Sin of Mistaken Belief Without Actual Transgression

וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכׇּל־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃ וְ֠הֵבִ֠יא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃

As for a person who, without knowing it, sins in regard to any of GOD’s commandments about things not to be done, and then realizes their guilt: They shall be subject to punishment. They shall bring to the priest a ram without blemish from the flock, or the equivalent, as a reparation offering. For the error committed unwittingly, the priest shall make expiation on their behalf—and they shall be forgiven.

וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת׃ וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥הֿ בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה׃

In case it is an individual who has sinned unwittingly, that person shall offer a she-goat in its first year as a purgation offering. The priest shall make expiation before GOD on behalf of the person who erred, for having sinned unwittingly, making such expiation that forgiveness is granted. For the citizen among the Israelites and for the stranger who resides among them—you shall have one ritual for anyone who acts in error.

הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתׇם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת׃ וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתׇם־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָאֶחְשֹׂ֧ךְ גַּם־אָנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵחֲטוֹ־לִ֑י עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ׃

He himself said to me, ‘She is my sister’! And she also said, ‘He is my brother.’ When I did this, my heart was blameless and my hands were clean.” And God said to him in the dream, “I knew that you did this with a blameless heart, and so I kept you from sinning against Me. That was why I did not let you touch her.

וְאִ֨ם כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂ֠וּ אַחַ֨ת מִכׇּל־מִצְוֺ֧ת יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ׃ אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א וְעָשָׂ֡ה אַחַ֣ת מִכׇּל־מִצְוֺת֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהָ֜יו אֲשֶׁ֧ר לֹא־תֵעָשֶׂ֛ינָה בִּשְׁגָגָ֖ה וְאָשֵֽׁם׃ וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָ֠הּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֺ֧ת יְהֹוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם׃

If it is the whole community of Israel that has erred and the matter escapes the notice of the congregation, so that they do any of the things that by GOD’s commandments ought not to be done, and they realize their guilt— In case it is a chieftain who incurs guilt by doing unwittingly any of the things that by the commandment of the ETERNAL his God ought not to be done, and he realizes his guilt— If anyone from among the populace unwittingly incurs guilt by doing any of the things that by GOD’s commandments ought not to be done, and realizes it—

וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהֹוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃ כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

But Samuel said: “Does GOD delight in burnt offerings and sacrifices As much as in obedience to GOD’s command? Surely, obedience is better than sacrifice, Compliance than the fat of rams. For rebellion is like the sin of divination, Defiance, like the iniquity of oracle idols. Because you rejected GOD’s command, [God] has rejected you as king.”

וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהֹוָ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ כִּ֤י דְבַר־יְהֹוָה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֺנָ֥הֿ בָֽהּ׃ {פ}

But whether citizen or stranger, the person who acts defiantly reviles GOD; that person shall be cut off from among their people. Because GOD’s word was spurned and God’s commandment violated, that person shall be cut off—and bears the guilt.

שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי׃ גַּ֤ם מִזֵּדִ֨ים ׀ חֲשֹׂ֬ךְ עַבְדֶּ֗ךָ אַֽל־יִמְשְׁלוּ־בִ֣י אָ֣ז אֵיתָ֑ם וְ֝נִקֵּ֗יתִי מִפֶּ֥שַֽׁע רָֽב׃

Who can be aware of errors? Clear me of unperceived guilt, and from willful sins keep Your servant; let them not dominate me; then shall I be blameless and clear of grave offense.

וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שׇׁמְעוֹ֒ כׇּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהֹוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃ וְ֠אִ֠ם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שׇׁמְעוֹ֒ כׇּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃

But if her father restrains her on the day he finds out, none of her vows or self-imposed obligations shall stand; and GOD will forgive her, since her father restrained her. But if her husband restrains her on the day that he learns of it, he thereby annuls her vow that was in force or the commitment to which she bound herself; and GOD will forgive her.— But if her husband does annul them on the day he finds out, then nothing that has crossed her lips shall stand, whether vows or self-imposed obligations. Her husband has annulled them, and GOD will forgive her.

דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

Speak to the whole Israelite community and say to them: You shall be holy, for I, the ETERNAL your God, am holy.

מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתֶה בְּיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — הֲרֵי זֶה סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְּיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים — תִּסְפּוֹג מַכַּת מַרְדּוּת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה׳ יִסְלַח לָהּ״ — בְּאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהִיא צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה, הָיָה בּוֹכֶה: וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה — טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. הַמִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

MISHNA: With regard to a woman who vowed to be a nazirite, and she transgressed her vow since she was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she incurs the forty lashes for each of the Torah prohibitions she transgressed. If her husband nullified her vow, and she did not know that her husband had nullified her vow, and she was drinking wine and rendering herself impure by contact with the dead, she does not incur the forty lashes, as she is no longer a nazirite. Rabbi Yehuda says: Even if she does not incur the forty lashes by Torah law, she should incur lashes for rebelliousness [makat mardut], an extrajudicial punishment imposed by the Sages, for her intention to commit a transgression, since she believed that it was prohibited to her. GEMARA: The Sages taught with regard to a verse in the section discussing vows: “Her husband has nullified them, and the Lord will forgive her” (Numbers 30:13), that the verse is speaking of a woman whose husband nullified her vow and she did not know that he had done so. It teaches that if she performs the actions prohibited by the vow she requires atonement and forgiveness. And when Rabbi Akiva would reach this verse he would cry, saying: And if one who intended to pick up pork in his hand and eat it, and in fact he picked up the meat of a lamb in his hand and ate it, so that he did not in fact commit a transgression, like this woman who tried to sin and was unaware that her husband had nullified her vow, nevertheless requires atonement and forgiveness, then with regard to one who intends to pick up pork in his hand and in fact picked up pork in his hand, all the more so does he require atonement.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲפִילּוּ נִתְכַּוֵּון לִלְקוֹט תְּאֵנִים וְלִיקֵּט עֲנָבִים, עֲנָבִים וְלִיקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִיקֵּט לְבָנוֹת, לְבָנוֹת וְלִיקֵּט שְׁחוֹרוֹת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. תְּמֵיהַנִי אִם פָּטַר בָּהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ״? פְּרָט לַמִּתְעַסֵּק. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה נַפְשָׁךְ? אִי חֵלֶב אָכַל – חַיָּיב, אִי נוֹתָר אָכַל – חַיָּיב! אִי אִשְׁתּוֹ נִדָּה בָּעַל – חַיָּיב, אִי אֲחוֹתוֹ בָּעַל – חַיָּיב! אִי בְּשַׁבָּת עָשָׂה מְלָאכָה – חַיָּיב, אִי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָשָׂה מְלָאכָה – חַיָּיב! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ״ – עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ בַּמֶּה חָטָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״בָּהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ: פְּרָט לַמִּתְעַסֵּק.

Rabbi Yehuda said: Even if one intended to pick figs and he picked grapes, or to pick grapes and he picked figs, or to pick black figs and he picked white figs, or to pick white figs and he picked black figs, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin offering and Rabbi Yehoshua deems him exempt. Rabbi Yehuda added: I wonder if Rabbi Yehoshua deemed him exempt in that case, as even in his opinion the person intended to perform a prohibited labor. The mishna asks: If it is so, that he is not exempt according to Rabbi Yehuda, why is it stated: “If his sin, wherein he has sinned” (Leviticus 4:23), from which it is derived that one is liable only if the object of the sin was the one that he intended? The mishna answers: This serves to exclude one who acts unawares and does not intend to perform a prohibited action at all. GEMARA: With regard to the first clause of the mishna and the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua, it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Whichever way you look at it he is liable to bring a sin offering. If it was forbidden fat that he ate, he is liable; and if it was notar that he ate, he is also liable. If it was with his menstruating wife that he engaged in intercourse, he is liable; and if it was with his sister that he engaged in intercourse, he is also liable. If it was on Shabbat that he performed the forbidden labor, he is liable; and if it was on Yom Kippur that he performed the labor, he is also liable. The result of any one of these scenarios is that he is liable to bring a sin offering. Rabbi Yehoshua said to him in response: The verse states: “If his sin, which he has sinned, be known to him, he shall bring for his offering a goat, a male without blemish” (Leviticus 4:23). It is derived from the phrase: “Wherein he has sinned,” that he is not liable until it becomes known to him specifically with which item he sinned. The Gemara asks: And as for Rabbi Eliezer, what does he do with this phrase: “Which he has sinned”? The Gemara answers: He requires it for the halakha that only one who is aware of his action is liable, as this phrase excludes one who acts unawares and inadvertently commits a transgression.

קָא מַשְׁמַע לַן. מֵיתִיבִי: אֵיזוֹהִי שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר — שֶׁאִם אָמַר ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אוֹ לֹא״ — חַיָּיב! הָא מַנִּי? — מוֹנְבַּז הִיא. (לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַנִּי? אִילֵּימָא מוֹנְבַּז — פְּשִׁיטָא, הַשְׁתָּא בְּכׇל הַתּוֹרָה דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא אָמַר שִׁגְגַת קׇרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה, הָכָא דְּחִידּוּשׁ הוּא — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לָאו רַבָּנַן הִיא, וּתְיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי! תְּיוּבְתָּא.)

Therefore, Abaye teaches us that this is not so. The Gemara raises an objection from a baraita: What is an unwitting violation of an oath on a statement relating to the past? What is an example of one who unwittingly swore falsely with regard to an incident that occurred in the past? It cannot be a case where he forgot the incident, as in that case he is exempt from bringing an offering. It is a case where if he said: I know that taking this false oath is prohibited, but I do not know whether or not one is liable to bring an offering for swearing falsely, he is liable to bring an offering for an unwitting transgression. Apparently, with regard to an oath on a statement, unwitting with regard to the sacrifice renders the action unwitting. The Gemara rejects this: In accordance with whose opinion is this mishna? It is the opinion of Munbaz. In his opinion, one who commits a transgression while unaware whether or not one is liable to bring an offering if he performs that transgression unwittingly is considered to have performed the transgression unwittingly. There is another version of the discussion of Abaye’s statement where, after quoting the halakha with regard to an oath on a statement, the question was raised: In accordance with whose opinion is this mishna? If you say it is in accordance with the opinion of Munbaz, that is obvious: Now, if throughout the entire Torah where there is no novelty in the obligation to bring an offering, he said that unwitting with regard to an offering is considered unwitting; here, where there is a novelty and the offering in the case of an oath on a statement is more significant than other sin-offerings, certainly unwitting with regard to the offering should be considered unwitting. Rather, is it not the opinion of the Rabbis, and this is a conclusive refutation of the opinion of Abaye? The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

מַתְנִי׳ הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן, וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב. הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מִגֵּר תּוֹשָׁב. וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גּוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. גְּמָ׳ הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן. וְהָאָמְרַתְּ: יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ! דִּגְמִיר. הָאָמְרַתְּ אַף עַל גַּב דִּגְמִיר מִצְוָה קָעָבֵיד! בִּשְׁוַלְיָא דְּנַגָּרֵי.

MISHNA: The father is exiled to a city of refuge due to his unintentional murder of his son. And the son is exiled due to his unintentional murder of his father. Everyone is exiled due to their unintentional murder of a Jew, and a Jew is exiled due to his unintentional murder of any of them, except for the unintentional murder of a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav]. And a ger toshav is exiled only due to his unintentional murder of a ger toshav. GEMARA: The mishna teaches: The father is exiled to a city of refuge due to his unintentional murder of his son. The Gemara asks: But didn’t you say in the previous mishna: To exclude a father who strikes his son, who is not exiled? The Gemara answers: This mishna is referring to a son who is learned, and there is no mitzva to strike him; therefore, since the striking is optional, the father is exiled. The Gemara asks: But didn’t you say: Even if the son is learned, the father performs a mitzva by striking his son? The Gemara answers: This ruling of the mishna is stated with regard to a carpenter’s apprentice [bishevaleya]. Since the father is teaching his son carpentry, not Torah, there is no mitzva to strike him to spur him to study.

אָמַר עוּלָּא: תָּמָר זִינְּתָה, זִמְרִי זִינָּה. תָּמָר זִינְּתָה — יָצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. זִמְרִי זִינָּה — נָפְלוּ עָלָיו כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן?

§ In relation to the preceding discussion with regard to the daughters of Lot, who acted in a wanton manner for the sake of a mitzva, the Gemara cites that which Ulla said: Tamar engaged in licentious sexual intercourse with her father-in-law, Judah (see Genesis, chapter 38), and Zimri ben Salu also engaged in licentious sexual intercourse with a Midianite woman (see Numbers, chapter 25). Yet despite the similarity between their actions, Tamar engaged in licentious sexual intercourse for the sake of a mitzva, to have children, and therefore she merited that kings of the House of David descended from her. King David’s lineage traces back to Tamar’s son Peretz (see Ruth 4:18–22). And she also merited to be the ancestor of prophets, e.g., Isaiah, who was related to the royal family. Conversely, with regard to Zimri, who engaged in licentious sexual intercourse for the purpose of a transgression, several multitudes of Israel fell due to him; twenty-four thousand in a plague (see Numbers 25:9). This shows that a great deal depends on one’s intentions. § Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Greater is a transgression committed for its own sake, i.e., for the sake of Heaven, than a mitzva performed not for its own sake. The Gemara questions this comparison: But didn’t Rav Yehuda say that Rav said: A person should always occupy himself with Torah and mitzvot even not for their own sake, as it is through acts performed not for their own sake that good deeds for their own sake come about? How, then, can any transgression be considered greater than a mitzva not for the sake of Heaven?

מַאי ״וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס, וְלֹא עֲשָׂאָהּ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.

גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא (משלי יט, ב), מִי שֶׁחָטָא אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, אֵינוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ. כֵּיצַד, הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חֲנֻיּוֹת, אֶחָד שֶׁל נָכְרִי וְאֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נִכְנַס לְאוֹתָהּ שֶׁל נָכְרִי בְּלֹא דַּעַת, לֹא טוֹב.

דָּבָר אַחֵר, גַּם בְּלֹא דַעַת, אֵלּוּ שְׁגָגוֹת. וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא, אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, תֵּדַע לְךָ שֶׁהִיא שְׁגָגָה וְהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ חַטָּאת, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִּשְׁגָגָה.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עָלָיו בְּגָלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה״, וְאֵין עֲבֵירָה אֶלָּא לְשׁוֹן הַכְרָזָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, ״תִּשְׁטֶה״ כְּתִיב.

מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

MISHNA: A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, אוֹמֵר מוּתָּר – קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: כְּסָבוּר בְּהֵמָה וְנִמְצָא אָדָם, גּוֹי וְנִמְצָא גֵּר תּוֹשָׁב. רָבָא אוֹמֵר: חַיָּיב, אוֹמֵר מוּתָּר קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. רַב חִסְדָּא אוֹמֵר: פָּטוּר, אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא.

Rather, Rava said: The case in the baraita where a ger toshav is killed rather than exiled is where the ger toshav who killed another ger toshav says that it is permitted to kill the victim. If he killed him unintentionally he is exiled, in accordance with the ruling in the mishna. Abaye said to him: One who says that it is permitted to kill the victim is a victim of circumstances beyond his control, as he was unaware of the prohibition. Why, then, should he be executed? Rava said to him: That is not a problem, as I say that with regard to one who says that it is permitted, since he intended to kill the other, his action borders on the intentional. The Gemara observes: And Rava and Rav Ḥisda follow their standard line of reasoning, as is indicated by the fact that it was stated that they disagree in the case of a ger toshav who killed a person. If he thought he was killing an animal and it was discovered that it was a person, or if he thought he was killing a gentile and it was discovered that he was a ger toshav, Rava says he is liable to be executed, as with regard to one who says that it is permitted, his action borders on the intentional. Rav Ḥisda says he is exempt, as one who says that it is permitted to kill the victim is a victim of circumstances beyond his control.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, אוֹמֵר מוּתָּר – קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: כְּסָבוּר בְּהֵמָה וְנִמְצָא אָדָם, גּוֹי וְנִמְצָא גֵּר תּוֹשָׁב. רָבָא אוֹמֵר: חַיָּיב, אוֹמֵר מוּתָּר קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא. רַב חִסְדָּא אוֹמֵר: פָּטוּר, אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא. מִכָּאן שֶׁבֶּן נֹחַ נֶהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד.

Rather, Rava said: The case in the baraita where a ger toshav is killed rather than exiled is where the ger toshav who killed another ger toshav says that it is permitted to kill the victim. If he killed him unintentionally he is exiled, in accordance with the ruling in the mishna. Abaye said to him: One who says that it is permitted to kill the victim is a victim of circumstances beyond his control, as he was unaware of the prohibition. Why, then, should he be executed? Rava said to him: That is not a problem, as I say that with regard to one who says that it is permitted, since he intended to kill the other, his action borders on the intentional. The Gemara observes: And Rava and Rav Ḥisda follow their standard line of reasoning, as is indicated by the fact that it was stated that they disagree in the case of a ger toshav who killed a person. If he thought he was killing an animal and it was discovered that it was a person, or if he thought he was killing a gentile and it was discovered that he was a ger toshav, Rava says he is liable to be executed, as with regard to one who says that it is permitted, his action borders on the intentional. Rav Ḥisda says he is exempt, as one who says that it is permitted to kill the victim is a victim of circumstances beyond his control. The Gemara comments: From here it is derived that a descendant of Noah, i.e., a gentile, is executed for a capital offense even if he says that it is permitted, as he should have learned that it is prohibited and he did not learn.

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מִתְוַדֶּה? ״עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי וְחָטָאתִי״, וְכֵן בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הוּא אוֹמֵר: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם״, וְכֵן בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֲוֹנוֹת אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הָהִיא עֲוֹנָה בָּהּ״. פְּשָׁעִים אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״, וְאוֹמֵר: ״אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא״. ״לְכׇל חַטֹּאתָם״ אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״. וּמֵאַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת?! אֶלָּא כָּךְ הָיָה מִתְוַדֶּה: חָטָאתִי וְעָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וְכוּ׳. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ״, וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״חָטָאנוּ (וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ)״, וְכֵן בְּדָנִיֵּאל הוּא אוֹמֵר: ״חָטָאנוּ (וְהֶעֱוִינוּ) וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ״. אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה״? אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה עֲשֵׂה לָהֶם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת.

§ The Sages taught in the Tosefta: How does he confess? What is the formula of the confession? It is: I have done wrong, I have rebelled, and I have sinned. And likewise, with regard to the scapegoat, it says that the confession is in that order: “And he shall confess over it all of the children of Israel’s wrongdoings and all their rebellions and all their sins” (Leviticus 16:21). And likewise, when God revealed Himself to Moses it says: “Forgiving wrongdoing and rebellion and sin” (Exodus 34:7). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say that the meaning of these terms is: Wrongdoings are intentional transgressions, and likewise it says: “That soul shall be cut off, it bears its guilt” (Numbers 15:31). This refers to sins committed intentionally. Rebellions are rebellious transgressions, when one not only intends to violate a prohibition but does so as an act of defiance against God. And likewise, it says: “The king of Moab rebelled [pasha] against me” (II Kings 3:7). And it is said: “Then Livna rebelled at that time” (II Kings 8:22). With regard to the phrase: All of their sins, these are unwitting sins. And it says: “If a soul should sin unwittingly” (Leviticus 4:2). In light of these definitions the sequence suggested by Rabbi Meir is unlikely, as once he confessed the wrongdoings and rebellions, does he then confess the unwitting sins? Rather, this is the manner in which he confesses: I have sinned, I have done wrong, and I have rebelled before You, I and my household. And likewise, with regard to David it says in this sequence: “We have sinned along with our forefathers, we have done wrong, we have performed evil” (Psalms 106:6). And likewise, with regard to Solomon it says: “We have sinned, and we have done wrong, we have done evil” (I Kings 8:47). And likewise, with regard to Daniel it says: “We have sinned, and we have done wrong, and we have done evil, and we have rebelled” (Daniel 9:5). However, according to this interpretation, what is the rationale for the sequence of that which Moses said: Forgiving wrongdoing and rebellion and sin, where sin appears last? Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, when the Jewish people sin before you and repent, render their intentional sins like unwitting ones, forgive wrongdoing and rebellion as if they were sin.

יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא אוֹבֵד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֵא אֶחָד כּוּ׳״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה אָבַד מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.

a person should view himself as though he were exactly half-liable and half-meritorious. In other words he should act as though the plates of his scale are balanced, so that if he performs one mitzva he is fortunate, as he tilts his balance to the scale of merit. If he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts his balance to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good” (Ecclesiastes 9:18), which means that due to one sin that a person transgresses he squanders much good. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Since the world is judged by its majority, i.e., depending on whether people have performed a majority of mitzvot or a majority of sins, and an individual is likewise judged by his majority, each person must consider that if he performs one mitzva he is praiseworthy, as he tilts the balance of himself and the entire world to the scale of merit. Conversely, if he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts the balance for himself and the entire world to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good,” i.e., due to one sin that this individual commits, he squanders much goodness from himself and from the entire world.

וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה, הָיָה בּוֹכֶה: וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה — טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. הַמִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״, וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן סָפֵק שֶׁל חֵלֶב — אָמַר קְרָא ״וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״. מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

And when Rabbi Akiva would reach this verse he would cry, saying: And if one who intended to pick up pork in his hand and eat it, and in fact he picked up the meat of a lamb in his hand and ate it, so that he did not in fact commit a transgression, like this woman who tried to sin and was unaware that her husband had nullified her vow, nevertheless requires atonement and forgiveness, then with regard to one who intends to pick up pork in his hand and in fact picked up pork in his hand, all the more so does he require atonement. On a similar note, you can say and quote the following verse with regard to one who is liable to bring an uncertain guilt-offering, which is brought for a possible transgression: “Though he does not know it yet he is guilty, and shall bear his iniquity” (Leviticus 5:17). This verse teaches: And if in a case similar to one who intended to pick up the meat of a lamb in his hand and eat it, which is permitted, and he picked up pork in his hand and ate it, thereby sinning unintentionally, for example, where one took a piece of meat with regard to which it is uncertain whether it is permitted fat and uncertain whether it is forbidden fat, and he ate it, rendering him liable to bring a provisional guilt-offering, the verse states: “And shall bear his iniquity,” indicating that he requires atonement via an offering; then with regard to one who intends to pick up pork in his hand and in fact picked up pork in his hand, all the more so he requires atonement.

אָמַר: הַמָּעוֹן הַזֶּה! אִילּוּ הָיוּ מַנִּיחִין לִי הָיִיתִי מֵבִיא, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: הַמְתֵּין עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּיפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְחַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִין. מִי שֶׁבָּא בְּיָדוֹ סְפֵק עֲבֵירָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִילּוּ עִם חֲשֵׁיכָה – פָּטוּר, שֶׁכׇּל הַיּוֹם מְכַפֵּר. וְרַבָּנַן: עוֹלָה וּשְׁלָמִים הוּא דְּאָתוּ בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם – חוֹבָה נִינְהוּ. וְאָשָׁם תָּלוּי, הַיְינוּ טַעְמָא דְּמַיְיתֵי מִקַּמֵּי דְּמִתְיְידַע לֵיהּ – לְהָגֵן עָלָיו, דְּהַתּוֹרָה חָסָה עַל גּוּפָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

Bava ben Buta said: I take an oath by this abode of the Divine Presence that if they would have allowed me, I would have brought a guilt offering even on that day. But they would say to me: Wait until you enter into a situation of potential uncertainty. And the Rabbis say: One brings a provisional guilt offering only in a case where there is uncertainty as to whether he performed a sin for whose intentional performance one is liable to receive karet and for whose unwitting performance one is liable to bring a sin offering. Those liable to bring sin offerings and definite guilt offerings for whom Yom Kippur has passed are liable to bring them after Yom Kippur.By contrast, those liable to bring provisional guilt offerings are exempt from bringing them after Yom Kippur. With regard to one who encountered uncertainty as to whether he performed a sin on Yom Kippur, even if it was at nightfall at the end of the day, he is exempt, as the entire day atones for uncertain sins. And the Rabbis would respond: It is a burnt offering and a peace offering that come as a vow and gift offering, but a sin offering and a guilt offering, including a provisional guilt offering, are obligatory. And as for a provisional guilt offering, this is the reason that he brings it before his sin is known to him: It is not to achieve atonement, but to protect him from suffering until his sin is known to him, as the Torah spared the bodies of the Jewish people by commanding them to bring this offering.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִכְבוֹד הַמָּקוֹם, אִם כֵּן אֵין נְדָרִים. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ: וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. כֵּיצַד. אָמַר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר, אוֹ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְקָרוֹב, וְאָמַר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה סוֹפֵר אוֹ שֶׁהוּא מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְקָרוֹב, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְנַעֲשָׂה בֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה בֵית הַכְּנֶסֶת לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין: וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים לוֹ, אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל לֹא תִקֹּם וְעַל לֹא תִטֹּר (ויקרא יט), וְעַל לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (שם), וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (שם), וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (שם כה), שֶׁמָּא יֵעָנִי וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ. אָמַר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

Rabbi Eliezer says: When halakhic authorities are approached with regard to the dissolution of a vow, they may broach dissolution with a person who took a vow by raising the issue of how taking the vow ultimately degraded the honor of his father and mother, asking him the following: Had you known that your parents would experience public shame due to your lax attitude toward your vow, would you still have taken the vow? But the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer and prohibit broaching dissolution of a vow with this particular question. To support the opinion of the Rabbis, Rabbi Tzadok said: Instead of broaching dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother, let them broach dissolution with him by raising the issue of the honor of the Omnipresent. They should point out that a vow taken in the name of God lessens the honor of God, so they could ask him: If you had known that your vow would diminish the honor of God, would you have taken your vow? And if so, if this is a valid method of broaching dissolution, there are no vows. Nevertheless, the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a vow concerning a matter that is between him and his father and mother, that they may broach dissolution with him by raising the issue of the honor of his father and mother, as in this case the extenuation is connected to this particular vow. And Rabbi Eliezer further said: They may broach dissolution by asking about a new situation, but the Rabbis prohibit it. How might they broach dissolution by asking about a new situation? If one said: It is forbidden to me like an offering [konam] that I will therefore not derive benefit from so-and-so, and that person later became a scribe [sofer], and the one who took the vow now requires his services, or if the one forbidden by the vow was marrying off his son and prepared a feast for all the residents of his town, and the one that had taken the vow said: Had I known that he would become a scribe, or that he would be marrying off his son in the near future, I would not have vowed. The mishna cites another example of a new situation. If one said: Entering this house is konam for me, and that house became a synagogue, and he said: Had I known that it would become a synagogue, I would not have vowed, in this and all such cases Rabbi Eliezer permits the halakhic authority to use this as a basis for the dissolution of the vow, and the Rabbis prohibit it. And Rabbi Meir further said: The halakhic authorities may broach dissolution with him from that which is written in the Torah, and they may say to him: Had you known that through your vow you are transgressing the prohibition “you shall not take vengeance” (Leviticus 19:18) and the prohibition “nor bear any grudge” (Leviticus 19:18), and the prohibition “you shall not hate your brother in your heart” (Leviticus 19:17), and “you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), as well as “and your brother should live with you” (Leviticus 25:36), as he, the one prohibited by the vow, is poor and now you are not able to provide him with a livelihood due to your vow, would you have vowed in that case? If he said in reply: Had I known that it is so, that my vow involved all these prohibitions, I would not have vowed; it is dissolved.

אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה? אָמַר אַבָּיֵי: כׇּל הַמְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים, קָדוֹשׁ הוּא דְּלָא מִיקְּרֵי, רָשָׁע נָמֵי לָא מִיקְּרֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמּוּתָּר לָךְ.

A prohibition stemming from sanctity is referring to secondary relationships forbidden by rabbinic law. And why is this called a prohibition stemming from sanctity? Abaye said: Whoever fulfills the words of the Sages is called sacred. Rava said to him: The language you use is not precise, since if so, whoever does not fulfill the words of the Sages is not called sacred, which implies that he is also not called wicked. However, anyone who transgresses the words of the Sages is in fact referred to as wicked. Rather, Rava said that the reason why this is called a prohibition stemming from sanctity is that the term sanctity indicates differentiation or separation, and there is a principle that you must sanctify yourself by refraining from that which is permitted to you by Torah law. The Sages decreed against secondary forbidden relations so that one would not eventually come to transgress Torah law.

דְּתַנְיָא: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ׳״, טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם.

This is as it is taught in a baraita with regard to the verse “Better that you should not vow, than that you should vow and not pay” (Ecclesiastes 5:4), that better than both this and that is one who does not take a vow at all. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Better than both this and that is one who vows and pays. Consequently, Rabbi Meir advocates abstaining from all vows and Rabbi Yehuda advocates making vows and fulfilling them, but neither of them distinguishes between vows and gift offerings. The mishna, however, indicates that virtuous people do not make vows but do bring gift offerings.

אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. סָבַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״, וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן — נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר וְדָבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״. וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִדָּבָר אֶחָד — נִקְרָא קָדוֹשׁ, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

§ The Gemara returns to the primary topic of the tractate, the issue of fasts. Shmuel said: Whoever sits in observance of a fast is called a sinner, as it is inappropriate to take unnecessary suffering upon oneself. The Gemara comments: Shmuel holds in accordance with the opinion of the following tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Elazar HaKappar the Great says: What is the meaning when the verse states, with regard to a nazirite: “And he will atone for him for that he sinned by the soul [nefesh]” (Numbers 6:11). But with what soul did this nazirite sin? Rather, the nazirite sinned by the distress he caused himself when he abstained from wine, in accordance with the terms of his vow. And are these matters not inferred a fortiori? And if this nazirite, who distressed himself by abstaining only from wine, is nevertheless called a sinner and requires atonement, then with regard to one who distresses himself by abstaining from each and every matter of food and drink when he fasts, all the more so should he be considered a sinner. Conversely, Rabbi Elazar says: One who accepts a fast upon himself is called sacred, as it is stated with regard to the nazirite: “He shall be sacred, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5). Here too, one can apply an a fortiori inference: And if this nazirite, who distressed himself by abstaining from only one matter, wine, is nevertheless called sacred, then with regard to one who distresses himself by abstaining from every matter, all the more so should he be considered sacred.

וְהִנֵּה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת לַתְּשׁוּבָה, וּלְפִי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמְנָם לְכָל תְּשׁוּבָה תִּמָּצֵא סְלִיחָה, אַךְ לֹא תִּטְהַר הַנֶּפֶשׁ טֹהַר שָׁלֵם לִהְיוֹת הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יְטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ וְיָכִין אֶת רוּחוֹ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְכֵן כָּתוּב (תהלים לב, ב): "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה", וּכְעִנְיָן הַבֶּגֶד הַצָּרִיךְ כִּבּוּס, כִּי הַמְּעַט מִן הַכִּבּוּס יוֹעִיל בּוֹ לְהַעֲבִיר הַגֹּעַל מִמֶּנּוּ, אַךְ לְפִי רֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן. וְכֵן כָּתוּב (תהלים נא, ד): "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי", וּתְכֻבַּס הַנֶּפֶשׁ מִן הֶעָוֹן כְּפִי אֲשֶׁר תְּכַבֵּס אֶת לִבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, יד): "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם". וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז יט, א) "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהלים קיב, א) – בְּעוֹדוֹ אִישׁ, רְצוֹנָם לוֹמַר, כִּי תְּשׁוּבַת הָאָדָם הַמְּעֻלָּה בִּימֵי בְּחוּרוֹתָיו בְּעוֹד כֹּחוֹ עָלָיו וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. אָכֵן כָּל תְּשׁוּבָה מוֹעִילָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ג): "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי חגיגה ב, א) עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. עַתָּה נְבָאֵר עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת ה', וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לה): "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם", וְנֶאֱמַר (איוב יט, כט): "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב". וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע, וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בֶּחָצָץ שִׁנָּיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ, יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ". וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, וּמָה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ? וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף, עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם? אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כִּבְהֵמוֹת נִדְמֵיתִי, וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׁכֵּל? וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבְּדָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי, וַיְהִי בִּי הֵפֶךְ מִזֶּה, לָמָּה לִי חַיִּים? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, טז): "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ, וְטָעַמְתִּי צוּפִי, וְנָשִׁיתִי סוֹפִי, וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי, וְעַל דָּל בּוֹסַסְתִּי, וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ירמיה ח, ו): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי".

And behold that there are many levels of repentance. It is true that you will find forgiveness for any repentance. However the soul will only find complete purification - to be as if the iniquities never had been - when a person purifies his heart and prepares his spirit, as will be explained. And so is it written (Psalms 32:2), "Happy is the man whom the Lord does not hold guilty, and in whose spirit there is no deceit." And it is like the matter of a garment that needs washing: For a little washing will be effective to remove its soiling. However, it will [only] whiten according to the amount of washing. And so is it written there (Psalms 51:4), "Wash me thoroughly of my iniquity." And the soul will be washed from iniquity according to how you wash its heart, as it is stated (Jeremiah 4:14), "Wash your heart clean of wickedness, O Jerusalem." And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Avodah Zarah 19a), "'Happy is the man who fears the Lord' (Psalms 112:1) - when he is still a man." This means to say that the most elevated repentance of a man is in the days of his youth - [when] he overcomes his impulse when his strength is still with him. However any repentance is effective, as it is stated (Psalms 90:3), "You return man to dust; You said, 'Return you mortals!'" And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yerushalmi Chagigah 2:1), "Until the soul turns to dust." Now we will explain the principles of repentance. The first principle is regret: His heart should understand that leaving God is bad and bitter; and he should place into his heart that there is punishment, vengeance and repayment for iniquity, as it is stated (Deuteronomy 32:35), "To be My vengeance and repayment." And it is stated (Job 19:29), "Be in fear of the sword, for [your] fury is iniquity worthy of the sword." And he should regret his bad deeds and say in his heart, "What have I done? How did I not have fear of God in front of my eyes, and did not become afraid from the rebukes of iniquity and from the harsh judgments? For there are many aches [waiting] for the evildoer. I did not pity my body; and for a moment of pleasure, my eyes did not pity its being destroyed. I became like a man who robs and extorts, eats and is satiated; but who knows that after his eating and his drinking, the judge will grind his teeth with gravel - like the matter that is stated (Proverbs 20:17), 'but later his mouth will be filled with gravel.' And worse than this, I was cruel to the dear soul and I rendered it impure with the idols of my impulse. And what did it gain from all of its acquisitions, if they are bad in the eyes of its Master? And how did I trade a passing world for a world that exists for ever and ever? How have I become similar to animals? As I have gone after my impulse like a horse, like a mule that does not understand. And I have strayed from the way of the intellect. And behold the Creator blew a living soul into my nose - a wise heart and the benefit of intellect - in order to recognize Him and fear Him and to govern over the body and all of its actions, like it governs over the other animals that do not speak, because it is precious in His eyes. And though I was created like this, it has become the opposite of this in me. Why am I alive? It is like the matter that is stated (Proverbs 21:16), 'A man who strays from the path of the intellect will rest in the company of ghosts.' Moreover I have not [even] fulfilled the precept of the animal. Rather I have been lower than that. For the ox knows its master and the donkey the trough of its owner; whereas I have not known and not reflected. And I have sent my soul to be free from its master. So I have tasted my nectar, but forgotten my end. And I have stolen and extorted and trampled upon the indigent. I have not remembered the day of death, upon which nothing will remain before my soul besides my corpse and my dirt." And this matter that we have explained is that which Jeremiah, peace be upon him, had spoken, "No one regrets his wickedness and says, 'What have I done?'"

כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ". וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם":

כָּל הַמְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינהּ נָכוֹנָה בְּקָדָשִׁים. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז יח) "לֹא יֵחָשֵׁב": מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּכְלַל דִּין זֶה שֶׁלֹּא יַפְסִיד הַקָּדָשִׁים בְּמַחְשָׁבָה. שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה מַעֲשֶׂה:

Anyone who has an incorrect intent [while performing] sacrificial service violates a negative commandment, for [Leviticus 7:18] states: "He may not intent this." According to the Oral Tradition, it was taught that included in this prohibition is not to cause sacrificial offerings to be disqualified through thought, for this is comparable to causing a blemish in sacrificial animals. Nevertheless, [a transgressor] is not punished by lashes, for thought is not considered as deed.

וְהַנָּחַת הַטַּעַם הַזֶּה בְּעִנְיַן הַבַּיִת תְּחַיֵּב אוֹתָנוּ גַּם כֵּן לִסְמֹךְ אֶל הַטַּעַם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ לְפִי הַפְּשָׁט עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת וְשֵׁבֶט עוֹבֵד וְכֵלִים יְקָרִים יְדוּעִים. הֲלֹא אָמַרְנוּ כִּי עִקְּרֵי הַלְּבָבוֹת תְּלוּיִין אַחַר הַפְּעֻלּוֹת, וְעַל כֵּן כִּי יֶחֱטָא אִישׁ, לֹא יִטְהַר לִבּוֹ יָפֶה בִּדְבַר שְׂפָתַיִם לְבַד, שֶׁיֹּאמַר בֵּינוֹ וְלַכֹּתֶל חָטָאתִי לֹא אוֹסִיף עוֹד, אֲבָל בַּעֲשׂוֹתוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַל דְּבַר חֶטְאוֹ, לָקַחַת מִמִּכְלְאוֹתָיו עַתּוּדִים וְלִטְרֹחַ לַהֲבִיאָם אֶל הַבַּיִת הַנָּכוֹן אֶל הַכֹּהֵן וְכָל הַמַּעֲשֶׂה הַכָּתוּב בְּקָרְבְּנֵי הַחוֹטְאִים, מִתּוֹךְ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל הַהוּא יִקָּבַע בְּנַפְשׁוֹ רֹעַ הַחֵטְא וְיִמָּנַע מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. וּכְעֵין זֶה הַטַּעַם מָצָאתִי לְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל צַד הַפְּשָׁט שֶׁכָּתַב (ויקרא א ט) בְּשֵׁם אֲחֵרִים, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמַּעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם נִגְמָרִים בְּמַחֲשָׁבָה וּבְדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי כַּאֲשֶׁר יֶחֱטָא יָבִיא קָרְבָּן וְיִסְמֹךְ עָלָיו יָדָיו כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה, וְיִתְוַדֶּה בְּפִיו כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר, וְיִשְׂרֹף בָּאֵשׁ הַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַתַּאֲוָה, וּכְרָעַיִם כְּנֶגֶד יָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל אָדָם הָעוֹשִׂים כָּל מְלַאכְתּוֹ, וְיִזְרֹק הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּנֶגֶד דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּל אֵלֶּה כִּי חָטָא לֵאלֹהִים בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ, וְרָאוּי לוֹ שֶׁיִּשָּׁפֵךְ דָּמוֹ וְיִשָּׂרֵף גּוּפוֹ, לוּלֵי חֶסֶד הַבּוֹרֵא שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ תְּמוּרָה וְכֹפֶר הַקָּרְבָּן, שֶׁיִּהְיֶה דָּמוֹ תַּחַת דָּמוֹ, נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. וְרָאשֵׁי אֶבְרֵי הַקָּרְבָּן כְּנֶגֶד רָאשֵׁי אֵבָרָיו. וְהַמָּנוֹת לְהַחֲיוֹת בָּהֶן מוֹרֵי הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עָלָיו. וְקָרְבַּן הַתָּמִיד בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יִנָּצְלוּ הָרַבִּים מֵחֲטוֹא תָּמִיד. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים מִתְקַבְּלִין מוֹשְׁכִין הַלֵּב כְּדִבְרֵי הַגָּדָה (שבת פז א), עַד כָּאן. וְהֶאֱרִיךְ הוּא עוֹד בָּעִנְיָן, וְכָתַב, וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת יֵשׁ בַּקָּרְבָּנוֹת סוֹד נֶעֱלָם וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּפֵרוּשָׁיו בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא.

And the laying down of this reason in the matter of the Temple obligates us also to make the matter of the sacrifices and the tribe of its workers and the precious well-known vessels rely on the very same reason, according to the simple understanding. Did we not say that the main [inclinations] of the heart follow after the actions? And, if so, the heart of a person will not be properly purified only with the word of the lips, that he say between himself and the wall, “I have sinned, I will not [do it] again.” But when he does a great act for his sin, to take “he-goats from his pens” and to exert himself to bring them to the prepared house to the priest, and [do] all of the procedure that is written about the sacrifices of the sinners — from all of this great action — he will fix the badness of sin in his soul, and it will be avoided by him the [next] time. And I found with Ramban, may his memory be blessed, [an explanation] on the [level] of the simple meaning, similar to this reason. As he wrote (Ramban on Leviticus 1:9) in the name of others, and this is his language: Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, Who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice — that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning. And these words are tenable [and] grab the heart, like the words of classic homiletic teachings (Shabbat 87a). To here [are his words]. And he wrote at more length about the matter and wrote, “And in the way of truth (mysticism), the sacrifices contain a hidden secret, etc.,” as he wrote in his commentary on Parashat Vayikra.

וכן הענין בעצמו בעבירות כי מחשבות האדם בהם קשים מגופה של עבירה, ונ"ל שזהו מה שאמרו רז"ל ביומא (דף כט) הרהורי עבירה קשין מעבירה. ואע"פ שהר"ם פירש יפה במורה, שכשהאדם ממרה השם במחשבתו ממרה בחלק הנכבד שלו שהוא השכל, אך כשיעשה אותן בגופו עושה אותן בחלק היותר פחות שלו שהוא החומר, אלו דבריו ז"ל, עדיין יש לי לחדש בה דבר, כי מי שעושה עבירות בתמידות ואינו עושה תשובה מהן, איזו מחשבת שורש רע פורה בלבו. שאם לא כן היאך ימשך תמיד לאבד דבר יקר ונכבד בעבור דבר קל עובר בשעתו, ולא היה תמיד עומד בעונש גדול אם לא שאיזה שורש רע פורה בלבו.

שאלה מורי ורבי ה"ר אשר שיחיה הודעני נא על אשה ששמשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה ובשחרית מצאה עצמה טמאה מה תהא עליה אם אתה נוהג להצריכה כפרה אם לאו ומה תהא כפרתה. על האשה ורבנא מאיר ז"ל לא היה מטיל עליה שום דבר כי בפ"ב דשבועות (י"ח) קאמר אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא ואם אתה מצריכה כפרה לבו נוקפו ופורש ועוד זו האשה לאחר תשמישה ראתה.

...וכן אמרו חז"ל בקדושין מ', מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כי אצל המעלות המחשבה היא הטוב והעיקר, ובה כבר הושלם עיקר הפועל, אבל בחטא המעשה הוא עיקר הרע והקשה להנהגה המדינית, ולכן ראוי לתלות הדבר במעשה, וכן ענשה התורה במעשה גם בלי כוונה בקרבן או בגלות, ולא אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה אלא כשהיו שניהם, ההרהור עם המעשה, כי אז נתלה החטא יותר בנפש המחשבות, ורק בעבודה זרה נענש על המחשבה, כי עיקר עבודה זרה בנפש...

כָּל הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה וְנַעֲשָׂה לוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ. זָרַק אֶבֶן אוֹ חֵץ בַּחֲבֵרוֹ אוֹ בִּבְהֵמָה כְּדֵי לְהָרְגָן וְהָלַךְ וְעָקַר אִילָן בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא הָרַג הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הֲרֵי זֶה קַל וָחֹמֶר אִם נִתְכַּוֵּן לְאִסּוּר קַל וְנַעֲשָׂה אִסּוּר חָמוּר. כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִזְרֹק בְּכַרְמְלִית וְעָבְרָה הָאֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהוּא פָּטוּר.

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ.

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו):

דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדבור והמעשה. המחשבה שיתחרט אדם מעונותיו, הדבור שיודה על פשעיו, המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת. ולפי שהעבירה היא אם במחשבה ואם בדבור ואם במעשה או בכלן, צריך שתהיה התשובה בשלשתן, אם במחשבה החרטה, ואם בדבור הודוי, ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד אבל שיעשה המעשים הפך העבירות שעשה.

The elements of repentance by which a person may be cleansed of his iniquities and purified of his sin before God are correction of thought, speech and act. Correction of thought means that he should feel regret on account of his sins. Correction of speech signifies that he should confess his transgressions; while correction of act denotes that he should take it upon himself never again to return to his folly, but should do instead such acts as would indicate that the former were done in error and unintentionally. Since a sin may be committed in thought, in speech and in act, or in all the three combined, repentance must include the three. Regret corresponds to thought, confession to speech, and corresponding to act it is not sufficient that one discontinue the sin, but he must do acts of a nature opposed to the transgressions which he has committed.

ולפי שהעבירה היא אם במחשבה ואם בדבור ואם במעשה או בכלן, צריך שתהיה התשובה בשלשתן, אם במחשבה החרטה, ואם בדבור הודוי, ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד אבל שיעשה המעשים הפך העבירות שעשה. לפיכך היה דוד מתפלל על כלן, על המחשבה אמר לב טהור ברא לי אלהים וגו׳, על הדבור ה׳ שפתי תפתח וגו׳, ועל המעשה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו׳, כלומר שיעשה מעשים הפך העבירה כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל השם יתברך. ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות ולשוב אל השם יתברך, לפי שהמחטיא את הרבים אי אפשר לשוב בתשובה שלמה, שבמה יוכל לתקן את אשר עותו ממה שגרם לחטוא, ולזה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו׳, וכן כל כיוצא בזה, ואם חטא במחשבה בלבד יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות, וזהו ואיש און מחשבותיו.

כֵּיצַד. נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה פְּלוֹנִית שֶׁאָבִיהָ רַע. שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה שֶׁכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ. מֵתוּ אוֹ שֶׁעָשָׂה הָאָב תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע וְאָמַר שֶׁלֹּא אֶשָּׂא פְּלוֹנִית וְלֹא אֶכָּנֵס לְבַיִת זֶה אֶלָּא אִם נִסְתַּלֵּק הַהֵזֶּק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר לוֹ שֶׁתָּבוֹא וְתִטּל לְבָנֶיךָ כּוֹר אֶחָד חִטִּים אוֹ שְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ בְּלֹא שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְיֹאמַר לוֹ כְּלוּם נִתְכַּוַּנְתָּ אֶלָּא לְכַבְּדֵנִי כְּבוֹדִי שֶׁלֹּא אֶטּל וּכְבָר הִגִּיעַ אֵלַי כָּבוֹד שֶׁנָּדַרְתָּ בִּשְׁבִילִי. וְכֵן הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵין אַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר שֶׁל חִטִּים וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן. הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁאֵלַת חָכָם וְיֹאמַר הֲרֵינִי כְּאִלּוּ נִתְקַבַּלְתִּי וְהִגִּיעוּ לְיָדִי.

היא שצונו לדון בהפרת נדרים, כלומר התורה שהורונו לדון בדינין ההם, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזהו הענין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין כי אין צווי בפעולה מהפעולות בהכרח ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה. אמנם היות הבעל והאב מפירין הנה כבר התבאר בכתוב, ובאה הקבלה שחכם גם כן מתיר הנדר וגם כן לשבועה, והרמז על זה באמרו לא יחל דברו הוא אינו מחל אבל אחרים מחלין לו. ובכלל הנה אין ראיה על זה מן הכתוב והם אומרים היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא בקבלה האמתית.

מִצְוַת דִּין הֲפָרַת נְדָרִים – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּמִצְוַת הֲפָרַת נְדָרִים. כְּלוֹמַר, שֶׁנָּדוּן בְּמִי שֶׁנָּדַר כַּאֲשֶׁר צִוְּתָה הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וְגוֹ', כְּמוֹ שֶׁבָּא מְבֹאָר בַּפָּרָשָׁה. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמִצְוָה זוֹ (מצות עשה צה) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהָפֵר עַל כָּל פָּנִים, וְזֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הָבֵן מִמֶּנִּי כָּל זְמַן שֶׁתִּשְׁמָעֵנִי מוֹנֶה דִּין אֶחָד מֵהַדִּינִין, שֶׁאֵין זוֹ מִצְוָה בִּפְעֻלָּה מֵהַפְּעֻלּוֹת בְּהֶכְרֵחַ, וְאוּלָם הַמִּצְוָה הִיא בִּהְיוֹתֵנוּ מְצֻוִּין שֶׁנָּדוּן בְּדִין זֶה בְּדָבָר זֶה אוּלָם הֱיוֹת הַבַּעַל וְהָאָב מְפֵרִין כְּבָר בֵּאֵר הַכָּתוּב זֶה, וְדִקְדֵּק בּוֹ, וּבָאַתְנוּ הַקַּבָּלָה, שֶׁהֶחָכָם יַתִּיר הַנֶּדֶר לַכֹּל, וּכְמוֹ כֵן הַשְּׁבוּעָה, וְהַהֶעָרָה עַל זֶה מַאֲמָרוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה י א) הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ, וְהַכְּלָל, שֶׁאֵין רְאָיָה עַל זֶה מִן הַכָּתוּב

מִצְוַת דִּין הֲפָרַת נְדָרִים – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּמִצְוַת הֲפָרַת נְדָרִים. כְּלוֹמַר, שֶׁנָּדוּן בְּמִי שֶׁנָּדַר כַּאֲשֶׁר צִוְּתָה הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וְגוֹ', כְּמוֹ שֶׁבָּא מְבֹאָר בַּפָּרָשָׁה. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמִצְוָה זוֹ (מצות עשה צה) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהָפֵר עַל כָּל פָּנִים, וְזֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הָבֵן מִמֶּנִּי כָּל זְמַן שֶׁתִּשְׁמָעֵנִי מוֹנֶה דִּין אֶחָד מֵהַדִּינִין, שֶׁאֵין זוֹ מִצְוָה בִּפְעֻלָּה מֵהַפְּעֻלּוֹת בְּהֶכְרֵחַ, וְאוּלָם הַמִּצְוָה הִיא בִּהְיוֹתֵנוּ מְצֻוִּין שֶׁנָּדוּן בְּדִין זֶה בְּדָבָר זֶה, אוּלָם הֱיוֹת הַבַּעַל וְהָאָב מְפֵרִין כְּבָר בֵּאֵר הַכָּתוּב זֶה, וְדִקְדֵּק בּוֹ, וּבָאַתְנוּ הַקַּבָּלָה, שֶׁהֶחָכָם יַתִּיר הַנֶּדֶר לַכֹּל, וּכְמוֹ כֵן הַשְּׁבוּעָה, וְהַהֶעָרָה עַל זֶה מַאֲמָרוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה י א) הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ, וְהַכְּלָל, שֶׁאֵין רְאָיָה עַל זֶה מִן הַכָּתוּב, וְהֵם עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם כְּבָר אָמְרוּ (שם) הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֶלָּא הַקַּבָּלָה הָאֲמִתִּית לְבַדָּהּ, עַד כָּאן. וְהָעוֹלֶה מִכָּל זֶה לְדַעְתּוֹ לְפִי הַדּוֹמֶה, כִּי בְּהַתִּיר הֶחָכָם הַמֻּמְחֶה אֶת הַנֶּדֶר בְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, אוֹ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וְיַעֲשׂוּ הָעִנְיָן כְּכָל אֲשֶׁר תְּצַוֶּה הַתּוֹרָה עָלָיו כַּהֹגֶן וְכַיָּשָׁר אָז קִיְּמוּ עֲשֵׂה, וְאִם הִתִּירוּ הַנֶּדֶר שֶׁלֹּא כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת אוֹ יָחִיד שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהֶתֵּרָם אֵינוֹ הֶתֵּר יֵשׁ עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ בִּטּוּל עֲשֵׂה זֶה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה בְּעִנְיַן מִצְוַת הַנְּחָלוֹת (מצוה ת), שֶׁהָאוֹמֵר וּמְצַוֶּה אַל יִירָשֵׁנִי בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרָיו בְּטֵלִים יֵשׁ עָלָיו עֹנֶשׁ בִּטּוּל הַמִּצְוָה, דְּעָבַר אַהַרְמָנָא דְּמַלְכָּא שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ בַּדִּין הַיְּרֻשָּׁה. וְאוּלָם הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב (בהשגותיו לסהמ"צ שם), שֶׁאֵין לִמְנוֹת דִּין זֶה כְּלָל מֵחֶשְׁבּוֹן הַמִּצְוֹת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְכֵן יֵרָאֶה שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים לֹא תִּמָּנֶה, לְפִי שֶׁהִיא שְׁלִילוּת, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לַעֲשׂוֹת כָּל הַיּוֹצֵא מִפִּינוּ וְשֶׁלֹּא נַחֵל דְּבָרֵינוּ, רַק עַל פִּי הָאָב אוֹ הַבַּעַל, עַד כָּאן. וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים ב, א) כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, חֲרָמִים כַּחֲרָמִים, שְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, כְּגוֹן (שם י, א) הָאוֹמֵר קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק, חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָה, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּ"מוֹהָא" הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לַשְּׁבוּעָה. וְעִנְיַן לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהֵם נִדּוֹנִין כְּאִלּוּ הוֹצִיא הָאָדָם בִּשְׂפָתָיו הַלָּשׁוֹן כְּתִקְנוֹ, וְלֹא נָחוּשׁ לְמָה שֶׁאָנוּ מַצְרִיכִין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, וַהֲרֵי לֹא הוֹצִיא הַדָּבָר כְּתִקְנוֹ מִפִּיו, הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ מַשְׁמָעוּת הָעִנְיָן שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִגְזֹר עָלָיו שֶׁזֹּאת כַּוָּנַת הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר, וְאַחַר שֶׁכֵּן הוּא הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אָמַר הַדָּבָר מְבֹאָר כְּתִקְנוֹ, שֶׁאִם לֹא תֹּאמַר כֵּן נִמְצָא שֶׁאֵין בָּעִלְּגִים נֶדֶר וּשְׁבוּעָה לְעוֹלָם (עי' רמב"ם נדרים א טז), וְזֶה אֵינוֹ בֶּאֱמֶת.

The commandment of the law of the abrogation of vows: That we were commanded in the abrogation of vows, meaning to say that we deliberate about someone who has made a vow, according to what the Torah commanded — as it is stated (Numbers 30:3), “If a man makes a vow, etc.,” as it comes explained in [this] section of the Torah. And Rambam, may his memory be blessed, wrote (Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 95) and this is his language: “And the matter is not that we are obligated to annul regardless. And this matter itself understand from me — when you hear me counting a law from the laws, it is not [always] that it is a commandment to perform a certain action perforce, but rather the commandment is in our being commanded that we deliberate on the law about this thing. While Scripture has already elucidated and been exacting that a husband and a father can annul [a vow of their wife or daughter], it is the transmission that brought to us that a sage can annul [it] for all, and so too, an oath. And the indication of this is its statement (Numbers 30:3), ‘he shall not profane his word’ — and they, may their memory be blessed, expounded (Chagigah 10a), ‘He does not pardon [it], but others may pardon it.’ And the general principle is that there is no proof to this from Scripture. And they, may their memory be blessed, already said (Chagigah 10a), ‘Annulment of vows flies in the air and has nothing to support it,’ except for the truthful transmission only.” To here [are his words]. And what apparently comes out of all of this according to his opinion is that in the annulment by an expert sage or three ordinary men of a vow by the commandment of the Torah, and their doing the matter like all that the Torah commands about it — like is proper and like is straight — they will have then fulfilled a positive commandment. But if they annulled the vow not like the commandment of the Torah — for example, [by] two ordinary men or an individual who is not an expert — the punishment for the violation of this positive commandment will be upon them; even though their annulment is not an [effective] annulment. And [it is] like I wrote above regarding the matter of the commandment of inheritances (Sefer HaChinukh 400), that one who says and commands, “My son shall not inherit me” will have the punishment of the violation of the positive commandment upon him, even though his words are void; as he has transgressed the decree of the King that commanded us about the laws of inheritance. However, Ramban, may his memory be blessed, wrote (in his glosses on the Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 95) that the law should not be counted at all in the tally of the commandments, since it is [just the] negation [of a commandment]. As we were commanded to do everything that comes out of our mouth and that we not profane our words, only according to the father or the husband. To here [are his words]. And “the words of the wise are grace.” From the laws of the commandment are that which they, may their memory be blessed, said (Nedarim 2a), “All substitutes for [the expression for] vows are like vows, [substitutes for] dedications are like dedications, [substitutes for] oaths are like oaths, and [substitutes for] nazirite vows are like nazirite vows.” [This is such that] (Nedarim 10a), “one who says [that a certain object is] konam, konach or konas, behold, these are substitutes for sacrifice (korban); cherek, cherekh or cheref, behold, these are substitutes for dedication (cherem) [to the Temple treasury]; nazik, naziach or paziach, behold, these are substitutes for naziriteness (nazir); shevutah, shekukah or [if] he vows with [the term,] mohi, behold, these are substitutes for oath (shevuah).” And the reason for the matter of these expressions that the Sages said are judged as if a man brought them out of his lips with the proper expression and [that] we do not concern ourselves to require that his mouth and heart be the same — as behold, he did not bring the proper expression from his mouth — is because these expressions imply the matter. Since anyone who hears would decide about it that this is the intention of the one making an oath or vowing. And since it is like this, behold, it is as if he said the thing clearly and properly. As if you don’t say like this, it comes out that there would never be vows or oaths from those with speech impediments. (See Mishneh Torah, Laws of Vows 1:16.) And in truth, this is not [the case].

הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנָזִיר (במדבר ו יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". אָמְרוּ חֲכָמִים וּמָה אִם נָזִיר שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וְגֶדֶר הַפְּרִישׁוּת בַּלָּשׁוֹן סְתָם חֲסִימַת תַּאֲוַת הַנֶּפֶשׁ וְהִמָּנַע מִן הַדָּבָר הַנִּפְרָשׁ מִמֶּנּוּ עִם הַיְּכֹלֶת עָלָיו וְהִזְדַּמְּנוּתוֹ לְעִלָּה הַמְחַיֶּבֶת זֶה וְנֹאמַר הַפּוֹרֵשׁ מִי שֶׁיָּכוֹל וְהִנִּיחַ. וְהַפְּרִישׁוּת הַכּוֹלֶלֶת הוּא הַנָּהוּג בָּהּ לְתַקָּנַת גּוּפֵינוּ וְהַסְדָּרַת עִנְיָנֵנוּ כְּמוֹ הַנְהָגַת הַמְּלָכִים בְּדָתֵי הַמְּדִינוֹת וְהַנְהָגַת הָרוֹפְאִים לַבְּרִיאִים וְלַחוֹלִים וְהַנְהָגַת כָּל אִישׁ שֵׂכֶל אֶת נַפְשׁוֹ בַּחֲסִימַת תַּאֲוָתוֹ מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַמִּשְׁגָּל וְהַמַּלְבּוּשׁ וְהַדִּבּוּר וּשְׁאָר תְּנוּעוֹתָיו וְאָפְנֵי תַּעֲנוּגָיו. וְכַאֲשֶׁר גָּבַר הַיֵּצֶר עַל הַשֵּׂכֶל וְנִמְשְׁכָה הַנֶּפֶשׁ אֵלָיו נָטְתָה בָּאָדָם אֶל הָרִבּוּיִים הַמְּבִיאִים לְהַפְסָדַת עִנְיָנוֹ וַהֲרִיסַת גּוּפוֹ וְנִצְטָרֵךְ בַּעֲבוּר זֶה לְמִדַּת הַפְּרִישׁוּת מִן הַתַּעֲנוּגִים וְהַמְּנוּחוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּוּוּ עִנְיָנָיו וְיִהְיוּ דְּבָרָיו עַל הַסֵּדֶר בעוה״ז בִּלְקִיחַת הַמָּזוֹן וְיִהְיֶה מְשֻׁבָּח עָלָיו כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים קיב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט.

The plain meaning of abstinence is to bridle the inner lusts and to refrain from something, that one has the ability and opportunity for due to a reason which obligates this. It is said: "the abstainer is one who has the power but does not use it". General abstinence is that which is practiced for the welfare of our bodies and to keep our secular matters in good order. Examples are: the practice of kings in instituting laws of the land, the regimen prescribed by doctors for the healthy or the sick, the practice of every intelligent person to bridle his lusts for food, drink, marital relations, clothing, speech, and his other activities and pleasures. But when this inclination predominates over the understanding, and the soul is drawn to it, the man turns to the excesses which bring to his detriment and to the destruction of his body. It is necessary because of this, a measure of abstinence from pleasures and relaxations, in order to balance his tendencies, and that his affairs be in proper order in this world, so that he will be considered praiseworthy in them, as written: "A good man shows favor, and lends: he will guide his affairs with judgment" (Tehilim 112:5).

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכּל וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִים לִשְׁעָתָן וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ירמיה ג כב) "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" וְגוֹ'. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

אַךְ הַהֶעָרָה לְכָל הֶהָמוֹן, הִנֵּה הוּא בְּעִנְיַן הַשָּׂכָר וְעֹנֶשׁ עַצְמָם בִּרְאוֹת עֹמֶק הַדִּין עַד הֵיכָן מַגִּיעַ, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת רָאוּי לְהִזְדַּעְזֵעַ וּלְהִתְחָרֵד תָּמִיד, כִּי מִי יַעֲמֹד בְּיוֹם הַדִּין וּמִי יִצְדַּק לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ בַּאֲשֶׁר הַשְׁקָפָתוֹ מְדֻקְדֶּקֶת עַל כָּל דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה ה): וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, מַגִּידִים לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת הַדִּין. עוֹד אָמְרוּ (יבמות קכא): וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד, מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

But the general masses will be roused to "Watchfulness" through the matter of reward and punishment upon recognizing the extent of the depth of judgment on this. In truth, it is proper to continuously shudder and fear, for who will stand on the Day of Judgment? Who will be found righteous before his Creator, whose sight scrutinizes all things, great and small. Likewise our Sages of blessed memory said on the verse: "Who declares to man his speech" (Amos 4:13) - "even casual talk between a man and his wife is related to a man at the time of judgment" (Chagiga 5b). And expounding on "it is very stormy round about Him" (Ps. 50:3) - "this teaches that the Holy One blessed be He scrutinizes judgment on His pious ones to the degree of a hair's breadth" (Yevamos 121a).

נושא עון ופשע וחטאה. בגמ׳ יומא דל״ו ביארו הא דכתיב וחטאה דמשמעו שוגג אחר הפשע שהוא הזדון דה״פ למי ששב מיראה נעשה הפשע חטאה. ונראה לפי הפשט ע״פ שביארנו בס׳ במדבר ל״ה ל״ד שיש שוגג שהוא גרוע מזדון ממש שאינו אלא בתאוה שבאה לשעה. אבל שגגת תלמוד או טעות בהליכות עולם שמכשיל הרבה והוא עולה זדון אף על גב שאינו אלא שגגה והוראת היתר. אבל הקלקולים מזה החטא רבה מאד ונחשבים לזדון:

ויש שני מיני שגגות: (א) שגגה במציאות – אכל חלב כי חשב ששומן הוא, חלל שבת כי חשב כי היום חול; (ב) שגגה בדין – שחשב שחלב מותר ושבת לא נאסר במלאכה זו. או שחשב שאין בם כרת רק לאו (לר"י בשבת דף סט).

לפיכך אמר 'שגגת תלמוד עולה זדון', וזה כי השגגה הוא הטעות, והגורם לזה* הוא החומר, שאם אין החומר השכל הוא בפועל, ואין בו שגגה וטעות. ולפיכך השגגה שייך במעשים, אשר הם שייכים לגוף החמרי. ולפעמים השכל, שהוא מאיר אל האדם החמרי, אינו אתו והוא טועה, אבל בשכל אין שייך טעות. ולפיכך 'תלמוד עולה זדון', כי מאחר שהתלמוד הוא שכלי, לא היה לו לטעות.

חטאתי כי לא ידעתי (במדבר כב, לד). לכאורה קשה אם לא ידע אם כן מה חטא. אלא האדם מה שהיה ראוי לו לידע ולהבין ולא ידע הוא חייב בדבר, כי על כן נתן לו הש"י השכל להשכיל ולהבין. גם בכאן בלעם, היה לו להבין כי לא לחנם עשה האתון כך. והעיקר כי האדם מועד לעולם בן ער בין ישן (ב"ק כו, א), כי תמיד צריך להשכיל ולהבין ולראות שלא יארע לו דבר רע:

...כלל הדבר, כל חטא שהוא יותר קרוב אל נפש האדם, המחילה שהיא הסרה היא יותר רחוקה ממנו, והוא ברחמיו מסירה, לפיכך המזיד הוא יותר קל לענין זה, שהשי"ת סר ממנו, דהיינו ענין המזיד, כלומר, שמה שהוא חוטא בכונה, וזה לא עשה להמריד רק בשביל תאותו, וענין הסרה הזאת היא אינה גם כן שלא ימצא רושם החטא בחוטא, רק שהוא נושא לו חלקו, וזה הוא יותר קל שהוא יתברך נושא לו חלקו. אמנם עובר על פשע הוא יותר קשה, מפני שהוא היה מתכוין להמריד ולהקניט, ועבירה זאת דבוקה בו יותר, וכבר אמרנו למעלה, כי החטאים מחילתם לפי שהוא עשה החטא בכונה, והפושע המתכוין הוא מכוין להמריד, לפיכך יותר רחוק למחילה, ואפילו הכי במדת טובו השי"ת מוחל לו. אמנם מי שהוא שוגג, אף על גב דלענין החטא שוגג הוא, מחילתו יותר רחוקה, לפי שזה החטא יותר עצמי הוא לאדם מאשר עשה אותו לפי תומו, ואם ימחול לו הקב"ה השוגג, הרי מחל חטא שהוא קל וקשה אל המחילה. וטעמא שהוא קשה אל המחילה, מפני כי המזיד מחילתו שיאמר טעיתי, חרטתי על המעשה, אבל השוגג הוא קרוב אל האדם, מאשר לפי תומו עשה, ולא על פי המחשבה, ואין לתלות במחשבה טועה כמו המזיד, ודבר ידוע הוא למשכילים.

ונ"ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ"מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל א"כ י"ל דמש"ה נקיט בסוגיין מטעם מלאכת מחשבת היינו די"ל מה דאמרינן לענין נזקין חייב לענין שבת פטור היינו לומר דאם הנפילה מחיקו היה בשבת חייב לשלם הנזק ופטור משום שבת, דלא אמרינן ביה קלב"מ כדין חייבי מיתות שוגגין כיון דלא היתה מלאכת [מח]שבת, לא נעשה כלל מלאכת שבת, אלא דאלו אתרו ביה והיה יודע שהאבן בחיקו אז היתה נקראת מלאכה ואם הי' מודיעים אותו מהאבן בחיקו ולא אתרו בו אז היו בכלל חייבי מיתות שוגגין אבל עתה כיון דלא ידע מהאבן שבחיקו, לא נעשה המלאכה ולא מקרי ח"מ שוגגין אבל בלאו טעמא דבעי מלאכת מחשבת אלא מטעם מתעסק דפטור גם בשאר אסורים, היינו גם מחטאת, אבל מ"מ מקרי מלאכה, והוי שגגת מלאכה בלא חיוב חטאת והיה פטור מלשלם הנזק, דהוי חייבי מיתות שוגגין ודוק:

ואיך שיהיה נראה הדבר ברור בנ"ד דשכחה הוי דין שוגג ולאו פשיעה ולא חשיב קרוב למזיד. אך אין ללמוד להקל בשכחה דנ"ד מדין שבועת העדות הנז' דדייק מינא הרב מטה אהרן דשוכח חשיב אונס גמור ועדיף משוגג לפטרו מעונש, דזה אינו, דודאי דין שבועת העדות הנז' שאני אבל שכחה דנ"ד הוי כשאר שכחה דעלמא דהוי בכלל העלם דבר דשאר איסורים של שבת וכיוצא כמו ששכח שהיום שבת ועשה מלאכה דחייב חטאת דכל כהא לא אמרינן אנוס הוא מפני השכחה ששכח ומה הו"ל למעבד, והיינו כי באמת הו"ל לדקדק קודם מעשה ולהשים לב על הדבר איך הוא, ובודאי היה זכר למן ולא היה מכשול: ודע דאין לומר בנ"ד כיון דהשוגג שלו לא היה בעיקר האיסור של הנדה דלא הוה עובדא כהיכא ששמש עם הנדה ולא ידע שהיא נדה, אלא הענין היה ששגג בזמן הוסת שלא ידע שהגיע וסתה ולהכי י"ל דאיכא להקל בחיוב שלו הנוגע לאיסור נדה, דזה אינו, דהא כתבו התוספות להדיה בפסחים דף ע"ב בד"ה סמוך לוסתה דאם טעה בסמוך לוסתה נמי מתחייב חטאת ע"ש, והביא דבריהם הגאון ח"ס ז"ל ביו"ד סי' קנ"ה ע"ש. והנה אם היה הדם נמצא בנ"ד רק על עד של האשה זהו ספק אם בעל נדה או לא והרי זה מתחייב אשם תלוי כשהיה בהמ"ק קיים, ואם נמצא הדם על עד שלו ופירש ממנה באבר מת גם זה ספק שמא יצא הדם בעת שפירש ממש אחר שכבר מת האבר אבל אם פירש באבר חי איכא איסור נדה בודאי אם נמצא בעד שלו:

דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים. ובו נ"א סעיפים: מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע"י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו וסבירי וגם יודעים לפתוח לו פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד: מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ"כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן (וי"א דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט) (מרדכי פרק שבועות שתים) ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה: הגה ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו:

אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום: נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו הקמה והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך לחזור ולהפר: בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר: הגה וי"א דאין חכם או ג' הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל (מהרי"ו סי' ט"ו ומרדכי פרק השולח בשם ר"י והגהמ"ר דשבת בשם ר' יונתן) אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג' הדיוטות להתיר (מהרי"ק שורש נ') וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם (ויתיר) [ויפר] לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם או ג' הדיוטות (ת"ה סי' רע"ט) וע"ל סעיף מ"ט וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא הראשונה דחכם או ג' הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה (היא סברת הגהות מרדכי דשבועות ודשבת ורשב"ם בשם ר"י ורא"ם ב"י בשם רשב"ץ ות"ה):

צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו (ומתירין ע"י תורגמן) (ר"ן פ"ק דנדרים וב"י בשם הירושלמי וריב"ש סי' ש"ע):

אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל' יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול (וכ"ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול) (תא"ו ני"ד) והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב"א וריב"ש ועיין לקמן סי' רל"ד סכ"ח):

וְהִנֵּה כְּלָל הַפְּרִישׁוּת הוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (יבמות כ): קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ, וְזֹאת הִיא הוֹרָאָתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה עַצְמָהּ, פְּרִישׁוּת, רוֹצֶה לוֹמַר, לִהְיוֹת פּוֹרֵשׁ וּמַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר, וְהַיְנוּ, שֶׁאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ דְּבַר הֶתֵּר, וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה לְשֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּאִסּוּר עַצְמוֹ. וְהָעִנְיָן, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְהִוָּלֵד מִמֶּנּוּ גְּרָמַת רַע אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו אֵינוֹ גּוֹרֵם לוֹ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינֶנּוּ רַע מַמָּשׁ, יִרְחַק וְיִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ הַהֶרְחֵקִים שֶׁמֻּטָּל עַל כָּל פָּרוּשׁ וּפָרוּשׁ לַעֲשׂוֹת, לִהְיוֹת כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה גְּדֵרִים לְעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ, לְהַנִּיחַ מִן הַהֶתֵּרִים עַצְמָם שֶׁלֹּא נֶאֶסְרוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל וְלִפְרוֹשׁ מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מְרֻחָק מִן הָרַע הֶרְחֵק גָּדוֹל.

The general principle of Separation is what our sages of blessed memory said: "sanctify yourself [by abstaining] of what is permitted to you" (Yevamot 20a). This is the meaning of the word "Separation" itself. That is to say - to separate and distance from the thing, prohibiting on oneself something which is permitted. The intent in this is to not come to violate the prohibition itself. The intent is that a person distance and separate from anything which may lead to something which could bring about evil, even though right now it does not cause evil and even though it is not itself evil. (3) The distancing measures incumbent on every Parush (man of Separation) to make for himself to withdraw in and build [additional] personal fences, namely, to abstain from permitted things themselves which are not forbidden to every Jew and separate from them in order to keep far away from the evil a great distance.

אם חטא בתאוות המלבושים, ילבש שק ואפר. אם חטא במאכלות אסורות, יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך:

וְשֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּנָּתֵן לַחוֹטְאִים בְּחֶסֶד גָּמוּר, שֶׁתֵּחָשֵׁב עֲקִירַת הָרָצוֹן כַּעֲקִירַת הַמַּעֲשֶׂה. דְּהַיְנוּ, שֶׁבִּהְיוֹת הַשָּׁב מַכִּיר אֶת חֶטְאוֹ וּמוֹדֶה בּוֹ וּמִתְבּוֹנֵן עַל רָעָתוֹ וְשָׁב וּמִתְחָרֵט עָלָיו חֲרָטָה גְּמוּרָה דְּמֵעִקָּרָא כַּחֲרָטַת הַנֶּדֶר מַמָּשׁ שֶׁהוּא מִתְנַחֵם לְגַמְרֵי וְהָיָה חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה נַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַהוּא וּמִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ צַעַר חָזָק עַל שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה הַדָּבָר וְעוֹזֵב אוֹתוֹ לְהַבָּא וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ הִנֵּה עֲקִירַת הַדָּבָר מֵרְצוֹנוֹ, יֵחָשֵׁב לוֹ כַּעֲקִירַת הַנֶּדֶר וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר, שֶׁהֶעָוֹן סָר מַמָּשׁ מֵהַמְּצִיאוּת וְנֶעֱקַר בַּמֶּה שֶׁעַכְשָׁו מִצְטַעֵר וּמִתְנַחֵם עַל מָה שֶׁהָיָה לְמַפְרֵעַ.

אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל]. וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה. אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.

On the other hand, the vitalizing animal soul in the Jew, that which is derived from the aspect of the kelipah, which is clothed in the human blood, as stated above, and the “souls” of the animals, beasts, birds, and fish that are clean and fit for [Jewish] consumption, as also the existence and vitality of the entire inanimate and entire vegetable world which are permissible for consumption, as well as the existence and vitality of every act, utterance, and thought in mundane matters that contain no forbidden aspect—being neither root nor branch of the 365 prohibitive precepts and their offshoots, either on the explicit authority of the Torah or by Rabbinic enactment—yet are not performed for the sake of Heaven but only by the will, desire, and lust of the body; and even where it is a need of the body, or its very preservation and life, but his intention is not for the sake of Heaven, that is, to serve G–d thereby —all these acts, utterances, and thoughts are no better than the vitalizing animal soul itself; and everything in this totality of things flows and is drawn from the second gradation [to be found] in the kelipot and sitra achara, namely, a fourth kelipah, called kelipat nogah. In this world, called the “World of Asiyah (Action),” most, indeed almost all, of it [the kelipat nogah] is bad, and only a little good has been intermingled within it [from which come the good qualities contained in the animal soul of the Jew, as is explained above.] Hence it is sometimes absorbed within the three unclean kelipot [as is explained in Etz Chaim, Portal 49, beginning of ch. 4, on the authority of the Zohar], and sometimes it is absorbed and elevated to the category and level of holiness, as when the good that is intermingled in it is extracted from the bad, and prevails and ascends until it is absorbed in holiness. On the other hand, he who belongs to those who gluttonously guzzle meat and quaff wine in order to satisfy their bodily appetites and animal nature, derived from the so-called element of water of the four evil elements contained therein, from which comes the vice of lust—in such case the energy of the meat and wine consumed by him is degraded and absorbed temporarily in the utter evil of the three unclean kelipot, and his body temporarily becomes a garment and vehicle for them, until the person repents and returns to the service of G–d and His Torah. For, inasmuch as the meat and wine were kosher, they have the power to revert and ascend with him when he returns to the service of G–d. This is implied in the terms “permissibility” and “permitted” (muttar), that is to say, that which is not tied and bound by the power of the “extraneous forces” preventing it from returning and ascending to G–d.

ולפי האמור יובן סמיכת הפרשיות שאחר מצות שילוח טמאים נאמרה פרשת התשובה, כי כבר אמרנו שבשביל חטא אדה"ר בעץ הדטו"ר נשתאבו כחות הרעות בכל ג' חלקי האדם, וכל עבירות יש להם שייכות לחטא אדה"ר ע"כ מצא מין את מינו וניער כל כחות הרעות שבכל ג' חלקי האדם, וזה אשר יעשו מכל חטאת האדם דא אדם קדמאה, וכאשר יחפוץ לשוב אל ה', צריך ג' תיקונים לג' חלקי האדם שבהם נשתאבו כחות הרעות, והוא חרטה במחשבה ודוי בדיבור שכבר אמרנו שהוא לעומת הנפש שבלב, השבת האשם והקרבן הוא המעשה, ואם שלש אלה יעשה לה להנפש, תיקון מחשבה דיבור ומעשה, אז מובטח שתשובתו נתקבלה הרחמן יזכינו להיות מהשבים אליו בכל לב:

אֲבָל אִם לֹא הָיָה נִזְכָּר מֵהַחֵפֶץ מִשֶּׁחָשֵׁכָה — לֹא הָיָה עוֹבֵר עַל אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁלֹּא אָסְרָה תוֹרָה אֶלָּא מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מְחַשֵּׁב וּמִתְכַּוֵּן לַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְשִׁגְגָתוֹ שֶׁמֵּבִיא עָלֶיהָ חַטָּאת הִיא, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁמְּלָאכָה זוֹ אֲסוּרָה:

ומבאר זאת רבינו יונה, כי עיקר הכפרה של קרבן הוא על ידי התשובה שנעשית עמו. לכן, כשאדם יודע בודאי בנפשו שחטא, הוא מתעורר לחרטה ולתשובה באמת; אבל כאשר ספק הוא אצלו וסובר שמא לא עבר כל עבירה — יש לחפש דרכים "לעורר" אצלו, חרטה ועשיית תשובה אמיתית.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְגַמְרֵי, כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם זוֹבֵחַ יִצְרוֹ אֲפִילוּ שָׁעָה קַלָּה, וּמִתְכַּוֵין לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּגוֹן שֶׁחָפֵץ לֶאֱכוֹל, וּמְאַחֵר סְעוּדָּתוֹ עַד לְאַחַר שָׁעָה אוֹ פָּחוֹת, וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: ״שָׁעָה רְבִיעִית מַאֲכַל כָּל אָדָם, שָׁעָה שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים״, וְהָיוּ מַרְעִיבִים עַצְמָם שְׁתֵּי שָׁעוֹת לְכַוָּונָה זוֹ, אַף שֶׁגַּם אַחַר הַסְּעוּדָּה הָיוּ לוֹמְדִים כָּל הַיּוֹם. וְכֵן אִם בּוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁלִּבּוֹ מִתְאַוֶּה מְאֹד לְדַבְּרָם מֵעִנְיְינֵי הָעוֹלָם, וְכֵן בְּהִרְהוּרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲפִילוּ בִּמְעַט מִזְּעֵיר, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא לְתַתָּא – אִסְתַּלֵּק יְקָרָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וּקְדוּשָּׁתוֹ לְעֵילָּא הַרְבֵּה. וּמִקְּדוּשָּׁה זוֹ נִמְשֶׁכֶת קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל הָאָדָם לְמַטָּה, לְסַיְּיעוֹ סִיּוּעַ רַב וְעָצוּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט לְמַטָּה – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה״. לְבַד מַה שֶּׁמְּקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְכוּ׳״, כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמּוּתָּר לוֹ.

Moreover, even in the case of things that are fully permissible, the more of his impulse that a man sacrifices, even if only for a while, with the intention of subduing the sitra achara in the left part—as, for example, when he wants to eat but postpones his meal for an hour or less, and during that time he occupies himself in the Torah, as is stated in the Gemara that the fourth hour is the time when all men eat, but the sixth hour is the time when scholars eat, because they used to starve themselves for two hours with this intention, although after the meal, also, they studied all day; so, too, if he restrains his mouth from uttering words that his heart longs to express concerning mundane matters; likewise with the thoughts of his mind, even in the least way, whereby the sitra achara is subdued below—the glory and holiness of the Holy One, blessed is He, goes forth above to a great extent, and from this holiness issues a sublime holiness on man below to assist him with a great and powerful aid in serving Him, Who is blessed. This is also what the Rabbis meant, “If a man consecrates himself in a small measure down below, he is sanctified much more from above,” apart from his having fulfilled the positive commandment of the Torah, “Sanctify yourselves, and you shall be holy” by dedicating himself [through abstemiousness] in permissible things.

וְגַם, לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַיֵּצֶר, לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, מִפְּנֵי כְּבֵדוּת שֶׁבְּלִבּוֹ. וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטֹּאות נְעוּרִים הַחֲמוּרִים, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ, לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְחוּשְׁבָּנָא״, דְּהַיְינוּ, לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ, מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אִם הָיוּ כּוּלָּם מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, אוֹ, מִצַּד הַטּוּמְאָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן, דְּהַיְינוּ, כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ו׳].

Also, at times, he is unable to wage war against the evil impulse, so as to sanctify himself in the things that are permissible, because of the heaviness that is in his heart. And even he who is innocent of the grievous sins of youth should set his heart to fulfill the counsel of the holy Zohar to be of the “masters of accounts,” that is to say, he should keep a reckoning with his soul regarding all the thoughts, utterances, and actions that have come and gone since he came into being and until the present day, as to whether they all came from the direction of holiness or from the direction of impurity—the L–rd deliver us!—these being all the thoughts, utterances, and actions that are not [dedicated] to G–d and His will and service, for this is the meaning of sitra achara, as has been explained above [ch. 6].

אם נודע לו כי קודם שקיבל עליו להתענות כבר עברה הסיבה – הרי זו "קבלה בטעות" ואינו צריך להתענות. [הערה 5] – כתב השו"ע (סי' תקס"ט סעי' ב'): "יחיד שמתענה על צרה ונודע שקודם קבלת התענית כבר עברה- אין צריך להשלים". משנ"ב (שם ס"ק ז'). וביאר הכה"ח (שם ס"ק י"א): "דכיון דאשתכח למפרע דבטעות הוא אין צריך התרה. תרומת הדשן סימן ר"פ, בית יוסף, לבוש, ט"ז ס"ק ב'. והוא הדין אם נודע שכבר מת קבלה בטעות היתה, והוא הדין נדר לצדקה כהאי גוונא וכבר עברה נדר בטעות היה כהאי גוונא. משבצות זהב אות ב'".

וְתִזָּהֵר הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא לוֹמַר לְבַעֲלָהּ שֶׁהִיא אֲסוּרָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, וְדָבָר זֶה חָמוּר הֵן עַל-פִּי הַפְּשָׁט וְהֵן עַל-פִּי הַסּוֹד. וּבְמַסֶּכֶת כַּלָּה מוּבָא: "בָּנִים בַּעֲלֵי-מוּם מִפְּנֵי מָה הַוְיָן? אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ בִּשְׁעַת טָהֳרָתָהּ 'טְמֵאָה אֲנִי'".

וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג וְלֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לִפְרֹשׁ בְּאֵבָר קָשֶׁה – צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת אַרְבָּעִים יוֹם לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂהוּ. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בַּתְּשׁוּבָה. וְכָל הַמַּרְבֶּה לָשׁוּב זְכוּת הִיא לוֹ. וְאֵין הַתַּעֲנִית עִקָּר אֶלָּא הַתְּשׁוּבָה, רַק כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְוַדּוֹת וְלוֹמַר "חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי" בְּשִׁבְרוֹן לֵב, צָרִיךְ הָאָדָם לָצוּם.

וכמו שעיקר המצוות בלב, כן עיקר העבירות בלב, ואף על פי שאמרו חז"ל (קדושין מ') מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, היינו שאינה נידונית כאילו באה לכלל מעשה, אבל בלב ישנה העבירה. העבירה שבלב היא המדה הרעה, שהיא שורש מעשה העבירה, וחז"ל שידעו שעיקר עבודת האדם היא בלב, אמרו שהרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כ"ט)...

אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהם מעשה, כגון חילול שבת, וגזל, ועריות, אלא כשם שצריך לשוב בתשובה מעונות אלו כך צריך אדם לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הגאוה והכעס, ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואילו העוונות קשים יותר מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם משתקע במדות רעות אלו קשה לפרש מהם. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. גאוה כעס וקנאה וכו', שהם תלויים במחשבת האדם, הם בכלל מה שאמרו (ביומא כט.) הרהורי עבירה קשים מן העבירה.