שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ שְׁבוֹת מוֹסִיפִין מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר. הֲרֵי גּוֹיִם שֶׁהִקִּיפוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל וְחִלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְחִלַּלְנוּ אֶת מִקְצָת הַשַּׁבָּת נְחַלֵּל כֻּלּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות לא, יד) "מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת", כְּהֶרֶף עַיִן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא אוֹמֵר. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עָשָׂה שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא, טז) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" וְגוֹ'. רַבִּי אוֹמֵר. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר שַׁבָּת אַחַת כְּתִקְנָהּ מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ שִׁמֵּר שַׁבָּתוֹת מִיּוֹם שֶׁבְּרָאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' לְדֹרֹתָם". (שמות לה ה) כֹּל נְדִיב לִבּוֹ . שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמות כ, ט) "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד". כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַלָּלוּ. אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סא, ה) "וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם". וּכְשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד", מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, מח) "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ". וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ. לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'" יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁקְּדֻשַּׁת מוֹעֲדִים מְסוּרָה לְבֵית דִּין כָּךְ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת מְסוּרָה לְבֵית דִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה', שַׁבָּת מְסוּרָה לַה' וְאֵין מְסוּרָה לְבֵית דִּין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת. (וּכְתִיב) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת". זוֹ הִיא שֶׁהָיָה רַבִּי נָתָן אוֹמֵר (פקח) [חַלֵּל] עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, דָּבָר שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לוֹ, וְאֵיזוֹ, זוֹ מִילָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא אוֹמֵר. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ שָׁמַר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת וְגוֹ'. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת כְּתִקְּנָהּ מַעֲלִין עָלָיו כָּאֵלוּ שָׁמַר כָּל שַׁבָּתוֹת מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת וְגוֹ'. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא בֵּינִי לְבֵין הָאֻמּוֹת. אוֹת הִיא לְעֹלָם. מַגִּיד שֶׁאֵין הַשַּׁבָּת בְּטֵלָה מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. וְכֵן כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁנָּתְנוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁן עֲלֵיהֶן נִתְקַיְּימוּ בְּיָדָן, וְדָבָר שֶׁלֹּא נָתְנוּ נַפְשָׁן עָלָיו לֹא נִתְקַיְּמוּ בְּיָדָן. כְּגוֹן הַשַּׁבָּת וְהַמִּילָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה וּטְבִילָה שֶׁנָּתְנוּ נַפְשָׁן עֲלֵיהֶן נִתְקַיְּמוּ בְּיָדָן, וּכְגוֹן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהַדִּינִין שְׁמִיטִין וְיוֹבְלוֹת שֶׁלֹּא נָתְנוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁן עֲלֵיהֶן לֹא נִתְקַיְּמוּ בְּיָדָן. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים וְגוֹ' שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת עֲבֹדָה. אוֹ אַף מִן הַדִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּנָּפַשׁ, מַגִּיד שֶׁאֵין הַדִּין בָּטֵל מִלְּפָנָיו לְעוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ", וּכְתִיב (דברים לב, ד) "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" וְגוֹ'.
חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ר"ה טז, ב) ולילך לטבול. ומכל שכן ברגל הזה שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי הש"י כמו שכתוב (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם כו'. ובזוהר פרשת אמור משמע לטבול קודם עלות השחר לאחר שלמדו כל הלילה, וכן הוא המנהג בארץ ישראל. מכל מקום נראה לי לטבול ג"כ בערב הרגל כדי שיטהר בהכנסת הרגל. וגם זכר לאבותינו שטבלו בערב הרגל קודם שקיעת החמה, כדמשמע פרק ר' עקיבא (שבת) דף פ"ו (ב) דאיתא שם, והא טבולי יום נינהו. אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו, ניתנה תורה לטבולי יום. יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא, אמר ליה רבינא למרימר, ניתנה קאמרת, או ראויה קאמרת. א"ל ראויה קאמינא. ופירש רש"י ראויה קאמינא, ראוי לינתן לטבולי יום, קסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים (ויקרא כב, ז), הילכך כל ג' האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה. ומיהו לא ניתנו לטבולי יום, לפי שטבלו מבעוד יום ולא פלטו, ואם היו פולטות יחזרו ויטבילו משתחשך, אבל לא הוצרכו לכך, עד כאן לשונו:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְגוֹ'. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ לִפְרֹשׁ לַיָּם הַגָּדוֹל קֹדֶם לְשַׁבָּת שְׁלֹשָׁה יָמִים. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מַפְלִיגִין אֶת הַסְּפִינָה לַיָּם הַגָּדוֹל שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לְשַׁבָּת, בִּזְמַן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְמָקוֹם רָחוֹק. אֲבָל אִם מְבַקֵּשׁ לִפְרֹשׂ כְּמוֹ מִצּוֹר לְצִידוֹן, מֻתָּר לוֹ לִפְרֹשׁ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ, שֶׁהוּא יָכֹל לֵילֵךְ מִבְּעוֹד יוֹם. בְּמַה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁלוּחֵי הָרְשׁוּת. וְאִם הָיָה שְׁלִיחַ מִצְוָה, מֻתָּר לוֹ לִפְרֹשׁ בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה. לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִיחַ מִצְוָה, וּשְׁלִיחַ מִצְוָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּסֻכָּה, שֶׁשָּׁנִינוּ, שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה. שֶׁאֵין לְךָ חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ מִצְוָה, שֶׁהוּא מִשְׁתַּלֵּחַ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁיַּצְלִיחַ בִּשְׁלִיחוּתוֹ. וְאֵין לְךָ בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנוֹתְנִין נַפְשָׁם לְהַצְלִיחַ בִּשְׁלִיחוּתָן, כְּאוֹתָן שְׁנֵי שְׁלוּחִים שֶׁשָּׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְגוֹ' (יהושע ב, א). וּמִי הָיוּ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵלּוּ פִּנְחָס וְכָלֵב, וְהָלְכוּ וְנָתְנוּ נַפְשָׁם וְהִצְלִיחוּ בִּשְׁלִיחוּתָם. מַהוּ חֶרֶשׁ לֵאמֹר מְלַמֵּד, שֶׁעָשׂוּ עַצְמָן קַדָּרִין, וְהָיוּ צוֹוְחִין וְאוֹמְרִים: הֲרֵי קְדֵרוֹת, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה יָבֹא וְיִקְנֶה. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בָּהֶן אָדָם. לְכָךְ כְּתִיב חֶרֶשׁ, קְרִי בֵּיהּ חֶרֶס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בְּנֵי אָדָם מְרַגְּלִים. וַיֵּלְכוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה (שם). עָמְדָה וְקִבְּלָה אוֹתָן. הִרְגִּישׁ בָּהֶן מֶלֶךְ יְרִיחוֹ וְשָׁמַע שֶׁבָּאוּ לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּאָמֵר לַמֶּלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים וְגוֹ' (שם פסוק ב) כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ לְבַקְּשָׁם, מֶה עָשְׂתָה רָחָב, נָטְלָה אוֹתָם לְהַטְמִינָם. אָמַר לָהּ פִּנְחָס, אֲנִי כֹּהֵן, וְהַכֹּהֲנִים נִמְשְׁלוּ לַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת הוּא (מלאכי ב, ז). וְהַמַּלְאָךְ רוֹצֶה נִרְאֶה, רוֹצֶה אֵינוֹ נִרְאֶה. וְכֵן הַנְּבִיאִים נִמְשְׁלוּ לְמַלְאָכִים. שֶׁכָּךְ הוּא אָמַר בְּמֹשֶׁה, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיּוֹצִיאֵנוּ (במדבר כ, טז). וְכִי מַלְאָךְ הָיָה, וַהֲלֹא מֹשֶׁה הָיָה. אֶלָּא מִכָּאן, שֶׁהַנְּבִיאִים נִקְרְאוּ מַלְאָכִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּעַל מַלְאָךְ ה' מִן הַגִּלְגַּל אֶל הַבּוֹכִים, וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְגוֹ' (שופטים ב, א). וַהֲלֹא פִּנְחָס הָיָה. אֶלָּא מִכָּאן, שֶׁנִּקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁל מָנוֹחַ, שֶׁאָמְרָה, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא (שם יג, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם לֵאמֹר (חגי א, יג). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁנִּקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר. וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו (דה״ב, לו). לְפִיכָךְ אָמַר לָהּ פִּנְחָס, אֲנִי כֹּהֵן, כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה נִרְאֶה, וּכְשֶׁאֲנִי רוֹצֶה אֵינִי נִרְאֶה. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הִטְמִינָה אֶלָּא לְכָלֵב. שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ (יהושע ב, ד). וְתִצְפְּנֵם אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא וַתִּצְפְּנוֹ. לְלַמֶּדְךָ, כַּמָּה נָתְנוּ עַצְמָן שְׁנֵי צַדִּיקִים אֵלּוּ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן. אֲבָל שְׁלוּחִין שֶׁשָּׁלַח מֹשֶׁה, הָיוּ רְשָׁעִים. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, וַיָּשׁוּבוּ וַיָּלִינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִּבָּה עַל הָאָרֶץ. הֱוֵי, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים.
...ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין, שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יוכל לתקן מאכלו לשבת, כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל, ויום טוב הסמוך לשבת הם ימים טובים שיש לאדם כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם, ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת, שיהיה מתקן בו בימות המשיח... שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות והוא מקיים מצות אין זה כלום, לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת... רק אם התחיל לבשל לפני יום הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת...
Filed under: טבילה במקוה
Filed under: אחר קבלת שבת
Filed under: Teaching Torah
Filed under: Erev Pesach