Zecher Lamikdash and Zecher Lachurban: Sources and Practices

אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃

If I forget you, O Jerusalem, let my right hand wither; let my tongue stick to my palate if I cease to think of you, if I do not keep Jerusalem in memory even at my happiest hour.

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִין יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר – שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? נִשְׁתֶּה יַיִן – שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל – שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת! אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת. פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל – שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים! אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים.

They replied: You are correct. We will no longer eat the produce of the seven species from which the first fruits were brought, as it is possible to subsist with other produce. He said to them: If so, we will not drink water, since the water libation has ceased. They were silent, as they realized that they could not survive without water. Rabbi Yehoshua said to them: My children, come, and I will tell you how we should act. To not mourn at all is impossible, as the decree was already issued and the Temple has been destroyed. But to mourn excessively as you are doing is also impossible, as the Sages do not issue a decree upon the public unless a majority of the public is able to abide by it, as it is written: “You are cursed with the curse, yet you rob Me, even this whole nation” (Malachi 3:9), indicating that the prophet rebukes the people for neglecting observances only if they were accepted by the whole nation. Rabbi Yehoshua continues: Rather, this is what the Sages said: A person may plaster his house with plaster, but he must leave over a small amount in it without plaster to remember the destruction of the Temple.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַים וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״, מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם״.

And the Sages say: Whoever performs labor on the Ninth of Av and does not mourn for Jerusalem will not see her future joy, as it is stated: “Rejoice with Jerusalem and be glad with her, all who love her; rejoice for joy with her, all who mourn for her” (Isaiah 66:10). From here it is stated: Whoever mourns for Jerusalem will merit and see her future joy, and whoever does not mourn for Jerusalem will not see her future joy. This is also taught in a baraita: Whoever eats meat or drinks wine in the meal before the Ninth of Av, about him the verse states: “And whose iniquities are upon their bones, because the terror of the mighty was in the land of the living” (Ezekiel 32:27).

מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר. גְּמָ׳ וּמְנָלַן דְּעָבְדִינַן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי אַעֲלֶה אֲרוּכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה׳ כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״, מִכְּלַל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה.

MISHNA: After the previous mishna mentioned Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s ordinance that applies to the sounding of the shofar, this mishna records other ordinances instituted by the same Sage: At first, during the Temple era, the lulav was taken in the Temple all seven days of Sukkot, and in the rest of the country outside the Temple, it was taken only one day, on the first day of the Festival. After the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the lulav should be taken even in the rest of the country all seven days, in commemoration of the Temple. And for similar reasons, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that for the entire day of waving the omer offering, i.e., the sixteenth of Nisan, eating the grain of the new crop is prohibited. By Torah law, when the Temple is standing the new grain may not be eaten until after the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan, usually early in the morning. When the Temple is not standing it may be eaten from the time that the eastern horizon is illuminated at daybreak. However, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted a prohibition against eating the new grain throughout the entire sixteenth of Nisan, until the seventeenth, to commemorate the Temple. GEMARA: The Gemara asks: And from where do we derive that one performs actions in commemoration of the Temple? As the verse states: “For I will restore health to you, and I will heal you of your wounds, said the Lord; because they have called you an outcast: She is Zion, there is none who care for her” (Jeremiah 30:17). This verse teaches by inference that Jerusalem requires caring through acts of commemoration.

מַתְנִי׳ מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין — בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וְגוֹ׳״. מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים — בָּטְלוּ אוּרִים וְתוּמִּים. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנוֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹשִׁיעָה ה׳ כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: אוּדְנָא דְּשָׁמְעָא זִמְרָא — תִּעֲקַר. אָמַר רָבָא: זִמְרָא בְּבֵיתָא — חוּרְבָּא בְּסִיפָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה״.

MISHNA: This mishna continues with the list of items that were nullified. From the time when the Sanhedrin ceased song was also nullified from the places of feasts, i.e., it was no longer permitted to sing at a feast where wine was served, as it is stated: “With song they shall not drink wine” (Isaiah 24:9). From the time when the early prophets died the Urim VeTummim was nullified. From the time when the Second Temple was destroyed the shamir worm ceased to exist and also the sweetness of the honeycomb, as the verse says with regard to the laws of the Torah: “More to be desired are they than gold, indeed, than much fine gold; sweeter also than honey and the honeycomb” (Psalms 19:11). And men of faith ceased from being among the Jewish people, as it is stated: “Help, Lord, for the pious man is finished; for the faithful fail from among the children of men” (Psalms 12:2). Rav said: The ear that hears song should be uprooted, as it is prohibited to listen to music after the destruction of the Temple. Rava said: If there is song in a house there will be destruction on the threshold, as it is stated: “Voices shall sing in the windows; desolation shall be in the doorposts; for its cedar work shall be uncovered” (Zephaniah 2:14). The word “uncovered” [era] could be read to mean: Its city [ira].

ובמדרש כתית זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה מקדש שני ת"כ שנה, והמדרש הזה ירמוז לשני מקדשים והיה ראוי לרמוז גם השלישי העתיד. אבל יתכן לומר כי המדרש הזה אפשר שירמוז על המקדשים שהיה זמנם קצוב, ולפי ששניהם עתידים ליחרב ולהיותם מרמס לכך נאמר הרמז בשניהם בלשון כתית שהוא לשון כתישה ומרמס אבל הבית השלישי העתיד אע"פ שלא בא בחשבון לפי שאין זמנו קצוב הנה נרמז במלת למאור והוא כלשון (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך, והוא הבטחה בבית השלישי בחזרת השכינה והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים כ״ז:א׳) ה' אורי וישעי, ואמר עוד (שם קיח) אל ה' ויאר לנו, ולפי שאין זמן לעמידת בנינו אבל הוא עומד לעד לעולם לכך אמר להעלות נר תמיד כלומר כי מעלתו תמידית ושוב אינה פוסקת.

A Midrash points out that the numerical value of the word כתית is 830, suggesting the combined number of years that the first and second Temples were standing, i.e. 410 and 420 years respectively, in that order. Strangely, that Midrash alludes only to the existence of two Temples. Why is there no reference to a third Temple? Perhaps the Midrash was concerned only with the Temples whose function was limited in time, whereas the third Temple which will endure indefinitely did not concern the author as the word כתית, another word for “destroyed,” most certainly would not apply to the third Temple. Perhaps the third Temple is alluded to in the word למאור, “as illumination,” seeing that the redemption and what follows have been characterised by the prophet Isaiah 60,1 as אור, light, when he wrote: “Arise, shine, for your light has dawned, etc.” There are more such verses such as Psalms 27,1: “G’d is my light and my salvation,” or Psalms 118,27: “the Lord is G’d and He lights up for me.” These verses are implied assurances that there will be a third Temple and that it will endure.

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁאֵין בּוֹנִין לְעוֹלָם בִּנְיָן מְסֻיָּד וּמְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים. אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בְּטִיט וְסָד בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר מָקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד. וְהַלּוֹקֵחַ חָצֵר מְסֻיֶּדֶת וּמְכֻיֶּרֶת הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִקְלֹף הַכְּתָלִים: וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לָאוֹרְחִים מְחַסֵּר מִמֶּנּוּ מְעַט וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם. וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב מְשַׁיֶּרֶת מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם. וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ מְקוֹם הֲנָחַת הַתְּפִלִּין. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלז ה) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קלז ו) "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַםִ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי":

After the Temple was destroyed, the Sages of that generation ordained that one should never build a building whose walls are decorated with ornate designs like the palaces of kings. Instead, one should cover the walls of one's home with mortar and paint over them with lime, leaving a space one cubit square opposite the doorway that is unpainted. If, however, a person buys a dwelling whose walls have been decorated, it may remain as is; he is not obligated to scrape [the designs] from the walls. Similarly, they ordained that a person who sets a table for guests should serve slightly less [than usual] and should leave a place empty, [so that it obviously] lacks one of the dishes that would ordinarily be placed there. When a woman has a set of jewelry made for her, she should refrain from having one of the pieces appropriate for the set made, so that her jewelry is not perfect. Similarly, when a groom marries, he should place ashes on his forehead on the place where one wears tefillin. All of these practices were instituted to recall Jerusalem, as [Psalms 137:5-6] states: "If I forget you, O Jerusalem, may my right hand lose its dexterity. Let my tongue cleave to my palate if I do not remember you, if I do not recall Jerusalem during my greatest joy."

ואף על פי שאחר החרבן התקין רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום, תקנה ראשונה לא זזה ממקומה לעשות אותו היום קדש ולמחר קדש אם היו מאחרין לבא, אלא שמונין למועדות מן הראשון דליכא למיחש לקלקול השיר, שקלקלת החרבן תקנתו. ובן זכאי שנזכר במשנה ריש פרק היו בודקין (סנהדרין פ"ה משנה ב), קודם נשיאותו הוא, שהיה נשיא בזמן החרבן וגלה ליבנה והחזיר הדבר ליושנו בקבלת העדות בלבד, ועדיין חומר קדושה אריכתא כדקאי קאי, לפיכך מצרוף שתי התקנות האלה חוייבנו לחוג את חג ה' זה שני ימים בין בארץ בין חוצה לה ומונין מן הראשון כאמור, ומידיעת השרשים האמתיים הללו ממילא רווחא שמעתא לנוהגים להזכיר בתפלת המוסף 'מלבד עולת החדש'

לעשות זכר לחורבן. ובו ה סעיפים: משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר [פי' מצוייר] כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקת' ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים: וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין: הגה ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן (כל בו) . וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

At the time when the Temple was destroyed, the sages of that generation decreed that one should not paint and mold one's house like the house of kings, but rather one should plaster one's house with mortar and whitewash it with lime. And one should leave a place, a square cubit in size, opposite the entrance, without whitewash. And if one acquires a painted and molded courtyard, this is permitted as it is already like that, and one is not obligated to peel away what is on the walls. And similarly, they decreed that one who lays a table for guests should leave something missing and leave a place without a bowl (that would have been suitable to place there). And when someone makes ornaments/jewellery of silver or gold, they should leave one missing from the kinds of ornament which are customary, so the ornament should not be complete. And when the groom marries a woman, take ashes from burnt food and place them on his head, in the place where the Tefilin rest. Gloss: There are places where they are accustomed to breaking a cup during the wedding ceremony, or placing a black cloth or other such items of mourning on the head of the groom. And all these things are in order to remember Jerusalem, as it is said, "If I forget you, Jerusalem...if I do not raise up Jerusalem over the height [head] of my joyfulness..." [Psalm 137:5-6]

(א) תקנו וכו' - שכל דבר שמחה צריך לעשות בה דבר זכר לחורבן הבית וכמו שכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. (ג) כנגד הפתח - היינו נוכח הפתח כדי שיראה מיד שיכנס בפתח ויש שמניחים פנוי למעלה מן הפתח בגובה ואינו נראה לנכנס ואפשר כדי שיתראה תמיד לפני בעה"ב היושב בפנים שעל רוב הוא יושב אצל הקיר אשר נוכח פתח הבית [שע"ת] ואותו השיור יהיה בלא סיד ודלא כאותן העושין אמה שחור דזהו ג"כ ציור [לבוש] ויש מקומות שעושין שחור וכותבין ע"ז זכר לחורבן ואותן התולין בגדי רקמה סביב כל הכתלים ישיירו ג"כ אמה על אמה: (ז) ומניח מקום פנוי - דאל"ה לא יהיה ניכר החסרון אבל כשיניח פנוי ירגישו שהיה ראוי עוד תבשיל אלא שנחסר [ט"ז] והנה הלבוש השמיט תנאי זה אפשר דס"ל דמחסר מעט לבדה סגי:

משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר, כלומר מצוייר כבניין המלכים. אלא טח ביתו בטיט, וסד בסיד, ומשייר אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד.

א) [סעיף א'] משחרב ביהמ"ק תקנו חכמים וכו' שבכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחרבן הבית. טור וב"י. ואסמכוה אקרא אם אשכחך ירושלים וכו' לבוש. והוא מגמ' בתרא ס' ע"ב: ז) שם. ומשייר מקום אמה כנגד הפתח וכו' כדי שיראהו תמיד כשיוצא ויכנס ויזכור החרבן ויתאונן עליו לבוש. ח"א כלל קל"ז או' א': יט) וכתב בזוהר פ' תרומה דף קנ"ז ע"ב וז"ל מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההוא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה בההוא חדוה ומשתיא דתמן קב"ה חשיב עליה כאלו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא זכאה חולקיה עכ"ל והב"ד היפ"ל ח"ב או' ב' וגם אנו הב"ד לעיל סי' זק"ן או' ח"י:

וענין הוספה זו הוא עיקר המכוון על התרבות תושבע"פ שהוא דייקא נתרבה אחר החורבן בחשכות הגדול. ועי"ז נזכה לאור גדול של בנין בהמ"ק ב"ב כדאי' בתנחו' (פ' נח) ע"פ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. אמנם ע"י הקלקול נצרך דייקא להוסיף בעסק התורה גם בחשכות הלילה והוא בחי' התרבות התושבע"פ כאמז"ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי ועל פ' העם ההולכים בחשך אלו בעלי תלמוד שהוא כדי להאיר על החשכות של היצה"ר המחשיך פני הבריות. וכאמרם ז"ל (בנדרים הנ"ל) ע"פ כי ברב חכמה רב כעס על תושבע"פ שדייקא ע"י רוב כעס של היצה"ר שנתרבה בלבו של אדם נצרך להרוב חכמה שהוא ענין התרבות חכמת תושבע"פ ולכן דייקא לאחר החורבן נתרבה חכמת תושבע"פ ע"י התנאים ואמוראים. ועי"ז נזכה דייקא לתכלית השלימות של בנין בהמ"ק ב"ב וכדאי' ע"פ כי יתנו בגוים בזכות המשניות יגאלו שהוא תושבע"פ וכדאי' בתנחו' (נח) ע"פ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אלו בעלי תלמוד שהקב"ה עתיד להאיר עיניהם לעתיד לבא.

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שנייה במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו יתברך לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו יתברך בנו, עד שיתמלאו אלו חסרונות. והנה אי אפשר שתהיה השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים: "ואסירה כל בדיליך כו'", וזה שרמזו מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, שאין השי"ת משרה שכינתו ולא ישראל מתקבצים למקומם כל זמן שלא נתקנו כל הבקיעים, מפני החשד של חילול השם ח"ו, שיאמרו האומות משא פנים יש בדבר.