויש בו משום בזיון לחוק "למינו" אשר לאדם. תערובת שכזאת תשפיל את מהות האדם, בעל החירות המוסרית, לדרגת הבהמה המשוללת חירות. לפיכך לא זו בלבד שאסור להכין תערובת שכזאת, ומכאן איסור בישול, אלא חובה להוציאה מכלל הנאת האדם ושימושו, איסור אכילה והנאה...

לא מן המותר להעיר כאן על טיבה של מלאכה זו, שנאסרה כאן מיד עם הנהגת השבת בחיי האומה הישראלית. שכן היא מציינת את תכונת השבת ומהותה. הנה באים אנשים המבקשים לגזול מעמנו את השבת ומושכים אותנו בדברים לאמר, איסור לא תעשה כל מלאכה שבעשרת הדיברות אינו חל אלא על מלאכה קשה שיש בה משום מאמץ גופני. כנגדם בא כאן מקרא מפורש ואוסר, מיד עם תחילת הנהגתה של השבת, מלאכות כגון יציאה לצורך בקשת מחיה, בישול ואפיה, כל הכנת המזון היומי או אף היציאה מתחום המגורים...

ישכים בבקר. ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת (כתבים) ועסי' תקע"ב ס"א דמשמע דיש לקנות ביום ה' עיין בסדה"י ואף על פי שהכין בהשכמה מצוה היא שיוסיף גם בין השמשות שנ' והי' משנה וגו' (ש"ל ב"י): בד"מ כ' בא"ז מצוה להכין מחד בשבתא לשבת כשמאי ואף על פי שאמרו הלל מדה אחרת הית' בו ה"פ אף על פי שכל מעשיו היו לש"ש היתה בו מדה זאת אבל גם הלל מודה שמדת ב"ש עדיפ' טפי וכ"מ במעש' דקצב שיש לעשות כשמאי ע"כ והרמב"ן כתב בפי' החומש דלית הלכתא כשמאי ובסי' רמ"ב משמע כא"ז עכ"ל, וכ"פ הב"ח בססי' רמ"ב וכ"כ רש"י בחומש זכור את וכו': מצוה לטעום התבשילין וצריך לטעום מכל תבשיל בע"ש (כתבים):

הכנת הסעודה לשבת. ובו ב סעיפים: ישכים בבוקר ביום הששי להכין צרכי שבת ואפי' יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זה הוא כבודו שמכבד השבת: הגה ויש להשחיז הסכין בערב שבת כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה (כל בו וב"י בשם ספר חיי עולם): ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו:

{נ} אותו התבשיל - ואפילו לא הניחה עדיין אצל האש ורק שהתחיל בה כגון שחתך ראשי הלפתות וכדומה גומר אותה לבשלה: {נא} אפה ולא בישל וכו' - כאן בא להשמיענו דין חדש דכשנאבד העירוב קודם סעודת יו"ט יכול להשאיר מה שבישל ביו"ט לצורך יו"ט עצמו לשבת דכיון דבשלם בשעה שהיה העירוב קיים והיה יכול לבשלם לשבת מה שכוון בהם לצורך יו"ט לא הפסיד בזה ויכול להשאירם לשבת ולבשל אחרים לצורך יו"ט אבל מה שבישל ליו"ט אחר שנאבד עירובו אינו יכול להשאיר לשבת ולבשל אחרים לצורך יו"ט דהערמה הוא דהא יש לו תבשילין ליו"ט: {נב} או בישל ולא אפה - הלשון אינו מדוקדק דה"ה אם אפה ובישל ורק שלא לצורך שבת:

(ג) וחייב על שתי שערות - ושער אחד יש בו איסורא דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים וכן הדין בכל מלאכות שבת לא בעינן בהו שיעור לענין איסור אלא לענין חיוב חטאת. ולענין נטילת צפרנים כתב הא"ר דאפילו על צפורן אחד חייב וכן מוכח לעיל בסימן שכ"ח סל"א. ואשה ששכחה ליטול הצפרנים מע"ש ואירע טבילתה בליל שבת מסיק המ"א שתאמר לעו"ג ליטול ביד דהוי שבות דשבות במקום מצוה ואם א"א ביד מותר על ידו אפילו בכלי ואם אין עו"ג נראה שיש לסמוך בשעת הדחק על הנקור שתנקר תחת הצפורן ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו שום טינוף:

ואין לפקפק ע"ז מהא דצולה חשוב בשול לגבי בישולי גוי אף דבבשר בחלב לא חשוב בישול וכתבנו הטעם בס"ק א' דדוקא בשבת הוי אב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש. לא קשיא שגם בישולי עכו"ם לא הוי אלא א"כ כיון העכו"ם לבישול כמבואר בדין זה עצמו דקבר בי' ישראל קרא מעיקרא לא הוי בישול עכו"ם:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות. ורחובות הוא בחי' שבת קודש. שבימות החול עשק ושטנה כו'. ובימי המעשה זה עצמו הבאר מה שמבטלין רצון עצמו ותאות יצה"ר להכניע הכל להש"י. ויש עלי' בש"ק אח"כ. ובש"ק עצמו הבאר למצוא השגות קדושות וכ' סתמום פלשתים כו' וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י ע"י אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחי' יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. וכ' בזוה"ק כי עתה המצות שיש לכל איש ישראל בכל יום ציצית תפילין הם כדמיון הבארות ע"ש. והיינו שנתן הקב"ה חיות הקדושה בכל מעשה גשמיי ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה. אף בממון צדקה כו'. ועי"ז נוכל למצוא הארה הגנוזה גם במעשים גשמיים. כי באמת ע"י יגיעה יוכל כ"א למצוא האמת בכל מקום. כדאיתא במדרש המשל למלך שעשה מקומות טמונים ומרדו בו בני המדינה והחביאו שם ואמר המלך אנכי עשיתי מקומות הללו כו'. וכן בכל דבר גשמיי עיקר החיות רק מהש"י והוא עשה כל המטמוניות הללו. ממילא יוכל כ"א להשיג האמת גם שם. וזה ענין הבארות כנ"ל: ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני הש"י יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה. כמ"ש רז"ל הוי ערום ביראה. פירש"י ז"ל להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו. כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר. כדמצינו אחטא ואשוב אין מספיקין כו'. והטעם שע"י התשובה חטא ע"ש. כן להיפוך. שמערים כדי לבא להאמת. כיון שע"י השקר בא להאמת מתקן השקר כנ"ל. ובוודאי בעוה"ז שנק' עלמא דשיקרא הי' כוונת הקב"ה לבוא להאמת עי"ז דוקא. וע"י נקודה אמיתית שבלב אדם יוכל לעמוד נגד חבילות של שקר. כי שקר אין לו רגלים ואין לו קיום באמת. לכך נקודה אמת מבטל הרבה שקר. וז"ש ניצוץ א' יוצא כו' ושורף כו' בפ' וישב: ויתן לך פירש"י יתן ויחזור ויתן. כי לכאורה אין הפרש כ"כ בין ברכת יעקב לעשו שג"כ כ' משמני הארץ ומטל כו' ואיתא כי ההפרש בין יתן ליהי' ע"ש בזוה"ק. והפי' הפשוט כי בוודאי מה שבירך יצחק ליעקב בעניני עוה"ז הוא אחר השלימות. כי אין יעקב מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו כראוי בעבודת הש"י. כדאיתא וישב יעקב ביקש כו' ואמר הקב"ה לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו'. הרי שאין צדיק מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו לעוה"ב. וז"ש ראה ריח כו' ויתן כו' פי' אחר שיהי' לו שלימות הראוי ובירך אותו שיוכל לקבל גם עוה"ז שיהי' דבוק בכח הנותן. וז"ש ויתן ולא יתן שיהי' לעולם אצל הנותן שיהי' דבוק בשורש השי"ת שממנו הברכה וז"ש ויחזור ויתן כי המקבל מתנת השי"ת כראוי מעלה נ"ר ליוצרו ועי"ז נותן לו יותר. וזה פי' ויחזור ויתן שיבא בחזרה הקבלה אל השי"ת הנותן והבן:

לפי פירוש רש"י "אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול" הכרחי לומר, שגם בשני המקומות שבהם התורה אוסרת אכילה והנאה מופיע הביטוי "לא תבשל", מפני שהבישול הוא ההתחלה המביאה לידי אכילה והנאה

יֵשׁ לִטְעוֹם הַתַּבְשִׁילִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְטוֹב לִטְעוֹם מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל:

הו"ל נטל"פ ומותר התבשיל. ואם בישל בשר בקדירה חולבות שאינה ב"י ובעוד התבשיל על האש נזכר שהקדירה הוא של חלב אסור לגמור הבישול בקדירה זו וצריך לסלק תיכף הקדירה מעל האש דהשתא הוי ודאי לכתחלה ונטל"פ אסור לכתחלה והתבשיל יגמור בשולו בקדירה של בשר תשו' קול אלי' חיו"ד סי' י' וערך השלחן אות ז':

שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת, ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה שלישית של שבת כדי לעשות בו מצוות הרבה

מי שעבר ובישל מיום טוב הראשון ליום טוב השני, בדיעבד מותר לאכול מתבשיל זה. [יחוה דעת חלק ו' סימן י' סק"ג] .

בישול / בישול אסור, חימום מאכל מבושל מותר הכלל היסודי בהלכות שבת הוא, שאסור ליצור דבר חדש. בכל ששת ימי המעשה, האדם, שנברא בצלם אלוקים, עוסק במלאכת יצירה ופיתוח, הוא נוטל חומרי גלם מן העולם, מפתחם ומשכללם, וממשיך בכך את מעשה הבריאה. וכשם שהבורא שבת מכל מלאכת הבריאה ביום השבת, כך גם אנו נצטווינו להידבק במידותיו של ה' ולקבוע את השבת ליום מנוחה וקדושה. יום שבו הננו שובתים מכל יצירה חדשה, ועל ידי כך אנחנו יכולים להתבונן בעולם כפי שבראו ה', ולהתגדל באמונה. גם בהלכות בישול זה היסוד: לבשל אסור משום שהבישול הופך את המאכל לבעל מעמד חדש, ממאכל חי למבושל. אבל אם המאכל כבר מבושל, אין איסור לחממו, משום שהחימום אינו יוצר במאכל מהות חדשה. וגם כאשר החימום משביח את טעמו, אין בזה איסור, שכלל נקוט בידינו: "אין בישול אחר בישול". ולכן השאלה המרכזית בהלכות בישול היא: מתי המאכל נחשב מבושל. שאם הוא נחשב מבושל – מותר לחממו בשבת, ואם לא – אסור לעשות בו פעולה שתסייע לחימומו.

Bishul (Cooking) / Cooking Is Prohibited, Reheating Cooked Food Is Permitted A fundamental rule of the laws of Shabbat is that one may not create a new entity. During the other six days of the week, we emulate God, in whose image we were created, by busying ourselves with creating and developing. We take the raw materials of the world and develop and improve them, thus continuing the work of creation. Just as the Creator ceased creating on Shabbat, so too, we are commanded to emulate God’s attributes by establishing Shabbat as a day of holiness and rest. It is a day when we desist from creating new things, and thus enable ourselves to contemplate the world as God created it and increase our faith. This principle is the principle behind Bishul as well. Cooking is forbidden because it changes a food from raw to cooked, thus giving it a new identity. But if the food is already cooked, there is no prohibition of reheating it, as reheating does not create a fundamentally new substance. Even when the reheating improves the taste, it is still not prohibited, following the accepted principle: ein bishul aḥar bishul (there is no prohibition of cooking something that has already been cooked). Therefore, the following question is critical to the laws of Bishul: When is a food deemed cooked? If it is considered cooked, then one may reheat it on Shabbat, and if it is not considered cooked, one may not do so.

כאשר הנוזלים שבקדירת החמין שעל הפלטה התנדפו, ויש חשש שהתבשיל ישרף, אסור להוסיף לקדירה מים קרים, מפני שהם יתבשלו בה. אבל אם יש מיחם של מים חמים על הפלטה, מותר לערות ממנו מים חמים אל תוך הקדירה. ואם יש למיחם ברז, אפשר להוריד את קדירת החמין מהפלטה, וליצוק לתוכה מים חמים מן הברז. ואם הקדרה בשרית והמיחם פרווה, יש לפתוח את המכסה של הקדירה למשך כעשר שניות כדי שהאדים הרבים שבה יצאו ויתפזרו, ורק אח"כ יקרבו אותה מעט אל הברז, באופן שרק מעט אדים יעלו ממנה אל הדוד.

בישול / כללי הלכות בישול מלאכת בישול היא מלאכה המכשירה או משביחה דברי מאכל. ואין הבדל אם הדבר נעשה על ידי בישול, אפיה או צלייה. הכלל במלאכה זו, שמכינים את המאכל על ידי חום אש. על ידי החום המאכל מתרכך והטעמים הטמונים בו מתערבבים, ועל ידי כך נוצר טעם חדש, עמוק ובעל גוונים שונים. לפני שנתחיל לבאר את ההלכות, נקדים שישנם שלושה איסורים במלאכת בישול: א) איסור בישול מהתורה. ב) גזירת חכמים שלא יעשה אדם דבר שעלול לגרום לו להגביר את האש (לחתות בגחלים). ג) גזירת חכמים שלא לעשות פעולה הנראית כבישול. בכל עת שרוצים לדעת אם פעולה מסוימת מותרת, יש לבחון אותה משלושת הצדדים הללו. ונפרט יותר:

Bishul (Cooking) / General Principles of Bishul Bishul is the melakha that prepares or improves food, whether through seething, baking, or roasting. What defines this melakha is that food is prepared by means of fire’s heat. The food is softened by the heat, and the tastes within it merge to create a new taste, which is intense and contains a variety of flavors. Before we explain the laws of Bishul in detail, we will preface them by saying that there are three types of prohibitions relevant to Bishul: 1. Bishul by Torah law; 2. Rabbinic enactments that forbid doing anything that might cause someone to turn up a flame (laĥatot ba-geĥalim, literally, “to stir the coals”); 3. Rabbinic enactments that forbid doing anything that resembles cooking. To determine whether one may do a particular action, he must examine it from these three perspectives. To elaborate:

בישול דבר שאינו מאכל האיסור מן התורה לבשל בשבת מתייחס בין לבישול דברי מאכל ובין לבישול שאר דברים, כלשון הרמב"ם: "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלתהרי זה תולדת מבשל. וכן הממיס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בזההרי זה תולדת מבשל וחייב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס… כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רךהרי זה חייב משום מבשל". [הערה 2] רמב"ם (שבת פ"ט ה"ו).

מאכלים המתבשלים ונתקנים לאכילה בקלות, דינם חמור יותר מדין מאכלים רגילים, והם מכונים – "קלי הבישול". דין "קלי הבישול" אסור לשרות מאכל מ"קלי הבישול" אפילו ב"כלי שני" כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו", וכן אסור לערות עליהם מ"כלי שני" כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו". המשרה מאכל מ"קלי הבישול" במים חמים כשיעור "יד סולדת בו" ב"כלי שני", וכן המערה עליהם מים חמים כשיעור "יד סולדת בו" מ"כלי שני" חייב מדאורייתא משום "בישול" והמאכל נאסר באכילה.

תבשיל שהתבשל על האש בכלי אחד ["כלי ראשון"] והערו אותו ישירות לכלי אחר, נקרא עתה: "כלי שני". דין "כלי שני" שונה מדין "כלי ראשון" בכך שאינו מבשל גם כאשר הוא חם כשיעור "יד סולדת בו". ולכן, אין איסור משום בישול לתת מאכל שאינו מבושל לתוך "כלי שני" אפילו כאשר הכלי חם כשיעור "יד סולדת בו".

כבד שנצלה בין הקדרה לאש, ובעודו על האש נגע בקדירה שיש בתוכה תבשיל, יש אוסרים את התבשיל ומצריכים להכשיר את הקדירה. ויש מתירים את התבשיל ואוסרים את הקדירה. ועל כל פנים לכתחילה יש להזהר בזה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תקיג]

תבשיל שלא נתבשל כל צורכו הנמצא על גבי פח או אזבסט שעל האש, אסור לקרבו למקום חם יותר שימהר את בישולו, אף אם התבשיל רותח, או שהוא יבש. ואם עבר וקירב את התבשיל לאמצע אל מקום חם יותר, דינו כמבואר בסעיף הנ"ל. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמ' רמח] .

בשר שלא נמלח שנכבש במים מעת לעת, אף שנאסר לבישול והותר רק לצלי, מכל מקום מותר לבשלו אחר הצלייה. [ילקו"י איסור והיתר כרך א' עמוד תכב]

וכך דעת הרשב"א (הובא בב"י בסי' שי"ח) שאין בישול אחר בישול ואפילו בלח, ואין לומר, שמיקל רק באופן שהוריד את הקדירה מהאש וכבר הניחו על הקרקע ואז התגלה שהתבשיל נשרף ורוצה להכניס לתוכו מים רותחים, שכבר כתב ר' ירוחם (ח"ג, נתיב י"ב, ס"ט ע"ב) בדעת הרשב"א, שמים שכבר התבשלו מערב שבת – מותר להטמינם לתוך תבשיל אפילו אם הוא עדיין על האש.

פרק נג בישול אחר בישול ותוספת בישול סוגיית "בישול אחר בישול" מתייחסת לדברי מאכל שבושלו כבר ורוצים לבשלם שנית בשבת, והשאלות סביבן נסובה הסוגיה הן: א. האם בישול של מאכל שכבר בושל פעם אחת מותר או אסור בשבת? ב. מה נחשב מאכל מבושל ומה נחשב מאכל שאינו מבושל? ג. עד כמה התקרר התבשיל לפני הבישול השני? ד. האם יש הבדל בין מאכל לח לבין מאכל יבש? ועוד, כפי שיתבאר לקמן.