The Order of Tefillin Passages in Rabbeinu Tam

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד סִדְרָן? ״קַדֶּשׁ לִי״ ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״ מִיָּמִין, ״שְׁמַע״ ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ מִשְּׂמֹאל. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא? אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן מִימִינוֹ שֶׁל קוֹרֵא, כָּאן מִימִינוֹ שֶׁל מַנִּיחַ, וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא כְּסִדְרָן. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: הֶחְלִיף פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ פְּסוּלוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן

§ The Sages taught in a baraita: How does one arrange the four passages inside the phylacteries? The passage of: “Sanctify unto Me” (Exodus 13:1–10), and the passage of: “And it shall be when He shall bring you” (Exodus 13:11–16), are placed on the right; the passage of: “Listen, O Israel” (Deuteronomy 6:4–9), and the passage of: “And it shall come to pass, if you shall hearken diligently” (Deuteronomy 11:13–21), are placed on the left. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that one places them in the opposite manner, with the first two passages on the left and the latter two on the right? Abaye said that it is not difficult: Here it means to the right of the reader, i.e., one who is standing opposite the one donning the phylacteries, whereas there it means to the right of the one who is donning the phylacteries. And in this manner the reader reads the passages in their order, as they appear in the Torah, starting with Exodus 13:1–10 to his right. Rav Ḥananel says that Rav says: If one exchanged its passages, i.e., placed them in a different order within the compartment, the phylacteries are unfit. Abaye said: We did not say this

אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִילִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְקוֹצוֹ שֶׁל יוּד. וְהָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל אוֹת שֶׁאֵין גְּוִיל מוּקָּף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, פְּסוּלָה.

§ The mishna teaches: With regard to the four passages that are in the phylacteries, i.e., the two passages that are written in the mezuza and two additional passages (Exodus 13:1–9, 11–16), the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others, and the absence of even one letter prevents fulfillment of the mitzva with the rest of them. The Gemara asks: Isn’t it obvious that the inclusion of every letter is necessary? Rav Yehuda says that Rav says: It is necessary to state this ruling only to teach that even the absence of the thorn, i.e., a small stroke, of a letter yod prevents fulfillment of the mitzva. The Gemara asks: But isn’t this also obvious, since the letter is not formed properly? Rather, it is necessary only according to another statement that Rav Yehuda says. As Rav Yehuda says that Rav says: Any letter that is not encircled with blank parchment on all four of its sides, as its ink connects to the letter above it, below it, preceding it, or succeeding it, is unfit.

והיה לך לאות. יְצִיאַת מִצְרַיִם תִּהְיֶה לְךָ לאות: על ידך ולזכרון בית עיניך. שֶׁתִּכְתֹּב הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ וְתִקְשְׁרֵם בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ:

והיה לך לאות AND IT SHALL BE FOR A SIGN UNTO THEE — i. e. the Exodus from Egypt shall be to thee as a sign על ידך ולזכרון בין עיניך UPON THINE HAND AND AS A MEMORIAL BETWEEN THINE EYES — meaning, that you shall write these paragraphs (verses 1—10 and 11—16) and bind them upon the head and upon the arm.

וקשרתם לאות על ידך. אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבַּזְּרוֹעַ: והיו לטטפת בין עיניך. אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, וְעַל שֵׁם מִנְיַן פָּרָשִׁיּוֹתֵיהֶם נִקְרְאוּ טֹטָפוֹת, טט בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם פת בְּאַפְרִיקֵי שְׁתַּיִם (סנהדרין ד'):

וקשרתם AND THOU SHALT BIND THEM [ … UPON THY HAND] — These are the Tephillin that are placed on the arm, לטטפות בין עיניך AND THEY SHALL BE FOR FRONTLETS BETWEEN THINE EYES — these are the Tephillin that are placed upon the head. It is in reference to the number of the Scriptural sections contained in them that they are termed טטפת, for טט denotes "two" in Katpi and פת in Afriki denotes "two" (Sanhedrin 4b; cf. Rashi on Exodus 13:16).

ונשוב לדרכנו ונאמר כי תפלה של יד היא כנגד אות ה"א ב' של שם. ומה שנאמר ולטוטפות בין עיניך, כי הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח הוא"ו. ובספר יצירה י"ב פשוטות ה' ו' ז' ח' וכו'. יסודן ראיה שמיעה וכו'. בכאן רמז תשעה אספקלריאות. כיצד ה' ד' טטפת, כמו שאמרו טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, הרי ט', כנגד ט' אספקלריאות שמתוכם נתנבאו הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה. ידכה רמז אל ה"א שניה של שם. וכבר כתבתי כי ה"א נקראת לב, והיא חכמה שנתנה לשלמה, ונגד הה"א הזאת השניה הם תפלה של יד ותפלה של ראש ה' בתים, אחד של יד וד' של ראש כמנין ה', וכשהוא מניח תפילין מניח של יד תחלה ואחר כך של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך של יד, כמו שארז"ל "והיו לטוטפות בין עיניך" וכו' יהיו שנים. ועוד יש לנו לתת טעם אחר, שכן כתיב וקשרתם לאות על ידך תחלה, ואחר כך והיו לטטפת בין עיניך, וטעם הדבר מפני שתפלה של יד היא כנגד האות עצמה, והתפלה של ראש הוא הזכרון הנמצא מכח האות, והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. והאות גורמת לזכרון, ואין הזכרון גורם לאות, ועל כן ראוי להיות האות קודמת ומתאחרת בשעה שחולצן, שאם אין אות במה יהיה זכרון. וראויות היו להיות זו את זו אלא שיש טעם בדבר. והטעם הזה תלוי במה שאמרו הקב"ה מניח תפילין...

יש לך להתבונן על סוד התפילין וכוונתם ארבע פרשיות שבראש רומזים לארבע ספירות חכמ"ה בינ"ה גדול"ה גבור"ה והפרשיות מורות עליהן. הראשונה קדש לי כל בכור מורה על ראשית שהיא חכמ"ה ואמרו עליה בספר הזוהר [ואתחנן רס"ב א'] ודא איקרי פטר כל רחם פתחא דכל משיכותא ויסודא דלעילא. שנייה להתבונן על יציאת מצרים מורה על בינה מפני שיציאת ישראל ממצרים מורה על שיחרור עבדים אשר הוא ביובל והיובל הוא בשנה הנ' והרמז בו לבינה שיש לה נ' שערים והיא רמוזה בה"א הראשונה של שם המיוחד והתבונן בתנועת הה"א שאין בה רק הוצאת הרוח כד"א ביום הניח י"י לך מעצבך (ישעיה יד ג). שלישית שמע מורה על אהבת חסד.

ד' זיינין על כל אחת, והן ה' של ונתנה לך ושתי ההי"ן של הקשה וה' של ויהרג וה' של ידכה, וכל המלות מורות על מדת הדין ואין זה במשפט ספר תורה אלא במשפט תפילין של יד בלבד, ואח"כ מניח של ראש והם ד' בתים קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, (דברים ו׳:י׳), שמע (שם יא), והיה אם שמוע. קדש לי כל בכור כנגד החכמה שהיא ראשית ויורה על זה לשון קדש שהוא מלשון קודש (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש, (שמות ט״ו:י״א) נאדר בקדש שהוא החכמה, וכן לשון זכר. והיה כי יביאך שמדבר ביציאת מצרים כנגד בינה להתבונן ביציאת מצרים כנראה שחסר קצת וכוונתו שמע רומז לגדולה, והיה אם שמוע רומז לגבורה וזהו סוד מצות תפילין, החכמה והבינה הגדולה והגבורה כנגד ד' פרשיות שבתפילין גם שי"ן של ד' ראשים, והתפארת הם התפילין עצמן וזה סוד המאמר שהקב"ה מניח תפילין, והנצח וההוד כי כל הרישי"ן של ג' ראשים והאחרונה הוא קשר של תפילין, וזהו שאמרו (שמות ל״ג:כ״ג) וראית את אחורי הראהו קשר של תפילין.

וביאור זה כי העושה דברים הללו ממשיך אליו המדות כענין המקריב קרבן, ויש במצות התפילין שם של שדי אות שי"ן בקומט התפר ואות דל"ת ויו"ד ברצועות, דל"ת בקשר של ראש ויו"ד בקשר של יד, ויש לכל זה טעם נפלא וענין עצום עיקרי. וכבר דרשו רז"ל (מנחות דף לה) אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, ואמר אביי דל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני, ואמר אביי יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני, ותניא (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' כלומר כי שי"ן עליך ויראו ממך, לפי שאות שי"ן רמז לשכינה וארבעה בתים לארבע חיות המרכבה העומדים לד' רוחות העולם ויתבאר לנו מזה כי השכינה משפעת כח לד' חיות הקודש ולארבע רוחות העולם וכן מעלה ומטה, מפני זה הרצועות מקיפות את הראש ומתחברות למעלה ומשתלשלות ויורדות למטה כי כן השכינה מקפת לכל ומנהגת את הכל מעלה ומטה, ואם כן מתוך מצות התפלין אנו למדין שהשכינה דבקה בישראל. וגילה לך החכם בכאן כי מתוך מצות התפלין המלך הוא קשור ודבוק עמנו כי המצוה הזאת פעולה שהיא מאמתת הדעת ההיא שהשכינה דבקה בישראל.

(ג) ולר"ת - כתבו הפוסקים דגם ר"ת מודה דבעינן כתיבתן כסדר שהם כתובין בתורה שהוא קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע אלא דפליג ארש"י לענין הנחתן בבתים וע"כ הרוצה לכתוב תפילין לדעת ר"ת יכתוב בשל יד שהם בקלף אחד קדש והיה כי יביאך ויניח חלק והיה אם שמוע ויכתוב שמע ואח"כ יכתוב והיה אם שמוע ובש"ר יכתבם בארבע קלפים כסדר ממש ויסדרם בבתים. קדש. והיה כי. והיה אם. שמע. ולענין דיני פתוחות וסתומות בהתפילין איך להתנהג לדעתו כבר ביארנו לעיל בע"ה בסימן ל"ב עי"ש: (ד) כרש"י והרמב"ם - וכתב בב"י ושאר אחרונים דכן עיקר וכן הסכים הגר"א בביאורו: (ה) ויניח וכו' - והנוהג כן להניח ב' זוגות תפילין יניח של רש"י למטה לצד הפנים ושל ר"ת למעלה. וכ"כ האר"י ז"ל שיכניס תחלה של רש"י ויעמידם לצד הכתף ואחריהם של ר"ת לצד היד ושניהם על הקיבורת ויניח בראשו של רש"י למטה ושל ר"ת יותר למעלה ושניהם במקום הראוי לתפילין והרצועות דר"ת יהיה מכוסה תחת רצועות דרש"י שלא יתגלו רק רצועות דרש"י ותפילין דר"ת יהיו קטנים מתפילין דרש"י עיין ספר הכוונת תפילין פרק י' י"ב. מי שמניח תפילין של יד של דעת ר"ת ותש"ר כדעת רש"י והרמב"ם אם יוצא ידי חובתו פסק שבות יעקב ח"א סי' ב' דאינו יוצא אליבא דכו"ע אבל בשעת הדחק מותר להניחם כך דהא בשעת הדחק יוצא אם מניח אחת לבד ומ"מ לא יברך רק על אותו שנכתבה ע"פ מנהגינו כדעת רש"י והרמב"ם ואם של ראש נכתבה ע"פ דעת רש"י יש להניח של ראש תחילה וכשחולץ חולץ של יד תחלה עי"ש:

סדר הנחת הפרשיות בתפילין והמהדרים אשר להם ב' זוגות תפילין. ובו ד סעיפים: סדר הנחתן בבתים לרש"י והרמב"ם קדש משמאל המניח בבית החיצון ואחריו כי יביאך בבית שני ושמע בבית השלישי והיה אם שמוע בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו ולר"ת בבית הג' והיה אם שמוע ובבית הד' שהוא החיצון שמע ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם: ירא שמים יצא ידי שניהם ויעש' שתי זוגות תפילין ויניח שניהם ויכוין בהנחתן באותם שהם אליבא דהלכת' אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא כי מקום יש בראש להניח שני תפילין וכן בזרוע ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד יניח כדברי האחד של יד ושל ראש (ויסלקם מיד) ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונ' (וי"א שאם) לא יוכל להניח בבת אחת יניח של רש"י ויברך עליהם ויהיו עליו בשעת ק"ש ותפלה ואחר התפלה יניח של רבינו תם בלא ברכ' ויקרא בהם שמע והיה אם שמוע:

The order of the placement [of the head tefillin scrolls] in their compartments [is as follows]: per Rashi and Rambam, [the] "Kadesh" [scroll] goes in the compartment furthest to the left of the one wearing the tefillin, in the compartment on the left edge of the tefillin. After it is [the scroll] "Ki Yeviacha" in the second compartment [counting from the left of the wearer], and [the scroll] of "Shema" in the third compartment, and [the scroll of] "Vehayah Im Shamoa" in the fourth compartment, which is the external compartment on the wearer's right. According toe Rabbenu Tam, in the third compartment one places "Vehayah Im Shamoa" and in the fourth compartment - that is the external one - Shema. And the popularly accepted custom is to follow Rashi and Rambam's view. One who fears Heaven will seek to fulfill the commandment according to both views, by making two pairs of tefillin and wearing both. He shall have the intent upon putting them on that, "With the pair that correctly express the true halacha I am fulfilling my obligation, and the remainder are just ordinary straps." [And this is possible to do] as there is space on the head to wear two pairs of tefillin and likewise on the arm. If he does not know the precise place such that he could wear them both simultaneously, then he shall wear according to one view [the tefillin] of arm and head (outtake: and remove them immediately) and then place the other set [upon himself] in reliance on his initial blessing. If (outtake: and there are those who say) he cannot wear them both simultaneously, he should wear those [made according to] Rashi's view and bless upon them and they should be upon him at the time of reading Shema and the Tefilah [aka Shemoneh Esreh]. Then after the Tefilah he shall place tefillin of Rabbenu Tam without a blessing and read, while wearing them, [the paragraphs of] Shema and Vehayah Im Shamoa.

וְיֵשׁ בְּסֵדֶר זֶה מַחֲלֹקֶת יְשָׁנָה בֵּין הַגְּאוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים, וְנֶחְלְקוּ גַּם כֵּן בָּזֶה רַשִׁ"י וְרַבֵּנוּ תָּם. רַשִׁ"י וְסִיעָתוֹ מְפָרְשִׁים דִּבְרֵי חֲכָמִים: "שְׁמַע" "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" מִשְּׂמֹאל — שְׂמֹאל זוֹ הַתְחָלָתָהּ הִיא מֵאֶמְצַע רֹאשׁ הַמֵּנִיחַ, שֶׁשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הֵן בִּשְׂמֹאל רֹאשׁ הַמֵּנִיחַ, שֶׁהוּא יְמִין הַקּוֹרֵא, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת הֵן מֵאֶמְצַע הָרֹאשׁ לְצַד יְמִינוֹ, שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַקּוֹרֵא, וּתְחִלַּת שְׂמֹאל זוֹ הִיא פָּרָשַׁת "שְׁמַע" וְאַחֲרֶיהָ פָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", וְנִמְצָא שֶׁפָּרָשַׁת "קַדֶּשׁ" הוּא בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁמִּשְּׂמֹאל הַמֵּנִיחַ שֶׁהוּא יְמִין הַקּוֹרֵא, וְאַחֲרֶיהָ "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ", וְאַחֲרֶיהָ "שְׁמַע" מִימִין הַמֵּנִיחַ שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַקּוֹרֵא, וְאַחֲרֶיהָ "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" בַּבַּיִת הַחִיצוֹן. וְנִמְצָא שֶׁהַקּוֹרֵא כְּשֶׁקּוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ מִימִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ — קוֹרֵא אוֹתָן כְּסִדְרָן כְּמוֹ שֶׁהֵן כְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁכְּתִיבָתָן צְרִיכָה לִהְיוֹת כְּסִדְרָן — כָּךְ הֲנָחָתָן בַּבָּתִּים צְרִיכָה לִהְיוֹת כְּסִדְרָן לְגַבֵּי הַקּוֹרֵא. אֲבָל רַבֵּנוּ תָּם וְסִיעָתוֹ מְפָרְשִׁים מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: "שְׁמַע" "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" מִשְּׂמֹאל — שְׂמֹאל זוֹ הַתְחָלָתָהּ הִיא בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁמִּימִין הַמֵּנִיחַ שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַקּוֹרֵא, וְשָׁם נוֹתְנִין פָּרָשַׁת "שְׁמַע", וְאַחֲרֶיהָ "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לוֹ הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לִימִין הַקּוֹרֵא. וְנִמְצָא שֶׁפָּרָשַׁת "שְׁמַע" הִיא בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁמִּימִין הַמֵּנִיחַ, וּפָרָשַׁת "קַדֶּשׁ" בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁבִּשְׂמֹאלוֹ. וְסִימָן לַדָּבָר הוּא "שִׁי"נִין", דְּהַיְנוּ שִׁי"נִין שֶׁל "קַדֶּשׁ" וּ"שְׁמַע" אֵצֶל שִׁי"נִין שֶׁבִּצְדָדֵי הַבָּתִּים הַחִיצוֹנִים. וּפָרָשִׁיּוֹת "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" — הֵן בָּאֶמְצַע, וְסִימָן לַדָּבָר "הֲוָיוֹת" סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ. וּלְפִי שֶׁכְּתִיבָתָן כְּסִדְרָן — לְדִבְרֵי הַכֹּל, לָכֵן בַּפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל יָד שֶׁהֵן נִכְתָּבוֹת בִּקְלָף אֶחָד — צָרִיךְ לְהָנִיחַ חָלָק פָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", וְיִכְתֹּב תְּחִלָּה פָּרָשַׁת "שְׁמַע" בִּקְצֵה הַקְּלָף, וְאַחַר־כָּךְ לְפָנֶיהָ פָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ". וְצָרִיךְ לְהָנִיחַ חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, בְּסוֹף שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבְּפָרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ", כְּדֵי שֶׁפָּרָשַׁת "שְׁמַע" שֶׁבְּרֹאשׁ שִׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַּדַּף שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ תִּהְיֶה פָּרָשָׁה פְּתוּחָה, כְּמוֹ שֶׁהִיא פְּתוּחָה בַּתּוֹרָה. וְכֵן צָרִיךְ לְהָנִיחַ בְּסוֹף פָּרָשַׁת "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ", לְהַנּוֹהֲגִים לְהַתְחִיל פָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" בְּרֹאשׁ שִׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּשְׁאָר הַפָּרָשִׁיּוֹת. אֲבָל לְהַנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹתָהּ סְתוּמָה, וּמְנִיחִין לְפָנֶיהָ חָלָק כְּתֵשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּרֹאשׁ שִׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה — אֵין לָהֶם לְהָנִיחַ חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת בְּסוֹף פָּרָשַׁת "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ": וְהָעִקָּר כְּרַשִׁ"י וְסִיעָתוֹ. וְכֵן מִנְהַג הָעוֹלָם. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כֵּיוָן שֶׁתְּפִלִּין אֵלּוּ פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה לְרַבֵּנוּ תָּם וְסִיעָתוֹ — נִמְצָא שָׁרוּי כָּל יָמָיו בְּלֹא תְּפִלִּין, לָכֵן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְיַעֲשֶׂה שְׁנֵי זוּגֵי תְּפִלִּין וִינִיחֵם יַחַד, וִיכַוֵּן בַּהֲנָחָתָן: בְּאוֹתָן שֶׁהֵן כַּהֲלָכָה — אֲנִי יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה, וְהַשְּׁאָר הֵן כִּרְצוּעוֹת בְּעָלְמָא, כִּי מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ לְהָנִיחַ שְׁנֵי זוּגֵי תְּפִלִּין, וְכֵן בַּזְּרוֹעַ. וְיָנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שֶׁל רַשִׁ"י לְמַטָּה לְצַד הַפָּנִים, וְשֶׁל רַבֵּנוּ תָּם לְמַעְלָה מֵהֶן (וְכֵן בַּזְּרוֹעַ). וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֵּנִיחַ שְׁנֵי זוּגוֹת תְּפִלִּין כְּשֵׁרוֹת עוֹבֵר בְּ"בַל תּוֹסִיף", אִם הוּא מִתְכַּוֵּן לַמִּצְוָה בִּשְׁנֵיהֶם, וְאַף אִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לַמִּצְוָה אֶלָּא בְּאַחַת מֵהֶן — אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִכָּל מָקוֹם כָּאן שֶׁזּוּג אֶחָד הוּא פָּסוּל מִמַּה נַּפְשָׁךְ — אֵין כָּאן מִשּׁוּם "בַּל תּוֹסִיף" כְּלָל, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אֶלָּא מִצְוָה אַחַת, וְלֹא הוֹסִיף כְּלוּם בְּגוּף הַמִּצְוָה זוֹ, שֶׁזּוּג הַשֵּׁנִי עוֹמֵד בִּפְסוּלוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ שַׁיָּךְ כְּלָל לַזּוּג הַכָּשֵׁר, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לַמִּצְוָה בִּשְׁנֵיהֶם — אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹסִיף, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרנא:

צמח - וא"ת, למה לא עשה תפילין דר"ת אצבעיים על אצבעיים, והיו במקום ב' סברות כנזכר. וי"ל, כי תפילין דרש"י הם מוחין דאמא, ודר"ת הם דאבא, ומעלין בקדש. וגם כי אמא יותר נגלית מאבא, לכן עשה כרש"י ז"ל. סוד ג' מיני תפילין - דרש"י, ודר"ת, ושמושא רבא הוא, כי ג' מיני מוחין נכנסין בז"א - א' מאמא, וא' מאבא, וא' מא"א. והנה תפילין דרש"י, הם מאמא. ודר"ת, הם מאבא. ושל שמושא רבא, הוא מא"א. לכן הם שקולים כנגד רש"י ור"ת, כי א"א כולל בתוכו לאו"א, כמבואר במקום אחר, בטעם היות תפילין אלו אצבעיים על אצבעיים. לרבינו האי גאון, על דברי תפילין אלו, שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. הכוונה כי תפילין דר"ת, הם באבא, בסוד נקודות, ולכן צריך לכסותן, ותפילין דרש"י הם באמא, ולכן הם מגולים. והנקודות קטנות מן האותיות, לכן צריך שיהיו בתים דר"ת קטנים, ומשם הרח"ו זלה"ה מצאתי כתוב, ששלשתן רמוזים בפסוק הנ"ל. שמר ת"ם - תפילין דר"ת. ורא"ה יש"ר - תפילין דרש"י. כי אחרית לאיש שלום - אלו תפילין דרב שר שלום, שהם נקראין שמושא רבא מהרב זלה"ה: ואח"כ יכרוך הב' רצועות ביחד, ותהיה הרצועה של תפילין דר"ת למטה, תחת הרצועה דרש"י ז"ל, מכוסה תחתיה בכל כריכות כולם אשר שם, למעלה בקיבורת, ובזרוע, ובאצבע האמה. ולא תתגלה רק הרצועות של רש"י בלבד ואחר כך בתפלה של ראש ג"כ, תשים תחלה תפלה ש"ר דרש"י, ואח"כ תניח תפלה של ר"ת ש"ר. (ה) ויהיה הקשר של ר"ת, יותר מצומצם וקצר משל רש"י ז"ל, כדי שתהיה התפלה ש"ר דר"ת, מונח מעט למעלה מתפלה דרש"י ז"ל. וכן הקשר דר"ת, יהיה בעורף גבוה מעט למעלה ממקום הקשר של רש"י ז"ל. וטעם הנחת תפילין של רש"י, קודם הנחת תפילין דר"ת, כי נכנסין תחלה מוחין דאמא, ואח"כ המוחין דאבא. וגם בעת יציאת התפילין, קודמין של אמא לשל אבא:

ונבאר כונת כל פ' ופ' מה שיכוין הסופר בעת שיכתוב אותה ואח"כ נסדר הכונה הזאת כפי סדר השטות אשר בהם פרשת של ראש. פ' קדש היא הי' של ההויה. ואחריה והי' כי יביאך באות ה' א' של ההויה. ואחריה שמע באות ו' ואחריה והיה אם שמוע אות ה' אחרונ' של הויה, והרי נת' איך יש הויה א' פשוטה בארבע פרשיות תפילין של ראש. עוד דע כי מזאת ההויה הפשוטה נמשכין ויוצאין ממנה ד' שמות הויה והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ונכללים בה והם ע"ב באות י' ס"ג באות ה' מ"ה באות ו' ב"ן באות ה' אחרונה וגם ד' שמות אלו כוללין הארבע פרשיות של תפילין על הסדר שלהם. עוד דע כי מזאת ההויה נמשכין ויוצאין ממנה ד' שמות אלו כי מאות י' נמשך שם אהיה במילוי יודין ומאות ה' שם אהיה במילוי אלפין ומאות ו' נמשך שם אהיה במילוי ההין ומאות ה' אחרונה נמשך שם אדני במילואו ואלו הד' שמות ג"כ כוללים ד' פרשיות של תפילין על הסדר שלהם כל שם בפ' א' נמצא שקודם שיכתוב פ' קדש יכוין כי כל הפ' הזאת היא י' של ההויה פשוטה והיא הויה א' דע"ב דיודין והיא ג"כ שם אהיה דיודין, וקודם שיכתוב פ' והיה כי יביאך יכוין כי כל הפ' הזאת היא ה' ראשונה של ההויה פשוטה והיא הויה א' דמילוי ס"ג והיא ג"כ שם אהיה דאלפין, וקודם שיכתוב פ' שמע יכוין כי כל הפ' הזאת היא ו' של ההויה פשוטה והיא הויה א' דמילוי אלפין שהיא מ"ה והיא שם א' של אהיה דמילוי ההין, וקודם שיכתוב פ' והיה אם שמוע יכוין כי כל הפ' הזאת היא אות ה' אחרונה של ההויה פשוטה והיא הויה א' דמילוי ההין שהיא ב"ן והיא שם א' של אדני מלא כזה אלף דלת נון יוד ואחר שיכוין הכונה הנז' קודם שיכתוב כל פ' ופ' עוד יחזור ויכוין בשעת כתיבת השיטות כזה קודם שיכתוב שיטה א' של קדש דתפילין של ראש יכוין באות י' פשוטה של הויה הפשוט' ויכוין באות י' דמילוי שם ע"ב דיודין ובאות אלף דמילוי אהיה דיודין, ובשיטה ב' יכוין באות י' פשוטה של ההויה פשוטה ויכוין באות הי דמילוי שם ע"ב דיודין ובאות הי דמילוי אהיה דיודין, ובשיטה ג' יכוין באות י' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות וי"ו דמילוי שם ע"ב ובאות יוד דמילוי אהיה דיודין ובשיטה ד' יכוין באות י' פשוטה של ההויה פשוטה ובאות ה"י דשם ע"ב ובאות ה"י דשם אהיה מילוי יודין ועד"ז תכוין בד' שיטות של פ' והיה כי יביאך, כי בשיטה א' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות יוד דשם ס"ג ובאות אלף דמילוי אהיה דאלפין, ובשיטה הב' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות הי דמילוי שם ס"ג ובאות הא דמילוי אהיה דאלפין. ובשיטה ג' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ואו דמילוי ס"ג ובאות יוד דאהיה דאלפין, ובשיט' ד' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה' דמילוי ס"ג ובאות ה' דאהיה דאלפין ועד"ז תכוין בד' שיטות של פ' שמע כי בשיטה א' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ויכוין באות י' דמילוי שם מ"ה ובאות א' דמילוי אהיה דההין, ובשיטה ב' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה"א דמילוי שם מ"ה ובאות ה"ה דאהיה דההין. ובשיטה ג' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ו' דמ"ה ובאות יוד דאהיה דההין. ובשי' הד' יכוין באות ו' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה"א דשם מ"ה ובאות ה"ה דאהיה דההין. ועד"ז תכוין בד' שיטות של פ' והיה אם שמוע, כי בשי' א' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות יוד דשם ב"ן ובאות אלף דשם אדני, ובשי' ב' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה' דמילוי שם ב"ן ובאות דלת דשם אדני. ובשי' ג' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ו' דשם ב"ן ובאות נו"ן דשם אדני. ובשי' ד' יכוין באות ה' פשוטה של הויה פשוטה ובאות ה' דשם ב"ן ובאות יוד דשם אדני: אבל כונת כתיבת ד' פרשיות של יד הם באופן אחר לפי שהם בז' שיטות וצריך לחלק הכונות לז' בחי' חלקים. ונבאר כוונת שלהם דרך כלל בתחילה והם אלו ראשונה יכוין אל הויה פשוטה כוללת ד' פרשיותיה. עוד יכוין כי ד' שמות יוצאים מד' אותיות הויה הנז' והם שם ס"ג באות י', שם מ"ה באות ה' שם ב"ן באות ו', שם אלף דלת נון יוד בהא אחרונה. עוד יכוין כי ד' שמות יוצאין מד' אותיות הויה הנז' והם אהיה דיודין באות יוד ואהיה דאלפין באות ה' ראשונה. ואהיה דההין באות ו"ו ושם אלף דלת נון יוד באות ה' אחרונה, וכל ג' בחי' אלו נחלקים בד' פרשיו' של יד כי קודם שיכתוב שיטה א' מפ' קדש יכוין באות י' של הויה פשוטה ובשני שמות שהם אהיה דיודין והויה דס"ג משולבין זב"ז ויקדים אותיות אהיה לאותיו' הויה דס"ג לפי שהוא תפלה של יד שהיא נקבה ואח"כ יחלק השילוב של ב' שמות הנז' לז' חלקי' בז' שיטות והם עשרים אותיות ויצרף עמהם אות י' של הויה הפשוט' בתחי' הכל ויהיו הכל כ"א אותיו' וכשתחלקם יהיו ג' אותיות בכל שיטה בזה האופן. יא"ל פי"ו דה"י הי"י וד"ו או"ה יה"י. וכן עד"ז יכוין קודם פ' שנייה אל ה' ראשונה דהויה פשוט' ואל שילוב ב' שמות שהם אהיה דאלפין והויה דאלפין ויקדים אהיה להויה לטעם הנ"ל ואח"כ יחלקם לג' ג' אותיות בכל שיטה מן הז' שיטות ע"ד הנ"ל. וכן עד"ז יכוין בפ' שמע קודם שיכתוב, אל אות ו' דהויה פשוטה ולשילוב שני שמות דהויה דההין ואהיה דההין יחד ויקדים אהיה להויה לטעם הנ"ל. ואח"כ יחלק הכ"א אותיות הנ"ל לג' ג' אותיות בכל שיטה ושיטה מז' שיטות ע"ד הנ"ל, וכן עד"ז יכוין קודם שיכתוב והיה אם שמוע, אל ה' אחרונ' דהויה פשוט' ואל שם אדני במילואו והנה אין בהם רק י"ג אותיות ולכן תחזור לכוין פ"ב אל אות ה' הפשוטה אחר כל הי"ג אותיות הנז' וישלמו לי"ד אותיות ותחלקם לז' שיטות ב' אותיות בכל שיטה. ודע שמלבד זה יש עוד כונה אחרת באלו הד' פרשיות של יד והוא שבפ' הא' תכוין אל מ"ב אותיות שיש בפשוט, ומילוי, ומילוי המילוי דהויה דע"ב דיודין ותחלקן לז' חלקים שהם ששה אותיות בכל שיטה ושיטה ובפ' שניה תכוי' ע"ד הנ"ל אל מ"ב אותיות שיש בפשוט ומילוי ומילוי המילוי דהויה דס"ג. ותחלקם לז' חלקים ע"ד הנז"ל שהם ששה אותיות בכל שיטה ובפ' הג' תכוין ע"ד הנ"ל מ"ב אותיות שיש בפשוט ומילוי ומילוי המילוי דהויה דמ"ה דאלפין ותחלקם לז' ע"ד הנ"ל ובפרשה ד' תכוין תחילה אל שם ס"ג ואל שם אהיה דיודין ואל שם מ"ה דאלפין ואל שם אלף דלת נון יוד על סדר הזה ממש והם מ"ב אותיות כסדר הנז' ותחלקם לז' חלקים בשבעה שיטות כנז"ל. והנני מסדר לפניך הכל באר היטב כדי שלא תטעה:

ועוד דע כי תפילין של ראש מפני שהם על התחלת כח התנועה והחיות, ובכל התורה בא לשון חיות בלשון רבים, ולא יתפרדו לומר לשון יחיד. והטעם כי צריך שיתפשט החיות לכל האברים, וכאילו היה החיות רבים. ומזה הטעם עצמו תפילין של ראש בתים מחולקים, כי מן המוח מתפשט החיות, ומתהלך לכל הצדדין. והתפילין שמניח לשם גם כן בענין זה, יש להם רבוי בתים. והם אחד, כמו החיות שהוא אחד, ובכחו הרבוי לכל האברים, כמו שהתבאר. אבל התפילין המונחים על הזרוע, והוא הכלי המקבל כח התנועה, ואין זה דרך רבוי, לכך תפילין של יד בבית אחד. והבן זה היטב גם כן, והוא דבר אמת ברור.

היינו משום דבפ״ר מפרש שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין קבלת עול מ״ש והשתעבדות הלב והמוח להשגחתו ית׳. וזהו לזכרון בין עיניך היינו שיהיה לזכרון על כל האמור בתכלית יציאת מצרים ולפי זה הטעם הא דציותה תורה להקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דתחלה יש לשעבד הלב ואח״כ המוח. היינו תחלה הרצון ואח״כ השכל.

וְגַם יִתְבּוֹנֵן, אֵיךְ שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַ״סּוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וּ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הוּא מְלוּבָּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת וְחָכְמַת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין אֵלּוּ, וּבִקְרִיאָתוֹ אוֹ בִּלְבִישָׁתוֹ הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עָלָיו, דְּהַיְינוּ עַל ״חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל״ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּפוֹ, לִיכָּלֵל וְלִיבָּטֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְדֶרֶךְ פְּרָט בִּתְפִילִּין, לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בִּבְחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְלוּבָּשׁוֹת דֶּרֶךְ פְּרָט בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״קַדֶּשׁ״, ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ, וְכֵן לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה שֶׁבְּלִבּוֹ, בִּבְחִינַת דַּעַת הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, הַמְלוּבָּשׁ בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, וְהַיְינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ: ״לְשַׁעְבֵּד הַלֵּב וְהַמּוֹחַ כוּ׳״; וּבַעֲטִיפַת צִיצִית, יְכַוֵּין כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר: לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר הִיא ״מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״ וְכוּ׳, לְיַיחֲדָהּ עָלֵינוּ עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ, וְהוּא כְּעִנְיַן ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״.

He should also reflect how the light of the En Sof, blessed is He, which encompasses all worlds and pervades all worlds, which is identical with the Supernal Will, is clothed in the letters and wisdom of the Torah and in the tzitzit and the tefillin, and through his study or donning these latter he draws over himself His light, blessed be He, that is, over “the portion of G–dliness from above” which is within his body, that it may be absorbed and nullified in His light, blessed be He. Specifically, in the case of the tefillin, [he should intend] that the attributes of wisdom and understanding which are in his divine soul may be nullified and absorbed into the attributes of wisdom and understanding of the En Sof, blessed is He, which are clothed, in particular, in the chapters of קדש and והיה כי יביאך. That is to say that he should use his wisdom and understanding that are in his soul only for G–d alone. Similarly that the attribute of daat that is in his soul, which includes both chesed (kindness) and gevurah (sternness), i.e., fear and love, in his heart, be nullified and absorbed into the attribute of the Higher Knowledge, which contains chesed and gevurah, which is clothed in the chapters of שמע and והיה אם שמוע. This is what is written in the Shulchan Aruch: “That he make his heart and brain subservient to Him….” And while putting on the tzitzit he should bear in mind what is written in the Zohar, namely, to draw over himself His kingship, blessed be He, which is the kingship over all worlds…to bestow it particularly upon us through this commandment. And this corresponds to the subject of “You shall surely set a king over yourself.”

שגם לאחרי שהרצון נתלבש בטעם, ועד לטעם המובן בשכל אנושי, ניכר בו שבשרשו הוא למעלה מהטעם. שהרי הכוונה הפרטית דמצות תפילין היא לשעבדהלב והמוח , הרי מזה גופא מוכח שהיא למעלה ממוח ולב, שלכן ביכלתה לשעבד את המוח והלב. וע"פ המובא לעיל מהמאמר שגם ברצון (חיצוניות הרצון) יש הטעם (כמוס) שבו והמדות שבו, צריך לומר, דתפילין הם למעלה גם מהענין ד"מוח ולב" שברצון. טו) ועפ"ז מובן, דזה שתפילין נק' מוחין ד"פירוש מוחין נקרא תענוג", אין הכוונה בזה שהתענוג (דהקב"ה ודישראל) שנקרא בשם תפילין, הוא מורכב בטעם, כי אם, שתענ