מפרשי הפרשה
חקת
Parshas Chukat
Numbers
10 commentaries
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Bamidbar 19:2
זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃
Q — Shlomo HaMelech says "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" — he reached for wisdom and it eluded him. Eluded him where?
A — Rabbeinu Bachya delivers one of the most quoted gematriot in his Torah: the phrase והיא רחוקה ("and it is far from me") and the phrase פרה אדומה are numerically identical. Shlomo, who had been given חכמה מרובה מחכמת כל בני קדם, who decoded the languages of beasts and the secrets of plants and the rules of physiognomy, who answered every chacham who stood before him — when he reached parah adumah, the wisdom went "רחוקה". The very letters by which he confessed his limit spell the thing he could not grasp. RBB reads this gematria as itself the chukkah: even the description of one's inability to understand the chok is itself written in the chok. The wisest man who ever lived found himself sealed in the limits of the parah adumah, and the seal is not a barrier outside him but the words of his own admission. This is why the parsha calls it זאת חקת התורה: not a mitzvah of the Torah, but the chukkah-status of the Torah itself.
אמר שלמה ע"ה בכל אלה עמדתי, ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני — והי"א רחוק"ה בגימטריא פר"ה אדומ"ה.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Numbers 19:14
זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כׇּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכׇל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
Q — The Torah's archetypal corpse-impurity case is "אדם כי ימות באהל" — but most Jews live in houses, not tents. Why does the Torah use "אהל" as its paradigm?
A — Ibn Ezra makes a methodologically rich move. The same halacha applies to a house (with one structural distinction — a house, being attached to the ground, isn't itself susceptible to tum'ah). But the Torah uses the term most concrete to its original audience — the wilderness generation, who lived in tents. He cross-references the same construction in "אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה" — the camp is the wilderness setting, but the halacha (issur shechutei chutz) clearly applies after entering the Land too. The deeper principle: Torah uses the language and concrete imagery of its first generation, while the halacha is "מיד ולדורות" — applicable both immediately and forever. Note: the Mishna in Ohalot has updated to "בית"; the halachic category-name "טומאת אהל" preserves the Torah's original term as a fixed designator even though the lived reality has shifted. Ramban endorsed this reading: "דבר הכתוב בהווה כי המצוה מיד ולדורות."
באהל - והבית כאהל, רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים. וכן: אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Numbers 20:8
קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃
Q — 'ודברתם אל הסלע לעיניהם' is grammatically odd. Speech is heard, not seen — Hebrew normally pairs דיבור with אוזן ('וידבר אל עפרון באזני עם הארץ,' 'אשר אנכי דובר באזניכם'). Why 'לעיניהם'?
A — HaKtav VeHaKabbalah distinguishes two senses of 'עין.' Beyond the physical organ, Tanakh uses 'עיניים' for understanding — 'פקח נא עיניך וראה' (Melachim II 19:16), 'ותפקחנה עיני שניהם' (Bereshit 3:7), where the 'eye-opening' is not visual but cognitive ('השגת ידיעה והתבוננות'). 'לעיניהם' here means: to their eyes of understanding. The mitzvah was to speak to the rock specifically so that the people would understand — the kal-vachomer Rashi cites: a rock that neither hears nor speaks obeys Hashem's word; how much more should we, who hear and speak. The speech wasn't aimed at the rock's ears; it was aimed at the people's intellect. The chiddush completes Rashi's chiddush: 'לעיניהם' tells you which eyes the lesson is meant to open.
אין לפרש 'לעיניהם' על אבר הראות, כי אין הדיבור פועל באבר הראות רק באוזן, לכן בכל מקום יחובר אוזן אל הדיבור, כמו 'וידבר אל עפרון באזני עם הארץ', 'אשר אנכי דובר באזניכם', והיה ראוי לומר כאן 'לאזניהם', מהו 'לעיניהם'? ויתכן שהוראתו כאן עיני ההתבוננות... כמו 'פקח נא עיניך וראה', 'ותפקחנה עיני שניהם', שענינם השגת ידיעה והתבוננות... והיה אם כן המכוון ממנו יתעלה בזה הענין לעורר בם דעת ותבונה על יוקר וחשיבות דיבור האלוקי בצוויו אליהם, וזהו 'לעיניהם'.
ספורנו
Sforno on Numbers 20:17
נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃
Q — Edom's reply to Israel's request to cross — "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" — sounds aggressive, and most parshanim (including Rashi via Chazal) read it as a hostile threat invoking Esav's berachah of "ועל חרבך תחיה." If so, why would Israel make a second request after such a sharp rebuff?
A — For Sforno, the answer is that Edom's response isn't a threat — it's an explanation of why he can't allow passage. "פן בחרב אצא לקראתך" means: my populace is "אנשי דמים" — they pick fights "בסיבה מועטת," and "יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים." Edom is saying: even if I personally agreed, I can't guarantee what my people would do. That perfectly explains Israel's follow-up offer: "במסלה נעלה" — we'll stay on the highway, away from your cities, "ולא תקרה שם סבה שתעורר את עמך בחרב לקראתנו." Israel addresses Edom's stated concern directly. The exchange is a real negotiation, not a one-sided refusal followed by Israel's naïve persistence. Edom's ultimate refusal ("וימאן אדום") may suggest the first reason was partly pretext — but Israel had every reason to attempt the dialogue.
פן בחרב אצא לקראתך. כי המון עם אדום אנשי דמים ובסיבה מועטת ממריבה או זולתה שתיפול בין אנשי הארץ והעם העובר יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים... במסלה נעלה. הנה זה אולי יקרה אם נעבור בערים אבל אנחנו נעבור במסלה בלבד ולא תקרה שם סבה שתעורר את עמך בחרב לקראתנו.
אור החיים
Or HaChaim on Numbers 20:23
וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃
Q — When God informs Moshe and Aharon of Aharon's impending death, why add the seemingly superfluous geographic note 'on the border of the land of Edom'?
A — Or HaChaim reads it not as locating Hor HaHar but as a critique of Israel's contact with Edom. He parses 'על' as 'because of' and 'גבול' as proximity (not geographic but moral): because they had drawn near to the 'border of wickedness,' Aharon was taken. Citing the midrash 'when you join with the wicked... they lost one tzaddik,' he explains that associating with Edom hastened the righteous one's death — not as the original cause of the decree (which already existed), but in that 'perhaps he could have lived longer days' had they not drawn close to wickedness. This also clarifies 'לאמר': God commands Moshe to tell Israel this very lesson.
ויאמר ה' וגו' על גבול ארץ אדום וגו' - טעם שהוצרך לומר על גבול וגו', פירוש על סיבת הגעתם לגבול רשעה נסתלק אהרן... 'בהתחברך לרשע וגו' - בשביל שנתחברו לאדום, חסרו צדיק אחד'... שהתחברם לרשע סיבב פטירת הצדיק, והגם שכבר נגזרה גזירה זו עליו, אפשר שהיה חי עוד ימים.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Khukkat:37
וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃
Q — What is the chiddush in Israel's vow regarding Arad — beyond a one-time prayer for victory?
A — Until now Hashem fought their wars supernaturally — but that mode is undignified (an adult son still on his father's table) and unsustainable (any spiritual slip triggers immediate defeat, and the Canaani attacked the moment the ענני הכבוד departed). Israel asked for victory through NATURAL warfare — so they would appear to the nations as גבורים ביום קרב and the deterrent would last. The chiddush isn't replacing nissim, but ADDING natural success. Yeshayahu 60:19 captures the dual mode: "ה' לאור עולם" (nissi) and "אלהיך לתפארתך" (natural).
עד עכשיו היה מנהיגם בנסים... ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר מיד היו מושפלים ומנוצחים, וכבן שסמוך על שולחן אביו... ולא לכבוד הוא לאומה. לכן ביקשו שיעשה השם חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגבור ביום קרב.
רמב"ן
Ramban on Numbers 21:1
וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃
Q — 'וישב ממנו שבי' — the Canaanite king of Arad took captives from Israel. But Chazal hold that 'לא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם,' and no sin is recorded here. Chazal solve this by reading 'שבי' (singular) as a single shifcha (a previously-captured Canaanite woman recovered).
A — Ramban offers an alternative peshat. The principle of 'לא נפקד מהם איש' covers fatalities — no one was killed. Captures, however, can occur even in unblemished conditions; they were recovered on victory ('כאשר נתן ה' אותו בידם השיבו את הכל'). The Torah mentions this episode specifically to motivate the cherem-vow Israel then made. And a striking aggadic supplement: Hashem made this Canaanite king succeed initially as a setup — he had come from afar 'לא ירא אלהים' to fight Israel and Hashem wanted him devoted to cherem. The initial success drew Israel's vow, which sealed his destruction. 'אויבי הקדוש ברוך הוא למפלתן הן מתגדלין.'
ועל דרך הפשט, ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם, אבל ָש ָבה מהם מעטים וכאשר נתן ה' אותו בידם השיבו את הכל, ולא נפקד מהם איש. והזכיר הכתוב זה, להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע ה' בקולם. ויתכן שנאמר עוד, כי קצף ה' על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלהים, ורצה שיהיה לחרם, על כן הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימו לה'.
אלשיך
Alshekh on Torah, Numbers 21:7
Q — The Mishnah in Rosh Hashanah famously asks how a brass serpent could heal — and answers that lifting one's eyes upward is what healed. The Alshich asks more sharply: why this particular form? Why a brass (inert) serpent lifted up on a pole, while the actual snakes biting them are living and on the ground?
A — The contrast is the lesson. Two snakes — one alive and below, one inert and above. A person who looks downward — who sees the world as pure nature — is, by his denial of השגחה, himself infusing the snake with life-force and power to bite him ('אני נותן רוח חיות וכח בשרף ישכני'). A person who lifts his eyes upward — recognizing that all of this is nes, all is from above — finds that the upper snake, representing the destroying force, is rendered inert, dormant ('דומם'), and once the upper destroyer is silenced, the lower snakes lose their bite. The cure is metaphysical orientation: where you look determines whether the snake is alive or dead.
אין זה כי אם רמז שבהיותי בלתי נושא עיני למרום ומכיר כי הדבר בנס, אני נותן רוח חיות וכח בשרף ישכני. אך בתת אל לבי כי הדבר בנס ואשא עיני למעלה כי הכל מאתו, יוסר חיות השרף מלהצר לי ויהיה דומם. ושכאשר השרף העליון שהוא רמז אל המשחית הוא דומם, אין התחתון נושך.
כלי יקר
Kli Yakar on Numbers 21:34
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃
Q — Hashem's reassurance to Moshe before the battle with Og is oddly worded: 'אל תירא אתו' (singular — don't fear him), but then the promise spans 'אתו ואת כל עמו' (him and all his nation). Why isn't the reassurance also 'don't fear him and his nation'?
A — Kli Yakar grounds Rashi's drush about Og's merit (informing Avraham of Lot's capture) in textual signal. Moshe never feared armies; with Hashem beside him, no flesh-and-blood army could intimidate. The asymmetry between 'אתו' (alone) in the fear, and 'אתו ואת כל עמו' (with his nation) in the promise, proves it: Moshe wasn't afraid of Og's people — only of him. And the only thing about an individual that could make Moshe afraid was an unusual זכות. Hence Hashem's specific reassurance: even that merit will not save Og.
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פירש רש"י שהיה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם. דאם לא כן קשה וכי משה היה ירא מזרוע בשר ודם באשר ה' אתו. ועוד קשה, מאחר שנאמר 'כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו' ואם כן הוה ליה לומר 'אל תירא אותו ואת עמו', אלא ודאי שמעמו ודאי לא היה ירא כי ה' אתו אך מאותו היה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 80:1
Q — What exactly was the sin at the waters of Merivah, that Moshe and Aharon forfeit entry to the land? Why does God call it "you did not believe in Me" when Moshe surely believed? Why so heavy a consequence?
A — The failure was a shortfall in sanctifying God's Name before the people's eyes — the emunah ought to have been revealed in a more exalted way. Speaking to the rock, rather than striking it, would have displayed God's mastery over nature at its highest pitch; the lesser manner diminished the kiddush Hashem the moment demanded. "You did not believe" measures not Moshe's private faith but the public revelation withheld. For leaders of their stature, at that exact juncture, the missed opportunity to magnify God before Israel was itself the grave lapse.
יבטל דעת החושב שמשה רבינו לא חטא, ,ויבאר ענין החטא ומהותו: ויבאו בני ישראל וגו' המה מי מריבה וגו'.
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
בזהר הקדש פרשת חקת התורה ולפעמים כתיב וזאת התורה, ופירש שחקת היא תורה שבעל פה, שגוף התורה למעלה מהשגת אדם, וכתיב "אשר שם לפני בני ישראל", וחקת החקיקה בלב האדם ובמעשיו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פירוש במחוקק וכו', שדברי תורה נחקקים בגוף האדם, וזה ענין תורה שבעל פה להמשיך הארת התורה לכל מעשה בפרטות, כי בודאי בכל דבר יש הארה מהתורה, שהרי באורייתא ברא קוב"ה עלמא,…
ברש"י לפי שמונין את ישראל מה טעם יש בה, כתיב חוקה וכו', אין לך רשות להרהר וכו'. כי ודאי יש טעם לכל חקה, רק שאי אפשר להבין הטעם עד שמקבלין המצוה כחוקה בלי טעם, ועל שם זה נקראת חוקה, כי כן רצונו יתברך לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם, כמו כן זוכין אחר כך לקיים בידיעת הטעם, כי הטעם הוא דבר רוחני שאין בו ממש, וכפי שאדם מתרחק מגשמיות יוכל להרגיש טעם חוקי השי"ת, וכמו כן…
ברש"י לפי שמונין את ישראל מה טעם יש בה כתיב חוקה כו' אין לך רשות להרהר כו'. אין מובן התירוץ. אך כי ודאי יש טעם לכל חקה רק שא"א להבין הטעם עד שמקבלין המצוה כחוקה בלי טעם. וע"ש זה נק' חוקה. כי כן רצונו ית' לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם. וכפי האמונה ורצון לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם כמו כן זוכין אח"כ לקיים בידיעת הטעם. כי הטעם הוא דבר רוחני שאין בו ממש וכפי שאדם מת…
ואני תפלתי לך ה' עת רצון קבעוהו במנחת שבת שהיא עת רצון, והאמת כי בני ישראל מעוררין בתפלתם עת רצון כמו שדרשו חז"ל אימתי עת רצון, כשהצבור מתפללים, וזה שאמר ואני תפלתי לך וגו' עת רצון, שהתפלה גורמת הרצון, רק מכל מקום יש עתים שהקב"ה משתוקק לרצון זה שבני ישראל יגמרו רצון, וזה רעוא דרעוין שהקב"ה יש לו רצון שיעוררו בני ישראל עת רצון כנ"ל, ובשבת קודש יש להקב"ה נייחא…
במדרש לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה. כי הטעמים הם למעלה מן הטבע. לכן נאמר במד' כי אותם התינוקת שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש מ"ט פנים טהור כו'. ומרע"ה שהי' איש האלקים ממש והי' דבוק בתורה שבכתב נגלה לו טעמי פרה ולמטה היא חוקה וכ' ויקחו אליך ע"י שנתבטלו בנ"י אל הצדיק שהוא למעלה מן הטבע יכולין להשיג ג"כ בכלל הטעמים:
לסיחון מלך האמורי כל"ח ולעוג מלך הבשן כל"ח. פי' אא"ז מו"ר ז"ל שנקבעו לדורות שבחים אלו כי הם מתנגדים. לבנ"י בעבודת הבורא וסיחון מלך חשבון הוא נגד תפילין ש"ר מקום המחשבה ועוג באדרעי תש"י הכח כו' ודפח"ח. וכתיב עוד ונתן ארצם לנחלה כל"ח נחלה לישראל כו' כל"ח. וקשה למה נחלק זה לב' שבחים. אך זה עצמו מה שהמשיכו הקדושה לאותן הארצות הוא דבר גדול. כמ"ש מלך קשה ומדינה קש…
בפסוק עשה לך שרף וגו'... וקשה היה צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד למה נחש נחושת. אכן באמת היה הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו, וכמו שכתב רמב"ן ז"ל שדרכו של הקב"ה למתוק מר במר, לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר, שם הקב"ה כאן להיפוך שעל ידי הראיה יתרפאו. אף על פי כן זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמית יסתכל ויהיה לבו לשמים על ידי …
ברש"י לפי שהשטן ואוה"ע מונין את ישראל מה טעם יש בה כו' כתוב בה חוקה. וקשה אי באמת אין בה טעם א"צ להאי טעם דמונים את ישראל רק לפי שאין טעם כתוב חוקה. אלא נראה שיש בה טעם אך א"א להשיג הטעם עד אחר תיקון הגוף. ומצד בח' החיצוניות אין טעם לחוקת ה'. אבל המאמין סופו להבין הטעם. כי דברי תורה הם היפוך דברי עוה"ז שהטעם מביא למעשה שע"י שחושק לטעם עוה"ז והבליו עושה אותם …
ברש"י לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל... וכפי מה שפורש אדם עצמו מתאוות כך זוכה להשיג טעם הקדושה... ובמדרש מי יתן טהור מטמא וכו' עולם הבא מעולם הזה, ודאי אין הפירוש מתענוגי עולם הזה, רק כפי מה שפורש עצמו מעולם הזה כך זוכה לטעום טעם עולם הבא... ויש לכל איש ישראל לידע ולהאמין כי התענוג והרצון שבאדם נוגע במקום גבוה עד מאד, והוא ענין השבת שנקרא יום מנוחה וע…
במדרש מי יתן טהור מטמא כו' כי הנה אמרו רז"ל משל לבן שפחה כו' תבוא אמו ותקנח הצואה כך פרה תכפר על העגל. כי התשובה מתקן החטא ובאמת כח החטאים הוא ע"י מציאות התשובה שיש תועלת מן החטא וזה חיות החטאים בעולם לכן נק' התשובה אם לקנח ולכפר על החטא. ועל כח זה של התשובה אמרו מי יתן טהור מטמא כי יש ב' מיני טהרות. א' כמו שהיו בנ"י קודם החטא צדיקים גמורים והיו באמת טהורים …
בפסוק אז ישיר ישראל הקשו, כי השירה היה צריך להיות בתחלת הבאר שניתן להם, אבל הענין הוא על פי ביאור הפסוק "באר חפרוה שרים", פירוש שהתחלת פתיחת מקור הקדושה היה על ידי אנשים גדולים, ואא"ז מו"ר ז"ל פירש שרים שמושלים ביצרם ולבם ברשותם, כרוה נדיבי עם הם גם אנשים פשוטים שיש בהם רק הנדיבות ורצון התשוקה לעבודת הבורא ית', ועל ידי שנפתח בגדולים יכולין הפשוטים גם כן למצא…
בפסוק אז ישיר ישראל הקשו כי השירה הי' צריך להיות בתחלת הבאר שניתן להם. אבל הענין הוא עפ"י ביאור הפ' באר חפרוה שרים פי' שהתחלת פתיחת מקור הקדושה הי' ע"י אנשים גדולים כמ"ש דחפרוה אבהן. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' שרים שמושלים ביצרם ולבם ברשותם. כרוה נדיבי עם הם גם אנשים פשוטים שיש בהם רק הנדיבות ורצון התשוקה לעבודת הבורא ית'. וע"י שנפתח בגדולים יכולין הפשוטים ג"כ למצוא…
בפסוק יאסף אהרן אל עמיו וגו', ויש להקשות ממה נפשך אי לא הגיע זמנו להסתלק, וכי בעבור שלא יבא חיסר השי"ת משנותיו, והלא אמרו חז"ל שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום וכו', ואי הגיע זמנו אין צריך לטעם כי לא יבא, אבל באמת זמנו של אדם הוא כשכבר פעל בעולם העבודה שנצרך לו לתקן ולקיים המצוות השייכים אליו, ולכן ביקשו משה ואהרן לכנוס לארץ ישראל לקיים מצות התל…
בפסוק וישלח משה מלאכים כו' אל מלך אדום כו'. כי כאשר תיקנו בנ"י את שלהם כמ"ש כל העדה עדה מוכנת רצו בנ"י לתקן גם את האומות כמו שהי' מוכן בשעת קבלת התורה לולי רשעתו של עמלק ימ"ש ועל ידי אותו הרשע באו אל החטא עד שנפלו ממדריגתם ועתה שחזרו ותיקנו הכל רצו להמשיך את כל הברואים אליו ית'. לכן בקשו נעברה נא כו' לא נעבור בשדה ובכרם כו' דרך המלך נלך כו'. פי' כי בנ"י יש ל…
בפסוק ותקצר נפש העם בדרך, כי מו"ז ז"ל אמר על אמרם "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", לא היו דברי שקר, רק כי המן היה מוכן לדור המדבר מאכל שמלאכים אוכלים אותו, ועתה ירדו ממדריגה זו, והתחיל דור באי ארץ וגו', וזה מאמר ותקצר נפש העם, כי יש נפש ארוך וקצר כידוע למבינים, ודור המדבר היו למעלה מהטבע...
בפסוק ותקצר נפש העם בדרך. כי מו"ז ז"ל אמר על אמרם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל לא היו דברי שקר רק כי המן הי' מוכן לדור המדבר מאכל שמלאכים אוכלים אותו ועתה ירדו ממדריגה זו והתחיל דור באי ארץ כו' וזה מאמר ותקצר נפש. כי יש נפש ארוך וקצר כידוע למבינים. ודור המדבר היו למעלה מהטבע כדכתיב (כי) עין בעין נראה כו'. ובאמת כך הסדר שכל דור ודור נתלה זה בזה. וע"י שדור הראשון הי…
זאת חקת התורה במדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד כו'. עפ"י מ"ש כבר כי יש בחי' קדוש וטהור. וקודם החטא הי' בנ"י כולם קדושים כמ"ש וקדשתם היום ומחר כו' ואחר החטא הי' הנהגת בנ"י בבחינת הטהרה ושם יש בירור הטהור מטמא. והם ב' מדריגות כי קודש הי' בחי' מרע"ה אספקלריא המאירה ובש"ק זוכין בנ"י גם עתה לקדושה כמ"ש קודש היא לכם לכן א"צ בירורים בשבת. ומחזירין לבנ"י הכתרים שהיו לה…
בפסוק ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו חז"ל וייראו כדר"ל מה שמע הכנעני שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. נראה כי העננים היו שמירה לבנ"י דהג' מתנות שנתן לנו הקב"ה מן בזכות משה כו'. הם אכילה שתי' לוי'. והנה לוי' הוא חיבה יתירה ואות אהבה. וע"י שסתם דרכים מסוכנים צריכין לוי'. ובנ"י במדבר שהיו עוסקים במלחמת ה' כביכול וה' הולך לפניהם כו'. וב…
במדרש זאת חקת... ובשבת קדש מחזירין לבני ישראל הכתרים מהקדמת נעשה לנשמע, ויכולין להרגיש הטעמים, וגם שיורד נשמה יתירה והוא החלק שיש לכל איש ישראל שלא נפגם על ידי החטא, לכן הוא משומר בשמים ונותנין לאדם רק בשבת קודש ובו יכולין להשיג הטעמים שהם מעין עולם הבא, וזה העדות שבני ישראל מעידין בשבת קודש כי ששת ימים וכו' וביום השביעי שבת על ידי שמשתנים בשבת קודש, כמו שאמ…
בענין פי הבאר שנברא בערב שבת בין השמשות... ואיתא כי כל שבט חקק במטהו לשבטו, והענין הוא שיש י"ב צינורות ומיני השפעות היורדין משמים, ועל זה היה הי"ב שבטים שכל אחד פתח שער וצינור מיוחד והמה הי"ב בקר שהים עליהם מלמעלה, וכתוב בירושלמי שהי"ב בקר היו מחוללים (חלולים) מתחת רגליהם לחבר הים שלא יהיו שאובים. והוא כנ"ל שהמה עושים הי"ב צינורות למשוך מהמעין להים, (וביאור …
ענין השירה זו שלא נזכר בה מרע"ה. כי שירה זו הי' הכנה לביאת הארץ ולמלחמות עם מלכי האומות כדכתיב רוממות אל בגרונם וזה לחרב פיפיות בידם. וכתי' תשורי מראש אמנה. דרשו חז"ל על שירת הים. דכתי' ויאמינו. מראש שניר וחרמון י"ל על שירה זו שהי' בעת מלחמת מלכי אמורי שהוא שניר וחרמון. ובודאי שירות האלו היו התעוררות משמים בפיהן של בנ"י כדכתיב אז ישיר שבא להם דברים אלי בפיהם…
בענין מי מריבה יען לא כו' לעיני בני ישראל לכן לא תביאו כו' כבר כתבנו במ"א כי לא הי' זה עונש רק הוכחה וראיה שאין דור הזה של באי הארץ נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של מרע"ה. כי משה רבינו ע"ה נתנבא באספקלריא המאירה ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה והוא בחי' המלכות דלית לה מגרמה כלום וכעין דאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. וכל ענין א"י הוא כן שהיא מתנת…
בפסוק וישמע הכנעני דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וניתן רשות להלחם כו'. מה שיחסו מלחמות אלו בכחו של אהרן. דכתיב ואשים דברי בפיך כו'. והם ב' המתנות שני שדיך משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. דברי בפיך הוא התורה שניתן לנו בזכותו של מרע"ה וזה לנטוע שמים היינו החלק שבנ"י מעוררין בשמים בשורשן. ובצל ידי כסיתיך הוא בחי' אהרן הכהן וענני הכבוד והוא ליסוד ארץ היינו…
בענין השירה עלי באר ענו לה דחז"ל דרשו את והב בסופה אהבה בסופה. כי בכל מלחמות ה' שהאדם לוחם עם הסט"א לשם שמים זוכה אח"כ למנוחה. והוא ענין מנוחת השבת אחר ימי המעשה שהם בחי' עבודה ומלחמה לברר האמת מתערובות הסט"א ובשבת אהבה בסופה. וכן הי' במצרים מלחמת ה' הכנה לקבלת התורה כדאיתא במד' שמות ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לבנ"י וכולם ע"י יסורים. ויסורי המדבר היו הכנה לארץ…
בענין מי מריבה, אז ישיר ישראל, ומשה רבינו ע"ה לא נזכר, דאיתא מי שעושין לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו כל עונותיו, והטעם כי השירה עדות שיש לו שייכות בהנס, אם כן נראה כאן שניסי הבאר היו בזכותן של ישראל, לכן אמרו שירה ונמחל להם, ומשה רע"ה מצינו שלא נמחל לו זה החטא שלא אמר שירה. ובדרך זו נבאר כל הענין, דכתיב "ודברתם אל הסלע לעיניהם", והיינו שהיה מוכן לעשות זה …
בענין שירת הבאר... ואיתא במדרש שיר השירים בפסוק הגידה לי וגו' איכה תרביץ בצהרים וגו', כי משה רבינו אמרו ע"ש והרמז כנ"ל כי הנהגתם היתה במדבר להיות תחת צל ענני הכבוד, אבל כשיהיו בין האומות איכה תרביץ כדפרש"י שם בשיר השירים, והשיב צאי לך בעקבי הצאן, פירוש שזו ההנהגה ירושה היא בבני ישראל מאבותיהם, והמה בעצמם ילכו בדרך הראוי, ולכן הראה הקב"ה למשה רע"ה קודם הסתלקו…
בענין שירת הבאר שלא נזכר משה רבינו ע"ה, ובשירה הראשונה ישיר משה ובני ישראל, דהנה באר היא התורה שבעל פה, כמו שאמרו ז"ל אין מים אלא תורה, ויש תורה שבכתב הוא בחינת לחם מן השמים, וזהו בחינת משה רע"ה שהוריד התורה מן השמים, וזהו מן בזכות משה שהוא לחם הנ"ל, ובאר בחינת מים תורה שבעל פה... ורמז לדבר דאיתא במדרש שיר השירים מ"ח פעמים נזכר באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה…
בפסוק המה מי מריבה... ובאמת אהרן בחינת אהבת ה', וכשהיו ישראל בזו המדרגה לא היה שייכות לאומות העולם להתקרב להם , כי אהבת ה' רק לבני ישראל, כמו שכתוב אהבתי אתכם וגו', אבל כשנסתלק אהרן כתיב ויראו, שהתחילו להשתמש במדת היראה, ובזה יש הסתכלות להלחם עמהם, כי הכל צריכין ליראת אלקים, והתחיל הדרך מלחמה בחינת ימי המעשה...
בפסוק המה מי מריבה. דיש מי מנוחות בחי' שבת מנוחה והוא הבאר שנקרא רחובות ויש מי מריבה כענין הבארות שנקראו עשק ושטנה. ומרע"ה הי' למעלה בחי' מי מנוחות ולכן לא הי' יכול להשפיל עצמו למי מריבה וז"ש להקדישני במים לעיניהם כפי מדריגתם. כי עתה התחיל הדור של כניסת הארץ ומלחמת ז' אמות. ואיתא אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין כמ"ש באו ורשו את הארץ ע"ש ברש"י והיו…
זאת חוקת התורה, שיש מצוות שנקראו חוקים, שאין להשיג טעמם, כי המצוות הם מול תרי"ג איברים וגידים, וכמו ביצירת האדם יש כמה אברים וגידים שאין נודע פעולתם בדרך הטבע, רק כפי ציור הפנימי של האדם הם צריכים להיות כך, כמו כן במצוות, ולכן נקראו חוקים, שהם רמזים ורשימות ממדרגה גבוהה שאינה יכולה לבא לידי התגלות, והם אינם מקבלים שינוי, ולכן נקראו חוקים, ולכן יש בהם כח הטהר…
זאת חקת התורה. שיש מצות שנקראו חוקים שאין להשיג טעמם כי המצות הם מול תרי"ג איברים וגידים. וכמו ביצירת האדם יש כמה אברים וגידים שאין נודע פעולתם בדרך הטבע רק כפי ציור הפנימי של האדם הם צריכין להיות כך. כמו כן במצות. ולכן נק' חוקים שהם רמזים ורשימות ממדריגה גבוה שא"י לבוא לידי התגלות. והם אינם מקבלים שינוי ולכן נקראו חוקים. ולכן יש בהם כח הטהרה כמ"ש מי יתן טהו…
במדרש וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. בטח בה' ועשה טוב כו' בקש שלום ורדפהו בכל המצות אם בא לידך כו' ושלום בקש במקומך ורדפהו חוץ ממקומך כו'. כי מצינו רדיפה בשני דברים באמת ושלום. צדק תרדוף בקש שלום ורדפהו. כי ב' דברים אלו הם היפוך מעוה"ז כמ"ש אמת ושלום אמרו אל יברא דכולא שקרים דכולא קטטה. ואין דברים אלו בנמצא בעלמא דשקרא. לכן צריכין רדיפה להשיג סייעתא דשמיא כמו …
במדרש אמרתי אחכמה וכו', שלא היה יכול לעמוד על פרשת פרה. דהנה עיקר תכלית החכמה לבוא ליראת ה', כמ"ש "הן יראת ה' היא חכמה", כי החכם באמת רואה ומבין השגחת הבורא ית' והנהגתו את העולם, וחלה עליו יראת ה'. כמ"ש במדרש "ויתן אלקים חכמה לשלמה וגו' כחול", כמו שהחול גדר לים כן החכמה גדורה לשלמה שמנעתו מן החטא. אם כן על ידי החכמה באין אל הביטול אליו ית"ש, וזה הביטול הוא ש…
בענין מי מריבה... וגם ענין לקיחת המטה, כיון שלא היה הכוונה להכות עיין שם, ונראה לי דכתיב בפרשת קרח השב וגו' מטה וגו' לפני העדות וגו' לאות לבני מרי וגו', כי באמת בני ישראל מאמינים בני מאמינים, אך על ידי החטא ניטל מהם שורש האחדות, והקב"ה נתן אות המטה שבזה יתדבקו למטות אבותם, כמו שכתוב מטהו יפרח, להיות דבוק בשורש ובזה נתעלו כל מטות בני ישראל...
בענין מי מריבה דאיתא במדרש שנענש על שאמר שמעו נא המורים. והרמב"ן הקשה ע"ז הטעם שהרי בודאי חטאו בזה דכתי' ויקציפו על מי מריבה וגם מ"ט לא האמנתם בי. וגם ענין לקיחת המטה כיון שלא הי' הכוונה להכות ע"ש. ונ"ל דכתי' בפרשת קרח השב כו' מטה כו' לפני העדות כו' לאות לבני מרי ותכל תלונותם כו'. כי באמת בנ"י מאמינים בני מאמינים. אך ע"י החטא ניטל מהם שורש האחדות. והקב"ה נתן…
בפסוק אז ישיר ישראל, אמרו רז"ל פי הבאר נברא בערב שבת בין השמשות... והכל רמז אל התורה שהכל נברא בתורה והכל תורה רק שהטבע מכסה, והנה האבות מצאו שורש התורה ונקראו הרים, וכמו כן י"ב שבטים הם הנחלים בין ההרים, ויש מקומות שבנקל למצא שם תורה ואיש ישראל צריך ליגע עצמו למצא התורה בכל מקום, וכל המקומות שכתוב בתורה שלא מצאו מים שהיה המקום קשה להתגלות התורה, והקב"ה הנהי…
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy