These sources trace the biblical foundation for willow branches in Sukkot observance, the Talmudic development of the distinct aravah rite on the seventh day, and the codified halakhic and customary practices of beating aravot on Hoshana Rabbah, including the Temple-based origins of the custom.
זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ
36 sources · 31 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The origin lies in the Temple ritual described in the Mishnah, where willow branches called murbiyyot were gathered from Motza and stood upright at the sides of the altar with their tops bent over it, accompanied by a shofar blast and daily circuits, culminating in seven circuits on the seventh day (Sukkah 45a:2), a practice rooted in the pasuk's mention of arvei nachal among the four species (Vayikra 23:40) and echoed in Nechemiah's gathering of branches for Sukkot (Nechemiah 8:15).
The Gemara records a dispute between Rabbi Yochanan and Rabbi Yehoshua ben Levi over whether the aravah practice is a foundation instituted by the prophets (yesod nevi'im) or merely a custom they established (minhag nevi'im), with the practical difference being whether a brachah is recited (Sukkah 44a:3), and the Gemara further distinguishes the Temple-based halacha le-Moshe mi-Sinai aspect from the outlying-areas practice instituted by the prophets, illustrated by Aivu's report that Rabbi Elazar bar Tzadok took and waved the aravah without a brachah, holding it to be a prophetic custom (Sukkah 44b:1).
A related passage discusses why the aravah's seventh-day mitzvah overrides Shabbat, explaining that this publicizes its Torah origin, and recounts an episode with the Baytusim regarding branches placed in the Temple courtyard before Shabbat (Sukkah 43b:2).
The codifiers translate this Temple-era practice into the accepted halacha: Shulchan Arukh, Orach Chayim 664:2 rules that a willow branch is taken on this day beyond the one bound with the lulav, without a brachah, that the shamash traditionally brings willow to sell as in Temple times, and that it is beaten on the ground or a vessel two or three times, while Tur, Orach Chayim 664 similarly records the practice of circling seven times and taking the aravah in remembrance of the Temple, citing the same machlokes over yesod nevi'im versus minhag nevi'im and noting that the Rif ruled no brachah is said.
Later authorities elaborate on the details and reasons for beating the aravah: Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Sukkot 6:3) explains that the accepted practice is to beat the aravah two or three times as a custom without a brachah, though the Arizal's custom of five times is also followed, and Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 664:8 and Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 664:10 describe taking five branches separately from the lulav and beating them five times on the ground, corresponding kabbalistically to the five gevurot, while noting a dispute over whether the mitzvah is fulfilled by waving or by the beating itself.
Acharonim further preserve the Temple memorial framing: Arukh HaShulchan, Orach Chaim 664:1 and Mishnah Berurah 664:10 both describe the daily circling of the altar with aravah branches in Temple times as the basis for the current custom of circling seven times on Hoshana Rabbah, and Kaf HaChaim, Orach Chaim 664:27 adds that the sages instituted taking the aravah specifically on the seventh day in remembrance of the Temple since the underlying halacha le-Moshe mi-Sinai applied only there.
Kabbalistic and chassidic sources add a further layer of meaning to the beating itself: Pri Etz Chaim, Gate of Sukkot:1 associates the beating of the aravah on the ground with arousing the gevurot, while Peri Tzadik, Sukkot 28:1 and Sefat Emet, Devarim, Sukkot 14:6 connect the aravah, which lacks taste and smell, to the humble yet beloved standing of the Jewish people before God on this day.
Revavos Ephraim (Revavos Ephraim 5:411) addresses the practical question of how forcefully to strike the aravah on the ground in synagogues with paved floors where loose earth is unavailable, leaving the matter without a definitive resolution.
Contemporary treatments also gather the accumulated customs surrounding the beating itself, as Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Sukkos, perek 79) describes taking the aravah separately after the final Kaddish and beating it five times without stripping its leaves while avoiding excessive force or disrespectful disposal of the branches, and Avnei Yashfeh 4:16 considers whether stepping on the scattered leaves afterward constitutes disrespect to a mitzvah object, drawing on the Mishnah Berurah's parallel treatment of sukkah wood.
·
Source 1 · Tanach
Verified
Nehemiah 8:14-15
נחמיה ח׳
Nehemiah 8:15
The returned exiles rediscover the command to make sukkot and gather branches, including leafy and willow branches. The passage provides biblical-historical background for the prominence of the aravah in Sukkot observance.
The Torah commands taking branches of leafy trees, date palms, and willows of the brook on the first day of Sukkot. This verse is the biblical basis for the arba minim, though it does not itself prescribe beating the aravah.
The discussion of the aravah rite includes the statement that the prophets instituted it and describes its performance around the altar. It also connects Hoshana Rabbah with distinctive Sukkot Temple practice.
MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar. The mishna notes: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat; except for the fact that they would gather the branches from Shabbat eve and place them in basins of gold so that they would not dry. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: There was a unique custom on the seventh day. They would bring palm branches to the Temple and place them on the ground at the sides of the altar, and that seventh day of Sukkot was called: The day of the placing of palm branches. Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of the festival of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim as an expression of extreme joy.
The sugya discusses the practice of taking aravah on the seventh day, distinguishes it from the mitzvah of lulav, and records the dispute over its status and origins. It is the key Talmudic source for understanding the ritual's separate identity.
Abaye said to Rava: What is different about lulav such that we perform the mitzva seven days in commemoration of the Temple, and what is different about the willow branch that we do not perform the mitzva seven days in commemoration of the Temple? Rava said to him: Since a person fulfills his obligation with the willow branch in the lulav, no additional commemoration is necessary. Abaye said to him: That is not a satisfactory answer, as he is performing that action due to the mitzva of taking the lulav and the other species. And if you say that he lifts the willow branch bound with the lulav to fulfill the mitzva of the four species and then lifts it again in commemoration of the willow branch in the Temple, aren’t actions performed daily proof that we do not do so, as no one lifts the lulav twice? It was stated that there is a dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi. One said that the mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets, as Haggai, Zechariah, and Malachi instituted it in the Temple as obligatory. And one said that the mitzva of the willow branch is an ancient custom practiced by the prophets and adopted by others as well. It was not instituted as a binding ordinance. The Gemara suggests: Conclude that it was Rabbi Yoḥanan who said that it is an ordinance of the prophets, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: The mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets. The Gemara concurs: Indeed, conclude that it is so. Rabbi Zeira said to Rabbi Abbahu: Did Rabbi Yoḥanan actually say that? Didn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Neḥunya of the valley of Beit Ḥortan: The halakha of the ten saplings, the mitzva of the willow branch in the Temple, and the mitzva of the water libation on the altar during the festival of Sukkot are each a halakha transmitted to Moses from Sinai? How then could he attribute the origin of the mitzva of the willow branch to the prophets? “He was astonished for a while” (Daniel 4:16), and after considering the apparent contradiction he said that indeed Rabbi Yoḥanan maintains that the mitzva of the willow branch is a halakha transmitted to Moses from Sinai. However, over the course of time during the Babylonian exile they forgot some halakhot, including the mitzva of the willow branch, and then the prophets reinstituted them.
The Mishnah and Gemara describe the prophetic enactment involving aravah in the Temple on all seven days of Sukkot, while outside the Temple it was observed on the seventh day. This is the central Chazal source for the Hoshana Rabbah aravah rite.
§ The mishna continues: The altar is encircled with the willow branch for seven days. How so? If the seventh day of performing the mitzva of the willow branch occurs on Shabbat, since on that day the mitzva of the willow branch is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and the mitzva of the willow branch is then performed seven days. The Gemara asks: With regard to the mitzva of the willow branch on the seventh day, what is the reason that it overrides Shabbat? Rabbi Yoḥanan said: It is in order to publicize that it is a mitzva that applies by Torah law, since it is not written explicitly in the Torah. The Gemara raises an objection: If so, lulav too should override Shabbat in the Temple on the other days of Sukkot as well and not only on the first day in order to publicize that it is a mitzva by Torah law all seven days, since that too is not written explicitly in the Torah. Abaye raised an objection to Rav Yosef from the Tosefta (Sukka 3:1): The mitzva of lulav overrides Shabbat at the start of the Festival, and the willow branch overrides it at the end of the Festival. One time, the seventh day of the willow branch occurred on Shabbat, and they brought branches of the willow tree on Shabbat eve, before Shabbat, and placed them in the Temple courtyard for use on Shabbat. The Boethusians in the Temple, who disagreed with the Sages and held that there is no mitzva of the willow branch on the seventh day of the Festival, noticed them and took them and concealed them under the stones. This was an attempt to prevent fulfillment of the mitzva, as they knew that the Sages would prohibit moving the stones, which are set-aside on Shabbat. The next day, some of the ignoramuses noticed the branches concealed under the stones. And since the ignoramuses identified with the opinion of the Sages, and at the same time were ignorant of the details of the mitzvot, they extracted them from under the stones. And the priests brought them and stood them upright at the sides of the altar. This happened because the Boethusians do not concede that waving the willow branch overrides Shabbat.
סוכה מ״ד ב — ד"ה כָּאן בַּמִּקְדָּשׁ — כָּאן בַּגְּבוּלִין
Sukkah 44b:1
Chachmei Bavel distinguish the willow mitzvah in the Temple, described as a halakha transmitted to Moses from Sinai, from its practice outside the Temple, established as a custom of the prophets; they report that Rabbi Elazar bar Tzadok and Rav waved the aravah without reciting a blessing.
Here, where Rabbi Yoḥanan said that it is a halakha transmitted to Moses from Sinai, he is referring to the mitzva of the willow branch in the Temple; there, where he said that it was established by the prophets, he was referring to the taking of the willow branch in the outlying areas. § The Gemara relates that Aivu, father of the amora Rav, said: I was standing before Rabbi Elazar bar Tzadok, and a certain man brought a willow branch before him to fulfill the mitzva. He took it and waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he holds that the mitzva of the willow branch is a custom of the prophets and is therefore performed without a blessing. Similarly, the Gemara relates that Aivu and Ḥizkiya, sons of the daughter of Rav, brought a willow branch before Rav to fulfill the mitzva. He waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he, too, holds that it is a custom of the prophets.
Chachmei Bavel record that Rabbi Yoḥanan ben Beroka requires two palm branches on the seventh day—one for the lulav and one for the altar—while the Rabbis require only one based on the spelling of kappot; Rabbi Levi explains the practice as praising Israel’s single-hearted devotion to their Father in Heaven, like a date palm with one heart.
§ The mishna continues: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat. And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, on the seventh day of the Festival they would bring palm branches to the Temple. Rav Huna said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? It is as it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm” (Leviticus 23:40). Branches in the plural indicates that two branches must be taken, one for the lulav and one for placement around the altar. And the Rabbis say: Although the word is vocalized in the plural, based on tradition it is written kappot, without the letter vav. Therefore, it is interpreted as if it were written kappat, indicating that only one palm branch need be taken. Rabbi Levi says: The rationale for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is not based on a verse. Rather, it is a custom that developed to express praise for the Jewish people, likening them to a date palm. Just as the date palm has only one heart, as branches do not grow from its trunk but rather the trunk rises and branches emerge only at the top, so too, the Jewish people have only one heart directed toward their Father in Heaven.
Chachmei Bavel state that a valid aravah must not be stolen, completely dry, idolatrous, damaged at the top or leaves, or a tzaftzafa, while a slightly dried branch, one missing some leaves, or one from a non-irrigated field remains valid; “willows of the brook” refers either to willows growing by a brook or to a tree whose elongated leaf resembles a brook.
MISHNA: A willow branch that was stolen or is completely dry is unfit. One from a tree worshipped as idolatry [asheira] or from a city whose residents were incited to idolatry is unfit. If the top was severed, or its leaves were severed, or if it is the tzaftzafa, a species similar to, but not actually a willow, it is unfit. However, a willow branch that is slightly dried, and one that a minority of its leaves fell, and a branch from a willow that does not grow by the river, but instead is from a non-irrigated field, is fit. GEMARA: The Sages taught: “Willows of the brook” (Leviticus 23:40) means willows that grow by the brook. Alternatively, “willows of the brook” is an allusion to the tree in question. It is a tree whose leaf is elongated like a brook.
Chachmei Bavel recount that Rabbi Eliezer taught a person to repent one day before death, meaning every day, since death is unpredictable, and cited the advice to keep one’s garments white and oil on one’s head continually.
Because the aravah is not explicitly mandated by the Torah, it is taken nowadays only on the seventh day of the festival as a remembrance of the Temple, when one beats one or several branches on the ground or a vessel two or three times without a blessing, following a practice of the prophets.
Tur presents the laws and customary practices of Hoshana Rabbah, including taking aravot, completing the hoshanot, and striking the branches. It transmits the medieval development of the rite into practical custom.
ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה נוהגין שמרבין מזמורים כמו בי"ט ואומר קדושה רבה במוסף ומרבים קצת בנרות כמו בי"ה לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר החתום וכל חיי אדם תלויין במים ויש נוהגין להתיר בו אגדו של לולבו סמך לדבר דכתיב כפת חסר ו' פי' ו' ימים יהיה כפות ולא יותר ומקיפין ז"פ ומרבים תחנונים על המים ונוטלין ערבה זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה ופליגי בה רבי יוחנן אמר יסוד נביאים הוא פי' נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי יסדום ולכך מברכין עליה ור' יהושע אומר מנהג נביאים היא פירוש מנהג בעלמא שנהגו כך ואין מברכין עליה ופסק רי"ף שאין לברך עליה דאסיקנא איבו הוה קאי קמיה דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן ובעל העיטור כתב הא דלא בריך ר"א משום דיחיד הוא ויחיד אינו קובע ברכה לעצמו אבל צבור ודאי מברכין ורב שמואל בן חפני פסק כר' יוחנן שמברכין וא"א הרא"ש ז"ל כתב ונהגו כרי"ף כתב גאון שיעור החבוט ב"פ בתפלת מוסף של יום ז' לפי שבתפלת התמיד אנו נוטלין הלולב ובתפלת המוסף של יום ההוא אנו נוטלין הערבה בפני עצמה ורש"י פי' חבוט (ונוהגים לכבות הנרות עם ההושענות לשמחה) לשון ניענוע והרמב"ם ז"ל כתב חובט בה על הקרקע או על הכלי ב"פ או ג' וכ"כ הרי"ץ גיאת וערבה זו צריכה שיעור וכמה שיעורה רב נחמן אמר ג' בדי עלין לחין ורב ששת אומר אפי' עלה אחת בבד אחד והלכתא כרב ששת אלא שכתב רב האי שמכוער הדבר עלה אחת בבד אחד ואינה ניטלת אלא בפני עצמו פי' שלא יאגד ד"א עמה אבל יש לו בידו ד"א אין לחוש ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפי' אם הגביה אותה ב"פ אחת לשם לולב ואחת לשם ערבה ורב נחמן אומר אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אם הגביה אותה ב"פ ופסק הרמב"ם ז"ל דאין אדם יוצא בה ואבי העזרי פסק שיוצא בה ולזה הסכים א"א ז"ל:
The passage describes Hoshana Rabbah as the final day of Sukkot, associated with the sealing of judgment concerning water and possibly human life, and records customs of festive meals, added psalms and candles, and taking a new aravah as a remembrance of the Temple. It explains that the aravah is a prophetic custom performed without a blessing, requires a separate new branch rather than the one in the lulav, may be fulfilled with even one leaf on one branch, and is said to offer protection on dangerous journeys according to one’s deeds and intentions.
וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות נקרא יום הושענא רבה, וליל שביעי נקרא ליל החותם, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החיתום. ויש אומרים שהוא גם כן חותם חיי בני אדם ורמזו הרמב"ן בפסוק "סר צלם מעליהם". ומרבין בסעודתו כמו ביום טוב, ומוסיפין בו מזמורים ונרות, ונוטלים בו ערבה חדשה זכר למקדש. ופליגי בה בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד א') רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר ערבה מנהג נביאים... ואסיקנא אמר איבו... חביט וחביט ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא ועל כן אין מברכין עליה. ואסיקנא דרב ששת דאמר שיעורא אפילו עלה אחד בבד אחד, ושאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אלא בערבה חדשה בפני עצמה. ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים, והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו...
The passage connects the mitzvah of taking an additional aravah on the seventh day of Sukkot, known as Hoshana Rabbah, with divine sovereignty and the completion of creation, and describes the day’s seven circuits around the altar as symbolizing the destruction of the nations. It also states that the circuits are performed to the right, following the Temple practice and the principle that all turning should be toward the right.
ועליו הזכיר משה רבינו עליו השלום (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך, וכדי להורות שלטנותו יתברך על הגלגל השביעי הוא ערבות לכך קבעו לנו רבותינו חכמי האמת ז"ל מצות ערבה ביום שביעי, ונתחייב כל אחד ואחד מישראל ליטול בידו ערבה ביום זה מלבד הערבה שבלולב שהיא רומזת אל הענין הזה בעצמו, לולב במיניו ארבעה הם ופרטם שבעה, לולב אחד אתרוג אחד, שלשה הדסים ושתי ערבות ויום שביעי של ערבה זה הוא יום כ"א לתשרי כמספר שם יה"ו שבו נחתם העולם לשש קצוות והוא יום כ"ו לבריאת עולם שנברא בכ"ה באלול ונקרא היום הזה יום החותם הגדול כנגד השם הגדול שבו נברא העולם ולכך נקרא הושענא רבה וידוע כי היום הזה הוא תכלית החג ותכלית ההקפה גם תשלום ע' פרים כנגד ע' אומות עכו"ם שהיו מתמעטים והולכים והנה ההקפה לרמוז להם כליה והכרתה מן העולם רמז לדבר יריחו שבכל יום ויום היו מקיפין את העיר פעם אחת דכתיב (יהושע ז) ויהי ביום השביעי ויסובו את העיר שבע פעמים ותפול החומה תחתיה ובזמן שהיה ביהמ"ק קיים היו מקיפין המזבח בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים. והמנהג להקיף דרך ימין שכל הקפות של מזבח ומתנותיו היו לימין שנא' (יחזקאל מ״ג:י״ז) ומעלותהו פנות קדים והכבש בדרום היה, מכאן דרשו רבותינו ז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח, כך דרשו רז"ל במסכת יומא (פ"ו דף סב ב) ובמסכת זבחים וכן מנהג כל ישראל שעושים ההקפה דרך ימין:
שולחן ערוך, אורח חיים תרס״ד — ד"ה ונוטלים ערבה ביום זה מלבד ערבה
Shulchan Arukh, Orach Chayim 664:2
The Shulchan Arukh codifies taking five aravot, striking them on the ground, and the associated Hoshana Rabbah practices. It is the governing halakhic reference for the custom's practical form.
ונוטלים ערבה ביום זה מלבד ערבה שבלולב ואין מברכין עליה: הגה ונהגו ששמש בהכ"נ מביא ערבה למכור כמו שהיה המנהג בזמן שבית המקדש היה קיים [ר"ן פ' לולב וערבה]: יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה ולא נהגו כן אלא להקיף בו גם בערבה: שיעור ערבה זו אפילו עלה אחד בבד אחד: הגה מיהו מכוער הוא להיות עלה אחד בבד אחד [טור בשם רב האי] על כן נהגו לעשות ההושענות יפים משום זה אלי ואנוהו ושיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב: הגה וכל הפוסל בערבה שבלולב פוסל בערבה זו (מדברי ר"ן פ' לולב וערבה) וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש: הגה וי"א שצריך לנענע בה [טור בשם רש"י] ונהגו לעשות שתיהן מנענעין בה ואח"כ חובטין אותה:
We take a willow branch on this day, besides the willow in the lulav, and we do not bless on it. Rema: Some have the custom wherein the shamash of the synagogue brings willow to sell just like the custom in the Temple when it existed (Ra"n ch. "Lulav v'Arava"). There is one who says that even on this day, we circle with the lulav and not the willow. This is not our practice. Rather, we circle also with the willow. The minimum quantity for this willow is even one leaf on one branch. Rema: However, it is unseemly to have one leaf on one branch (Tur in the name of Rav Hai) and the custom is, therefore, to make the hoshanot pretty in the name of "This is my God and I will make Him beautiful." The minimum length is the same as for the willow in the lulav. Rema: Everything that invalidates the willow in the lulav invalidates this willow (from Ran ch. "Lulav v'Arava"). We beat it on the ground or on a vessel twice or thrice. Rema: There are those who say that it must be shaken (Tur quoting Rash"i). It is customary to do both; we shake it and then beat it.
ערוך השולחן, אורח חיים תרס״ד — ד"ה ביום זה נתוספת מצוה אחת
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 664:1
Arukh HaShulchan surveys the Hoshana Rabbah aravah custom and explains its legal status, relationship to the Temple rite, and accepted practical observance.
ביום זה נתוספת מצוה אחת, והיא מצות ערבה. והיינו עיקר מצותה היתה במקדש, דהלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת, חוץ מערבה שבלולב. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד. כיצד היתה מצותה? בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה, והם ענפים גדולים של אחת עשרה אמה, שהיו בנמצא במקום הסמוך לירושלים. וזוקפין אותן בצדדי המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, וראשיהן כפופין על גבי המזבח אמה. ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה – היו תוקעין ומריעין ותוקעין, והיינו: תקיעה, תרועה, תקיעה. אך כשחל שבת בתוך ימי החג – אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת. דאף על גב דעתה אינו חל הושענא רבה בשבת, אמנם בזמן המקדש שהיו מקדשין על פי הראייה – היה יכול להיות כן. דאז היו זוקפין אותה בשבת, לפרסמה שהיא מצוה, וכיון שאינה כתובה בתורה – לכן צריכה פירסום. והיו מביאין מערב שבת למקדש, ונותנין אותם בגיגית של זהב המלא מים, כדי שלא יכמושו. ובשבת היו זוקפין אותן בצידי המזבח, ובאין העם ונוטלין אותן כדרך שעושין בכל יום. וזהו סדר ערבה שבמקדש. ובזמן הזה הנהיגו הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, ואנשי כנסת הגדולה, שהם היו מתקני תקנות בישראל (רש"י מד א), דכיון שאינה מפורש בתורה – לכן לא קבעוה בכל יום כלולב, אלא ביום השביעי בלבד נוטלין אותה, זכר למקדש. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש. ובלא ברכה, כיון שאין בזה מעשה גמורה. ונכון לחבטה חמש חביטות, ויש בזה טעם. וכבר נתבאר ששיעור ערבה זו – אפילו עלה אחד בבד אחד. מיהו מכוער הוא להיות כן, לכן נוטלין ערבה יפה משום "זה אלי ואנוהו". ונהגו ליטול חמש בדין ולקושרם, ויש בזה טעם. ושיעור אורכה – כשיעור ערבה שבלולב. וכל הפוסל בערבה שבלולב – פוסל בה, כגון: קטומה, וכמושה, וכיוצא בזה. לבד נשירת עלים – כשר בה, אפילו לא נשתייר רק עלה אחת, כמו שכתבתי. ואינו צריך ניענוע, רק חביטה. ויש אומרים שצריך גם ניענוע. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד שנהגו לעשות שתיהן: מנענעין בה, ואחר כך חובטין אותה. עד כאן לשונו. ואנחנו לא ידענו ממנהג זה.
This practical-halachic chapter organizes the laws and customs of Hoshana Rabbah and preserves the devotional practices associated with the day, including the night’s study and the willow ritual.
בזמן המקדש היו מקיפין את המזבח בכל יום מז' ימי החג במורביות של ערבה ולכן גם אנחנו נוהגין לעשות זכר למקדש ומוציאין ס"ת ומעלין אותה על המגדל ומקיפין את המגדל בכל יום פעם אחת ואומרים הושענות כפי שנדפס בסידורים וביום ז' שהוא הושענא רבה היו מסבבין המזבח ז"פ ולכן גם אנחנו מקיפין ז"פ ונוהגין שאין מקיפין רק מי שיש לו לולב ומ"מ אם אין לולב בכל העיר ביום ז' יקיפו בערבה. ומי שהוא אבל י"א דאינו מקיף והמקיף לא הפסיד ושכר מצוה בידו (תר"ס):
לבוש מלכות, Orach Chayim תרס״ד:ג׳ — ד"ה ונוהגין להקיף ביום זה אפילו מי
Levush, Orach Chayim 664:3
The passage states that on this day people circle even without a lulav, using an aravah alone, while those with a lulav take both to satisfy the differing views about what should be used; after completing the hoshanot, they customarily beat the aravah on the ground or a vessel two or three times.
ונוהגין להקיף ביום זה אפילו מי שאין לו לולב, אלא בערבה לבדה. ומי שיש לו לולב נוטל שניהם בידו ומקיף, לצאת ידי כולי עלמא, כיון דאיכא פלוגתא בגמרא במה היתה ההקפה, אם בלולב אם בערבה, ואנו נוהגין ככולי עלמא. ואחר שהקיפו עמה וגמרו ההושענות, נוהגין לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. וכל המנהגים הללו שעושין בחג הם משום שמחה, דכתיב: "ושמחת בחגיך", כמו שעשו בו שמחת בית השואבה כמוזכר בגמרא, לומר שלא נהיה כפויי טובה ונשבח ונשמח לפניו יתברך על ריבוי שפעת הטובה שהשפיע לנו, שבירך את השנה שעברה בתבואת הארץ ובפירות הארץ ובפירות האילן. וכן נתפלל לפניו שיהיה כן לשנה הבאה או יותר טוב ממנו.
Joseph Karo describes Hoshana Rabbah practices, including abundant psalm recitation, immersion before dawn, wearing a kittel, loosening the lulav binding, circling seven times, and praying extensively for water, while cautioning against relying on lunar-shadow omens to foretell the future.
הגה והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בעיו"כ [מנהגים] ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום כפור לפי שבחג נידונים על המים ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב ומקיפים שבעה פעמים ומרבים תחנונים על המים:
Yechiel Michel Epstein explains that because Hoshana Rabbah concludes the festival and includes an added mitzvah, with judgment for water encompassing livelihood and other matters, Jews customarily observe it with practices resembling a day of judgment, including staying awake at night, studying Mishneh Torah, reciting Tehillim and a special “Yehi ratzon,” immersing before dawn, and attending synagogue early with the shaliach tzibbur wearing a kittel.
ולפי שנתוסף מצוה אחת היום, והוא גמר החג, ובחג נדונים על המים, ובמים נכלל פרנסה ועוד עניינים – לכן מנהג כל ישראל לעשות התעוררות ביום זה בשני אופנים. האחד כמו ימי דין, והיינו: שהרבה נעורים רוב הלילה, וקורין משנה תורה מפני שבשם עיקר אהבת ד' ויראתו, וקורין תהלים, ואומרים "יהי רצון" המיוחד להושענא רבה. וקודם הבוקר הולכין לטבילה, ומשכימין לבית הכנסת, ושליח הציבור לובש הקיטל.
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 664:27
Kaf HaChaim gathers halakhic and kabbalistic traditions concerning the Hoshana Rabbah aravah rite, including the customary number of branches, striking them, and the spiritual significance of the practice.
כז) [סעיף ב'] ונוטלין ערבה ביום זה וכו' זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה. טור. ועיקר נטילת ערבה זו הלכה למשה מסיני כדאיתא פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ד ע"א) ומשמע התם שלא נאמרה הלכה אלא במקדש בלבד ומצותה במקדש להקיף בה כל ז' הימים וחכמים תקנו ליטלה בגבולין ביום השביעי זכר למקדש. וא"ת למה לא תקנו לנוטלה כל ז' כשם שתקנו בלולב כבר תרצי שם בגמ' לולב דאית ליה עיקר מן התורה שהרי יום ראשון היא מה"ת אף בגבולין עבדינן ליה ז' ימים זכר למקדש ערבה דלית ליה עיקר מה"ת בגבולין לא עבדינן ז' זכר למקדש. והטעם שקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר נראה שהוא מפני שאותו היום היה מיוחד במקדש משאר הימים שאם חל יום ז' להיות בשבת היה ערבה דוחה שבת משא"כ כשחל להיות בשאר הימים. מפני כך כשרצו חכמים לקבוע בגבולים יום א' לנטילת ערבה קבעו היום המיוחד יותר לערבה שבמקדש. ב"י. וטעם זה של הב"י הביאו המט"י וכתב וזהו טעם של עיקר אבל הטעם שכתב הט"ז סק"א כיון שבמקדש היה ג"כ יותר קדושה ביום זה וכו' אינו נראה יעו"ש. ועתה לא פירש הש"ע אם היא בנטילה או בהקפה עד סעיף שאח"ז יעויין שם: כח) שם. ונוטלין ערבה זו וכו' יש מקפידין שלא לאגדה בלולב משים חציצה (ר"ל שאין כורכין סביב בדי ערבה עלי לולב לקשור בהן בדי ערבה משים חציצה מחה"ש) ול"נ דכל לנאותו אינו חוצץ כמ"ש רסי' תרנ"א. מ"א סק"ד. וטוב יותר לאגדו בגבעול ערבה. א"א או' ד': כט) שם. ואין מברכין עליה. בגמ' שם איכא פלוגתא אי ערבה יסוד נביאים או מנהג נביאים ופסק הרי"ף כמ"ד מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן וכתב הרא"ש ונהגו כהרי"ף כמבואר בטור יעו"ש ולכן פסק כן בש"ע:
Mishnah Berurah explains the practical laws of the aravah bundle and beating, including details concerning the number of branches, the ritual sequence, and related Hoshana Rabbah customs.
(י) ומקיפים ז' פעמים - כמו במקדש שהיו מקיפין המזבח בזה היום ז"פ: (יא) ונוטלים ערבה ביום זה - זכר למקדש שנטילת ערבה היה שם הלכה למשה מסיני וכן היתה מצותה בכל יום משבעת הימים היו מביאין ערבות וזוקפין אותן הכהנים על צדדי המזבח ואח"כ באין העם ונוטלין אותן משם ומנענעין אותן. ולהכי לא תקנו לנוטלה כל ז' כמו בלולב דלולב אית ליה עיקר מן התורה דיום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין עבדינן ליה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין די שנעבוד לה זכר למקדש יום אחד [גמרא] וקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר כיון שבמקדש היה ג"כ יותר קדושה ביום זה שהרי היו מקיפין ז"פ ביום זה: (יט) על הקרקע או על הכלי - ובשם האר"י ז"ל כתבו דדוקא על הקרקע יחבוט ה' חבטות וטוב לחבוט תחלה על הקרקע ה' חבטות ואח"כ על הכלים להסיר העלין וא"צ להסיר כל העלין:
שער הכוונות, דרושי חג הסוכות ה׳ — ד"ה והוא דרוש הלולב עם מיניו והיכן
Sha'ar HaKavanot, Sermons on the Festival of Sukkot 5:2
R. Isaac Luria's kabbalistic teachings discuss Hoshana Rabbah, the aravah, and the striking ritual within the spiritual structure of Sukkot and the final sealing of judgment.
והוא דרוש הלולב עם מיניו והיכן רמוזים ובראשונה נבאר כונתו בדרך כללותו ואח"כ נבאר פרטי ד' מינים הנז'. כבר נתבאר לעיל כי ע"י הלולב נכנסים ז' בחי' חסדים דא"פ מן ז"א אל רחל נוק' בז' ספירות התחתונות חסד א' בכל יום מז' ימי החג ואעפ"י שבכל יום יש נטי' לולב בכל נענועיו להמשיך אלו החסדים בה עכ"ז אין נכנסין בה רק חסד א' בכל שום מעילא לתתא חסד א' בחסד שבה ביום א' וחסד ב' בגבורה שבה ביום ב' וכו' עד כי ביום הז' הנקרא הו"ר נכנס כללות הארת החסדים במלכות שבה. ונודע כי בזמן שב"ה קיים היה הלולב ניטל כל ז' אבל במדינה אין בידינו כח להמשיך החסדים אלא ביום א' בלבד שהוא יו"ט ומשם והלאה נעשה מאליו ואין בידינו כח להמשיכן והנה כל זה נעשה ע"י נטילת לולב ונענועיו וסו' הנענועין הוא להמשיך החסדי' שבדעת דז"א הסתומים תוך יסוד דאימא וע"י הנענוע יורדת הארתם בחסדי' המתפשטים בז"ת דז"א שהם סוד הלולב ומיניו ומשם נמשכים לנוק' כמ"ש בע"ה. ואח"כ מקיפין את המזבח או את התיבה פעם א' בכל יום עם הלולב ומיניו והכונה היא להמשיך החסדים הנז' מבחי' אור המקיף אל הנקב' הנק' מזבח או תיבה ולהיות אור המקיף בגילוי לכן אין מנענעין את הלולב בזמן ההקפות וגם באלו המקיפים יש ז' בחי' ובכל יום יורד אור א' מהם עד תשלום ז' ימי החג ע"ד החסדים הפני' וגם הם מעילא לתתא כסדר כניסת הפנימיים כנ"ל. וכבר נתבאר למעלה כי לעולם אור הפנימי נכנס קודם אור המקיף ולכן אחר נטילת לולב ונענועיו בברכה ובהלל אז עושים ההקפות כי גם ענין ההלל הוא נעשה עם נטילת לולב להמשיך החסדים הפנימיים ולכן ביארנו לעיל שצריך לנענע ד' נענועים בקריאת ההלל והוזכרו בס' התיקו' בד' מ"ח בתי' כ"א ומה שתכוין אז הוא כי הנה נתבאר כי בכל יום נכנס חסד א' דא"פ והנה החסד הא' שבכולם נכנס ביום א' ונקרא יומם יומא דכולהו כי היא הולך ומתפשט עם כולם בכל יום ויום והנה חס"ד בגי' ע"ב והנה ד' נענועי הלולב כל נענוע יש בו ח"י זמנין שהם ג"פ בכל קצה מו"ק וד"פ ח"י גי' ע"ב כמנין חסד לרמוז אל החסד הא' שהולך ומתפשט בכולם בכל יום ויום עם החסד של אותו היום הבא: ונבאר עתה פרטי הלולב ומיניו היכן רמוזים בדרך קצרה כדי שתבין סוד הנענועין ואח"כ נשלים ביאור פרטיו. הנה למטה יתבאר כי ד' מינין שבלולב הם רומזים אל ד' אותיות ההוי"ה והנה הויה זו כול' היא בז"א לבדו בזה האופן. יוד חסד גבו' ת"ת והם ג' הדסים. הה נצח והוד והם ב' ערבי נחל. ו' יסוד והוא הלולב. הה אחרונה אתרוג והיא מלכות שבו שהיא העטרה שביסוד הנקרא ראש צדיק אבל אינו נוקבא דז"א כמו שחשבו רבים כי זהו טעות מפורסם כי המלכות דז"א עצמו המחובר' עמו (גם היא) נרמזת בחיבור בסוד אות ה"ה אחרונה של הוי"ה אבל הנקבה יש לה שם שלם בפני עצמה והוא אלקים או אדני כנודע ולכן נקרא פרי עץ הדר ר"ל פרי של היסוד הנקרא עץ הדר והפרי שבו הוא העטרה גם נק' יסוד הדר בסוד הדרת פני זקן וכמ"ש בפ' תצוה. ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים בס"ה שנראין דבריהם כסותרין זה את זה כי נמצא בזוהר שהאתרוג הוא יסוד גם נמצא במ"א שהוא המלכו' ושניהם אמת כי היא מלכות שביסוד דז"א וזהו טעם איסור הפרש' האתרוג מן הלולב בעת נטילתו וצריך לחברם יחד כי הלולב הוא היסוד והאתרוג הוא העטרת הדבוקה עמו בלי פירוד. וז"ס הנז' בס' הרקאנטי על ענין אותו החלום שראה אותו חכם שהיה מפריד ה' אחרונה משאר ג' אותיות ההויה והיה זו על שהיה מפריד האתרוג מן הלולב. ולהיות כי המלכות נאחזת בשמאלא לכן אתרוג בשמאל אבל עכ"ז אין להפרידו מן היסוד. והנה הלולב הוא היסוד ונמשך דרך חוט השדרה וז"ס הלולב הדומה לשדרה ולכן מקום חיבור האתרוג עם הלולב כנ"ל הוא בסיומא במקום אחיזתו מלמטה כי כן העטרה היא בסוף היסוד ולפי שיוסף סליק בחביבו לעילא עד המוח ויורד למטה בסוד בנימין כנז' בפ' פקודי בהיכלו' וגם בפ' שלח לך וגם בפ' משפטים בענין ההוא סבא בפסוק משכיל לאיתן האזרחי דסליק עד מוחא להמשיך משם טיפת הזרע ולכן הלולב גבוה מכל שאר המינין מן ההדס והערבות כנודע. וג' בדי הדס רומזים לג' אבות חג"ת אשר כל א' כלול משלשתן ולכן צריכין להיות עבות משולשין כל ענף וענף לבדו וב' בדי ערבות הם נצח והוד כנז' בפ' צו. והרי נתבאר כי ד' מינין שבלולב כוללים ז"ת דז"א שהם חג"ת ונה"י והעטרה שביסוד והם בחי' החסדים עצמם המתפשטים בז"ת דז"א מן החסד עד מלכות שבו ואינם הז' ספירות עצמם רק החסדים המתפשטים בהם:
פרי עץ חיים, שער חג הסוכות — ד"ה שער הכ"ח - שער חג הסוכות
Pri Etz Chaim, Gate of Sukkot:1
The Lurianic tradition explains the mystical significance and procedure of taking and striking the aravah on Hoshana Rabbah, connecting the rite to the rectification of spiritual forces.
אמנם ענין ה"ג אלו, יש לי ספק, כי מצאתי להר"ר גדליה הלוי, כי הלא מר"ה עד יה"כ, הוא סוד שמאלו תחת לראשי, שהם ה"ג של ז"א עצמן שניתנין אליה, וז"ס שמאלו ממש, ואח"כ בה"ר אינם באים גבורות מחדש, רק שאנו מעוררים הגבורות, כדי לתת להם כח שיעלו מ"ן ביום עצרת לצורך הזיווג, וז"ס חבטת ערבה בקרקע, כדי לעורר הגבורות שביסוד שבה. אך מה שמ"כ אצלי, הוא ממה שזכרתי הוא זה, כי אחר שנכנסו בה כל החסדים, נכנסין בה כל הה"ג ביום ה"ר. ואמנם ה"ג אלו, אינן לצורך הזיווג, כי אלו ניתנין לו ביום ש"ע, אמנם ניתנין לה לצורך תיקון ובנין הנוקבא עצמה, כנודע שהוא ע"י הגבורות, והוא לצורך המלכות שבה: וביאור הענין הוא - כדי לעשות בה בחי' כלי, כדי שתוכל להעלות מ"ן ביום ש"ע, באופן כי ה"ג אלו, הם הכלי של המ"ן שבה, וכמ"ש בע"ה בסוד החותם: אמנם נבאר עתה, ענין ה"ג אלו, אימתי נכנסין. והענין, כי כבר נת"ל, כי החסדים שבמלכות שבה, הם נכנסין בבחי' י"ט עצמו, ובבחי' הסוכה כמ"ש בע"ה, אך בחי' ה"ג נכנסין ע"י הערבה של ה"ר, חוץ מאותו שבלולב. ובד' ימים שבין יה"כ לסוכות היא מקבלת ה"ח ממטה למעלה, כי עד עתה היתה התיקון דרחל כולו לבנותה, אם מן הנסירה שנטלה ממנו, ואם מן הגבורות ממנו ומאמא כאמור, ולכן היה בסוד שמאלו תחת לראשי, ומעתה מתחיל וימינו תחבקני, ליתן לה החסדים, מפני שהוא אומר לה הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, לרבוי הדינין שבה, ולכן להמתיק אותה כדי שתהא ראוייה אל הזיוג ביום ש"ע, לכן ניתנין אליה החסדים כאשר נפרש:
The passage discusses differing practices for holding the aravah with the lulav during the morning waving and hakafot, concluding that it should be held separately for the ḥavaṭah, while the custom is to recite supplications with and shake the hoshanot before beating them.
יש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא בה ידי חובתו עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחלה ואם נטלה עובר משום בל תוסיף ואחר הנענוע הראשון יכול הוא ליטלה עם הלולב וכ"ש בשעת הקפה ואע"פ שמה שכתב שאם נטלה עובר משום בל תוסיף טעות הוא בעיני מכל מקום אין הפסד לחוש לדבריו וכתב עוד דגם אחר נטילה ונענוע צריך לתפוס הערבה לבדה להכיר שהיא חובה ובשעת החבטה יטלנה בפני עצמה ויוצא בה ידי חובתו: הגה והמנהג פשוט ליטול ערבה עם הלולב בשחרית בשעת הנענוע ובשעת הקפה עד שעת החבטה ונוטלים הערבה לבדה ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל ואף הנוטלה עם הלולב נ"ל דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה שהם ההושענות שעושין לבד כל זמן שאומרים תחנונים על המים ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים ההושענות ואח"כ חובטים אותם:
The passage calls Hoshana Rabbah the day of aravah beating, explaining that the aravah corresponds to Jacob’s two thighs, where spiritual damage and deviation from the point of truth occurred, and that beating the aravah effects their repair through the sweetening of the five gevurot and the associated divine names and symbolism.
והנה יום הזה נקרא יום חיבוט ערבה כי הערבה הוא נגד תרין ירכין נו"ה כידוע מזוה"ק ושם אירע הקלקול מהמקטרג כש"נ וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו כי ביעקב אע"ה בעצמו שהוא עצם הגוף של ת"ת בחי' אמת לא הי' לו שום שליטה רק בהירכין היינו בנביאים ונביאות שיצאו ממנו לדורות הבאים הי' לו איזה שליטה כדאיתא במדרש (ב"ר פע"ז) כי הקלקול והפגם הי' בשני ירכין והיינו כש"נ ותקע כף ירך יעקב היינו שהזיזם מהגוף שהוא בחי' אמת שיהי' להם איזה נטי' לצד מבחי' נקודת האמת. וכמו שמצינו בנביאי השקר שבודאי לא בדו מלבם דבר כזב רק שהיו מדמים בנפשם שהוא רוח ה' הנוססה בם וכמו שאמר צדקי' בן כנענא למיכיהו בן ימלא איזה דרך עבר רוח ה' לדבר אתך כי הי' להם דמיון הארת רוח ה' רק שהי' לו איזה נטי' מנקודת האמת וכמו כן הוא הפגם בכל הדורות בזה שיש בזה דמיונות לנטות מנקודת האמת ונרמז מיד התיקון בתורה"ק בפ' ויזרח לו השמש וכאמרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ח) לרפאות את צלעתו כי יעקב אע"ה נקרא שמש (ב"ר שם) והיינו שהזריח עליו בחי' נקודת אמת לצורך התיקון. ועיקר נתקן הפגם הזה ביום הזה ע"י חיבוט הערבה שהוא המתקת חמש גבורות ע"י מילוי יו"ד ה"א וא"ו העולה ט"ל שהוא נגד תיקון הל"ט מלאכות שהי' במלאכת המשכן והשם יה"ו הוא בחי' זריחת השמש על בחי' ה' אחרונה שהוא המקבלת השפע וגם השם הק' מ"ה במילוי אלפי"ן כנ"ל הוא שורש התיקון כידוע:
Israel Meir Kagan (Chafetz Chaim) explains that one fulfills the mitzvah with an aravah from the lulav if it is lifted a second time expressly for the aravah mitzvah, and that even the stricter view agrees that one fulfills the mitzvah after separating the aravah from the lulav and taking it alone.
(כא) ויש אומרים שיוצא בה - היינו היכא דהגביה אותה פעם שני לשם ערבה דיש היכר בזה שהוא לשם מצוה. ודע דאפילו לדעה ראשונה דאינו יוצא בערבה שבלולב זהו דוקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שאר מינים אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה פשיטא שיוצא בה:
The passage details Hoshana Rabbah customs, including staying awake to study Torah and recite Tehillim, preparing and moistening the aravot for the next day, and various prayer, fasting, bloodletting, and communal practices.
On this pageThe passage details Hoshana Rabbah customs, including staying awake to study Torah and recite Tehillim, preparing and moistening the aravot for the next day, and various prayer, fasting, bloodletting, and communal practices.
Page 354
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
recovered from “Sefat Emet on the Torah, Sukkot Sukkot, 1889”
Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot
שפת אמת, דברים, לסוכות י״ח:ט׳
Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 18:9
The passage explains that Hoshanah Rabbah is called by that name because even the lowly and inferior generations (symbolized by the aravah branch) can be saved through recognizing their own poverty and dependence on God's mercy, just as the aravah must submit to the other species in the Four Kinds, and similarly our generations must submit to and be saved through the merit of our ancestors.
ליום הושענא רבה. מה שקבעו חז"ל רוב תפלות בזה היום. כבר כתבנו שנקרא הושענא רבה שיכולין להוושע בו אפילו השפלים ודורות השפלים שהם בחי' ערבה לא טעם ולא ריח. אך כ' דלותי ולי יהושיע פי' ע"י שיודעים שהם דלים וצריכין להושע ולהם הישועה.
Sfas Emes explains that Chazal chose the aravah for Hoshana Rabbah as a custom of the prophets because it expresses the special affection between God and Israel: although the aravah has neither taste nor fragrance, it is nevertheless pleasing to Him, symbolizing David’s quality of serving as an empty vessel prepared to receive and preserve what is given from above.
ביום הושענא רבה שבחרו חז"ל במצות הערבה שנק' מנהג נביאים. כי הערבה היא עיקר החביבות שניכר שהקב"ה בוחר בבנ"י שיש בהם התקרבות בעצם הגם שאין בהם טעם וריח עכ"ז ערבים הם לפניו. והוא מדת דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום רק מה שהוא כלי מוכן לקבל ולשמור כל הניתן בו מלמעלה. וזה הסימן פי' חלק.
The passage describes the Temple mitzvah of placing long aravah branches beside the altar, accompanied by teki’a-teru’a-teki’a blasts, and explains that after the Temple’s destruction the prophets’ practice of taking and beating aravot continued on the seventh day of Sukkot as a remembrance of the Temple.
הושענא רבה / מנהג הערבה בזמן בית המקדש והיום בנוסף למצוות התורה ליטול ערבות כחלק מארבעת המינים (לעיל ד, א), ישנה מצווה שמקורה בהלכה למשה מסיני, להביא לבית המקדש ענפים ארוכים של ערבות, ולזקוף אותם בצידי המזבח כשראשיהם כפופים על גבי המזבח. בעת הבאת הערבות היו הכהנים תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה. וכך נהגו בכל ימי חג הסוכות, חוץ משבת שבה לא היו זוקפים את הערבות. אמנם אם חל יום הושענא רבה בשבת, היו מקיימים בו את מצוות הערבה, לפי שבו עיקר מצוות הערבה. וכדי שלא לחלל שבת, היו קוטפים את הערבות בערב שבת, ומשרים אותן בתוך גיגיות של זהב מלאות מים כדי שלא יכמושו, ולמחר היו זוקפים אותן בצידי המזבח (סוכה מה, א). כהמשך לכך הנהיגו הנביאים שלא רק במקדש ייטלו ערבות, אלא בכל מקום ייטלו ישראל ערבות, ועוד הנהיגו לחבוט בהן. לאחר שנחרב בית המקדש המשיכו ישראל במנהג הנביאים ליטול ערבות ביום השביעי זכר למקדש. ואף שבבית המקדש היו נוטלים ערבה בכל ימי הסוכות, לאחר החורבן נהגו ליטול ערבות רק יום אחד. ובחרו ביום השביעי, לפי שבו עיקר מצוות הערבה, ובמקדש הקיפו ביום זה את המזבח שבע פעמים. ובעלי הסוד פירשו שיש קשר פנימי בין היום השביעי למצוות הערבה.
2. The Custom of the Arava in Temple Times and Today In addition to the Torah’s commandment to take aravot as one of the four species (4:1 above), there is another mitzva, which originates as halakha le-Moshe mi-Sinai, to bring long aravot branches to the Temple and stand them next to the altar with their tops bent over onto the altar. When the aravot were brought, the kohanim sounded a teki’a-teru’a-teki’a blast on the shofar. This was done on each day of Sukkot except for Shabbat. However, if Hoshana Rabba coincided with Shabbat, it was done, because the main significance of the mitzva of arava was on this day. To avoid Shabbat desecration, the aravot were picked before Shabbat and left in golden vases filled with water to prevent their withering. Then, on Shabbat, the kohanim would simply stand up the aravot next to the altar (Sukka 45a).1Technically, the concern for Shabbat desecration was only regarding the lulav. Since everyone fulfilled that mitzva, there was reason to be concerned that some people would end up carrying the lulav 4 amot in the public domain. In contrast, the mitzva to bring aravot to the altar, which was halakha le-Moshe mi-Sinai, was fulfilled by the kohanim in the Temple. Even the custom later established by the prophets for everyone everywhere to take aravot would not have led to a concern about Shabbat desecration, since the gabbai would have brought the aravot to the synagogue before Shabbat. And there was no reason to be concerned that people would desecrate Shabbat by carrying the aravot to ask if they were kosher for use, since there was no concern that they are invalid. Nevertheless, if the arava ritual had been done in the Temple on Shabbat, it might have led people to mistakenly conclude that the mitzva of arava, which is not explicit in the Torah, was more important than the mitzva of lulav, which is explicit in the Torah, so they did not perform the arava ritual on Shabbat (Sukka 44a). Hoshana Rabba, though, was different. If it was on Shabbat, the mitzva of arava was practiced in the Temple. This way, everyone would be aware that it carried the significance of halakha le-Moshe mi-Sinai, and from a certain perspective it is considered a mitzva from the Torah (Sukka 43b). Extending this practice, the prophets instituted that aravot be taken not only in the Temple, but by Jews everywhere. They also instituted that the aravot are beaten. After the destruction, the Jews continued this custom in commemoration of the Temple. Even though in Temple times they took aravot every day, after the destruction it became the custom to do so on one day only. The seventh day was chosen, as it had been the primary day for the mitzva in the Temple, when they circled the altar seven times. According to the kabbalists, there is a hidden link between the mitzva of arava and the seventh day.
The passage describes taking aravot on the seventh day as a Temple commemoration, a practice attributed to the prophets, and records the ruling that it is a custom without a berakha; it details beating them two or three times, or five times according to Arizal, with some preferring additional beating on furniture to detach leaves while preserving the aravot’s fitness for a lulav.
הושענא רבה / דיני חיבוט ערבה מנהג ישראל ליטול ערבה ביום השביעי זכר למקדש, וחובטים בה על הקרקע או על הכלי, כפי שהנהיגו הנביאים בזמן שבית המקדש היה קיים (רמב"ם הל' לולב ז, כב). ונחלקו האמוראים האם הנביאים קבעו את החבטה בתורת תקנה שמברכים עליה, או כמנהג שאין מברכים עליו (סוכה מד, א-ב, רש"י). למעשה נפסק שהוא מנהג ואין מברכים עליו (שו"ע או"ח תרסד, ב). חובטים בערבה פעמיים או שלוש על קרקע או כלי (רמב"ם, שו"ע או"ח תרסד, ד). ועל פי האר"י נוהגים לחבוט חמש פעמים על הקרקע. כמה אחרונים כתבו שטוב לחבוט תחילה על הקרקע כמנהג האר"י, ואח"כ על כלים כגון ספסלים, מפני שיש סוברים שטוב שייתלשו עלים בחבטה, ועל ידי חיבוט על כלים העלים נתלשים יותר (בכורי יעקב תרסד, טז; משנה ברורה יט). המדקדקים במנהגי האר"י מקפידים לחבוט חמש פעמים על קרקע שאינה מרוצפת, ומקפידים שהערבות ישארו כשרות ללולב עד סוף החבטות (כה"ח תרסד, לז).
3. Beating the Aravot The custom of Israel is to take aravot on the seventh day, to commemorate the Temple, and to beat them on the ground or something else, as the prophets instituted in Temple times (MT, Laws of Shofar, Sukka, and Lulav 7:22). The Amora’im disagree as to whether the prophets introduced this practice as an enactment, in which case a berakha is recited, or as a custom, in which case no berakha is recited (Sukka 42a-b with Rashi). The accepted practical ruling is that it is a custom, and no berakha is recited (SA 664:2). The aravot are beaten two or three times on the ground or something else (Rambam; SA 664:4). According to Arizal, the custom is to beat the aravot five times on the ground. Some Aḥaronim write that it is preferable to first beat the aravot on the ground in accordance with Arizal’s custom and then beat them on pews or other furniture, because some maintain that it is better when the beating tears off leaves, which is more likely to happen when beating them on furniture (Bikurei Yaakov 664:16; MB ad loc. 19). Those who follow Arizal meticulously beat the aravot five times on unpaved ground and make sure that the aravot remain kosher enough to be used for a lulav throughout the beating (Kaf Ha-ḥayim 664:37).
After Musaf, one takes five aravah branches separately from the lulav and strikes them on the ground five times, following a custom of the prophets; this commemorates the Temple practice of taking aravah and circling the altar, once each day and seven times on the seventh day.
אחר תפלת מוסף יקח חמשה בדי ערבה, ולא יחברם עם הלולב כלל, ויחבטם בקרקע חמש פעמים, (כנגד חמש גבורות מנצפ"ך) , לקיים מנהג נביאים שנהגו כן. זכר למקדש, שהיתה מצות ערבה נוהגת כל ז' הימים מהלכה למשה מסיני, והיו נוטלים הערבה, ומקיפים בה את המזבח. אלא שבכל יום היו מקיפים בה את המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. לפיכך קבעו חכמים בזמן הזה יום שביעי של חג למצות ערבה זכר למקדש.
Rav Yitzchak Yosef states that stripping all the leaves by beating the aravah is a children’s custom for rejoicing, while the mitzvah itself is understood either as shaking it or striking it on the ground; he cites the ruling to do both—shake it and then strike it on the ground five times.
מה שיש נוהגים שחובטים הערבה עד שיפלו כל העלין, מנהג תינוקות הוא משום שמחה. ולפי שיש אומרים שמצות חבטת ערבה היינו נענוע, [וכמו שפי' רש"י (סוכה מד:), חביט חביט, לשון נענוע] . ויש אומרים שמצותה לחבוט בה בקרקע, [הרמב"ם פ"ז הכ"ב] . וכבר פסק הרמ"א בהגה שיש לעשות שניהם לנענע בה ואחר כך לחבוט בה בקרקע ה' פעמים ודיו. [חיי אדם. ואף שמרן והאר"י ז"ל לא הזכירו אלא חבטה, טוב לעשות שתיהן. חזון עובדיה סוכות עמוד תמב] .
The passage discusses striking the aravah forcefully on the ground and raises the question of how to do so in synagogues with paved floors when loose earth is required, leaving the matter unresolved.
On this pageThe passage discusses striking the aravah forcefully on the ground and raises the question of how to do so in synagogues with paved floors when loose earth is required, leaving the matter unresolved.
Page 312
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage presents customs and reasons for the Hoshana Rabbah aravah beating: the aravah is taken separately from the lulav, generally after the final Kaddish, may or may not be waved beforehand, and is beaten five times on the ground without removing its leaves; it also discusses avoiding excessive force, not stepping on or discarding the branches disrespectfully, and various practices for storing or disposing of them afterward.
On this pageThe passage presents customs and reasons for the Hoshana Rabbah aravah beating: the aravah is taken separately from the lulav, generally after the final Kaddish, may or may not be waved beforehand, and is beaten five times on the ground without removing its leaves; it also discusses avoiding excessive force, not stepping on or discarding the branches disrespectfully, and various practices for storing or disposing of them afterward.
Page 376
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
On Hoshana Rabbah, people beat the aravot, leaving synagogues filled with scattered leaves; the passage considers whether stepping on them constitutes בזוי מצוה and cites the Mishnah Berurah that one should not step on sukkah wood even after Sukkot.
On this pageOn Hoshana Rabbah, people beat the aravot, leaving synagogues filled with scattered leaves; the passage considers whether stepping on them constitutes בזוי מצוה and cites the Mishnah Berurah that one should not step on sukkah wood even after Sukkot.
Page 39
Rav Yisrael Pesach Feinhandler (Jerusalem, 1945-2011) Avnei Yashfeh is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
וזה מיישב קועזיתינו. כה חביטת הערבה כבר כתבנו ברבבות אפחם ח״א טעם לחביטת הערבה בק p ע. וראיתי בלבועז סי׳ תרס״ד ס״ג שכ׳ נוהגץ לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש וכל המנהגים האלו שעועזין בחג הם משום שמחה דכתיב
והנה ביום הזה קורין בתורה ביום הששי וביום השביעי, המרמז לחיבור יסוד ומלכות, מפני שביום הזה הוא גם כן עיקר התיקון על פגם הברית, שיש גם כן על זה קטרוג משרו של עשו על כלל ישראל שנקראים צדיקים, וכדברינו בזה באושפיזא דיוסף, שעל פי דרוש מרמז הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח על בחינת יוסף הצדיק, כי אפילו מי שאין בו שום תורה ומצוה בשם צדיק יכונה, ועל זה יש קטרוג גדול בטענה שגם ישראל הנקראים בשם צדיקים אינם נקיים מפגם הזה... ועל זה מרמז גם כן יום חיבוט ערבה להיות נתקן הפגם הזה על ידי השם הק' יה"ו במילואו העולה ט"ל, המרמז על תיקון הפגם הראשון של אדם הראשון...
from our library copy — not yet checked against the original
ביום השביעי של החג, (דהיינו בהושענא רבא), הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא, וערבי נחל תלויים בהם, (בגבורות אלה), וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף ז' פעמים (כנגד חג"ת נהי"מ), את המזבח, (שהוא כנגד המלכות), כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, (דהיינו בהארת החכמה שמקו שמאל הנקרא יצחק), כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, (דהיינו המלכות, שבשעה שמקבלת משמאל נקראת כך), וכשהיא מתמלאת מתברך כל העולם במים...
from our library copy — not yet checked against the original
אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי, אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה משמט אני, שקלינהו ואזל, אתא אביי אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה אמאי אציב מר, אמר ליה הכי הוה מעשה, אזל לגביה אמר ליה אמטת ליה זוזי למר, אמר ליה אין אמר ליה ומאי אמר לך, אמר ליה משמט אני, אמר ליה ואמרת ליה אף על פי כן, אמר ליה לא, אמר ליה ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך, השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אף על פי כן, אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן, שקלינהו מיניה, אמר לא היה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא.
from our library copy — not yet checked against the original
