Salt at the Table: Covenant and Sanctity

וְכׇל־קׇרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כׇּל־קׇרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ {ס}

כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְךָ֖ וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃

וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹא־כׇרַּ֣ת שׇׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהׇמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַ֔חַתְּ וְהׇחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ׃

As for your birth, when you were born your navel cord was not cut, and you were not bathed in water to smooth you; you were not rubbed with salt, nor were you swaddled.

וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃

Lot’s wife looked back, and she thereupon turned into a pillar of salt.

וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ: דִּלְמָא אָתֵי עַנְיָא וְיָהֵיב לֵיהּ. דִּכְתִיב: ״הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ״, וּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳״, פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּים בְּשֻׁלְחָן! רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁיו, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.

As for the virtue of prolonging one’s mealtime at the table, which Rav Yehuda mentioned, the Gemara explains: Perhaps a poor person will come during the meal and the host will be in a position to give him food immediately, without forcing the poor person to wait. The Sages elsewhere praised a person who acts appropriately at a meal, as it is written: “The altar, three cubits high and the length thereof, two cubits, was of wood, and so the corners thereof; the length thereof, and the walls thereof, were also of wood” (Ezekiel 41:22), and it is written in the continuation of that verse: “And he said unto me: This is the table that is before the Lord.” The language of this verse is difficult, as it begins with the altar and concludes with the table. Rather, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: As long as the Temple stood, the altar atoned for Israel’s transgressions. Now that it is destroyed, a person’s table atones for his transgressions.

דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה. וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.

This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering. And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.

"במלח" – יכול תבונהו? תלמוד לומר "תמלח". אי "תמלח" יכול במי מלח? תלמוד לומר "במלח". "לא תשבית מלח" – הבא מלח שאינה שובתת; ואיזו זו? מלח סדומית.

כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָךְ וְלִבְנָתָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֲלָם וְלָא יִתְבַּטֵיל הֵי כְּמִלְחָא דִמְבַסִים בְּשַר קוּרְבָּנַיָא דִקְיַים עֲלָם הוּא קֳדָם יְיָ הֵיכְדֵין הוּא לָךְ וְלִבְנָךְ

מַאי ״תְּבוּנֵהוּ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: יָכוֹל יִתֵּן בּוֹ טַעַם כְּבִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא הָאֵבֶר וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וְחוֹזֵר וְהוֹפְכוֹ וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וּמַעֲלֵהוּ. אָמַר אַבָּיֵי: וְכֵן לִקְדֵירָה.

The Gemara asks: What is meant by tevonehu? Rav Ashi said: One might have thought that one should infuse the entire offering with the taste of salt, just as understanding [bina] infuses a person with wisdom. To counter this, the verse states: “You shall season.” How does he act? He brings the limb that is to be sacrificed on the altar and applies salt, and then turns it over and again applies salt, and brings it up to the altar. Abaye says: And one acts similarly before placing meat into a pot. If one wishes to cook meat and needs to salt it in order to extract its blood, it is sufficient to apply salt to both sides and let it sit until the blood drains. Then, after it is washed, the meat is ready to be cooked and eaten.

בְּרִית אֲמוּרָה בְּמֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם״ – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא כְּהוּנָּה, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא מֶלַח. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כֵּיוָן דִּכְתִיבָא בֵּיהּ ״בְּרִית״, כְּמַאן דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא דָּמְיָא.

a covenant stated with regard to salt, ensuring that the offerings should always be salted; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: It is stated here: “It is an everlasting covenant of salt” (Numbers 18:19), and it is stated there, with regard to the reward given to Pinehas: “The covenant of an everlasting priesthood” (Numbers 25:13). This teaches that just as it is impossible for the offerings to be sacrificed without the involvement of the priesthood, so too, it is impossible for the offerings to be sacrificed without salt. The baraita demonstrates that the rite of salting is an indispensable requirement, despite the fact that the rite is not repeated in the verses. And if you wish, say instead that Rav holds that since with regard to the application of salt, the term “covenant” is written about it, it is considered as though it were repeated in another verse, as the term “covenant” teaches that it is an indispensable rite.

״תִּמְלָח״, לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״בַּמֶּלַח״ – יָכוֹל תְּבוֹנֵהוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. אִי ״תִּמְלָח״ – יָכוֹל בְּמֵי מֶלַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמֶּלַח״. ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח״ – הָבֵא מֶלַח שֶׁאֵינָהּ שׁוֹבֶתֶת, וְאֵיזוֹ זוֹ? מֶלַח סְדוֹמִית. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא מֶלַח סְדוֹמִית שֶׁמֵּבִיא מֶלַח אִיסְתְּרוֹקָנִית? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״ – ״תַּקְרִיב״ כׇּל שֶׁהוּא, ״תַּקְרִיב״ מִכׇּל מָקוֹם, ״תַּקְרִיב״ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תַּקְרִיב״ וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. מַאי ״תְּבוּנֵהוּ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: יָכוֹל יִתֵּן בּוֹ טַעַם כְּבִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא הָאֵבֶר וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וְחוֹזֵר וְהוֹפְכוֹ וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וּמַעֲלֵהוּ.

§ The Gemara returns to its interpretation of the verse: “And every meal offering of yours you shall season with salt” (Leviticus 2:13), and asks: For what purpose does the expression “you shall season” come? The Gemara answers: It is written for that which is taught in a baraita: Had the verse stated only: And every meal offering of yours shall be with salt, one might have thought that the halakha is tevonehu, a term that will be explained in the Gemara. Therefore, the verse states: “You shall season.” Conversely, had the verse stated only: “You shall season,” one might have thought that this obligation can be fulfilled by means of adding salt water. Therefore, the verse states “with salt.” The continuation of the verse: “And you shall not omit [tashbit] salt from your meal offering,” teaches that one should bring salt that never rests [shovetet], i.e., it is found continuously. And what type of salt is this? This is referring to salt of Sodom. And from where is it derived that if one did not find salt of Sodom that he should bring salt of istrokanit, which is quarried from rock? The verse states immediately afterward: “With all your offerings you shall sacrifice salt” (Leviticus 2:13), in order to emphasize that you should sacrifice any type of salt; you should sacrifice salt from any place, even from a location outside of Eretz Yisrael; you should sacrifice salt even on Shabbat; and you should sacrifice salt even in a state of ritual impurity. The Gemara asks: What is meant by tevonehu? Rav Ashi said: One might have thought that one should infuse the entire offering with the taste of salt, just as understanding [bina] infuses a person with wisdom. To counter this, the verse states: “You shall season.” How does he act? He brings the limb that is to be sacrificed on the altar and applies salt, and then turns it over and again applies salt, and brings it up to the altar.

״וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ״. בִּשְׁלָמָא הַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא – כְּתִיב עוֹנֶשׁ וּכְתִיב אַזְהָרָה: עוֹנֶשׁ – דִּכְתִיב: ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא וְנִכְרְתָה״. אַזְהָרָה – ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״. אֶלָּא טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, בִּשְׁלָמָא ״עוֹנֶשׁ״ כְּתִיב – ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״, אֶלָּא אַזְהָרָה מִנַּיִן? רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, תָּנֵי בַּרְדְּלָא: אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״ ״טוּמְאָתוֹ״, כְּתִיב הָכָא ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״, וּכְתִיב הָתָם ״טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ״, מָה לְהַלָּן עוֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה – אַף כָּאן עוֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה.

§ The mishna teaches: And a ritually impure person who ate sacrificial food, and one who entered the Temple while ritually impure, are flogged. The Gemara asks: Granted, one who entered the Temple while ritually impure is flogged, as a punishment is written and a prohibition is written. The Gemara elaborates: There is a punishment, as it is written: “He has rendered impure the Tabernacle of the Lord, and that soul shall be excised” (Numbers 19:13). And there is a prohibition, as it is written: “And they shall not render their camp impure” (Numbers 5:3). But with regard to a ritually impure person who ate sacrificial food, granted, a punishment is written: “And the soul that eats from the flesh of a peace-offering that pertains to the Lord and his impurity is upon him, and that soul shall be excised” (Leviticus 7:20). But from where is a prohibition derived? Reish Lakish says: The prohibition is derived from that which is written with regard to a woman after childbirth who has not yet completed the purification process: “No consecrated item shall she touch” (Leviticus 12:4), and the reference is not merely to touching, but to eating. Rabbi Yoḥanan says that a Sage named Bardela teaches: The matter is derived by means of a verbal analogy between the term “his impurity” written here, and the term “his impurity” written there. Here, with regard to a ritually impure person who eats sacrificial food, it is written: “And his impurity is upon him, and that soul shall be excised,” and there, with regard to a ritually impure person entering the Temple, it is written: “He shall be impure, his impurity is yet upon him” (Numbers 19:13). Just as there, with regard to a ritually impure person who entered the Sanctuary, there is a punishment and there is a prohibition, as noted earlier, so too here, with regard to a ritually impure person who ate sacrificial food, it is derived that there is a punishment and there is a prohibition.

אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן — שֶׁמֶן מְעַכְּבוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הָוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אָמַר לַן: כְּגוֹן אֲנַן דִּרְגִילִינַן בְּמִשְׁחָא — מִשְׁחָא מְעַכְּבָא לַן. וְלֵית הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, תֵּכֶף לִגְאוּלָּה תְּפִלָּה, תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה.

Rav said: One who is accustomed to applying fragrant oil to his hands after meals, failure to apply that oil delays the end of his meal and he is not considered to have finished his meal and is not required to recite a blessing before continuing to eat. Similarly, Rav Ashi said: When we were in the house of Rav Kahana, he said to us: We, for example, who are accustomed to oil, failure to apply that oil delays the end of the meal for us. Nevertheless, the Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with all of these statements and the end of the meal is not determined by those factors. Rather, it is determined by that which Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: There are three pairs that immediately follow each other: Immediately following placing hands on the head of a sacrifice, is its slaughter; immediately following the blessing of redemption recited after Shema, is the Amida prayer; and immediately following the ritual washing of the hands after a meal, is the blessing of Grace after Meals.

אָמַר ה', אֲנִי אָמַרְתִּי לְאַהֲרֹן וּלְדָוִד שֶׁזַּרְעָם קַיָּם לְפָנַי לְעוֹלָם, הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח (דה״‎ב יג, ה). וְכֵן לְאַהֲרֹן נִשְׁבַּעְתִּי בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא לִפְנֵי ה' (במדבר יח, יט), וְהֵן מְבַטְּלִין בְּרִית מִילָה.

שִׁילֹה נוֹב וְגִבְעוֹן וּבֵית עוֹלָמִים.

Shiloh, Nob, and Gibeon, and also the Eternal House, i.e., the Temple in Jerusalem. The dust for the sota is still brought from the ground of the Sanctuary wherever it is located, even after the Jewish people are no longer in the wilderness.

שְׁמוּאֵל צַלַּחוּ לֵיהּ תַּכְתָּקָא דְשָׁאגָא, רַב יְהוּדָה צַלַּחוּ לֵיהּ פָּתוּרָא דְיוֹנָה, לְרַבָּה צַלַּחוּ לֵיהּ שַׁרְשִׁיפָא.

The Gemara relates that after Shmuel underwent bloodletting, they broke for him a wooden armchair made of teak [shaga] to build a fire. Similarly, for the sake of Rav Yehuda they broke a wooden table made of ebony [yavna], and for Rabba they broke a bench. They needed to build a fire due to the potential danger to Rabba. Since they could not find firewood, they kindled the fire with the furniture.

אָמַר רַב: ״טוֹל בָּרוּךְ, טוֹל בָּרוּךְ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. ״הָבֵא מֶלַח״ ״הָבֵא לִפְתָּן״ — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ ״הָבִיאוּ מֶלַח״ ״הָבִיאוּ לִפְתָּן״ נָמֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי, גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ נָמֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיֹּאכַל קוֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ״ וַהֲדַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״. אָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לִפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל אִקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, אַפִּיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא, וּבְצַע לְהֶדְיָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הֲדַר מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: לֵית דֵּין צְרִיךְ בְּשַׁשׁ. וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא אִידַּךְ: אָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כׇּל מַשְׁקִין וְלֹא שָׁתָה מַיִם, בַּיּוֹם — יִדְאַג מִן רֵיחַ הַפֶּה, וּבַלַּיְלָה — יִדְאַג מִפְּנֵי אַסְכָּרָה.

Continuing to discuss the halakhot of breaking bread, Rav said: One who broke bread, and before eating it, offered a piece to another, and said: Take it and recite a blessing, take it and recite a blessing, need not recite the blessing a second time, because that is considered to have been for the purpose of the blessing. If, however, he said: Bring salt or bring relish, he must recite the blessing a second time, as that is considered an interruption between the blessing and eating the bread. And Rabbi Yoḥanan said: Even if he said: Bring salt or bring relish, it is not considered an interruption and he need not recite the blessing a second time. Only if he said: Mix the food for the oxen, mix the food for the oxen, it is considered an interruption and he is required to recite the blessing a second time. And Rav Sheshet said: Even if he said: Mix for the oxen, he need not recite a blessing a second time, as that is also considered to be for the purpose of the blessing, as Rav Yehuda said that Rav said: One is prohibited from eating before feeding his animals, as it is stated: “And I will give grass in your fields for your animals” first and only then: “And you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 11:15). In the verse, preparation of food for one’s cattle precedes preparation of his own food. Consequently, it is considered part of the preparation for one’s own meal. Rava bar Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: One who breaks bread is not permitted to break it until they bring salt or relish before each and every one seated at the table. However, the Gemara relates that Rava bar Shmuel himself happened to come to the House of the Exilarch. They brought him bread, which he immediately broke, without waiting for them to bring salt or relish. They said to him: Did the Master reconsider his halakhic ruling? He said to them: Although poor quality bread requires salt in order to give the bread flavor, and therefore one must wait before breaking bread, this refined bread served in the House of the Exilarch needs no salt, and does not require waiting. And Rava bar Shmuel said the following advice in the name of Rabbi Ḥiyya: After all eating, eat salt and after all drinking, drink water and you will not be harmed. That was also taught in a baraita: After all eating, eat salt and after all drinking, drink water and you will not be harmed. It was taught in another baraita: If one ate any food and did not eat salt afterward, or if he drank any liquid and did not drink water afterward, during the day, he should be concerned about bad breath, and at night he should be concerned about diphtheria.

ויבצע ממקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב ויחתוך פרוסת הבציעה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שיסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד הפת שלם ויש שאין רוצין לחתוך הלחם כלל קודם הברכה כדי שיהא שלם ממש בשעת הברכה וכתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהירא לי דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואינו מפריד הפרוסה עד לאחר הברכה וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה שיעלה שאר הככר עמו דאל"כ חשיב כפרוסה ושיעור הפרוסה כתב הרמב"ם ז"ל לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן ויברך המוציא לחם מן הארץ ואע"ג דמוציא עדיף טפי דכ"ע מודו דלשעבר משמע וצריך לברך לשעבר ובהמוציא פליגי אפ"ה פסיק תלמודא המוציא ויכוין בברכתו למה שמוציא מפיו ויתן ריוח בין לחם ובין מן שלא יבליע המ"ם ויתן שתי ידיו על הפת שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת לא תחרוש בשור ובחמור כלאים לקט שכחה פיאה ביכורים תרומה מעשר ראשון מעשר שני חלה ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה וי' תיבות בפסוק ויתן לך ולא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה ואם פת נקייה היא א"צ וכ"כ רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל ואם הפת מתובלת בתבלין או מלוח במלח כעין שלנו א"צ ויאכל מיד ולא יסיח בין ברכה לאכילה ואם שח בדברים בטלים צריך לחזור ולברך ומיהו שח בצרכי סעודה כמו קחו מפרוסת הברכה או הביאו מלח או ליפתן לא הוי הפסק ואפי' אמר הביאו מאכל לבהמה לא חשיב הפסק דחשיבי צרכי סעודה דא"ר יהודה א"ר אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ואם שכח ואכל ולא בירך לפניו המוציא אם נזכר בתוך הסעודה מברך ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך ואם הוא מסופק אם בירך אם לאו כתב הרמב"ם ז"ל יברך מספק ונראה שאינו אלא מדרבנן ולא יברך מספק וכ"כ בספר המצות ואם בירך במקום ברכת המוציא שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא יצא ואם הם שנים או רבים אחד מברך לכולם ודוקא שהסיבו שהוא דרך קבע אבל היו יושבין בלא הסיבה כיון שאינן נקבעים יחד כל אחד מברך לעצמו ואם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני שהכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפילו בלא הסיבה ובעל הבית עם בני ביתו הוי שפיר קביעות אפילו בלא הסיבה והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה ישיבה דידן הוי קביעות ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי והיכא שהמסובין רבים גדול שבכולם בוצע ואם יש עמהם בעל הבית הוא בוצע ואפילו אם האורח גדול ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר אחד רשאין לטעום קודם ואם הוא שבת אינם רשאין לטעום קודם אא"כ יהיה לפני כל אחד לחם משנה.

מלח ברית. שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לַמֶּלַח מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁהֻבְטְחוּ הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים לִקָּרֵב בַּמִּזְבֵּחַ בַּמֶּלַח וְנִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחָג:

וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַר בְּכָאן "בְּרִית אֱלֹהֶיךָ" וְלֹא אָמַר "בְּרִית ה'" כִּלְשׁוֹן הַפָּרָשָׁה וּכְדֶרֶךְ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, אוֹ שֶׁיֹּאמַר "בְּרִית ה' אֱלֹהֶיךָ", אֲנִי סוֹבֵר בּוֹ עִנְיָן שֶׁהַמֶּלַח - מַיִם וּבְכֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא בָּהֶם יֵעָשׂוּ מֶלַח, וְהַמַּיִם בְּתוֹלְדֹתָם יְרַוּוּ הָאָרֶץ וְיוֹלִידוּ וְיַצְמִיחוּ, וְאַחֲרֵי הֱיוֹתָם מֶלַח יַכְרִיתוּ כָּל מָקוֹם וְיִשְׂרְפוּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ. וְהִנֵּה הַבְּרִית כְּלוּלָה מִכָּל הַמִּדּוֹת, וְהַמַּיִם וְהָאֵשׁ בָּאִים בָּהּ, וְעָדֶיהָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת הַשֵּׁם כַּמֶּלַח שֶׁיִּתֵּן טַעַם בְּכָל הַמַּאֲכָלִים, וּתְקַיֵּם וְתַכְרִית בִּמְלִיחוּתָהּ, וְהִנֵּה הַמֶּלַח כַּבְּרִית. וְלָכֵן אָמַר הַכָּתוּב (דהי"ב יג ה) "הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח עוֹלָם", כִּי הוּא גַּם כֵּן מִדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְלָכֵן אָמַר בַּקָּרְבָּנוֹת (במדבר שם) "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא", כִּי הַבְּרִית מֶלַח הָעוֹלָם בּוֹ יִתְקַיֵּם וְיִכָּרֵת.

היה מספיק שיאמר ובכל קרבן מנחתך תתן מלח או תמלח, ואמר במלח תמלח לבאר שצריך להיות המלח בינונית לא גסה ביותר שלא תהיה שואבת הדם, ולא דקה יותר מדאי כי תהיה נמחית בלחות הבשר, והנה מליחת הבשר שלנו עכשיו הנה היא כדמיון מליחת בשר הקרבן.

גמר מלאכול צריך שיאריך על שולחנו. וכן אמרו רז"ל כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, ברכות נ"ד ב'. והטעם, לפי שהשולחן כמזבח בבית המקדש, וכשיאריך על שולחנו יבא עני ויתן לו פרוסה ומתפרנס ממנה, ואריכותו על השולחן בכוונה זו היא סבה לצדקה... וצריך שידבר דברי תורה על השולחן, שאף על פי שמברך עליו הברכות שהוא מחוייב ועתיד גם לברך על מזונו, אינו נפטר בכך, ואמרו חז"ל כל שולחן שאכלו עליו ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום וכו', פרקי אבות ג' ג'... וכל זה להורות שהאדם לא נברא לאכילה ולשתיה אלא לעסוק בתורה...

וכן מצינו במקדש שהיו המנורה והשולחן זה נכח זה מנורה בדרום ושולחן בצפון, המנורה היתה רמז וסימן החכמה שהיא מזון הנפש והשלחן סימן לכתר מלכות ורמז לעושר שהוא מזון הגוף והשולחן המונח בצפון היה מסתכל למול המנורה שבדרום להורות שאי אפשר שתתקיים זכות העולם וברכותיו כי אם ע"י החכמה גם החכמה אינה יכולה להתקיים במין האנושי כי אם ע"י מאכל ומשתה ולכך הוצרכו להיות שני כלים אלו המנורה והשולחן בשתי רוחות נגדיים זה נוכח זה. וכיון שכן יתחייב האדם לדבר דברי תורה במקום סעודה לטעמים רבים, האחד להורות שאין הסיפוק והברכה והשובע בעולם אלא בשביל התורה, והשני שכל שולחן שמדברים עליו דברי תורה הוא השלחן המעולה והחביב לפני הקב"ה, שכן דרשו ז"ל (אבות פ"ג) שלשה שאכלו על שלחן אחד ויש ביניהן דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר (יחזקאל מ׳:מ״ה) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'.

כֵּיוָן דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא מַה כְּתִיב, (שמות מ׳:ל״ה) וְלא יָכוֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. כַּד חָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּךְ אָמַר, וּמַה עַל יְדֵי דְּמֹשֶׁה אִתְּקַם, וְאִיהוּ לְבַר, מִיַּד וַיִקְרָא אֶל מֹשֶׁה. אָמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, חִנוּכָא דְּבֵיתָא בְּמַאי הֲוָה, בִּסְעוּדָתָא, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ'. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה וְגוֹ'. (ס"א והא אוקמוה האי קרא, אבל באתי) דָּבָר אַחֵר בָּאתִי לְגַנִּי, דָּא גַּן עֵדֶן דִּלְעֵילָּא. אֲחוֹתִי כַלָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דִּבְהַהוּא יוֹמָא אִזְדַּוְּוגוּ זִוּוּגִין בְּכֹלָּא, אִזְדַּוְּוגוּ זִוּוּגִין בְּהַהוּא גַּן עֵדֶן, בְּגִין דְּאִתְבָּרְכוּ כֻּלְּהוּ מִשַּׁקְיוּ דְּנַחֲלָא, וְאִתְקַשָּׁרוּ כָּל חַד בְּחַבְרֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי (שיר השירים ה׳:א׳) עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יִינִי עִם חֲלָבִי כֻּלְּהוֹן אִתְשַׁקְיָין ואִתְרַוּוּ מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא. וְכֻלְּהוּ עַנְפִין (נ"א עלמין) כֻּלְּהוּ, אִתְבְּרָכוּ ואִתְּזָנוּ, כַּד אִלֵּין אִתְבְּרָכוּ לְעֵילָּא. וּבְמָּה מִתְבָּרְכָאן וּמִתְבַּסְּמָאן, כֻּלְּהוּ בְּרֵיחָא דְּקָרְבְּנָא.

ועשית שלחן. כי השלחן הוא סימן לעושר וכבוד וגדולה. וכתב הרמב"ן ועשית שלחן ענין השלחן כי ברכת השם היא תעשיר מעת שנברא העולם אבל כאשר יהי' שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסף בו כאשר אמר אלישע ע"ה הגידה לי מה יש לך בבית וחלה הברכה על אסוך שמן ובאליהו ז"ל על כד הקמח וכן השלחן בלחם הפנים תחול הברכ' ממנו יבוא השובע לכל ישראל וכן אמרו רבותינו ז"ל כל כהן שהגיעו ממנו כפול אוכל ושבע:

ולאחר שגמר סעודתו יברך בה"מ ויש שנוהגים להסיר השלחן קודם בה"מ ומביאין ראיה מההיא דרבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא לבתר דסלקי תכא מקמייהו פי' קודם בה"מ שדר להו דיסתנא וכו' אלמא שהיו רגילין להסיר השלחן קודם בה"מ וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאין ראיה משם שהיו להם שלחנות קטנות כל אחד שלחנו לפניו ולא היו מסירין השלחן מלפני המברך אבל אנו שאנו אוכלים כולנו על שלחן אחד אין נכון להסיר המפה והלחם עד אחר בה"מ ויש שנוהגים שלוקחים כל הלחם והמפה ומניחין אותו לפני המברך (ס"א וצריך ליטול ידיו קודם שיברך) וקודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין (ס"א שאין בהן כזית) וימאסו במים של נטילה אע"פ שמותר לאבד הפירורין שאין בהן כזית שמא יהא השמש עם הארץ שמותר להשתמש בשמש עם הארץ ויניח גם פירורין שיש בהן כזית שאסור לאבדן לכך יכבד תחלה:

הִקְרִיב בְּלֹא מֶלַח כְּלָל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י״ג) "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר וְהֻרְצָה. חוּץ מִן הַמִּנְחָה שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בַּקְּמִיצָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ":

מִצְוַת עֲשֵׂה לִמְלֹחַ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י״ג) "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ בְּלֹא מֶלַח חוּץ מִיֵּין הַנְּסָכִים וְהַדָּם וְהָעֵצִים. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה וְאֵין לוֹ מִקְרָא לִסְמֹךְ עָלָיו. וּמִצְוָה לִמְלֹחַ הַבָּשָׂר יָפֶה יָפֶה כְּמוֹלֵחַ בָּשָׂר לְצָלִי שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הָאֵיבָר וּמוֹלֵחַ. וְאִם מָלַח כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ בְּגַרְגִּיר מֶלַח אֶחָד כָּשֵׁר:

ברית אלהיך. הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון:

וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לַמֶּלַח מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית שֶׁהֻבְטְחוּ הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים לִקְרַב בַּמִּזְבֵּחַ בַּמֶּלַח וְנִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחָג, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא ב':י"ג). וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא. וּבַעֲבוּר שֶׁהוּא בְּרִית בַּקָּרְבָּנוֹת יַעֲשֶׂה הַכָּתוּב זֹאת הַבְּרִית אָב לְכָל הַבְּרִיתוֹת, וְיֹאמַר בְּמַתְּנוֹת כְּהֻנָּה (במדבר יח יט) וּבְמַלְכוּת דָּוִד (דהי"ב יג ה) "בְּרִית מֶלַח" כִּי הוּא קַיָּם כִּבְרִית הַמֶּלַח בַּקָּרְבָּנוֹת. וְלָכֵן אָמַר הַכָּתוּב (דהי"ב יג ה) "הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח עוֹלָם", כִּי הוּא גַּם כֵּן מִדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְלָכֵן אָמַר בַּקָּרְבָּנוֹת (במדבר שם) "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא", כִּי הַבְּרִית מֶלַח הָעוֹלָם בּוֹ יִתְקַיֵּם וְיִכָּרֵת.

וע"ד הפשט טעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח, ולמדה תורה דרך ארץ דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכדרך (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך.

במלח ולא במי מלח. תמלח כדינו ושיערו רבותינו כשיעור קדרה. [על כל קרבנך עם כל קרבנך].

היא שצונו להקריב מלח על כל קרבן, והוא אמרו על כל קרבנך תקריב מלח. וכבר התבארו משפטי מצוה בספרא ובמנחות. (ויקרא, איסורי מזבח פרק ה'):

הזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח, והוא אמרו יתעלה ולא תשבית מלח ברית אלהיך, שאחר שהזהיר מהשבית מלח תגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו, ומי שהקריב התפל שאין טעם לו כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בגמרא פסחים. (ויקרא אל משה, איסורי מזבח פ"ה):

לא תשבית מלח ברית אלהיך. פירש"י דברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ובנסוך המים בחג. ור' אברהם כתב הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל תפל כי הוא דרך בזיון. כתב הרמב"ן בעבור שהמלח ברית בקרבנות עושה אותו הכתוב אב לכל הבריתות שאמר במתנות כהונה ובמלכות בית דוד ברית מלח כי הוא קיים כברית מלח של הקרבנות ויתכן בשביל שהמלח מים ובבא השמש בהם יעשו מלח והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו ואחר היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו ולא יולידו ולא יצמיחו ולכך אמר בקרבנות ברית מלח כי כאשר המלח מקיים העולם ומכרית כמו שפירשתי כן בברית הקרבנות יתקיים העולם ויכרת אם יעברו עליו ולכן כתב גם כן במלכות בית דוד ברית מלח שדומה למלח שנותן טעם בכל המאכלים ותקיים ומכרית וכן הוא מלכות בית דוד:

כָּל הַחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת דָּמָם נִכְנָס לְפָנִים לַהֵיכָל וּמַזִּין מִמֶּנּוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וּשְׁיָרֵי הַדָּם שׁוֹפְכָן עַל יְסוֹד הַמַּעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁהוּא פּוֹגֵעַ בּוֹ תְּחִלָּה בְּצֵאתוֹ מִן הַהֵיכָל:

The blood of all of the sin-offerings that are burnt is taken in the Temple building, and it is sprinkled there as described in the Torah. The remainder of the blood should be poured on the western base of the outer altar, [the one] that he encounters first when he leaves the Temple building.

וְתִתְעוֹרֵר הַתְּשׁוּקָה אֵלָיו וְתִטְהַר הַנֶּפֶשׁ בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ אֵלָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁקָּדְמוּ לוֹ עֲוֹנוֹת, וְהוּא מְבַקֵּשׁ כַּפָּרַת הָאֱלֹהִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ בַקָּרְבָּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ קְבוּעִים לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מִזָּדוֹן וּשְׁגָגָה, וְיִסְמֹךְ עַל מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן", כָּל שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה הַגָּלוּת לְמָקוֹם רָצוּי אֲבָל הַסַּכָּנָה בַיָּם וּבַיַּבָּשָׁה אֵינָה נִכְנֶסֶת בְּאָמְרוֹ:

ברית מלח עולם. כָּרַת בְּרִית עִם אַהֲרֹן בְּדָבָר הַבָּרִיא וּמִתְקַיֵּם וּמַבְרִיא אֶת אֲחֵרִים (שם):

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקייה או שהיא מתובל בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין: הגה ומ"מ מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצוע כי השלחן דומה למזבח והאכיל' לקרבן ונא' על כל קרבנך תקריב מלח (ב"י בשם שבולי הלקט) והוא מגין מן הפורענות (תו' והגהת אשיר"י פ' כיצד מברכין וע"ל ס"ס ק"ע):

(ל) דומה למזבח - כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

וכל קרבן מנחתך - כל הנמסר ממנה לאש, במלח תמלח - יש למלוח אותם מכל הצדדים, כדרך שמולחים בשר לקדירה. על כל קרבנך - להביא כל קרבן הדומה לקומץ, כל הנמסר לאש בתורת קרבן יש בו עשה של מליחה... יש ספק ביחס לקטורת, שהרי אין היא קריבה במזבח החיצון... המשמעות הכללית של המלח בקרבן איננה יכולה להיות מוטלת בספק, מפורש בכתוב "מלח ברית אלקיך", ומוכח מן הטעם שתחת מלח, שברית איננה סומך אלא תמורה למלח, לא מלח של ברית, אלא מלח שהוא ברית אלקיך. מלח נותן טעם במזון, ואין לאכול תפל מבלי מלח, אך מלבד המשמעות המוחשית הזאת יש משמעות אחרת, מוחשית וגם סמלית, כי המלח מונע צמיחת כל צמח, אדמה שנזרעה מלח לא יעלה בה כל עשב, נצרף לכך את התכונה המשמרת של המלח המונעת ריקבון, ונזכור, שריקבון הוא תוצאה של תחילת התהוות חדשה, וכך נמצינו למדים שמלח מייצר הווייה ללא שינוי, כי המלח סוגר על החפץ, כך הוא מגן עליו מפני השפעות חיצוניות המביאות בו לידי שינוי, מבחינה זו הרי הוא מתאים למושג הברית... עתה הברית המסומלת בקרבן על ידי מלח קרויה "ברית אלקיך", מכאן, שהברית היא זו המונחת בארון, הקרוי על שמה "ארון ברית ה'". המלח הוא אפוא סמל לתורה המתקיימת לעד וללא שינוי, נמצאת זו מצות מליחה ומשמעותה, יש למלוח את הקרבן מכל הצדדים במלח התורה שנתקבל מידי האדמה, הוה אומר, יש להחדיר בכולו את התורה הנצחית המשתמרת ללא שינוי בידי האומה, רק באמצעותה יוכל דבר מנכסינו (קומץ ולבונה) לפרנס אש דת עלי אדמות...

מלח ברית אלקיך - ...נצרף לכך את התכונה המשמרת של המלח, המונעת ריקבון, וזכור שריקבון הוא תוצאה של תחילת התהוות חדשה, וכך נמצינו למדים, שמלח מייצג הוויה ללא שינוי, מגן מפני השפעות חיצוניות המביאות לידי שינוי, מבחינה זו הרי הוא מתאים למושג הברית, כי כבר הוכחנו (בראשית ו' י"ח) דבר שהובטח בברית נפרד ונבדל לעצמו, ואיננו תלוי בהשפעות חיצוניות... ואם המלח (לקרבן) בא משל ציבור, הרי הוא מסמל את הברית, המונחת במשמרת הציבור, כי העם בכללותו אחראי לכך, שהברית תתקיים לעד וללא שינוי...

ולא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן וכו' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ.) אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבא בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש ופירש"י ובצע לה להדיא כלומר מיד ולא המתין למלח וליפתן בשש עיכוב כמו בושש רכבו כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה ליפתן וכתבו התוס' ואין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמרינן בסמוך לית דין צריך בשש מיהו רבינו מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבים על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם ובשבלי הלקט כתוב מה שנהגו לבצוע על המלח פירשו הגאונים לפי שהשלחן נקרא מזבח וכתיב במזבח על כל קרבנך תקריב מלח והרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות ברכות אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד אא"כ נתכוונו לאכול פת חרבה נראה שהוא מפרש כפי' הערוך שכתב היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמה דלא מתאכיל מידי בלא בשש בלא מילחא פירוש כל דבר שיאכל עם הפת שמו ליפתן בלשון משנה ובלישנא דרבנן שמו בשש ומפרש הרב ז"ל דלית דין צריך בשש ה"ק אין דעתו לאכול עמו ליפתן. ולשון רבינו קשה בעיני שכתב וכ"כ ר"ח והרמב"ם דאי אעיקר מילתא קאי דלא יבצע עד שיביאו לפניו ליפתן למה ליה לומר שכן כתבו ר"ח והרמב"ם הרי גמרא ערוכה היא ואי קאי למ"ש פת נקייה א"צ הרי לא כתב הרמב"ם שהטעם מפני שהיא נקיה אלא מפני שדעתו לאכלה חרבה :

והאריך עד כתב ר' מנחם, כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות שהשטן מקטרג עליהם, לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם, ואח"כ לעסוק בתורה, אין לך ברית ומצוה יותר ממנה, ובד"ת שהיא יעלת חן ראוי שיפסיק וצורך סעודה היא, כל שלחן שלא אמרו עליו כו', עיין שם:

בן א"ח פ' וילך או' ד' אך צריך ג"כ להביא מלח על השלחן ולטבל הפת במלח. בן א"ח שם. וכ"כ לעיל סי' תקפ"ג או' ד' יעו"ש:

עיין סוף סי׳ ק״ע עמ״א אע״ג דפת שלנו יש בו מלח אפ״ה מצוה להניח מלח על השלחן בפני עצמו ואם אין לו מלח א״צ לשהות עד שיביאו לפתן אבל בפת קיבר אע״ג שרוצה לאכול כך דעת הלבוש ראוי שיתן לפתן להטעים פרוסת המוציא יע״ש:

ומ"מ מצוה להביא ע"כ שלחן מלח וכו' ומצוה זו מוטלת על הנשים להכין מלח בשלחן וידוע שאשתו של לוט היתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח על השלחן. חס"ל אות ח' וצריך להשאר המלח על השלחן עד אחר בהמ"ז כמ"ש לקמן סי' ק"פ אות ג':

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקייה או שהיא מתובל בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין: הגה ומ"מ מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצוע כי השלחן דומה למזבח והאכיל' לקרבן ונא' על כל קרבנך תקריב מלח (ב"י בשם שבולי הלקט) והוא מגין מן הפורענות (תו' והגהת אשיר"י פ' כיצד מברכין וע"ל ס"ס ק"ע): יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך: הגה ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו) והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכין כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה: (רוקח ואור זרוע):

He should not break (the bread) until they bring before him salt or a condiment (Rashi explains: anything that is eaten with bread) with which to dip the piece of bread. But if the bread is clean (i.e., of fine quality) or seasoned with spices or salt like ours, or if he intends to eat dry bread, he does not need to wait. Rema: Nevertheless, it is a mitzvah to bring salt to every table before breaking the bread, because the table is likened to the altar and the eating to a sacrifice, and it is said, "On all your offerings you shall offer salt" (Beit Yosef in the name of Shibbolei HaLeket). And it protects from calamity (Tosafot and Hagahot Ashri, chapter "Keitzad Mevarchin", and see the end of Siman 170). He should eat immediately and not speak between the blessing and the eating. If he did speak, he must recite the blessing again—unless the speech was related to matters connected to what he blessed over. For example, if he blessed over the bread and before eating said, "Bring salt" or "Bring a condiment," or "Give so-and-so to eat," or "Give food to the animal," and the like—he does not need to bless again. Rema: Nevertheless, ideally one should not interrupt at all (Kol Bo). And the ruling that if he spoke idle words he must bless again applies only if the one who broke the bread spoke before he ate. But if he spoke afterward, it is not considered an interrupting speech—even if the other participants have not yet eaten—since they already fulfilled their obligation through the eating of the one who broke the bread. For they are not required to eat from his piece; they do so only to enhance the mitzvah (Rokeach and Or Zarua).

דִּין פֵּרוּרֵי הַפַּת, וּבוֹ ו' סְעִיפִים: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ — אֵין רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ, עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ", אֲבָל בִּבְרָכָה מַהוּ אוֹמֵר? "אָכֹל וְהוֹתֵר": וְנָכוֹן שֶׁלֹּא לְהָסִיר הַמַּפָּה וְהַלֶּחֶם עַד אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁמְּבָרֵךְ ה' עַל חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ הַגָּדוֹל, שֶׁהֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו: אִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן — לֹא יָבִיא פַּת שְׁלֵמָה וְיִתְּנֶנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְגוֹ'". אֲבָל אִם הָיְתָה שְׁלֵמָה מֻנַּחַת כְּבָר עַל הַשֻּׁלְחָן, כְּמוֹ שֶׁבְּשַׁבָּת בּוֹצְעִים עַל לֶחֶם מִשְׁנֶה — טוֹב שֶׁלֹּא לַהֲסִירָהּ עַד אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. והא דמשמע בברכות (מב א) שהיו מסלקים השולחנות קודם ברכת המזון, זהו מפני שכל אחד אכל בשולחן קטן בפני עצמו, והיו מסלקים השולחנות מלפני המסובים ולא מפני המברך. אבל אנו שכולנו אוכלין על שולחן אחד – אין לסלק ממנו עד לאחר ברכת המזון (תוספות ורא"ש שם). ונראה שמטעם זה יש מקומות שנהגו שמניחים הלחם והמפה לפני המברך, כמו שכתב הטור עיין שם, כדי לעשות כפי מה שהיה בזמנם. וטעמו של דבר: לפי שהברכה אינה שורה על דבר ריק. כדאשכחן באלישע ושונמית, שאמר לה: "היש לך מה בבית". ובסנהדרין (צב א): כל שאינו משייר פת על שולחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן הוא בזוהר יתרו (דף פ"ז ע"ב), וזה לשונו: אסור ליה לבר נש לברך על פתורא ריקניא, דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא… וכן הוא בזוהר תרומה (ד, קנ"ז ע"ב), עיין שם. וכתב רבינו הבית יוסף: אבל לא יביא פת שלֵמה ויתננה על השולחן. ואם עשה כן מיחזי כ"העורכים לגד שולחן" שאמר הנביא ישעיה (סה יא). ודווקא להביא אסור, אבל אם מקודם היה מונח פת שלֵמה – אינו צריך להסירו (ט"ז ומגן אברהם). ולכן בשבת כשמונח החלה השנייה של לחם משנה – אין ליטלה מהשולחן. אבל פתיתין בהכרח להיות, ואם לא נשארו פתיתין על השולחן – יביא ממקום אחר. ובאיוב (כ כא) כתיב: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". שמזה דרשו חכמינו ז"ל לשייר על השולחן פת, דמזה גופה משמע דהשיור הם פתיתין, דזהו לשון "שריד". וכמה טעמים יש על שיור הפת: כדי שיהא מוכן לעני כשיבוא (רש"י). ועוד: כדי להודות להשם יתברך על חסדו וטובו, ששבענו והותרנו, כדכתיב: "אכול והותר". וכן שיהא ניכר לכל שמברכין להשם יתברך על שהכין מזון לכל בריותיו. ועוד: שתחול ברכתו יתברך על השולחן הזה ועל הבית הזה, כמו שאומרים ב"הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית זה ועל שולחן זה שאכלנו עליו". ולכל שפע ברכה צריך דבר מה שתחול הברכה עליו, כמו שכתבתי. (שני טעמים מזה יש בלבוש.)

(לג) וע"ל סוף סי' ק"ע - פי' אע"ג דמבואר שם דלדידן דפת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה מ"מ מצוה להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג"פ:

(א) אין להסיר - כדי שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע: (ט) ואנו נוטלים וכו' - ואם יושבין במקומן ונוטלין הידים בכלי על השלחן אף עכשיו הדין הוא שצריך לנקות השלחן עצמו מפירורי הפת שלא ימאסו מנצוצי מי הנטילה וכנ"ל מרש"י ונראה דמ"מ ישאיר לחם על השלחן במקצוע אחד שיהיה מונח עד אחר בהמ"ז וכנ"ל בס"א ויהיה קצת רחוק ממקום הזה: (יא) לכסות הסכין - בב"י ב' טעמים האחד דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ כתיב לא תניף עליהם ברזל וע"כ אחר שגמר אכילתו ורוצה לברך בהמ"ז מכסה הסכין וטעם שני בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה:

וקודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וכו' עד סוף הסימן בפ' אלו דברים (ברכות דף נא נב) נחלקו ב"ש וב"ה על זה ואיפסיקא הלכתא בגמרא כמ"ש רבינו וכתב ה"ר יונה שמה שאין אנו נוהגים עכשיו לעשות כן מפני שבימיהם שהיו נוהגים לסלק השלחן קודם ברכה והיו נוטלים ידיהם במקום שהיה השולחן עומד הוא דאיכא למיחש שמא יפלו המים על הפירורים אבל עכשיו שאין אנו נוהגים לסלק השולחן ואנו נוטלים הידים חוץ לשולחן במקום שאין שם פירורים ליכא למיחש למידי וכתבו שם התוס' דאע"ג דמותר לאבד ביד פירורין שאין בהם כזית מ"מ קשה לעניותא כדאמר בפרק כל הבשר (חולין קה:): כתב הרוקח בסימן של"ב מכסין סכין בשעת בה"מ על שם לא תניף עליהם ברזל במכילתא אינו דין שיניף המקצר על המאריך ושלחן כמזבח בשילהי חגיגה כג.) עכ"ל וכ"כ הרד"א וכ"כ בשבלי הלקט וכתב עוד בשבלי הלקט מפי החבר רבי שמחה שמעתי טעם אחר פעם אחת היה אחד מברך בה"מ וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה. ושני טעמים אלו כתובים בא"ח. ונוהגים בשבתות וי"ט שלא לכסות הסכין ולפי טעם רבי שמחה אין לחלק בין שבת לחול מ"מ מנהגן של ישראל תורה היא. גרסינן בפרק חלק (סנהדרין צב.) אר"א כל שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו והאר"א כל המשייר פתיתין על שולחנו כאילו עובד ע"ג שנאמר העורכים לגד שלחן הממלאים למני ממסך לא קשיא הא דאיכא שלימה בהדיה הא דליכא שלימה בהדיה ופירש"י כל שאינו משייר פתיתין. דצריך לשייר כדכתיב אכול והותר: הא. דקאמר אסור: דאיכא שלימה בהדיה. שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמיחזי דלשם ע"ג עביד הכי. והא דליכא שלימה בהדיה. דמזומנין לעני:

ל) שם. אלא מאכלים קלים וכו' וטובלין פרוסת המוציא בדבש. מט"א שם. בן א"ח פ' וילך או' ד' אך צריך ג"כ להביא מלח על השלחן ולטבל הפת במלח. בן א"ח שם. וכ"כ לעיל סי' תקפ"ג או' ד' יעו"ש:

ונראה שזהו דעת רבותינו בעלי הש"ע שכתבו בסעיף ג' לא ימלח במלח דקה (כמלח) [כקמח] ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל הבשר אילך ואילך ואם אין לו מלח אחר רק מלח דק כקמח מותר למלוח בו עכ"ל ויכסנו להבשר במלח הרבה שיהא עב קצת שלא ימוח [חמ"ד] וכמה הוא שיעור גסותו שלא יהא דק כקמח ולא גס הרבה כתבו דכל מלח שאינו גס יותר ממלח שעושין ממי הים הוא כשר למליחה ואם גס יותר צריך להדיקו [ט"ז סקי"ב בשם או"ה] ועדיין לא ידענו שיעורו ועיקר הדבר תמוה בעיני הא ממי הים עושין חתיכות גדולות למאד ואח"כ כותשין אותו כל אחד כרצונו כמו שידוע לנו ועוד תמוה לי דלדעת הרא"ש דכל שהוא דק ביותר הוא יותר כשר למליחה א"כ בגמ' שם שאומר רב דימי מלח במילחא גללניתא פי' במלח גס כפירש"י נהי דמותר גם במלח גס מ"מ כיון שיותר טוב הוא הדק למה לא עשה ר"ד כן אטו לא בעי למיעבד מצוה מן המובחר וברור הוא שזהו טעמו של הרמב"ם שאוסר במלח דק אבל להרא"ש קשה:

דיני מליחה והדחה. ובו כ"א סעיפים: צריך להדיח הבשר קודם מליחה (ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית) (טור) ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה (או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה) (ארוך כלל ד' וי"ז) צריך לחזור ולהדיחם: הגה ואם לא עשה כן הוי כלא הודח כלל (שם) הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשרותו נגד חצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב סגי ליה ואחר כך ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא דם (הגהות ש"ד והגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א') ונהגו שלא להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורין בו בשר ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעת לעת הבשר וגם הכלי אסורין ועיין לקמן סימן זה אבל פחות מעת לעת אין להקפיד ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור ולשרות בו (בארוך) דין בשר שמלא קרח כיצד נוהגין עם שרייתו עיין לעיל סימן ס"ח:

On Salting and Washing Meat must be washed before salting. (GLOSS I: If it has already been washed by the butcher, there is no need to wash it again at home.) If, after washing, the meat is cut into two or three pieces (GLOSS II: or if, after washing, the horns of the feet are removed), a second washing is required. GLOSS III: If, in such a case, the meat has not undergone a second washing, it is considered as if it has never been washed. Deliberately, it is advisable to soak the meat in water for about half an hour and then drain it with the same water. If, instead of soaking, the meat is thoroughly washed, that suffices. The meat is then allowed to drain for a few moments, so that the water does not dissolve the salt and thus paralyze its action on expelling the blood. It is customary not to use the vessel in which the meat is soaked for any other purpose. If the meat has soaked in water for twenty-four hours, both the meat and the vessel are forbidden. But if it has soaked for less than twenty-four hours, there is no harm in it. Even if the vessel is declared forbidden, it can be used to soak meat again. For the method of soaking frozen meat, see above, paragraph 68.

ובעניין המלח בקרבנות, כתב גם כן ברקנ”ט (שם עג) על דעת ספר הזוהר, כי מימי הים התחתון רומזים למימי הים העליון, ועל כן הם מלוחים, רמז למ”ה, ובעבור כי אין ראוי לבא אל המלך בלעדה, כדכתיב (ויקרא ט״ז:ג׳) בזאת יבא אהרן אל הקודש. לכך נאמר (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח. אמנם על דעת הרמב”ן (ויקרא ב יג) בעניין המלח, כי בו נכללו טעם הכחות כולן, כי מי הים תחלתן מים ואחר כך כשיבא בהן חום השמש נעשה מלח, ואפילו אש ומים מעורב בו.

ברית מלח עולם היא. כמו מלח שהוא בא להמתיק המאכל אם נשמרים בו שלא יהא יותר מן הצורך אבל אם משתמשים בו שלא במדה הדרושה. ה״ז מקלקל המאכל כך ברית כהונה אם משתמשים בקדושה כראוי הרי זה זכות גדול ואם משתמשים שלא כראוי ה״ז משחית הנפש. וכדאי׳ ביומא ס״פ בא לו דלהכי כתיב בכהונה זָר וקרינן זֵר אם זכה נזר ואם לא זכה זרה הימנו:

(יב) מזמור לתודה - שלחמי תודה היו חמץ ואפילו בער"פ אסור להקריבה שיבוא לידי נותר:

ובפרק בני העיר (מגילה לא:), אמר רבי יוסי, אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ראה בראשית טו, ח) "ויאמר אברם אל ה' במה אדע כי אירשנה". אמר אברהם לפני הקב"ה, שמא בני חס ושלום חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה. אמר ליה, לאו. אמר ליה, "במה אדע". אמר לו, (בראשית טו, ט) "קחה לי עגלה משולשת". אמר לפניו, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאילו הקריבו לפני קרבן, ואני מוחל להם על כל עונותיהם, עד כאן. ויש לתמוה, שאם בא לומר שבשביל הקרבן מכפר להם השם חטא שלהם, אם כן למה ליה למימר ש"אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ", דמה ענינו לזה ש"לא נתקיימו שמים וארץ". אבל הפירוש שהיה ירא אברהם כי יתרחקו בניו מן השם יתברך בסבת חטאם, ויהיה עושה להם כמו שעשה לדור המבול ודור הפלגה, שבשביל חטאם נתרחקו מן השם יתברך ונדחו ממנו יתברך. אמר שבשביל הקרבנות, שהם השבת העלול אל עלתו, אי אפשר שיהיה נעשה להם כמו שנעשה לדור המבול ודור הפלגה, שהם נתרחקו מן העלה. וישראל, מפני שראוי לישראל הקרבנות מפני שהם עלולים בעצמם, וכל עלול כמו שבא ממנו, יש לו השבה אל עלתו, ולא יתרחקו. כי אף אם מתרחקים ממנו בשביל חטא מה במקרה, מכל מקום כאשר הקרבן הוא השבת העלול אל עלתו, הרי ישראל הם אל השם יתברך, ואינם נפרדים ממנו יתברך, ותבין דברים אלו. ולפיכך כל זמן שעוסקים בקרבנות, הקב"ה מכפר להם חטאם, שאין מגיע להם הרחקה מן השם יתברך על ידי חטא, כי במה שיש להם השבה אל העלה, הוא סלוק וכפרת הריחוק שגורם החטא. וכן אם אין בית המקדש קיים, והם מתעסקין בהלכות קרבנות וסדר הקרבנות, שהקרבן הוא השבת העלול אל עלתו במעשה, כמו שהתבאר למעלה, וכך התורה של הקרבנות הוא סדר השבת העלול אל העלה. וכמו שמכפר להם על ידי הקרבת הקרבן במעשה, כך מכפר להם על ידי סדר הקרבנות. שיש בישראל, שהם עלולים מן השם יתברך, הכנה וסדר השבת העלול אל העלה, וזהו כפרת חטא.

וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה. כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.

Hence it is sometimes absorbed within the three unclean kelipot [as is explained in Etz Chaim, Portal 49, beginning of ch. 4, on the authority of the Zohar], and sometimes it is absorbed and elevated to the category and level of holiness, as when the good that is intermingled in it is extracted from the bad, and prevails and ascends until it is absorbed in holiness. Such is the case, for example, of he who eats fat beef and drinks spiced wine in order to broaden his mind for the service of G–d and His Torah; as Rava said, “Wine and fragrance [make a man’s mind more receptive],” or in order to fulfill the command concerning enjoyment of Shabbat and the Festivals. In such a case the vitality of the meat and wine, originating in the kelipat nogah, is distilled and ascends to G–d like a burnt offering and sacrifice.

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו'. כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נק' שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נק' עומדים בלי השתנות מבחי' שליח ומלאך כנ"ל] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית' שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע"י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופי'. וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית' המחי' כל כנ"ל. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפי' שכן הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהי' מוכן תמיד לנבואה והי' שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל:

The Midrash (Vayikra Rabbah 1:1) explains that the verse “Bless Hashem, His angels” (Tehillim 103:20) refers to people, not just angels. Every member of Yisrael is sent to fulfill Hashem's will and is thus called a "Shaliach" (Messenger) or "Malach" (Angel). Unlike angels, who have no other mission, people must guard themselves to ensure every action aligns with Hashem's will. This is possible because each action contains a spark of holiness, the energy placed by its Creator. When a person ensures that every action is solely for Hashem's will, they can attain the level of a "Malach," focused exclusively on their divine mission. This is the meaning of "עושי דברו" (who do His will) – those who prepare themselves to fulfill Hashem's will in every action can hear His will in everything. These individuals are described as “Mighty in strength” because their primary focus is on the inner energy, the sparks of holiness, which is Hashem's will. This concept is exemplified in Vayikra 1:1, “And He called to Moshe.” Moshe was always prepared to receive prophecy, constantly hearing Hashem's voice, guiding his mission. Like an angel, Moshe was entirely focused on Hashem's directives, embodying the role of a dedicated messenger.

בזוה"ק קרח חלק על שלום ושבת ע"ש. דאיתא מהו שבת שמא דקוב"ה. כי הקב"ה נקרא שלום לאשר לכל הנבראים נמשך חיות מנקודה אחת שנק' שלום ששלימות הכל בנקודה הנ"ל מהשי"ת המחי' כל. ואיתא קוב"ה לא יתיב על כורסיא יקירא עד דאתעבידת ברזא דאחד והוא בשבת שכל הנבראים עולים ונכללים בנקודה זאת שנק' רזא דאחד שהוא חיות פנימי שבכל הנבראים ובשורש הכל רק נקודה א' ונק' רזא דאחד. ופי' דאתעבידת שנמשך האחדות תוך המעשה וימי העבודה ומלאכה. וכמ"ש לעשות את השבת למשוך הארת השבת לימי המעשה כמ"ש במ"א. ויש ללמוד מק"ו דלא יתיב כו' מכש"כ ששום אחד מישראל לא יוכל לקרב עצמו בלי ביטול לכללות ישראל שעי"ז יוכל להבטל ולהכלל בשורש חיות הכל כנ"ל. וכבר נודע כי מחלוקת קרח שרצה שכל אחד כפי מדריגתו וכחו בעבודת השי"ת יזכה לו לעצמו. ולא כן הי' רצונו ית' רק להיות כלל ישראל ולהם כה"ג אחד מזבח א' כו' שיתקשרו הכלל ביחיד הדור. ועבודת כל אחד יהי' בטל להכלל והכלל בפרט הנ"ל. ואמר כל העדה כו' קדושים כו'. ובזוה"ק כהן קדוש לוי טהור. כי קדוש הוא מתחלתו. וטהור בא מעבודתו לדחות הטומאה כמ"ש מי יתן טהור מטמא. והשי"ת בחר באהרן הכהן להיות קדוש מרחם הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואין זה מעבודתו רק מה שנתן לו השי"ת. וכ"כ בספרים על עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם שהם נשמרים מהשי"ת שלא יבואו לידי שום טומאה כלל. ועל ידיהם נמשך קדושה לכלל ישראל. ומ"ש כולם קדושים אמת הי' אבל הי' בכח שדביקים באחדות הקדושה ע"י אהרן כ"ג שנקרא קדוש כמ"ש [דה"י א' כ"ג] ויבדל כו' קדש קדשים. וז"ש מרע"ה ואהרן מה הוא כי כל שבח אהרן שהי' מוכן לקבל השפעת קדושה מהשי"ת בני שינוי. כמ"ש ויעש כן שלא שינה. אבל לא לשתף כח עצמותו כי ידע תמיד שהוא רק כלי מוכן לקדושת השי"ת. ולא הי' טעם כלל לקנאת קרח כי אדרבא בחי' אהרן הוא הביטול לגמרי וז"ש ואהרן מה הוא כו'. וגם אמר המעט מכם כי הבדיל כו'. שע"י שהי' קרח טועה וחשב כחי ועוצם ידי כו' לכך נתקנא. אבל אם הי' יודע שאין שום אדם יכול לגשת לעבודת הקודש רק ע"י שהבדיל הקב"ה הלוים לקרבם אליו. ממילא הי' מבין ומאמין כי כן נכון בדרך זה להיות בטל אל הכלל. כי אם יהי' כל אדם זוכה כפי מעשיו לא יהי' כח לשום ברי' לגשת אל עבודת הקודש כנ"ל: ובמדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. כי ע"י שפשע ומרד קרח בעיקר העוז והכח שהי' לו באמת רק ממרע"ה שהשפיע עליו בכלל ישראל להיות קדוש כמו שהי'. ומרד כמ"ש ויקח קרח ואתפליג כמ"ש בזוה"ק לקח לגרמי'. כי מי שנתבטל לגמרי לכח וחיות השי"ת אין לו מה ליקח. וע"י פרישתו ניטל ממנו מה שהי' לו כי כל אדם צריך לחזק עצמו בחיותו מהשי"ת כמ"ש עוז לו בך וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה כו'. שעי"ז מברר חיות הפנימי ומדבק עצמו בהשי"ת. שהוא בשורש החיים שנמשך מהשי"ת לכל הנבראים בחי' שלום ושבת כנ"ל:

The Zohar says that Korach argued against the concepts of Shalom (peace) and Shabbos. Shabbos is considered the name of Hashem, as Hashem is called Shalom because He is the source from which all creation draws its life force. This source, called Shalom, signifies perfection and completion, which comes from Hashem who sustains everything. The Zohar states that Hashem does not sit on His throne until everything is unified in the secret of oneness, which is achieved on Shabbos when all creation is uplifted and unified in this point of oneness. The secret of oneness is the internal life force within all creation, rooted in a single point called the secret of oneness. This oneness must be integrated into everyday actions and workdays. As stated, "to make the Shabbos," means to draw the light of Shabbos into the weekdays. If Hashem does not sit until this oneness is achieved, it implies that no person can come closer without nullifying themselves to the collective unity of Bnei Yisrael. Through this nullification, one can connect to the root and life force of everything. Korach's argument was based on the belief that each person should merit their own level and service of Hashem independently. However, Hashem's will was for Bnei Yisrael to have one Cohen Gadol and one altar, linking everyone through the holy leader of the generation. Each person's work should be nullified to the collective. Korach claimed that everyone is holy, but the Zohar clarifies that holiness is an inherent state, whereas purity is achieved through effort. Hashem chose Aharon and his descendants to be inherently holy, a gift from Hashem, through which holiness is drawn to all of Klal Yisrael. Moshe's retort, "What is Aharon?" emphasized that Aharon's greatness lay in his readiness to receive Hashem's holiness without change, attributing nothing to his own strength. Korach's jealousy stemmed from misunderstanding the nature of divine service, believing it was based on individual merit. Had he understood that no one could approach Hashem's service without divine selection, he would have seen the importance of nullifying oneself to the collective. This understanding is crucial because if merit were based solely on individual actions, no one could achieve the service of Hashem. The Midrash (Bamidbar Rabbah 18:1) brings the pasuk "A brother offended is harder to win over than a defended city” (Mishlei 18:19) in regard to Korach. Korach sinned and rebelled with the very power he gained through Moshe, who had bestowed holiness upon Klal Yisrael. Korach took this power and rebelled, as the pasuk states “And Korach took,” meaning he separated himself and took for himself (Zohar 3:177a). Someone who is completely nullified to Hashem’s power has nothing to take for himself. By separating himself, Korach lost his greatness. Each person needs to strengthen themselves with the life force from Hashem, as it states, “his strength is in Him” (Tehillim 84:6) and “If they would hold My fortress, they will make peace with Me” (Yeshaya 26:7). Through this, one clarifies the inner life force and connects to Hashem, the source of life, which is the idea of Shalom and Shabbos.

עוד הידור ישנו, להניח מלח על השולחן בעת הסעודה, כפי המצווה במקדש, להוסיף מלח לקרבנות, שנאמר (ויקרא ב, יג): "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". ומרמזים בזה שהשולחן דומה למזבח, והמאכל לקרבן, שהוא נותן לאדם כוח לעבודת ה' (רמ"א שם). יש נוהגים על פי הסוד, לטבול את הלחם במלח (מ"א קסז, טו; משנה ברורה לג). והטעם לכך, שהלחם רומז למידת החסד, שעל ידו האדם ניזון וחי, ואילו המלח המלוח רומז למידת הדין הקשה, שכאשר השלטון ניתן בידה – העולם נחרב. וכאשר טובלים את הלחם במלח, ממתקים את המלח בזה שאנו עושים אותו טפל ללחם, שאז הוא מצטרף לחסד המזין שבלחם, ובמקום להזיק הוא מועיל. ורגילים להדר בזה בעיקר בשבתות וימים טובים.

וראה עוד בבא"ח (אמור, י'), ז"ל: "מצוה להביא מלח ויטביל הפת שלש פעמים במלח, כי כן צריך על פי הסוד, ויכוין שהלחם הוא מספר שלש פעמים הוי"ה, שהם שלשה חסדים, והם ממתקים שלש גבורות הרמוזים במלח, שהם גם כן מספר שלש פעמים הוי"ה, כמנין מלח, ואם בירך המוציא, ולא הביאו לו המלח – לא ימתין, אלא יבצע מיד ויאכל, ובעת שיביאו המלח אחר כך יטבול בו שארית הפרוסה שלש פעמים, וראוי שיניח המלח על השלחן עד אחר ברכת המזון, דהשלחן דומה למזבח, וכתיב: 'על כל קרבנך תקריב מלח', וגם הוא מסוגל להגין מן הפורעניות".

לכתחלה אין להסיר מהשלחן גם את המלח, עד לאחר ברכת המזון, דוגמת המזבח המכפר שכתוב בו על כל קרבנך תקריב מלח. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלח בהערה] .

הנחת מלח על השולחן ראוי להשאיר את המלח על השולחן מתחילת הסעודה ועד אחרי ברכת המזון. [הערה 54] בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' י'). והוא מהרמ"א (סי' קס"ז סעי' ה'), שכתב: "הגה – ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב', י"ג): 'על כל קרבנך תקריב מלח' (ב"י בשם שבלי הלקט). והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין)".

לא יתחיל לברך קודם שיתפוס בידיו את הלחם, וטוב שיתן ב' ידיו על הפת בשעה שמברך. ונהגו לטבל הפת במלח. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד קו בהערה] .

הטבלה במלח טבילה במלח מצוה לטבול את ה"פת" במלח שלוש פעמים, ויש לזה טעם על פי הסוד. אמנם, המברך "המוציא" ואין מלח לפניו – לא ימתין עד שיביאו מלח לפניו אלא יבצע ויאכל מיד, ובעת שיביאו את המלח יטבול את שארית הלחם שלוש פעמים. [הערה 52] ראה שער המצוות (פ' עקב), ובבא"ח (אמור, י') ובכה"ח (סי' קס"ז סקל"ז). [הערה 53] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ה' וו'), וברמ"א, ובכה"ח (שם ס"ק ל"ח וט"ל). ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' י').

שואל, ולמה מלח חשוב כל כך. ומשיב, משום שהוא ממרק ומבשם את המר להטעים אותו. פירוש, כי מלח ה"ס הדינים אשר במסך דחירק, שעליו יוצא קו אמצעי המיחד ימין ושמאל, והוא ממרק ומבשם וממתיק הדינים דשמאל שהם מרים, עם החסדים שבקו ימין. ואם לא היה מלח, לא היה נמשך קו אמצעי, ולא היה יכול העולם לסבול את המרירות.

קודם שיטעם מהפת יטבל הפת במלח. ולדעת מרן הש"ע (סי' קסז ס"ה) בפת שלנו אין צריך לטבל במלח, ומכל מקום מנהגינו על פי הסוד לטבל במלח גם בפת שלנו. ואם אין לו מלח, יטבל הפת במאכל שיש בו מלח, או בסוכר. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שיא] .