Yamim Tovimימים טובים

Isaac's Judgment on Rosh Hashanah

The Zohar's mystical reading of Isaac's calling to Esau on Rosh Hashanah, understood as a cosmic drama in which the strict attribute of judgment operates alone, summoning the accuser to present the world's transgressions. Various sources explore how Isaac's role in divine judgment relates to the Day of Judgment and the interplay between severity and mercy.

בְּיוֹמָא דר״ה נָפִיק יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי

6 sources · 5 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The core teaching is that on Rosh Hashanah Yitzchak goes out alone, without the union of right (Avraham/chesed) and center (Yaakov), and calls Esav to bring him tasty dishes, as described in Zohar, Emor 39:217-219.

This departure from the pasuk's own wording—"and his eyes were too dim to see" and "take your gear and hunt me some game"—roots the whole scene textually in Bereishit 27:1-4, which the Zohar reads as the moment the prosecuting force emerges on the day of judgment.

The Sulam explains that Yitzchak going out alone represents the left line (din) ruling without the right, so that his dimmed eyes signify the emergence of the accuser (Esav as the sitra achra) who is summoned specifically to bring forth the deeds of mankind for prosecution, as laid out in Sulam on Zohar, Emor 217.

The Shenei Luchot HaBerit develops the broader character of Yitzchak as the attribute of exacting judgment inherited from Avraham's chesed, intensified rather than softened in the son, which frames why Yitzchak's own day of judgment carries such severity in Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayera, Torah Ohr:44.

The Yalkut Reuveni supplies a complementary rationale for Yitzchak's love of Esav specifically tied to this attribute of din, explaining that Yitzchak sought to direct the debt of judgment against Israel through Esav's exile rather than through the nations, which is why he is drawn to Esav's offerings in Yalkut Reuveni.

Source 1 · Tanach
Verified

Genesis 27:1-4

בראשית כ״ז:א׳-ד׳

Genesis 27:1-4

Isaac, whose eyes have dimmed, calls Esau and asks him to hunt and prepare savory food so that he may bless him before he dies. The narrative supplies the scriptural scene that the Zohar interprets as occurring within the judgment of Rosh Hashanah.

וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) [צָֽיִד]׃

When Isaac was old and his eyes were too dim to see, he called his older son Esau and said to him, “My son.” He answered, “Here I am.” And he said, “I am old now, and I do not know how soon I may die. Take your gear, your quiver and bow, and go out into the open and hunt me some game.

Source 2 · Rishonim
Verified

Zohar, Emor 39:217-219

ספר הזהר, אמור ל״ט

Zohar, Emor 39:217-219

On Rosh Hashanah, Yitzchak withdraws, his eyes darken, and he lies on the bed of judgment while calling Esav to prepare him tasty dishes; Rivkah then instructs Yaakov, her beloved son entrusted to her from the day the world was created, to awaken him with his own delicacies.

בְּיוֹמָא דר"ה נָפִיק יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי וְקָרֵי לְעֵשָׂו לְאַטְעָמָא לֵיהּ תַּבְשִׁילִין דְּכָל עַלְמָא כְּפוּם אָרְחוֹי. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מַרְאוֹת דְּנָפִיק מִנֵּיהּ מַאן דְּאַחְשַׁךְ אַפֵּי בִּרְיָין וְאִתְפְּרַשׁ וְשָׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ דְּדִינָא וְקָרֵי לְעֵשָׂו וְאָמַר וְצוּדָה לִי צֵידָה וְעָשָׂה לִי מַטְעַמִּים וְהָבִיאָה לִי. וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בָּנָה רְחִימָא דְנָפְשָה בָּנָה רְחִימָא דְּאִתְמָסַר לָהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא. וּפְּקִידָּת לֵיהּ לְאַתְעָרָא אִיהוּ בְּאִינוּן מַטְעַמִּים דִילֵיהּ.

Source 3 · Acharonim
Verified

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayera, Torah Ohr:44

של"ה, תורה שבכתב וירא

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayera, Torah Ohr:44

Shelah explains that Yitzchak represents exacting judgment, whose very severity occasions mercy as the Holy One moves from the Throne of Judgment to the Throne of Mercy; Yitzchak’s sanctification through the Akeidah also explains why he was forbidden to leave the holiness of the Land.

וזהו ענין יצחק בן אברהם, כי אברהם מדת החסד ויצחק מדת הדין המדוקדק. ואדרבא יפה כח הבן מכח האב, כי מדת הדין הזה גורם בעצם הרחמים ועומד הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא הרחמים, ואז יהיה שם יצחק המורא על הדין ק"ץ ח"י כמו שכתב הזוהר (השמטות רנב, ב), ירמוז יצחק על צחוק ושמחה. ויצחק הוא מדת הדין מעלת בני עליה, ונתקדש בקדושת אדם הראשון שנלקח מן האדמה אדמת קודש של ב"ה, כן הועל' שם יצחק לעולה תמימה ונתקדש שם באופן שנאסר לו לילך מחוץ לקדושת הארץ: והנה להבינך דבר זה, אקדים מה שנתבאר בזוהר (ח"א ס, א), כשרצה אברהם אבינו לשחוט את יצחק, פרחה נשמתו והוחזר לו אח"כ רוח הקודש ממרום.

Source 4 · Acharonim
Verified

Mishnah Berurah 583:3

משנה ברורה תקפ״ג

Mishnah Berurah 583:3

The passage states that one blesses over a sweet apple dipped in honey, with the apple serving as the primary food and exempting the honey from a separate blessing, though the apple still requires its own blessing even when eaten after HaMotzi; it also notes a custom of dipping HaMotzi in honey.

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

See also

Source 5 · Acharonim
attested

Yalkut Reuveni

ילקוט ראובני, בראשית תולדות

Yalkut Reuveni

The passage says that Yitzchak loved Esav because he saw him as a means of mitigating Israel’s future punishment: since Israel would inevitably be judged and exiled, it was preferable that Esav, their brother, rule over them rather than the other nations, and therefore Esav was suited to receive a bodily blessing of food and drink rather than the higher spiritual blessing.

...דע כי בראות יצחק אבינו ע"ה כי כל שני עולמים הם, או עולם הזה ועולם הבא, וראה את ישראל דחופים ומצטערים בעולם הזה, וראה מדתו שהוא מדת הדין מתוחה על ישראל מצטער, ואמר מה יעשו בניו בידי גוים בע' אומות, והאיך יתנהגו ביניהם בגליות, אמר, מוטב שאתן לעשו בני עולם הזה, הבא מכח מאכל ומשתה, כדי שימשלו על ישראל, מאחר שיחטאו ישראל ויפלו בגלות, יותר טוב שיגלו בגלות עשו אחיהם, משיפלו בגלות אחרים נכרים שהם ע' אומות, אמר יצחק, מאחר שאי אפשר שלא תגבה מדת הדין החוב שלה מישראל, יותר טוב הוא שיגבה החוב על ידי אחיהם משיגבה אותם על ידי נכרים, וזהו סוד לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. ולפיכך אהב יצחק את עשו, מפני שהוא תיקון יעקב שלא יפלו בגיהנם, וזהו סוד כי ציד בפיו. ולפי שהענין כך, אמר יצחק אין עשו ראוי לירש ברכה עליונה שכלית, אבל הוא ראוי לירש ברכה גופנית, שהוא דבר שהגוף נהנה בו, וזהו מאכל ומשתה, לפיכך אמר יצחק ועשה לי מטעמים ואוכלה בעבור תברכך נפשי, בודאי הנפש המקבלת מזון ולא הנשמה, ולפי דרך זה נתכוין יצחק אבינו ע"ה להקל עונשים על ישראל בגלות, שלא ירשו דיני גיהנם.

Source 6 · Modern
Verified

Sulam on Zohar, Emor 217

זהר, אמור ריז, ועיין שם עוד

Sulam on Zohar, Emor 217

Sulam explains that on Rosh Hashanah Yitzchak represents the left line ruling alone, separated from Abraham and Jacob, and calls Esav—the Sitra Achra and accuser—to bring judgments based on the evil deeds of humanity.

ביומא דר"ה נפיק וכו': ביום ראש השנה יוצא יצחק בלבדו, דהיינו שהקו שמאל שולט, בלי ימין, ובלי יחוד דקו האמצעי, שהם אברהם ויעקב, והוא קורא לעשו, שהוא הס"א, להטעים לו תבשילים של כל העולם כפי דרכיהם. דהיינו לתבוע דין על מעשי כל בני העולם. כי באותו שעה, ותכהנה עיניו מראות, כי יוצא ממנו מי שמחשיך פני הבריות, דהיינו המקטרג נמשך משמאל כשהוא בלי ימין, והוא נפרד, מקוי ימין ואמצעי, ושוכב על מטת הדין, וקורא לעשו, שהוא הס"א והמקטרג, ואמר, וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים, ממעשי בני אדם הרעים כנ"ל, והביאה לי.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ואילו, שבשביל כך תוקעים בשופר של איל עכ״ד. ועדיפא מינה הוה ליה למימר שביום ראש השנה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר ]פרשת ויקרא דף יח׳[. ומיהו בזוהר פרשת ויצא איתא דההוא שעתא דאיתעקד יצחק על גבי מדבחא בין הערביים הוה וביארו בפרקי

  • וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלקיך וגו' (שמות כ׳:א׳-ב׳) ברוך המקום ברוך הוא שבחר בישראל מכל מעשה ידיו וקנה אותם קנין גמור וקרא אותם בנים ועבדים לשמו לפעמים הוא מדבר עמהם כמו שהוא מדבר עם הרבים ולפעמים הוא מדבר עמהם כמו שהוא מדבר עם היחיד וכל כך למה אלא בשביל האהבה שהוא אוהב אותם ובשביל השמחה שהוא משמח בהם לכן הוא מדבר עמהם בלשון יחיד ובלשון רבים. לפיכך הייתי אומר שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב שלא קנו האבות העוה"ז והעוה"ב וימות בן דוד אלא בשביל מעשיהם הטובים ות"ת. וכך שנו חכמים במשנה כל אחד ואחד מישראל חייב לומר בשבילי נברא העולם ולא יאמר האדם בלבו לעצמו אין העוה"ב אלא תוהו ובוהו לכן אלך בשרירות לבי ואוכל ואשתה ואהנה בעוה"ז ואח"כ אלך מן העוה"ז. ואם הוא עושה כן עליו אומר אמר נבל בלבו אין אלקים ואם הוא ת"ח חושך ממנו חכמה ובינה ואם פנה א"ע לדברים אחרים עליו הכתוב אומר (ישעיהו ל״ב:ו׳) כי נבל נבלה ידבר וגו'. וכן לא יראה אדם את הרבים בצער ויאמר אלך בשרירות לבי ואוכל ואשתה ואהנה מן העוה"ז ואם הוא עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ״ב:י״ג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתה כי מחר נמות מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ע"כ מדה בינונית. אבל במדת רשעים מה כתיב עליהם הכתוב אומר (ישעיהו נ״ו:י״ב) אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יותר מאד אחריו מה כתיב (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. מה הענין של אחריו יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו וגו' מכאן אמרו חכמים אפי' חכם מישראל שהוא כמרע"ה שהיה אב לחכמים ואבי הנביאים וחסיד כאהרן אחיו לא יאמר הריני בשמחה בביתי ושלום עליך נפשי אלא יצא מביתו ויהא עם הציבור בצער אלא במה קונה אדם את אביו שבשמים ועוה"ב הוי אומר שהוא קונה להקב"ה במעש"ט ות"ת והקב"ה מקנהו העוה"ז והעוה"ב וימות בן דוד. ואלו הן המעש"ט שהאדם קונה להקב"ה ועוה"ב בתוכם מתוך אהבה ואחוה ויראה ושלום וריעות ומתוך האמת והשלום ומתוך שפל ברך ומתוך ענוה ומתוך רבוי ישיבה ומיעוט סחורה ומתוך שמוש חכמים ומתוך פלפול התלמידים ומתוך לב טוב ומתוך דרך ארץ ומתוך לאו לאו והן הן. למדנו מאבינו אברהם שבתחלת מעשיו היה לו יראה מלפני הקב"ה שנאמר (בראשית ט״ו:א׳) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך ואין אומרים לאדם אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו ומשלו משל למה"ד למלך שאמר לבנו בני צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון מיד יצא והרג את כל הליסטים. בחזירתו יצא אביו לקראתו וא"ל ברוך אתה בני ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מן ממונם כלום עכשיו בא עמי ואתן לך כל כלי חמדה שבעולם ואבנים טובות ומרגליות מבית גנזים שלי. וכן לכך נדמה אברהם אבינו בשעה שיצא להרוג את המלכים בחזירתו יצא מלך סדום לקראתו והיה כמדומה למלך סדום שאברהם לא יחזיר לו כלום היה מבקש וא"ל לאברהם בבקשה ממך תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית י״ד:כ״א-כ״ב) מיד ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' וכבר נשבעתי שלא אקח כלום מכל אשר לך ואמר לו אברהם למלך סדום שוטה שבעולם וכי לכסף ולזהב ולכל כלי חמדה שלך אני צריך אני אשליך לפניך הכל לארץ ותראה שלא נהניתי מממונך כלום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' באותה שעה קדש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' שכרך הרבה מאד וכן למדנו מיצחק שבתחלת מעשיו היה ירא שמים לאמיתו כי בן שבעים וחמש שנה היה יצחק בשעה שנכנס אברהם לבית עולמו ואמר יצחק אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיה באבא מה תהא עלי מלפני הקב"ה מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה עליו ועמד עמו באותה שעה שנאמר (בראשית כ״ו:כ״ד) וירא אליו ה' בלילה ההוא וגו' וכן למדנו מן יעקב אבינו שבתחלת מעשיו היה לו יראה מלפני הקב"ה שנאמר (בראשית כ״ח:י״ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' וכן למדנו מאבותינו הראשונים שבתחלת מעשיהם היה להם יראה מלפני הקב"ה שנאמר (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' וגו' הא למדת שבשכר היראה שיראו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מן הקב"ה ובשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה כשהיו במצרים נגאלו ממצרים ונקרע להם את הים וכן יהיה לעתיד שיבא הקב"ה ויפדה את ישראל מבין העכו"ם ויביא להם ימות בן דוד וימות גאולתנו שנא' (מיכה ד׳:י׳) חולי ונוחי בת ציון כיולדה וגו' ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך וכל עונותיהן של ישראל מניחין אותן בבל ועולים כשהם טהורים לארץ ישראל שנאמר (זכריה ה׳:ט׳) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם וגו' ולמה נקרא שמה שנער שמנערת כל העונות מעליה לכך נאמר לבנות לה בית בארץ שנער מאי והוכן והוניחה שם על מכונתה אלא זה הפסוק מחזיר וקאי על המשכן שהוא נגנז במקומו וכן הארון עם הלוחות שבתוכו וארגז ששלחו פלשתים דורון להקב"ה ומקלו של אהרן וצלוחית של שמן המשחה וצנצנת המן שנאמר (שמות ט״ז:ל״ג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן וגו' ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת כדי שיאמר להם ירמיהו הנביא זה המן שהאכלתי את ישראל במדבר. ארון ולוחות בתוכו כיצד שנאמר (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש וגו' אמר להם אלה הדברים הן עשרת הדברות שדברתי עמכם בסיני. ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשאוהו הכשרים בנדבות לבם וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבות לבם ולעתיד יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה הראשונה שנאמר (ש"ה ד) עורי צפון ובואי תימן וגו' באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי וגו' (דבר אחר) באתי לגני אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אחותי כלה זו כנסת ישראל אריתי מורי עם בשמי אלו תורה נביאים וכתובים אכלתי יערי עם דבשי אלו מדרש הלכות ואגדות שתיתי ייני עם חלבי אלו מעשים טובים שחכמי ישראל מצפין להם ואחר כך אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ" (משלי יג יג), אֲבָל כְּבָר אָמַר הַטַּעַם שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נֵאוֹת לַמְּכִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לָמוּת בְּצוּדוֹ הַחַיּוֹת וְקָרוֹב הוּא שֶׁיָּמוּת בְּחַיֵּי אָבִיו, וְאֵין לַבְּכוֹרָה שׁוּם מַעֲלָה רַק אַחֲרֵי הָאָב, וּמָה תּוֹעִיל לוֹ הַבְּכוֹרָה. וְאָמַר "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז", כִּי אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה חָזַר הַשָּׂדֶה אֶל צֵידוֹ, וְזוֹ סִבַּת בִּזּוּי הַבְּכוֹרָה, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים רַק שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ חֶפְצָם בְּעִתָּם, וְלֹא יָחוּשׁוּ לְיוֹם מָחָר. וְרַבִּי אַבְרָהָם מִשְׁתַּבֵּשׁ בְּכָאן מְאֹד, שֶׁאָמַר כִּי בִּזָּה הַבְּכוֹרָה בַּעֲבוּר שֶׁרָאָה שֶׁאֵין מָמוֹן לְאָבִיו, וְרַבִּים יִתְמְהוּ כִּי עָזַב לוֹ אַבְרָהָם מָמוֹן רָב, וּכְאִלּוּ לֹא רָאוּ בִּימֵיהֶם עָשִׁיר גָּדוֹל בִּנְעוּרָיו בָּא לִידֵי עֹנִי בִּזְקוּנָיו, וְהָעֵד שֶׁהָיָה יִצְחָק אוֹהֵב אֶת עֵשָׂו בַּעֲבוּר צֵידוֹ, וְאִלּוּ הָיָה לֶחֶם רַב בְּבֵית אָבִיו וְהוּא נִכְבָּד בְּעֵינָיו, לֹא מָכַר אֶת בְּכוֹרָתוֹ בַּעֲבוּר נָזִיד, וְאִם הָיָה אָבִיו בְּכָל יוֹם אוֹכֵל מַטְעַמִּים, מָה טַעַם יֹאמַר אֵלָיו "הָבִיאָה לִּי צַיִד", וְלָמָּה לֹא הָיוּ לְיַעֲקֹב בְּגָדִים חֲמוּדוֹת, וְלֹא נָתְנָה לוֹ אִמּוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לַדֶּרֶךְ, שֶׁאָמַר (בראשית כ"ח:כ') "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", לָמָּה לֹא שָׁלְחָה לוֹ הוֹן וְהִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ, כִּי הֻצְרַךְ לִשְׁמֹר הַצֹּאן. וְהַפָּסוּק שֶׁאָמַר (בראשית כ"ו:י"ג) "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ", קֹדֶם זִקְנָתוֹ. וְעִוְּרֵי לֵב יַחְשְׁבוּ כִּי הָעֹשֶׁר מַעֲלָה גְּדוֹלָה לַצַּדִּיקִים, וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ יוֹכִיחַ. וְעוֹד יִשְׁאֲלוּ, לָמָּה חִסֵּר הַשֵּׁם מָמוֹן לְיִצְחָק, אוּלַי יוֹדִיעוּנוּ לָמָּה חִסֵּר מְאוֹר עֵינָיו. וְאַל יִדְחוּנוּ בְּקָנֶה שֶׁל דְּרָשׁ, כִּי יֵשׁ לוֹ סוֹד, וְאֵין לָנוּ לְחַפֵּשׂ כִּי עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹת הַשֵּׁם וְאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לַהֲבִינָם, כָּל אֵלּוּ דְּבָרָיו. וַאֲנִי תָּמֵהַּ, מִי עִוֵּר עֵינֵי שִׂכְלוֹ בָּזֶה, כִּי הִנֵּה אַבְרָהָם הִנִּיחַ לוֹ הוֹן רַב, וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא מִיָּד קֹדֶם הָעִנְיָן הַזֶּה, וּמִפְּנֵי זֶה בִּזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה, כִּי הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה בִּנְעוּרֵיהֶם קֹדֶם הֱיוֹת לְעֵשָׂו נָשִׁים, כַּאֲשֶׁר יְסַפֵּר הַכָּתוּב, וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר וְהֶעֱשִׁיר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, עַד כִּי גָדַל מְאֹד וַיְקַנְאוּ בּוֹ שָׂרֵי פְּלִשְׁתִּים, וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר לְעָנְיוֹ וְהִתְאַוָּה לְצֵיד בְּנוֹ וְהַמַּטְעַמִּים, וְאֵין אֵלּוּ רַק דִּבְרֵי שְׂחוֹק. וְעוֹד כִּי הַכָּתוּב אָמַר (בראשית כ"ה:י"א) "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ", וְהַבְּרָכָה תּוֹסֶפֶת בְּעֹשֶׁר וּבִנְכָסִים וְכָבוֹד, וְאַיֵּה בִּרְכָתוֹ שֶׁאִבֵּד הוֹן אָבִיו וְהֶעֱנִי, וְאַחֲרֵי כֵן (בראשית כ"ו:ג') "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" הֶעֱשִׁיר וְהֶעֱנִי אַחֲרֵי כֵן, וְאִם יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּעִנְיַן הָעֹשֶׁר, אֵין זֶה בְּאוֹתָם שֶׁנִּתְבָּרְכוּ מִפִּי הקב"ה, כִּי "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י כב). אֲבָל הָיוּ הָאָבוֹת כֻּלָּם כִּמְלָכִים, וּמַלְכֵי גּוֹיִם בָּאִים לִפְנֵיהֶם וְכוֹרְתִים עִמָּהֶם בְּרִית, וְכָתוּב (בראשית כ"ו:ל"א) "וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו", וְאִם הָיָה יִצְחָק רַע הַמַּזָּל מְאַבֵּד נִכְסֵי אָבִיו, אֵיכָה אָמְרוּ "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (שם כח) וּכְבָר הָיָה בְּעוֹכְרָיו. אֲבָל בִּזּוּי הַבְּכוֹרָה לְעֵשָׂו, לְאַכְזָרִיּוּת לִבּוֹ. וְיִתָּכֵן כִּי פִּי הַשְּׁנַיִם בַּבְּכוֹרָה מִמִּשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה לֹא הָיָה כֵן לְפָנִים, רַק לִנְחֹל מַעֲלַת הָאָב וּשְׂרָרָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כָּבוֹד וּמַעֲלָה עַל צְעִירוֹ, וְלָכֵן הָיָה אוֹמֵר לְיִצְחָק "אֲנִי בִּנְךָ בְכוֹרְךָ" (בראשית כ"ז:ל"ב), לוֹמַר כִּי הוּא הַבְּכוֹר הָרָאוּי לְהִתְבָּרֵךְ, וְכֵן "כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (בראשית מ"ח:י"ח), לְהַקְדִּימוֹ בִּבְרָכָה, וְאוּלַי הָיָה נוֹטֵל גַּם בַּנַּחֲלָה יוֹתֵר מְעַט, כִּי דִּין פִּי שְׁנַיִם מֵחִדּוּשׁ מִשְׁפַּט הַתּוֹרָה. וְהַצַּיִד אֲשֶׁר הָיָה בְּפִיו, כֵּן יַעֲשׂוּ הַשָּׂרִים וְהַמְּלָכִים, בּוֹחֲרִים בַּצַּיִד מִכָּל מַאֲכָל, וְכָל הָעַמִּים יוֹבִילוּ מֵהֶם שַׁי לַמּוֹרָא. וְהָיָה עֵשָׂו מַחֲנִיף אֶת אָבִיו לְהָבִיא כָּל צֵידוֹ אֶל פִּיו לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּרְצוֹנוֹ תָּמִיד, וְאַהֲבַת הָאָב לִבְנוֹ הַבְּכוֹר קַלָּה לְהָבִיא. וּמָה שֶׁאָמַר לְבָרֵךְ אוֹתוֹ אַחַר עֲשׂוֹת לוֹ הַמַּטְעַמִּים אֵינֶנּוּ שְׂכַר הָאֲכִילָה וְשֹׁחַד בָּהֶם, אֲבָל רָצָה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ בְּעֵת הַהֲנָאָה וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּחֵפֶץ מָלֵא וְרָצוֹן שָׁלֵם, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ כִּי אַחַר הָאֲכִילָה הָיְתָה מִתְעַנֶּגֶת וּשְׂמֵחָה וְיָחוּל עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּעִנְיָן "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג טו). וְלֹא נָתְנוּ בְּיַד יַעֲקֹב הוֹן כִּי בּוֹרֵחַ הָיָה, וּבְלֹא יְדִיעַת אָחִיו יָצָא מִן הָאָרֶץ לְבַדּוֹ, וְאִלּוּ נָתְנוּ לוֹ הוֹן וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים הָיוּ מוֹסִיפִים בּוֹ קִנְאָה לֶאֱרֹב לוֹ וּלְהָרְגוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ב"ר סח ב) שֶׁגְּזָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. וּמִי אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לְיַעֲקֹב בְּגָדִים חֲמוּדוֹת שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, אֲבָל הַכָּתוּב אָמַר כִּי עֵשָׂו בְּלֶכְתּוֹ הַשָּׂדֶה לָצוּד הָיָה מַחְלִיפָם בְּבִגְדֵי הַצַּיִד, וּמִפְּנֵי שֶׁיִּצְחָק מְמַשֵּׁשׁ תָּמִיד בִּבְנוֹ וּבִבְגָדָיו הִלְבִּישָׁה אוֹתָם אֶת יַעֲקֹב פֶּן יַכִּירֶנּוּ בָּהֶם. וַהֲלֹא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעָשָׂה כֵן, "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כ"ז:כ"ז), כִּי הָיָה מֵשִׂים אוֹתָם בְּתוֹךְ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (תהלים מה ט) "מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ", וְהָיוּ הַבְּשָׂמִים צוֹמְחִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן אָמַר "כְּרֵיחַ שָׂדֶה", כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ אִישׁ שָׂדֶה הֵרִיחוּ בְּגָדָיו מֵהֶם, אוֹ רֵיחַ צִיצֵי הָאִילָנוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תענית כט) כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים. וְהַשְּׁאֵלָה עַל מְאוֹר עֵינָיו, שְׁאֵלַת עִוְּרֵי לֵב, כִּי אִם הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת הַשֵּׁם הִנֵּה הִיא כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב, וְהוּא סִפּוּר הַכָּתוּב (בראשית כ"ז:א') "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו". וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אֵינֶנּוּ רַק עִנְיַן הַזִּקְנָה, וְטַעְמוֹ וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו בְּזִקְנָתוֹ, קָרָא אֶת עֵשָׂו. וְהִנֵּה בְּיַעֲקֹב (בראשית מ"ח:י') "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת", וְכָתוּב בַּאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי (מלכים א יד ד) "כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ", וִיסַפֵּר בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ פֶּלֶא (דברים לד ז) "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ":

    from our library copy — not yet checked against the original

  • והנה בזוה"ק שאברהם ויצחק כלול מיא באשא ואשא במיא, בסוד אברהם הוליד את יצחק, ובודאי אם לא הוה כלול אשא במיא ומיא באשא הי' גבורות של יצחק קשים מאד והי' מוקיד כל העולם בשלהבוי, ולא הי' יכול העולם לסבול, ויש לומר שמטעם זה נתבשרה שרה ביצחק ממצות הכנסת אורחים שהוא גמילת חסד כדי שיבוא יצחק לעולם ממצות גמילות חסד, ובפסח שהוא זמן החסד נולד יצחק כדי שלא יהי' גבורותיו כ"כ קשים, וע"כ י"ל כשנתבשר אאע"ה בפרשת מילה שהוא ענין שמאל דוחה כנ"ל בלידת יצחק חשב שזה קבלת שכר המילה, וא"כ יהי' גבורותיו קשים כנ"ל, וזרעו יתנהג במדת הדין קשה, ואם ח"ו לא יהיו כ"כ זכאים יהי' מעותדים לברות מדת הדין הקשה, וע"כ אמר לו ישמעאל יחי' לפניך היינו שקבלת שכר המילה יהי' כשישמעאל יחי' לפניך, ועלי' לא איכפת לי' אם יהי' הנהגה עמו במדת הדין מה גם שהוא בעצמו איננו במדת הדין, ולא יהי' מדה"ד קשה כ"כ, אך על יצחק הי' רצונו שיבוא במדת הרחמים וחסד ולא בתורת קבלת שכר מצות מילה, וא"כ במה שאמר לו ישמעאל יחי' לפניך לא מחל על המתנה כלל ורק על שיהי' בתורת קבלת שכר מצוות מילה הי' קשה בעיניו, ורצה שיהי' רק במדת הרחמים, וע"ז השיב לו הש"י אבל שרה אשתך יולדת לך בן, אף שאין לשרה שכר מצוות מילה וא"כ מצד שרה יהי' נוטה לחסד, וקראת את שמו יצחק שרב צחוק יהי' בעולם, והוא מצד התפשטות מדת החסד, ובזה יובן מה שאמרה שרה אח"כ צחוק עשה לי אלקים ולא אמרה לנו לכלול גם את אברהם אתה, כי באמת מצד אברהם הוא במדת הדין ואינו גורם רב צחוק בעולם, והוסיף הש"י לאמור והקימותי את בריתי אתו, וכלפי שהי' אברהם מתירא שיהי' הנהגה בזרעו אחריו במדת הדין וכשיהי' ח"ו בלתי זכאין יפקוד עליהם בדין הקשה, אמר לו והקימותי את בריתי וכמו שאמרנו בשם הרב זצללה"ה בלקוטי תורה כי ברית הנעשה בין שני אוהבים כל עצמו איננו נצרך בעוד האהבה תקוע בלבם אלא על להבא כשיתקרר אש האהבה וכמעט שחשבה להשתקע אז הברית יזכרם ויעורר את האהבה, והנה הקמת ברית ליצחק ולזרעו זה עצמו הוא הבטחה שכשאפי' לא יהי' כ"כ זכאים לא יפקד עליהם במדת הדין הקשה ויעמוד זרעם ושמם כימי השמים על הארץ:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וגבי לידת יצחק לא נאמר זכירה בפעל בלשון הכתוב רק כאשר אמר היינו שכבר הובטח כי ביצחק יקרא לך זרע כי דרגא דיצחק הוא למעלה ממדרגת הזכירה כמשז"ל (בתו"כ בחקותי ורש"י עה"ת שם) ע"פ וזכרתי את בריתי דביצחק לא כתיב זכירה דאפרו צבור ומונח היינו דזכירה שייך על דבר שאינו לפניו משא"כ במה שלפניו ונוכח עיניו ודרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניי' כמ"ש בפרע"ק (פ"ט ב') היינו ע"י תוקף היראה זוכה לראי' דד' לנגדי תמיד ונוכח עיניו וכך הוא נוכח עיני השי"ת דד' צילך כידוע ולא שייך גבי זכירה כלל ולפי שגילוי דבר זה הוא רק לעתיד שנאמר כי עין בעין יראו וגו' אבל בעה"ז התגלות כזה נעלם ע"כ הי' ציוי העקידה שהוא היפך הבטחת ביצחק יקרא וגו' ורז"ל אמרו דפרחה נפשו בשעת עקידה וחזרה לו היינו דהשגה כזו אין לה מציאות בעוה"ז כלל ולשלימות השגה זו הגיע בשעת עקידה ומאז והלאה הוא דאפרו צבור וע"ז הוא העקידה ופריחת נפשו שד"ז עולה כולו כליל להש"י ואין לו שייכות מציאות בעה"ז הגופני וזהו ג"כ העלם מלת זכירה בפעל בלידתו ורק ברמז דכאשר אמר דסוף סוף הבטחתו ית' אמת כי ביצחק וגו' ורז"ל אמרו (בבר"ר פס"ה) דמאז כהו עיניו ע"י שראה מלאכים היינו דנעלם מעיניו חיזו דהאי עלמא ע"י שזכה להשיג הראיי' האמיתית דעין בעין וגו' ועי"ז זכה דייחד הש"י שמו עליו בחייו ומשום דנחשב כמת וכנסתלק מהאי עלמא עי"ז תיכף משעת עקידה ועי"ז חזרה נפשו, ומש"נ בתורה כי זקן יצחק ותכהינה עיניו היינו אז כהו גם מראות ראי' גופנית להכיר בין יעקב לעשיו שזהו ראי' דההוא עלמא, ודבר זה הי' ע"י עשן ע"ז דנשי עשו וכל הטעמים שארז"ל בזה אמת, וגם חבקוק בנה של שונמית שאמר ד' שמעתי שמעך יראתי זכה ג"כ לראיה בגימט' של שמו, והוא מסטרא דיצחק כידוע בזוהר (בשלח מ"ד מ"ה וש"מ) דע"כ מת היינו שחיים כאלו אין לו מציאות בעה"ז עד שהוצרך אלישע לשים פיו על פיו כו' להמשיך לו מחיים שלו שזה יהי' מלבוש לחיותו להעלימו בעוה"ז ובזה יהי' לו מציאות בעוה"ז, ולפי שהיא היתה דחיל מרבנן דהשכר תתני רבנן כמ"ש בפב"מ (שבת כ"ג ב') כי מדת היראה היא סטרא דנוק' אשה יראת ד' כנודע ורק מאן דרחום הו"ל בנין והיא דחלה כמ"ש הנה חרדת אלינו את כל החרדה וע"כ ותעמוד בפתח הוא היראה שהיא השער לד' אשר צדיקים יבואו בו כנודע, וכן בפשוטו מפני היראה עומד בפתח כי ירא מגשת אליו, ע"כ הבטיחה רק את חובקת בן לחבוק לבד דבן בתוקף יראה בזה הראוי לאשה יראת ד' א"א להתקיים בעוה"ז וע"כ אמרה לו אל תכזב שאינה רוצה דבר הפוסק כמים אשר יכזבו מימיו וזכתה לזה שלה הי' דבר הפוסק אלא שהוצרך ללבוש של אלישע ולפי שבזכותו הי' לה דכפי המשפט היתה ראוי' רק לבת וחתני רבנן, אבל שרה היתה רחמי רבנן כמדתו של אאע"ה במדת האהבה אלא שנטפלה אלי' היראה מסטרא דנוק' ומ"מ עדיין לא נתגלית שלימות מדת היראה עדיין כלל בעולם עד שלא נברא יצחק מצד עצמו שהי' אב העולם הוא שחפר ומצא שורש מדת היראה בשלימותה וכשנשלמה מדריגתו בשעת העקידה אז נשלם ג"כ מדריגת שרה ושלמו ימיה אז ושלא נחשוב כי מיתתה אז הי' להצלת יצחק שהיתה הוא חילופו עכ"נ ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה שהימים הללו היו שני חיי' שנמלאו ימיה ולא נחסרו כלל. ועז"א ג"כ בבר"ר (רפנ"ח) ע"ז פסוק יודע ד' ימי תמימים ששנותיהם תמימים ע"ש:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: Zohar and Kabbalah

  • Filed under: Judgment on Succot

  • Kiddushin 33bunverified

    Filed under: A Rebbe's Role

Related sheets

Tanakhתנ״ך

Did the Patriarchs Observe the Torah?

Sources explore whether Abraham and the other Avos kept the Torah before it was given at Sinai. The discussion spans biblical verses, classical rabbinic interpretations, medieval commentaries, and Hasidic perspectives on how the patriarchs observed Jewish law through divine guidance and spiritual intuition.

View Sources16 sources
Talmudתלמוד

Why the Bavli Is the Authoritative Talmud

Sources explain the halakhic principle that the Babylonian Talmud (Bavli) serves as the primary authoritative source for Jewish law, while clarifying that the Jerusalem Talmud (Yerushalmi) may be consulted in times of pressing need. The sources address the reasoning behind this hierarchy and its application in practice.

View Sources13 sources
Machshavaמחשבה

The Primordial Kings and Vessel Breaking

Sources explain the mystical account of the early kings in the world of Tohu, their death, and the breaking of vessels that preceded the rectified order of creation. The sources discuss the metaphysical necessity of this cosmic disruption and its role in establishing a properly ordered reality.

View Sources10 sources
Chassidusחסידות

Love's Expression and Transformation Through Giving

These sources explore whether the love that motivates acts of kindness differs from the love that emerges through those acts themselves. The texts examine the relationship between inner feeling and outward deed, considering whether love deepens, transforms, or reveals itself through concrete expression and habitual practice.

View Sources15 sources
Machshavaמחשבה

Isaac's Rosh Hashanah Judgment and the Accuser's Confusion

Rosh Hashanah

Kabbalistic sources interpret Isaac's request to Esau for savory food as a mystical representation of the Rosh Hashanah judgment process. The passages explore how divine judgment operates on this day, how the accusing forces are invoked and then confounded, and the role of competing spiritual attributes in determining the fate of Israel.

View Sources4 sources
Talmudתלמוד

Abraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer

Sources examine why Abraham's binding at Mount Moriah, Joshua's victory at Gilgal, and Samuel's prayer at Mizpah are invoked during communal fasts as precedents for divine responsiveness. The sources explore Abraham's exceptional merit, his role as a pillar of mercy for Israel, and how these historical moments of answered prayer establish enduring spiritual models for later generations seeking God's intervention.

View Sources8 sources

Explore more