Rambam analyzes Adam's pre-sin intellectual state and argues that Adam originally possessed intellectual apprehension, while the sin altered his mode of judgment and relationship to moral imagination.
התשובה: באיבוד הדעת 3 שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה המעיין בהרהורים ראשוניים ומחשבות מזדמנות, והחושב להבין ספר שהוא הַדרכת הראשונים והאחרונים בכך שיעבור עליו במקצת הזמנים שהוא פנוי בהם מן השתייה והבעילה, כמי שעובר על אחד מספרי ההיסטוריה או אחד מן השירים – התיישב בדעתך ותראה שאין הדבר כפי שהעלית בהרהוריך הראשוניים, אלא כפי שיתבאר מתוך העיון בדבר הזה. והוא שהשכל שה' השפיע על האדם, והוא שלמותו האחרונה, הוא שקיבל אדם לפני חטאו, ולגבי השכל נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו (ראו בראשית א,כו-כז). ובגללו דיבר אליו (ה') וציווה אותו, כמו שנאמר: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים [עַל הָאָדָם לֵאמֹר, מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ]" (בראשית ב,טז), ואין ציווי לבהמות ולא לחסרי שכל, ובשכל מבחינים בין האמת לבין השקר, וזה היה לאדם באופן מושלם. אך המגונה והנאה הוא מן המפורסמות, לא מן המושכלות. משום שאין אומרים "השמים כדוריים – נאה" ו"הארץ שטוחה – מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". וכך בלשוננו ייאמר על הנכון והכוזב אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה טוב ורע, ובשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכך הוא בכל הדברים המושכלים. 4 וכשהיה במצבו המושלם, עם תכונותיו הטבעיות ומושכלותיו שבעבורם נאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהילים ח,ו), לא היה לו כלל כוח העוסק במפורסמות ולא יכול היה להשיג אותם, עד שאפילו הגנאי המפורסם ביותר, גילוי הערווה, לא היה גנאי מבחינתו ולא השיג את גנותו. אך כאשר חטא ונטה אחר תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגופניים, כמו שנאמר "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג,ו), נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית. ולכן לא ציית לציווי שבשל שכלו נצטווה בו, ונקנתה לו השגת המפורסמות ושקע בראיית דברים כמגונים וכנאים, ואז התוודע לגודל מה שאיבד והופשט ממנו ולאיזה מצב הגיע. ולכן נאמר "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג,ה) ולא נאמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת'. ובדברים ההכרחיים אין טוב ורע כלל אלא שקר ואמת. משמעות המונח פקח 5 התבונן בנאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג,ז). לא נאמר 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו', משום שמה שראה לפני כן הוא אשר ראה לאחר מכן. לא היה כיסוי על עיניו שהוסר, אלא נוצר לו מצב אחר, שבו הוא ראה כמגונה מה שלא ראה כמגונה קודם לכן.
Now mark our reply, which was as follows:—“You appear to have studied the matter superficially, and nevertheless you imagine that you can understand a book which has been the guide of past and present generations, when you for a moment withdraw from your lusts and appetites, and glance over its contents as if you were reading a historical work or some poetical composition. Collect your thoughts and examine the matter carefully, for it is not to be understood as you at first sight think, but as you will find after due deliberation; namely, the intellect which was granted to man as the highest endowment, was bestowed on him before his disobedience. With reference to this gift the Bible states that “man was created in the form and likeness of God.” On account of this gift of intellect man was addressed by God, and received His commandments, as it is said: “And the Lord God commanded Adam” (Gen. 2:16)—for no commandments are given to the brute creation or to those who are devoid of understanding. Through the intellect man distinguishes between the true and the false. This faculty Adam possessed perfectly and completely. The right and the wrong are terms employed in the science of apparent truths (morals), not in that of necessary truths, as, e.g., it is not correct to say, in reference to the proposition “the heavens are spherical,” it is “good” or to declare the assertion that “the earth is flat” to be “bad”: but we say of the one it is true, of the other it is false. Similarly our language expresses the idea of true and false by the terms emet and sheker, of the morally right and the morally wrong, by tob and ra’. Thus it is the function of the intellect to discriminate between the true and the false—a distinction which is applicable to all objects of intellectual perception. When Adam was yet in a state of innocence, and was guided solely by reflection and reason—on account of which it is said: “Thou hast made him (man) little lower than the angels” (Ps. 8:6)—he was not at all able to follow or to understand the principles of apparent truths; the most manifest impropriety, viz., to appear in a state of nudity, was nothing unbecoming according to his idea: he could not comprehend why it should be so. After man’s disobedience, however, when he began to give way to desires which had their source in his imagination and to the gratification of his bodily appetites, as it is said, “And the wife saw that the tree was good for food and delightful to the eyes” (Gen. 3:6), he was punished by the loss of part of that intellectual faculty which he had previously possessed. He therefore transgressed a command with which he had been charged on the score of his reason; and having obtained a knowledge of the apparent truths, he was wholly absorbed in the study of what is proper and what improper. Then he fully understood the magnitude of the loss he had sustained, what he had forfeited, and in what situation he was thereby placed. Hence we read, “And ye shall be like elohim, knowing good and evil,” and not “knowing” or “discerning the true and the false”: while in necessary truths we can only apply the words “true and false,” not “good and evil.” Further observe the passage, “And the eyes of both were opened, and they knew they were naked” (Gen. 3:7): it is not said, “And the eyes of both were opened, and they saw”; for what the man had seen previously and what he saw after this circumstance was precisely the same: there had been no blindness which was now removed, but he received a new faculty whereby he found things wrong which previously he had not regarded as wrong.
