Sources explore the practice of rising during night hours to grieve the destruction of the Beis Hamikdash, tracing its roots from Talmudic teachings about midnight spiritual service and rabbinic enactments of mourning, through the Shulchan Aruch's codification of this custom in Orach Chayim.
ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Gemara in Berakhot 3a is the foundational source: Rabbi Eliezer teaches that the night is divided into three watches, and at each watch the Holy One, Blessed be He, sits and roars like a lion over the destruction of the Temple, crying "Woe that I destroyed My house" — and it is at precisely those transitional moments that prayer over the churban and the exile is most fitting.
Shulchan Arukh, Orach Chayim 1:2 codifies this directly: one who rises early to beseech his Creator should time his prayer to the shifts of the watches — at one third of the night, at two thirds, and at the night's end — and the prayer recited at those hours should concern the destruction of the Beit Hamikdash and the exile; it then adds that it is proper for every G-d fearing person to be aggrieved and worried over the churban.
The Beit Yosef traces this ruling explicitly to the Gemara in Berakhot, noting that the Rosh derived from that passage that it is fitting for every G-d fearing person to pour out supplications over the destruction at those hours, citing the verse 'Arise, cry out in the night, at the beginning of the watches' — and Beit Yosef, Orach Chayim 1:13 records this as the direct source chain behind the Shulchan Arukh's ruling.
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 1:8 expands on the reasoning: at the watch-transition times the Holy One remembers the destruction of the Beit Hamikdash, and therefore prayer at those hours over the churban and exile is desirable and close to being accepted — making a G-d fearing person's grief and supplication at that hour especially apt.
Mishnah Berurah 1:9 specifies the kabbalistic refinement: the ideal moment for lamenting the churban is just before chatzos (midnight), after which one should study Torah, and the Kabbalists extolled at length the great virtue of rising at chatzos — a practice already printed in siddurim according to the Arizal.
The Zohar's reading of the midnight moment, as explained by Sulam on Zohar, Lech Lecha 363, depicts chatzos as the point when the north wind stirs, the right and left columns unite, and the Holy One awakens to delight with the righteous — the cosmic backdrop against which the human act of rising to study and mourn carries singular weight.
Recanati on the Torah, Bereshit:180 anchors the practice in David's harp sounding at midnight from the north wind, citing the verse 'At midnight I rise to give thanks to You,' and concludes that chatzos is the fitting time to join with the Congregation of Israel and pray for mercy on her behalf — a reading that ties the personal devotion of chatzos directly to solidarity with Israel's exile.
The broader imperative to mourn the churban — of which the nightly rising is one expression — is grounded in the Gemara's statement in Ta'anit 30b that whoever mourns for Jerusalem will merit to see her future joy, and in Berakhot 31a, where Rabbi Yochanan in the name of Rabbi Shimon ben Yochai rules that one may not fill one's mouth with laughter in exile, since full joy belongs only to the time of redemption.
The verse in Tehillim 137:6 — 'if I do not raise Jerusalem above my highest joy' — supplies the biblical voice of this obligation, while Maamar Mordechai Hilchot Taaniyot U'Vein HaMetzarim 18:27 cites the Shaar HaKavanot to the effect that during the Three Weeks it is a very good and proper practice for every sensitive person to sit in mourning after midday and weep genuinely over the destruction, the afternoon timing linked to the mystical stirring of judgment as the shadows lengthen — the very hour the Temple was set ablaze.
תהילים קל״ז
Psalms 137:6
The psalm expresses the refusal to forget Jerusalem and makes remembrance of her central to ordinary life. It is a foundational biblical source for practices of continual mourning and remembrance of the Churban.
תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃
זכריה ח׳
Zechariah 8:19
The prophet refers to the fasts commemorating national calamity and promises their transformation into joy, grounding Jewish mourning for the Churban in prophetic practice and eschatological hope.
כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃ {פ}
ברכות ג׳ א — ד"ה לְעוֹלָם קָסָבַר שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה
Berakhot 3a:6
The Gemara describes David’s midnight practice: the harp awakened him, and he rose to engage in Torah. This is the principal Talmudic source for rising at chatzot, though it concerns chatzot הלילה rather than midday mourning for the Churban.
לְעוֹלָם קָסָבַר שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְהָא קָמַשְׁמַע לָן: דְּאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בָּרָקִיעַ וְאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג, וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ״. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי, וְאוֹמֵר: ״אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם״. וְאָמַר לִי: בְּנִי, מָה קוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחוּרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת: ״אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם״. וְאָמַר לִי: חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אֶלָּא, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין ״יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹורָךְ״, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ, וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, מַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם.
The Gemara responds: Actually, Rabbi Eliezer holds that the night consists of three watches, and he employs this particular language of watches in order to teach us: There are watches in heaven and there are watches on earth; just as our night is divided into watches, so too is the night in the upper worlds. As it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: The night consists of three watches, and over each and every watch, the Holy One, Blessed be He, sits and roars like a lion in pain over the destruction of the Temple. This imagery is derived from a reference in the Bible, as it is stated: “The Lord roars [yishag] from on high, from His holy dwelling He makes His voice heard. He roars mightily [shaog yishag] over His dwelling place, He cries out like those who tread grapes, against all the inhabitants of the earth” (Jeremiah 25:30). The three instances of the root shin-alef-gimmel in this verse correspond to the three watches of the night. Rav Yitzḥak bar Shmuel said in the name of Rav: The night consists of three watches, and over each and every watch the Holy One, Blessed be He sits and roars like a lion, because the Temple service was connected to the changing of these watches (Tosefot HaRosh), and says: “Woe to Me, that due to their sins I destroyed My house, burned My Temple and exiled them among the nations of the world.” And after this introduction, Elijah said to me: What voice did you hear in that ruin? I responded: I heard a Heavenly voice, like an echo of that roar of the Holy One, Blessed be He (Maharsha), cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations of the world. And Elijah said to me: By your life and by your head, not only did that voice cry out in that moment, but it cries out three times each and every day. Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).
ברכות ג׳ ב
Berakhot 3b:20
The sugya records the watchmen’s signals and David’s rising, preserving the tradition of a king who arose during the night for spiritual service. It is a root for later discussion of rising at chatzot, but not itself a source for midday mourning.
וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״!
בבא בתרא ס׳ ב
Bava Batra 60b:11
The Gemara discusses the enactments instituted after the Churban and includes the famous teaching that a person should mourn with Jerusalem and share in its distress. It is a major rabbinic root for ongoing, everyday remembrance of the destruction.
תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אִי אַתֶּם אוֹכְלִין בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִין יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר – שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? נִשְׁתֶּה יַיִן – שֶׁמְּנַסְּכִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל?
תענית ל׳ ב — ד"ה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים
Taanit 30b:4
The Sages teach that whoever performs labor on the Ninth of Av and does not mourn for Jerusalem will not see her future joy, deriving from Isaiah 66:10 that mourning for Jerusalem merits witnessing her rejoicing, while failure to mourn means missing that joy; a baraita similarly condemns eating meat or drinking wine on the Ninth of Av.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַים וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״, מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם״.
And the Sages say: Whoever performs labor on the Ninth of Av and does not mourn for Jerusalem will not see her future joy, as it is stated: “Rejoice with Jerusalem and be glad with her, all who love her; rejoice for joy with her, all who mourn for her” (Isaiah 66:10). From here it is stated: Whoever mourns for Jerusalem will merit and see her future joy, and whoever does not mourn for Jerusalem will not see her future joy. This is also taught in a baraita: Whoever eats meat or drinks wine in the meal before the Ninth of Av, about him the verse states: “And whose iniquities are upon their bones, because the terror of the mighty was in the land of the living” (Ezekiel 32:27).
See also
ברכות ל״א א — ד"ה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן
Berakhot 31a:4
The Gemara teaches the obligation to bless God for the bad just as for the good, a broader framework for receiving calamity and mourning the Churban, though it does not prescribe the chatzot practice itself.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה״. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁ״יֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה״. אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכִּי שַׁמְעַהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ.
In a similar vein, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: One is forbidden to fill his mouth with mirth in this world, as long as we are in exile (ge’onim), as it is stated: “When the Lord returns the captivity of Zion we will be as dreamers” (Psalms 126:1). Only “then will our mouths fill with laughter and our lips with song” (Psalms 126:2). When will that joyous era arrive? When “they will say among nations, the Lord has done great things with these” (Psalms 126:2). They said about Reish Lakish that throughout his life he did not fill his mouth with laughter in this world once he heard this statement from his teacher, Rabbi Yoḥanan.
מסכת סופרים, יח ז
Tractate Soferim 18:7
One who reads Eichah says "Blessed is the true Judge," and some place the Torah on the ground in black covering and say "The crown of our head has fallen," reciting and eulogizing as if standing before a corpse; some change their seating positions, some descend from their benches to the ground, all wallow in ashes, and do not greet one another throughout the night and day until the people complete their dirges at the time of reciting Kinot, speaking mundane matters and going outside is forbidden so as not to interrupt one's heart from mourning, and likewise it is all the more so to converse with a non-Jew.
והקורא אומר ברוך דיין האמת ויש שמניחין את התורה על הקרקע (באבילות) [בעטיפה] שחורה ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו ויש שמשנין את מקומן ויש שיורדין מספסליהם למטה וכולן מתפלשין באפר ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבלות (וכן כל) [וכל] שכן לשוח עם הנכרי:
הרקאנטי, בראשית דף יד, ועיין שם עוד
Recanati on the Torah, Bereshit:180
From David's harp that would play at midnight due to a north wind, one learns that David would rise from his bed at that time to strengthen himself in prayer, as indicated by the pasuk "at midnight I rise to give thanks to you"; some say midnight is a time of seeking mercy, supported by the pasuk "for this let every pious one pray to You at a time of finding," which Chazal interpret as referring to the third watch when a woman speaks with her husband, and the author concludes that at midnight one should join with Klal Yisrael to seek mercy for it and its children, as alluded to in the pasuk "spread Your wings over Your maidservant," and similarly regarding the measure of justice as stated in "at midnight I rise to give thanks to You concerning the judgments of Your righteousness.
ומכאן תבין מאמר רז"ל על כנורו של דוד שהיה מנגן בחצי הלילה מפני רוח צפונית שהיתה מנשבת בו. ואז היה קם דוד ממטתו להגביר כחו שנאמר חצות לילה אקום להודות לך כדי להתחבר עמה כמו שאמר בזה המאמר זכאה הוא מאן דאיתער לזווגא ליה ויש אומרים כי זמן בקשת רחמים הוא בסוף הלילה שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא ואמרו רז"ל לעת מצא זו אשה ר"ל במשמרה שלישית שאשה מספרת עם בעלה והבן זה. ואע"פ שאני איני כדאי אני אכריע והוא האמת כי בחצות הלילה ראוי להשתתף עם כנסת ישראל ולבקש רחמים עליה ועל בניה כענין שהיא עושה למעלה שנאמר ופרשת כנפיך על אמתך או הירא ממדת הדין כענין שנאמר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך הרומז למדת הדין אמנם בקשת צרכיו בסוף הלילה שתינוק יונק משדי אמו ועדין אבאר זה בגזרת האל.
מאירי, משיב נפש מאמר פרק יב
Some elders practice remaining in the synagogue all night reciting praises and thanksgiving to God, though others do not follow this practice; the Gemara in Masechet Yoma states that the prominent men of Jerusalem did not sleep at all throughout the night so that the High Priest would hear the sound of the shovel and sleep would not overtake him, and it is taught that they do this in the peripheries as well, except that they sin.
ומקצת זקנים נוהגים להתעכב בבית הכנסת כל הלילה ולעשות בדברי שבח והודאה להשי"ת, ויש שאינם נוהגים כן, ובמסכת יומא אמרו ז"ל מיקירי ירושלים לא היו ישנים כלל כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו, ותניא בגבולין עושין כן, אלא שחוטאין...
ספר חסידים, קב
Sefer Chasidim 102
This passage is associated with practices of mourning and remembrance for Jerusalem and the Temple, reflecting the pietist ideal of expressing the Churban through personal conduct. The exact relationship to the later chatzot custom should be read comparatively with the halakhic sources.
ואסור להרוג כינה על שלחן שאוכלים עליו. וההורג עליו כאילו הורג על המזבח כי השלחן הוא המזבח שנאמר (יחזקאל מא כב) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת ברכת המזון משום שנאמר (שמות כ כב) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. ואסור לכתוב בספר פלוני חייב לי כך וכך. וסביביו נשערה מאד מכאן שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה. לפי שכיזבה שרה על ידי יצחק. ותכחש שרה לאמר וגו' לפיכך בא סיבת מיתתה על ידי יצחק כשמעה שמועת העקידה פרחה רוחה ומתה על ידי יצחק:
recovered from “Shulchan Arukh, Orach Chayim 1:3”
שולחן ערוך, אורח חיים א׳ — ד"ה המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות
Shulchan Arukh, Orach Chayim 1:2
One who rises early to pray should aim for times when the angels change shifts—after the first third, two thirds, and end of night—and the prayer recited at those times should concern the destruction of the Beis Hamikdash and exile, which is fitting for every God-fearing person to grieve and worry about.
המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה: ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש:
One who wishes to get up early and pray before his creator should try to do so at the times when the angels change shifts. This occurs after one third of the night, after two thirds and after the night is over. The prayer that one prays at those times should be concerning the destruction of the Beis Hamikdash (Holy Temple) and on the exile. It is proper for every G-d fearing person to be aggravated and worried about the destruction of the Beis Hamikdash.
See also
בית יוסף, אורח חיים א׳ — ד"ה ומ"ש וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות
Beit Yosef, Orach Chayim 1:13
Beit Yosef discusses the Tur’s opening rulings on mourning the Churban, including the custom of rising at midday, and relates the practice to its rabbinic and post-Talmudic sources.
ומ"ש וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות וכולי בריש ברכות (ג.) אהא דאמרינן ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקב"ה אומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו' כתב הרא"ש וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בה"מ כמו שנא' קומי רני בלילה לראש אשמורות:
משנה ברורה א׳ — ד"ה (ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים
Mishnah Berurah 1:9
Mishnah Berurah explains the practical custom of rising at chatzot to mourn the Churban and notes the devotional character of the practice within the laws of daily conduct.
(ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום, ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות. והיא י"ב שעות אחר חצי היום. והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ויש אומרים אז "שומרים לבוקר". ואם הוא קרוב להנץ החמה, יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואחר כך יאמר "שומרים לבוקר". ואחר התיקון, שיעור משניות קודם לכל דבר. ואם זכה לחכמת האמת, עת ההיא מסוגלת מאוד. האחרונים קיבלו, מ"שכבי" עד "קומי", היינו משבועות שאומרים "שכבי" עד תשעה באב שאומרים "קומי", אין צריך לקום בלילה. ויש אומרים, מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום. והנוהגים על פי קבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בציבור, אין למונעם, ואדרבה, ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לו, דבית הכנסת קדיש טפי, וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה. ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מחמת שהוא חלש בטבעו, או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפילה, מוטב לישן כל הצורך. ומכל מקום יהיה זהיר מאוד לקום שעה, ולפחות חצי שעה, קודם קריאת השַמָש לבית הכנסת, כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בציבור ובנקיות.
It is fitting for everyone - The Kabbalists explained at length about the great virtue of getting up at midnight because it is very great. It is already [commonly found] printed in siddurim, how this is to be done according to the Arizal. Midnight is always exactly at the middle of the night in any place, even if the nights are long or short. It is 12 hours after midday. The time to cry for the Churban is more fitting to be just a little before midnight; and from midnight and on, one should study Torah; and at the end of the night one should ask for his needs. There are some who recite "Shomrim Laboker" at that point. If it is close to sunrise, one should say the Psalms and skip the Lamentations, and then recite "Shomrim Laboker". And after the Tikun, one should learn Mishnayos before anything else. If one is fortunate to know "Chochmat Emet" (ie. Kabbalah), this is a very favorable time. The later rabbinic authorities have an accepted tradition that from "Shichvi" to "Kumi", meaning, from the weeks that they say "Shichvi" until Tisha B'av, where they say "Kumi", one does not need to get up in the night. Some people say from Tu B'av until the 15th of Iyar one should get up in the night. Those who conduct themselves based on Kabbalah hold that one must always awaken [to say Tikun Chatzot]. A group [of men] who join together to recite Tikun Chatzot collectively - we do not stop them, and just the opposite [is true] - "In the multitude of the people is the glory of the King" (Proverbs 14:28). And even better is for them to recite the Tikun in the synagogue [itself], rather than reciting it in the room adjacent to it, for the synagogue has more sanctity, and they should also [try to] be from the first ten [men to arrive]. And one must be very very careful regarding idle chatter when they awake in the night. And one who is not able to wake up before the morning light because he is of a weak nature, or because he knows that if does wake up at the latter part of the night he will [end up] sleeping during the prayer [services], it is better [for him] to sleep as much as he needs. Nevertheless, he should be very careful to wake up one hour, or at least a half hour, before the calling of the attendant [to wake up everyone to come] to the synagogue, so that he will be able to prepare himself to pray with the congregation and with cleanliness.
See also
רמח"ל, דרך ה', חלק ד פרק ו, א טז
Derekh Hashem, Part Four, On the Daily Order of Prayer:16
Even evening prayer itself was initially optional until it was established as an obligation, so certainly the tikkun chatzos haLaila (midnight rectification) is optional; the three daily prayers were instituted by the Patriarchs and are therefore obligatory for all Israel, whereas the midnight tikkun was something David himself hastened to perform, as it says "at midnight I rise to give thanks to you," and David completes together with the Patriarchs the rectification of Israel.
וכבר אפי׳ תפלת ערבית עצמה רשות היתה אלא שקבעוה חובה כ״ש תיקון חצות הלילה. והנה תראה כי הג׳ תפלות אבות תקנום ומצד זה מוטל על כל ישראל לסדרם. ואולם תיקון חצי הלילה האחרונה דוד נזדרז בו וכמ״ש חצות לילה אקום להודות לך. והוא המשלים עם האבות תיקונם של ישראל וכמש״ל.
לבוש מלכות, Orach Chayim תקנ״ט:ו׳ — ד"ה ואם יש אבל בעיר
Levush, Orach Chayim 559:6
People observed as mourners go to the synagogue at night and remain there through the day until the elegies end, after which the cantor begins reciting comfort passages (skipping certain liturgical elements that affirm God's covenant or describe the Temple service); the practice extends the elegies close to midnight, and upon leaving the synagogue mourners would visit the cemetery to intensify mourning, then sit on benches rather than the ground upon returning home.
ואם יש אבל בעיר, הולך בלילה לבית הכנסת, וגם ביום עד שיגמרו הקינות, שהרי גם כל העם הם כאבלים ומותר לו לשבת עמהם. ואחר שגמרו הקינות מתחיל הש"ץ ואומר "שומרון", "עד אנה בכיה בציון תרחם", ואומרים קצת פסוקי דנחמה כדי לפסוק בנחמה. אשרי ובא לציון, ומדלגין ואני זאת בריתי, שאין מקיימין ברית על הקינות. קדיש בלא תתקבל. ואין אומרים אין כאלהינו ופיטום הקטורת אפילו במקום שנהגו לאומרו בחול, שאין קטורת היום. עלינו לשבח, קדיש יתום. נוהגין להאריך בקינות עד סמוך לחצות, ומיד שיוצאין מבית הכנסת נוהגין ללכת לבית הקברות כדי לעורר האבילות. וכשחוזרין לביתם נוהגין לישב על הספסלים ולא על גבי הקרקע:
recovered from “Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 1:5”
שולחן ערוך הרב, אורח חיים א׳ — ד"ה טוֹב לְהַשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 1:8
It is proper to rise before dawn to supplicate before the Creator, and it is especially good to supplicate at the times when the watches change—at the end of the first third of night, the end of the second third of night, and the end of night—because at these times the Holy One, blessed be He, remembers the destruction of the Temple; therefore prayer offered at such times concerning the destruction and exile is acceptable and likely to be received, and it is fitting for one who fears Heaven to be distressed and grieved at that hour and pour out supplications over the destruction of the Temple, as written "Arise, cry out in the night at the beginning of the watches.
טוֹב לְהַשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר, לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ. וְטוֹב שֶׁיִּתְחַנֵּן בְּשָׁעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת הַמִּשְׁמָרוֹת, שֶׁהֵן: לְסוֹף שְׁלִישׁ הַלַּיְלָה, וּלְסוֹף שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה, וְלִבְסוֹף הַלַּיְלָה, שֶׁבְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא זוֹכֵר לְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וכו', לָכֵן הַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל הָאָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עַל הַחֻרְבָּן וְהַגָּלוּת — רְצוּיָה וּקְרוֹבָה לְהִתְקַבֵּל. לָכֵן רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְּהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְלִשְׁפֹּךְ תַּחֲנוּנִים עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת". וּמִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה". וְיֵשׁ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְטוֹב לְחַבֵּר יוֹם וָלַיְלָה בְּתוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, הֵן בַּבֹּקֶר הֵן בָּעֶרֶב:
מאמר מרדכי הלכות תעניות ובין המצרים, י״ח:כ״ז — ד"ה בימי בין המצרים
Maamar Mordechai Hilchot Taaniyot U'Vein HaMetzarim 18:27
Sha'ar HaKavanos states that during the three weeks between the 17th of Tammuz and the 9th of Av, it is a good and proper custom for those of devoted spirit to sit in mourning after midday each day and weep genuinely over the churban; the reason this occurs after noon is that this is when divine judgments are aroused, corresponding to the verse "as the shadows of evening extend," and for this reason the Temple was burned after midday.
[הערה 56] – שער הכוונות (עניין בין המצרים): "ענין בין המצרים, והם כ"א ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב, מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. וטעם היות זה אחר חצות היום הוא כי אז הוא התעוררות הדינין בסוד 'כי ינטו צללי ערב' אשר לסבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום.
זהר, לך לך שסג, ועיין שם עוד
Sulam on Zohar, Lech Lecha 363
At chatzos, when the roosters stir, the northern side (left line) awakens through wind in a quality of illumination representing wisdom without mercy, and the southern side (right line) rises through its scepter in a quality of mercy; these two sides become united and incorporated into each other, the stringencies of the left side become sweetened through mercy, and then the Holy One, blessed be He, awakens in His manner to delight with the righteous in the Garden of Eden, so that one who rises at that hour to engage in Torah study merits that the Holy One and all the righteous in Eden listen to his voice.
בפלגות ליליא וכו': בחצות הלילה כשהצפורים נעורים, דהיינו התרנגולים, נתעורר צד צפון ברוח, דהיינו קו שמאל בבחינת הארת השורק, שה"ס הארת חכמה בחוסר חסדים שה"ס ג"ר דרוח. קם בקיומו השרביט של צד דרום דהיינו קו הימין שה"ס חסדים, ונזדווג באותו הרוח דקו שמאל, ונכללו זה בזה, ואז שככו דיניו של קו שמאל, ונמתק בחסדים. אז נתעורר הקב"ה במנהגו להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. (וביאור הדברים עי' לעיל דף נ"ג ד"ה פירוש. בההוא שעתא וכו': בשעה ההיא, אשרי חלקו של האדם הקם להשתעשע בתורה, כי הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו. זהו שכתוב, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני.
שאלה א זמני חצות היום והלילה לזמן תיקון חצות שאלה: כיצד מחשבים את חצות היום וחצות הלילה לתיקון חצות וכיו"ב? תשובה: יש לחשב את כל שעות היום לי"ב שעות זמניות, וחצות היום הינו מתחילת שעה שביעית זמנית של היום, ואותה שעה בלילה היא גם חצות לילה. שאלה ב כוונה בתיקון חצות שאלה: מדברי הרב בספרו "ספר הלכה" חלק א', משמע שראוי לכל אדם לומר תיקון חצות, להצר על גלות השכינה ולקוות לבניין בית-המקדש. [הערה 1] תשמ"ה 220-1. [הערה 2] כתב בשו"ע (או"ח סי' רל"ג סעי' א'), וז"ל: "מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה – יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע. הגה: ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות והם נקראים שעות זמניות, וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, משערינן לשעות אלו", וכתב הרמ"א שם: "ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך; ובדיעבד או בשעת הדחק – יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים" , וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פ"א סעי' כ"ט). [הערה 3] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת וישלח סעי' ד'), וז"ל: "זמן תיקון חצות המוסכם ע"פ הקבלה האמיתית הוא אחר י"ב שעות מחצות היום כשהחמה בראש כל אדם, שאז הוא חצות היום בודאי וכמ"ש רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום. וכו' ושמעתי שגם החסידים בעה"ק ירושלים תוב"ב אין הולכים בתיקון חצות אחר סברת בית דוד, אלא חושבין מזריחת השמש על הארץ". [הערה 4] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קל"ז. [הערה 5] מאמר מרדכי (לימות החול פרק א' סעי' כ"ז-כ"ח).
from our library copy — not yet checked against the original
ענין שליטת כחות הטומאה בלילה: סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם וישוטטו ענפיהם בעולם. וכיונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבקר שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב. והוא מה שביאר דהמע״ה תשת חשך ויהי לילה וכו׳ תזרח השמש וכו׳ יצא אדם לפעלו וכו׳. ואולם כל הענינים האלה בכל גבוליהם ושיעוריהם משתרשים בשרשי יסודות ההנהגה כפי הבחנות ההשפעות הנשפעות לברואים בכל מדריגותיהם וכמ״ש בח״א ע״ש. וצריך שתדע שאעפ״י שע״ד כלל נאמר שהלילה היא זמן שליטת הכחות האלה הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה אך בחצות הילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו ית׳ בכל העולמות וניטלת השליטה מכחות הרע וענפיהם נגרשים ממקום הישוב ומתחלת ההארה של היום להתעורר עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה ומתחדש בה כל המציאות: ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטות כחות אלה בלילה וגירושם שנגרשים ביום הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה צריך שיהיה העולם בחקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו באופן שכך יהיה אפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו כמו להעדר התפשטותו בהם. ואולם לשיהיה זה גזרה החכמה העליונה היותו ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק א׳ שיתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו. והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם ויהיה חלק אחר שיטול ממנו השליטה ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשיו. והנה שם שתי מציאיות חזקים שהם האור והחשך נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שביארנו בח״א ונתן להם חלק בזמן והיינו היום והלילה ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה שזכרנו וגירושם והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמ״ש: ענין שליטת כחות הטומאה בלילה: סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם וישוטטו ענפיהם בעולם. וכיונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבקר שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב. והוא מה שביאר דהמע״ה תשת חשך ויהי לילה וכו׳ תזרח השמש וכו׳ יצא אדם לפעלו וכו׳. ואולם כל הענינים האלה בכל גבוליהם ושיעוריהם משתרשים בשרשי יסודות ההנהגה כפי הבחנות ההשפעות הנשפעות לברואים בכל מדריגותיהם וכמ״ש בח״א ע״ש. וצריך שתדע שאעפ״י שע״ד כלל נאמר שהלילה היא זמן שליטת הכחות האלה הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה אך בחצות הילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו ית׳ בכל העולמות וניטלת השליטה מכחות הרע וענפיהם נגרשים ממקום הישוב ומתחלת ההארה של היום להתעורר עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה ומתחדש בה כל המציאות: ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטות כחות אלה בלילה וגירושם שנגרשים ביום הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה צריך שיהיה העולם בחקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו באופן שכך יהיה אפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו כמו להעדר התפשטותו בהם. ואולם לשיהיה זה גזרה החכמה העליונה היותו ראוי שבזמן עצמו יהיה חלק א׳ שיתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו. והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם ויהיה חלק אחר שיטול ממנו השליטה ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשיו. והנה שם שתי מציאיות חזקים שהם האור והחשך נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שביארנו בח״א ונתן להם חלק בזמן והיינו היום והלילה ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה שזכרנו וגירושם והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמ״ש:
from our library copy — not yet checked against the original
...אמר רבי אושעיא אמר רבי אחא, הכי קאמר דוד, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה, רבי זירא אומר, עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס, מכאן ואילך היה מתגבר כארי, רב אשי אמר, עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות... ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת, השתא משה רבינו לא הוה ידע, דכתיב כחצות הלילה, אילימא דאמר ליה קודשא בריך הוא כחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא, אלא דאמר ליה בחצות, ואתא איהו ואמר כחצות, אלמא מספקא ליה, ודוד הוה ידע, דוד סימנא הוה ליה, דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה...
from our library copy — not yet checked against the original
אמר התינוק אני שמעתי כי לילה היא זמן שליטת הדין של המלכות, ובכל מקום (סתם לילה) היא דין, ומה שאמר חצות לילה הוא משום שהמלכות יונקת אז בשתי בחינות, בדין ובחסד, וודאי הוא שחצי לילה הראשון הוא דין, כי מחצה האחרת מאיר הפנים מצד החסד, ועל כן כתוב חצות לילה, דהיינו המחצה של חסד...
from our library copy — not yet checked against the original
משום כשנחצה הלילה וקדושה העליונה נתעוררה, ואדם הישן במטתו אינו מתעורר להשגיח בכבוד רבונו, הרי הוא מתקשר בסוד המוות, ומתדבק במקום אחר, ועל כן היה דוד המלך קם תמיד בחצות לילה להשגיח בכבוד רבונו חי אצל חי...
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: The Table - Shulchan
Filed under: Zecher L’Churban
Filed under: Shulchan Aruch
Chassidic and classical Jewish sources explore simcha (joy) as a foundational element of avodas Hashem. The sources teach that authentic service of God requires not mere compliance, but genuine joy and inner vitality, which elevate the worshipper's connection to the divine and remove obstacles to true devekut.
Sources examine whether Jewish law imposes a binding obligation to settle in the Land of Israel, addressing the obligation's source in Scripture and Rabbinic tradition, its scope and exceptions, and how it applies in different historical periods and personal circumstances.
These sources address the halachic requirements for lighting Shabbat candles before sunset, clarifying who bears primary obligation in the household and the spiritual dimensions of the practice. Both men and women are obligated, though women are particularly charged with the responsibility due to their presence in the home, and the candles serve as a means of sanctifying Shabbat while representing the divine light revealed on this holy day.
These sources explore the connection between Elul as a season of repentance and spiritual elevation, and Eretz Yisrael as the place where the Jewish people's covenant with God is uniquely expressed and where sins are forgiven. Together they illuminate how the Land serves as the spiritual center for collective teshuvah and divine communion.
The Maor VaShemesh (Rabbi Kalonymus Kalman Epstein) presents key Hasidic teachings on spiritual devotion, including the role of self-nullification before the divine will, the purpose of creation as cleaving to God through Torah and mitzvot, the renewal of Torah in each generation through the tzaddik's transmission, the inner journey of spiritual refinement, and the continuous dynamic of spiritual ascent and descent.
These sources explore the Jewish customs and spiritual significance of naming children, tracing the practice from Biblical examples of name-giving and name-changes to Talmudic teachings on how names influence character and destiny, and concluding with codified halakhic practices for the timing of a baby's name.