Kinot and Mourning Obligations on Tisha B'Av

אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃ {ס} בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכׇּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כׇּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים׃ {ס} עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃ {ס}

א Alas! Lonely sits the city Once great with people! She that was great among nations Is become like a widow; The princess among states Is become a thrall. ב Bitterly she weeps in the night, Her cheek wet with tears. There is none to comfort her Of all her friends. All her allies have betrayed her; They have become her foes. ע For these things do I weep, My eyes flow with tears: Far from me is any comforter Who might revive my spirit; My children are forlorn, For the foe has prevailed.”

והקורא אומר ברוך דיין האמת ויש שמניחין את התורה על הקרקע (באבילות) [בעטיפה] שחורה ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו ויש שמשנין את מקומן ויש שיורדין מספסליהם למטה וכולן מתפלשין באפר ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבלות (וכן כל) [וכל] שכן לשוח עם הנכרי:

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, בְּלֵילֵי הַפֶּסַח שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, הִרְוַנִי לַעֲנָה, בְּתִשְׁעָה בְּאָב, מִמַּה שֶּׁהִשְׂבִּיעַנִי בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, הִרְוַנִי בְּלֵילֵי תִּשְׁעָה בְּאָב לַעֲנָה, הֱוֵי בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח הוּא לֵילֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, וְעַל זֶה הָיָה מְקוֹנֵן יִרְמְיָה אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

רַבִּי וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בִּמְגִלַּת קִנּוֹת עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, שִׁיְּרוּ בָהּ אָלֶף בֵּית אֶחָת, אָמְרוּ לְמָחָר אָנוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ, כְּשֶׁעָלָה רַבִּי נִכְשַׁל בְּאֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה, קָרָא עַל עַצְמוֹ:

תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאָבֵל — נוֹהֲגוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב; אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה בַּתַּלְמוּד וּבַמִּדְרָשׁ וּבָהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת. אֲבָל קוֹרֵא הוּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִקְרוֹת, וְשׁוֹנֶה בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִשְׁנוֹת, וְקוֹרֵא בְּקִינוֹת בְּאִיּוֹב, וּבִדְבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה. וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִין, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״.

The Sages taught: All mitzvot practiced by a mourner are likewise practiced on the Ninth of Av: It is prohibited to engage in eating, and in drinking, and in smearing oil on one’s body, and in wearing shoes, and in conjugal relations. It is prohibited to read from the Torah, from the Prophets, and from the Writings, or to study from the Mishna, from the Gemara, and from midrash, and from collections of halakhot, and from collections of aggadot. However, one may read from a place in the Bible that he is unaccustomed to reading, as it will be difficult for him and he will not derive pleasure from it, and he may likewise study from a place of the Talmud that he is unaccustomed to studying. And one may read from the book of Lamentations; from the book of Job; and from the evil matters in Jeremiah, i.e., his prophecies of doom. And schoolchildren interrupt their studies for the day because it is stated: “The precepts of the Lord are right, rejoicing the heart” (Psalms 19:9).

משנה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת וּבָטַל הַתָּמִיד וְהוֹבְקְעָה הָעִיר וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה וְנִלְכְּדָה בֶּיתָּר וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. תַּנֵּי. רִבִּי יּוֹסֵי אוֹמֵר. יוֹם שֶׁחָרַב הַבַּיִת הָיָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמוֹצָאֵי שְׁמִיטָּה וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁלְיְהוֹיָרִיב בְּתִשְׁעָה בִאַב. וְכֵן בַּשֵּׁינִי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יי אֱלֹהֵינוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. מָהוֹ לוֹמַר שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. אָמַר לֵיהּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא דְתַנֵּי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וגו׳. רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אוֹמְרִין שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵין אוֹמְרִין שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. הָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהָתַנֵּי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מָה אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. אָמַר לֵיהּ. מְאַחַר שֶׁאִילּוּ נְסָכִים הָיוּ זְמַנּוֹ שֶׁלְשִׁיר הָיָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. שִׁירוֹ שֶׁל יוֹם. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. שִׁירוֹ שֶׁל אֶתְמוֹל.

MISHNAH: Five things happened to our forefathers on the Seventeenth of Tammuz and five on the Ninth of Av. On the Seventeenth of Tammuz were the tablets broken, the daily sacrifice ceased, the city was breached, Apostomos burned the Torah, and put up an idol in the Temple. On the Ninth of Av was decided that our forefathers would not enter the Land, the Temple was destroyed the first and second times, Betar was taken, and the city ploughed over. It was stated: Rebbi Yose says, the day of the destruction of the Temple was after the end of the Sabbath, at the end of a Sabbatical year, during the watch of Yehoyariv, on the Ninth of Av. And so it happened the second time. Both times the Levites were standing on the platform and singing, He turned on them their wrongs, in their malice he eradicates them, eradicates them the Eternal, our God. Rebbi Simeon ben Laqish asked before Rebbi Joḥanan; may one sing without libations? He said to him, let us hear from what was stated: “both times the Levites were standing on the platform and singing, He turned on them their wrongs, etc.” Rebbi Abbahu said, Rebbi Joḥanan and Rebbi Simeon ben Laqish disagreed. Rebbi Joḥanan said, one may sing without libations. Rebbi Simeon ben Laqish said, one may not sing without libations. Rebbi Joḥanan objected to Rebbi Simeon ben Laqish: Was it not stated, “both times the Levites were standing on the platform and singing, He turned on them their wrongs”? Rebbi Simeon ben Laqish said to him, what do you conclude from this? He said to him, since if there were libations it would have been time for the song. Rebbi Joḥanan said, the daily song. Rebbi Simeon ben Laqish said, yesterday’s song.

בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

On the Ninth of Av it was decreed upon our ancestors that they would all die in the wilderness and not enter Eretz Yisrael; and the Temple was destroyed the first time, in the days of Nebuchadnezzar, and the second time, by the Romans; and Beitar was captured; and the city of Jerusalem was plowed, as a sign that it would never be rebuilt. Not only does one fast on the Ninth of Av, but from when the month of Av begins, one decreases acts of rejoicing. During the week in which the Ninth of Av occurs, it is prohibited to cut one’s hair and to launder clothes, but if the Ninth of Av occurs on a Friday, on Thursday these actions are permitted in deference to Shabbat. On the eve of the Ninth of Av a person may not eat two cooked dishes in one meal. Furthermore, one may neither eat meat nor drink wine. Rabban Shimon ben Gamliel says: One must adjust and decrease the amount he eats. Rabbi Yehuda obligates one to overturn the bed and sleep on the floor like one in a state of mourning, but the Rabbis did not agree with him.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַים וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״, מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם״.

And the Sages say: Whoever performs labor on the Ninth of Av and does not mourn for Jerusalem will not see her future joy, as it is stated: “Rejoice with Jerusalem and be glad with her, all who love her; rejoice for joy with her, all who mourn for her” (Isaiah 66:10). From here it is stated: Whoever mourns for Jerusalem will merit and see her future joy, and whoever does not mourn for Jerusalem will not see her future joy. This is also taught in a baraita: Whoever eats meat or drinks wine in the meal before the Ninth of Av, about him the verse states: “And whose iniquities are upon their bones, because the terror of the mighty was in the land of the living” (Ezekiel 32:27).

תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה הוא במקום שאינו רגיל לשנות דברי ר"מ מפני שהוא צער לו ר"י אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ולא שונה במקום שאינו רגיל לשנות והלכתא כוותיה אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלים בו משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב באשכנז נוהגים לקרות פ' קרבו גוים לשמוע אחרי שקראו דברים הרעים שבירמיה וכתב הר"מ מרוטנבורק איני יודע מהיכן נהגו שקורין כמה פסוקי נחמה שבירמיה וגם קורין פרשה קרבו גוים שבישעיה שכולה נחמות שהרי לא התיר הספר לקרות אלא דברים הרעים שבירמיה וא"כ היה ראוי לדלג כל פסוקי דנחמה אח"כ שמעתי שיש נקיי הדעת שמדלגין כל פסוקי דנחמה ע"כ:

תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב וכו' עד משמחי לב הכל בפ"ג ד?ות (ל.) וכתב הר"מ מרונטבורק איני יודע מהיכן נהגו שקורין בפסוקי נחמה שבירמיה וכו' כל זה כתבו הגה"מ וז"ל מהר"מ קורא תגר על הקורין קרבו גוים וכמה פסוקי נחמות וכתב דנקיי הדעת מדלגין את כולם ונהגו לקרות איוב ודברים הרעים שבירמיה ודבר זה התירו חכמים אבל הקורא פסוקי נחמות שבירמיה וקרבו גוים שבישעיה עבירה היא בידו שהרי אפי' דברי תורה שאינו לא נחמה ולא תוכחה אסור כ"ש וכ"ש דברים טובים ונחמות שאסור לקרותן עד כאן לשונו מגהמ"י החדשים כתב הה? קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן ב"ה כ' ה"ר יצחק ובפ' אלו מגלחין וכיוצא בהן והר"פ כתב ובפי' איכה אבל לא בפי' איוב משום דהוי עמוק טפי ואמרי' קורין דוקא אבל לענין סברא אסור עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל כתוב ללמוד בט"ב פי' ירמיה ואיוב לא ידעתי במה נסתפק אדוני לחלק בין הפירוש והקריאה אטו בשופטני עסקינן שאינם מבינים מה שמוציאין מפיהם אי משו' שיש בו עיון מכ"ש דעדיף דהא ר"מ מתיר אפי' אינו תוכחה לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ואע"ג דקי"ל כר' יהודה מ"מ חזינן דכל מה דמצטער ללמדו ומתקשה טפי עדיף וללמוד בפ' אלו מגלחין התיר ג"כ באותה תשובה אע"ג דלאו ענינא דט"ב הוא דאם איתא דהוי ביה שום שמחה לא היו מתירים לאבל לקרות בו וגם התירו פרק אלו מגלחין סתמא אף ע"פ שיש כמה דינין מנודה ומוחרם הכל לא חשיב שמחה ועוד דחשיב נמי תוכחה כמו איוב באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן לבו ודאי לישא וליתן לפניו דמפרסמי מלתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא"ש באבל ע"כ.

עט"ב לא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל ב' תבשילין רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה שאם רגיל לאכול ג' יאכל ב' היה רגיל לשתות ד' כוסות ישתה ג' והלכה כתנא קמא ובשר מליח מותר ועד כמה אינו נקרא בשר מליח מפרש בגמ' כל זמן שהוא כשלמים שלא עבר עליו יותר מב' ימים ולילה אחת אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו ואבי העזרי פירש משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליו זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרי' נמי גבי בן סורר ומורה דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתן בגדיים אבל לא בעופות דכתיב ושמחת את שיש בו שמחה יצאו עופות שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה"ה נמי בסעודה המפסקת שרי וכן פסק רבינו שב"ט ע"כ ונראה אף ע"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרינן לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח רישו ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מטעם זה יש לאסור אפי' עופות כמו בשר ובסמ"ק כתב עתה שרוב מאכל שלנו בשר לאחר שעברו עליו שתי ימים נראה שאסור ומותר לשתות יין מגיתו דהיינו תוך ג' ימים לדריכתו ושתי תבשילין כתב רבי' האי גאון כגון אורז ועדשים שהם ב' מינין והרי"ץ גיאת כתב כל שתי תבשילין הוא דרך כבוד ואסרו חכמים אפילו מין אחד של קטניות או מין אחד של ירק ואצ"ל ב' מינין וכ"כ הרמב"ן ונוהגים בצרפת ליתן כמה מינים בקדירה א' דכיון שמתבשל יחד נקרא הכל תבשיל אחד ובאשכנז מחמירין ונראה דאפי' לדברי המחמירין דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנין בהם בצלים וביצים שרי כתב א"א הרא"ש ז"ל י"א דווקא ב' תבשילין מדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי כגון חלב וגבינה ודג מליח יבש לא מקרי תבשיל והראב"ד כתב דאפילו תבשיל מגבינה נקראת תבשיל והכי מסתבר ע"כ ובירקות ופירות מותר ללפת בהן הפת כשהן חיין אפילו כמה מינין: ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים שהוא סימן לאבילות מה עדשה זו גלגל אף אבילות גלגל הוא שחוזר בעולם ומה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה שאין לו להרבות בדיבור ובאשכנז נוהגין לאכול ביצים שהוא ג"כ סימן לאבילות לכך אין אוכלין תבשיל אחר בסעודה המפסקת וכל זה למי שא"א אבל למי שאפשר יחמיר על עצמו כר"י בר' אלעאי שבעט"ב היו מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכירים ושותה קיתון של מים ודומה לו כמי שמתו מוטל לפניו כתב אבי העזרי מיבעי ליה לאינש לשנויי שאם היה רגיל לסעוד בי' בני אדם יסעוד בה' שבזה מודה ת"ק לרשב"ג וישב על גבי קרקע ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל ב' תבשילין ויש פרושים שמונעין עצמן מכל לפתן אלא פת במלח ומים במשורה כמו רבי יצחק בר' מנחם ויש אוכלין ביצה לבדה שהיא מאכל אבל כמו רבי יצחק בר"י ע"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל מימינו לא אכלנו אפילו תבשיל של עדשים בעט"ב אא"כ בא בשבת כתב בתשובה שרבי' משולם אכל בעט"ב עם ג' בני אדם ולא בירך בזימון אלא בירך לבדו וכן נהג ר"י ואני תמה דאפי' אבל חייב בזימון וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג לאכול לבדו בסעודה המפסקת להתבודד וכל זה בסעודה שמפסיק בה וכשהיא אחר חצות אבל אם היה קודם חצות או אחר חצות ודעתו לאכול עוד אחרי כן שרי וכתב הרמב"ן סעודה המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע אע"פ שדעתו לאכול אחריה עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין ואם חל ט"ב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחד בשבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו כתב רב שר שלום ט"ב שחל ביום א' או בשבת ונדחה ליום א' שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יין אבל אנו אין אנו רגילין כך ואפי' בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית וכ"כ אבי העזרי ויש נוהגין שאין אוכלין בשר ואין שותין חמרא בסעודה המפסקת שאין חובה להעלות על שולחנו כסעודת שלמה אך רשאי לעשות כן וסעודה שלישית יכול לקיים קודם סעודה המפסקת ע"כ ונ"ל דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל הוא אסור כדמוכח במ"ק (כג.) דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל אסור לעשותו בשבת וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג לאכול בשר ולשתות יין:

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם" וְגוֹ': וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ. נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה. וְנִלְכְּדָה עִיר גְּדוֹלָה וּבֵיתָר שְׁמָהּ וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְדִמּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְנָפַל בְּיַד הָרוֹמִיִּים וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם וְהָיְתָה צָרָה גְּדוֹלָה כְּמוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר(ירמיה כו יח) (מיכה ג יב) "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ":

There are days when the entire Jewish people fast because of the calamities that occurred to them then, to arouse [their] hearts and initiate [them in] the paths of repentance. This will serve as a reminder of our wicked conduct and that of our ancestors, which resembles our present conduct and therefore brought these calamities upon them and upon us. By reminding ourselves of these matters, we will repent and improve [our conduct], as [Leviticus 26:40] states: "And they will confess their sin and the sin of their ancestors." On the Ninth of Av, five tragedies occurred: It was decreed that the Jews in the desert would not enter Eretz Yisrael; The First and the Second Temples were destroyed; A large city named Betar was captured. Thousands and myriads of Jews inhabited it. They were ruled by a great king whom the entire Jewish people and the leading Sages considered to be the Messianic king. The city fell to the Romans and they were all slain, causing a national catastrophe equivalent to that of the Temple's destruction. On that day designated for retribution, the wicked Tineius Rufus plowed the site of the Temple and its surroundings, thereby fulfilling the prophecy [Micah 3:12], "Zion will be plowed like a field."

מצוה גדולה להתאבל בט' באב, וקינה מבעי ליה. ועיקר הקינה היא מגלת קינות, דהיינו מגלת איכה הנאמרה ברוח הקודש על פי נבואת ירמיה, על כן נראה לי מנהג טוב כל יחיד ויחיד יחזור ויקרא מגלת איכה למחר בינו לבין עצמו, כי לעולם ענין היום עדיף כדמצינו לענין שבת (פסחים קה, א) כבוד יום עדיף מכבוד לילה.

(ג) איכה - וכן אגדת החורבן בפרק הניזקין ובפרק חלק ולקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון מותר [לבוש]:

וְתִשְׁעָה בְּאָב, בּוֹ בַיּוֹם נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כִּי אָז חָזְרוּ הַמְרַגְלִים, וּבָכוּ יִשְֹרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וְנִקְבַּע לִבְכִיָּה לְדוֹרוֹת. וּבוֹ בַיּוֹם הָיָה הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל שֶׁנֶּחְרַב בּוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשוֹן וְגַם הַשֵּׁנִי, וְנִלְכְּדָה הָעִיר בֵּיתָר, שֶׁהָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה, וְהָיוּ בָּהּ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת מִיִשְֹרָאֵל.

(א) לא יאכל וכו' - כדי להרבות אבל ולזכור חורבן הבית ויצטער עליו:

דין ערב ט' באב. ובו יב סעיפים: ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת שאוכלה אחר חצות בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין: הגה ואף ממשקים אחרים ממעט בשתייתן ממה שרגיל לשתות (טור וב"י בשם תוספות ורוקח) וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון ומליח דברים שנוהג בהם בשאר פעמים כדי שיתנהג בפרישות: (מרדכי): נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם שהם מאכלי אבלים: הגה ויש נוהגים לאכול ביצים קשים שהוא גם כן מאכל אבלים (הגהות מיימוני פ"ה): מי שאפשר לו לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים: הגה ויש מחמירים לטבל אחר אכילה פת באפר ולאכלו על שם ויגרס בחצץ וגו':

1. Laws of the Eve of Tisha B'av containing 12 paragraphs. On the Eve of Tisha B'av in the Parting Meal-- that is eaten after Halachic Noon-- a person should not eat meat and should not drink wine, and he should not eat two cooked dishes. Rema: Even other drinks, one should reduce the amount he normally drinks [Tur and Bais Yosef in the name of Tosafos and Rokeach] and similarly, he should not eat after the Meal radishes and salted food that he is used to on other occasions in order to accustom himself in asceticism. [Mordechai] 5. We customarily eat lentils with cooked eggs in them that are the food of mourners. Rema: There are those that are accustomed to eat hardboiled eggs that are also a food of mourners [Haagos Maimoni Chapter 5] 6. One who is able should only eat burnt bread in salt and a flask of water in the Parting Meal. Rema: There are those that are strict after eating the bread to dip into ash and to eat on the word(s) "And he has broken in gravel..." (Lamentations 3:15)

חסידים הראשונים, כך היתה מדתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חריבה במלח, ושורה במים, ויושב בין תנור וכירים ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים, בדאגה ובשממון ובבכיה, כמו שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה.

אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ – עַל רִיחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אָחֳרָא – נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״עַצְבוּת״ כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת – הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטוּמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ, אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה, הֲרֵי יֵשׁ חַיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפָּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר, רַק שֶׁהִיא חַיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב – כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן. וְהִנֵּה, לְעִתִּים צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרָע כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם, כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב״, וְהַיְינוּ, בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. דְּהַיְינוּ, שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: ״אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה׳ בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כוּ׳, אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בְּקִרְבִּי ״חֵלֶק ה׳״ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילוּ בְּקַל שֶׁבְּקַלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת, וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מֵה׳ וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד, וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי – לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה, לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית, וְגַם עַתָּה כֵּן – תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעוֹק אֶל ה׳ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ״.

In truth, however, a contrite heart and the bitterness of the soul—because of its remoteness from the light of the Divine Countenance and its being clothed in the sitra achara—are not called atzvut (dejection) in the sacred tongue, for atzvut implies that the heart is dull like a stone and is devoid of vitality. But in the case of merirut (bitterness) and a broken heart, the contrary is surely true—there is vitality in the heart fermenting agitation and bitterness, except that this vitality stems from the attribute of the holy gevurot (severity), whereas joy comes from the attribute of chasadim (kindness), for the heart is comprised of them both. Thus it is sometimes necessary to awaken the attribute of the holy gevurot in order to ameliorate the stern judgments, arising from the animal soul and evil nature, when triumphing, Heaven forfend, over man. For the stern judgments can be sweetened only at their source. Therefore the Rabbis, of blessed memory, said that “a person should always rouse the good impulse,” that is, whenever he perceives in his soul that he is in need of it. Following this he will attain true joy when he will reflect in his heart and gain a double measure of comfort, in view of what has been said above in truth, saying to himself: “Truly and without doubt I am far removed from G–d, and I am abominable and loathsome, and so on. Yet all this is myself alone, that is to say, the body with its vivifying soul. Yet, there is within me a veritable part of G–d, which is found even in the most worthless of the worthless, namely, the divine soul with a spark of veritable G–dliness which is clothed in it and animates it, except that it is, as it were, in [a state of] exile. Therefore, on the contrary, the further I am separated from G–d, and the more contemptible and loathsome, the deeper in exile is my divine soul, and the more greatly is she to be pitied; therefore I shall make it my whole aim and desire to extricate her and liberate her from this exile, in order to return her ‘to her Father’s house as in her youth,’ before she was clothed in my body, when she was absorbed in His light, blessed be He, and completely united with Him. Now she will again be thus absorbed and united with Him, blessed be He, if I will bend my whole aim toward the Torah and the commandments, to clothe therein all her ten faculties, as mentioned above, especially in the precept of prayer, to cry to the L–rd in her distress of exile in my despicable body, to liberate her from her prison, that she may attach herself to Him, blessed be He.”