The Aravah: From Sukkot Willow to Heavenly Realm

שִׁ֤ירוּ ׀ לֵאלֹהִים֮ זַמְּר֢וּ שְׁ֫מ֥וֹ סֹ֡לּוּ לָרֹכֵ֣ב בָּ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו׃

Sing to God, chant hymns to the divine name; extol the One who rides the clouds, the One whose name is Yah. Exult in God’s presence—

בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃

עֲרָבוֹת — שֶׁבּוֹ צֶדֶק מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, גִּנְזֵי חַיִּים וְגִנְזֵי שָׁלוֹם וְגִנְזֵי בְרָכָה, וְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְרוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת שֶׁעֲתִיד[וֹת] לְהִיבָּרְאוֹת, וְטַל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט — דִּכְתִיב: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״. צְדָקָה — דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן״. גִּנְזֵי חַיִּים — דִּכְתִיב: ״כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים״. וְגִנְזֵי שָׁלוֹם — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״. וְגִנְזֵי בְרָכָה — דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה׳״. נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים — דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת שֶׁעֲתִיד[וֹת] לְהִיבָּרְאוֹת — דִּכְתִיב: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״. וְטַל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְיוֹת בּוֹ מֵתִים — דִּכְתִיב: ״גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ״. שָׁם אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, מֶלֶךְ אֵל חַי רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם בָּעֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ״, וּמְנָלַן דְּאִיקְּרִי ״שָׁמַיִם״? אָתְיָא ״רְכִיבָה״ ״רְכִיבָה״, כְּתִיב הָכָא: ״סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״ וּכְתִיב הָתָם: ״רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ״.

Aravot, skies, is the firmament that contains righteousness; justice; righteousness, i.e., charity; the treasuries of life; the treasuries of peace; the treasuries of blessing; the souls of the righteous; the spirits and souls that are to be created; and the dew that the Holy One, Blessed be He, will use to revive the dead. The Gemara proves this statement: Righteousness and justice are found in heaven, as it is written: “Righteousness and justice are the foundation of Your throne” (Psalms 89:15); righteousness, as it is written: “And He donned righteousness as armor” (Isaiah 59:17); the treasuries of life, as it is written: “For with You is the source of life” (Psalms 36:10). And the treasuries of peace are found in heaven, as it is written: “And he called Him the Lord of peace” (Judges 6:24), implying that peace is God’s name and is therefore found close to Him. And the treasuries of blessing, as it is written: “He shall receive a blessing from the Lord” (Psalms 24:5). The souls of the righteous are found in heaven, as it is written: “And the soul of my master shall be bound in the bundle of life with the Lord, your God” (I Samuel 25:29). Spirits and souls that are to be created are found there, as it is written: “For the spirit that enwraps itself is from Me, and the souls that I have made” (Isaiah 57:16), which indicates that the spirit to be released into the world, wrapped around a body, is located close to God. The dew that the Holy One, Blessed be He, will use to revive the dead is found in heaven, as it is written: “A bountiful rain You will pour down, God; when Your inheritance was weary, You confirmed it” (Psalms 68:10). There, in the firmaments, are the ofanim, the seraphim, the holy divine creatures, and the ministering angels, and the Throne of Glory. The King, God, the living, lofty, exalted One dwells above them in Aravot, as it is stated: “Extol Him Who rides upon the skies [Aravot], Whose name is God” (Psalms 68:5). And from where do we derive that Aravot is called “heaven”? This is learned by using a verbal analogy between two instances of “rides” and “rides”: Here, it is written: “Extol Him Who rides upon the skies [Aravot],” and there, it is written: “Who rides upon the heaven as your help” (Deuteronomy 33:26).

מַתְנִי׳ מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא ״מוֹצָא״, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים: ״יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ!״ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי קְרָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאִגּוּדוֹ וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר:

MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar. Rabbi Abbahu said: What is the verse that alludes to the fact that the branches must lean one cubit over the top of the altar? It is as it is stated: “Encircle [isru] with branches on the Festival until the horns of the altar” (Psalms 118:27), indicating that willow branches should surround the horns of the altar. That is facilitated by standing the branches on the base. The Gemara cites derivations based on different interpretations of the terms in that verse. Rabbi Abbahu said that Rabbi Elazar said: With regard to anyone who takes a lulav in its binding and a myrtle branch in its dense-leaved form, the verse ascribes him credit as though he built an altar and sacrificed an offering upon it, as it is stated:

וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס ט, ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו, וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (שם לה, י). יָפֶה אָמַר דָּוִד שֶׁאָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהַלּוּלָב הַזֶּה דּוֹמֶה לְשִׁדְרָה שֶׁל אָדָם, וְהַהֲדַס הַזֶּה דּוֹמֶה לָעֵינַיִם, וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, וְהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב. אָמַר דָּוִד, אֵין לְךָ אֵיבָר אַחֵר גָּדוֹל מֵאֵלּוּ. שְׁקוּלִין הֵן כְּנֶגֶד הַגּוּף. הֱוֵי, כָּל עַצְמוֹתַי.

מַתְנִי׳ עֲרָבָה גְּזוּלָה וִיבֵשָׁה — פְּסוּלָה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פְּסוּלָה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה — פְּסוּלָה. כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל — כְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַרְבֵי נַחַל״ — הַגְּדֵילִין עַל הַנַּחַל. דָּבָר אַחֵר: ״עַרְבֵי נַחַל״, שֶׁעָלֶה שֶׁלָּהּ מָשׁוּךְ כְּנַחַל.

MISHNA: A willow branch that was stolen or is completely dry is unfit. One from a tree worshipped as idolatry [asheira] or from a city whose residents were incited to idolatry is unfit. If the top was severed, or its leaves were severed, or if it is the tzaftzafa, a species similar to, but not actually a willow, it is unfit. However, a willow branch that is slightly dried, and one that a minority of its leaves fell, and a branch from a willow that does not grow by the river, but instead is from a non-irrigated field, is fit. GEMARA: The Sages taught: “Willows of the brook” (Leviticus 23:40) means willows that grow by the brook. Alternatively, “willows of the brook” is an allusion to the tree in question. It is a tree whose leaf is elongated like a brook.

למעלה ממעון ערבות, ובערבות יש בו משפט וצדקה וטללי חיים וברכה ונשמתן של צדיקים וכסא הכבוד וחיות הקודש ושרפים ואופנים וכרובים, והם באים להודיע כבודו של הקב"ה, עשאם מאש וממים ומים עליהם ושלום ביניהם שאין המים מכבין את האש ולא האש לוחך את המים, ולכך נאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. והמלאכים עומדים רחוק מהשכינה שלשים וששה אלף פרסאות, וכי מלאכים עומדים והלא מצינו שאין להם עמידה ולא ישיבה בשמים כי אם כפיפה, אלא עומדים כפופים לפני הקב"ה ואין רואים מקום שכינתו ומקדישים שמו של הקב"ה היושב על כסא רם ונשא וענן וערפל מקיפין אותו...

וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים סח, ה): סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ.

וערבי נחל, זה הקב"ה, דכת' ביה סולו לרוכב בערבות (תהלים סח:ה).

וגם אמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים ודע שהלולב רומז בת"ת זה ה' קוינו ל"ו ל"ו ל"ב נתיבות חכמה והלולב עולה עד כת"ר עליון דרך השדרה ומתאחד עם כנ"י זהו לולב שמלת ל"ו רומז בת"ת ומלת ל"ב היא העטרה, והאתרוג רומז בכנ"י הנקרא תאוה וכי תאוה הוא לעינים וזהו שתרגם לא תתאוה לא תרוג מלשון אתרוג, והדס נגד חסד וע"כ נקראת אסתר הדסה בעבור שחוט של חסד משוך עליה שההדס רומז לחסד שמיכאל נאחז משם, וערבה רומז בפחד וסמא"ל נאחז משם א' מליץ טוב וא' מליץ רע וזה שאמר אשמעה מה ידבר האל ה', והלולב מימין ואתרוג משמאל ימין בימין ושמאל בשמאל על הערבה רמז רכב בערבות בי"ה שמו.

מכון כסאך - והכסא בערבות הוא כדמסיק לקמן:

וצריך אתה לדעת כי חיות הקדש הם ברקיע השביעי שהוא ערבות, וכן הזכירו רז"ל במסכת חגיגה כי ערבות הוא השביעי.

סֻכּוֹת מַמָּשׁ הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לג, יז) "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה", דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין סֻכּוֹת אֶלָּא מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, כ) "וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם", מָה אֵתָם מָקוֹם אַף סֻכּוֹת מָקוֹם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין סֻכּוֹת אֶלָּא עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה וְאֵין לִי אֶלָּא לְשֶׁעָבַר, לְעָתִיד לָבֹא מִנַּיִן (שם ו) "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם", (שם לה, י) "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן" וְגוֹ', רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר סֻכֹּתָה, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לָמֶ"ד בִּתְחִלָּתוֹ נִתַּן לוֹ הֵ"א בְּסוֹפוֹ.

תקונא שתיתאה

Sixth Tiqun

סולו לרוכב בערבות. וכן משה אומר (דברים לג כו) אין כאל ישורון רוכב שמים.

והדס דומה לעינים, וערבי נחל הנצח וההוד הנקראים למודי ה' וערבה דומה לשפתים, שכן הנביאים כלם מקבלים הנבואה משם, ועד שם נבואתם מגעת ולא עוד, וערבה היא שביעית ולכך הוכיחו חכמי האמת ערבה מלשון ערבות הוא שכתוב (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות, שכן הוא הרקיע השביעי.

וענף עץ עבות זה הקב"ה שנא' (זכריה א׳:ח׳) והוא עומד בין ההדסים, וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר (ההלים סה) סולו לרוכב בערבות.

והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינין וכפות תמרים הוא הראש וקו האמצעי כפול וגבוה על כלם וענף עץ עבות רמז לג' ספירות בבת אחת כענין שנאמר מידי אביר יעקב וערבי נחל כענין סלו לרוכב בערבות (תהלים סח ה) כי יתערבו במדת הדין ומדת רחמים ומכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה והוא מעכב בהם כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון והנה הוא אחד בכח ולא אחד בפועל עכ"ל ז"ל.

ענין הסוכה והלולב הוא כי הנה ענני הכבוד שהקיף הקב״ה את ישראל מלבד תועלתם בגשמיות שהיה לסכך עליהם ולהגן בעדם עוד היתה תולדה גדולה נולדת בהם בדרכי הרוחניות. והוא כמו שע״י העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ כך היה נמשך להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד נבדלים מכל העמים ומנושאים ומנוטלים מן העה״ז עצמו ועליונים ממש על כל גויי הארץ. ודבר זה נעשה בשעתו לישראל להגיעם אל המעלה העליונה הראויה להם ונמשכת תולדתו זאת לכל א׳‎ מישראל לדור דורים שאמנם אור קדושה נמשך מלפניו ית׳‎ ומקיף כל צדיק מישראל ומבדילו מכל שאר בני האדם ומנשאו למעלה מהם ומשימו עליון על כלם ומתחדש דבר זה בישראל בחג הסוכות על ידי הסוכה.

מצאתי כתוב מנהג נכון שנוהגים ברומא, שלוקחים ענף ערבה שיש בו ט"ו בדים לנענע בו, ולומר פסוק סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, ופירוש זה לפי הקבלה כי ט"ו בדים כמנין שם י"ה חצי השם הגדול, ופירוש סולו ענין מרמס כמו סולו המסלה, ר"ל שימו בתחתית ובמרמס הרוכב שהוא השטן שרוכב על האדם, ור"ל בערבות בערבה שבידו, בכח שם י"ה בט"ו הבדים, ועל זו לפניו, לפני מ' הקדוש.

וערבי נחל זה הקב"ה שכתוב בו סולו לרוכב בערבות וכו'.

ואמר שם אופנים כו' מלך אל כו' שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו לפי ענינו הל"ל יה שמו אבל רמז בזה ע"ש כי בי"ה צור עולמים וע"כ אמר סולו לרוכב בערבות שהוא למעלה מכל הברואים שנבראו בי"ה:

ג והנה כל זה הוא בחי׳ אש שע״ג המזבח. אך יש בחינה אחרת גדולה וגבוה מזה והוא בחי׳ מים שמנסכין ע״ג המזבח בחג הסוכות שהמים מרווין צמאון הבא מיסוד האש וכמ״ש הוי כל צמא לכו למים. וגם בבחינת ומדרגת מים יש כמה בחינות שונות זו למעלה מזו. כדכתיב אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים בשמים כו׳ אין עוד מלבדו בראייה חושיית שהוא בחי׳ ביטול במציאות לגמרי בבחינת ראיה כמ״ש במ״א. ובחינה זו נק׳ בחי׳ מים שמקרר ומכבה את חום האש כי מאחר שהוא בבחי׳ ביטול במציאות לגמרי אליו ית׳ הרי ממילא ומאליו מתקרר חום האש הטבעי אשר בנפשו האלהית והצמאון כרשפי אש שלהבת. וכמו למשל אהבת הבן אל האב כשרוצה להתקרב אליו ועדיין הוא קצת רחוק אזי האהבה נראית ונגלית מן הלב ולחוץ שצועק אבא אבא. משא״כ כשהוא אצל אביו ממש הנה הלב תוכו רצוף אהבה אבל אינה נראית ונגלית חוץ מן הלב ולכן נקרא בחינת מים שמקרר בחינת האש שלא תתגלה לחוץ כ״א נסתרת בתוך הלב (וכמ״ש במ״א בענין חסדים המכוסים כו׳ ועמ״ש בד״ה וידעת היום בענין וכל קרב וכליות יזמרו ומ״ש סד״ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול גבי ענין בהר הקדש), וזהו ענין תפלת שמונה עשרה בלחש בחשאי כי בפסוקי דזמרה הוא מעורר את האהבה כרשפיאש להיות שורף ומכלה את האשים אשר הם אש זרה כנ״ל. והרי הוא כאלו עדיין רחוק מן המלך משא״כ בתפלה שהרי הוא כאלו עומד לפני המלך ואומר ברוך אתה וכו׳. פי׳ ברוך בחינת המשכה שממשיך יחודו ית׳ למטה שיהיה הוא בבחינת ביטול אליו ית׳. ועד״ז תקנו מודים אנחנו לך שהוא בחי׳ ביטול כמ״ש במ״א. וזהו ענין הכריעות והשתחוואות כו׳ לכן הוא בלחש ובחשאי (וע׳ בזהר פ׳ תרומה דקל״ז ע״א. ובפ׳ בראשית ד״נ ע״ב ובפ׳ שמיני דל״ט ע״א). אך להיות בחי׳ ומדריגה זו קבוע׳ ונטועה בלב האדם כל היום שלא ימוט מזה צריך האדם לשית עצות בנפשו. כי הנה אנו רואים בחוש שאחר תפלת שמונה עשרה חוזר להיות כבראשונה.

מצות הסוכה אחר ימי תשובה. עפ"י הגמ' דסוכה בפסוק מאחז פני כסא פרשז עליו עננו פירש מזיו שכינתו עליו. וזה הענין מתקיים בכללות בנ"י. שעושין תשובה ואמרו חז"ל שמגעת עד כסא הכבוד. לכן יורד אח"כ הארה מזיו כסא כבודו וסוכך. וגונן עלינו. כאשר חכמים הגידו שחל שם שמים על הסוכה. לכן צריך להיות למעלה מי' ע"ש בגמ' הנ"ל ואמרם אשתרביב לי' כסא כו'. וזה הענין הי' ג"כ בזמן המקדש שנכנס הכה"ג לפני ולפנים ביוה"כ בענן הקטורת. לכן המשיך הארה שישרה ענני כבודו על בנ"י אח"כ בימי החג. ועיין בזוה"ק אמור ק"ג א' שמביא הפסוק וכסה ענן הקטורת למצות סוכה: איתא בגמ' כי בסוכות הושבתי איכא מ"ד סוכות ממש ואיכא מ"ד ענני כבוד. ומסתמא הכל אמת דצריכין להבין למ"ד סוכות ממש מה ענין זה. ויש לומר עפ"י אמרם ז"ל אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. וזהו באמת עיקר החירות שניתן ביציאת מצרים לכל איש ישראל שלא יהי' מוטבע בעניני הטבע. וז"ש בסוכות הושבתי כו' בהוציאי אותם שהי' נטיעה בלבות בנ"י לצאת ממאסר הגוף והטבע להיות בעוה"ז בארעי. כמ"ש ויסעו מרעמסס סוכתה שדרשו חז"ל זה על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים ע"ש. והוא כנ"ל שניתן להם כח להיות למעלה מהטבע להיות להם כנפים שלמים לפרחא בהון לאביהן שבשמים. וכפי מה שמתקיים בכל איש ישראל דירה זו שלא להיות מוטבע בעוה"ז. כך חל עליו שם שמים וסוכת ענני כבוד. ולכן ניתן זו המצוה אחר יוהכ"פ. כי לא בכל עת אנו זוכין לזה רק בהיות פעם אחת בשנה שבנ"י מטוהרין כמ"ש יכפר עליכם כו' אז באין למדריגה זו. א"כ הוא עדות שבסוכות הושבתי כו'. מאחר שיש עת שמתקיים. לכן עלינו לטהר עצמינו בכל עידן ועידן לזכות לזה תמיד. וכתיב למען ידעו דרתיכם חסר. פי' שהוא עדות שלא יתיאשו בנ"י עצמם באחרית הימים כמונו היום בשפל המדריגה. עכ"ז צריך איש ישראל להאמין כי בימים אלו יוצא מאפילה לאורה. כי לא יוכל איש ישראל להיות נטבע לגמרי בטבע. וזהו בסוכות הושבתי כמ"ש. ואפשר כי בדורות הללו חביב ביותר לפניו ית' מצות סוכה. שקראו בזוה"ק צלא דמהמנותא. כי הראשונים הרגישו בחלות שם שמים על הסוכה וראו האושפיזין. ואנחנו אין אתנו יודע עד מה. ועכ"ז אנו חסין בצלו כמאמר עם עני ודל וחסו בשם ה'. אח"כ ראיתי שגם אמו"ז ז"ל אמר כעין דברים אלו שנק' עתה יותר צלא דמהמנותא:

וטבוח טבח והכן אמרו במדרש וכי מלך צריך הכנה אלא זה שבת ולכן אמר ית"ש חייך שבן בנך מקריב בשבת כמ"ש ביום השביעי הקריב נשיא לבני אפרים כו' מזה נראה שזכה שבזכותו הקריב בן בנו בשבת שיגרום נ"ר לפניו ית' בשבת כמו שיוסף הצדיק שמר השבת וגרם נ"ר א"כ בוודאי הבטיחו לו ג"כ כשיהי' הוא האשפוזא עמנו בסוכה באשפוזא שלו בשבת יום ו' דסוכות שיתפעל כל המשכות החסדים שאנו ממשיכין ע"י ד' מינים שבלולב דהנה צד מערב רומז למדת יוסף יסוד והענין שבמדת יוסף מתערבים כל המדות המוריקים שפע ובמדתו מתערבים כל מיני השפעות טובות ומשפיע לכנס"י ולכן מדתו מורה צד מערב שהוא לשון התערבות גם כי המשכת יוסף הי' מרקיע הז' שאחז"ל במס' חגיגה ששמו ערבות ובו צדק ומשפט וצדקה וגנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראו' וטל שעתיד ית"ש להחיות בו את המתים ייע"ש עוד מזה הרי שכל השפעות מתערבות שם ששם כל מיני שפע כנ"ל ולכן נקרא ערבות לשון התערבות כנ"ל ויוסף הי' ממשיך משם וז"ש ויוסף הוא המשביר כי המשביר עה"כ גי' ב"פ ערבה עם ד' אותיות ערבה רומז שלכן הי' המשביר וממשיך כל מיני שפע כי המשיך מרקיע ערבות כנ"ל ולכן נקרא יוסף לשון מוסף שפע תמיד ויסוד הוא מדתו של יוסף כי יסוד הוא שכל הבנין עומד עליו והיא מדת יוסף שנקרא יוסף הצדיק וכתיב צדיק יסוד עולם ולהבין כ"ז הענין הוא כי מדת יוסף הוא מדת אמונ' כנ"ל שנקרא צדיק וכתיב צדיק באמונתו יחי' נמצא שמדת צדיק הוא אמונ' ולכן נקרא יסוד כי האמונה הוא יסוד הכל שבלעדה אין בנין עבודתו ית"ש עומד כראוי ולנן ממשיך ע"י אמונה ממקום עליון כנ"ל מרקיע הז' ששמו ערבות שאחז"ל בחגיגה שם שברקיע זה יש אופנים ושרפים וחיות הקודש וכסה"כ ומלך רם ונשא שוכן עליהם ייע"ש וממקום עליון מקום קדוש משם ממשיך השפעות ע"י האמונה שהוא יסוד הכל כנ"ל כי האמונה היא למעלה ממדת חכמה כי בחכמה א"א להשיג רק לפי חכמתו ובאמת א"א להשיג מקום עליון כזה במדת חכמה כי החכמה פוסקת מלהשיג שם ולכן צריך לאמונה שמאמין מה שאינו משיג ועי"ז ממשיך שפע משם כנ"ל. וזהו מרמז הלולב שרומז על בחי' יוסף יסוד ולמטה הוא קשור עם הג' הדסים וערבות רומז שכל המדו' מתערבו' בו ולמעלה הוא הולך גבוה מכולם ולמעלה ירים ראש רומז כנ"ל שע"י יסוד האמונה יכול לעלות למעלה ולמעלה מהמדות וממשיך ממקום עליון מאד.

לפי זה מוסברת בתורת החסידות הסיבה לכך ש"שלשה", "נענו במענה פיהם", באופן של "מיד", כי הם הגיעו באמצעות תפלתם לאור האלקי שמעל להשתלשלות, שנמשך למטה באופן של "עד מהרה ירוץ דברו".

והנה ביוהכ"פ יש שתי מצוות, מצוות עינוי היא הצום ואיסור מלאכה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור שבאשר עינוי יש בו אבידת הנפש כבש"ס, ע"כ בשביל שישראל עושין מצוה זו ואינן משגיחין על חיות נפשם, זוכין לעומתו לחיים עלאין עכ"ד, וי"ל שזהו ענין שזוכין לניסוך המים בחג, שמושך חיים ממקור מים חיים דלעילא, ולעומת איסור מלאכה שהוא סילוק הרעיון מעניני ותיקוני זה העולם, זוכין לעומתו בחג למצוות ערבה שרומזת לרקיע ערבות כמ"ש הרבינו בחיי בס' כד הקמח, שבו ענינים שלמעלה מזה העולם כבש"ס חגיגה, ונראה שזה שעלה שלה משוך כנחל רומז להיות משוך אחר השי"ת הנקרא רוכב בערבות, וכ"ז זוכין בשביל איסור מלאכה, היינו שלא להיות נמשך אחר טרדת הפרנסה וטורח המלאכה:

וערבי נחל הוא כמבואר בזוה"ק (קדושים פה:) מאן דתיאובתא למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה מגמגומא דלא ידע כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' היינו כי זאת התשוקה של מאן דלעי ומגמגם וכו' נוגע במה הרצון עליון ית' הנקרא רוכב בערבות ביה שמו היינו שנוגע בזה הרצון ית' שהציב שלא יהיה נגמר שום שלימות גבי כביכול ית' בלתי עבודת ישראל כמאמרם ז"ל על הפסוק כי יד על כס י"ה (ש"ט ט) שאין השם שלם ואין הכסא שלם וכו' והחיבור מהתשוקה של אדם עם זה הרצון ית' נקרא ערבות ועל זה אמרו ז"ל שמהרקיע הנקרא ערבות ממנו יורדים לזה העולם כל השפעות טובות גנזי חיים וגנזי פרנסה וכו' וטל שעתיד להחיות בו את המתים:

וביאור הענין כי כל העבודות שהציב הש"י בזה העולם המה רק למען להמשיך על ידם את האור אל כל הלבושים וזהו שנאמר (בראשית א׳:ד׳) ויבדל אלהים בין האור ובין החושך וזאת ההבדלה בעצמה מסר ג"כ הש"י לישראל אשר רק כפי עבודתם כך יהיה מנהיר אצלם האור בהלבושים הגם שכל מה שהבדיל הש"י לחושך יהיה נשאר בחושך אכן זאת בעצמו שנבדל להיות נשאר בחושך מסר ג"כ הש"י בהדעת של ישראל וכענין דאיתא בירושלמי אם אין דיעה הבדלה מנין היינו שכל ההבדלות המה רק בהדיעה של ישראל כלומר כפי עבודה שבתפיסת דעתם כך יכולין המה להבדיל מאילנא דחיי ויכולין ג"כ להכניס באילנא דחיי כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג.) באילנא דחיי אית דרגין אלין על אלין ענפין ועלין קליפין גופא דאילנא שרשין וכלא הוא אילנא וכו' היינו כפי מה שישראל מצמצמים עצמם בעבודת דעתם כך נכלל על ידם הלבושים שלהם באילנא דחיי וההבדל נתמעט מצדם כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יב) ישראל באן אתר יהב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים היינו כי רקיע השמים הוא ההבדל שהציב הש"י בין מים עליונים למים תחתונים כדכתיב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ובזה ההבדל הנקרא רקיע שמים הוא המקום של ישראל כי כפי מה שישראל מבררים א"ע בעבודתם כך נתמעט נגדם זה ההבדל ונעשה ממים תחתונים ג"כ מים עליונים ע"ד שביאר אאדמו"ר הג' הק' זצלל"ה שזה שלא נאמר במזמור הללו את ה' מן השמים וגו' גם המים אשר מתחת לארץ יען שמיירי שם מהללו ובעת שהאדם מהלל ומשבח להש"י אזי מנהיר גם במים אשר מתחת לארץ כל הבהירות עד שהם ג"כ נכללים במים אשר מעל השמים ואין מצד זה האדם המהלל ועובד הש"י שום הבדל כלל בין מים למים וכ"כ ככי מה שישראל מצמצמים א"ע בעבודתם כך מנהיר נגדם עוצם הבהירות מרקיע השמים עד שאין שום מסך המבדיל נגדם וזהו דאיתא בזוה"ק (ויקרא שם) באן אתר יהיב לון וכו' ברקיע השמים וכו' ושמים רומזין על בהירות היותר גדול שכל הויות השמים לא באו עדיין בעולם בשום התלבשות רק מעצמות בהירות המאמר יהי רקיע כל כך יש בעבודת ישראל כח להנהיר בהלבושים מעוה"ז ועל העבודה העצומה כזאת רומזין תרי בדי ערבות הנקראים עצות מרחוק שהוא חלקו של דוד המלך שהיה מוסר גם הטובת הנאה מעבודתו להש"י כדאיתא בגמרא (ב"ק סא) מאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא וכו' היינו שאפילו הטובת הנאה מעבודתו מסר ג"כ להש"י ולא חפץ שהדבר הלכה שחידש יהיה נקרא על שמו וכדכתיב שאמר (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח היינו שהיה בנייחא דוקא מזה שלא היה נראה מעבודתו על הגוון שום צמיחה והיה נראה לעיני אדם שכל מה שהתחיל לא היה גומר ומזה בעצמו היה לו כל הנייחא כי היה כ"כ דבוק ומקושר ברצונו יתברך עד שגם הכלי שלו מעבודתו מסר ג"כ בחזרה להש"י ועבודה עצומה כזו נקראת עצות מרחוק שעליה רומזין תרי בדי ערבות כמבואר שם בזוה"ק ולכן היה הש"י מנצח על ידו כל הלבושים אפילו הרחוקים ביותר עד שלא נשאר מצד דוד המלך שום לבוש אצל ישראל משולל תיקון ח"ו ולכן נקרא דוד המלך בר נפלי כדאיתא בגמרא (סנהדרין צז) וכמבואר בזוה"ק (תצא רעט.) ובזמנא דנוקבא פתיחא כל מאן דהוה נפיל תמן לא הוה סליק ומשיח בן דוד נפל תמן וכו' ובג"ד אקרי משיח בר נפלי וכו' היינו כי יען שהיה בכחו להפיל א"ע כ"כ מרחוק לבל יחפוץ אפילו טובת הנאה מיגיעת עבודתו לכן יש ג"כ בכחו להעלית ולתקן כל הלבושים השפלים והנמוכים אפילו הרחוקים ביותר ועל עבודה עצומה כזאת איתא בזוה"ק (תרומה קסה.) שבע רקיעין אינון וכו' בכלהו שביעאה עדיף בר תמינאה דקא מדבר לכולהו וקיימא על כולהו דכתיב (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות מאן חכם בערבות ומאן אינון ערבות אלא ערבות דא רקיעא שביעאה וכו' א"ה שתי ערבות דקא מתחברן בלולב וכו' דהא דא עביד פירין ואיבין ודא לא עביד פירין ואיבין אלא ודאי כלא הוא רזא דערבות דבלולב וכו' ומאן איהו האי רקיע טמיר וגניז דקיימא על גב חיותא דאיהו רוכב בערבות וכו' היינו כי רקיעא שביעאה מורה על כל עבודות ורקיעא תמינאה מורה על גודל התשוקה העולה במעלה על גבי כל עבודות שאי אפשר להגיע לבהירות עצום כזה הנקרא רוכב בערבות ע"י שום עבודה כי אם ע"י התשוקה ועל זאת התשוקה רומזין ערבי נחל כדאיתא בזוה"ק (קדושים פה) ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע כל מלה ומלה סלקא וכו' ואיתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' ועל תשוקה כזו רומז יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך.

ואמר עוד סולו לרוכב בערבות רוכב במקומות הנמוכים כערבות שאין בו לא טעם ולא ריח. ביה שמו הללו יה. כתיב ועם נברא יהלל יה. הקב"ה בורא אותם בריה חדשה בר"ה ויו"כ אפילו אותם שהם כערבות וערבה דומה לשפתים.

נאמר בתורה (ויקרא כג מ) , ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וקבלו חז"ל מפי משה רבינו הלכה למשה מסיני, כי פרי עץ הדר, הוא האתרוג. כפות תמרים, זה לולב, והן חריות דקל שצמחו קודם שיתפרקו העלין שלהם לכאן ולכאן, אלא נמשכים לגובה שדרתו של הלולב כשרביט. וענף עץ עבות, הוא ההדס שעליו חופין את עצו. וערבי נחל, היא הערבה שעלה שלה משוך כנחל, ולא עגול, ומפני שרוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נקרא "ערבי נחל". וארבעת המינים, מצותן שיהיו לולב אחד, אתרוג אחד, שלשה הדסים, ושתי ערבות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קנ. חזון עובדיה סוכות, עמוד שכח-של]

וערבות יקרא הגלגל העליון המקיף בכל ומניע כל גלגלים בתנועתו:

בערבות - שם לשמים. וטעם לרוכב בערבות, הוא החוגג אל בית השם שהוא רוכב ערבה. שהוא לרוכב בשמי שמי קדם ובעבור כי התנועות שלש: האחת עולה כמו האש וכנגדו ההר והשנית יורדת כמו הארץ וזה כנגד השפלה והערבה אמצעית כתנועת הגלגל, ובי"ת ביה משרת.