Intention and Vain Blessings in Hearing

[ד] "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע" – שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, דברי ר' יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הוא אינו סימן ברכה. אם כן למה נאמר "ואכלתם לשבע"? אוכל ולא ניסי (ס"א גוסי). דבר אחר: "ואכלתם לשובע" – שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו. "וישבתם לבטח" – ולא מפוזרים ולא מפוחדים. "עליה" – ולא גולים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן מַהוּ שֶׁיִּפְטוֹר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן — מִשּׁוּם דְּזֶה לִשְׁתּוֹת וְזֶה לִשְׁתּוֹת. אֲבָל הָכָא — דְּזֶה לִשְׁתּוֹת, וְזֶה לִשְׁרוֹת — לָא. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. רַב אָמַר: פּוֹטֵר, וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵינוֹ פּוֹטֵר. רַב נַחְמָן אָמַר: פּוֹטֵר, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵינוֹ פּוֹטֵר. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה וְכׇל תַּלְמִידֵי דְּרַב אָמְרִי: אֵינוֹ פּוֹטֵר. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמַר: אִם לֹא בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם.

A dilemma was raised before the Sages: If wine came out to them during the meal, what is the halakha with regard to exempting the wine after the meal from a blessing? The dilemma is as follows: If you say: One who recited a blessing over the wine that one drank before the meal, with that blessing he exempted the wine that he drinks after the meal, perhaps that is because the purpose of drinking this, wine before the meal, is to drink, and that, wine after the meal, is to drink for its own sake. However, here, where the purpose of drinking this, the wine after the meal, is to drink and that, the wine during the meal, is to moisten the food and to facilitate its consumption, no. The blessing on one cannot exempt the other. Or perhaps there is no difference, and all drinking is considered the same. Opinions differed: Rav said: It exempts, and Rav Kahana said: It does not exempt. Rav Naḥman said: It exempts, and Rav Sheshet said: It does not exempt. Rav Huna and Rav Yehuda and all the students of Rav said: It does not exempt. Rava raised an objection to Rav Naḥman from our mishna: If wine came before them during the meal, each and every diner recites a blessing over the wine for himself. If the wine came after the meal, one recites a blessing on behalf of them all. Apparently, even though they recited a blessing over wine during the course of the meal, they must recite a blessing over the wine after the meal as well. Rav Naḥman said to him: The mishna says as follows: There are two independent cases. The second case is: If wine did not come before them during the meal, but only after the meal, one recites a blessing on behalf of them all.

וְטַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן כִּינּוּיִין? דְּלָא לֵימָא ״קׇרְבָּן״. וְלֵימָא ״קׇרְבָּן״? דִּילְמָא אָמַר ״קׇרְבָּן לַה׳״. וְלֵימָא ״קׇרְבָּן לַה׳״? דִּילְמָא אָמַר ״לַה׳״ וְלָא אָמַר ״קׇרְבָּן״, וְקָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה.

And according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, what is the reason that the Sages established substitutes for the language of vows? The Gemara answers: It is so that one not explicitly say the term offering. The Gemara asks: And let him say the term offering; what is wrong with that? The Gemara answers: Perhaps he will say: An offering to the Lord. The Gemara asks: And let him say: An offering to the Lord. The Gemara answers: Perhaps he will say: To the Lord, and he will then change his mind and not say: An offering, and he will thereby express the name of Heaven in vain.

וזה שאמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא, בהפך ענין התפלה שהיא דבור עם אלקים השומע דברים שבלב, וצריך שיוציא הדברים בפה בלבד. ואמר בברכות כ"ד המגביה קולו בתפלתו מקטני אמנה ומנביאי הבעל, וכן למדנו מחנה "רק שפתיה נעות", אם כן אין מענין התפלה להשמיעה לאנשים. אמנם המאמרים המלמדים אותנו בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים צריך להשמיעם לאזנינו, כמו שנאמר שמע ישראל...

ד"א לא תשא שמע שוא. מכאן למתפלל שצריך כוונה, ואפילו כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע יצא, ואם לא כיון את לבו לא יצא, שנאמר לא תשא שמע שוא, ללמדך שאם אדם אחד יש לו עד אחד על אדם לחייבו ממון, ואמר לך בו והעיד עמי עד שישארו שני עדים ואטול הממון ונחלוק בינינו, אל תשמע אליו, כי התורה התרתה בך להיות עד חמס:

כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא בֵּין שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּלִבּוֹ:

A person should recite all the blessings loud enough for him to hear what he is saying. Nevertheless, a person who does not recite a blessing out loud fulfills his obligation, whether he verbalizes the blessing or merely recites it in his heart.

עונין אמן אחר ישראל המברך אע"פ שלא שמע כל הברכה אלא הזכרת השם ומוקמינן לה כשלא אכל אבל אם אכל ונתחייב בברכה אינו יוצא עד שישמע כל הברכה.

וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה. הָיָה הַמְבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לֹא יָצַא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲנֶה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כָּמוֹהוּ:

Whoever answers Amen to a blessing recited by another person is considered as if he recited the blessing himself, provided the person who recites the blessing is obligated to recite that blessing. If the person who recites the blessing is obligated only because of a Rabbinic ordinance, while the person responding is obligated by Torah law, the listener cannot fulfill his obligation until he repeats in response [to the one reciting the blessings] or until he hears [the blessing recited] by someone who, like him, is obligated by Torah law.

גרסינן בפ' התכלת (מנחות דף מג:) תניא היה רמ"א חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה אמר רבי חייא בריה דרב אויא בשבתות וי"ט דלא נפישי ברכות ממלא להו באיספרמקי ומגדי וגם יכוין אדם בשבתות וימים טובים לברכת הקורא בתורה והמפטיר ויענה אמן ויעלו לו להשלים מנין ברכות. תנא היה רבי יהודה אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום שעשאני ישראל שלא עשאני בור שלא עשאני אשה רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקמברך שלא עשאני בור אמר ליה כולי האי נמי אלא היכי אברך שלא עשאני עבד היינו אשה עבד זיל טפי:

לָאו דְּבִרְכַּת הַשֵּׁם – וּמִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה בְּבִרְכַּת הַשֵּׁם, לְפִי שֶׁמִּתְרוֹקֵן הָאָדָם בַּמַּאֲמָר הָרַע הַהוּא מִכָּל טוֹבָה, וְכָל הוֹד נַפְשׁוֹ נֶהְפַּךְ לְמַשְׁחִית, וְהִנֵּה הוּא נֶחֱשָׁב כַּבְּהֵמוֹת, כִּי בְּאוֹתוֹ דָּבָר מַמָּשׁ שֶׁהִבְדִּילוֹ הַשֵּׁם לְטוֹבָה וּבוֹ נַעֲשָׂה אָדָם, וְהוּא הַדִּבּוּר, שֶׁנִּבְדַּל בּוֹ מִמִּינֵי הַבְּהֵמוֹת, מַבְדִּיל הוּא אֶת עַצְמוֹ לְרָעָה וּמוֹצִיא עַצְמוֹ לְגַמְרֵי מִכָּל גֶּדֶר הַדַּעַת וְנַעֲשָׂה כְּשֶׁרֶץ נִמְאָס וְנֶאֱלָח וּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, וְעַל כֵּן הִזְהִירַתְנוּ הַתּוֹרָה עַל זֶה, כִּי הָאֵל הַטּוֹב יַחְפֹּץ בְּטוֹבָתֵנוּ. וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר הַגּוֹרֵם מְנִיעַת הַטּוֹבָה מִמֶּנּוּ יָבֹא כְּנֶגֶד חֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה כְּגוֹן מַה שֶׁפֵּרְשׁוּ שֶׁאֵין הַחִיּוּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד שֶׁהוּא יו"ד ה"א וי"ו ה"א אוֹ שֶׁל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד כְּדַעַת קְצָת מְפָרְשִׁים (רמב"ם ע"ז ב ז) וּמָה שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין נו, א) שֶׁבְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיוּ שׁוֹאֲלִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי, נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין כָּל אָדָם לַחוּץ, וְשׁוֹאֲלִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וְאוֹמְרִין לוֹ אֱמֹר מַה שֶׁשָּׁמַעְתָּ, בְּפִיךָ, וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהָעֵד הַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ שָׁמַעְתִּי. וְאִם הָיוּ עֵדִים רַבִּים כֻּלָּם אוֹמְרִין כֵּן. וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים פז, א) שֶׁמְּגַדֵּף אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר נִסְקָל, וּמִי שֶׁגִּדֵּף הַשֵּׁם בְּשֵׁם מֵעֲבוֹדָה זָרָה קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ, וְאִם לֹא פָּגְעוּ בּוֹ וּבָא לְבֵית דִּין, אֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִין. וְהַטַּעַם שֶׁאֵינוֹ נִסְקָל, לְפִי שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַכִּיר אֲפִלּוּ בְּעֵת הַכַּעַס שֶׁאֵין דְּבָרָיו אֶלָּא שְׁטוּת גָּמוּר, וּמִכָּל מָקוֹם פּוֹגְעִין בּוֹ קַנָּאִים מֵאַחַר שֶׁהִשְׁחִית וְהִתְעִיב וְהֵעֵז פָּנָיו לְדַבֵּר דְּבָרִים רָעִים כָּאֵלֶּה. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם מִפִּי יִשְׂרָאֵל חַיָּב לִקְרֹעַ. אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַגּוֹי, אֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ, וְלֹא קָרְעוּ (סנהדרין ס, א) אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרַבְשָׁקֵה מְשֻׁמָּד הָיָה. וְכָל הָעֵדִים וְהַדַּיָּנִים סוֹמְכִים יְדֵיהֶם אֶחָד אֶחָד עַל רֹאשׁ הַמְּגַדֵּף וְאוֹמְרִים לוֹ דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ שֶׁאַתָּה גָּרַמְתָּ לְךָ. וְאֵין בְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִי שֶׁסּוֹמְכִין עָלָיו אֶלָּא מְגַדֵּף בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד יד) וְסָמְכוּ כָל הַשּׁוֹמְעִים וכו'. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּסַנְהֶדְרִין פֶּרֶק ז.

The negative commandment of “blessing” the Name: And it is from the roots of the commandment of “blessing” the Name that it empties out the man from any good, through this bad speech. And all the glory of his soul becomes something destructive, and he is considered like the animals. As it is with this exact thing through which God separated him for the good and with it man was created — and that is speech — [and] through which he is separated from the animals, that he is separating himself to evil. And he extracts himself completely from any parameter of knowledge and becomes like a disgusting and repulsive creeping animal, and lower than it. And therefore the Torah warns us about this — since the good God will desire our good. And each and every word that causes the denial of good to [a person] goes against God’s desire, may He be blessed. Some of the laws of the commandment — for example, that which they explained that there is no guilt unless he pronounces the specific name, which is (yud-hei-vav-hei), or of (alef-dalet-nun-yud) according to the opinion of some commentators (Mishneh Torah, Laws of Foreign Worship and Customs of the Nations 2:7); that which they said (Sanhedrin 56a), that they would each and every day ask the witnesses with a nickname, “Yose should strike Yose,” when the case was finished they would move all the people outside and ask the senior witness and say to him, “Say with your mouth what you heard,” and he would say [it], they would [then] stand on their feet and tear [their clothing] and not [ever] mend [them], and the second witness would say, “I also heard like him,” and if there were many witnesses, they all say like this; that which they, may their memory be blessed said (Nedarim 87a), that the blasphemer, even though he recants within the time of speaking (right away) is [still] stoned; that one who curses God in the name of idolatry is to be attacked by zealots, but if they did not attack him and he comes to court, he is not stoned unless he “blesses” with a name from the specific names [of God], and the reason he is not stoned is because, even at the time of his anger, he himself knows that his words are complete foolishness, but zealots attack him nonetheless, since he was destructive and caused abomination and was brazen-faced to speak bad things like these; that which they said that anyone who hears the “blessing” of God from the mouth of an Israelite is obligated to tear [his clothes], but that one who hears it from a gentile is not obligated to tear, and Eliyakim and Shevna only tore because Ravshakeh was an apostate (Sanhedrin 60a); [that] all of the witnesses and the judges lean their hands one by one upon the head of the blasphemer and say to him, “Your blood is upon your head, since you caused [it to] yourself,” and there is none else in all of those killed by the court besides only the blasphemer that we lean upon, as it is stated (Leviticus 24:14), “and all those who heard lean, etc.”; and the rest of its details — are [all] elucidated in Sanhedrin, Chapter 7.

(ג) כל הברכות שאומר אדם מצוה שישמיע לאזניו ואפי׳ תפלת י״ח שאומר בלחש צריך שיחתוך בשפתיו וישמיע לאזניו אך לא יגביה קולו עד שישמע חבירו כ״כ המפורשים:

(ג) אחד פוטר את חבירו - ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך:

א) תשובה לכאורה נראה דודאי אין בשומע חשש ברכה לבטלה. דאטו אסור לשמוע ברכה שאינו מחויב בה מחבירו. ב) אולם יש לדחות דאם אין השומע מתכוין לצאת לא הוי שומע כעונה. דלא אמרינן שומע כעונה אלא אם מתכוין ורוצה שיהי' כעונה.

אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי' יענה אמן אא"כ שמעה מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו:

כתב הרמב"ם בפ"א כל המברך ברכה שאינה צריכה ה"ז נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן התינוקות מלמדין אותן הברכות כתקנן ואע"פ שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד מותר ואין עונין אחריהם אמן והעונה אחריהם אמן לא יצא י"ח:

צְרִיכִים לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם בְּרָכָה לְבַטָּלָה, אוֹ לִגְרֹם לְעַצְמוֹ לְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. וְאִם נִכְשַׁל וּבֵרַךְ בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְכֵן בְּעִנְיַן אַחֵר אִם נִכְשַׁל וְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, יֹאמַר אַחֲרֶיהָ, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

(כא) ואסור לענות אחריו - דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ"ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ"ש זה דעשה איסור דהוציא ש"ש לבטלה [הגר"א]:

דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא (תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקידושין) ודעת הרמב"ם שהוא דאורייתא וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמוד' והתו' מפרשי' דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועסי' י"ז ס"ב אמרי' ביומ' ד"ע וניתי ס"ת אחרינא וניקרי אר"ל משום ברכה שא"צ דכשיביא ס"ת אחרת יצטרך לברך שנית ואסור לגרו' ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה א' וכ' הרשב"א בת"ה סוף בית א' דאסור לשיח בין שחיטה לשחיטה מה"ט וכ' ב"ש ד' נ"ח בשם הרבה פוסקים דבכל הברכות אמרינן כן דלא כמ"ע בתשובה סי' כ"ט דכתב דדוקא בברכת התורה אמרי' כן דלא נתקנה אלא משום כבוד צבור דליתא

כל המברך ברכה שאינה צריכה - הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי זה כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו 'אמן'. ואף על גב דאין זה לאו דאורייתא ממש כנשבע לשוא וכמוציא שם שמים לבטלה, דזהו הזכרת השם בלא ברכה, אבל בברכה איסורו מדרבנן (תוספות סוף ר"ה ורא"ש בקדושין פרק א'), וזה שאמרו בברכות (ל"ג.) דהמברך ברכה שאין צריך עובר משום 'לא תשא' אסמכתא בעלמא הוא (שם), מכל מקום איסור חמור הוא עד מאוד.

יט) שם כיון דבני חנוך הם וכו' משמע הא אם עדיין לא הגיע לחינוך אעפ"י שמברכין לפטור עצמם אין עונים אחריהם אמן:

ואע"ג דיש חולקין בדין זה של הפרי שנפל עם כל זה ספק ברכות להקל ולא יברך עוד, והיינו דוקא שהיה בדעתו בעת הברכה לאכול עוד ממה שלפנו אע"פ אם לא היה נופל הפרי מידו, והוא הדין אם בירך על כוס יין ונשפך והיה קנקן יין מונח לפניו והיה בדעתו לשתות עוד ממנו, אבל אם לא היה בדעתו אלא לאכול אותו הפרי שהיה בידו דוקא, ולא לשתות אלא אותו הכוס שהיה בידו הנה עתה שנאבד או נשפך נמצאת ברכתו לבטלה ואומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואם ירצה לאכול פירות מן הכללי צריך לחזור ולברך, מיהו גם בזה ישתדל להביא אדם אחר שיברך על הפרי ויכוין עליו, או יביא פרי מין אחר שברכתו שוה עם אותו הפרי ויברך עליו, וכל זה אם סיים הברכה שאמר תיבת "אלהינו" גם כן, אבל אם לא אמר אלא "ברוך אתה ה'" ונפל הפרי או הכוס מידו יסיים למדני חקיך דנראה כקורא פסוק תהלים

דין חולה אנוש אם להזכירו לספור ספה"ע כשעדיין ימים רבים עד חג שבועות — ואפילו יום אחד, אם כל ברכותיו שעד אז היו ברכות לבטלה למפרע.