Hearing Megillah and Blessings Through Amplification
These sources establish the halakhic requirements for fulfilling the obligation to hear the Megillah reading and to hear blessings, focusing on the listener's need to hear the reciter's voice clearly and completely. The sources address whether and under what conditions mediated or amplified sound satisfies these core requirements.
אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו
19 sources · 17 verified
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The question of fulfilling Megillah reading and brachot through electronic media such as a microphone or tape recording touches several distinct halachic issues.
Megillah reading requirements
The Gemara at Megillah 18a establishes through a verbal analogy (gezeira shava) of 'zechira' that the Megillah must be read from a written scroll, and Megillah 19b further specifies that reading from a Megillah bound with other Writings is invalid for a congregation.
The Shulchan Arukh (Orach Chayim 689:2) rules that both one who reads and one who hears from a qualified reader fulfill their obligation, but hearing from a deaf-mute, minor, or mentally infirm person does not constitute fulfillment, and the Arukh HaShulchan (Orach Chayim 689) explains this is because one who is not personally obligated cannot discharge the obligation of one who is.
The Gemara at Rosh Hashanah 27b teaches that one who hears the Megillah reading — even incidentally, while passing behind a synagogue — fulfills his obligation provided he has intent (kavvanah), establishing that active listening with proper intent is the operative requirement.
The Mishnah Berurah (689) rules that one who is hard of hearing or too far from the reader to hear properly should read from a valid Megillah scroll himself, or at minimum follow along with a printed Chumash for words he misses, and the Shenei Luchot HaBerit (Megillah, Ner Mitzva 6) similarly warns that one who reads from a Chumash rather than a valid Megillah scroll has entirely failed to fulfill the mitzvah.
The Iggerot Moshe (Orach Chayim 2:108) addresses whether one can fulfill the obligation of Megillah reading by hearing it through a microphone, ruling that while it is preferable not to rely on a microphone initially, it is highly plausible that the amplified sound is halakhically considered the speaker's actual voice, and therefore one should not protest against those who use a microphone for the reading.
The Rambam (Mishneh Torah, Blessings 1:11) rules that one who listens to a brachah from beginning to end with intent to fulfill his obligation does indeed fulfill it, and one who answers Amen is treated as though he himself recited the brachah — provided the one reciting it is personally obligated in that brachah.
The machlokes in Berakhot 15a over whether one must audibly hear what one recites — with Rabbi Yosei requiring that the ear hear what the mouth utters and the first tanna permitting fulfillment even without audible self-hearing — is extended by the Shulchan Arukh (Orach Chayim 62:3) and the Mishnah Berurah (62) to brachot generally, establishing that audible hearing is at minimum a recommended standard.
The analogy from Rosh Hashanah 27a, which distinguishes between hearing the genuine sound of the shofar versus hearing only an echo, bears directly on the electronic media question, since a reproduced or transmitted sound may be analogous to a halakhically invalid echo rather than the original voice.
Megillah 4a records that Rabbi Yehoshua ben Levi taught that when Purim falls on Shabbat one asks and expounds on the subject of the day, raising the intersection of Purim observance and Shabbat restrictions, within which the permissibility of using electronic amplification such as a microphone on Shabbat becomes a live concern.
The Talmud discusses the distinction between hearing the sound of a shofar and hearing the sound of an echo, establishing a foundational analogy for whether reproduced or mediated sound can satisfy a ritual hearing requirement.
The Gemara raises another difficulty: Come and hear that which was taught in a mishna: With regard to one who sounds a shofar into a pit, or into a cistern, or into a large jug [pitas], if he clearly heard the sound of the shofar, he has fulfilled his obligation, but if he also heard the sound of an echo, he has not fulfilled his obligation. But why is this so? If half a blast is indeed considered a complete blast, let him fulfill his obligation with the beginning of the blast, before the sound is confused with the echo, since the beginning of the blast was heard clearly.
The Talmud derives that Megillah reading must be from a written scroll and discusses the nature of the reading obligation, forming the primary sugyah behind later questions about recorded or electronically transmitted readings.
that was written together with the rest of the Writings. Rav Yehuda said to him: The Sages have said: If one reads from a Megilla that was written together with the rest of the Writings he has not fulfilled his obligation. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If one reads from a Megilla that was written together with the rest of the Writings he has not fulfilled his obligation. But they hit this halakha on its head, i.e., immediately after reporting this ruling they added a qualification that removed much of its force: They taught this halakha only with respect to reading the Megilla for a congregation. An individual who reads the Megilla in private fulfills his obligation even if the Megilla was written together with the rest of the Writings. Only when it is read in public must it be from a Megilla that is a separate scroll.
Addresses the requirement that the Megillah be read and heard in its proper form, including the significance of accurate audible reading for fulfillment of the mitzvah.
§ It is taught in the mishna: If one read the Megilla by heart he has not fulfilled his obligation. The Gemara asks: From where do we derive this? Rava said: This is derived by means of a verbal analogy between one instance of the term remembrance and another instance of the term remembrance. It is written here, with regard to the Megilla: “That these days should be remembered” (Esther 9:28), and it is written elsewhere: “And the Lord said to Moses: Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: That I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under the heavens” (Exodus 17:14). Just as there, with regard to Amalek, remembrance is referring specifically to something written in a book, as it is stated, “in the book,” so too here, the Megilla remembrance is through being written in a book. The Gemara raises a question: But from where do we know that this remembrance that is stated with regard to Amalek and to the Megilla involves reading it out loud from a book? Perhaps it requires merely looking into the book, reading it silently. The Gemara answers: It should not enter your mind to say this, as it was taught in a baraita: The verse states: “Remember what Amalek did to you” (Deuteronomy 25:17). One might have thought that it suffices for one to remember this silently, in his heart. But this cannot be, since when it says subsequently: “You shall not forget” (Deuteronomy 25:19), it is already referring to forgetting from the heart. How, then, do I uphold the meaning of “remember”? What does this command to remember add to the command to not forget? Therefore, it means that the remembrance must be expressed out loud, with the mouth.
ראש השנה כ״ז ב — ד"ה וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית
Rosh Hashanah 27b:2
One who hears the sound of the shofar or megillah being read—whether passing near a synagogue or living adjacent to one—fulfills the obligation only if he focuses his intent to do so, meaning that two people hearing the same sound may have different outcomes depending on whether each directed his heart toward fulfilling the obligation.
And similarly, if one was passing behind a synagogue, or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther being read, if he focused his heart, i.e. his intent, to fulfill his obligation, he has fulfilled his obligation; but if not, he has not fulfilled his obligation. It is therefore possible for two people to hear the shofar blasts, but only one of them fulfills his obligation. Even though this one heard and also the other one heard, nevertheless, this one focused his heart to fulfill his obligation and has therefore indeed fulfilled it, but the other one did not focus his heart, and so he has not fulfilled his obligation.
The mishna disputes whether one who recites Shema without hearing it audibly fulfills the obligation—Rabbi Yosei requires that one hear one's own recitation (understanding "Shema, hear" literally as a command to make one's ears hear what one's mouth utters), while the first tanna holds one fulfills the obligation even without hearing it, and understands "Shema, hear" to permit recitation in any language one can understand.
MISHNA: One who recites Shema and did not recite in a manner audible to his own ear, either because he read inaudibly or because he is deaf, fulfilled his obligation. Rabbi Yosei says: He did not fulfill his obligation. GEMARA: The discussion in our mishna dealt with the question of whether or not one who recites Shema without hearing it fulfilled his obligation. The Gemara clarifies the opinions cited in the mishna: What is the reason for Rabbi Yosei’s opinion that one must recite Shema in a manner audible to his own ear? Because it is written: Shema, hear, and Rabbi Yosei holds that this is to be understood literally, meaning: Make your ears hear what your mouth utters. The first tanna, who holds that one fulfills his obligation even if he does not hear his recitation of Shema, holds that Shema, hear, comes to teach something else; one may recite Shema in any language that one can hear and understand, and there is no requirement to recite Shema specifically in Hebrew.
Rabbi Yehoshua ben Levi teaches that women are obligated in the reading of the Megilla because they too were partners in the miracle, and that when Purim falls on Shabbat, one asks questions and expounds upon the subject of that day.
§ And Rabbi Yehoshua ben Levi also said: Women are obligated in the reading of the Megilla, as they too were significant partners in that miracle. And Rabbi Yehoshua ben Levi also said: When Purim occurs on Shabbat, one asks questions and expounds upon the subject of the day.
A tanna named Aḥai asks Rabbi Ḥiyya whether one may interrupt during the recitation of hallel or the reading of Megilla to greet someone, presenting two opposing arguments: that an a fortiori inference from interruption during Shema would permit interruption during the rabbinic obligation of hallel, or that publicizing the miracle is more significant and thus interruption should be forbidden.
Aḥai, the tanna who recited mishnayot in the school of Rabbi Ḥiyya, raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya: May one interrupt during the recitation of hallel and the reading of the Megilla, Esther, to greet someone? Do we say that it is an a fortiori inference; if in the middle of Shema, which is a biblical obligation, one may interrupt in order to greet someone, all the more so, in the middle of hallel, which is a rabbinic obligation, one may interrupt? Or, perhaps, publicizing the miracle is more significant, so one may not interrupt hallel or the Megilla at all.
Rambam codifies core rules of blessings and the listener's relationship to the reciter, relevant to whether hearing a mediated berakhah can support answering or fulfillment.
Whenever a person listens to the entire recitation of a blessing with the intention of fulfilling his obligation, he is considered to have fulfilled his obligation although he does not answer Amen. Whoever answers Amen to a blessing recited by another person is considered as if he recited the blessing himself, provided the person who recites the blessing is obligated to recite that blessing.
Presents the pre-Shulchan Arukh framework for Megillah reading, including the obligation to hear the reading and the conditions of valid performance.
הכל חייבין בקריאת מגילה כהנים לוים וישראלים עבדים חלל ממזר נתין טומטום ואנדרוגינוס ומחנכין נמי הקטן בה ונשים נמי חייבות בקריאתה ופירש"י שמוציאות לאנשים ידי חובתן ובה"ג כ' אע"ג שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאנשים וב"ה ז"ל כ' מסתברא כי היכי דנשים מזמנות לעצמן ואינן מצטרפות לברכת הזימון ה"נ אינן מצטרפות לי' לכתחלה ואנדרוגינוס מוציא מינו ולא שאינו מינו וטומטום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אפי' מינו אינו מוציא:
There is a mitzvah to read the entire Megillah, and it is a mitzvah to read it both at night and during the day; before reading it at night one recites three blessings.
The author suggests that the sound reproduced by a microphone when someone speaks into it should be considered the speaker's actual voice, and this explanation is more plausible; therefore one should not object to those who use a microphone for Megillah reading.
לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הוא יותר מסתבר
On this pageThe author discusses whether one can fulfill the obligation of Megillah reading by hearing it through a microphone. He rules that while it is preferable not to rely on a microphone initially due to physical uncertainties of sound transmission, it is highly plausible that the reproduced sound is halakhically considered the speaker's actual voice. Therefore, one should not protest against those who use a microphone for Megillah reading.
Page 298
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Explains the halakhic requirements of hearing words of the Shema and the consequences of hearing them incompletely, providing a central analogue for mediated sound questions.
שולחן ערוך, אורח חיים תרפ״ט — ד"ה אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא
Shulchan Arukh, Orach Chayim 689:2
The governing laws of hearing the reading of the Megillah, including who is obligated, the requirement to hear the reading, and the framework for public and individual fulfillment.
אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים: הגה וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה שאינה חייבת בקריאה [מרדכי פ"ק דמגילה]:
Whether one reads or hears from someone who reads - he has fulfilled his obligation. That is, if he hears from someone who is obligated in reading it. Therefore, if the reader was a deaf-mute, or a minor, or mentally infirm, one who hears from him does not fulfill [his obligation]. And there are those who say that women do not fulfill the obligation for men. Rema: And there are some who say, if a woman reads for herself, she blesses "to hear the megillah," because she is not obligated in reading (Mordechai first chapter of megillah)
The standard practical commentary on Megillah reading, clarifying the requirement to hear the reader and related issues of inaudibility and interrupted or defective hearing.
ודע דמי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטיב מן הקורא יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה או עכ"פ יאחוז חומש והתיבות שיחסר לו יאמר תיכף מן החומש:
Explains the practical and conceptual requirements of Megillah reading, including the need for an actual reading that listeners can hear, and helps frame modern amplification cases.
אחד הקורא, ואחד השומע מפי הקורא – יצא ידי חובתו, ובלבד שישמע כולה מתחילה ועד סוף. ודווקא כשישמע מפי קורא שהוא חייב בקריאתה, דאז אפילו אם כבר קראה, ויצא ידי חובתו – יכול לקרוא גם לאחרים; כדין כל ברכת המצות, שאף על פי שכבר יצא – מוציא. אבל השומע ממי שאינו מחוייב בדבר, כגון מפי חרש, שוטה, וקטן – השומע מהם לא יצא; דכל שאינו מחוייב בדבר – אינו מוציא את מי שמחוייב בדבר.
שולחן ערוך, אורח חיים ס״ב — ד"ה צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו
Shulchan Arukh, Orach Chayim 62:3
The governing law for hearing and reciting the Shema, useful for the broader principle that mitzvah texts must be heard from an eligible human voice rather than merely perceived as sound.
צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו: צריך ש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים ביחד:
[When reading the Shema,] one must hear with their ears what comes out of their mouth, but if one did not hear it, they [still] fulfilled their obligation as long as they brought it out of their lips (i.e. articulated it with their mouth). The prayer-leader needs to make his voice heard with "Sh'ma Yisrael" so that the congregation will hear and declare the kingship of the Heavenly Name together.
Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Megillah, Ner Mitzva:6
שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת מגילה, נר מצוה ו׳
Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Megillah, Ner Mitzva:6
The obligation to read the Megillah is severe and overrides other Torah commandments, yet people are negligent about fulfilling it properly—either by reading from a valid written scroll or by hearing it entirely from the reader reciting from a valid scroll; the practice of reading from a Chumash instead due to noise in the synagogue prevents people from fulfilling this unique annual obligation, so one should either stand near the reader during the Megillah reading or have a valid open scroll before him to read from.
מצות קריאת המגילה חמורה ודוחה מצוה מהתורה והיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה והעולם אין נזהרין בה לראות ולקרות מהמגילה הכשירה הכתובה בספר ובדיו ובכל הלכותיה או לשמוע אותה כולה מפי הש"ץ הקורא אותה ממגילה כשירה רע עלי המעשה אשר נעשה כי צעקת העם מרובה בבית הכנסת שאי אפשר לשומעה כולה מהש"ץ יש אשר מסודר לפניהם חומש וקורין מתוך החומש נמצא אלו האנשים אינם מקיימים מצות קריאת המגילה אשר היא מצוה עוברת ואין לה תמורה בכל השנה ונמצא זה עוקר המצוה הזאת מעיקרא ע"כ יתעורר האדם ויתן אל לבו דבר זה יעשה א' משתים או ילך ויעמוד אצל החזן כשקורא המגילה או יהיה לו מגילה כשירה כתובה פתוחה לפניו ויקרא ממנה:
Analyzes the Tur's laws of Megillah reading and the relevant Talmudic principles, providing the principal bridge from the medieval sources to the later codification.
הכל חייבים בקריאת מגילה כהנים לוים וישראלים ברייתא בריש ערכין (ד:) ופריך התם פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייב ומשני לא צריכא ליבטל מעבודתן כדאמר רב יהודה אמר שמואל כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן מבטלין מעבודתן ובאים לשמוע מקרא מגילה: ומ"ש ונשים נמי חייבות בקריאתה בריש מגילה (ד.) אמר ריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס:
The author rules that sound transmitted through telephone and radio—which capture and reconstruct the echo rather than the voice itself—is halachically equivalent to an echo, and therefore one does not fulfill obligations such as Shofar, brachos, or Kedusha through such devices, since the amplified sound is not the person's actual voice.
דלפי"ז קול הטליפון והראדיא שהוא קולט ומרכז את הד הקול ולא הקול עצמו הוא ודאי קול הברה ואין שומעו יוצא ידי מצות שופר, והוא הדין לכל ברכות וקדושה שהרי מד קול איננו קול האדם ואין יוצאים ידי חובה
On this pageThe author discusses whether one can fulfill halachic obligations, such as hearing Megillah reading, Shofar blowing, or Torah reading, through electronic amplification or transmission devices like microphones, telephones, and radios. He rules that since these devices reconstruct and amplify the sound rather than transmitting the actual human voice, hearing them is halachically equivalent to hearing an echo, and thus does not satisfy one's religious obligations.
Page 53
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
כבוד ועוז לצדיקים לעתיד לבוא ולעוה"ב כיצד הקב"ה יושב בבית המדרש שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים בתורה שיש בו ומלאכי השרת עומדין סביב לישראל ובוכין בלבם ואומרים אשריהם ישראל שכל הצער והעינוי והלחץ שהיה להם חלף והלך לו ועכשיו כל אותה הטובה והגדולה יש להם שנאמר (תהלים סח) מלכי צבאות ידודון אל תקרא ידודון אלא ידדון שהיו נושאים ונותנים עם משה אבי החכמה אבי הנביאים שעלה למרום והוריד תורה מן השמים לכך נאמר מלכי צבאות ידודון וכי מה ענין זה אצל זה אלא אמרו בשביל התורה שעשו באה כל אותה הטובה והגדולה להם ולפי שבעוה"ז היו העכו"ם מחרפין את ישראל ואומרים כסף וזהב לנו כסף וזהב לישראל שדות וכרמים לנו וכן לישראל וכי מה שכר יש להן על ד"ת שכך היו מצטערין עליה אבל לאחר השעה כשיגיע ימות בן דוד ויתבטל מלאך המות בעוה"ז מן ישראל יהיו כל העכו"ם אומרים אשרי העם שככה לו וגו' (תהלים קמד) שעלה גורל טוב בחלקו אשרי העם שה' אלקיו שנאמר (ישעיה כה) בלע המות לנצח וגו' אלו ימות בן דוד והעכו"ם יהיו צועקין מבחוץ על אשר לא שמעו לד"ת ומלאכי השרת צועקין מבפנים על אשר לא זכו באותה טובה של ישראל שנאמר (ישעיה לג) הן אראלם צעקו חוצה וגו' ואומר מקימי מעפר דל וגו' אם הבנים שמחה (תהלים קיג) להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו בעולם הבא כיצד אלו בני אדם שעברו עבירות ונקנסה עליהם מיתה עד ארבע דורות שנאמר (שמות כ) פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים חזרו ועשו תשובה וקראו את המקרא ושנו את המשנה ומתו מתוך אותו הצער אין לו נחמה להקב"ה עליהן אלא א"כ מעמידן על רגליהן מן העפר בין ברכיו ומגפפן ומחבקן ומנשקן ומביאן לחיי עוה"ב עם שאר הצדיקים לכך נאמר מקימי מעפר דל וגו' להושיבי עם נדיבים וגו' מושיבי עקרת הבית זה בית המקדש שעמד הקב"ה בתוכו וברא את כל העולם כלו מסוף העולם ועד סופו שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ד"א מושיבי עקרת הבית זה העוה"ז שברא בתוכו הקב"ה את האדם מסוף העולם ועד סופו שנאמר (ישעיה מה) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אם הבנים שמחה ברוך המקום ברוך הוא ששמחתו מרובה על ישראל לעולם שכשם שישראל עושין תשובה בעוה"ז ועושין את התורה ושמחין בה כך התורה שמחה בהן לעולם הבא שנאמר אם הבנים שמחה. ד"א מקימי מעפר דל וגו' להושיבי עם נדיבים וגו' לימות בן דוד כיצד אדם שעבר עבירות הרבה ונקנסה עליו מיתה עד ד' דורות שנאמר פוקד עון אבות וגו' וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש חכמים אפילו נגזרו עליו ק' גזירות הקב"ה מעבירן ממנו ויקבץ אותו עם שאר הצדיקים לימות בן דוד שנאמר (הושע ח) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם אל תקרי כי יתנו אלא כי ישנו תחית המתים להקב"ה בעוה"ז כדי לקדש שמו הגדול וכן תחית המתים להקב"ה לימות בן דוד כדי ליתן שכר לאוהביו וליראיו וכן תחית המתים להקב"ה לעוה"ב כדי ליתן דין וחשבון שנאמר (ישעיה כו) יחיו מיתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל יחיו מתיך אלו מיתי ארץ ישראל נבלתי יקומון אלו מיתי חוץ לארץ הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמר דהע"ה יהי חלקי עם אלו שהם ממיתין את עצמן על ד"ת שנאמר (תהלים יז) ממתים ידך ה' וגו' חלקם בחיים וגו' הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמרו כל הנעשה שכן לעפר בחייו עפרו ננער לתחית המתים וכל שאינו נעשה שכן לעפר בחייו אין עפרו ננער לתחית המתים לכך נאמר הקיצו ורננו שוכני עפר שכוני עפר לא נאמר אלא שוכני עפר אלו בני אדם שמשכינים עצמם על העפר ללמוד תורה הקב"ה מביא עליהם טל אורות של תורה ומושיבן בין ברכיו ומגפפן ומנשקן ומביאן לחיי עוה"ב שנאמר כי טל אורות טלך מאי וארץ רפאים תפיל אלו עכו"ם שהיו אומרים לישראל גבורים אנחנו עושי מלחמה אנחנו מי יוכל לעמוד לפנינו והקב"ה יעשה בהן נקמות גדולות ויפילם לפני בני ישראל שנאמר וארץ רפאים תפיל ומפני מה זכה אליהו שהחיה את המת מפני שעשה רצונו של הקב"ה והיה מתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כאלו נאבדו שונאים של ישראל ובכל דור ודור שהיה אליהו מוצא בני אדם צדיקין היה מגפפן ומחבקן ומנשקן ומברך ומשבח ומרומם ומגדל ומקדש לשמו של הקב"ה ומנין תדע לך כשאמר רוה"ק לאליהו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי וגו' ויאמר ה' אליו לך שוב לדרכך וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט וגו' תמשח לנביא וגו' (מלכים א יט) וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש שנים עשר צמדים וגו' ויעבור אליהו אליו וישלך אדרתו אליו וגו' מיד הניח אלישע את כל אשר לו וירץ אחריו שנאמר ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אליהו ויאמר אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך וגו' מיד הפקיד אלישע את כל אשר לו וזרע כל השדה מלח שנאמר וישב מאחריו ויקח את צמד הבקר ויזבחהו וגו' ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו. וילמד ממנו לא נאמר אלא וישרתהו מכאן אמרו גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה ואל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה כדי שיאמר זכור איש פלוני לטוב שזה ההלכה קבע בידי שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר (מלכים ב ב יא) ואין דבר אלא ד"ת שנאמר (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' וכשנשתלח מלאך אל אליהו ואל אלישע לסלק את אליהו מן העולם בא ומצאן שהיו עוסקין בדברי תורה ולא היה יכול לשלוט בהם חזר לפני הקב"ה ואמר רבש"ע הן עוסקין בד"ת ואיני יכול לשלוט בהן שנאמר והנה רכב אש וסוסי אש יפרידו בין שניהם ויעל אליהו וגו' (ירמיה כג) רכב אש אלו דברי תורה נביאים וכתובים וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות ומה ת"ל ויפרידו בין שניהם אלא שחזר המלאך ואמר לפני הקב"ה רבונו ש"ע עשיתי לך קורת רוח בעולם די הבזיון שבזיתי אותם ודחפתי אותם אחד לכאן ואחד לכאן לכן נאמר ויפרידו בין שניהם מכאן אמרו שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן ומפני מה זכה יחזקאל שיחיו מתים ע"י מפני שהסתפח על ישראל בכל שעה ושעה שנאמר (יחזקאל כב) בן אדם התשפוט התשפוט את עיר הדמים וגו' מת"ל התשפוט התשפוט שני פעמים אלא כך אמר הקב"ה ליחזקאל בן אדם לי ולך נאה להוכיח את ישראל: ד"א מה ת"ל בן אדם וגו' כך אמר הקב"ה ליחזקאל אם אתה מוכיחן תוכיחן ואם אין אתה מוכיחן אני מוכיחן בתוכחה אבל אי אתה דומה להן אלא כשיר הזה מה שיר הזה עתים בני אדם שמחים בו עתים משמחין את בעליו שנאמר (יחזקאל לג) והנך להם כשיר עגבים וגו' ושמעו את דבריך ועושים אינם וגו' ומניין תדע לך שכן הוא כשבא נבוכדנאצר והגלה את ישראל והוריד אותן לבבל עשאן שרים על כל מלאכה וכשסרחו במעשיהן הוציאן לבקעה והרגן ובשעה שהיו נהרגין אמרו אוי לנו יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו (יחזקאל לז) מכאן אמרו יודע אדם בעצמו אם בן עוה"ב הוא אם לאו ואם עשה עבירות גדולות כאלו עוקר את עצמו מן העולם לפיכך הביא הקב"ה עליהם את יחזקאל והעביר אותו עליהם שנאמר (יחזקאל לז) היתה עלי יד ה' וגו' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות והעבירני עליהם והנה יבשות מאד ואין ניחה האמורה כאן אלא לשון מיתה שנא' (ישעיה נז, ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם והיא מלאה עצמות אל תקרי עצמות אלא עץ מות מן העץ שאמר הקב"ה לאדה"ר שלא יאכל ממנו ואכל ונקנסה עליו מיתה ועל תולדותיו הבאות אחריו עד סוף כל הדורות לכך נאמרה מלאה עצמות והעבירני עליהם סביב סביב ולהלן הוא אומר (יחזקאל ח) ואבא ואראה והנה כל תבנית וגו' מחוקה על הקיר סביב סביב נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה להלן משוקץ בע"ז אף כאן משוקץ בע"ז והנה רבות מאד וגו' והנה יבשות מאד אמר יחזקאל עצמות האלו שמא יאבדו מן העולם לפיכך אמר הקב"ה ליחזקאל בן אדם התחיינה העצמות האלה ויאמר ה' אלקים אתה ידעת מיד ויאמר אלי הנבא על העצמות וגו' ויאמר אלי הנבא אל הרוח וגו' כה אמר אדני ה' מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו מלמד שהרגן מכאן אמרו שמלאכי השרת היו ממונים על אותו רשע לחבלו שנאמר (ישעיה יד) ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב לבוש הרוגים וגו' הא למדת בשביל אותן הרוגי חרב היו מלאכי השרת ממונים על אותו רשע לחבלו ובסוף חיו ועמדו על רגליהם ופרו ורבו שנא' ותבא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד וגו' כל הענין (יחזקאל לז) ואז נתגדל ונתקדש שמו של הקב"ה מסוף העולם ועד סופו ועל אותה שעה נאמר (יחזקאל לח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו' ובשכר אותן דברים שהסתפח יחזקאל על ישראל בכל שעה זכה שהחיה הקב"ה מתים על ידו (פיסקא): דם ובשר ושבר גוג לעתיד לבא על הרי ישראל כיצד כשם שהרשעים מענין את ישראל ולוחצים אותן ושוחקין עצמותם ובשרם עד שנפשם יוצאת ואין חוששין להם. כך הקב"ה מאסף אותן לדין על הרי ישראל ומאכיל את בשרם לעוף השמים ולחיות הארץ ואין חושש להם שנאמר (יחזקאל לט) ואתה בן אדם כה אמר ה' אלקים אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובאו האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם. בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו אילים כרים ועתודים פרים מריאי בשן כולם ואכלתם חלב לשבעה ושתיתם דם לשכרון מזבחי אשר זבחתי לכם ושבעתם על שולחני סוס ורכב גבור וכל איש מלחמה נאום ה' אלקים ונתתי את כבודי בגוים וראו כל הגוים את משפטי אשר עשיתי ואת ידי אשר שמתי בהם וידעו בית ישראל כי אני ה' אלקיהם מן היום ההוא והלאה כבר נעשה מקצת דם ובשר ושבר על לוחצינו בעוה"ז ועינינו רואות בכל יום תמיד כיצד משל לשתי תינוקות שקראו בבית רבן והגדילו ונעשו תלמידי חכמים וכשהיו מהלכין על פתח בית רבן ורואין הרצועה שלקו בה היו משחקין זה עם זה. ואומרים באותה רצועה לקינו. כך עכו"ם מענין את ישראל ולוחצין את ישראל ולאחר שעה הן נהרגים על ההרים ועל הגבעות במלחמה שנאמר (ישעיה כא) ותשכח ה' עושיך נוטה שמים ויוסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק. אלו נאמר אשר כוננתי להשחית הייתי אומר אשר כוננתי בעיניך להשחית ויצא לבבינו ממנו לכך נאמר כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק הרי הן על ההרים ועל הגבעות והעוף אוכל בשרם מעליהם וישראל רואין בעיניהם ומשחקין ואומרים הן הם שהיו מענין ולוחצין אותנו בכל יום תמיד. אשרי ישראל בכל מקומות מושבותיהם אע"פ שהם מתייגעין בארבע רוחות העולם מצפון לדרום ומדרום לצפון ממזרח למערב וממערב למזרח הרי הן באמצע שנאמר (עמוס ט) כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ אלו אמר הכתוב ונפל צרור ארץ אז היה נשבר לבי בקרבי רחפו כל עצמותי כי הייתי אומר ונפל צרור ארץ ונמחה כדרך כל הארץ וכשהוא אומר ולא יפול צרור ארץ מה צרור ארץ הזה אדם מוליכו בכברה לכאן ולכאן הרי הוא באמצע אף ישראל אני כפרתן בכל מקום מושבותם אע"פ שהן מתייגעין לארבע רוחות השמים הרי הן באמצע וכך הוא מפורש בקבלה ע"י עבדך הנביא (מלאכי ג) כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם אמר הקב"ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה שנאמר אני ה' לא שניתי ומאי ואתם בני יעקב לא כליתם אתה מוצא שבעים ושתים נגעים יש בתורה ויושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר אם אני מביא על ישראל כל אותן שבעים ושתים נגעים יהיו מכוערים בין העמים ויהיו העכו"ם אומרים עליהם מכוערים הם לפיכך כל אחד מארבע מיני מראות נגעים האמורות בתורה אם ראית אחד מישראל שיש עליו אחד מארבע מיני מראות נגעים אינה אלא רפואה לו לכפר על כל עונותיו וזוכה על ידי היסורין אל עולם הבא ואף ההריגה שהרג הקב"ה את ישראל בעונותיהן בעוה"ז רפואה היא להן לעוה"ב שנאמר (הושע ז) לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו יחיינו מיומים זה העוה"ז וימות בן דוד ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו זה העוה"ב. מקצת חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע אל הצדיקים בעוה"ז מעין עוה"ב ואלו הן אברהם יצחק ויעקב יעבץ ויתרו וכדומה להן שנאמר (בראשית כד) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל לא בימיו של אברהם הכתוב מדבר אלא בימים של עוה"ב וימות בן דוד אמר הקב"ה באו עשרה דורות מאדם ועד נח והחרבתי את עולמי ואח"כ באו עשרה דורות מנח עד אברהם וסדרתי מן העולם במה שהעלתי בעולם כיון שבא אברהם היה לבי על עולמי שנאמר (ס"ה ד) לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך באחד ענק מצורוניך משל למלך שקדש את האשה ונראית לו באחת מעיניה והיה אוהבה ביותר ושמח בה ומשתוקק בה אמור מעתה (בלבו) כשיראנה בשתי עיניה עאכ"ו כך אברהם אבינו היה מפקח על עניני הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה כך אוהבו כשיבואו בניו לידי חבילות של תורה ומצות עאכ"ו לכך נאמר לבבתני באחת מעיניך באחד ענק מצורוניך. ומפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעוה"ז ממה שעתיד הקב"ה ליתן אל הצדיקים לע"ל מפני שהיה יושב בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו והיה בקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות שנאמר (בראשית כה) ויעקב איש תם יושב אהלים ואומר (תהלים קכז) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשר הגבר וגו' ואומר (ישעיה כח) את מי יורה דעה וגו' גמולי מחלב עתיקי משדים וכשיצא מבית אביו ללכת אל בית לבן באתה השכינה ועמדה למעלה ממנו משיבה ואמרה לו יעקב בני שא נא עיניך השמימה וראה י"ב מזלות וכוכבים ברקיע וי"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה כנגד י"ב שבטים שאני נותן לך כיון שבא יעקב מבית לבן ונמכר יוסף היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה שנאמר (בראשית לז) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וגו' ויבך אותו אביו וכי על יוסף היה בוכה אלא אמר שמא נתחייבתי על שנשאתי שתי אחיות או שמא נהניתי מממונו של לבן ושל שכם ובטלה הברית שכרת לי הקב"ה מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן ליעקב שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובים מעין עוה"ב מכאן אמרו כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו סימן יפה לו וכל שהשיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנתו סימן רע לו יעקב אבינו היה בטובה שבע עשרה שנה שהיה במצרים והעלה עליו הקב"ה כאלו כל ימיו היה בטובה שנאמר (בראשית מו) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה וגו'. ומפני מה זכה יתרו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעוה"ז ממה שעתיד הקב"ה ליתן אל הצדיקים לעוה"ב מפני שנהג בחכמה לשמה לפי שכל אותן השנים שהיה משה בביתו של יתרו וראה יתרו כל המעשים טובים שעשה משה ולא נעשה לו כל דבר עד שבא למצרים ובא לידי דבר שנאמר (שמות יח) וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו' אמר יתרו אוי לי שכל אותן מע"ט שעשה זה בתוך ביתי והן מביאין אותו לחיי עוה"ב ואין אני היה יודע מה כחן מיד עשה יתרו דבר גדול מעצמו שנאמר (שמות יח) ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה וגו' ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו וגו' ויאמר אל משה וגו' ואשתך ושני בניה עמה שיגר אצלו שליח ואמר לו משביע אני עליך בשני בניך שהיה יתרו אומר לו מפני מה אתה קורא שם האחד גרשם ושם השני אליעזר גרשם כי גר וגו' אליעזר כי אלקי אבי בעזרי משביע אני עליך באל אביך שתצא לקראתי ותקבלני בסבר פנים יפות מיד יצא לקראתו וקבלהו בסבר פנים יפות שנאמר (שמות יח) ויצא משה לקראת חותנו וגו' הקב"ה בוחן לבות וכליות הוא אמר ליתרו יתרו אתה באת להקביל פניו של אותו הצדיק תזכה שלא יהיו בתי מדרשות בטלים מזרעך לעולם שנאמר (במדבר כד) וירא את הקני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך מכאן אמרו יתן אדם בתו לת"ח אפילו נותן כל ממונו עליה שכן מצינו אצל יתרו שלא זכה אלא ע"י משה וכן ישא אדם בת ת"ח אפי' אם לקחה בלא דמים ומנין תדע לך צא ולמד מדרך ארץ נושא אדם בת ת"ח אפילו אם מת או גולה הויין ליה בנים ת"ח משל לענבי הגפן בענבי הגפן נושא אדם בת עם הארץ מת או גולה הויין ליה בנים עמי הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה וזהו מנהגו של עולם. ומפני מה זכה יעבץ לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעוה"ז ממה שעתיד הקב"ה ליתן לצדיקים לע"ל מפני שהיה מחזר בכל מקומות ישראל ולמד תורה ברבים לש"ש וכל המלמד את חבירו פסוק אחד או הלכה אחת או דיבור אחד כאלו נותן לפניו חיים שנאמר (דברים ל) כי הוא חייך ואורך ימיך ואומר אורך ימים בימינה (משלי ג) ואומר (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה מכאן אמרו יעשה אדם מעשים טובים ואח"כ ישאל אדם תורה מהקב"ה יעשה אדם מעשים כשרים וצדיקים ואח"כ ישאל אדם חכמה מלפני הקב"ה לעולם יתפוס ענוה ואחר כך ישאל בינה מלפני הקב"ה ואח"כ ישאל פרנסה שנאמר שאלו מה' מטר בעת מלקוש ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב כשדה (זכריה י) מכאן אמרו קרא אדם תורה נביאים וכתובים ויודע להשיב בהם ישמרם בידו וישבח ויברך ויגדל וירומם ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם שנה אדם סדר אחד או שני סדרים ויודע בהם ישמרם בידו ויברך ויקדש לשמו של הקב"ה וא"צ לומר מי ששונה הלכות נשא אדם אשה והיה לו ממנה בן אחד או שני בנים יברך וישבח ויקדש לשמו של הקב"ה כדי שתהא מטתו שלמה ויקנה לו עוה"ז וימות בן דוד ועוה"ב שנא' (דברי הימים א ד) ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמר אם ברך תברכני בת"ת והרבית את גבולי בתלמידים והיתה ידך עמי שלא אשכח תלמודי ועשית מרעה שתעשה לי מרעים כמותי לבלתי עצבי שלא יעצבני יצה"ר מלשנות מיד ויבא אלקים את אשר שאל (דברי הימים א י) עליו הוא אומר (תהלים כ) יתן לך כלבבך וגו' ימלא ה' כל משאלותיך. ד"א ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמר אם ברך תברכני בפריה ורביה והרבית את גבולי בבנים ובנות והיתה ידך עמי במו"מ ועשית מרעה חיים שנתת לי שלא אראה בהם לא מיחוש ראש ולא מיחוש אזנים ועינים ולא מיחוש חולי מעיים לבלתי עצבי שלא יעצבני יצה"ר מלשנות ואמצא נחת רוח בזקנותי מיד ויבא אלקים את אשר שאל.
