הלכה

עקרון הרוב בהלכה

מקורות אלו חוקרים את עקרון ההלכתי של הלך אחר הרוב כשיטת הכרעה וביקורת. הם בוחנים את צווי התורה להלך אחר רבים, מבחינים בין רוב בדיינים לרוב במציאות, ודנים בדרך פעולת הרוב לצד חזקות והנחות משפטיות אחרות.

זִיל בָּתַר רוּבָּא

41 מקורות · 34 מאומתים

נפתח כדף עבודה — חקור, הוסף הערות וייצא.

מה אומרים המקורות

יסוד הדין שיש ללכת אחר הרוב נלמד מן הפסוק (שמות כ״ג) ״אחרי רבים להטות״, וכך דורשת הגמרא בחולין י״א א שמדובר במצוה מן התורה ללכת אחר רוב קמן, כגון תשע חנויות מול אחת; וכך גם פוסק הרמב״ם במשנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ח׳ לענין בית דין שנחלק, וכן מבאר ספר החינוך ע״ח:א׳-ב׳ את המצוה הזו כחלה הן בדיני תורה כלליים והן בדין פרטי שבין ראובן ושמעון.

הגמרא בחולין י״א א מבחינה בין רוב שנמצא לפנינו בפועל (רובא דאיתא קמן), שעליו מוסכם שהולכים אחריו מהתורה, לבין רוב שאינו לפנינו (רובא דליתיה קמן), כגון קטן וקטנה, שהדין בו טעון לימוד נוסף; וגם בסנהדרין ס״ט א עולה דיון האם הולכים אחר הרוב בדיני נפשות, תוך זיקה למקרה האישה היולדת ולחישוב חודשי העיבור.

בפסחים ט׳ ב ובשולחן ערוך (שולחן ערוך, יורה דעה ק״י:ג׳-ד׳) מובחן בין רוב התלוי במצב ״קבוע״ – כגון חתיכת בשר הנלקחת מתוך תשע חנויות לפניו, שבו הדין ״כל קבוע כמחצה על מחצה״ ואין סומכים על הרוב – לבין בשר שנמצא בשוק או ביד גוי, שבו כל חנות נחשבת כחלק מן הרוב ומותר מדין תורה, אף שחכמים החמירו בכך.

בבבא בתרא כ״ג ב קובע רבי חנינא שכאשר יש התנגשות בין כלל ה״רוב״ לכלל ה״קרוב״, הולכים אחר הרוב, שכן אף שגם דין קירבה מהתורה, רוב עדיף; זאת לעומת הזבחים ע״ג ב והזבחים ע״ג א הדנים בדין ״כל דפריש מרובא פריש״ ביחס לבעלי חיים, ומגבילים את תחולת סברת הרוב כאשר יש חשש קביעות או חשיבות הפרט שאינו בטל.

הביצה ג׳ ב דנה בשאלה אימתי דבר חשוב כגון ביצה אינו בטל ברוב, וררש"י על ביצה ג׳ ב מבאר ששם למרות שמדאורייתא חד בתרי בטל מכוח ״אחרי רבים להטות״, מדרבנן יש מקרים שהחמירו ולא ביטלו; וכעין זה דן שולחן ערוך, יורה דעה ק״א בחתיכה הראויה להתכבד שדינה כבריה ואינה בטלה אפילו באלף.

בנדה י״ח א מובאת שיטת רבי יוחנן שבשלושה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כוודאי – מקור, שליא וחתיכה – ומכאן שסברת הרוב יכולה להפוך ספק לוודאי ולא רק להכריע הלכה למעשה; ובכריתות י״ד א נדון יישום דומה של הליכה אחר הרוב באברי הקרבן שעל המזבח.

אחרונים הרחיבו ודנו בגבולות סברת הרוב: התוספות על חולין י״א א שואל מדוע לא סגי בחזקה כשיש רוב, ומביא שרוב עדיף מחזקה מכוח לימוד מפרה אדומה; השפת אמת על הש"ס, Bechorot כ׳:א׳ (Bechorot כ׳ ע״א) מבחין בין רוב במצב שלפנינו לרוב במעשה שאינו לפנינו; והאבני מילואים, אבן העזר מ״ה:ב׳ מביא בשם הריטב״א חילוק בין רוב טבעי שאין חוששים למיעוטו לבין רוב התלוי במנהג, שבו חוששים למיעוט.

שאלת תוקף הרוב בדיני ממונות נדונה גם בשואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:צ״ה, המביא דיון אם אדם יכול לטעון כנגד הרוב לגבי עצמו, ומחלק בין רוב דיינים שהמיעוט כאילו אינו לבין רוב רגיל; ובשדי חמד, מערכת האל"ף פ״ד מובא שמחלוקת אם אין הולכים בממון אחר הרוב רק ברובא דליתא קמן, או גם ברוב גמור.

אחרונים נוספים דנים בפרטי תחולת ביטול ברוב: דרכי תשובה, יורה דעה ק״ט:כ״ג מביא את החתם סופר שרובו ככולו נאמר רק היכא דאיכא רובו מתוך כולו; שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:קצ״ב דן בביטול ברוב כשהספק הוא ספק איסור ולא ודאי היתר; דרכי תשובה, יורה דעה ק״י:רל״ב ודרכי תשובה, יורה דעה ק״י:ש״י ודרכי תשובה, יורה דעה צ״ח:כ״ו דנים בהבדל בין ביטול מדאורייתא למדרבנן ובתנאי שני הספיקות בגוף אחד; והנודע ביהודה מהדורא תנינא, אורח חיים ע״ח:ג׳ דן ביישום מעשי של ביטול ברוב ביין שרף שהתערב לאחר פסח.

גם המקרה של הוראת חכם מסברא בלא מקור מפורש מובא בשולחן ערוך, יורה דעה קט״ז:ז׳, שם בעל נפש מחמיר על עצמו שלא לאכול, וזאת לצד הדיון בפסחים ט׳ א ובשבת י״ג א על עדיפות ודאי על פני ספק ועל סברת ״רוב עמי הארץ מעשרין הן״ כביטוי נוסף ליישום הרוב בהלכה.

האגרות משה, יו"ד א׳:ק״כ עוסק בשאלת חתיכה הכוללת איסור והיתר, וקובע שדנים אותה כולה יחד, ושדין הביטול ברוב נלמד מהפסוק ״אחרי רבים להטות״ אף כשאין כאן ספק במובנו הרגיל. ההר צבי, יו"ד סי׳ ק׳ עוסק בשאלה האם הולכים אחר הרוב גם בדיני ממונות, וקובע שרוב עדיף מחזקה, תוך דיון אם כוח הרוב הוא מכוח בירור המציאות או מכוח דין. ההיכל יצחק, אה"ע ח"ב סי׳ א׳ דן ביישום סברת הרוב במקרה של רוב המתים, ומבחין בינו לבין רוב המבוסס על אומדנה, תוך עיון בערעור חזקת החיים.

מקור 1 · תנ״ך
מאומת

Exodus 23:2

שמות כ״ג

Exodus 23:2

הפסוק מצווה שלא לנטות אחרי רבים לרעות, ומיד מוסיף: אחרי רבים להטות. חז״ל והפרשנים דנים כיצד ליישב בין האזהרה מפני הצטרפות לרוב פסול לבין ההכרעה על פי רוב.

לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃

ראה גם

מקור 2 · חז״ל
מאומת

Chullin 11a

חולין י״א א — ד"ה מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן

Chullin 11a:2-4

הגמרא מבררת את מקור דין רוב, ובין השאר מציעה ללמוד אותו מפרשת עגלה ערופה או מ״אחרי רבים להטות״. הסוגיה היא מן המקורות המרכזיים לשאלה אם רוב פועל כסברה מבררת או כגזרת הכתוב.

מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא? מְנָלַן?! דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״. רוּבָּא דְּאִיתָא קַמַּן, כְּגוֹן תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, וְסַנְהֶדְרִין – לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, רוּבָּא דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן, כְּגוֹן קָטָן וּקְטַנָּה, מְנָלַן?

§ After discussing the role of presumptive status in determining halakha, the Gemara discusses the role of the majority. From where is this matter that the Sages stated: Follow the majority, derived? The Gemara is surprised at the question: From where do we derive it? Obviously, it is derived from a verse, as it is written explicitly: “After the majority to incline” (Exodus 23:2). The Gemara explains: With regard to a majority that is quantifiable before us, for example, in the case of a piece of meat that was found on the street before ten shops, nine shops selling kosher meat and one shop selling non-kosher meat, one follows the majority and deems that piece kosher. Or when the Sanhedrin adjudicates a case, one follows a majority of the judges in determining the ruling. In these cases, we do not raise the dilemma. When the dilemma is raised to us it is in the case of a majority that is not quantifiable before us, for example, the case of a minor boy and a minor girl. If the boy entered into levirate marriage with the girl, it is permitted for them to remain married, and there is no concern that when they grow older it will be discovered that the boy or the girl never develop sexually. Rather, one follows the majority, that minors develop sexually at puberty. It is with regard to that non-quantifiable majority that the Gemara asks: From where do we derive it?

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 3 · חז״ל
מאומת

Sanhedrin 69a

סנהדרין ס״ט א — ד"ה אֲמַר לֵיהּ

Sanhedrin 69a:11-13

הסוגיה דנה בדרשת ״אחרי רבים להטות״ ובהיקף תחולתה, ומבררת את היחס בין רוב בדיינים לבין רוב במציאות. היא מקור ישיר לשאלה האם רוב הוא מנגנון הכרעה או בירור.

אֲמַר לֵיהּ: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ. זִיל בָּתַר רוּבָּא. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת מִי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? הַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ זִיל בָּתַר רוּבָּא?! אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא. אֲמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת לָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? וְהָתְנַן: אֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁלֹשָׁה״, עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ.

Ravina said to Rabbi Ya’akov: Actually, I could say to you that even when a woman gives birth at seven months, her fetus can already be discerned after one-third of her days of pregnancy. But the halakha with regard to a stubborn and rebellious son was not adjusted accordingly because of the principle that one follows the majority. Most women give birth at nine months, and their fetuses are discernible only after three months. Therefore, the fact that one would be fit to be called a father in the case of a seven-month pregnancy is disregarded. The Sages stated this answer before Rav Huna, son of Rav Yehoshua, whereupon he said to them: But do we blindly follow the majority in cases of capital law and not judge each case on its own merits? Doesn’t the Torah state: “And the congregation shall judge…and the congregation shall deliver” (Numbers 35:24–25), from which it is derived that the court must make every effort to find exculpatory arguments in support of the accused; and yet you say that one follows the majority? If it is possible that already after two and one-third months the stubborn and rebellious son will be fit to be called a father, from that time on he should be exempt from punishment. The Sages then brought Rav Huna’s analysis back to Ravina and presented it before him. Ravina said to them: And do we not follow the majority in cases of capital law? But didn’t we learn in the mishna (Sanhedrin 40a): If one witness says that the event occurred on the second of the month, and one witness says that the event occurred on the third of the month, this is not regarded as a contradiction and their testimony stands, since it is possible to say that this witness knows of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the second of the month, and that witness does not know of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the third of the month.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 4 · חז״ל
מאומת

Pesachim 9b

פסחים ט׳ ב — ד"ה דִּתְנַן

Pesachim 9b:11-12

הסוגיה מיישמת את דין רוב במציאות של ספקות ומדגישה את כוחו של הרוב לקבוע את מעמדו ההלכתי של הדבר הנידון. היא מאפשרת להשוות בין רובא דאיתא קמן לבין רובא דליתא קמן.

דִּתְנַן: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרִין בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר. וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב.

The Gemara elaborates. As we learned in a baraita: With regard to nine stores in a city, all of which sell kosher meat from a slaughtered animal, and one other store that sells meat from unslaughtered animal carcasses, and a person took meat from one of them and he does not know from which one he took the meat, in this case of uncertainty, the meat is prohibited. This ruling is based on the principle: The legal status of an item fixed in its place is that of an uncertainty that is equally balanced. In this case, when it comes to determining whether or not this meat comes from a kosher store, the two types of stores are regarded as though they were equal in number. This baraita continues: And in the case of meat found outside, follow the majority. If most stores in the city sell kosher meat one can assume that the meat he found is kosher, based on the principle: Any item separated, i.e., not fixed in its place, is presumed to have been separated from the majority. By the same token, if most stores in that city sell non-kosher meat, the meat found is presumed to be non-kosher. These two principles can be applied to the cases involving piles of matza and leaven: If the morsel was separated from the piles when taken by the mouse, follow the majority. However, if the mouse took the morsel from one of the piles, the legal status of the morsel is that of an equally balanced uncertainty concerning whether it was taken from a pile of matza or a pile of leaven, and the owner is required to conduct an additional search.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 5 · חז״ל
מאומת

Bava Batra 23b

בבא בתרא כ״ג ב — ד"ה גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא

Bava Batra 23b:2-4

סוגיית רוב וקרוב עוסקת במציאת דבר ובייחוסו למקום או לאוכלוסייה מסוימת. היא מציגה את הרוב ככלי בירורי המתחרה בחזקת קרוב, ומחדדת את שאלת טיבו של הרוב.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רוֹב וְקָרוֹב – הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב; וְאַף עַל גַּב דְּרוּבָּא דְּאוֹרָיְיתָא וְקוּרְבָא דְּאוֹרָיְיתָא – אֲפִילּוּ הָכִי, רוּבָּא עֲדִיף. מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: ״וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל״ – וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי דִּנְפִישָׁא מִינַּהּ! בִּדְלֵיכָּא. וְלֵיזִיל בָּתַר רוּבָּא דְעָלְמָא! בְּיוֹשֶׁבֶת בֵּין הֶהָרִים.

GEMARA: Rabbi Ḥanina says: When resolving an uncertainty with regard to the halakhic status of an item, e.g., a found item, if the status of the majority of like items indicates that it has one status but the item in question is proximate to a source that indicates otherwise, one follows the majority. And even though the halakha of majority applies by Torah law and the halakha of proximity also applies by Torah law, even so the majority is preferable. Rabbi Zeira raises an objection from the Torah’s statement with regard to a murder victim where the identity of the murderer is unknown. In a case of this kind, the court measures the distances between the corpse and the nearby towns, in order to determine which town is closest and must consequently perform the rite of the heifer whose neck is broken. The verse states: “And it shall be, that the city that is nearest to the slain man, the Elders of that city shall take a heifer of the herd…and shall break the heifer’s neck” (Deuteronomy 21:3–4). And this town is chosen even though there might be another town that is larger in population than it. According to Rabbi Ḥanina, in a case of this kind one should follow the majority. The Gemara answers: This verse is referring to a situation where there is no other town that is larger than that one. The Gemara asks: And still, if one follows the majority, why should the court follow the closest city? Let us follow the majority of the world, as most people are found elsewhere. The Gemara answers: This is referring to a case where the city sits in isolation between mountains, and therefore it is unlikely that the murderer arrived from elsewhere.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 6 · חז״ל
מאומת

Beitzah 3b

ביצה ג׳ ב — ד"ה אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סְפֵק טְרֵפָה

Beitzah 3b:10-12

הקטע מקשה שאם מדובר בביצה שהיא ספק טרפה, שאין לה היתר, היה ראוי שתתבטל ברוב; והוא דן בתירוץ שלפיו ביצה נחשבת דבר חשוב שאינו בטל, בהתאם לשתי הדעות בהגדרת דבר שדרכו להימנות.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סְפֵק טְרֵפָה, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין הִיא, וְתִבְטַל בְּרוּבָּא! וְכִי תֵּימָא בֵּיצָה חֲשׁוּבָה וְלֹא בָּטְלָה, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: כׇּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר!

However, if you say that the egg referred to in the baraita is an uncertain tereifa, it is an object whose prohibition is not temporary, as there is no way to permit the prohibition of tereifa, and it should therefore be nullified by a simple majority. The Gemara adds: And if you say that an egg is significant and is not nullified, as nullification applies only to items that have no intrinsic significance, while a significant object cannot be nullified, that works out well according to the one who said that we learned: Any item whose manner is also to be counted, i.e., that is sometimes sold by unit, rather than by weight or volume, is considered significant. An egg falls into that category, as it is sometimes sold by unit. However, according to the one who said that we learned: That item whose manner is exclusively to be counted, i.e., that is always sold by unit, is considered significant, what can be said? Although eggs are often sold by unit, they are also often sold by weight or volume.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 7 · חז״ל
מאומת

Niddah 18a

נדה י״ח א — ד"ה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן

Niddah 18a:6-8

חכמי בבל מונים שלושה מקרים שבהם הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כוודאי: מקור, שליה וחתיכת יד או רגל; בשליה הדבר נובע מהחזקה שאין שליה בלא ולד, ובחתיכה אין חוששים שמא באה מגוף אטום.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הָלְכוּ בּוֹ חֲכָמִים אַחַר הָרוֹב, וַעֲשָׂאוּם כְּוַדַּאי: מָקוֹר, שִׁלְיָא, חֲתִיכָה. מָקוֹר — הָא דַּאֲמַרַן; שִׁלְיָא — דִּתְנַן: שִׁלְיָא בְּבַיִת, הַבַּיִת טָמֵא, וְלֹא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד, אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִמּוֹק הַוָּלָד עַד שֶׁלֹּא יָצָא; חֲתִיכָה — דִּתְנַן: הַמַּפֶּלֶת יָד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה, אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם בָּאת.

§ Rabbi Yoḥanan says: In three places where there is uncertainty the Sages followed the majority, and based on that majority they established the halakha in these cases as though they involved a certainty. The three cases are as follows: The source, the afterbirth [shilya], and a shaped limb. The Gemara elaborates: The source is that which we just said, i.e., that blood found in the corridor from the vestibule and inward it is ritually impure, because the majority of blood found there is from the uterus. The afterbirth is as we learned in a mishna (26a): If a woman miscarried and the afterbirth is in the house, the house is ritually impure, in the sense that everything under the roof becomes impure due to impurity imparted by a corpse. And the reason is not that the afterbirth itself has the status of an offspring; rather, it is that there is no afterbirth without an offspring. It is clear that the afterbirth contained an offspring, which disintegrated after the miscarriage. That offspring renders the contents of the house impure. Rabbi Shimon says: The offspring was squashed before it emerged with the afterbirth. Consequently, the house is not rendered impure, because the squashed fetus is nullified by the majority of blood that accompanied the miscarriage. The third case of an uncertainty where the Sages followed the majority is that of a shaped limb, as we learned in a baraita: In the case of a woman who miscarries a shaped hand, i.e., its fingers are discernible, or a shaped foot, its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth, as it certainly came from a full-fledged fetus, and we are not concerned that perhaps it came from a fetus with a sealed, i.e., deficient body, in which case the miscarriage does not have the status of childbirth with regard to ritual impurity. The reason is that most pregnant women give birth to a fully formed fetus, and therefore it is presumed that the hand or foot came from a whole fetus that was squashed during childbirth. Once again the Sages established the impurity as a certainty, based on a majority.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 8 · חז״ל
מאומת

Zevachim 73b

זבחים ע״ג ב — ד"ה וְכׇל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי

Zevachim 73b:1

הקטע מבאר שדבר קבוע נחשב כמחצה על מחצה, ולכן אין להסתמך על דין «כל דפריש מרובא פריש» באמצעות הנעת התערובת, מחשש שהדבר יוביל להתייחסות מקילה גם במקרה של נטילה ממקום קבוע.

וְכׇל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי! אֶלָּא נִיכְבְּשִׁינְהוּ (דְּנָיְידִי) [דְּנִינַיְידָּן], וְנֵימָא: כֹּל דְּפָרֵישׁ – מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ! מִשּׁוּם שֶׁמָּא יָבֹאוּ עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים בְּבַת אַחַת וְיִקְחוּ. בַּעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים בְּבַת אַחַת מִי אֶפְשָׁר?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִשּׁוּם קָבוּעַ.

and there is a principle that anything fixed is considered as though it was half and half, i.e., equally balanced, and it remains a case of uncertainty. The Gemara clarifies its suggestion: Rather, let us push the intermingled animals so that they all move from their places, which negates the fixed status of the prohibited item. And accordingly, let us say with regard to each animal: Any item that separates from a group is assumed to have separated from the majority. Rava responded that he did not mean there is a concern that ten priests would sacrifice their sacrificial portions simultaneously. Rather, the decree is due to the concern lest when the animals move, ten priests will come simultaneously and take them from the mixture. As all or most of the animals were separated simultaneously in this case, it is assumed that the prohibited animal is among those that were separated. The Gemara asks: Is it possible for ten priests to take these scattered animals simultaneously? Rather, Rava says that one may not allow the animals to be sacrificed by moving them due to a decree that if this is allowed, one may, in another circumstance, allow them to be sacrificed even when they are taken from a fixed location.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 9 · חז״ל
מאומת

Keritot 14a

כריתות י״ד א — ד"ה אֲמַר לֵיהּ

Keritot 14a:9-10

חכמי בבל אומרים שאם רוב האיבר נמצא על המזבח משליכים את כולו למזבח, ואם רובו מחוץ למזבח משליכים את כולו לחוץ; עם זאת, הקטע מבהיר שהדיון עוסק בכזית אחד בלבד, שאינו יכול לשאת одновременно מעמד של פיגול ונותר.

אֲמַר לֵיהּ: לָא, אִי רוּבָּא דְּמִזְבֵּחַ – שִׁדְיֵיהּ לַמִּזְבֵּחַ, רוּבָּא דְּבָרַאי – שִׁדְיֵיהּ לְבָרַאי. תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הָלְכוּ בְּאֵבָרִים אַחַר הָרוֹב אוֹ לֹא! אֶלָּא, בִּכְזַיִת אֶחָד קָמַיְירֵי, בִּשְׁנֵי זֵיתִים לָא קָא מַיְירֵי.

The Sage answering the question said to the questioner: No, the status of piggul cannot be abrogated from part of a limb. Rather, if the majority of the limb is on the altar, then throw it on the altar, i.e., the entire limb has the status of being on the altar. If the majority of the limb is outside the altar, throw it outside, i.e., it is considered as though the limb was not placed on the altar at all. The Gemara objects: If so, one can resolve the dilemma that Rami bar Ḥama raised: Does one follow the majority with regard to limbs or not? According to the previous interpretation of the mishna, one does follow the majority with regard to limbs. The Gemara explains: Rather, the reason that the mishna did not mention the prohibition of piggul is that it is referring to the consumption of one olive-bulk of forbidden fat, and is not referring to two olive-bulks. Even if parts of one limb can have the status of piggul and other parts can be leftover sacrificial meat, one single olive-bulk cannot have both statuses.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 10 · חז״ל
מאומת

Shabbat 13a

שבת י״ג א — ד"ה וְכִי מַרְגִּילוֹ אֶצְלוֹ מַאי הָוֵי

Shabbat 13a:3

הקטע מביא את מחלוקת אביי ורבא בטעם האיסור: אביי חושש שמא עם הארץ יאכיל את הזב דברים שאינם מתוקנים, ואילו רבא סומך על כך שרוב עמי הארץ מעשרים וחושש רק שמא יתרגל אליו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו.

וְכִי מַרְגִּילוֹ אֶצְלוֹ מַאי הָוֵי? אֶלָּא אֵימָא: שֶׁמָּא יַאֲכִילֶנּוּ דְּבָרִים טְמֵאִין. אַטּוּ זָב פָּרוּשׁ לָאו דְּבָרִים טְמֵאִין אָכֵיל? אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִילֶנּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְתוּקָּנִין. וְרָבָא אָמַר: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁמָּא יְהֵא רָגִיל אֶצְלוֹ וְיַאֲכִילֶנּוּ דְּבָרִים טְמֵאִין בִּימֵי טׇהֳרָתוֹ.

The Gemara wonders: And if he accustoms him to be with him, what of it, what is the problem? Rather, say: Lest he feed him impure items. The Gemara asks: Is that to say that the zav who generally distances himself from ritual impurity does not eat impure things? In his impure state, everything he touches automatically becomes impure, so why would he be concerned with regard to impure items? Abaye said: This prohibition is due to a decree issued by the Sages lest the am ha’aretz feed him food items that are not tithed. Rava said: He needn’t worry about items that are not tithed. Even if his friend was an am ha’aretz, there is a general principle in effect that most amei ha’aretz tithe their fruits. Rather, the Sages were concerned lest he become accustomed to spending time with the am ha’aretz even after the period of his impurity and he feed him impure items even during the days of his purity.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

ראה גם

  • Sukkah 30לא מאומתFiled under: מצווה הבאה בעבירה
  • Tosafot on Sukkah 9לא מאומתFiled under: מצווה הבאה בעבירה
  • Yevamot 2a:6לא מאומתFiled under: מצווה הבאה בעבירה
מקור 11 · חז״ל
מאומת

Pesachim 9a

פסחים ט׳ א — ד"ה אָמַר רָבָא

Pesachim 9a:6-8

חכמי בבל מבדילים בין ספק אם החתול אכל את הפת לבין ודאות שראו אותו נוטלה, וקובעים שספק אינו מוציא מידי ודאי; לדבריהם, במקרה של פירות שהניח חבר שנפטר מדובר למעשה בוודאות מול ודאות, שכן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

אָמַר רָבָא: הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא הָתָם — אֵימוֹר הֲוָה, אֵימוֹר לָא הֲוָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הֲוָה — אֵימוֹר אֲכַלְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּוַדַּאי דַּחֲזֵינָא דִּשְׁקַל — מִי יֵימַר דַּאֲכַלְתֵּיהּ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי. וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָא תַּנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טְבִילִי הָנֵי פֵּירֵי, וְסָפֵק מְעוּשָּׂרִין וְסָפֵק לֹא מְעוּשָּׂרִין, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי מְעַשְּׂרִי, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵין מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן.

Rava said: What is this comparison? These cases are not comparable. Granted, there, with regard to the stillborn, one could say that it was in the house and one could say that it was not in the house. And even if you say it was there, say that the marten ate it. The very presence of the stillborn in the house is based on an assumption, and even if it was there, it was probably consumed. However, here, where one definitely saw the marten take the bread, who will say that the marten ate it? It is a conflict between an uncertainty whether or not the marten ate the bread, and a certainty that the bread was there. The principle is that an uncertainty does not override a certainty. The Gemara raises a difficulty against this principle: And is it so that an uncertainty does not override a certainty? But wasn’t it taught in a baraita: With regard to a ḥaver who died and left a storehouse filled with produce, even if the produce was there only that day, the fruit has the presumptive status of produce that was ritually prepared, i.e., properly tithed. The assumption is that the owner tithed it himself or commanded others to do so. However, here, this produce was certainly untithed at the outset, and there is uncertainty whether they are tithed or whether they are not tithed. Despite this conflict, the uncertainty whether they were tithed comes and overrides the certainty that they were untithed produce. The Gemara rejects this contention: There, the conflict is between certainty and certainty, as the produce is certainly tithed, in accordance with the statement of Rabbi Ḥanina Ḥoza’a. As Rabbi Ḥanina Ḥoza’a said: There is a presumption with regard to a ḥaver that he does not allow produce that is not ritually prepared, to leave his possession. It is therefore certain that the produce is tithed.

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 12 · חז״ל
מאומת

Zevachim 73a

זבחים ע״ג א — ד"ה רַב אָשֵׁי אָמַר

Zevachim 73a:8-9

חכמי בבל אומרים שאף לשיטת רבנן בעלי חיים נחשבים ולכן אינם בטלים ברוב; הגמרא דוחה את האפשרות להקריב בהמה שפרשה מן התערובת מכוח הכלל «כל דפריש מרובא פריש», משום שהדבר נחשב לקבוע.

רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, בַּעֲלֵי חַיִּים חֲשִׁיבִי וְלָא בָּטְלִי. וְנִמְשׁוֹךְ וְנַקְרֵב חַד מִינַּיְיהוּ, וְנֵימָא: כֹּל דְּפָרֵישׁ – מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ! נִמְשׁוֹךְ?! הָוֵה לֵיהּ קָבוּעַ,

Rav Ashi says: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, i.e., Rabbi Meir, who maintains that an item that is not always counted is nullified in a majority. The reason is that living creatures are significant, and therefore they are not nullified. § The Gemara raises a difficulty with the ruling of the mishna that all of the animals are prohibited. And let us draw out and sacrifice one animal from the mixture, and say, i.e., apply the principle: Any item that separates from a group is assumed to have separated from the majority. Accordingly, the animal that was sacrificed is presumed to be fit. One can continue in this manner until only two animals from the mixture remain. The Gemara questions this suggestion: Should we draw out an animal from the mixture? But this is the removal of an item from its fixed place,

מהדורה: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — רישיון: CC-BY-NC ↗

מקור 13 · ראשונים
מאומת

Mishneh Torah, Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 8:1-2

משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ח׳

Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 8:1

הרמב״ם מנסח את דיני ההכרעה בבית דין על פי רוב הדיינים, ומבחין בין עצם החיוב להגיע להכרעה לבין מניין הדעות. זהו מקור חשוב להבנת רוב כצורת פסיקה מוסדית.

בֵּית דִּין שֶׁנֶּחְלְקוּ מִקְצָתָם אוֹמְרִים זַכַּאי וּמִקְצָתָם אוֹמְרִים חַיָּב הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. וְזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ב) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".

מקור 14 · ראשונים
מאומת

Tosafot on Chullin 11a

תוספות על חולין י״א א — ד"ה מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל

Tosafot on Chullin 11a:2

תוספות מנתחים את מקורות דין רוב ואת היחס בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. הדיון נוגע ישירות לשאלה אם תוקף הרוב נובע מסברה של הסתברות או מחידוש התורה.

מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא - וא"ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ"ש בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלרב אחא בר יעקב בעי דלא קים ליה חזקה מקרא ולמאי דמפרש רבינו חיים דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא אתי שפיר הכא:

מקור 15 · ראשונים
מאומת

Sefer HaChinukh 78

ספר החינוך ע״ח:א׳-ב׳ — ד"ה מִצְוַת הַטָּיָה אַחֲרֵי רַבִּים – לִנְטוֹת

Sefer HaChinukh 78:1-2

במצוות מינוי דיינים והליכי הדין, החינוך מסביר את הצורך במערכת משפט מסודרת ובהכרעה שאינה נשענת על שרירות לב. המקור רלוונטי לרוב בדיינים ולמעמדו כסדר הכרעה תורני.

מִצְוַת הַטָּיָה אַחֲרֵי רַבִּים – לִנְטוֹת אַחֲרֵי רַבִּים, וְהוּא כְּשֶׁיִּפֹּל מַחְלֹקֶת בֵּין הַחֲכָמִים בְּדִין מִדִּינֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּכְמוֹ כֵן בְּדִין פְּרָטִי, כְּלוֹמַר בְּדִין שֶׁיְּהֵא בֵּין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁתִּהְיֶה הַמַּחְלֹקֶת בֵּין דַּיָּנֵי עִירָם שֶׁקְּצָתָם דָּנִין לְחִיּוּב וּקְצָתָם לִפְטוֹר, לִנְטוֹת אַחַר הָרֹב לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, ב) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת. וּבְבֵאוּר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין יא א) רֻבָּא דְּאוֹרָיְתָא. וּבְחִירַת רֹב זֶה לְפִי הַדּוֹמֶה הוּא בְּשֶׁשְּׁתֵי הַכִּתּוֹת הַחוֹלְקוֹת יוֹדְעוֹת בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה בְּשָׁוֶה, שֶׁאֵין לוֹמַר שֶׁכַּת חֲכָמִים מוּעֶטֶת לֹא תַּכְרִיעַ כַּת בּוּרִים מְרֻבָּה וַאֲפִלּוּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֲבָל בְּהַשְׁוָיַת הַחָכְמָה בְּקֵרוּב, הוֹדִיעַתְנוּ הַתּוֹרָה שֶׁרִבּוּי הַדֵּעוֹת יַסְכִּימוּ לְעוֹלָם אֶל הָאֱמֶת יוֹתֵר מִן הַמִּעוּט. וּבֵין שֶׁיַּסְכִּימוּ לָאֱמֶת אוֹ לֹא יַסְכִּימוּ לְפִי דַּעַת הַשּׁוֹמֵעַ, הַדִּין נוֹתֵן שֶׁלֹּא נָסוּר מִדֶּרֶךְ הָרֹב. וּמָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כִּי בְּחִירַת הָרֹב לְעוֹלָם הוּא בְּשֶׁשְּׁתֵי כִּתּוֹת הַחוֹלְקוֹת שָׁווֹת בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, כִּי כֵן נֶאֱמַר בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִן הַסַּנְהֶדְרִין, שֶׁבָּהֶם לֹא נְדַקְדֵּק בִּהְיוֹתָם חוֹלְקִין אֵי זוֹ כַּת יוֹדַעַת יוֹתֵר אֶלָּא לְעוֹלָם נַעֲשֶׂה כְּדִבְרֵי הָרֹב מֵהֶם. וְהַטַּעַם לְפִי שֶׁהֵם הָיוּ בְּחֶשְׁבּוֹן מְחֻיָּב מִן הַתּוֹרָה, וְהוּא כְּאִלּוּ צִוְּתָה הַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ אַחַר רֹב שֶׁל אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ כָּל עִנְיְנֵיכֶם, וְעוֹד שֶׁהֵם כֻּלָּם הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בָּזֶה לְחַזֵּק קִיּוּם דָּתֵנוּ, שֶׁאִלּוּ נִצְטַוִּינוּ קַיְּמוּ הַתּוֹרָה כַּאֲשֶׁר תּוּכְלוּ לְהַשִּׂיג כַּוָּנַת אֲמִתָּתָהּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֹאמַר דַּעְתִּי נוֹתֶנֶת שֶׁאֲמִתַּת עִנְיָן פְּלוֹנִי כֵּן הוּא, וַאֲפִילּוּ כָּל הָעוֹלָם יֹאמְרוּ בְּהֶפְכּוֹ לֹא יִהְיֶה לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת הָעִנְיָן בְּהֶפֶךְ הָאֱמֶת לְפִי דַּעְתּוֹ, וְיֵצֵא מִזֶּה חֻרְבַּן שֶׁתֵּעָשֶׂה הַתּוֹרָה כְּכַמָּה תּוֹרוֹת, כִּי כָּל אֶחָד יָדִין כְּפִי עֲנִיּוּת דַּעְתּוֹ. אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁבְּפֵרוּשׁ נִצְטַוִּינוּ לְקַבֵּל בָּהּ דַּעַת רֹב הַחֲכָמִים יֵשׁ תּוֹרָה אַחַת לְכֻלָּנוּ וְהוּא קִיּוּמֵנוּ גָּדוֹל בָּהּ וְאֵין לָנוּ לָזוּז מִדַּעְתָּם וִיהִי מָה. וּבְכֵן בַּעֲשׂוֹתֵנוּ מִצְוָתָם, אָנוּ מַשְׁלִימִין מִצְוַת הָאֵל, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יְכַוְּנוּ (יָבוֹאוּ) לִפְעָמִים הַחֲכָמִים אֶל הָאֱמֶת חָלִילָה, עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַחַטָּאת וְלֹא עָלֵינוּ. וְזֶהוּ הָעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּהוֹרָיוֹת (ב א) שֶׁבֵּית דִּין שֶׁטָּעוּ בְּהוֹרָאָה וְעָשָׂה הַיָּחִיד עַל פִּיהֶם, שֶׁהֵם בְּחִיּוּב הַקָּרְבָּן לֹא הַיָּחִיד כְּלָל, זוּלָתִי בִּצְדָדִים מְפֹרָשִׁים שָׁם.

The commandment of inclining towards the many: To incline towards the many, and that is when there arises a disagreement among the sages in a law of all the Torah laws, and so too in a private case. Meaning to say, a case that would be between Reuven and Shimon, for example — when there would be a disagreement between the judges of their city, that some of them rule guilty and some rule innocent, to always go after the majority; as it is stated (Exodus 32:2), “to incline towards the many.” And in the elucidation, they, may their memory be blessed, said (Chullin 11a), “The majority is by writ of the Torah.” And this choice of the majority appears to be when the two opposing groups are equally known for their Torah wisdom — as it cannot be said that a small group of sages would not be decisive against a great group of ignoramuses, and even like [the number] that went out from Egypt. But with approximately equal wisdom, the Torah informed us that the many opinions will always conform to the truth more than the minority. But whether — according to the opinion of the listener — they agree to the truth or they do not agree to the truth, logic dictates that we do not swerve from the path of the majority. And that which I say that the choice of the majority is always with two groups that disagree that are equal in the wisdom of truth is said so about every place except for the Sanhedrin. As with them, we are not exacting when they disagree as to which group knows more; but rather we always do like the words of their majority. And the reason is because they had an obligatory number [of people] by writ of the Torah; and it is as if the Torah explicitly commanded, “Do all of your matters according to the majority of these” — and also as they were all great sages. It is from the roots of the commandment that we were commanded through this to strengthen the fulfillment of our religion. As if we were commanded, “Keep the Torah, according to how you are able to understand its intended truth,” each and every one in Israel would say, “It follows from my opinion that the truth of matter x is such.” And [so,] even if the whole world would say its opposite, he would not be allowed to do the matter contrary to the truth, according to his opinion. And destruction would come from this, as the Torah would turn into many Torahs — since every one would judge according to the poverty of his [own] opinion. But now that we have been explicitly commanded to accept the opinion of the sages about it, there is one Torah for all of us, and its performance is great through this. And we may not budge from their opinion, whatever the case. And so, in our doing their commandments, we are executing the commandments of God. And even if the sages sometimes do not reach [come to] the truth — God forbid — the sin will be upon them and not upon us. And this is the matter that they, may their memory be blessed, said in Horayot 2a that [if] a court erred in a ruling and an individual acted upon their [word], they have liability for a sacrifice, [while] the individual does not at all, except in the [cases] that are explained there.

מקור 16 · ראשונים
מאומת

Rashi on Beitzah 3b

רש"י על ביצה ג׳ ב — ד"ה אבל כופה עליה כו' - ואע"ג

Rashi on Beitzah 3b:5

רש״י מסביר שספק ביצה שנולדה ביום טוב אסור משום שהוא ספק באיסור דרבנן, ואף אם נתערבה באלף אינה בטלה, משום שהוא דבר שיש לו מתירין לאחר זמן.

וספקא - של זו אסורה קא סלקא דעתך ספק נולדה ביו"ט ספק בחול אסורה ביו"ט: ספק דרבנן היא - דאפי' ודאי משום גזירה הוא דאתסר וכי הויא לה ספיקא הוי ספק במידי דאסור מדרבנן: אפילו באלף לא בטיל - ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול:

מקור 17 · ראשונים
חיצוני

Sefer HaIttur 27a

ספר העיטור, דף כ״ז ע״א

Sefer HaIttur 27a

הקטע מבדיל בין רוב המתייחס לאותו דבר עצמו, שאינו מוציא מידי ספק, לבין רוב שמוציא מידי ודאי איסור, ומציין שיש לעיין בכך.

Sefer HaIttur 27a — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 68

R. Yitzchak ben Abba Mari of Marseille (d. c. 1193), Warsaw 5634-45 (1874-85) printing, part 2 Sefer HaIttur is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 18 · ראשונים
חיצוני

Sefer HaIttur 27b

ספר העיטור, דף כ״ז ע״ב

Sefer HaIttur 27b

הקטע אומר שרוב המתייחס לאותו דבר עצמו אינו מוציא אותו מידי ספק, אף שהוא מוציאו מידי ודאי איסור, ומוסיף שיש לעיין בדבר.

Sefer HaIttur 27b — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 69

R. Yitzchak ben Abba Mari of Marseille (d. c. 1193), Warsaw 5634-45 (1874-85) printing, part 2 Sefer HaIttur is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 19 · אחרונים
מאומת

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 110

שולחן ערוך, יורה דעה ק״י:ג׳-ד׳ — ד"ה ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 110:3-4

הקטע דן בדין רוב וקבוע: בשר שנלקח מחנות שאינה ידועה נחשב כמחצה על מחצה ואסור, ואילו בשר שפירש מן החנויות מותר מן התורה מכוח «כל דפריש מרובא פריש», אף שחכמים אסרוהו במקרים מסוימים; תערובת בשר כזו נחלקו בה אם מותרת משום ספק ספיקא.

ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל בשר הנמצא בשוק או ביד עובד כוכבים מותר כיון שרוב החנויות מוכרו' בשר שחוטה דכל דפריש מרובא פריש זהו דין תורה אבל חכמים אסרוהו אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל: הגה ועיין לעיל סימן ס"ג והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש היינו שלא פירש לפנינו אבל אם פירש לפנינו או שרואה כשהעובד כוכבים לקחו הוי כאילו לקחו משם בידו (טור בשם רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף צ"ה ור"ן שם והג"א בשם ר"י ותוס' ואגודה פ' התערובות ורא"ש בתשובה כלל כ' סימן ט"ו וסמ"ג סוף דף נ"ב וסמ"ק סימן רי"ד וש"ד סימן מ"ו ור' ירוחם נט"ו והמ"מ פ"ה מהמ"א בשם המפרשים): רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבילה לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח ונתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה ברוב משום ספק ספיקא: הגה ויש אוסרין בכה"ג משום דכל מקום דאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל וספק הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר רק תערובות לא מקרי ספק ספיקא (ארוך כלל כ"ה) והכי נהוג:

Nine out of ten butcher shops sell meat slaughtered according to the law, and the tenth sells forbidden meat; if one buys meat in a butcher shop without knowing if it is one of the nine permitted shops, this meat cannot be eaten, as the number of butcher shops of each category is well fixed, and it is considered that there is no majority. But one can benefit from the meat found in the street or in the hands of a gentile, as most butcher shops sell meat slaughtered according to the law; in this case, each butcher shop taken separately is considered part of the majority of permitted butcher shops. This opinion is in accordance with biblical law, yet the rabbinical scholars do not accept it, even when all the slaughterers and butchers are Israelites. GLOSS: See § 63. However, it has been said that any object that has been separated from a group of heterogeneous things is considered to be of the same nature as the majority of the group from which it originates; but this only concerns the case where it is unknown in which butcher shop the meat was bought; if known or if seen bought by the gentile, it is treated as if taken from a non-permitted butcher shop. The majority of butcher shops sell meat slaughtered according to the law and the minority sell otherwise; therefore, when a piece of meat has been bought from a butcher shop without knowing if it is one of those that slaughter according to the law and it has been mixed with other permitted meats, the use of this mixture is permitted due to the double doubt. GLOSS: Some authors claim that in this case, the mixture is forbidden, as the general rule is as follows: when a prohibition still exists, it is considered that there is no majority, and since the object on which the first doubt falls is forbidden by the Bible, there is no longer a double doubt to permit the use of the mixture. This opinion must be accepted.

מקור 20 · אחרונים
מאומת

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 101:1

שולחן ערוך, יורה דעה ק״א

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 101:1-2

הקטע קובע שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה אפילו באלף, ואף כשאיסורה מדרבנן או כשהיא אסורה בהנאה; אך אם יש ספק אם היא ראויה להתכבד, מקילים.

חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה דאפילו באלף לא בטלה ואפי' אם היא אסורה בהנאה כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד: הגה ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטילה (ב"י בשם הרמב"ן) ואם הוא ספק אם היא ראויה להתכבד או לא אזלינן לקולא (ארוך כלל כ"ה) אפילו היא אסורה מדאורייתא:

מקור 21 · אחרונים
מאומת

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 116

שולחן ערוך, יורה דעה קט״ז:ז׳ — ד"ה מסוכנת אף על פי שניתרת בשחיטה

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 116:7

הקטע מציין שיש המחמירים שלא לאכול בהמה מסוכנת אף שהיא מותרת בשחיטה, וכן שבעל נפש יימנע מאכילת בהמה שחכם התיר מסברתו כשלא נמצא הדין מפורש.

מסוכנת אף על פי שניתרת בשחיטה המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלה: הגה בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה (גמ' פ' א"ט והג"א שם) :

מקור 22 · אחרונים
מאומת

Ketzot HaChoshen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 88:9

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט פ״ח:ט׳

Ketzot HaChoshen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 88:9

הקטע מביא מדברי הרמב״ן שבמקרה של הודאות סותרות, כאשר אחד הצדדים מוחזק בממון, אין בית הדין מוציאו מידו, ומיישב בכך דינים הנוגעים להודאת בעל דין ולתפיסה.

אחר כתבי מצאתי שהרמב"ן בספר המלחמות כתבו והבליע אותו בנעימות לשונו ע"ש ר"פ הפרה בויכוח שיש לו עם בעה"מ ומתוך דבריו לקטתי הנוגע לדברינו וז"ל ולא דמי לההיא דאמרינן בשלהי המניח דניזק אומר שמא דמחייב אידך ולא מצי אידך לומר גלית אדעתך דאיהו אזקך דהתם כיון דמזיק אומר ברי ומודה ליה הוי הודא' גמור' שהוא חייב לו ומ"מ בשניהן ברי הואיל וזה אומר חייב אני לך וז"א אינך חייב לי אוקי ממונא בחזקת מאן דתפיס ולא מזדקינין להו והכי אית' בפ' השולח גבי נתתי שדה פ' לפ' והוא אומר לא נתן לי עכ"ל וע' בתוס' בפ"ה שם גבי נתתי שדה פ' לפ' והוא אומר לא נתן לי דהודאת בע"ד כמאה עדים והקשה ומה חזית למיזיל בתר הודאת המקבל ולא בתר הודאת נותן ותירצו דהנותן פעמים טועה אחר שדעתו הי' ליתן למקבל סבר שכבר נתן והרשב"א בחידושיו תירץ כיון שהמקבל הוד' שלא נתן מוקמינן השדה בחזקת בעלים הראשונים וע"ש ולזה כוון הרמב"ן והיינו כדברינו אלה דכיון דתפס לא מזדקק ב"ד להוציא כיון שזה הוד' שחייב הוי כענין ספיקא דתרי ותרי וכמ"ש ובזה מיושב מה דקשה בדברי הש"ע בסי' פ"א סעי' ד' שאם התובע תפס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהודה א"י לטעון השטאה והוא מדברי בעה"ת שער מ"ב ז"ל ואי תפיס הוי הודאה גמורה כדאמרינן בטענו חטין והודה לו בשעורין וזה יתכן לטעמא דהשטאה שפיר מוכח דתפיסה מסלק השטאה אבל לשטת הש"ע דאית ליה טעמא דהודאה וכן בעה"ת נמי ס"ל טעמא דהודא' א"כ היכי מוכח דתפיס' מסלק השטאה וקושיא זו הקשה בגי"ת שער מ"ב ובש"ך סי' פ"א ע"ש. ולפי מ"ש ניחא דרי"ו נתיב ב' ח"ב כתב דגם הרא"ש סובר טעמא דהשטאה והיינו אם טענו בשעה שאינו ידוע דכה"ג לא שייכי טעמי דמחיל' והודא' יכול לחזור מהודאתו היכא דליכא עדים משום טעמא דמשטה ועיין ש"ך סי' פ"א סעיף קטן נ"ו ואם כן לכ"ע מוכח דתפיס' מסלק השטא' דאי נימא דמצי טעין השטא' היכא מהני תפס לדמי שעורין בס"פ המניח גבי גדול וקטן הא התובע הודה שאין לו בקטן והודאת בע"ד ודאי יותר מעדים ואם כן אפי' עדים לא מהני נגד הודאת בע"ד ואי משום דהנתבע נמי הודה ואיכא נמי הודאת בעל דין הא הנתבע מצי אמר משטה אני בך ואם כן הודאת נתבע לאו כלום הוא אלא על כרחך דתפיס' מסלק טענת השטא' ואם כן איכא נמי הודאת נתבע דהוי נמי כמאה עדים והוי ספיקא אבל אי לאו הודאת נתבע ליכא ספיקא כלל דהודאת בע"ד יותר ממאה עדים וא"ש דברי בעה"ת וש"ע ולפי מ"ש דלא מהני התפיס' אלא מכח הודאת הנתבע דהוי נמי כמאה עדים והשטא' לא מצי אמר דתפיס' מסלק טענת השטא' א"כ ממילא צריך להיות התפיס' דוקא קודם שחזר מהודאתו וכמ"ש הסמ"ע אבל אם תפס אחר שחזר מהודאתו א"כ הודאת נתבע ליכא דהא מצי אמר משטה כיון דליכא תפיסה קודם שחזר מהודאתו א"כ תפיסת התובע לא מהני כיון דכבר הודה שאין לו שעורין והודאת בע"ד יותר מעדים וכמ"ש ובש"ך השיג על הסמ"ע שהעתיק דברי הנימוקי דבעינן תפס קודם שחוזר מהודאתו משום דנימוקי לא כתבו אלא לשטת הרמ"ה אבל לטעמ' דהודא' מה לי תפס קודם שחוזר מהודאתו או אח"כ ולפי מ"ש דברי הסמ"ע נכונים וכ"ז ברור ועמ"ש בסי' פ"א:

ראה גם

  • Bava Kamma 46bלא מאומתFiled under: אוקי ממונא בחזקת מריה
  • Bava Metzia 116bלא מאומתFiled under: אוקי ממונא בחזקת מריה
  • Bava Kamma 46לא מאומתFiled under: אוקי ממונא בחזקת מריה
מקור 23 · אחרונים
מאומת

Avnei Miluim, Even HaEzer 45:2

אבני מילואים, אבן העזר מ״ה:ב׳ — ד"ה אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין

Avnei Miluim, Even HaEzer 45:2

הקטע דן בחילוק בין רוב הנובע מחיוב ומטבע, שאחריו הולכים, לבין רוב התלוי ברצון ובמנהג, שבו יש מקום לחשוש למיעוט; עם זאת, מדברי הרמב״ן עולה שגם רוב התלוי ברצון נחשב רוב, אלא שבאיסור אשת איש החמירו בו.

וכתב הריטב"א ז"ל ואי קשיא לך והא קי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא אפי' לחומרא איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון האי דקטן וקטנה שחולצין ומתיבמין ולא חיישינן לסריס ואיילנות דהוי מיעוטא וכהאי דאמרינן דרוב נשים מעוברת יולדת ומיעוט מפילות אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המועט חוששין למיעוט לחומרא כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המועט עכ"ל: וקשה דהא בהאי פלוגתא דפליגי רב ושמואל ר"פ המוכר פירות במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ורובא לרדיא זבני וסבר רב דהולכין בממון אחר הרוב ושמואל אמר אין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש ורובא לרדיא נמי אינו בחיוב וטבע אלא ברצון ואפ"ה אזלינן בתר רובא לרב ולשמואל נמי מהני לי' רובא אלא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב: מיהו הרמב"ן כתב בס' המלחמות בזה ז"ל אבל הטעם לשאלה זו שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר' מאיר וחכמים דהתם רוב חיוב וטבע הוא ואי אפשר אלא כן אבל כאן אינו אלא מנהג ופעמים הדבר שאדם נוהג כמנהג המועט לפיכך במקום איסור אשת איש החמירו לחוש עכ"ל: ומדבריו נראה דאפי' רוב דתליא ברצון ולא בחיוב וטבע נמי רובא הוי אלא כיון דלא עדיפא כרובא דעלמא דהוי בחיוב וטבע מש"ה החמירו באשת איש:

מקור 24 · אחרונים
מאומת

Midrash Shmuel on Avot 3:15

מדרש שמואל, אבות ג כא

Midrash Shmuel on Avot 3:15

הקטע מסביר שהעולם נידון בטובה: אף שכל אדם נידון בפרטות לפי מעשיו, הקב״ה מצרף את הבריות לדין אחר הרוב כדי לזכות גם את הרשעים כאשר רוב העולם זכאי, ומוסיף שהכול תלוי ברוב המעשה.

ואפשר עוד לפרש שאמר הכל צפוי וכו' כלומר אין לאדם התנצלות כלל ליום הדין לומר שלא ידע איזה דרך ישכון אור להתנהג בו כי הכל צפוי לפני האדם וכמו שאמר הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כי התורה מורה לאדם את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה ולזה סמך מאמר זה למאמר חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וידוייק שלא אמר בתחלת מאמר זה הוא היה אומר כמו שלא אמר בשלשת המאמרים של חביבין לפי שהם מקושרים זה בזה כן בזה לא רצה לומר הוא היה אומר לפי שהוא מקושר עם המאמר שלמעלה ממנו וגם הרשות נתונה כמו שאמר סיום הפסוק ובחרת בחיים ומשום דקשה לזה ממה שאז"ל שהעולם נידון אחר רובו ולפעמים נפיק מינה חורבא שאם באולי יהיה רובו חייב ומיעוטו זכאי האף יספה צדיק עם רשע חלילה לו יתברך השופט כל הארץ לא יעשה משפט דכיון שהבחירה נתונה ביד האדם כמו שאמר והרשות נתונה וזה הצדיק כבש את יצרו בבחירתו הטובה למה יענש בהתחברו עם דין הרשעים ביחד ולכן אמר ובטוב העולם נדון הכוונה כי לעולם כל איש ואיש נידון בפרטות לתת לכל איש כדרכיו לצדיק ולרשע כצדיק כרשע האמנם הקב"ה להייתו רחמן ורוצה להטיב לעולם חוזר לדונם יחד זה שאמר ובטוב העולם נידון כלומר רצה הקב"ה לזכות את כל העולם ולהטיב להם ולכן חוזר לדונם יחד והוא בשביל חלוקה אחת והוא שאם ימצא רוב העולם זכאי העולם נדון אחר רובו וזוכים גם הרשעים שאלו היה נדון כל אחד בפני עצמו היו אלו מיעוט הרשעים שבעולם נדונים למיתה ועתה בצרוף דינם יחד עם הצדיקים זוכים. אמר עוד והכל לפי רוב המעשה כלומר ועוד חסד אחר עושה השם יתברך כי אף אם יהיה תשעה צדיקים ועשרה רשעים והיה ראוי שלא יזכו הרשעים בשביל הצדיקים כי הרשעים הרוב עם כל זה השם יתברך רואה ברוב המעשה כלומר שאם אלו התשעה צדיקים עשו רוב מעשה ומצות יותר מהעבירות של העשרה רשעים היא יתברך רואה ומביט ברוב המעשה ומזכה גם את הרשעים ואינו רואה ברוב הגופים המחולקים אשר רובם רשעים וזה שאמר הכל לפי רוב המעשה:

מקור 25 · אחרונים
מאומת

Ketzot HaChoshen 25:2

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט כ״ה:ב׳

Ketzot HaChoshen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 25:2

הקצות דן בגדרי פסיקת רוב וביחס שבין דעת הרוב, דעת המיעוט וסמכות בית הדין. דבריו חשובים לבירור האם רוב הוא בירור אובייקטיבי או כוח הכרעה הנובע ממבנה הדין.

ולפי זה נראה דגם זיכה את החייב אינו מזיק ממש אף על גב דדיבור הוי מזיק ממש לפי שיטת תוספות והרא"ש וכמו שהוכיחו מכהני' שפיגלו מכל מקום זיכה את החייב אינו מזיק והוא לפי מ"ש בס' תמים דעים סימן כ"ז בשם רב גדול וקדמון וז"ל ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וקשיא לי' הלא כל עצמו שהבעל דין פוטר עצמו מלהחזיר מה שגבה שלא כדין שיכול לומר הראה לי דשלא כהלכה דנוני אחזיר ואם לאו לא אחזיר הדיין נמי הי' לו לומר וליפטר בכך מלשלם שיכול לומר הראה לי בפירש דשלא כהלכה דנתי ואשלם כו' ומתרץ דבע"ד כך אומר אבל דיין סתם הוא חכם ויודע להבין שטעה ויש בו יראת שמים ויודה מעצמו שטעה ומאחר שהוא מודה משלם מביתו עד כאן לשונו והובא בכנסת הגדולה ואם כן גם בדין אינו מזיק ממש אף על גב דקם דינא דממה נפשך אם הורה יפה ודאי פטור ואם שלא כדין הורה הרי לא עשה כלום ע"י דיבורו דהא מה דקם דינא אינו אלא משום דבע"ד מצי אמר אנא אדיין קא סמיכנא ואלו קמי שמיא דגליא אין הדין כן כי טעה אם כן אף על גב דהדיין זיכה אותו משום זה אינו ודאי ואם כן אינו אלא כמו עדי' שהעידו שקר דהא הדיין אינו עושה מעשה בדיבורו דהא חזינן בדבר משנה דיכולין לברר טעותו אין הדיין יכול להורות בהיפך וטעמא דשיקול הדעת אינו אלא משום דאין אנו יכולין לברר וסמכינן על הדיין ואינו אלא כמו עדים שהעידו שקר וכמ"ש ואם כן מה שכתבו תוספות דסוגיות הש"ס דב"ק דמייתי ראי' לדיני גרמי מהא דתנן דן את הדין היינו מטיהר את הטמא ולפי מ"ש גם מזיכה את החייב מוכח דד"ג. אבל בטימא את הטהור נראה דהוי מזיק ממש דהא טימא הטהור כיון דשיקול הדעת נוטה שהוא טהור ואפילו הכי קם דינא ע"כ אינו מטעמא דכתב רש"י בשיקול הדעת דקם דינא דמוחזק מצי אמר הראה לי דשלא כהלכה דנוני ובטימא הטהור לא שייך ה"ט דמאן מוחה לטהר וע"כ טימא הטהור טעמא אחרינא איכא בגוי' והוא משום דבשיקול הדעת שוי' אנפשי' חד"א וכמו שכתבו הפוסקי' ויבואר לפני אי"ה וכיון דטמא הטהור קם דינ' בודאי אע"פ שיודע טעותו ומשום שויא אנפשי' חד"א הרי הוא ככהנים שפגלו דבדיבורי' הוי מזיק ממש ונעשה פגול וה"נ נעשה טמא ובזה ניחא דפריך הש"ס אא"ב טעה בדבר משנה קם דינא היינו דקא מפחד ר"ט משום דאזלא אליבי' דרבנן דלית להו דד"ג וכמה שכתבו תוספות והרא"ש אלא דדיבור חשיב מזיק וכיון דטועה בדבר משנה קם דינא ע"כ קם דינא דדיין לאו משום דליכא לברורי טעותי' דהא אפילו בדבר משנה אינו חוזר והוי ככהן שפיגל אא"ח טועה בדבר משנה אינו חוזר לימא לי' אלו הוי פרה קמן וכו' כיון דלית להו דד"ג ומשני חדא ועוד קאמר א"נ טעית בשיקול הדעת דבאיסור הוי מזיק ממש וכמ"ש כיון דשויא אנפשי' חד"א ועיין ש"ך בירר לו דרך לעצמו ופי' בהא דטיהר את הטמא דהיינו שהלכו המוכר עם הלוקח לשאול את פי החכם הדיין אם הפירות טהורין והדיין טעה בשיקול הדעת והורה שטהורין הן וסמך הלוקח עליו ולקח הפירות ובזה מה שעשוי עשוי וישלם מביתו עיין שם ודבריו מרפסן איגרי דהא אין לך מקח טעות יותר [מזה] דאלו הוי ידע הלוקח דיאסרו הפירות לא הי' לוקח וכבר השיג עליו הגאון מוהרח"י.

מקור 26 · אחרונים
מאומת

Ketzot HaChoshen 84:4

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט פ״ד:ד׳

Ketzot HaChoshen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 84:4

הקצות עוסק בכוחו של רוב בממונות ובהשפעת מוחזקות וחזקות על ההכרעה. המקור מחדד שרוב אינו כלל מבודד אלא תלוי במסגרת הראייתית והדיונית.

תוך זמנו ואיכא למידק כיון דקיי"ל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה וכיון דשנים יכול לומר על שטר שהוא תוך זמנו שהוא פרוע למה לא יוכל ע"א להעיד תוך זמנו שהוא פרוע ומה ענין חזקה לעדים וה"ה ע"א לשבועה ואע"ג דבאיסורין קי"ל דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא או היתרא היינו דוקא באיסורין אבל בממון נגד חזקה נמי מעיד דהא אפי' מעיד על חפץ כבחזקת חבירו כמה שנים שהיא גזולה מחייבו שבועה דאפי' הוא נגד חזקה דכל מה שיש ת"י הרי הוא שלו ומשום דע"א לשבועה הוא כשנים ונראה דכיון דמדינא ל"ש שבועה דע"א גבי שטר דה"ל שעבוד קרקע ועוד ליטול אלא שהוא כדי להפיס דעתו ומש"ה בתוך זמנו הקילו וכיוצא בזה כ' בהג"מ בפי"א מהל' שבועות בשבוע' דע"א לא בעי נק"ח כגון דאינו אלא להפיס דעתו של בעל וע"ש) (וירא' לי דהיכא דהוא פקח ומייתי לה לידי ש"ד כגון דיהיב ליה באפי סהדא קמא ובתרא גם בתוך זמנו איכא ש"ד דמה מהני חזק' נגד העד כיון דהוי כשנים לשבוע' ואע"ג דבאשר"י רפ"ק דמציעא דהוכיח דעד המסייע פוטר משבוע' הביא ראי' מהא דאמרי' גבי סלעין דינרין מלו' אומר חמש ולוה אמר שתים דפטור אפי' למ"ד הילך חייב משום דמסייע ליה שטרא אלמא מסייע פוטר ע"ש וא"כ ה"נ חזק' דתוך זמנו מסייע פוטר ליתי' דהיינו דוקא בשבועת מוד' מקצת כל המסייע פוטר אבל בשבוע' דע"א לא מצי פטר אלא דוקא עד המסייע דהוא נמי כשנים לפטור וגבי מלו' אומר חמש ולוה אומר שתים נמי נרא' אם יש ע"א המעיד חמש צריך לישבע שבועת התור' כיון דהוא כמו שנים ושנים ודאי מעידים בחמש אע"ג דשטרא מסייע ללוה ול"א שטרא מסייע אלא בשבועת מוד' במקצת אבל בשבוע' דע"א דהוי עד ממש כשנים לממון ע"א לשבוע' וקושיות הראשונים שהקשו בהא דרב פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד דמאי נ"מ כיון דאידי ואידי בנק"ח ולפמ"ש נ"מ תוך זמנו משום דרב פפא ס"ל בפ"ק דבתרא עביד אינש דפרע גו זימניה מש"ה הוכרחו לפרש נפקותא אחריתי ודו"ק:

מקור 27 · אחרונים
מאומת

Shoel uMeshiv Mahadura III 2:95

שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:צ״ה

Shoel uMeshiv Mahadura III 2:95

הקטע מיישב את מחלוקת בית הלל ובית שמאי בכך שרוב הדיינים עשוי לבטל את מעמד המיעוט, ולכן אין מקום לטענה אישית נגד הרוב; אולם כאשר בית שמאי מחודדים יותר, ייתכן שעדיין קיימת אפשרות שהדין כמותם, ויוכלו להסתמך על סברתם.

אשר שאל בהא דאמרו ביבמות דף י"ד ע"א אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב"ה רובא למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי ננהו אבל הכא מחדדי טפי וע"ז הקשה לפמ"ש המהרש"א וכבר קדמו הרשב"א והפ"י בכתובות דף כ"ב החזיק בידו דכל דהוא טוען נגד הרוב והחזקה נאמן אדם לעצמו לעשות נגד הרוב ולפ"ז כאן מה מועיל דב"ה רובא הא האדם לגבי עצמו יכול לטעון נגד הרוב ולגבי עצמו נאמן ויכול לעשות. והשבתי דלק"מ ע"פ מ"ש התוס' ריש המניח דרובא דדיינים עדיף והוה המיעוט כמאן דליתא וביאר התומים בקונטרס ת"כ דשאני כל רובא ומיעוט דאף שהרוב הוא כן מכל מקום המיעוט ישנו בעולם אבל בדיינים כל דרוב דיינים מסכימים שהדין כן שוב לגבייהו אין כאן שום מיעוט דהא הם אומרים שהדין כך ואיך שייך מיעוט ע"ש ודפח"ח והארכתי בזה בתשובה ובחיבורי יד שאול סי' רמ"ב בפסק או"ה יעו"ש. ולפ"ז ע"כ לא כתב הרשב"א דאדם יכול לומר נגד הרוב רק במקום דשייך מיעוט יכול לומר דקים לי כהמיעוט אבל כאן דב"ה הוה רוב ואמרו שהדין כן א"כ לפי דבריהם אין במציאות שיהיו כב"ש כיון דהם הסכימו שהדין כן ואזלינן בתר רוב וא"כ גם ב"ש לא מצו אמרו שהדין כדבריהם ודו"ק. ובזה יש לומר דסברת מ"ד שאמר דעשו כדבריהם כיון שהם מחדדי א"כ אפשר דעכ"פ מציאות יש שיהיה הדין כב"ש דאולי לא יכלו ב"ה להעמיק בהדין וא"כ שוב יוכלו ב"ש לומר קים לי שהדין כדברינו ודו"ק היטב.

מקור 28 · אחרונים
מאומת

Sdei Chemed, Maarechet Alef 84

שדי חמד, מערכת האל"ף פ״ד — ד"ה אין הולכים בממון אחר הרוב אם

Sdei Chemed, Maarechet Alef 84

הקטע דן בשאלה אם הולכים בממון אחר הרוב, מציין מחלוקת כאשר מדובר ברובא דליתא קמן, ומביא מדברי התוספות שמשתמע כי ברוב גמור אף שמואל מודה שהולכים אחר הרוב.

אין הולכים בממון אחר הרוב אם הוא דוקא ברובא דליתא קמן עיין להרב תה"ד סי' שי"ד שהוא מחלוקת ועיין להג' חק"ל במערכי לב דרוש ל"ג ד' ע"א ע"ד שואל ומשיב מהדורא כ' ח"ג סי' כ' הבאתיו לקמן במערכת הסמ"ך אות פ"ו ועיין בתוס' סנהדרין ד' ג' ד"ה שהמ שכת' דרובא לרדיא לא חשיב רוב ומשמע דברוב גמור מודה שמואל דהולכים בממון אחר הרוב עיין ביאור דבריהם בשב שמעת תא שמעתא ד' פרק ו':

מקור 29 · אחרונים
מאומת

Shoel uMeshiv Mahadura I 2:192

שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:קצ״ב

Shoel uMeshiv Mahadura I 2:192

הקטע דן בדברי הפרי מגדים על תערובת חתיכות שמקורן בבהמות שונות, ומחדש שאין אומרים ביטול ברוב כאשר כל אחת מן החתיכות עומדת בפני עצמה בספק איסור, אף שהספק נוצר בתערובת.

ומ"ש מעלתו על דברת הפרמ"ג ס' מ"א בשפ"ד ס"ק א' שכתב דאם נפלו לתבשיל ג' זתים מג' בהמות אחת ממה שנשאר זית במקום מרה ואחת במקום טרפשא ואחת במקום כליות אי אין צריך רק נגד כזית אחד כי ממ"נ ב' כשרים ואחת טריפה וע"ז תמה דאדרבה ב' טריפות ואחת כשירה אם היה נשאר בכל אחד ב' זתים רק זית אחד ניטל מכל אחד אז היא ממ"נ ב' כשרים ואחת טריפה לא כן כעת יפה תמה בזה כבר קדמוהו האחרונים אמנם מה שאני תמה אף אם היה נשאר ב' זיתים בכל אחת ג"כ לא שייך ביטול ברוב דהרי כבר נודע דברי כנה"ג הובא בפרמ"ג בשפ"ד סק"ט סק"ו דחד בתרי דבטיל היינו דוקא בודאי היתר לא בספק איסור ע"ש ואני הארכתי הרבה בזה והסברתי הדברים עפמ"ש ש"ב הגאון חוות דעת סק"א סכ"ה דל"ש ביטול ברוב רק במקום שהספק נולד מכח תערובות ואלו לא היה רק אחת לא היה ספק כלל אבל במקום שהספק על אחד לבדו ל"ש ביטול ברוב ומעתה כל שהספק על הרוב אם הוא טריפה ל"ש ביטול ברוב דעל כל אחת הוא ספק ואף דהחוות דעת מייתי ראיה מר' מאיר דודאי לא פליג על ביטול ברוב ובזה נעלם ממנו דברי המרדכי סוף חולין שכתב דביטול ברוב שאני דהוא רובא דאיתא קמן ובזה גם ר"מ מודה וכן כתבו התו' ביבמות דף ס"ד ע"ב דר"מ דחייש למיעוטא וברובה דאיתא קמן מודה והרבה הארכתי בזה בחבורי לנדת דף נ"ט לענין ס"ס דהוה רובא דאיתא קמן דשני הצדדי ספק לפנינו וגדולה מזו כתב התה"ד ס' שי"ד בשם גליון תוס' דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב ברובא דאיתא קמן מודה וגם בזה הארכתי ואכ"מ וא"כ אין ראיתו ראיה אבל גוף דבריו נכונים וממילא כל שהוא ספק איסור ל"ש ביטול א"כ דברי הפרמ"ג צ"ע. ומה שהאריך איך הדין בחביות שהיה בו י"ש [שפירטיס] ואחר י"ב חדש נתנו לתוכו מים אם מותר לשתותו בפסח והביא דברי זקני החכ"ץ מה שנחלק עם הפנים מאירות ודברי הפרמ"ג יו"ד סק"ג הנה בזה הארכתי הרבה בתשובה ברצות ד' יודפסו תשובותי בקרב וימצא הרבה בזה אבל לדינא נראה אף להפמ"א בכה"ג שהיי"ש עם היין פוגמים זה בזה בודאי לאחר י"ב חדש כשר.

מקור 30 · אחרונים
מאומת

Noda BiYehudah II, Orach Chaim 78

נודע ביהודה מהדורא תנינא, אורח חיים ע״ח:ג׳ — ד"ה מכתבך הגיעני זה זמן רב ואמנם

Noda BiYehudah II, Orach Chaim 78:3

יחזקאל לנדא דוחה את ההישענות על סברת „זיעה בעלמא”, אך מתיר את היי״ש שהתערב לאחר הפסח על סמך ביטול ברוב, מאחר שהעירוב נעשה בשוגג והחמץ היה באחריות נכרי ולא עבר עליו באיסור בל ייראה מן התורה.

מכתבך הגיעני זה זמן רב ואמנם הבחור שמסרו לידי אמרתי לו שיזכירני תוך ימים שנים או שלשה לעיין בדבריך ושוב לא ראיתיו ונשכח ממני ועכשיו בחפשי בחיפוש ניירות מצאתי דבריך. וע"ד יי"ש שהי' מופקד ביד נכרי על אחריות הנכרי ועבר עליו הפסח ושוב נתערב ע"י משרת בעל החמץ שלא ידע אם מכרו בעה"ב קודם הפסח או לא ולכן הנער התנהג כדרכו לערב חדש וישן. הנה מה שרצית לסמוך ולומר זיעה בעלמא נינהו אין אני נכנס בפרצה דחוקה זו ומלבד שאפילו בציר דגים שהוא ודאי לאו דאורייתא אעפ"כ גדולי הראשונים חילקו בין יוצא ע"י מליחה ליוצא ע"י בישול. אבל בעובדא דא למה לא נסמוך על המג"א בסי' תמ"ז ס"ק י"ד דאם נתערב אחר הפסח בטל ברוב. והנער שעירבו שוגג גמור היה ולא ידע כלל שבעה"ב לא מכרו ולכן אם הרוב הוא היתר מותר ואפילו לדעת הטור שהוצרך ששים בנתערב אחר הפסח מ"מ בזה שהי' על אחריות הנכרי ולא עבר על ב"י מן התורה ודאי יש להקל. והי' זה שלום. דברי רבך ד"ש:

מקור 31 · חסידות
מאומת

Sfas Emes al HaShas, Bechorot 20a

שפת אמת על הש"ס, Bechorot כ׳:א׳ (Bechorot כ׳ ע״א) — ד"ה בגמ' רבינא אמר כו' רובא דתלי'

Sfas Emes al HaShas, Bechorot 20a

ה"שפת אמת" מסביר שדין רוב נלמד מסנהדרין ומדין תשע חנויות, ואף מוחל על רוב שאינו לפנינו, אך זאת כאשר הדבר הנידון מצוי לפנינו והספק הוא אם הוא שייך לרוב; לא כאשר הספק הוא אם נעשה בו מעשה שאינו לפנינו.

והי' נלע"ד לפרש דעיקר הכוונה כיון דדין רוב ילפינן מסנהדרין וט' חניות. א"כ נהי דאפי' רובא דליתא קמן ילפי רבנן מהתם. מ"מ היינו במידי דאיתא קמן פי' דמסופקין אם זה סריס אמרינן דהוא מרוב דאינם סריסין. אבל היכא דהספק אי אתעביד בי' מעשה פלוני כיון דהמעשה אינו לפנינו והבהמה שכבר ילדה היא כמו הבהמה שלא ילדה.

מקור 32 · חסידות
מאומת

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 110:232

דרכי תשובה, יורה דעה ק״י:רל״ב — ד"ה שהספק הראשון אינו אסור מה"ת

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 110:232

הקטע קובע שספק ראשון אינו אסור מן התורה, ושמדאורייתא הכול בטל ברוב אלא שחכמים תיקנו שלא יתבטל.

שהספק הראשון אינו אסור מה"ת. לפי שחהר"ל וכל אינך מדאורייתא בטל ברובא רק מדרבנן לא בטלו. תוה"ש סק"ג:

מקור 33 · חסידות
מאומת

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 109:23

דרכי תשובה, יורה דעה ק״ט:כ״ג — ד"ה חד בתרי בטל

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 109:23

הקטע מביא את שיטת החתם סופר שרובו ככולו חל רק כשיש רוב מתוך כלל השיעור, ומביא מחלוקת אם עיקרון זה משמש גם בדיני תערובות; עוד מובאת שאלה בדין חתיכת איסור שנתערבה בשתי חתיכות היתר ואחת מהן נאכלה, אם השתיים הנותרות מותרות, ונשאר הדבר בצריך עיון.

עי' בשו"ת חתם סיפר חלק או"ח סי' ק"מ שכתב בדרך כלל דלא שייך רובו כולו רק היכא דאיכא רובו מתוך כולו כגון בסנהדרין ומה"ט רוב ציבור שחטאו מביאין כולן פר וכן לענין טומאה הותרה בציבור וכן בשחיטה אבל באם צריך לאכול כזית מצה לא מהני אם אכל רובו וכן במקוה לא מהני אם יש רוב מ' סאה אבל מיעוט מים שאובין בטלין דהוא רובו מתוך כולו עיי"ש לדרכו ועי' בס' חתן סופר חלק א' בשיטת רוב וקבוע שעמד ע"ד הח"ס בזה מכמה מקומות דלא משמע לחלק בכך ועי' בס' שבילי דוד בפתיחה להלכ' תערובות אות ה' מה שפלפל בזה בדברי החתן סופר והעיר מכמה מקומות ובמה שיש נ"מ לדינא בזה בכמה ענינים עיי"ש באריכות: ועבשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' צ"ב שעמד על המחקר לפי מה דקיי"ל בכ"מ דרובו מתוך כולו בעינן לפי מה דקיי"ל להלן דבתערובות יגש ביבש הידיעה גורם הביטול וכל זמן שלא נודע האיסור אינו בטל מה יהי' אם נתערב חתיכת איסור בב' חתיכות היתר ולא נודע התערובות, עד שבא עובד כוכבים או כלב ואכל אחת מן התערובות אם הב' חתיכות מותרות דהא בשעת הידיעה אין כאן רוב בפנינו ורובו מתוך כולו בעינן וסיים בצ"ע:

מקור 34 · חסידות
מאומת

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 110:310

דרכי תשובה, יורה דעה ק״י:ש״י — ד"ה בטלה ברוב

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 110:310

הקטע מביא מחלוקת בדין בטלה ברוב באיסור דרבנן: יש שהצריכו ששני הספקות יהיו בגוף אחד, ויש שהקלו גם כשאינם בגוף אחד.

בטלה ברוב. עפר"ח ס"ק מ"ו שהוכיח מדברי הש"ס פ"ק דביצה דגם באיסור דרבנן צריך שיהי' שני הספיקות בגוף א' עיי"ש ועי' בבל"י כאן ס"ק כ"ג שהביאו והעלה דהעיקר כהש"ך להקל באיסור דרבנן אפי' כשאין הב' ספיקות בגוף א' עיי"ש: אות יט

מקור 35 · חסידות
מאומת

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 98:26

דרכי תשובה, יורה דעה צ״ח:כ״ו — ד"ה אם נודע שהי' רובו היתר

Darkhei Teshuvah, Yoreh Deah 98:26

הקטע מביא את הדעה שמדאורייתא מין במינו בטל ברוב, אפילו בלח בלח, משום שהאיסור נהפך להיתר מן התורה לכל הדעות.

אם נודע שהי' רובו היתר. עבאה"ט מ"ש דמדאורייתא מין במינו בטל ברוב והיינו אף בלח בלח לאכלם יחד משום דהאיסור נהפך להיתר מה"ת לכ"ע. יד יהודה בפיה"ק סק"ח. ועי' בפרמ"ג בשעה"ת חלק ב' סוף פרק א':

מקור 36 · מודרני
חיצוני

Igros Moshe YD 1:120

אגרות משה, יו"ד א׳:ק״כ

Igros Moshe YD 1:120

הקטע מסביר שכאשר חתיכה אחת כוללת איסור והיתר, דנים את כולה יחד, ודין הביטול ברוב נלמד מן הפסוק «אחרי רבים להטות», אף שאין כאן ספק.

Igros Moshe YD 1:120 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 217

Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

ראה גם

מקור 37 · מודרני
חיצוני

Rav Tzvi Pesach Frank (Har Tzvi YD 100)

הר צבי, יו"ד סי׳ ק׳

Har Tzvi YD 100

הקטע קובע שהולכים אחר הרוב גם בדיני ממונות, ומציין שרוב עדיף מחזקה; הוא דן אם הרוב פועל מכוח בירור או מכוח דין, אך הנוסח בעניין זה קטוע ולא ברור.

Har Tzvi YD 100 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 106

Har Tzvi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 38 · מודרני
חיצוני

Chazon Ish YD 9

חזון איש, יו"ד סי׳ ט׳

Chazon Ish YD 9

הקטע מבחין בין רוב שאינו מועיל להחשיב בהמה כחזקה לבין רוב המועיל להכשיר חלב בזמן מסופק, אף שכעת הבהמה משתייכת למיעוט.

Chazon Ish YD 9 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 45

Chazon Ish is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 39 · מודרני
חיצוני

Rav Yitzchak Isaac HaLevi Herzog (Heichal Yitzchak EH 2:1)

היכל יצחק, אה"ע ח"ב סי׳ א׳

Heichal Yitzchak EH 2:1

הקטע דן בכך שרוב המתים עשוי להיחשב כרובא דאיתא קמן, ומבחין בינו לבין רוב המבוסס על אומדנה; עוד הוא עוסק בערעור חזקת החיים באמצעות מציאת עצמות ובשתי חזקות.

Heichal Yitzchak EH 2:1 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 22

Heichal Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 40 · מודרני
מאומת

Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 4:1:1

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ד׳:א׳

Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations 4:1

הקטע דן אם אמירת «נעבוד» נחשבת קבלת אלוהות, ומשווה זאת לשוחט בהמה על מנת לזרוק את דמה לעבודה זרה; בתוך הדברים מובאת סברת רבי יוחנן שברבים יש חשש שיחזרו בהם, ולכן האמירה אינה נחשבת קבלה ודאית.

והנראה דלמ"ש די"ל באומר אעבוד דהוי קבלת אלוהות ואף רב יוסף שאמר מלא תאבה וכו' דנראה כמ"ש בתוס' לעיל דלא ס"ל כן כמ"ש דעת רש"י דגם לר"י הוי קבלה לאלוהות כמו שנראה דרש"י לעיל צירפם יחד, ולשאר תירוצים שם דאביי ורבא ורב אשי לא נאמר כן וברבים ויחיד מצינו סברה לחלק ועי' בתוס' במס' חולין דף ל"ט ע"א בד"ה ר"ל שהקשו בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז ר' יוחנן אמר פסולה וריש לקיש אמר מותרת וכתבו דמודה ר"ל דחייב מיתה מידי דהוי המשתחוה להר וכתבו ואין לתמוה האיך נהרג דילמא ממליך ולא זרק כדאמרינן במס' סנהדרין הנ"ל אלך ואעבוד פטור וכו' הכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט ע"מ לזרוק ועוד דהכא אפי' ידוע ודאי שלא יזרוק חייב דחשיב עובד ע"ז בשחיטה זו מה ששוחט ע"מ לזרוק עכ"ל הנה כמו כן נאמר באומר נעבוד דהוי קבלה לאלוהות כמו בשוחט ע"מ לזרוק לע"ז דלתירוץ הראשון לא קעביד עוד וביחיד צריך למעשה וברבים צריכין למעשה לכו"ע ועל כרחך צריכין לומר טעמא למה לא הוי כקבלה באומר נעבוד ובתירוץ השני לאו מטעם מעשה רק הוי כקבלה במה שחשב על הזריקה וא"כ זה לא שייך לתירוצם של אביי ורבא ור"א ואזלא רק לר"י דמחלק בסברא ברבים לא שייך קבלה דממלכי וכמ"ש לעיל הוי כספק שלא לעבדו באמירה זאת

מקור 41 · מודרני
חיצוני

Avnei Yashfeh 8:78

אבני ישפה, ח״ח סי׳ ע״ח

Avnei Yashfeh 8:78

הקטע מבהיר שלאחר שנקבע שהדין תלוי ברוב, יש לברר מהו הרוב במציאות בזמננו, לפי המקום והאזור: בחוץ לארץ בדרך כלל רוב גויים, ובארץ ישראל הדבר משתנה בין האזורים.

Avnei Yashfeh 8:78 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 198

Rav Yisrael Pesach Feinhandler (Jerusalem, 1945-2011) Avnei Yashfeh is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקורות קשורים· נמצאו 8, טרם אומתוהתחבר כדי לאמת
  • קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין הוֹלְכִין בְּמָמוֹן אַחַר הָרוֹב.

    אותו קטע כמו Shoel uMeshiv Mahadura I 2:192

  • רובא לחיובא. אבל הרי בשו״ח שערי דעה שס חוץ ממה שדן כן מצד הסברה, מביא מהגהו׳ מיימוני להל׳ אישוח ומחשו׳ מיס עמוקים להראנ״ח סי׳ מ׳׳א להוטח שמותר לשבע על הרוב מהא דנשבע ר״נ אכלוהו כוורא לחסא )יבמות קכ״א:(, אע״ג דמיעוט

  • שנתבטל ברוב. ולדעתי נראה שאינו ראיה כלל, דאף שדבר שנתבטל מותר לאכלו לכתחלה, היינו מאחר שחז״ל התירו אין לנו להתחכם יותר מהם, )דבגמרא לא נזכר שיש ענין להחמיר, ומד״ת למדו כן מתורת ״רוב״ או עפ״י קבלתם שאין כאן נותן טעם( אבל

  • מה שכבר כתבנו בזה בשו״ת רבבות אפרים חלק ו׳ בענין רובו ככולו. ונוסיף פה עוד[ וי״ל דהכלל דרובו ככולו נאמר רק בענינים התלוים במעשה, דכיון רעשה רוב המעשה הלא שם מעשה נקרא על פעולתו, ואמרינן דיצא חובת התורה שחייבו לעשות מעשה

  • וכמו שכותב ״וכיון דהרוב הם מלחים גויס שרי לישראל בהדייהו״, תמה אני אם בכגון דא צריכים שיהיו הרוב גוים, דעד כאן לא מציגו חילוק זה בין רוב למיעוט כי אם דוקא כשהגוי עושה בשביל אחרים, כבמסיבה, אזי אמרינן שעשה על דעת הרוב

  • Har Tzvi YD 76סריקה

    דלא אזלינן לענין זד. בתר רובא הוא, מכיון שאמרה תורה ודיבדלתם, שמצור, לבדוק, לכן כל שיש איזה אפשרות שהיא לבדוק, יש חיוב לבדוק ולהבדיל ולא לסמוך בזה על הרוב, )וכן מטין דברי הריב״ש בסימן קצא(, אבל במקום שכבר אזלא כל אפשרות

  • אין לילד אחר הרוב וסברא זו כיוונה חתני הרה״ג רא״מ שיסגאל שליט״א. אבל אפשר דכיון שהוא רוב אחד בין להאב בק להאם ואמרינן בשביל דין הבן לענין כהונה ולויד■ שד,וא מהרוב שאינו כד,ן ולוי, ממילא יש לומר רוב זה גם להאט. דהא הטעם

  • אם תשקור - אם בא ברוב מקומות השבועה, ובהרבה יחסר התנאי, כמו כאן...

    מתוך עותק הספרייה שלנו — טרם נבדק מול המקור

דפים קשורים

הלכה

עמדת התורה בעניין אלימות במשפחה

מקורות בתנ״ך וחז״ל עוסקים בעמדת התורה כלפי התעללות בתוך הבית, וביושביות של בני משפחה תלויים, בחובה להגן על המדוכאים, ובעקרונות הלכתיים של כלליות הגוף וכבוד בן הזוג. הקטעים קובעים כי אלימות במשפחה מהווה נזק הניתן להטלת אחריות וסותר את חובות היהדות האתיות וההלכתיות.

צפה במקורות21 מקורות
מחשבה

מעשים טובים כלוויה נצחית

מקורות אלה חוקרים את הרעיון התיאולוגי היהודי שמעשיו הצדיקים של האדם הולכים לפניו בחייו ומלווים אותו אחרי מותו, ומשמשים כלוויה רוחנית המגלמת את ההשפעה הנצחית של מעשיו. המקורות נעים בין פסוקים מקראיים לפרשנויות של חז״ל ויהדות מיסטית, כולם מאשרים שמעשים מוסריים ודתיים עולים על גבול המותניות.

צפה במקורות22 מקורות
הלכה

הרוב — ברור או הנהגה?

מחלוקת יסודית בשיטת ההלכה: האם עקרון הרוב (הלכה כלרובא) הוא אמצעי לחשיפת האמת בעובדות מסופקות, או הנהגה נורמטיבית שקבעה התורה ללא תלות בהסתברות בפועל. המחלוקת משתרעת על פני סוגיות בטומאה וכשרות וגם בהלכות בית דין, וממשיכה בניתוחי האחרונים.

צפה במקורות8 מקורות
חסידות

עבודת ראש השנה בברסלב

ראש השנה

תורת ברסלב על ראש השנה מדגישה התעוררות, תשובה והכרת ריבונות האל דרך קול השופר. המקורות מציגים את החג כיום דין והתחדשות רוחנית, על בסיס הכתוב, חז״ל, ותורת רבי נחמן הייחודית בעבודת היום.

צפה במקורות43 מקורות
מחשבה

קריאה ביקורתית על נכונות אברהם בעקידה

המקורות אלה אינם מציגים ביקורת שיטתית על בחירתו המוסרית של אברהם בעקידה, אלא מספקים חומר טקסטואלי וביקורתי המאפשר בחינה ביקורתית של נכונותו להקריב את יצחק. הנרטיב התנ״כי והמסורת המדרשית דגישים גם את הדביקות של אברהם וגם את חומרת הנסיון, בעוד שפרשני ימי הביניים מבהירים כי הקב״ה לא צוה על שחיטה בפועל, ופותחים שאלות תאולוגיות בדבר מה היה אברהם צריך להבין לגבי רצון אלוקי ואיסור הקרבת קורבנות אנושיים.

צפה במקורות24 מקורות
מוסר

קבול את כל אדם בסבר פנים יפות

המקורות בוחנים את המשמעות וההשפעה של קבול את כל אדם בפנים חמימות וטובות, המובנת גם כחובה אתית וגם כעבודה רוחנית המשקפת כוונה טובה וכבוד למשנהו.

צפה במקורות18 מקורות