Halachaהלכה

The Laws of Other Primary Sources of Impurity

These sources examine the category of other primary sources of ritual impurity (abot hatumah) beyond corpse impurity, including creeping creatures, seminal emissions, and sacred writings. They trace the biblical foundations, rabbinic applications, and the mechanisms by which these sources transmit impurity to people, vessels, and consecrated items.

אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת

10 sources · 9 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

A more homiletical reading situates the double-impurity of certain sources within the human faculties of mind and intellect, likening the sealing effect of death's impurity to a sealing in the person who contracts it, as Shem MiShmuel, Shmini 12:5 develops in describing why such tumah is called avi avot hatumah.

Responsa on this question

Revavos Ephraim (Revavos Ephraim 8:584) — Revavos Ephraim (8:584) addresses the distinction between the menorah of the Temple and the Hanukkah menorah regarding whether one must relight a Hanukkah lamp if it goes out, and does not state a position on the laws governing the other avodas of Temple service.

Source 1 · Tanach
Verified

Leviticus 11:29-38

ויקרא י״א:כ״ט-ל״ח

Leviticus 11:29-38

The Torah defines the impurity of creeping creatures and explains how their contact affects vessels, food, drink, and seeds. These verses provide the biblical foundation for the laws of sheretz impurity and its transmission.

אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכׇל־הַשָּׁ֑רֶץ כׇּל־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ וְכֹ֣ל אֲשֶׁר־יִפֹּל־עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכׇּל־כְּלִי־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כׇּל־כְּלִ֕י אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃ וְכׇ֨ל־כְּלִי־חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר־יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל־תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ׃

Those are for you the impure among all the swarming things; whoever touches them when they are dead shall be impure until evening. And anything on which one of them falls when dead shall be impure: be it any article of wood, or a cloth, or a skin, or a sack—any such article that can be put to use shall be dipped in water, and it shall remain impure until evening; then it shall be pure. And if any of those falls into an earthen vessel, everything inside it shall be impure and [the vessel] itself you shall break.

Source 2 · Chazal
Verified

Mishnah Kelim 1:1-4

משנה כלים א׳:א׳-ד׳

Mishnah Kelim 1:1-4

These opening mishnayot distinguish different levels of ritual impurity and their effects on people, vessels, and sacred objects. They are relevant to understanding the broader taxonomy into which the laws of other primary sources of impurity fit.

אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְּאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בַּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא: לְמַעְלָה מֵהֶם, נְבֵלָה, וּמֵי חַטָּאת שֶׁיֶּשׁ בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, שֶׁהֵם מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם בְּמַשָּׂא לְטַמֵּא בְגָדִים בְּמַגָּע, וַחֲשׂוּכֵי בְגָדִים בְּמַגָּע: לְמַעְלָה מֵהֶן, בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. לְמַעְלָה מֵהֶן, זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה, שֶׁהֵן מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. לְמַעְלָה מֵהֶן, מֶרְכָּב, שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַּחַת אֶבֶן מְסָמָא. לְמַעְלָה מִן הַמֶּרְכָּב, מִשְׁכָּב, שֶׁשָּׁוֶה מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ. לְמַעְלָה מִן הַמִּשְׁכָּב, הַזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב, וְאֵין מִשְׁכָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב:

The fathers of impurity are a: sheretz, semen, [an Israelite] who has contracted corpse impurity, a metzora during the days of his counting, and the waters of purification whose quantity is less than the minimum needed for sprinkling. Behold, these convey impurity to people and vessels by contact and to earthenware by presence within their airspace, But they do not convey impurity by being carried. Above them are nevelah and waters of purification whose quantity is sufficient to be sprinkled, for these convey impurity to a person [even] by being carried so that he in turn conveys impurity to clothing by contact. Clothing, however, is free from impurity where there was contact alone. Above them is one who had intercourse with a menstruant, for he defiles the bottom [bedding] upon which he lies as he does the top [bedding]. Above them is the issue of a zav, his spit, his semen and his urine, and the blood of a menstruant, for they convey impurity both by contact and by carrying. Above them is an object on which one can ride, for it conveys impurity even when it lies under a heavy stone. Above the object on which one can ride is that on which one can lie, for contact is the same as its carrying. Above the object on which one can lie is the zav, for a zav conveys impurity to the object on which he lies, while the object on which he lies cannot convey the same impurity to that upon which it lies.

Source 3 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Other Sources of Defilement 9:5

משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות ט׳:ה׳

Mishneh Torah, Other Sources of Defilement 9:5

Rambam explains that because mice tore holy writings placed beside terumah loaves, Chazal decreed that terumah touching a sacred writing becomes third-degree tamei, sacred writings disqualify terumah as a secondary source of tumah, and even ritually pure hands that touch them become secondary and can defile terumah and liquids.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְּצַד הַסְּפָרִים וְאוֹמְרִים זֶה קֹדֶשׁ וְזֶה קֹדֶשׁ וּבָאִין הָעַכְבָּרִים וְקוֹרְעִין אֶת הַסְּפָרִים לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁכָּל תְּרוּמָה שֶׁתִּגַּע בְּאֶחָד מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נִטְמֵאת וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה כְּאִלּוּ נָגְעוּ בְּשֵׁנִי וְנִמְצְאוּ כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ פּוֹסְלִין אֶת הַתְּרוּמָה כְּשֵׁנִי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וְנָגַע בְּאֶחָד מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נַעֲשׂוּ יָדָיו שְׁנִיּוֹת וּמְטַמְּאִין אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַמַּשְׁקִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם מִתְטַמְּאוֹת אֶלָּא מֵרִאשׁוֹן לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֵן מִתְטַמְּאוֹת מִן הַסֵּפֶר:

Source 4 · Rishonim
Verified

Midrash Aggadah, Numbers 19:21:2

מדרש אגדה, במדבר י״ט:כ״א:ב׳

Midrash Aggadah, Numbers 19:21:2

The passage explains that mei niddah become an av hatumah, since a person contracts tumah only through contact with an av hatumah, and describes the resulting hierarchy: contact with a corpse makes a person an avi avot hatumah, contact between a sword and a person makes the sword an av hatumah, and contact with that sword makes the person an avi avot hatumah.

והנוגע במי נדה וגו'. נעשו מי הנדה אב הטומאה, שאלולי כך לא יטמאו אדם שאין אדם מטמא אלא אם כן נגע כאב הטומאה, נמצאת אתה אומר שלשה אבות הטומאה, הא כיצד נגע אדם במת נעשה אבי אבות הטומאה, נגע חרב באדם נעשה אב הטומאה, נגע אדם באותו חרב נעשה אבי אבות הטומאה:

Source 5 · Rishonim
Verified

Rashi on Leviticus 11:29

רש"י על ויקרא י״א:כ״ט

Rashi on Leviticus 11:29

Rashi identifies the creatures included in the category of sheratzim and explains the verse's placement within the laws of ritual impurity. His commentary offers the classic peshat-oriented entry point to the subject.

וזה לכם הטמא. כָּל טֻמְאוֹת הַלָּלוּ אֵינָן לְאִסּוּר אֲכִילָה אֶלָּא לְטֻמְאָה מַמָּשׁ — לִהְיוֹת טָמֵא בְּמַגָּעָן, וְנֶאֱסַר לֶאֱכֹל תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְלִכָּנֵס בַּמִּקְדָּשׁ: החלד. מוש"טילא: והצב. פויי"ט שֶׁדּוֹמֶה לִצְפַרְדֵּעַ:

וזה לכם הטמא THESE ALSO SHALL BE UNCLEAN TO YOU — All these statements regarding uncleanness that follow are not intended as a prohibition against eating them (not as טמאה ,טמא in vv. 4—7 in the beginning of this section which is the result of eating the animals mentioned) but refers to actual uncleanness, — that one becomes unclean by contact with them and is thereby forbidden to eat the heave-offering and the holy sacrifices, and to enter the Sanctuary. החלד — moustille in O. F.; (English = weasel). והצב — bot in old French; (English = toad), which is like a frog.

Source 6 · Rishonim
Verified

recovered from “Ramban on Leviticus 11:29”

Ramban on Leviticus

רמב"ן על ויקרא י״א:ח׳ — ד"ה וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ - אֵינָהּ אַזְהָרָה

Ramban on Leviticus 11:8

Ramban explains that “and their carcasses ye shall not touch” means that touching carrion causes ritual impurity and requires avoiding the Sanctuary and hallowed offerings, but is not itself a Scriptural prohibition punishable by lashes; the festival-related interpretation concerns the Rabbinic obligation to purify oneself before ascending to the Sanctuary.

וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ - אֵינָהּ אַזְהָרָה לֶאֱסֹר לָנוּ הַנְּגִיעָה, אֲבָל יֹאמַר וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ כִּי טְמֵאִים הֵם לָכֶם, כְּלוֹמַר לֹא תִגְּעוּ בָּהֶם בִּלְתִּי אִם תִּטַּמְּאוּ. וְהָעִנְיָן לוֹמַר שֶׁיַּחְשֹׁב כָּל נוֹגֵעַ בָּהֶם שֶׁהוּא טָמֵא וְיִזָּהֵר מִן הַמִּקְדָּשׁ וּמִן הַקֳּדָשִׁים. וְשֶׁמָּא הַמִּדְרָשׁ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תורת כהנים פרק ד ט): "וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ" בָּרֶגֶל, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִגְּעוּ בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם חֲפֵצִים לִהְיוֹת טְהוֹרִים, כִּי טְמֵאִים הֵם וְלֹא תַּעֲלוּ בָּהֶם לָרֶגֶל. אֲבָל אֵין הַנְּגִיעָה נִמְנַעַת בְּלָאו, שֶׁאֵין הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה בָּרֶגֶל מִן הַלּוֹקִין אֶת הָאַרְבָּעִים. וּמַה שֶׁאָמְרוּ (ר"ה טז): "חַיָּב אָדָם לְטַהֵר עַצְמוֹ בָּרֶגֶל" - מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין בָּזֶה מִן הַתּוֹרָה עֲשֵׂה אוֹ לֹא תַעֲשֶׂה, זוּלָתִי מִצְוַת הָעֲלִיָּה. אוֹ שֶׁיְּהֵא "וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ" בָּרֶגֶל - אַסְמַכְתָּא, כִּשְׁאָר אַסְמַכְתּוֹת הַרְבֵּה שֶׁשְּׁנוּיוֹת שָׁם בְּת"כ. וְעוֹד שָׁנוּי שָׁם (פרק ד י): אֲחֵרִים אוֹמְרִים: יָכוֹל אִם נָגַע אָדָם בִּנְבֵלָה יִלְקֶה אַרְבָּעִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּלְאֵלֶּה תִטַּמָּאוּ" (ויקרא י"א:כ"ד). יָכוֹל אִם רָאָה אָדָם אֶת הַנְּבֵלָה יֵלֵךְ וְיִטַּמֵּא? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ". הָא כֵיצַד? הֱוֵי אוֹמֵר: רְשׁוּת. וְזֶה עִקַּר הַדִּין מִן הַתּוֹרָה. וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ - לְאֵלֶּה הָעֲתִידִין לְהֵאָמֵר לְמַטָּה בָּעִנְיָן תִּטַּמָּאוּ (רש"י כאן) (ת"כ). כָּאן לִמֶּדְךָ שֶׁנִּבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה מְטַמְּאָה, וּבָעִנְיָן שֶׁבְּסוֹף הַפָּרָשָׁה (ויקרא י"א:ל"ט) פֵּרֵשׁ עַל בְּהֵמָה טְהוֹרָה. לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא י"א:כ"ו) (בפסוק כו). וְאִם כֵּן, לָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב וְלָמָּה פֵּרַט בָּהֶם? הָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר: "כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה יִטְמָא עַד הָעֶרֶב, וְכָל הַנּוֹשֵׂא מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְיִטְמָא עַד הָעֶרֶב". וְהַנָּכוֹן כִּי כָּאן הִזְכִּיר "בְּנִבְלָתָם" סְתָם וְלֹא הִזְכִּיר בָּהֶם מִיתָה, לְלַמֵּד שֶׁאֵין בָּהֶם שְׁחִיטָה, וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן בִּזְמַן שֶׁאֵינָם חַיִּים יִטְמָא. אֲבָל שָׁם אָמַר "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה", לוֹמַר שֶׁאִם נִשְׁחֲטָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה. וְעִנְיַן הַפָּרָשָׁה, הִזְכִּיר "וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ" לוֹמַר שֶׁאֵין בַּנִּזְכָּרִים בַּדָּגִים וּבָעוֹפוֹת וּבַחֲגָבִים הַטֻּמְאָה הַזּוֹ, רַק לְאֵלֶּה אֲשֶׁר יַזְכִּיר, וְהֵם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה שׁוֹסַעַת שֶׁסַע וּמַעֲלַת גֵּרָה. וְאָמַר (בפסוק כו) "טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא" בַּטֻּמְאָה הַנִּזְכֶּרֶת. וְחָזַר וְאָמַר (בפסוקים כז-כח) שֶׁכָּל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בַּחַיָּה גַּם כֵּן יְטַמֵּא הַנֹּגֵעַ עַד הָעֶרֶב, וְהַנּוֹשֵׂא יוֹסִיף לְכַבֵּס בְּגָדָיו. וְכֵן "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ" (ויקרא י"א:כ"ט) עַל הֶעָתִיד לְהַזְכִּיר. וְנִשְׁתַּבֵּשׁ רַבִּי אַבְרָהָם בְּכָאן. וְהִנֵּה לְמַעְלָה בְּעִנְיַן אִסּוּר הַמַּאֲכָל הִזְכִּיר הַבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ שׁוֹסַעַת שֶׁסַע וּמַעֲלַת גֵּרָה, וְלֹא הִזְכִּיר הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בַּחַיָּה. אוּלַי בַּעֲבוּר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְאָכְלָם לֹא פֵּרַט בָּהֶם, וְהִנִּיחָם בְּתוֹךְ הַכְּלָל שֶׁאָמַר (ויקרא י"א:ג') שֶׁנֹּאכַל הַבְּהֵמָה הַמַּפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע וּמַעֲלַת גֵּרָה וְלֹא אַחֶרֶת, וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ, אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר" (דברים יד ד-ה). וּלְרַבּוֹתֵינוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בַּפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ מִדְרָשִׁים. "לְכָל הַבְּהֵמָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא י"א:כ"ו) - בְּאֵבֶר מִן הַחַי (פרשה ד ב). "וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו" - בְּאֵבֶר מִן הַמֵּת (פרק ו ו). כִּי יַאֲרִיךְ הַכָּתוּב וְיַזְכִּיר בָּהֶם טֻמְאוֹת רַבּוֹת, לִרְמֹז שֶׁיְּטַמְּאוּ כֻּלָּם וּמִקְצָתָם, בְּמִיתַת כָּל הַגּוּף וּבְמִיתַת הָאֵבֶר מִמֶּנּוּ כְּשֶׁיִּתָּלֵשׁ מִן הַגּוּף הַחַי:

AND THEIR CARCASSES YE SHALL NOT TOUCH. This is not a prohibition [saying that] we are not to touch these carcasses [of the animals that we are forbidden to eat]. Rather, Scripture states, and their carcasses ye shall not touch, for they are unclean to you, meaning to say, “you cannot touch them without becoming unclean.” The meaning thereof is to state that all those who touch them should be aware that they have become unclean and should therefore be careful not to enter the Sanctuary nor [to eat] of the hallowed offerings. Perhaps the meaning of the interpretation which our Rabbis have said: “And their carcasses ye shall not touch — on a festival” is to say that “you should not touch them at a time when you want to be clean, for they are unclean [and by touching them you will also become unclean] and you will not be able to go up to the Sanctuary on the festival.” But the [mere] act of touching them is not forbidden by means of a negative commandment, for he who touches carrion [even] on a festival does not incur whipping [by law of the Torah]. Thus that which the Rabbis have said: “One is dutybound to purify oneself on a festival,” is a commandment of Rabbinic authority, there being according to Scriptural law neither a positive nor a negative commandment, concerning the touching of carrion, except that of going up to the Sanctuary. Or it may be that the interpretation, “And their carcasses ye shall not touch — on a festival,” is a Scriptural text used as a support for the Rabbinical enactment, like many other laws of the Sages taught there in the Torath Kohanim, which use Biblical texts as a “support.” It is also taught there: “Other Rabbis say: One might think that if a person touches a carcass [he violates a negative commandment and] is liable to whipping? Scripture therefore says, By these ye shall become unclean. From this one might think that if a person sees a carcass he must go and render himself unclean by [touching] it? Scripture therefore says, and their carcasses ye shall not touch. How are we to reconcile these two verses? We must conclude that [touching a carcass] is optional” [i.e., neither obligatory, nor forbidden]. This is the main principle of the Scriptural law. AND BY THESE YE SHALL BECOME UNCLEAN. “By these which are to be mentioned further on in the section, ye shall become unclean. Here Scripture teaches you that the carcass of an animal unfit for food conveys impurity, and in the subject at the end of the section it explains [the law] concerning the carcass of an animal fit for food.” This is Rashi’s language. But if so, [the question arises], why did Scripture divide them and why did it treat them singly, when it should rather have said [in one general statement], “whosoever touches the carcass of any animal shall be unclean until the evening, and whosoever carries any of its carcass shall wash his clothes and be unclean until the evening?” The correct interpretation is that here Scripture mentioned the carcass of them without qualification and did not mention “death” in connection with them, thus teaching that [the law of] ritual slaughtering [required to render animals fit for food] does not apply to them [the unclean animals mentioned here], and whoever touches them when they are no longer alive [whether they died by themselves or even if they were ritually slaughtered], becomes impure. But further on it states, And if any beast, of which ye may eat, die, thus teaching that if it [an animal fit for food] was ritually slaughtered, it does not convey impurity [to a person who touches it]. Now the meaning of the section in mentioning [here]: And by these ye shall become unclean, is to state that all things referred to above — namely, fishes, fowls, and grasshoppers — do not have this [law of] impurity, but only those which He is about to mention further on, these being Every beast … which is not cloven-footed, nor cheweth the cud. It is with reference to these that He states, they are unclean to you; every one that toucheth them shall be unclean with the uncleanness mentioned [in the preceding Verses 24-25: whosoever toucheth the carcass of them shall be unclean until the even. And whosoever beareth aught of the carcass of them shall wash his clothes, and be unclean until the even]. Then He continues by stating that any beast which walks upon its paws shall also convey impurity until the evening to a person who touches its carcass, and that a person who carries it shall, in addition, wash his clothes. Similarly, And these are they which are unclean unto you among the swarming things means among those which are to be mentioned further on. Rabbi Abraham ibn Ezra erred here. Now above, in stating the prohibition of eating [an animal prohibited as food], Scripture mentioned those animals which are not cloven-footed and do not chew the cud, but it did not mention [the law] of beasts that walk upon their paws. Perhaps it is because it is not customary to eat them [on account of the danger involved in catching them] that He did not single them out, but left them [to be] included in the general principle which He had stated, that we should eat only the animal that parts the hoof and is cloven-footed and chews the cud, and not others, and chayah (beast) is included in the term beheimah (animal) as it is said, These are ‘ha’beheimah’ (the animals) which ye may eat … the hart, and the gazelle, and the roebuck. Our Rabbis in the Torath Kohanim have interpretations on this whole section. [Thus they explain the expression], Every beast [which parteth the hoof, but is not cloven-footed …] is unclean to you, to include a limb cut off from a living animal [in the law of conveying impurity]. And whatsoever goeth upon its paws, to include a limb cut off from a dead animal [in the law of conveying impurity]. For Scripture speaks at length and mentions many expressions of impurity in order to allude [to the law] that they convey impurity in whole or in part, either through the death of the whole body or through the death of one of its limbs, as when it was cut off from a living body.

Source 7 · Rishonim
Verified

Chiddushei Ramban on Chullin 71b:1

חידושי רמב"ן על חולין ע״א ב:א׳

Chiddushei Ramban on Chullin 71b:1

Ramban rejects comparing אדם and כלי חרס based on whether they can become an אב הטומאה, arguing that אדם protects from tumah more broadly, and records an alternative view that anything unable to transmit tumah to people and vessels cannot become an אב הטומאה.

ואי קשיא לימא מה לכלי חרס שכן אינו נעשה אב הטומאה תאמר באדם שהוא נעשה אב הטומאה א"ל אטו אנן לעשותו אב הטומאה בלחוד קאמרינן לענין הצלת טומאה קאמרינן וכיון שבכל מקום מצינו אדם מציל בטומאה יותר מכלי חרס אין אבות הטומאה ראיה לדין וי"א אף זו טהרה לאדם שכל שאינו מטמא אדם וכלים אינו נעשה אב הטומאה.

Source 8 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Shmini 12:5

שם משמואל, ויקרא צו תרע"ט שמיני תרפ"א, וראה שם עוד

Shem MiShmuel, Shmini 12:5

Shem Mishmuel explains that the impurity of a corpse is a “double blockage” affecting both the person’s higher faculties and intellect, so it cannot be purified through water immersion alone, defiles through an אוהל, and rises to the heavens; this also explains why kohanim are warned against corpse impurity, since their service connects the upper and lower realms, which corpse impurity completely obstructs.

וע"כ נמי כמו מהות המיתה שבאה מחמת סתימה הכפולה, כן נמי טומאה הנמשכת ממנה גורמת לסתימה כפולה באדם הנטמא, וע"כ טומאה זו אינה נטהרת בטבילת מים הרומז לדעת והשכל שבמוח שהרי גם המוח נפגם, והרי התיקון צריך להתחיל ממקום שלא נפגם היינו למעלה מהדעת והשכל, ע"כ טומאה זו קשה ונקראת אבי אבות הטומאה טומאה כפולה, וע"כ נמי מטמאה באוהל, כי אוהל פירש"י שבת מלשון בהלו נרו עלי ראשי שהוא לשון אורה, וזהו השכל שבאדם וא"כ זה שפוגם ואוטם וסותם גם השכל, לעומתו מטמא נמי באוהל, וזה עצמו הטעם שבוקעת ועולה עד לרקיע, כמו שהפגם הוא בשכל ובמוח שהוא באדם דוגמא להרקיע בכלל העולם: ולפי האמור י"ל נמי הטעם דכהנים מוזהרים על טומאת מת, דכהנים הם המחברים את העליונים והתחתונים בעבודתם וקרבן כשמו קירוב הכחות, ויש לפרש מ"ש לשרתו ולברך בשמו, שירות הוא קירוב הכחות ממטה למעלה, ולברך בשמו הוא ממעלה למטה, א"כ טומאת המת שהיא סתימה כפולה הן בפני העליונים והן בתחתונים היא היפוך לגמרי מבחינתם, ופוגם את כל מהות הכהן וטומאת המת היא המפרדת בין מצד מעלה ובין מצד מטה, וכל מדתם זה באה מזכות אהרן דאורחוי סליקו לי' להאי, ע"כ נאות להזכיר בכאן בני אהרן, דבזה רומז לטעם המצוה:

Source 9 · Modern
External

Rav Ephraim Greenblatt (Revavos Ephraim 8:584)

רבבות אפרים, ח״ח סי׳ תקפ״ד

Revavos Ephraim 8:584

The passage discusses a difficulty concerning the wording of a transition from impurity to purity and resolves it by citing the Kesef Mishneh’s inquiry into whether a person becomes pure while still in the water or only upon emerging from it.

On this pageThe passage discusses a difficulty concerning the wording of a transition from impurity to purity and resolves it by citing the Kesef Mishneh’s inquiry into whether a person becomes pure while still in the water or only upon emerging from it.

Revavos Ephraim 8:584 — page scan on HebrewBooks
Page 472

Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 10 · Modern
Verified

Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato 3:8)

פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו ג׳:ח׳

Peninei Halakhah, Simchat Habayit U'Virkhato 3:8

The passage states that Jewish semen is an av ha-tuma, rendering the man, his sexual partner, and any contacted clothing or vessels impure; purification requires immersion in a mikveh and, for the people, waiting until nightfall before resuming access to the Temple, kodashim, and teruma.

על פי התורה שכבת זרע שיצאה מישראל היא אחת מאבות הטומאה, ואף איש ואשה מישראל ששימשו מיטתם כמצוות התורה, כיוון שיצא זרעו בתוכה, נטמאו שניהם כדין ראשון לטומאה. לשם טהרתם עליהם לטבול במקווה ולהמתין עד צאת הכוכבים, ואז הם חוזרים לטהרתם, ומותר להם להיכנס למקדש ולאכול מבשר הקודשים, ואם הם כהנים – מותר להם לאכול תרומות. וכן דין כלים ובגדים שנגעו בשכבת זרע של יהודי, שנטמאו ואסור להשתמש בהם וללובשם בעת שרוצים לנגוע בטהרות וקודשים, וכדי לטהרם צריך לטובלם במקווה. שנאמר (ויקרא טו, טז-יח): "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע, וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב".

According to the Torah, semen ejaculated by a Jew is a source of impurity (av ha-tuma). Even when a husband and wife have marital sexual relations and fulfill the Torah commandment, since he ejaculated inside her, they both become impure, as they have come into direct contact with a source of impurity (they have the status of rishon le-tuma). To purify themselves, they must immerse in a mikveh and wait until nightfall, whereupon they resume their ritually pure status and are permitted to enter the Temple, eat the meat of the sacrifices, and, if they are kohanim, eat teruma. Similarly, clothing and kelim that have come into contact with a Jewish man’s semen become ritually impure and may not be used or worn while handling sacrifices or objects that must retain their pure status. These items are purified through immersion in a mikveh. In the Torah’s words: When a man has an emission of semen, he shall bathe his whole body in water and remain impure until evening. All cloth or leather on which semen falls shall be washed in water and remain impure until evening. And a woman with whom a man has sexual relations and an emission of semen, they shall bathe in water and remain impure until evening. (Vayikra 15:16-18)

Related sources· 6 found, not yet verifiedSign in to verify
  • אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת והמצורע בימי ספרו... הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר ואינם מטמאין במשא...

    Same passage as Mishnah Kelim 1:1-4

  • שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר מתים שבעולם במין ממיני הטומאה, בין בנגיעה בין במשא, שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וזהו הה' ראשונה דשם, ואח"כ הוא מוסיף בתיקון לתקן גם השורש דעטיו של נחש שישנו בכל זרע אדם הראשון דמחמתו נגזר המיתה, וזהו פרשת פרה הבאה לטהר טומאת מת ודבר זה חוקה ושלמה המע"ה אמר על זה אמרתי אחכמה והוא רחוקה, היינו השגת דבר זה לאמיתו מציאות הטהרה לטומאת מת שדבר זה אי אפשר להשיג אלא לעתיד כשיבולע המות לנצח דאז יבינו שיש מציאות טהרה לטומאת מת אבל בעולם הזה הוא רחוק מהשגה. אבל מכל מקום הש"י קבע להם טהרה דרך חוקה אף שאינו מושג בעולם הזה, וזהו אות הו' שהוא אות אמת כמה שכתוב בזוהר ריש ויקרא הרומזת לכלל הקומה דאמת ליעקב שהוא עץ החיים דיעקב אע"ה לא מת, (תענית ה' ע"ב) ואף על פי שחנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא, הכל כפי המושג בעולם הזה ובאמת לא מת, ודבר זה אינו מושג כלל בעולם הזה רק דרך חוקה כמו שגוף ענין המיתה היא ג"כ חוקה דאי אתה רשאי להרהר רק דכך גזר, וכמה שכתוב (מנחות כ"ט ע"ב) ברבי עקיבא שתוק כך עלה וכו' ולא תירץ לו כלום על שאלתו החזקה זו תורה וזו שכרה רק אמר לו שישתוק, כי סוד דבר זה אין לו התגלות בעולם הזה שיוכל להתגלות בדבור ורק כשישתוק וידבוק עצמו לעולם המחשבה שהוא השגת עומק מחשבתו ית' ירגיש דכך עלה במחשבה ומשרע"ה היה יכול להשיג זה וכמה שכתוב ג"כ (מדרש תנחומא פרשת חוקת) לך אני מגלה טעמי פרה כי הוא עלה למרום, היינו השגה המרוממת מהשגת בני אדם בעולם הזה, ומיתתו היתה חוקה גמורה שגם לו לא נגלה הטעם דאף על פי שנתפרש חטאו הרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואף על פי דהכל במשפט למאן דאמר (שבת נ"ה ע"א) אין מיתה בלא חטא ואף משה ואהרן וכו' ומשום דלא האמנתם להקדישני נחשב לגבי דידהו כחילול השם דתלוי כפי מה שהוא אדם כמה שכתוב סוף יומא כגון אנא כו' ובחילול השם אין כח בתשובה ויום הכפורים ויסורים לכפר לגמרי אלא בצירוף המיתה, מכל מקום אמרו על זה נורא עלילה לבני אדם שנחשב לעלילה מה שיהיה זה בגדר חילול השם, וזהו טעם לא ידע איש את קבורתו היינו שלא היה מושג לשום אדם ענין מיתתו וקבורתו כלל, אבל דבר זה הוא מעטיו של נחש דנאמר ועתה פן ישלח ידו וגו' ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ"א) אין ועתה אלא תשובה, היינו דלשון ועתה היינו שהוא עתה כך מה שלא היה כן מקודם וזהו תשובה שמתחרט עתה על הקודם. והשם יתברך לא רצה שיעשה תשובה על חטא זה ושישלח ידו וגו' שיזכה לחיי עולם, וזהו שורש העלילה שבא על בני אדם שסגר מהם דלתי התשובה הגמורה ושיוכל לזכות לחיי עולם מיד בעולם הזה, וכן בכל צאצאיו בשורש זה דעטיו של נחש התקוע בכל אחד מורשה מאב הראשון אי אפשר לתקן ולשוב לגמרי, וזהו ענין טומאת מת שהוא אבי אבות הטומאה ומטמא לפי שהמיתה באה מצד טומאה ראשונה דנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה, והמת עצמו אין לו טהרה בעולם הזה עד עת קץ לתחיית המתים רק על הטמא מת שאל משרע"ה במה יהיה טהרתו כמו שאמרו ז"ל , וכפשוטו השאלה מפני שזה דבר שאי אפשר שלא יגעו בני אדם במת כדי לקברו וכי ישארו בטומאתם לעולם שלא יוכלו ליטהר כלל אין זה דרכי נועם, ועל דרך האמת שכל טומאה הוא מצד חסרון בנפש ובשובו מדרכיו וחי' ממילא דיטהר ג"כ, וענין טומאת מת הוא שנמשך גם עליו זוהמת עטיו של נחש שבמת שזהו הטומאה שבו, והרי כל החטאים יש להם תקנה בתשובה אבל זה שממשיך עליו טומאת עטיו של נחש שהוא טומאה שאין עליה תשובה הוקשה לו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה כל שאין החטא מושרש בעצם החיות שזהו עש"נ והרי טומאה זו אינו מצד עצם חיותו רק מצד הנגיעה או האהלה של אחר שהמשיך עליו והרי זה כלל טומאות דשאור שבעיסה ושעבוד גליות שהם רק כהוצי הסובבים לאסא ואם כן ודאי יש לו טהרה ובמה יהיה טהרתו כיון דהוא המשכת טומאת עטיו של נחש שאין כח בתשובה לכפרו, עד שהגיע לפרשת פרה נתגלה לו שיש לזה טהרה שאין מושגת בעולם הזה רק דרך חוקה כמו חוקי הטבע שחקק השם יתברך במעשה בראשית חוקים דברים שנלאו כל חוקרי טבע לתת טעם לזה בשכל אנושי, כך התורה שהוא דפוס מעשה בראשית יש בה חוקים שהשם יתברך חקק כך: וזהו הה' ראשונה דשם, ואח"כ הוא מוסיף בתיקון לתקן גם השורש דעטיו של נחש שישנו בכל זרע אדם הראשון דמחמתו נגזר המיתה, וזהו פרשת פרה הבאה לטהר טומאת מת ודבר זה חוקה ושלמה המע"ה אמר על זה אמרתי אחכמה והוא רחוקה, היינו השגת דבר זה לאמיתו מציאות הטהרה לטומאת מת שדבר זה אי אפשר להשיג אלא לעתיד כשיבולע המות לנצח דאז יבינו שיש מציאות טהרה לטומאת מת אבל בעולם הזה הוא רחוק מהשגה. אבל מכל מקום הש"י קבע להם טהרה דרך חוקה אף שאינו מושג בעולם הזה, וזהו אות הו' שהוא אות אמת כמה שכתוב בזוהר ריש ויקרא הרומזת לכלל הקומה דאמת ליעקב שהוא עץ החיים דיעקב אע"ה לא מת, (תענית ה' ע"ב) ואף על פי שחנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא, הכל כפי המושג בעולם הזה ובאמת לא מת, ודבר זה אינו מושג כלל בעולם הזה רק דרך חוקה כמו שגוף ענין המיתה היא ג"כ חוקה דאי אתה רשאי להרהר רק דכך גזר, וכמה שכתוב (מנחות כ"ט ע"ב) ברבי עקיבא שתוק כך עלה וכו' ולא תירץ לו כלום על שאלתו החזקה זו תורה וזו שכרה רק אמר לו שישתוק, כי סוד דבר זה אין לו התגלות בעולם הזה שיוכל להתגלות בדבור ורק כשישתוק וידבוק עצמו לעולם המחשבה שהוא השגת עומק מחשבתו ית' ירגיש דכך עלה במחשבה ומשרע"ה היה יכול להשיג זה וכמה שכתוב ג"כ (מדרש תנחומא פרשת חוקת) לך אני מגלה טעמי פרה כי הוא עלה למרום, היינו השגה המרוממת מהשגת בני אדם בעולם הזה, ומיתתו היתה חוקה גמורה שגם לו לא נגלה הטעם דאף על פי שנתפרש חטאו הרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואף על פי דהכל במשפט למאן דאמר (שבת נ"ה ע"א) אין מיתה בלא חטא ואף משה ואהרן וכו' ומשום דלא האמנתם להקדישני נחשב לגבי דידהו כחילול השם דתלוי כפי מה שהוא אדם כמה שכתוב סוף יומא כגון אנא כו' ובחילול השם אין כח בתשובה ויום הכפורים ויסורים לכפר לגמרי אלא בצירוף המיתה, מכל מקום אמרו על זה נורא עלילה לבני אדם שנחשב לעלילה מה שיהיה זה בגדר חילול השם, וזהו טעם לא ידע איש את קבורתו היינו שלא היה מושג לשום אדם ענין מיתתו וקבורתו כלל, אבל דבר זה הוא מעטיו של נחש דנאמר ועתה פן ישלח ידו וגו' ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ"א) אין ועתה אלא תשובה, היינו דלשון ועתה היינו שהוא עתה כך מה שלא היה כן מקודם וזהו תשובה שמתחרט עתה על הקודם. והשם יתברך לא רצה שיעשה תשובה על חטא זה ושישלח ידו וגו' שיזכה לחיי עולם, וזהו שורש העלילה שבא על בני אדם שסגר מהם דלתי התשובה הגמורה ושיוכל לזכות לחיי עולם מיד בעולם הזה, וכן בכל צאצאיו בשורש זה דעטיו של נחש התקוע בכל אחד מורשה מאב הראשון אי אפשר לתקן ולשוב לגמרי, וזהו ענין טומאת מת שהוא אבי אבות הטומאה ומטמא לפי שהמיתה באה מצד טומאה ראשונה דנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה, והמת עצמו אין לו טהרה בעולם הזה עד עת קץ לתחיית המתים רק על הטמא מת שאל משרע"ה במה יהיה טהרתו כמו שאמרו ז"ל , וכפשוטו השאלה מפני שזה דבר שאי אפשר שלא יגעו בני אדם במת כדי לקברו וכי ישארו בטומאתם לעולם שלא יוכלו ליטהר כלל אין זה דרכי נועם, ועל דרך האמת שכל טומאה הוא מצד חסרון בנפש ובשובו מדרכיו וחי' ממילא דיטהר ג"כ, וענין טומאת מת הוא שנמשך גם עליו זוהמת עטיו של נחש שבמת שזהו הטומאה שבו, והרי כל החטאים יש להם תקנה בתשובה אבל זה שממשיך עליו טומאת עטיו של נחש שהוא טומאה שאין עליה תשובה הוקשה לו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה כל שאין החטא מושרש בעצם החיות שזהו עש"נ והרי טומאה זו אינו מצד עצם חיותו רק מצד הנגיעה או האהלה של אחר שהמשיך עליו והרי זה כלל טומאות דשאור שבעיסה ושעבוד גליות שהם רק כהוצי הסובבים לאסא ואם כן ודאי יש לו טהרה ובמה יהיה טהרתו כיון דהוא המשכת טומאת עטיו של נחש שאין כח בתשובה לכפרו, עד שהגיע לפרשת פרה נתגלה לו שיש לזה טהרה שאין מושגת בעולם הזה רק דרך חוקה כמו חוקי הטבע שחקק השם יתברך במעשה בראשית חוקים דברים שנלאו כל חוקרי טבע לתת טעם לזה בשכל אנושי, כך התורה שהוא דפוס מעשה בראשית יש בה חוקים שהשם יתברך חקק כך:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ספר הבהיר אמר רבי רוחמאי מאי דור הולך ודור בא אמר רבי עקיבא דור שכבר בא משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו עבדים והלבישן כפי יכלתו בגדי משי ורקמה קלקלו השורה השליכן ודחפן מעליו והפשיטן בגדיו והלכו להם. לקח הבגדים ורחצן היטב עד שלא נותר בהן שום סיג והניחן אצלו מזומנים קנה עבדים אחרים והלבישן בבגדים ההם והוא לא ידע אם טובים הם אותם העבדים ואם לאו והרי זכו בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים לפניהם אבל הארץ לעולם עומדת. והיינו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הוקשה לו פשט הכתוב כי היה לו לומר דור בא ודור הולך כי קודם בא האדם ואחר כך הולך. ועל כן פירש דור שכבר בא. מדרש רות (זוהר חדש פ"ט טור ב') רבי נחוניא בן יוסי אומר מקום נתבצר לנפשותן של רשעים בגהינם ומשם יוצאות ומשוטטות בעולם ואין להם מנוחה וחוזרות לגהינם ובאות אחר כן ודוחות אותן משערי חיים וחוזרות בעולם ומאן אינון אותם שהפגימו בריתם ולא נתעסקו בפריה ורביה עד שבא הקב"ה ובונה אותם ומשתיל ונוטע אותם. משל לאדם שנטע אילן ראה שלא הצליח עקרו ושתלו במקום אחר וכן פעמים רבות שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. על שלשה פשעי ישראל. ויש אומרים כי כשאמר המלאך לדניאל ותנוח ותעמוד. בישרו שלא יצטרך לגלגול. מדרש רות (זוהר חדש פ"ד טור ב') רבי רחומאי פתח גבור בארץ יהיה זרעו. זכאה הוא מאן דיזכה דיתבריך בבנין בהאי עלמא מאן דלית ליה בנין איהו אזיל מיד ליד דכתיב יד ליד לא ינקה רע. וסוד יי' ליראיו. דתנינן אמר רבי יוסי בר רבי יהודה מפני שנתמעט הדמות מנדין מקומו בעולם הבא ומתמעטים מעשיו לפני המקום ועליהם כתיב ויצאו וראו וכו' (ישעיה סו כד) שכל הפוגם בריתו מעלין עליו כאילו פוגם במקום אחר. רבי יוסי אומר אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם וגו' (תהלים קכז ה'). במתעסק בפריה ורביה הכתוב מדבר. מאי לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. אלא כשהאדם יוצא מן העולם ונפשו באה ליכנס כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה כמה מלאכי שלום עומדין מצד זה ומצד זה זכה מלאכי שלום מקדימין ואומרים לו שלום בואך לא זכה מלאכי חבלה עומדים ומקדימין לו רע ואומרים לו אוי לרשע רע ומאי ניהו מי שלא נתעסק להניח בן בעולם הזה. וכל המניח בן בעולם הזה ומלמדו תורה ומעשים טובים אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטין בו שנאמר לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער (תהלים קכז ה'). אלו מלאכי חבלה שאינן יכולין לשלוט בו. ולא יימר בר נש הרי תורתי ומעשי מגינין עלי ולא אתעסק בפריה ורביה אלא אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אינו נכנס במחיצתו של מקום ואין להם חלק לעולם הבא כגון חד מחברנא דאפקוה מתריסר תרעיה דההוא עלמא דאלמלא קליה דרבי יהודה חסידא איטריד מתרין עלמין לית לך בתורה ומעשים טובים כחזקיה מלך יהודה וכתיב ביה כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. וזהו אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך (ירמיה כב י') ואמרו רבותינו זכרונם לברכה להולך בלא בנים. וסוף הפסוק מוכיח שנאמר לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו רמז לנשמתו שלא תשוב אל המקום אשר ממנו חוצבה. ומה לנו עוד ראיה כי הנה החסיד רבי יוחנן שהיו לו בנים ומתו ונתירא מעונש זה ואמר מה אנא לעלמא דאתי ולא השיבו לו עד שהאיר הקב"ה עיני זקן אחד ואמר לו עליך רבי יוחנן שאתה זקן ועל רבי חזקיה שהיה עקר עליכם נאמר כה אמר יי' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגומ' (ישעיה נו ד) ומחזיקים בבריתי כלומר משתדלים לעשות פרי ואינן יכולין עליהם נאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם ה') ר"ל כי נפשם הנקראת שם לא תכרת מן התמונה הכוללת כל התמונות והתנחם החסיד. ואם הוא היה ירא מן העונש ההוא כל שכן שאר בני אדם. ויש לשאול אם אין לאיש אח מה יהיה ממנו או אם לא נשא אשה לעולם אנה יגאל. ולפי הסברא נשיב כי יגאל ע"י אחרים מקרוביו אף כי היה לו נחת רוח יותר באשת חיקו וראיה מהבל שנאמר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין כי ניתקן ע"י אביו ואמו. אמנם דעת המקובלים בסוד העבור הוא כך כבר אמרנו כי מי שמת ערירי לא בפשעו כמו רבי יוחנן ורבי חזקיה אחרי שהם השתדלו בעבודת בוראם והחזיקו בבריתו ולא זכו ודאי לא ישוב לראות עמל תחת השמש. והנה אשתו של חסיד ההוא המתיבמת ואין צורך לבעלה בייבום ההוא כי הוא שוקט ובוטח עכ"פ אין הענין לריק כי שם ינוחו ויגאלו מי שאין לו גואל או שלא נשא אשה. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה אשריהם הצדיקים שאע"פ שלא זכו בחייהם לבנים זכו במיתתם. מדרש רות (זוהר חדש פ"ח טור ד') ונתן לרעהו זו מצות יבום. מאי ונתן לרעהו אמר רבי חנינא משל לאדם שהיה תועה בשדה במקום לסטין וחיות כיון שראוהו ליסטים תועה עמדו עליו והכוהו קפחו כל שכרו וכל עמלו שמע חבירו זיין עצמו והלך והוציאו מידם ערום מכל מה עשה לו בנה לו בית ונתן לו עשה לו מלבושים אחרים ונתן לו בא ולבש באותן המלבושים וישב באותו בית והתחיל להרויח כמתחלה ודא ונתן לרעהו. ומצאתי שרבותינו זכרונם לברכה נתעוררו במדרש רות (זוהר חדש פ"ט טור ג') על מה ששואלין העולם לפי סוד העיבור היאך חיה נשמתו והיכן ומצאתי שם בלשון זה רבי ברוקה אומר כתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני. <תרגום - רבי ברוקא אמר כתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני">. אי הנפש תכרת הגוף ההוא מה תהא ממנו. <ושואל אם הנפש תכרת אותו הגוף מה יהיה ממנו>. אי הכי כמה קברות בריקנא כמה ציונים למגנא. <ואם תאמר שיתבטל כמה קברות הם בחנם כמה ציונים הם בחנם>. דהא אמר לבתר קב"ה בני לההוא נפש כדמלקדמין בהאי עלמא גופא דשבק איתאביד הא קיברא בריקנא. <כי אחר כך כשהקב"ה יחזור ויבנה אותה הנפש כבתחילה בעולם הזה דהיינו שיתגלגל לעולם הזה נמצא שהגוף הראשון שעזב נאבד והקבר הוא ריקם>. אי הכי כמה גרמי איתאבידו כמה קברי למגנא. <ואם כן כמה גופין נאבדו וכמה קברים הם בחנם>. אלא קב"ה לא ישיצי עובד ידוי אלא מארעא ומתחות שמיא אלה. <אלא הקב"ה אינו מכלה מעשה ידיו רק מארץ ומתחת השמים האלה>. ויחתון לתתא ויתבנון בקיומא אחרא גו אינון תתא בדיורא דאיקרי נשייה. <והם יורדים למטה מהארץ הזו ויהיו נבנים בקיום אחר תוך אלו התחתונים במדור הנקרא נשיה (מלשון שכחה)>. ותמן יתנשון לדרי דרין. <ושם יהיו נשכחים לדורי דורות>. דהא שבע ארעין לתתא, ארץ, אדמה, ארקא, גיא, נשייה, ציה, תבל. <והנה שבע הארצות למטה ואלו הם ארץ, אדמה, ארקא, גיא, נשייה, ציה, תבל>. דיורא דילן. <תבל הוא המדור שלנו>. נשייה אמאי אלא אינהו אנשי קיומא דבריר מלאפשטא בעלמא אינשי אינהו גו נשייה. <נשיה מה היא אלא הם אנשים שמנעו ההתפשטות שלא עסקו בפריה ורביה ואותם אנשים ישארו בתוך נשייה>. ולעולם לית קברא למגנא ולית ציונא בריקנא. <ולעולם אין קבר בחנם ואין ציון בחנם>. ובההוא דיורא דנשייה לא הוו אלא אינון דאקרון גופיה מגאן. <ובאותו מדור נשיה אין שם אלא אלו הנקראים גופי חנם>. גופי מגאן נחתין תמן לא עבדין תולדין דהא נשיה לאו בינייהו. <גופים שבחנם ירדו לשם, ואינם עושים תולדות שאין בניהם נשים>. זרעי ואכלי ואינשי כל מאן דעבדין. <וזורעים ואוכלים ושוכחים כל מה שעושים>. נפשאן עד לא יתבנון בהאי עלמא אידחיין מכמה תרעי ואזלי ומשטטי בהאי עלמא עד דאשכחו פרוקא. <הנפשות משום שלא נבנו בבנים בעולם הזה נדחות מכמה שערים והולכות ומשוטטות בעולם הזה עד שימצאו להם גואל דהיינו יבם>. ואילין איקרון שכנות. <ואלו הנפשות נקראות שכנות>. הדא הוא דאמר ותקראנה לו השכנות שם האי גופא איתבני לאתקיימא בתבל ארצו. <וזה שנאמר "ותקראנה לו השכנות שם" ואותו הגוף הבא מן היבום נבנה להתקיים בתבל ארצו>. וכוף אזנך לשמוע מה שאגלה לך שהעליתי ממדרש רות ולא אביא לשונם מפני האורך אמרו בפסוק אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב יד כב) כי כח אחד מכחות הנפש הנקרא בשם נפש הבהמית נשארת עם הגוף בקברו כאשר היתה באמנה אתו ומתאבל ובוכה על ארמונו והיכלו הנרקב ושב לעפר כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה קשה רמה למת כמחת בבשר החי. ועל הכח הזה וגופו נאמר משל הסומא והפיסח שהרכיבן זה על זה ומזה הכח יש הודעה והשגה לגופי המתים זה מזה כאשר מצינו בדברי רבותינו ז"ל שהמתים מספרים בקבריהם זה לזה אף כי אין הסיפור בשפה וחיתוך לשון ומכאן תבין סוד אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שמואל א' כח יג). כי על הכח הזה נאמר השוכן על הגוף. כי הנפש שהיא בצרור החיים לא תפרד מזיו העליון בכחות הטומאה רק על הכח הזה המתלבש ברוח הגוף שהיה בו. ושמעתי כי בהראות המת בבעלי אוב או בענין אחר אם היה אדם בודק בקברו באותה שעה לא היה מוצא שום דבר עד אחרי חזרתו שפשט את מלבושיו. וכן מצאתי בליקוטי רבינו יהודה החסיד ז"ל. והסוד הנזכר רמוז בנעמי ורות וערפה כי נעמי שבה לקדמותה ורות נשאת לבועז להמציא מקום למחלון בעלה. וערפה רמז לכח הזה שהזכרנו ועל כן שבה אל עמה ואל אלהיה. וכשתבין זה ידעתי כי לא יקשה לך מה שהקשו לחכמי סוד העיבור מה שמנו רבותינו ז"ל אדם דוד משיח במספר שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם וכשנתעורר הרצון ונשאת רות לבועז אז נולד בנה של נעמי זהו סוד יולד בן לנעמי וזה טעם אהבת נעמי לילד הנולד ואז היתה מנוחה והשקט לילד הנולד ולא ישוט בקברי הצדיקים והחסידים למצוא מנוח לכף רגלה כאשר היתה רות חוזרת בשדות טרם הנשאה לבועז ועל כן נקרא בועז גואל שנאמר וגאלתיך אנכי חי יי' כי עשה חסד עם המת. והמבין פסוק ישוב לימי עלומיו (איוב לג כה) ופסוק וישתכחו בעיר אשר כן עשו (קהלת ח י') כלומר בהעירם משנתם יבין תשובה שאילת הטפשים השואלים על סוד העיבור איך לא זכרה ימי נעוריה גם לכל אדם לפי דעתינו שהנשמות נבראו מאז. ולזה רמז הכתוב כבר היה לעולמים וגו' (קהלת א׳:י׳-י״א) אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו וגו' והבן כל זה. וכשהגואל הוא הקרוב אין צורך לרות שתקראנה לה השכנות להוליד בן לנעמי כי בכוונת האיש והאשה יספיק שנאמר אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד יד). אמנם כשיש גואל קרוב ממנו לא יספיק הכוונה לבד רק היא צריכה קריאה משכנותיה כי היא משתוקקת לגואל הקרוב יותר. ומכאן תבין ענין גדול שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהמתים מבקשים רחמים על החיים שנאמר ותעל שכבת הטל פירוש תפלת שוכני קבר ולפעמים משתטחין על קבריהם כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכלב שנשתטח על קברי האבות. וחכמינו אמת ודבריהם אמת כי הגוף מעורר הנפש והנפש הרוח והרוח הנשמה והרחמים מתעוררים לבוא בעולם. ודע כי זה הסוד הוא נוהג במי שיש לו זכויות ועונות כי בצדיקים גמורים כתיב ואני תמיד עמך (תהלים עג כג) וברשעים גמורים נאמר כי תולעתם לא תמות (ישעיה סו כד). מתים בל יחיו (ישעיה כו יד). אך מי שיש לו זכיות ועונות צריך להתנקות שנאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד יד). ולפעמים נוהג במי שרובו עונות שנאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (קהלת ח י'). וכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו נרמז במלת אל פניו הסוד הנזכר. אמנם ברוב בני אדם הוא לטובתם כענין שנאמר כי אתה תבחר ולא אני (איוב לד לד) ורמוז למעלה. זהו שנאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו (קהלת ד ב'). הפסוק אומר לך דרשני. ידוע הוא שהמתים מתו והחיים עדיין חיים אלא שכבר מתו ר"ל מותא תניינא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוד סתרי תורה בפסוק לא תקום פעמים צרה (נחום א ט') כי לא יקבל צער באחרונה כמו בראשונה ועל כן שבחם שלמה המלך ע"ה. מדרש רות (זוהר חדש פ"ח טור ד') וזאת התעודה בישראל. בישראל ולא בשאר האומות שלא נתן להם מצוה זו. ועליהם כתיב יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה שלא נתן להם תקומה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא דכתיב מתים בל יחיו וגו'. וזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוד עמי לא יהיו (יחזקאל יג ט) זה סוד העיבור ולפירוש זה צריך להתבונן על אדם והבל ואיוב שהיו מחסידי אומות העולם או נחלק בין קודם מתן תורה לאחרי כן. ועל המצוה הגדולה הזאת היו החכמים הקדמונים קודם מתן תורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח כי הוא הקרוב ואחריו שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה והיה נחשב לאכזריות גדולה מן האח כאשר לא יחפוץ ליבם. מדרש רות (זוהר חדש פ"ט טור ד') יולד בן לנעמי. <תרגום - "ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי">. אשכחת אבידה דאבדה. <שבזה מצאה נעמי את האבידה שאבדה>. מכאן ההוא נפש דבר נש יומא דאיתיליד בר נש נפשא דיליה שלימא. <מכאן (מהפסוק הזה) משמע שאותה הנפש היינו ביום שנולד בן אדם הנפש שלו שלימה>. איהי לא אוספת ולא נעדרת בר בעוד בגופא דקיק לית לה רשו לאנהרא ולאתפשטא למיחזי חילהא. <היא בלא תוספת ובלא חסרון ובגוף זה אין לה רשות להאיר ולהתפשט ואין לה כח להראות>. דכתיב ישוב לימי עלומיו. <שכתוב "ישוב לימי עלומיו">. בההוא שעתא דגופא דא איתבני מיד ותקראן לו השכנות שם לאמר. <באותה השעה שגוף זה הנולד מיבום נבנה מיד "ותקראנה לו השכנות שם לאמר">. את מוצא כל אתר דאיקרי שם דא איהי נפש. <אתה מוצא בכל מקום שכתוב שם, שם היא הנפש>. כמה דאת אמר ולא יכרת שם המת. <כמו שנאמר "ולא יכרת שם המת" שזו היא הנפש>. והכא ותקראן לו השכנות אינון שכנות קרו לההוא גופא דאיתבני השתא שם. <וכאן "ותקראנה לו השכנות" שהשכנות האלו קראו לאותו הגוף שנבנה עתה שם>. קרוא לההוא נפש לאשתכללא בההוא גופא. <שקראו לאותה הנפש (של מחלון) שישתכלל בגוף הזה>. דהא לזמנין זמינא תמן נפשא ולזמנין לא זמינא. <כי לפעמים מוכנה שם הנפש ולפעמים אינה מוכנה להתלבש בגוף זה>. בגין דאזלא ומשטטא בעלמא. <משום שהולכת ומשוטטת בעולם>. וכדין קרון ליה גביה ההוא גופא. <ואז קוראים לה שתתלבש בגוף הזה>. בשעתא דרעותא איתער לאן אזלא. <בשעה שהרצון נתעורר דהיינו שמתעורר שנפש המת תתלבש בגוף הנולד מהיבום איפה הולכת הנפש>. לגבי קברי דאבהתא לגבי קברי דחסידי. <היא הולכת לקברי האבות ולקברי החסידים>. עד דאיתער בועז הכא. <עד שנתעורר בועז כאן (בועז הוא היבם)>. ושאר נשמתין קרו לה ואתת ואשכללת באתר דא. <ושאר הנשמות דהיינו השכנות קוראים אותה ובאה ומשתכללת במקום הזה>. והכתיב אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. <ושואל הרי כתוב "אם ישים אליו לבו" ליבם את אשתו "רוחו ונשמתו אליו יאסוף">. שאני הכא דהוה גואל קרוב. <ומשיב כאן הוא שונה משום שהיה גואל קרוב>. דהא תועילתא יתיר מההוא גואל דאיקרי קרוב דאיתער למיהוי זמינא תמן מיד דאיתער לגביה. <יש תועלת יותר שאותו גואל הנקרא קרוב שתתעורר הנפש להיות מוכנה שם מיד שנתעורר עליה>. והכא דהוה רחיק איצטריך למיקרי לה. <וכאן שהוא יבם רחוק צריכות השכנות לקרוא לה>. דהא מחשבה רחיקא הוה. <מפני שהיא מחשבה רחוקה>. דמחשבה קריבא לא אצטריך אלא היא אתת בההוא איתערותא לאתבנאה תמן. <אבל מחשבה קרובה אין השכנות צריכות לקרוא אותה אלא הנפש באה מאליה באותה התעוררות של היבם כדי שתבנה שם>. ועל דא ותקראן לההוא גופא שם ההוא נפש לאתבנאה תמן. <ועל כן ותקראנה לגוף ההוא שם שהוא הנפש כדי שתבנה שם>. וכוונתם היא בעבור כי השכינה נקראת שם שנאמר לשכן שמו שם ותרגומו לאשראה שכינתיה. וכן ונעשה לנו שם כמו שפירשתי שם. ובעבור כי משם השתלשלות הנשמות בכח צדיק יסוד עולם נקרא הנפש בשם הסבה הנמשכת ממנה. מדרש רות (זוהר חדש ע"ה טור ג') אם יזכה בר נש ויהיה צדיק והוה ידע שמיה דקודשא ברוך הוא. <תרגום - אם יזכה האדם ויהיה צדיק והוא ידע שמו של הקב"ה>. מה יימרון לה כל אימת דאסתלק מעלמא לא תירא מפחד לילה. <מה יאמרו לו כשמסתלק מן העולם "לא תירא מפחד לילה">. ואם בר נש לא יזכה לאורייתא ולעובדין טבין. <ואם האדם לא יזכה לתורה ולמעשים טובים>. כל אימת דאסתלק מעלמא וייעול בארעא חשוכא דאמרנא. <כשמסתלק מן העולם ויכנוס בדרך החשך שאמרתי>. אזדעזעו כל מאן דאית בההוא אתר ויימרון הזאת נעמי. <מזדעזעים כל מי שהוא במקום הזה ויאמרו "הזאת נעמי" (היא הנשמה)>. דאזלת בארחא הדין מליא מכל טבא מלייא דאורייתא. <שהלכה בדרך הזו מלאה כל טוב מלאה מתורה>. עמוד ענן דאנהר לה באתרא הדין למהך ביממא. <שעמוד הענן האיר לה במקום הזה ללכת ביום>. ועמודא דאשתא למהך לה למיזל באתרא הדין בליליא. <ועמוד האש האיר לה ללכת במקום הזה בלילה>. ועם בעלה נשמתא לנשמתא. <והיתה עם בעלה שהוא נשמה לנשמה>. אתבת איהי ואמרת אל תקראנה לי נעמי וגו'. <השיבה הנשמה ההיא ואמרה "אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר לי שדי מאד">. אני מלאה הלכתי באתרא הדין וריקם השיבני יי'. <"אני מלאה הלכתי" במקום הזה "וריקם השיבני יי">. (זוהר חדש פ"ג ט"א). <אמר רבי אלכסנדרי בשעה שהאדם נפטר מזה העולם הנשמה והנפש אזלן כחדא. <תרגום - הולכות יחד>. שנאמר ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי. דאזלת באתרא הדין מלייא מכל טבא מילייא דאורייתא. <שהלכה מהמקום הזה מלאה מכל טוב מלאה מתורה>. עמודא דעננא ברישא ביממא וייחמון לה גנתא דעדן. <עמוד הענן היה בראשה ביום והיו מראים לה את גן עדן>. שרגא ברישא בליליא ויחמון לה אתר דרשיעייא דיינין ביה. <עמוד אש בראשה בלילה והראו לה את הגיהנם מקום שהרשעים נידונים בו>. שנאמר בהלו נרו עלי ראשי. בההיא שעתא אמרת הנשמה אל תקראנה לי נעמי וגו'. אני מלאה הלכתי באתרא הדין מלייא מן אורייתא מלייא מכל טבא. <אני מלאה הלכתי במקום הזה מלאה מן התורה מלאה מכל טוב>. וכען. <ועתה>. ריקם השיבני יי' לזה העולם. למה תקראנה לי נעמי ויי' ענה בי ושדי המר לי. דעייל. <שנכנס>. בי יצר הרע רוח הבהמית ונפש הבהמית. ומעתה יהיה פירוש הפסוק וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע פשוט לפניך ונרמז בפסוק לא תחסום שור בדישו. וסמוך ליה כי ישבו אחים יחדיו. ולשון נקייה דבר הכתוב כי מעשה ער ואונן דומה לחוסם שור בדישו ועל כן נסמך למצות ייבום. אמנם יש להתבונן על מחשבת אונן כי אף לפי רשעו שלא רצה להמציא מקום לאחיו שוטה היה. כי גם לו לא יהיה זרע בהשחתת זרעו והיה מקיים בעצמו תמות נפשי עם פלשתים. וימות גם הוא ערירי כאחיו. ונוכל ליישב כי היה דעתו לישא אחרת והיה חושב שכל זמן שלא יעשה פרי באשת המת יהיה פריו שמור עבורו. וכן מעיד הכתוב וידע אונן וגו' ולפי כוונתו לא היה חטאו גדול כמו שמשמע מפשוטי הכתוב וטוב ללמד עליהם זכות כי נבנו בפרץ וזרח התאומים שהיו צדיקים גמורים ומשם יצא מלכות בית דוד ובהם נתקיים מצות יבום שני המתים הנזכרים והבן זה. וכבר רמזתי מפני מה קיום מצוה זו באשתו כי המת רגיל בבת זוגו אשת חיקו והיא כלי מוכן לקבל מבן זוגה ואהבתה קשורה בנפשו. אמנם היות המצוה הזאת מאח יותר מאביו כמו שמצינו ביהודה. גם בירושתו האב קודם לכל יוצאי יריכו. דבר זה שאל הרב רבי יום טוב את הרב רבי שלמה ז"ל והשיב לו לפי שיותר רומזת המים הנמשכים זה לזה ממה שהן רומזת אל המעיין שנמשכות משם וכן המשל בין האחים והאב. ואם תבין זה תדע מפני מה הבכור קודם לשאר אחים כי הקרוב קרוב קודם. ועוד כתב בזה הר' שם טוב טעם אחר כי האב גמר להוציא ענפיו ופירותיו ולא היה לו כח להוציא ענף אחד שני פעמים ומעשה יהודה צדקת תמר היתה אבל האחים יש להם להוציא ענף זה מכלל ענפיהן כי לא הוציאו פירותיהן עדיין. ולולי שהדברים אלו צריכים קבלה ובלעדי הקבלה ילך האדם בהם כסומא בארובה. היה נראה לומר כי כל מי שאין לו זרע מאשתו בודאי אינה בת זוגו הנגזרת לו כד"א הזנו ולא יפרוצו (הושע ד י'). ולפיכך הותרה לו אשת אחיו שאין לו בנים כי לא היתה אשת אחיו הנגזרת לו. ובזה יתיישב ספק אחר שהוקשה לי למה לא נצטוה הייבום רק כשמת ערירי שמא אף אם יש לו בנים יצטרך ליבום מחמת עונות אחרות ולפי זה יתישב כמו שרמזנו. ומה שהעירני על זה הוא פסוק ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה והבן כל זה היטב. ונשאר לי ספק אחר אם הסוד נוהג בנשים כבאנשים ואלו הענינים צריכין קבלה. ולפי הסברא יש פנים לכאן ולכאן כי היתר אחות אשתו לאחר מיתת אשתו יורה כי הדין שוה בנשים כבאנשים כי הוא דוגמת היבום אך מה שלא חייבהו התורה כמו היבום והחליצה רק שהרשות נתונה יורה ההפך ושמא יש בזה טעם כי האשה תחת בעלה אף כי אחרי מותו הלא תראה שנעשת כשפחה לחלוץ מנעל היבם מפני שחייבת להמציא מקום אליו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויבמה בעל כרחה מה שאין כן באיש שאינו ברשות אשתו שיתחייב להמציא לה מקום באחותה אחרי מותה וברוך יודע האמת. ובפסוק הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי יורה כי נוהג בנשים כבאנשים והרמז למותא תניינא ועל כן מי שאין לו בנים חשוב כמת ומסוד היבום תבין ענין החליצה כי האשה היא מנעלו של בעל ועתה חלץ מהם וצריך לשוט בארץ לבקש לו מנוחה אחרת והואיל ואינן עושין לו חסד ביבום יגיע לו תועלת בחלוץ המנעל כי הכוונה באותו המנעל לתת לו חלקו בחיים. ובסתרי תורה אמרו יש מי שתיקונו במנעל והוא קיום הכל ויש מי שאין לו חלק במנעל כלום בשום צד בעולם. והסוד מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ז ב'). ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בתו של אברהם אבינו ע"ה בת היתה לו ובכל שמה. ויש מי שאין תיקונו במנעל כלום ולפיכך צריך לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו כדי שיהיה אותו הנועל המנעל בקיום גדול. ועל הענין הזה המנעל נותנין אותו לארץ שיצא המת מאותו רשות ואין תיקונו במנעל ויכנס ברשות המתקן בסוד המנעל. וכאשר תדע מהו ועל מה המנעל הזה משונה ותדע ענין מלכת שבא שבאה לנסות למלך שלמה בחידות והאחד מן הבקשות שבקשה לו על דרך חידה לעשות לה מנעל וכתיב ויגד לה המלך את כל לבה (שופטים טז יז) ולא כתיב ויעש. אזי תוכל לעמוד על עומק הסתרים בדבר נכון. ודע כי סתרי התורה גדולים ורמים לאין חקר ותכלית. יי' ברחמיו יסיר מסוה העורון מעל פנינו ככתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך (תהלים קיט יח). אמר רבי יודאי מצות יבום משובח והמקיים מצות יבום לשמה נעשה שותף להקדוש ב"ה דכתיב ולא יכרת שם המת. וכתיב ולא יכרת כל בשר:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וכל אלו הדרכים לפי שהם עבודה לשדים ומצד רוח טומאה, הרחיקה אותם התורה ואמרה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ובארה הטעם בזה כי תועבת ה׳ אלהיך כל עושה אלה וגו׳, כלומר לפי שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים וטהורים, ראוי שתתרחקו מכל הדברים הללו שהם מצד רוח הטומאה, ועל כן הזהירה על הטמאות וחייבה כרת לטמא הנכנס למקדש, כי רוח הטומאה תהיה סבה שיסתלק רוח הקדש מן המקדש. ושב לבאר כי סבת עשיית האומות כל אלו הדברים היא כדי לידע על ידם העתידות, להיותם חושבים שאי אפשר שיודעו משום צד אחר ושאי אפשר שיחול רוח האלהי הקדוש על האדם, וזהו שאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, כלומר לפי שאין צד אחר לשמוע ממנו לפי דעתם, ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלהיך, כלומר אין הדבר כמו שחשבו הם אבל יקים לך השם נביא מקרבך מאחיך כמוני שיחול עליו הרוח האלהי הקדוש וממנו תשמע העתידות, ולא תדאג לומר שלא יהיה לך דרך לדעת העתידות כמו שיש לשאר האומות ושתהיה חסר זה השלמות, שאינו כן, כי תם ושלם תהיה עם ה׳ אלהיך, כי מלבד שתהיה תם, רוצה לומר שלם בשלמות האנושי שהוא העקר, גם תהיה תמים בשלמות הזה, ולזה כפל המ״ם, כלומר לא תחסר כל עמו, כי הוא יודיעך העתידות גם כן על ידי נביאיו, ועל כן לא תצטרך להמשך אחר הקוסמים ולא אחר עבודת השדים ולא לשאול אוב וידעוני לדעת העתידות, כי כל אלו הדברים אף על פי שהם מודיעים העתידות, להיותם מצד רוח הטומאה מרחיקים את האדם משלמותו ואי אפשר להיות האדם על ידם תמים ושלם השלמות האנושי, לפי שאי אפשר שיודעו על ידם הדברים הנרצים אצל השם מהבלתי נרצים, ועל כן אמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך, לרמוז שאין האומות תמימים בשלמות האנושי אבל אתה תהיה תמים עם ה׳ אלהיך בשני השלמיות על ידי הנביא המתנבא ברוח הקודש וברצון אלהי, לפי שתדע על ידו הדברים הנרצים אצל האל. ואמר עם ה׳ אלהיך לבאר כי עיקר מציאות הנבואה בנביאים הוא לזה התכלית בלבד, כלומר להזהיר על קיום התורה ועל עבודת השם ועשיית הדברים הנרצים לו יתברך להיות האדם תמים עם השם ולא להגדת העתידות, כמו שיתבאר זה בפרק י״ב מזה המאמר.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ואנכי עפר ואפר פרק כסוי הדם אמר רבא בשכר שאמר אברהם כו' עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה הענין מבואר דמצאנו היסודות אינם מקבלים טומאה כל הגדולי קרקע והמים המחוברים לקרקע לבד מה ששלמותו באה ע"י מפעלות האדם ומסיבותיו בהם יתכן הטומאה כי הטומאה אינו בשום נברא שכל אחד ואחד הוא מוכרחיי לפעולתו וטבעו בלתי בחיריי רק הטומאה באדם מצד התנגדות כוחותיו ורצונו המכריחים בדרך אשר בה יבחר וע"ז מצינו כי כל העבירות החמורות כתיב בהו ולא תטמא הארץ ונטמאתם בם לכן כאשר הסוד האלקי וחכמתו הבדיל את עמו ישראל והזהירם על טהרת הנפש והרחיק מהם דברים המסאבים לנפש לא גזרה טומאה רק על דברים הקרובים להיות מצורכי אדם כי הוא הסיבה לטומאתם לכן כל אוכל אשר אינו נאכל רק ע"י הדחק צריך מחשבה וכן בהכשר אמר בריש העור והרוטב פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי דהטומאה אינו מתייחס רק באיכות האדם ומסיבותיו אשר הוא בפעולותיו יביא הטהרה ויסבב הטומאה וכל הקרובים לצרכיו מקבלין טומאה וכן בכלי עץ כל שהוא ממשמשי האדם ומשמשי משמשיו וכן בכ"ד ע"י מפעלות האדם יבוא הטומאה כיון שחלה בו ענין האדם הבחירי והמרובה ומסובל בכוחות שונות ומתנגדות אשה לרעותה וכל מי שיש בו שלמות יותר הוא עלול לטומאה כמו שאמרו שדבר תורה העו"ג אינם מקבלים טומאה לפי שהם נעדרי השלמות לכן כמעט קרובים הם אל הטבע ויסודותיה אשר המה נעדרי הבחירה ויותר מזה הפליא ר' שמעון בן יוחאי בשיטותיו התלמודיות שלא חשבן כאשר השקיף בזמנו על מעמדם ומצבם בעולם הרוחני כאשר אמר בפרק במה מדליקין כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן כו' ואמר כי הם אינם מטמאין באהל ולחד שנויא אף במגע ומשא כו' (יבמות ס"א) וכן אמר כי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים אף שהב"נ מותר לאכלו כמו פטר חמור בכ"ז אינו אוכל לקבל טומאה דהוי כמו שאינו ראוי רק לאכילת כלב והבן.

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Halachaהלכה

The Paradox of the First Pure Person in Parah Adumah

Sources address the logical paradox of how the initial person required to handle the ashes of the red heifer can achieve purity when the parah adumah itself is needed to purify those who are impure. Classical sources present this as a divine decree (chok) that transcends human reasoning.

View Sources16 sources
Halachaהלכה

Bloodstains on Colored Garments and Minimum Size

These sources address the halakhic treatment of bloodstains found on colored clothing, including why colored garments receive leniency in stain assessment and what minimum measure (shiur gris) a stain must reach to create ritual prohibitions. The sources examine both the Torah-based and rabbinically-ordained aspects of these laws.

View Sources27 sources
Otherכללי

Torah Knowledge Through Questions and Answers

The sources address the pedagogical value of sharpening one's knowledge of Torah through active questioning and immediate response, reflecting classical rabbinic approaches to Torah study and mastery.

View Sources3 sources
Machshavaמחשבה

The Primordial Kings and Vessel Breaking

Sources explain the mystical account of the early kings in the world of Tohu, their death, and the breaking of vessels that preceded the rectified order of creation. The sources discuss the metaphysical necessity of this cosmic disruption and its role in establishing a properly ordered reality.

View Sources10 sources
Chassidusחסידות

The Rebbe Rashab's Major Teachings

Hasidic sources exploring the Rebbe Rashab's central doctrines, including the necessity of contemplating Divine praises to awaken inner love during prayer, the primacy of Kabbalistic investigation as the summit of Torah study, and the conceptual framework of divine concealment and revelation that underpins Chabad philosophy.

View Sources29 sources
Halachaהלכה

Jewish Practice of Birthday Celebration

Sources examine whether and how Jews should mark their birthdays, balancing concerns about imitating non-Jewish customs with the halachic principles of gratitude for personal miracles and spiritual renewal. The discussion spans biblical, rabbinic, and hasidic perspectives on commemorating one's birth.

View Sources8 sources

Explore more