יסוד הדין שיש ללכת אחר הרוב נלמד מן הפסוק (שמות כ״ג) ״אחרי רבים להטות״, וכך דורשת הגמרא בחולין י״א א שמדובר במצוה מן התורה ללכת אחר רוב קמן, כגון תשע חנויות מול אחת; וכך גם פוסק הרמב״ם במשנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ח׳ לענין בית דין שנחלק, וכן מבאר ספר החינוך ע״ח:א׳-ב׳ את המצוה הזו כחלה הן בדיני תורה כלליים והן בדין פרטי שבין ראובן ושמעון.
הגמרא בחולין י״א א מבחינה בין רוב שנמצא לפנינו בפועל (רובא דאיתא קמן), שעליו מוסכם שהולכים אחריו מהתורה, לבין רוב שאינו לפנינו (רובא דליתיה קמן), כגון קטן וקטנה, שהדין בו טעון לימוד נוסף; וגם בסנהדרין ס״ט א עולה דיון האם הולכים אחר הרוב בדיני נפשות, תוך זיקה למקרה האישה היולדת ולחישוב חודשי העיבור.
בפסחים ט׳ ב ובשולחן ערוך (שולחן ערוך, יורה דעה ק״י:ג׳-ד׳) מובחן בין רוב התלוי במצב ״קבוע״ – כגון חתיכת בשר הנלקחת מתוך תשע חנויות לפניו, שבו הדין ״כל קבוע כמחצה על מחצה״ ואין סומכים על הרוב – לבין בשר שנמצא בשוק או ביד גוי, שבו כל חנות נחשבת כחלק מן הרוב ומותר מדין תורה, אף שחכמים החמירו בכך.
בבבא בתרא כ״ג ב קובע רבי חנינא שכאשר יש התנגשות בין כלל ה״רוב״ לכלל ה״קרוב״, הולכים אחר הרוב, שכן אף שגם דין קירבה מהתורה, רוב עדיף; זאת לעומת הזבחים ע״ג ב והזבחים ע״ג א הדנים בדין ״כל דפריש מרובא פריש״ ביחס לבעלי חיים, ומגבילים את תחולת סברת הרוב כאשר יש חשש קביעות או חשיבות הפרט שאינו בטל.
הביצה ג׳ ב דנה בשאלה אימתי דבר חשוב כגון ביצה אינו בטל ברוב, וררש"י על ביצה ג׳ ב מבאר ששם למרות שמדאורייתא חד בתרי בטל מכוח ״אחרי רבים להטות״, מדרבנן יש מקרים שהחמירו ולא ביטלו; וכעין זה דן שולחן ערוך, יורה דעה ק״א בחתיכה הראויה להתכבד שדינה כבריה ואינה בטלה אפילו באלף.
בנדה י״ח א מובאת שיטת רבי יוחנן שבשלושה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כוודאי – מקור, שליא וחתיכה – ומכאן שסברת הרוב יכולה להפוך ספק לוודאי ולא רק להכריע הלכה למעשה; ובכריתות י״ד א נדון יישום דומה של הליכה אחר הרוב באברי הקרבן שעל המזבח.
אחרונים הרחיבו ודנו בגבולות סברת הרוב: התוספות על חולין י״א א שואל מדוע לא סגי בחזקה כשיש רוב, ומביא שרוב עדיף מחזקה מכוח לימוד מפרה אדומה; השפת אמת על הש"ס, Bechorot כ׳:א׳ (Bechorot כ׳ ע״א) מבחין בין רוב במצב שלפנינו לרוב במעשה שאינו לפנינו; והאבני מילואים, אבן העזר מ״ה:ב׳ מביא בשם הריטב״א חילוק בין רוב טבעי שאין חוששים למיעוטו לבין רוב התלוי במנהג, שבו חוששים למיעוט.
שאלת תוקף הרוב בדיני ממונות נדונה גם בשואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:צ״ה, המביא דיון אם אדם יכול לטעון כנגד הרוב לגבי עצמו, ומחלק בין רוב דיינים שהמיעוט כאילו אינו לבין רוב רגיל; ובשדי חמד, מערכת האל"ף פ״ד מובא שמחלוקת אם אין הולכים בממון אחר הרוב רק ברובא דליתא קמן, או גם ברוב גמור.
אחרונים נוספים דנים בפרטי תחולת ביטול ברוב: דרכי תשובה, יורה דעה ק״ט:כ״ג מביא את החתם סופר שרובו ככולו נאמר רק היכא דאיכא רובו מתוך כולו; שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:קצ״ב דן בביטול ברוב כשהספק הוא ספק איסור ולא ודאי היתר; דרכי תשובה, יורה דעה ק״י:רל״ב ודרכי תשובה, יורה דעה ק״י:ש״י ודרכי תשובה, יורה דעה צ״ח:כ״ו דנים בהבדל בין ביטול מדאורייתא למדרבנן ובתנאי שני הספיקות בגוף אחד; והנודע ביהודה מהדורא תנינא, אורח חיים ע״ח:ג׳ דן ביישום מעשי של ביטול ברוב ביין שרף שהתערב לאחר פסח.
גם המקרה של הוראת חכם מסברא בלא מקור מפורש מובא בשולחן ערוך, יורה דעה קט״ז:ז׳, שם בעל נפש מחמיר על עצמו שלא לאכול, וזאת לצד הדיון בפסחים ט׳ א ובשבת י״ג א על עדיפות ודאי על פני ספק ועל סברת ״רוב עמי הארץ מעשרין הן״ כביטוי נוסף ליישום הרוב בהלכה.
האגרות משה, יו"ד א׳:ק״כ עוסק בשאלת חתיכה הכוללת איסור והיתר, וקובע שדנים אותה כולה יחד, ושדין הביטול ברוב נלמד מהפסוק ״אחרי רבים להטות״ אף כשאין כאן ספק במובנו הרגיל. ההר צבי, יו"ד סי׳ ק׳ עוסק בשאלה האם הולכים אחר הרוב גם בדיני ממונות, וקובע שרוב עדיף מחזקה, תוך דיון אם כוח הרוב הוא מכוח בירור המציאות או מכוח דין. ההיכל יצחק, אה"ע ח"ב סי׳ א׳ דן ביישום סברת הרוב במקרה של רוב המתים, ומבחין בינו לבין רוב המבוסס על אומדנה, תוך עיון בערעור חזקת החיים.