Isaac's Rosh Hashanah Judgment and the Accuser's Confusion

• Maayan Omer 3:5:18scan

  ואילו, שבשביל כך תוקעים בשופר של איל עכ״ד. ועדיפא מינה הוה ליה למימר שביום ראש השנה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר ]פרשת ויקרא דף יח׳[. ומיהו בזוהר פרשת ויצא איתא דההוא שעתא דאיתעקד יצחק על גבי מדבחא בין הערביים הוה וביארו בפרקי

• Bereshit Rabbah 56:11unverified

  וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בראשית כב, טו טז), מַה צֹּרֶךְ לִשְׁבוּעָה זוֹ, אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה וְלֹא אֶת יִצְחָק בְּנִי, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁשָּׁמַר אֶת אֲגִינוֹ שִׁבֹּלֶת נָהָר וְהִקְפִּיץ גַּם בְּנוֹ עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר, מַה צֹּרֶךְ לִשְׁבוּעָה זוֹ, רַבִּי חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה, יָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן רִאשׁוֹן וְגֵרְשָׁהּ, שֵׁנִי וְגֵרְשָׁהּ, שְׁלִישִׁי וְגֵרְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁיָּלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן עֲשִׂירִי נִתְכַּנְסוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ לוֹ הִשָּׁבַע לָנוּ שֶׁאֵין אַתָּה מְגָרֵשׁ אֶת אִמֵּנוּ מֵעַתָּה. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ נִסָּיוֹן עֲשִׂירִי, אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה. אָמַר רַבִּי חָנִין (בראשית כב, טז): כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, נִסָּיוֹן עֲשִׂירִי הוּא, וְאַתָּה אוֹמֵר כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה, אֶלָּא זֶה נִסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא קִבְּלוֹ עָלָיו אָבַד אֶת הַכֹּל [נסח אחר, כל מה שעשה]. כִּי כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו' (בראשית כב, יז), בְּרָכָה לָאָב, בְּרָכָה לַבֵּן. (בראשית כב, יז): וְהַרְבָּה אַרְבֶּה, רַבּוֹת לָאָב, רַבּוֹת לַבֵּן. (בראשית כב, יז): וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, רַבִּי אוֹמֵר זוֹ תַּרְמוֹד, אַשְׁרָיו כָּל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה בְּמַפַּלְתָּהּ שֶׁל תַּרְמוֹד, שֶׁהָיְתָה שֻׁתֶּפֶת בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד מִנְּהוֹן אָמַר בְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַשָּׁתִים [נסח אחר: קשטים], וּבְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנַת אֲלָפִים קַשָּׁתִים. (בראשית כב, יט): וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וְיִצְחָק הֵיכָן הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, שְׁלָחוֹ אֵצֶל שֵׁם לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁנִּתְעַשְּׁרָה מִפִּלְכָּהּ, אָמְרָה הוֹאִיל וּמִן הַפֶּלֶךְ הַזֶּה הִתְעַשַּׁרְתִּי, עוֹד אֵינוֹ זָז מִתַּחַת יָדִי לְעוֹלָם. כָּךְ אָמַר אַבְרָהָם, כָּל שֶׁבָּא לְיָדִי אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁעָסַקְתִּי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, לְפִיכָךְ אֵינִי רוֹצֶה שֶׁתָּזוּז מִזַּרְעִי לְעוֹלָם. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר שְׁלָחוֹ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי הָעַיִן, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁעָלוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ עוֹד לֹא נִזְכְּרוּ שְׁמוֹתָן, וּלְהֵיכָן הָלְכוּ רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵתוּ בְּרֹק. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר מֵתוּ בְּעַיִן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁנּוּ אֶת מְקוֹמָם וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ג, ח): שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיּשְׁבִים לְפָנֶיךָ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עַל מְנָת כֵּן יָרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, עַל מְנָת שֶׁיֵּעָשֶׂה בָּהֶן מוֹפֵת. וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בראשית כב, טו טז), מַה צֹּרֶךְ לִשְׁבוּעָה זוֹ, אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה וְלֹא אֶת יִצְחָק בְּנִי, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁשָּׁמַר אֶת אֲגִינוֹ שִׁבֹּלֶת נָהָר וְהִקְפִּיץ גַּם בְּנוֹ עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר, מַה צֹּרֶךְ לִשְׁבוּעָה זוֹ, רַבִּי חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה, יָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן רִאשׁוֹן וְגֵרְשָׁהּ, שֵׁנִי וְגֵרְשָׁהּ, שְׁלִישִׁי וְגֵרְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁיָּלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן עֲשִׂירִי נִתְכַּנְסוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ לוֹ הִשָּׁבַע לָנוּ שֶׁאֵין אַתָּה מְגָרֵשׁ אֶת אִמֵּנוּ מֵעַתָּה. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ נִסָּיוֹן עֲשִׂירִי, אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה. אָמַר רַבִּי חָנִין (בראשית כב, טז): כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, נִסָּיוֹן עֲשִׂירִי הוּא, וְאַתָּה אוֹמֵר כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה, אֶלָּא זֶה נִסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא קִבְּלוֹ עָלָיו אָבַד אֶת הַכֹּל [נסח אחר, כל מה שעשה]. כִּי כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו' (בראשית כב, יז), בְּרָכָה לָאָב, בְּרָכָה לַבֵּן. (בראשית כב, יז): וְהַרְבָּה אַרְבֶּה, רַבּוֹת לָאָב, רַבּוֹת לַבֵּן. (בראשית כב, יז): וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, רַבִּי אוֹמֵר זוֹ תַּרְמוֹד, אַשְׁרָיו כָּל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה בְּמַפַּלְתָּהּ שֶׁל תַּרְמוֹד, שֶׁהָיְתָה שֻׁתֶּפֶת בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד מִנְּהוֹן אָמַר בְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַשָּׁתִים [נסח אחר: קשטים], וּבְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנַת אֲלָפִים קַשָּׁתִים. (בראשית כב, יט): וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וְיִצְחָק הֵיכָן הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, שְׁלָחוֹ אֵצֶל שֵׁם לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁנִּתְעַשְּׁרָה מִפִּלְכָּהּ, אָמְרָה הוֹאִיל וּמִן הַפֶּלֶךְ הַזֶּה הִתְעַשַּׁרְתִּי, עוֹד אֵינוֹ זָז מִתַּחַת יָדִי לְעוֹלָם. כָּךְ אָמַר אַבְרָהָם, כָּל שֶׁבָּא לְיָדִי אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁעָסַקְתִּי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, לְפִיכָךְ אֵינִי רוֹצֶה שֶׁתָּזוּז מִזַּרְעִי לְעוֹלָם. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר שְׁלָחוֹ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי הָעַיִן, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁעָלוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ עוֹד לֹא נִזְכְּרוּ שְׁמוֹתָן, וּלְהֵיכָן הָלְכוּ רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵתוּ בְּרֹק. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר מֵתוּ בְּעַיִן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁנּוּ אֶת מְקוֹמָם וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ג, ח): שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיּשְׁבִים לְפָנֶיךָ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עַל מְנָת כֵּן יָרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, עַל מְנָת שֶׁיֵּעָשֶׂה בָּהֶן מוֹפֵת.

  from our library copy — not yet checked against the original

• Poked Akarim 4:6unverified

  וחשק זה דבני הוא החשק של יצחק אע"ה שהוא הראשון שמצינו בתורה שהתפלל על בנים דבאברהם לא נזכר בזה תפלה להדיא רק כמזכיר דבר זה וכמתאונן לבד וכמ"ש בזוהר תולדות (קל"ז רע"ב) ע"ש [ומ"ש רש"י (פ' לך ט"ז ה') כשנתפללת עליך כו' לאו דוקא ובבר"ר (פמ"ה) לא אמרו בזה לשון תפלה רק תבע דקיון ובא ללות זרע יעו"ש ודבריהם באו בדיוק גמור וכמפורש בדברי הזוהר הנז' ועמש"ל סי' ב'] ודבר זה ג"כ מצד השורש שהי' בו מיצחק שהוא הולידו כי שורש החשק לבנים אינו אלא בישראל לבד וכמש"ל (סי' ב), ויצחק הוא הראשון לשם ישראל שנימול לשמונה ונולד בקדושה הורתו ולידתו משא"כ אאע"ה נקרא בחגיגה (ג' א') תחלה לגרים אלא שזכה אחר לידת יצחק להיות נקרא איתן האזרחי (כמ"ש בב"ב ט"ו א') להיות אזרח בישראל ותיקן גם הילדות כאלו נולד בקדושה כמ"ש בבר"ר (פל"ט) ע"פ לך טל ילדותך וכן נק' ישראל (כמ"ש בבר"ר פס"ג) והכל מצד ההשתלשלות שממנו אבל יצחק עצמותו כן, והוא התחלת התגלות התורה דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא (כמ"ש בזה"ק ח"ב פ' סע"ב) כי באאע"ה אף דהוא עצמו קיים כהת"כ (כמ"ש ביומא כ"ח ב') וב' כליותיו היו נובעות תורה (כמ"ש בבר"ר פס"א) מ"מ עיקר שם תורה לשון הוראה שמורה דרך לאחרים זה לא נתברר עדיין באאע"ה שלכל אותן שלמד לא נשאר בהם כלום רק מה שלימד אח"כ לבנו יצחק זה נשאר קיים לעד, וביצחק לא מצינו עוד נ פש אשר עשה ושלמד לאחרים שכבר הי' בוח כח הצמצום לצמצם ההשפעה שלא ללמד ולהשפיע תורת חסד לחיצונים ולשאין ראויים לה ולא לימד אלא לבניו, ומ"מ גם בהם הי' שאין ראוי אלא שנקרא ישראל מומר בקידושין (י"ח א') שהי' בו שורש יהדות מלידה דע"כ ראשו קבור במערת המכפלה בעטפי' דיצחק (תרגום יונתן ויחי נ' י"ג) ע"ש הציד בפיו דנפשות רע"ק ור"מ שרשי תושב"ע דהמשניות יסוד תושבע"פ סת"מ ר"מ וכולהו אליבא דרע"ק כנודע, וע"כ גם בו הי' קצת אחיזה לד"ת ומ"מ סוף סוף הי' פסולת ג"כ, ושלימות התורה הי' ביעאע"ה שמטתו שלימה שהוא שלימות מדת אמת זו תורה, ומ"מ מסטרא דגבורה נפקא כבר החל שורש היציאה ביצחק, ולפי שעיקר ענין התורה הוא ההשתדלות במצות ומע"ט שהם תולדותיהם של צדיקים (כמ"ש בתנחומא נח וברש"י עה"ת שם) ע"כ הוא עיקר ההשתדלות בתולדות גופנים ג"כ, והוא השורש לבקש בני שהוא הסוף דקיום החיות גם כשיעדר עצמותו ישאר קיים במין, דהבן הוא חלק מחיות האב ונמשך ממנו ולהיות חיותו מושך גם אחר מותו וזה בכח הגבורה שבשמאל דנקרא גבורת אנשים וכחצים ביד גבור כן בני הנעורים, ונאמר אשתך כגפן פורי' וגו' כן יבורך גבר ירא ד' ונאמר אשרי איש ירא את ד' וגו' גבור בארץ יהי' זרעו, ונמשך מן הבינה אותיות בני (עי' בזה"ק האזינו ר"נ א') שהוא מן הלב מבין דשרש כח הבנים הוא ממעמקי לב האבות:

  from our library copy — not yet checked against the original

• Yisrael Kedoshim 8:2unverified

  ויצחק הוא הראשון שנימול לשמונה להיות מלידה מבטן מקודש להשם יתברך שזהו השורש דישראל המקודשים להשם יתברך בתולדה בלא השתדלותם ועל כן נאמר בו צחוק עשה וגו' כל השומע יצחק וגו' שנתרבה הצחוק והחדוה בעולם בלידתו ונא' ויעש משתה גדול ביום הגמל וגו' ולא נמצא מקודם משתה בתורה וזה היה ביום ה"ג מ"ל כי שמחת ה' במעשיו היינו בעולם שברא נשלם אז בלידת יצחק. ומילתו לשמונה שזהו האות הברית שבבשרו דמקודש לשמים. דעבודה זרה היה כלל הבריאה בשביל ישראל. ובפסחים (ע"ט:) פירש על הסעודה דלעתיד כשיגמול חסד עם זרעו של יצחק. היינו כשיבורר מעלת וקדושת ישראל אחר כל הבירורין שעברו עליהם בכל ימי עולם הזה בכל הדורות בכלל ובפרטים. ונק' עיין שם יצחק כי אברהם נקרא בחגיגה תחלה לגרים וישמעאל גוי הוא מה שאין כן יצחק דכבר הורתו ולידתו בקדושה. עשו נקרא בקדושין ישראל מומר כי כל זרע יצחק זכו לשם ישראל. אלא דעד שלא בא יעקב להיות חוט המשולש שלא ינתק עדיין היה אפשר לינתק ועשו ניתק מעליו קדושת היהדות שהיש לומר מאבותיו ונעקר מקדושת ישראל לגמרי על ידי עונותיו. מה שאין כן בזרע יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה דאי אפשר לנתק שם ישראל ממנו לגמרי אפילו יגדיל עונות עד לשמים. וג' אבות הם נגד קדושות הנזכרות קדושת אברהם שהוא תחלה לגרים ואב המון גוים דגם הגרים נקראים זרעו הוא הראשון לקדושה דהשתדלות אדם באתערותא דילי' שמתחלה עובד עבודה זרה וכו' ואברהם אבינו הכיר את בוראו ומסר נפשו על קידוש השם. ואחר כך יצחק כבר נולד בקדושה מאבותיו וכל השתדלותו להחזיק קדושה זו שבתולדה להיות גם ממנו מורשה לזרעו דהם זרע יעקב שנשאר בהם כח יצחק. וקדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא צורת האדם שבמרכבה במראה הנבואה שמדמין הצורה ליוצרה הוא זכה לשורש הקדושה עד שנקרא אל כמו שאמרו ז"ל ע"פ ויקרא לו וגו' היינו להיות כמוהו ממש ורק על כל ישראל אמר יכול כמוני וכו' דאי אפשר. וגם זה רק בעולם הזה מצד שיש מקום לטומאה ורע ושאור שבעיסה. אבל לעתיד איתא שעתידים צדיקים ליקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא דהיינו שיהיו כביכול כמוהו דאז יעשה חדשה דנקבה תסובב גבר. הרומז לקודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא כנסת ישראל כידוע. ויעקב זכה לזה גם בעולם הזה דעכי אם (תענית ה' ע"א) דלא מת. ולא כאליהו דעלה לרקיע ונתהפך למלאך רק צורת אדם שלו קיים לעלמי עד כי הוא הצורה שבכסא הכבוד וממנו הוא ההמשכה גם לקדושה שלמעלה בשורש ובתולדה לכל זרעו אחריו. ויצחק הוא הראשון שנימול לשמונה להיות מלידה מבטן מקודש להשם יתברך שזהו השורש דישראל המקודשים להשם יתברך בתולדה בלא השתדלותם ועל כן נאמר בו צחוק עשה וגו' כל השומע יצחק וגו' שנתרבה הצחוק והחדוה בעולם בלידתו ונא' ויעש משתה גדול ביום הגמל וגו' ולא נמצא מקודם משתה בתורה וזה היה ביום ה"ג מ"ל כי שמחת ה' במעשיו היינו בעולם שברא נשלם אז בלידת יצחק. ומילתו לשמונה שזהו האות הברית שבבשרו דמקודש לשמים. דעבודה זרה היה כלל הבריאה בשביל ישראל. ובפסחים (ע"ט:) פירש על הסעודה דלעתיד כשיגמול חסד עם זרעו של יצחק. היינו כשיבורר מעלת וקדושת ישראל אחר כל הבירורין שעברו עליהם בכל ימי עולם הזה בכל הדורות בכלל ובפרטים. ונק' עיין שם יצחק כי אברהם נקרא בחגיגה תחלה לגרים וישמעאל גוי הוא מה שאין כן יצחק דכבר הורתו ולידתו בקדושה. עשו נקרא בקדושין ישראל מומר כי כל זרע יצחק זכו לשם ישראל. אלא דעד שלא בא יעקב להיות חוט המשולש שלא ינתק עדיין היה אפשר לינתק ועשו ניתק מעליו קדושת היהדות שהיש לומר מאבותיו ונעקר מקדושת ישראל לגמרי על ידי עונותיו. מה שאין כן בזרע יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה דאי אפשר לנתק שם ישראל ממנו לגמרי אפילו יגדיל עונות עד לשמים. וג' אבות הם נגד קדושות הנזכרות קדושת אברהם שהוא תחלה לגרים ואב המון גוים דגם הגרים נקראים זרעו הוא הראשון לקדושה דהשתדלות אדם באתערותא דילי' שמתחלה עובד עבודה זרה וכו' ואברהם אבינו הכיר את בוראו ומסר נפשו על קידוש השם. ואחר כך יצחק כבר נולד בקדושה מאבותיו וכל השתדלותו להחזיק קדושה זו שבתולדה להיות גם ממנו מורשה לזרעו דהם זרע יעקב שנשאר בהם כח יצחק. וקדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא צורת האדם שבמרכבה במראה הנבואה שמדמין הצורה ליוצרה הוא זכה לשורש הקדושה עד שנקרא אל כמו שאמרו ז"ל ע"פ ויקרא לו וגו' היינו להיות כמוהו ממש ורק על כל ישראל אמר יכול כמוני וכו' דאי אפשר. וגם זה רק בעולם הזה מצד שיש מקום לטומאה ורע ושאור שבעיסה. אבל לעתיד איתא שעתידים צדיקים ליקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא דהיינו שיהיו כביכול כמוהו דאז יעשה חדשה דנקבה תסובב גבר. הרומז לקודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא כנסת ישראל כידוע. ויעקב זכה לזה גם בעולם הזה דעכי אם (תענית ה' ע"א) דלא מת. ולא כאליהו דעלה לרקיע ונתהפך למלאך רק צורת אדם שלו קיים לעלמי עד כי הוא הצורה שבכסא הכבוד וממנו הוא ההמשכה גם לקדושה שלמעלה בשורש ובתולדה לכל זרעו אחריו.

  from our library copy — not yet checked against the original

• Yisrael Kedoshim 9:4unverified

  כי הג' אבות הם שורש לג' קדושות הנזכרות אברהם אבינו ע"ה שנקרא תחלה לגרים הוא התחלת הקדושה שמלמטה בהגדרת כל אבריו וכחותיו להיות הכל בקדושה והוא הוצרך לקרב את עצמו כמו שאמרו בקדושין (ע' סוף ע"ב) דבגרים תחלה והיו לי לעם עיי"ש ברש"י ונתנסה בי' נסיונות להתברר בי' המדריגות של כל קומה מצד קדושת עצמו שמלמטה במלחמת היצר. כי כל נסיון על כרחך שיש בו יצר הרובץ ומסית והוא צריך להתגבר נגדו דאם כבר יצרו בידו אין כאן נסיון ואף שהוא זכה אחר כך ליקרא איתן האזרחי להיות נחשב לאזרח בישראל וכמשז"ל דאברהם נקרא ישראל (בראשית רבה ריש פרשה ס') זהו אחר שיצא ממנו יעקב שזכה לשם ישראל כי שרית וגו' שנעשה שר גם בעליונים כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד שהוא הדמות אדם שעל הכסא המושל בכל צבא מעלה כי זכה להתדבק בשורש הקדושה שבלי גבול כלל ולא היה צריך עוד לגדרים וגבולים כי הי' מטתו שלימה שלא היה בו עוד מציאות לשום פסולת כלל, מה שאין כן אברהם ויצחק שיצא מהם פסולת אף שבאמת ישמעאל ועשו אין נקראים זרעם כלל כמשז"ל זהו אחר שנבחר יעקב לחבל נחלתו יתברך ונעשו כל האבות חבל אחד וכי אם כלול מכל הקדושות והוא רק מצד כח קדושת יעקב שהיו גנוז בהם גם כן שהרי מהם הוא שנשתלשל ויצא אבל בקדושתם שמצד עצמם היה עדיין מקום ליציאת פסולת ואברהם אבינו ע היה הלוך ונסוע הנגבה היינו אוחז בהילוך והשתדלות להגיע למדגירה להיות מנוגב מכל תאות וחמדות עולם הזה לגמרי ועבודה זרה היה השתדלותו כל ימיו. ויצחק כבר היה יושב בארץ הנגב להיות מנוגב מכל ויצרו בידו ועל כן לא היה צריך למלחמות ונסיונות. וגם העקידה לא נחשב לנסיון לו כלל כי הוא זכה להקדושה שמלמעלה להיות יצרו בידו שזהו מה שהוסיף הוא להיות נקרא אב בפני עצמו ויחוד שם שמים עליו בפני עצמו כי הוא המשיך שורש קדושה חדשה בעולם דהקדושה מלמטה כבר היה לו מ֔רָשָׁה מאברהם והוא המשיך הקדושה שלמעלה.

  from our library copy — not yet checked against the original

• Mishnah Berurah 188:19unverified

  Filed under: ראש השנה

• Arukh HaShulchan, Orach Chaim 583:2unverified

  Filed under: ליל ראש השנה

• עמק התשובה רבבות אפרים ח"ג סי' רצ"ברבבות אפרים, ח״ג סי׳ רצ״בscan

  Filed under: שאר זמני השנה

Related sheets