Milking Animals on Shabbat for Relief

כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ {ס}

When you see the donkey of your enemy lying under its burden and would refrain from raising it, you must nevertheless help raise it.

לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ {ס}

If you see your fellow Israelite’s donkey or ox fallen on the road, do not ignore it; you must raise it together.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן — כִּגְרוֹגֶרֶת. הַמְכַבֵּד, וְהַמְרַבֵּץ, וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ, שָׁגַג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, הֵזִיד בְּיוֹם טוֹב — לוֹקֶה אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת. רַב נַחְמָן בַּר גּוּרְיָא אִיקְּלַע לִנְהַרְדָּעָא. בְּעוֹ מִינֵּיהּ: חוֹלֵב, מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם חוֹלֵב. מְחַבֵּץ, מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם מְחַבֵּץ. מְגַבֵּן, מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם מְגַבֵּן. אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבָּךְ קָטֵיל קְנֵי בְּאַגְמָא הֲוָה. אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ: חוֹלֵב חַיָּיב — מִשּׁוּם מְפָרֵק. מְחַבֵּץ חַיָּיב — מִשּׁוּם בּוֹרֵר, מְגַבֵּן חַיָּיב — מִשּׁוּם בּוֹנֶה.

The Sages taught in a baraita: One who milks an animal, and one who sets milk to curdle, and one who makes cheese, in the measure of a dried fig-bulk, and one who sweeps the house, and one who sprinkles water on the floor, and one who removes honeycombs, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally on a Festival, he receives forty lashes; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: Both this, on Shabbat and that, on a Festival, these actions are only prohibited due to a rabbinic decree, not by Torah law. Therefore, one is neither liable to bring a sin-offering nor to receive lashes for performing those actions. The Gemara relates: Rav Naḥman bar Gurya happened to come to Neharde’a. The students asked him: For what prohibited labor is one who milks liable? He said to them: For milking. For what prohibited labor is one who sets milk to curdle liable? He said to them: For setting milk to curdle. For what is a person who makes cheese liable? He said to them: For making cheese. They said to him: Your teacher was a reed cutter in a swamp who did not know how to explain the mishna to his students. He came and asked those questions in the study hall. They said to him: One who milks is liable for performing the prohibited labor of extracting, which is a subcategory of threshing, on Shabbat. This is because when one extracts milk from a cow it is similar to the act of threshing, where one removes the desired content from its covering. One who sets milk is liable for the prohibited labor of selecting because part of the milk is separated and made into congealed milk. And one who makes cheese is liable for building because the cheese within the milk assumes a solid form, which is similar to the process of building.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם — מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָלְתָה — עָלְתָה. לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה, הָא — דְּאִי אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה. אֶפְשָׁר בְּפַרְנָסָה — אִין, וְאִי לָא — מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ. וְהָא קָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֵנוֹ! סָבַר מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֵנוֹ דְּרַבָּנַן, צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, וְאָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וְדָחֵי דְּרַבָּנַן.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said: With regard to an animal that fell into an aqueduct, one brings cushions and blankets, and throws them into the water ditch, and places them beneath the animal in the aqueduct. And if the animal thereby emerges, it emerges. The Gemara answers: This is not difficult, as there is room to distinguish between the cases. This, the Tosefta in which it was taught that one provides the animal with sustenance, is referring to a case where it is possible to provide it with sustenance. That, the mishna in which Rav said that one brings cushions and blankets, is referring to a case where it is impossible to provide it with sustenance. Where it is possible to provide it with sustenance, yes, he does so. And if it is not possible to provide it with sustenance, he brings cushions and blankets and places them beneath the animal. The Gemara asks: Does he not, by placing the cushions and blankets, negate a vessel’s preparedness? The cushions and blankets are no longer fit for their designated use on Shabbat, and this negation of their designated use is similar to the prohibited labor of dismantling. The Gemara answers: Rav holds that negating a vessel’s preparedness is prohibited by rabbinic law. Causing a living creature to suffer is a Torah prohibition. And a matter prohibited by Torah law comes and overrides a matter prohibited by rabbinic law.

מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נִלְמַד צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא. וַאֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קָאָמַר, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי. אֲבָל מְסַיְּימִי קְרָאֵי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, מִשּׁוּם מַאי? לָאו מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דָּרְשִׁינַן? לְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מִי סָבְרַתְּ פָּטוּר פָּטוּר לִגְמָרֵי? וְדִלְמָא פָּטוּר בְּחִנָּם, וְחַיָּיב בְּשָׂכָר. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: כִּי אִיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבֵד גַּבֵּיהּ בְּחִנָּם, וְכִי לֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבֵד גַּבֵּיהּ בְּשָׂכָר, וּלְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא.

From the statements of both of these tanna’im it can be learned that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. As even Rabbi Shimon says that he disagreed with the opinion of the Rabbis only because the verses are not clearly defined; but had the verses been clearly defined, we would have learned the same a fortiori inference. Due to what factor can that inference be learned? What, is it not due to the matter of suffering of animals, which is a factor in unloading and not a factor in loading, that we would have learned the a fortiori inference? The Gemara rejects that proof: Actually, one could say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. And when the tanna exempts the passerby when the owner does not participate in unloading the burden, do you maintain that exempt means completely exempt? Perhaps it means that the passerby is exempt from unloading the burden for free, but is obligated to do so for remuneration; and this is what the Merciful One said: If its owner is working with the passerby, perform the unloading with him for free; and if its owner is not working with the passerby, perform the unloading for him for remuneration. And actually, the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law.

וְהָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשַׁיהּ. רַב אָמַר: לְיַבֵּשׁ מוּתָּר וְלֹא לֵחָלֵב, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר. וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַהָא: עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ אֲבָל לֹא לֵחָלֵב. מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ: כָּךְ הֲלָכָה, אֲבָל מִי מֵפִיס אֵיזוֹ לְיַבֵּשׁ וְאֵיזוֹ לֵחָלֵב? וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵין מַכִּירִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר. אָמַר שְׁמוּאֵל: וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא.

Our mishna continues: And the she-goats may go out with their udders bound. Rabbi Yosei prohibits doing so. Rabbi Yehuda distinguishes between a case where the udders were bound to dry the milk supply and a case where they were bound to conserve the milk. It was stated that the amora’im disagreed with regard to the ruling in this dispute: Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. And there are those who teach this halakha independent of the mishna. Rav said: If the udders were bound to dry the milk supply it is permitted, and not if they were bound to conserve the milk. And Shmuel said: Both this and that are prohibited. And there are those who taught this dispute with regard to this baraita: Goats may go out with their udders bound to dry the milk supply but not to conserve the milk. In the name of Rabbi Yehuda ben Beteira they said: That is the halakha, based on the letter of the law, but who can cast lots to determine by sight alone which udder is bound to dry the milk supply and which was bound to conserve the milk? And since one cannot distinguish between them, the Sages said: Both this and that are prohibited. Shmuel said, and some say Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira. In terms of practical halakha, according to all versions of the disagreement, Shmuel holds that it is prohibited in both cases. When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of the anonymous first tanna of the mishna. He permits goats to go out with their udders bound in all cases.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: שִׁבְקֵיהּ, כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תּוֹלִין טְרַסְקָל לִבְהֵמָה בְּשַׁבָּת, וְקַל וָחוֹמֶר לְמַרְדַּעַת. וּמָה הָתָם דְּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג שְׁרֵי, הָכָא דְּמִשּׁוּם צַעַר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. רַב פָּפָּא אָמַר: כָּאן לְחַמְּמָהּ, כָּאן לְצַנְּנָהּ. לְחַמְּמָהּ, אִית לַהּ צַעֲרָא. לְצַנְּנָהּ, לֵית לַהּ צַעֲרָא. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: חֲמָרָא אֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז קָרִיר לַהּ.

Rabbi Zeira said to Rav Asi: Leave Rabbi Ḥiyya, and do not raise an objection to his statement, as he agrees with his teacher. As Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One may hang a basket with fodder around the neck of an animal on Shabbat, and by means of an a fortiori inference, derive that one may place a saddlecloth on an animal’s back on Shabbat. What is the a fortiori inference? Just as there, placing the basket of fodder so that the animal can eat without bending down, which is done for the animal’s pleasure, is permitted; here, placing the saddlecloth, which is done to prevent the animal from suffering from the cold, all the more so should be permitted. Rav Pappa said: There is a distinction between the two cases: Here, where the Sages permitted placing a saddlecloth on a donkey on Shabbat, it is to warm the animal. There, where the Sages prohibited removing a saddle, it is to cool the animal. Placing the saddlecloth to warm the animal is permitted because otherwise it experiences discomfort from the cold. However, removing the saddle to cool the animal is prohibited because the animal does not experience discomfort from excessive heat. And that is the folk saying that people say: A donkey, even in the summer season of Tammuz, is cold. Therefore, seeing to the animal’s warmth is more important.

מַתְנִי׳ מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְּהֵמָה, וּמְפַסְפְּסִין אֶת הַכִּיפִין, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין. אֵין מְרַסְּקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְּהֵמָה, בֵּין דַּקָּה וּבֵין גַּסָּה. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה. מַתְנִי׳ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְלֹא דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. וְאֵין מַאֲמִירִין אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, אֲבָל לֹא גּוֹבְלִין. וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין, וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסָיוֹת.

MISHNA: One may untie peki’in of grain before an animal on Shabbat, and one may spread the kifin but not the zirin. These terms will be explained in the Gemara. One may not crush hay or carobs before an animal on Shabbat in order to facilitate its eating. He may do so neither for a small animal [daka] nor for a large one. Rabbi Yehuda permits to do so with carobs for a small animal, because it can swallow the hard carobs only with difficulty. MISHNA: One may not forcibly overfeed a camel on Shabbat and one may not force-feed it, even if in doing so he does not overfeed the camel. However, one may place food into its mouth. And the mishna makes a distinction, which will be explained in the Gemara, between two manners of placing food in the mouths of cattle. One may not place food in the mouths of calves on Shabbat in the manner of hamra’a, but one may do so in the manner of halata. And one may force-feed chickens. And one may add water to bran used as animal feed, but one may not knead the mixture. And one may not place water before bees or before doves in a dove-cote, because they are capable of finding their own food; however, one may place water before geese and chickens and before hardisian [hardeisiyyot] doves.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁיּוֹנְקִים מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי, וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה — אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב אָסוּר! לָא צְרִיכָא דְּאִיכָּא צַעֲרָא.

The Gemara analyzes the last opinion in the above baraita. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival. The Gemara inquires: What are the circumstances? If there is imminent danger to a person, even on Shabbat it should also be permitted. And if there is no danger, even on a Festival it should be prohibited. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where there is suffering, i.e., they suffer from thirst but no danger is involved.

וּבִבְהֵמָה אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וְכֵן פּוֹרְקִין הַמַּשּׂאוֹי מֵעַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:

[This leniency is granted] in consideration of the pain [endured] by the animal. Similarly, we may remove a load from an animal on the Sabbath, because of the pain [endured] by the animal.

בהמה שנפלה לאמת המים אם אינו יכול לעשות לה תקנה במקומה מותר להביא כרים וכסתות וליתן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו וכן מותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו כיון שהחלב מצערה והחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו ולמוצאי שבת מותר וכתבו ה"ר יונה וה"ר מאיר מרוטנבורק שצריך לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל מי שיש לו נער עכו"ם ורוכב על בהמה בשבת כשמוליכים להשקותה א"צ למונעו שהרי החי נושא את עצמו אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר:

וְהַחוֹלֵב לְתוֹךְ הָאֹכֶל אוֹ הַיּוֹנֵק בְּפִיו פָּטוּר וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּחֲלֹב לְתוֹךְ הַכְּלִי:

שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת – שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אֲנַחְנוּ, וְלֹא נַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת לְבָנֵינוּ וַעֲבָדֵינוּ וּבַהֲמוֹתֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ י) לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה וְגוֹ'. וְאֵין סָפֵק כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהַכָּתוּב הוֹצִיא אִסּוּר הַמְּלָאכָה בָּנוּ וּבַבָּנִים וּבָעֲבָדִים וּבַבְּהֵמוֹת בְּלָאו אֶחָד, שֶׁאֵין הָעִנְיָן שָׁוֶה, כִּי הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּגוּפוֹ יִתְחַיֵּב מִיתַת בֵּית דִּין אִם הוּא מֵזִיד.

וְעוֹד נֹאמַר בְּטַעַם הַשְּׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר וּבְסַכִּין בָּדוּק, כְּדֵי שֶׁלֹּא נְצַעֵר בַּעֲלֵי הַחַיִּים יוֹתֵר מִדַּאי, כִּי הַתּוֹרָה הִתִּירָן לָאָדָם לְמַעֲלָתוֹ לִזּוֹן מֵהֶם וּלְכָל צְרָכָיו וְלֹא לְצַעֲרָן חִנָּם. וּכְבָר דִּבְּרוּ חֲכָמִים הַרְבֵּה בְּאִסּוּר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים בְּבָבָא מְצִיעָא (לב, א) וְשַׁבָּת (קכח, ב) אִם הוּא בְּאִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא, וְהֶעֱלוּ לְפִי הַדּוֹמֶה שֶׁאִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא הוּא (עי' רמב"ם הל' רוצח פי"ג הי"ג).

אָסוּר לְהוֹצִיא מַשָּׂא עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יב) "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ. אֶחָד שׁוֹר וַחֲמוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְאִם הוֹצִיא עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאִסּוּרוֹ בָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה. לְפִיכָךְ הַמְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת וְהָיָה עָלֶיהָ מַשּׂאוֹי פָּטוּר:

כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּפָהּ שֶׁל מְלָאכָה חַיָּב עָלֶיהָ. מִפְּנֵי שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה וַהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַכִּבּוּי וְלֹא כִּבָּה אֶלָּא מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶן אוֹ מִפְּנֵי הַחֶרֶשׂ אוֹ מִפְּנֵי הַפְּתִילָה הֲרֵי זֶה חַיָּב.

דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים לַעֲשׂוֹתָן בְּשַׁבָּת וּבִשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן אֶפְשָׁר שֶׁתֵּעָשֶׂה בִּגְלָלָן מְלָאכָה וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תֵּעָשֶׂה. אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְאוֹתָהּ מְלָאכָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

כלי שמלאכתו לאיסור יכול לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו לצורך גופו כגון קורנס של נפחים או של זהבים לפצוע בו אגוזים או קורדם לחתוך בו דבלה וכיוצא בזה בין לצורך מקומו כגון שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם אבל אם אינו צריך לגופו ולא למקומו אלא שרוצה להוציאו משם מפני שירא שישבר שם או שיגנב משם או אפי' אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו שלא לעשות בו אלא מלאכתו כגון קורנס של בשמים שחושש עליו שלא יתלכלך אסור וכלי שמלאכתו להיתר אפי' לצורך הכלי מותר לטלטלו שלא יגנב או שלא ישבר כל הכלים שנשברו אפי' בשבת שבריהם מותר לטלטלם ובלבד שיהו ראויים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך אבל אם אינן ראויים לשום מלאכה לא:

(סט) מביא כרים וכסתות וכו' - וה"ה דיכול להניח שאר כלים תחתיה כדי שתוכל לעלות ונקט כרים וכסתות לרבותא אף דלא יהיו ראוים להשתמש בהן עי"ז בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה אפ"ה מותר דאתי צער בע"ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת: (עא) מותר לומר - וה"ה דמותר משום צער בע"ח לומר לעו"ג להמרות האווזות שהורגלו כבר בהמראה ואין יכולין שוב לאכול בעצמן אבל אין מותר רק פ"א ביום דשוב ליכא צער בע"ח [תשובת רמ"א] ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה ע"י ישראל ואע"ג דאסרינן לקמן בסימן שכ"ד ס"ט להמרות האווזות בשבת הכא שאין יכולין לאכול בעצמן מותר משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור [ומ"מ איסורא יש דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור] והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה [מ"א]:

הַדָּשׁ הוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, וְכָל הַמְפָרֵק אֹכֶל אוֹ מַשְׁקֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּסֶּה בּוֹ, כְּגוֹן הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה, שֶׁמְּפָרֵק הֶחָלָב מֵהַדַּד — הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַדָּשׁ, שֶׁהַדָּשׁ גַּם כֵּן מְפָרֵק הַתְּבוּאָה מֵהַשִּׁבֹּלֶת. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּשֶׁחוֹלֵב לְתוֹךְ כְּלִי רֵיקָן, אֲבָל אִם חוֹלֵב לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֹכָלִין — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁקֶה הַבָּא לָאֹכֶל הֲרֵי הוּא כְּאֹכֶל, וְנִמְצָא שֶׁאֵין שֵׁם מַשְׁקֶה עַל חָלָב זֶה אֶלָּא שֵׁם אֹכֶל, וְדַדֵּי הַבְּהֵמָה הֵם גַּם כֵּן אֹכֶל, וַהֲרֵי זֶה כְּמַפְרִיד אֹכֶל מֵאֹכֶל, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְדָשׁ, שֶׁמְּפָרֵק הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא אֹכֶל מֵהַשִּׁבֹּלֶת שֶׁהִיא פְּסֹלֶת, וְהֵם שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה, וְשַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁמְּפָרֵק דָּבָר אֶחָד מִתּוֹךְ דָּבָר אַחֵר הַמְכַסֶּה עָלָיו. וְכֵן הַחוֹלֵב לִכְלִי רֵיקָן, שֶׁהֶחָלָב הוּא מַשְׁקֶה וּמְפָרְקוֹ מֵהַבְּהֵמָה שֶׁהִיא אֹכֶל, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה וּמְדֻבָּקִין זֶה בָּזֶה, וִיפָרֵק אֶחָד מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ הַמְכַסֶּה עָלָיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהֶחָלָב הוּא אֹכֶל — הֲרֵי הוּא כְּמוֹ דָּבָר אֶחָד עִם גּוּף הַבְּהֵמָה שֶׁנִּתְפָּרֵק מִמֶּנָּה שֶׁהוּא גַם כֵּן אֹכֶל, וַהֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵל מַאֲכָל עָב וְחוֹקֵק מִתּוֹכָהּ מְעַט אֹכֶל, שֶׁאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מְפָרֵק אֹכֶל מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּסֶּה בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה נֶחְשָׁב כִּסּוּי לָזֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לַחֲלוֹב אֲפִלּוּ לְתוֹךְ הָאֹכָלִים, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמָה אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה בְּשַׁבָּת מֵחֲמַת אִסּוּר שְׁחִיטָה — אֵין שֵׁם אֹכֶל עָלֶיהָ, וַהֲרֵי הִיא כִּפְסֹלֶת, וְהַמְפָרֵק מִתּוֹכָהּ הֶחָלָב שֶׁהִיא אֹכֶל — הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְדָשׁ, שֶׁמְּפָרֵק אֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֶׁהִיא רְאוּיָה לַאֲכִילָה — מֻתָּר לַחֲלוֹב לְתוֹךְ הָאֹכָלִין, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ה: מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַחֲלוֹב הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְטַעֶרֶת מֵרֹב הֶחָלָב, וְלֹא גָזְרוּ עַל אֲמִירָה לְנָכְרִי בִּמְקוֹם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה. וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל הַנָּכְרִי אֶת הֶחָלָב לְעַצְמוֹ, אוֹ יַחֲזוֹר וְיִקְנֶה הֶחָלָב מֵהַנָּכְרִי בְּדָבָר מוּעָט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אֶלָּא הָאֲמִירָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, אֲבָל לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, שֶׁכְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הוּא שְׁלוּחוֹ מַמָּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ עָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ, שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. וְאַף שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְיִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם חֲכָמִים הֶחֱמִירוּ כֵּן גַּבֵּי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְכַיּוֹצֵא בָהֶן אַף בְּנָכְרִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהֵא נֶחְשָׁב כְּמוֹתוֹ מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ — לֹא הֶחֱמִירוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסוֹף סִמָּן ש"ז, וְכַאן הִתִּירוּ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:

(קז) דבמקום צערא וכו' - היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ"א מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא רק כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו בזה ואף דקי"ל דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה הכא שאני דרפואה שלו הוא לינק בעצמו [ר"ן]: (קח) וי"א שאם וכו' - האי לשון י"א אין מדוקדק דמשמע דלסברא ראשונה מותר בשבת אפילו משום צער רעב ובאמת לא הזכירו דבר זה כלל ואפשר דלדידהו אפילו ביו"ט אסור בזה אלא דין בפ"ע הוא דיש פוסקים שמחלקים בין שבת ליו"ט לענין צער רעב וכתב הב"ח וא"ר דהלכה כהיש אומרים:

אילים יוצאים לבובים וכו' משנה שם (נב:) זכרים יוצאים לבובים רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאים צרורות ר"י אומר העזים יוצאים צרורות ליבש אבל לא לחלב ובגמ' (נד.) רב אמר ליבש מותר לחלב אסור ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב דאמר הלכה כר' יהודה וכ"פ הרמב"ם בפ"כ אבל רש"י גורס ור' יוחנן אמר הלכה כת"ק וכתב הרא"ש וכ"כ בהרבה ספרים ולגירסא זו הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וכתב רבינו ירוחם בחלק י' שכן דעת כמה פסקנים וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: ומ"ש ושאר הבהמות אסורות כ"כ בסמ"ק דדוקא בחמור שרי בקשורה מפני שמצטער בצנה כדאמרי' בגמרא דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:

(א) פ״ו דברכות אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת דהוי צער בעלי חיים וכ״ש שאסור לצער כל בעלי חי בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא הביאוה הפוסקים ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל שנסתכל בפני תלמיד חכם א׳ ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים והיה אותו ת״ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך מה היה הדבר אז הגיד לו הענין ונראה שזה ענף ממצות והלכת בדרכיו ופירשו מה הוא רחום אף אתח רחום כו׳ וכתיב בו ית׳ ורחמיו על כל מעשיו ענף מצוה:

(לו) מי שראה או שמע שאחד מישראל בסכנה כגון שהוא טובע בנהר או שנפל עליו גל או שהיה נרדף מפני רשעים או שהעלילו עליו ואפשר שיהרגוהו אם לא ימהרו ישראל להצילו מצות עשה מן התורה להצילו וכן חולה שיש בו חולי של סכנה מצוה להשתדל לרפאותו בכל עוז וכל אלה מצות פקוח נפש שדוחה שבת והמתרשל בה נקרא שופך דמים ובכלל זה מצות פדיון שבוים ומצות פיקוח נפש נוהגת גם בגר תושב הוא המקיים שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ממנין תרי״ג לרמב״ן ורשב״ץ:

ומ"ש רבינו והרי"ף התיר כיון שאינו מכוין לשיר הלכך מותר להטיל מי ארג לחולה וכגון שאינו מכוין לשיר דמשמע דדוקא לדעת הרי"ף שרי מי ארג לחולה אבל לדעת ר"ח אסור קשה לי היכי אפשר לומר כן שהרי ברייתא שלימה היא מטיפין מי ארג לחולה בשבת וכך היה לו לכתוב הלכך מותר להטיף מי ארג לבריא וכגון שאינו מכוין לשיר דכה"ג להרי"ף שרי ולר"ח אסור והגאון מהרי"א כתב דאפשר דה"ק מותר להטיף מי ארג שעושין לחולה אף לבריא ואורחא דמילתא נקט שעושין זה לחולה עכ"ל:

דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לעכו"ם בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין: הגה ולקמן סי' תקפ"ו פסק להתיר וע' לעיל סי' רע"ו ס"ב דיש מקילין אפי' במלאכה דאורייתא וע"ש ס"ג:

ששת ימים תעשה מעשיך. מדכתיב בפ׳ דב״ד למדנו שב״ד מחויבין להשגיח על שמירת שבת כדתני׳ בספרי פ׳ שלח עה״פ וימצאו איש וגו׳. מלמד שהעמיד משה שומרים. וכן עשה נחמיה הפחה: למען ינוח שורך וחמרך. השביתה תהא באופן שינוח שורך וחמרך. והיינו אפי׳ לישא משאות וכדומה שאין בהם מלאכה. מכ״מ שורו וחמורו אינם נחים. ומכאן כ׳ הרמב״ם הל׳ שבת. פכ״ד הי״ב אסרו חכמים לטלטל כו׳ כדי שלא יהי׳ כיום חול ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ונמצא שלא שבת ובטל הטעם למען ינוח עכ״ל:

אין שוחקין סמנים, ולא מחמין לו חמין, ואין עושין אספלנית, ולא טורפין לו יין ושמן, שכל אלו הם מלאכות דאורייתא ומכשירין שהיו איפשר לעשותן מערב שבת. אבל לעיסת כמון אינה דאורייתא; לפיכך לא שחק לה כמון בערב שבת, שוחק בשבת על ידי שינוי, כגון לועסו בשיניו.

אבל לעשר ולהטביל לא הוה מצוה ועירובי חצירות הוי מצו' (מ"מ) ובכ"מ כ' דע"ח לא הוה מצו' אלא שהוא טרוד ונחפז עליה ע"כ וא"כ אם אין לו מה יאכל בשבת או שאין לו כלים מות' להטביל ב"ה ומיהו יש שבותי' שאסורין גם ב"ה כמ"ש סימן ת"ט ס"ג וסימן תי"ד ס"ג וכת' רש"ל בתשובה רסי' מ"ו כל דבר שאם לא בא לידו היה מצטער עליה נמצא שהיה מצטער בשבת הוא דהתירו ועוד לבי נוקף להחמיר דאם הוא עסק גמור לצורך חול שא"צ לו כלל בשבת אסור אפי' מצטער עליה אבל לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי שבות ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם וכן מותר לומר לעכו"ם ב"ה להדליק נר ביום שמת בו אביו מאחר שהעולם נזהרין בו חשבי' ליה כלצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה עכ"ל:

(טז) ונחפז עליה - כתב רש"ל היינו כל דבר שאם לא יהיה נעשה הוא מצטער בשבת שרי לעשות ע"י הא"י בין השמשות אבל לבי נוקף להחמיר אם אין לו בהן שום צורך בשבת רק לצורך חול אך אם הוא הפסד מרובה או לצורך גדול שרי שבותין בבה"ש ובפרט שבות דאמירה לא"י דלית ביה מעשה וע"כ מותר לומר לא"י בין השמשות להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן כלצורך גדול עכ"ל בקיצור:

(ד) בגמר מכה - שנתרפאה המכה וע"כ אין לטרוח בשביל בהמה כדי לענגה: (ו) כדי שתייגע - אבל אסור לעשות בשבילה שום מלאכה דאורייתא או דרבנן אפילו היא מתה וע"י א"י מותר לעשות כשהבהמה חולה [ח"א]:

ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפני עצמו דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חתיכה ראויה להתכבד כשנשחט רק כ"ז שהוא חי יש לו חשיבות מצד שהוא בעל חי ועל זה אמר הטור דכאן שהוא חשוב מצד בעל חי בטל חשיבותו כשנשחט אבל אם יש לו חשיבות מצד ראויה להתכבד זה כתבו כבר בסי' ק"א:

מאידך ישנו איסור של צער בעלי חיים שהרי הבהמה סובלת מהצער שהחלב מצטבר בה והתירו לגוי לומר לו לחלוב וכן ע״י מכונה חשמליות ואפשר כ״כ לחלוב לתוך אוח ובדומה, עיץ כלכלת שבת אות ה׳ ולהניח את החלב למוצאי שבת לעשיית חמאה ואין

ורק מפני שר־א אומר זאת בפירוש מפרש רש־י בפסחים על ר־א, ודקדוק משמעות זאת מדברי רש־י שסובר שרבנן לא נחלקו אחולב מחבץ ומגבן