ת"ר מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין.
כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שנייה במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו יתברך לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו יתברך בנו, עד שיתמלאו אלו חסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. והשי"ת נשבע: שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה. אמנם כל זמן שעדיין לא נטהרנו לגמרי לתקן כל הפגמים שיהיה הבנין ערוך ומתוקן, אבל כל זמן שעדיין רבו הבקיעים ולא נטהרו המדות והמעשים כראוי, הדבר נקרא כעין חורבה שהכלל חרב בעוה"ר. וכבר דמו הכתובים כלל ישראל לבית ועיר. והנה אי אפשר שתהיה השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים: האחד: שלא יאמרו אומות העולם שרואים מעשי ישראל שאינם הגונים ויראה גדולתם, שיש ח"ו משוי פנים בדבר. והרי כשגלו בני יהודה היה גם כן קידוש השם, שאמרואפי' לבני ביתי' לא נסיב אפי', א"כ יש חילול השם בדבר ח"ו. אבל כשישראל משלימים מעשיהם, יש קידוש השם כשהעמים רואים גדולתם, והכל מכירים שהשי"ת גומל טוב לעושי טוב. ועוד שהשי"ת רוצה שתהי' הגאולה העתידה גאולה שלמה שאין אחריה שיעבוד, א"כ צריך להמתין עד שיעמוד הכל על בסיס נכון, שלא יתקלקל ח"ו, וזה אי אפשר כי אם ע"י תיקון גדול, מירוק הגליות ותשובה אמתית. ועוד כל זמן שנמצאים רשעים בישראל שלא נבררו והם אינם ראוים להנות מאור ד' ית', א"א שתהי' הגאולה עד שידחו הנדחים [] ויצטרפו הראויים לצירוף, וכמו שכתוב: "ואסירה כל בדיליך כו'", וזה שרמזו מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, שאין השי"ת משרה שכינתו ולא ישראל מתקבצים למקומם כל זמן שלא נתקנו כל הבקיעים, מפני החשד של חילול השם ח"ו, שיאמרו האומות משא פנים יש בדבר. ומפני המפולת, שלא יגרמו העונות לחזור לנפילה חלילה, ע"כ צריך צירוף, שיהיה הדבר מתקיים לעד. ומפני המזיקים, הרשעים שאינם ראויים לראות בגאולת השי"ת שידחו.
ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי היא, משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות.
ביהמ"ק, ממנו האורה יוצאת לעולם ודעת השי"ת, יביא בסוף תכלית השלום הכללי ותכלית שלמות האנושי המדעי והמוסרי, כמו שכתובי "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' כו' וכתתו חרבותם לאתים". וזה יבא ע"י הרמת דגל ישראל, שמקומו המיועד הוא ביהמ"ק, שהוא המקום הנצחי לאור ד' בארץ. ע"כ נאה מאד, שמי ששכן שמו בבית הזה, להביא על ידו השלום הכללי, ישכין בתוכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, באופן שתהיו ראויים להיות המביאים ומדריכים לתכלית השלום הכללי. והנה יש הרגש וטבע, שכל ומקרה, ומארבעתם יוכל השלום לבא כשמשתמשים בהם יפה. הרגש שבלב מוליד אהבה, הטבע משפיע לנולדים מגזע אחד ולבני אומה אחת ומכש"כ שבט אחד להרגיש יחש האחוה, בטבע. השכל מחייב לאהוב את השלום בשביל טובו בעצמו, והמקרה, שמזדמנים רבים במקום אחד ובעסק אחד, מרבה ריעות. וכ"ז הוא כשהולכים בדרך ישרה, אבל בהעקם הדרך מתהפכות כולם לרועץ. ע"כ אמר שמי ששיכן שמו בביהמ"ק ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, ברגש ובטבע ושכל ובמקרה.
הגיעו קרוכ לירושלים שלחו לפניהם ועטרו את ביכוריהם .האגודה הלאומית תוכל להיות מובנת בשני
אופנים ,או שיסוד מרכזה אין עמו תוך מיוחד כ"א מה ששם מתרכזים הכחות הנפוצים בפרטי האומה
להתקבץ לתועלת הכלל ,שעי"ז שב לכל יחיד ויחיד תועלת פרטית באופן מלא ,מה שלא הי' כלל אפשר בלא
הקישור הכולל .בזה האופן המרכז לעולם הוא רק מקבל מן הכלל ואינו נותן לו מאומה .אמנם במעלה
עליונה בממלכת כהנים וגוי קדוש המרכז הוא מטרה אלהית גדולה ונשגבה עד אין חקר ,המרכז הוא דבר
קיים לעצמו ,וכשם שהוא משתלם ע"י הפרטים כן ביותר הוא משפיע עליהם רעננות וכח חיים מלאים
קדושה והוד אלהי .וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי ,תל תלפיות ,ירושלים עיר הקודש,
שאמנם הרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים ,המורה ג"כ על כח הקיום הנפלא שיש בההשקפה הרחוקה,
שאם גם נעלם כח הלח של החיים ,הם חיים באמת .עתה כשנעשו קרובים אל הר ד' ,שב כח החיים
המורגש להתחבר אל כח הקיום ,וזה ע"י השפעה היוצאת מהמרכז ,מלבן של ישראל אל הכלל כולו .שלחו
לפניהם ,להורות שהם צריכים להיות מושפעים מהודה של ירושלים ,ולא רק הם הנותנים להמרכז את
ערכו כ"א גם שואבים ממקורו מקור מים חיים ,ועטרו את בכוריהם ,שמה בהר הקודש יפוח כח החיים,
להיות מורגש וממלא בפועל את כל לב ונפש .ועל העז הקיום האדיר של הרחוקים ,המה ,הנטישות
המעשיות ,תילי תילים של הלכות שחיי עולם קגיעים בהם" ,אהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד",
משך החסד ההולך ומתרחב במה שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" ,ד' חפץ
למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" על העז ההוא חופה ההדר" ,על כל כבוד חופה"" ,גילת ורנן כבוד הלבנון
ניתן לה"" .שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו" ,הרחוק שהי' קרוב גם בריחוקו ,וכשנעשה קרוב
בפועל כאשר בא עד מקום בית חייהם ולבן של ישראל ,אז יגלה הוד החיים המלאים הדרת קודש" ,כן
בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודיך כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי
רננות יהלל פי" ,שלחו לפניהם להאציל עליהם הדר החייס מעיר עז לנו ,ועטרו את בכוריהם ,גם הרחוקים
הנזקקים לגרוגרות וצמוקים ,נעטרו בפרי חמד מלאים לשד חיי נועם.
פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הככוד.
יש דרך המאחד את הרגש שבלב עם השכל הטהור, שהוא האופן המתאים להכנסת הארון, מקום טהרת השכל האלהי, התורה, למקום העבודה המיוסדת על רגשי נדיבת הלב וטהרתו. כי הנה השכל שואף לההטבה הכללית, לאשרם של כל מעשי ד' ואינו מבחין בין אומה לאומה. אבל הרגש מושך את האדם להאהבה הלאומית הפרטית, אהבת עמו. ובישראל יש דרך שיעלו שניהם בקנה אחד, כי כבודם של ישראל וגדולתם בעולם הוא מביא את ההכרה של כבוד שם ד' אלהי ישראל, הנקרא על עמו, שתתגדל בעולם, ומזה יצאו האור והטובה השלמה אל הכלל, א"כ, השאיפה ההרגשית שבלב היא מקושרת להמושג השכלי. ע"כ אמר שאו שערים ראשיכם, במדרגה לאומית, שאינכם עדיין פתחי עולם כלליים, כ"א שערים פרטיים לאומיים, שמזה יבא שתנשאו בתור פתחי עולם, שכל העולם כולו יבא בכם. וע"י מה תבא ההכרה של שם אלהי ישראל ותורתו להתודע על בוריה בעולם, ע"י מה שיבא בכם מלך הכבוד, כלומר שיתגדל כבודם של ישראל, עזם וחסנם, בעולם. א"כ יש מקום לשאיפה ההרגשית הלאומית בנו להיות מאוחדת עם תביעת השכל היותר זכה. ע"כ ראוי שיכנם הארון, מקום השכל הטהור, לבית קודש הקדשים יסוד העבודה ההרגשית הטהורה, להראות הגעת הדרך להתאחדותן של התורה העיונית השכלית עם העבודה הלבבית ההרגשית בישראל, מה שלא נעשה כן לכל גוי.
דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בָּבֶלָה יוּבָאוּ, וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם.
תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל היא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד השם אלהי עולם חופף עליה, על ידי התגלות יד השם בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת השם ודרכיו בארץ, בתור מוסר אלהי שיוכל למלא אומה שלמה, למען יהיו דרכיה לקו לא רק בהליכות החיים הפרטיים של איש פרטי, כי אם גם בהליכות עמים וממלכות ויחוסם זה לזה, על פי עומק דרכי השם המלאים חסד משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח הוא שחותם האלהי הכללי יהיה מונח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם השם, ושארצה היא ארץ השם. אמנם בעת עזב ישראל צור מעוזו, אף על פי שהפרטים היו מקיימים איזה מצוות, מכל מקום כיון שמהכלל נפקע החותם המיוחד, מבלי להכיר את הארץ לארץ השם, ואת הגוי והממלכה לעם השם, בהיותם מוצאים בעצמם שגם הם להם ישנם עניינים אנושיים כלכל העמים, ארץ ותוקף ממשלה, על כן גלה ישראל מארצו, כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קניינים פרטיים לאומיים, ומכל מקום ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים, בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נשוא עצמיות לאומיותו, והוא שם ה' אשר עליו נקרא. על כן, כאשר בבבל גבר ישראל לרוחו, ומרכז היהדות נוסד רק על הבסיס של קדושת התורה, בה נוסדו המרכזים הגדולים להפצת תורה בישראל, על כן ממנה צָמַח צֶמַח השם לתשועת האומה, להשיב לה עומק הכתרה בעצמיותה, וכאשר ההכרה הזאת תתמלא בכל עומק הדרוש לה, אז רק אז תוכל לשוב אל מכונה ולארצה ולכל תוקף קנייניה, אבל אז הלא יבא מועד שיפקד השם את עמו באורח כללי, לשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, ושֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ. אבל אישים פרטים, אף על פי שכבר השתלמו בעצמם כפי הראוי לקדושת ארץ ישראל, אבל לא על השלמת הפרטים נוסד הגלות, כי אם על הכלל כולו, על כן צריך שלא יטושטש כח זה על ידי ההמשכה של הפרטים להשכיח עיקר התכלית, שהוא תיקון הכללי, בתור אומה נושאת ברמה דגל צור ישראל, בתור עמו ונחלתו, היושבת ומושלת על ארצו אשר בחר לו לנחלה עדי עד. וכאשר כלי השרת אינם ראויים לתעודתם כי אם בהיות כללות בית המקדש וקדושתו על מכונו, כן האישים הפרטיים רק אז יהיו מצורפים להראות כוחן של ישראל על אדמת הקדש, בצירוף הכלל כולו שיאגד על פי פקודת השם. על כן סבירא ליה לרבי יהודה דכל העולה מבבל, ששמה מצאה היהדות מרכזה הרוחני אז, וסויימה בערכה הנכון הפרטי, שכשיקלט היטב יהיה ראוי להיחתם דוקא בארץ ישראל, בצירוף כל הקנינים הכלליים הראויים לאומה שלמה ומבוססת, לארץ ישראל עובר בעשה.
וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.
ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתיחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים. והנה יסוד האמונה הוא, שאי אפשר לרוח ד' הכללי להתקיים בישראל ובעמים, כ"א כשיהי' נשמר בישראל ע"פ התנאים המיוחדים להם, שהם כל ארחות התורה ופרטיה שהם מקיימים את ישראל בארצו ובצביונו. ע"כ מציון תצא תורה, פרטי דת ודין השייכים לישראל, דבר זה יעמיד החזון שיצא דבר ד' ע"פ רוח התורה בכללה מירושלים להיות לאור לכל העולם כולו. היחש שיש בין תורה לדבר ד', פרטי התורה ורוח התורה, פרטי התורה המיוחדים לישראל עם רוח התורה שצריך להיות הולך מסוף העולם ועד סופו, יש בין עיבור שנים וקביעת החדשים שיש בהם יחש הנערך בין מנין חמה של אוה"ע למנין הלבנה של ישראל. וכאשר שמירת צביונם של ישראל, שבזה כל קדושת התורה תלויה, ושמירת אור הגנוז בתורה לכל העולם כולו, תלוי בהשימור הראוי להיות התורה ניכרת ביתרונה האלהי, באשר היא תתיצב בתור תורת חיים מלאה ענין להקים שם עם ד' על נחלתו לעולם, ומזה להמשיך את כל הגדולות, הדברים המקווים,שאין להם קץ ולמעלתם קצבה. ע"כ המוריד ערכה של שמירת תוה"ק לערך דת פרטית, מסתפק ביושר הפרטי של האיש הפרטי ורגשי נפשו ע"פ מושגי האלהות, הוא מאבד הונה של תורה ומתיש כחן של ישראל. וצריך להחזיר הדבר על מכונו, "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך"י, לענין רוח התורה. "וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו"י, לענין תורת ציון המיוחדת לך לפי צביונך והדר קדושת מעלות הנפש שבך מכשרונך העצמי וממורשת אבות. "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו" .
א"ל מאי קאמרת, א"ל הכי קאמינא בריך רחמנא דיהב מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כו'.
שההשכלה האנושית וארחות הצדק המוסכמות ע"פ שיקול דעת נבונים הם מתאימות לארחות הצדק, שהם דרכי ד' שעל פיהם יסד ארץ. והם יסודי התורה ג"כ, שהתכלית העולה מהתרבות והיושר האנושי היא אותה התכלית עצמה העולה במעלה יותר גבוהה מעול מלכות שמים ועול מצות ע"פ תורת ד' אשר עמנו.
"וקול התור נשמע בארצנו" כי לא יצא המלך מן הגן אלא הוא מתהלך בו, ובו שמחים כל הצדיקים וכל ישראל הנגאלים מגלותם. וזאת היא השמחה הגדולה שתהיה לישראל תמיד מזמן הגאולה והלאה, כי כאשר נתקן הראשון בתוך הגלות עצמו טרם שיצאו משם, מן הזמן ההוא והלאה ישאר הכל בחבור אחד תמיד והאורות מתרבים בכל עת ובכל שעה, ונמצא שהשמחה תגיע לשיעור שאי אפשר לפרשה.