Eruv Tavshilin: Halacha, Machshava, and Avraham's Legacy

וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃

Abraham hastened into the tent to Sarah, and said, “Quick, three seahs of choice flour! Knead and make cakes!” Then Abraham ran to the herd, took a calf, tender and choice, and gave it to a servant-boy, who hastened to prepare it. He took curds and milk and the calf that had been prepared and set these before them; and he waited on them under the tree as they ate.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃

אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃ וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהֹוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃

Some time later, the word of GOD came to Abram in a vision: “Fear not, Abram, I am a shield to you; Your reward shall be very great.” [Then in the vision, God] took him outside and said, “Look toward heaven and count the stars, if you are able to count them”—continuing, “So shall your offspring be.” And he put his trust in GOD, who reckoned it to his merit.

וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃ וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּֽי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ׃

וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־כׇּל־הָעָ֗ם כֹּה־אָמַ֣ר יְהֹוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ בְּעֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר יָשְׁב֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵֽעוֹלָ֔ם תֶּ֛רַח אֲבִ֥י אַבְרָהָ֖ם וַאֲבִ֣י נָח֑וֹר וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ וָ֠אֶקַּ֠ח אֶת־אֲבִיכֶ֤ם אֶת־אַבְרָהָם֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֹת֖וֹ בְּכׇל־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן (וארב) [וָֽאַרְבֶּה֙] אֶת־זַרְע֔וֹ וָאֶתֶּן־ל֖וֹ אֶת־יִצְחָֽק׃

אָמַר רַבִּי אַבָּא: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּזַיִת אֶחָד לְכֻלָּן, אוֹ דִלְמָא כְּזַיִת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת בֵּין לְאֶחָד, בֵּין לְמֵאָה. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין דַּעַת. פְּשִׁיטָא, דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינַן; דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינַן, אוֹ לָא בָּעֵינַן? תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלַּהּ נְהַרְדְּעָא, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי מְעָרְבִי אַכּוּלַּהּ טְבֶרְיָא. מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין, יָבֹא וְיִסְמוֹךְ עַל שֶׁלִּי. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: עַד תְּחוּם שַׁבָּת.

Rabbi Abba said: A joining of cooked foods requires an olive-bulk of food. A dilemma was raised before the Sages: Is it enough to have one olive-bulk for all of the household members who are relying on this eiruv, or perhaps must there be a separate olive-bulk for each and every one in the household? Come and hear that which Rabbi Abba said that Rav said: A joining of cooked foods requires an olive-bulk, whether it is cooked for a single person or for one hundred people. Rav Huna said that Rav said: A joining of cooked foods requires knowledge, meaning that one must be aware of the eiruv for it to be effective. The Gemara comments: It is obvious that we require the knowledge of the one who prepares the eiruv; the question is: Do we also require the knowledge of the one for whom the eiruv is prepared, or do we not require it? The Gemara suggests: Come and hear a proof from the following testimonies: Shmuel’s father would prepare an eiruv for the entire city of Neharde’a, and Rabbi Ami and Rabbi Asi would prepare an eiruv for the entire city of Tiberias. Similarly, Rabbi Ya’akov bar Idi would announce: Anyone who did not prepare a joining of cooked foods for himself should come and rely on mine. The Gemara asks: And up to how much may one rely on it, i.e., how far may one be from such an eiruv and still rely upon it? Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may be as far away as the Shabbat limit.

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, זׇכְרֵהוּ — מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: כְּדַי שֶׁיִּבְרוֹר מָנָה יָפָה לַשַּׁבָּת וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב. וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבוּשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source of the halakha of the joining of cooked foods and of the halakha that one who failed to prepare such an eiruv may not cook on a Festival for Shabbat? Shmuel said that the source is as the verse states: “Remember the Shabbat day, to keep it holy” (Exodus 20:8); from which he infers: Remember it and safeguard it from another day that comes to make it forgotten. When a Festival occurs on Friday, preoccupation with the Festival and the preparation and enjoyment of its meals could lead one to overlook Shabbat. Therefore, the Sages instituted an ordinance to ensure that Shabbat will be remembered even then. The Gemara asks: What is the reason that the Sages instituted this ordinance in particular to ensure that Shabbat would not be overlooked? Rava said: The Sages did so in deference to Shabbat, and they instituted an eiruv so that one will select a choice portion for Shabbat and a choice portion for the Festival. If one fails to prepare a dish specifically for Shabbat before the Festival, it could lead to failure to show the appropriate deference to Shabbat. The Gemara comments: And a tanna cites the proof for eiruv tavshilin from here, the following verse: “Tomorrow is a day of rest, a holy Shabbat to the Lord. Bake that which you will bake and cook that which you will cook, and all that remains put aside to be kept for you until the morning” (Exodus 16:23). From here Rabbi Eliezer said: One may bake on a Festival for Shabbat only by relying on that which was already baked for Shabbat the day before, and adding to it; and one may cook only by relying on that which was already cooked. From this verse the Sages established an allusion to the joining of cooked foods from the Torah.

אָמַר רַבִּי לֵוִי אֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת סָדָקִי, וְאֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת נָוָטִי, וְאֶחָד בִּדְמוּת עֲרָבִי, אָמַר אִם רוֹאֶה אֲנִי שֶׁשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת עֲלֵיהֶם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, וְאִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן חוֹלְקִים כָּבוֹד אֵלּוּ לְאֵלּוּ, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן חוֹלְקִין כָּבוֹד אֵלּוּ לְאֵלּוּ יָדַע שֶׁהֵן בְּנֵי אָדָם מְהוּגָנִין. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֹהֶל פְּלָן שֶׁל אָבִינוּ אַבְרָהָם מְפֻלָּשׁ הָיָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּהָדֵין דְּרוֹמִילוֹס, אָמַר אִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ אֶת דַּרְכָּם לְהִתְקָרֵב דֶּרֶךְ כָּאן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בָּאִים אֶצְלִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן שֶׁהִפְלִיגוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין, וְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲכָלוֹ עַד שֶׁלֹּא אָפָה עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין — הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים — אָסוּר! אָמַר רַב אָשֵׁי: הַעֲרָמָה קָא אָמְרַתְּ — שָׁאנֵי הַעֲרָמָה דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן טְפֵי מִמֵּזִיד.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a different baraita: One who prepared an eiruv for the joining of cooked foods on a Festival eve may bake and cook and insulate food on the Festival for Shabbat that occurs on the following day, and if he wants to eat his eiruv on Shabbat, he has permission to do so. But if he ate it on the Festival before he baked or before he insulated, he may neither bake, nor cook, nor insulate, neither for himself nor for others, and likewise others may neither bake nor cook for him. However, even without an eiruv, one in this situation may cook for the Festival itself, and if he left over part of what he cooked, he has left it over for Shabbat, provided that he does not employ artifice to circumvent the prohibition by saying that he is cooking a large amount for guests on the Festival, when in fact he has Shabbat in mind. And if he employed artifice to circumvent the prohibition, it is prohibited to eat the food, by decree of the Sages. This indicates that one who cooks on a Festival for Shabbat in a prohibited manner may not eat the food. Rav Ashi said: This is no proof, as you speak of a case of artifice, and a case of artifice is different, as the Sages were more stringent with regard to one who employs artifice than with regard to one who intentionally cooks on a Festival for Shabbat. One who purposely transgresses is aware of his sin; therefore, he might repent and desist from his prohibited behavior, thereby preventing others from learning from his actions. However, one who employs artifice to circumvent a prohibition thinks that he is acting in a permitted manner. He is therefore likely to continue his practice. Furthermore, people might emulate him, and the halakha of preparing an eiruv might be forgotten.

אָמַר רָבָא: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ, וּמַתְנֶה. מַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תְחוּמִין — כׇּל שֶׁכֵּן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וּמַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אֲבָל עֵירוּבֵי תְחוּמִין לָא. מַאי טַעְמָא — דִּלְמִקְנֵי שְׁבִיתָה בְּשַׁבְּתָא לָא.

Rava said: A person may place an eiruv for the joining of cooked foods on the first Festival day for the next day and stipulate as follows: If today is a weekday and tomorrow is the Festival, this is my joining of cooked foods, so that I may rely on it to cook tomorrow for Shabbat; and if today is in fact the Festival and tomorrow is a weekday, I may cook tomorrow as on a regular weekday. The Gemara comments: With regard to the one who said this halakha concerning an eiruv for the joining of Shabbat boundaries, all the more so would he permit one to act in this manner concerning an eiruv for the joining of cooked foods. On the other hand, the one who said this halakha with regard to an eiruv for the joining of cooked foods spoke only with regard to the joining of cooked foods; however, as for an eiruv for the joining of Shabbat boundaries, this is not permitted. The Gemara asks: What is the reason for this difference? It is that they did not permit the acquisition of residence on a day of rest, even in a case of uncertainty. However, with regard to an eiruv for the joining of cooked foods, since it is merely symbolic, it is permitted for the sake of the honor of Shabbat.

זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב. רַב שֵׁשֶׁת שְׁרָא לְהוּ לְרַבָּנַן לְשַׁדּוֹרֵי תְּפִלִּין בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אֲנַן תְּנַן, כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ! הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּחוֹל — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.

רָבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב (אַסִּי) בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיב מָר? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: וְלוֹתֵיב מָר הָאִידָּנָא? מִי לָא אָמַר רָבָא: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ, וּמַתְנֶה! אֲמַר לֵיהּ: אֵימַר דְּאָמַר רָבָא בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִי אָמַר?

The Gemara relates: Ravina sat before Rav Ashi on the two Festival days of Rosh HaShana, which occurred that year on Thursday and Friday. Ravina observed that Rav Ashi was sad. He said to him: Why is the Master sad? He said to him: Because I did not prepare a joining of cooked foods, and therefore I cannot prepare food or light a candle on Rosh HaShana for the upcoming Shabbat. When a Festival immediately precedes Shabbat, a joining of cooked foods is prepared before the Festival with ready-to-eat food. It is kept until Shabbat, symbolically indicating that any food prepared on the Festival for Shabbat is merely a continuation of that initial preparation. Ravina said to him: And let the Master prepare a joining of cooked foods now, on the first day of Rosh HaShana, a Thursday. Didn’t Rava say: A person may prepare a joining of cooked foods from one Festival day of the Diaspora to another, by stipulating the following condition: If today is a weekday and tomorrow is holy, this shall be my joining of cooked foods, by means of which I may prepare food tomorrow for Shabbat; if today is holy and tomorrow a weekday, it is permitted to prepare food tomorrow as it is on any regular weekday, and a joining of cooked foods is not needed. Rav Ashi said to him: You can say that Rava stated this halakha with regard to the regular two Festival days of the Diaspora; but did he actually say so with regard to the two Festival days of Rosh HaShana? The two days of Rosh HaShana are considered one long day, and they are both equally holy.

כׇּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְהוֹצָאַת יוֹם טוֹב וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם פָּחַת — פּוֹחֲתִין לוֹ, וְאִם הוֹסִיף — מוֹסִיפִין לוֹ. תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: זוֹ לַשַּׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן — מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ, שֶׁכׇּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד שַׁבָּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״.

A person’s entire livelihood is allocated to him during the period from Rosh HaShana to Yom Kippur. During that time, as each individual is judged, it is decreed exactly how much money he will earn for all his expenditures of the coming year, except for expenditures for Shabbatot, and expenditures for Festivals, and expenditures for the school fees of his sons’ Torah study. In these areas, no exact amount is determined at the beginning of the year; rather, if he reduced the amount he spends for these purposes, his income is reduced and he earns that much less money in that year, and if he increased his expenditures in these areas, his income is increased to ensure that he can cover the expense. Therefore, one may borrow for these purposes, since he is guaranteed to have enough income to cover whatever he spends for them. It is taught in a baraita: They said about Shammai the Elder that all his days he would eat in honor of Shabbat. How so? If he found a choice animal, he would say: This is for Shabbat. If he subsequently found another one choicer than it, he would set aside the second for Shabbat and eat the first. He would eat the first to leave the better-quality animal for Shabbat, which continually rendered his eating an act of honoring Shabbat. However, Hillel the Elder had a different trait, that all his actions, including those on a weekday, were for the sake of Heaven, as it is stated: “Blessed be the Lord, day by day; He bears our burden, our God who is our salvation; Selah” (Psalms 68:20), meaning that God gives a blessing for each and every day. That is also taught in a baraita in more general terms: Beit Shammai say: From the first day of the week, Sunday, start preparing already for your Shabbat. And Beit Hillel say: “Blessed be the Lord, day by day.”

אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְתִשְׁעָה בְּאָב וַחֲגִיגָה וְהַקְהֵל — מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין. תִּשְׁעָה בְּאָב — אַקְדּוֹמֵי פּוּרְעָנוּת לָא מַקְדְּמִי. חֲגִיגָה וְהַקְהֵל — מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא מְטָא זְמַן חִיּוּבַיְיהוּ. תָּנָא: חֲגִיגָה וְכׇל זְמַן חֲגִיגָה מְאַחֲרִין. בִּשְׁלָמָא חֲגִיגָה, דְּאִי מִיקְּלַע בְּשַׁבְּתָא מְאַחֲרִינַן לַהּ לְבָתַר שַׁבְּתָא. אֶלָּא זְמַן חֲגִיגָה מַאי הִיא? אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, הָכִי קָאָמַר: חֲגִיגָה בְּשַׁבָּת, וְעוֹלַת רְאִיָּיה אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב, דִּזְמַן חֲגִיגָה — מְאַחֲרִין.

§ We learned in the mishna: However, with regard to the time when families of priests donate wood for the fire on the altar, the fast of the Ninth of Av, the Festival peace-offering, and the commandment of assembly [hakhel], one postpones their observance until after Shabbat and does not advance their observance to before Shabbat. The Gemara explains the reason for this halakha with respect to each item mentioned in the mishna. The fast of the Ninth of Av is not advanced because one does not advance calamity; since the Ninth of Av is a tragic time, its observance is postponed as long as possible. The Festival peace-offering and the commandment of assembly [hakhel] are not advanced because the time of their obligation has not yet arrived, and it is impossible to fulfill mitzvot before the designated time has arrived. It was taught in a baraita: One postpones the Festival peace-offering and the entire time period of the Festival peace-offering. The Gemara attempts to clarify this statement: Granted that when the baraita says that the Festival peace-offering is postponed, it means that if a Festival occurs on Shabbat, when the Festival peace-offering cannot be sacrificed, one postpones it until after Shabbat and sacrifices the offering on the intermediate days of the Festival. However, what is the meaning of the phrase: The time period of the Festival peace-offering? Rav Oshaya said: This is what the baraita is saying: One postpones the Festival peace-offering if the Festival occurs on Shabbat, and one postpones the burnt-offering of appearance even due to the Festival itself. Despite the fact that a Festival day is the time for sacrificing a Festival peace-offering, the burnt-offering of appearance may not be sacrificed until after the Festival day.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ — אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ. וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים לוֹ: ״אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָא לַן דִּקְבַע מָקוֹם? דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.

Concerning another aspect of the constancy of prayer, Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sets a fixed place for his prayer, the God of Abraham assists him. Since prayer parallels the Temple service, it is a sign of respect to set a fixed place for this sacred rite (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The God of Abraham assists him because this pious custom evokes Abraham’s conduct. When he dies, those who eulogize one who set a fixed place for his prayer say about him: “Where is the humble one, where is the pious one, of the disciples of our father Abraham?” Presumably, one who sets a fixed place for prayer is a disciple of Abraham in every respect, including humility and piety (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The Gemara asks: From where do we derive that Abraham our father set a fixed place for his prayer? The Gemara answers: As it is written: “And Abraham rose in the morning to the place where he had stood before God” (Genesis 19:27), and the verb “standing” means nothing other than prayer, as it is stated: “And Pinehas stood and prayed” (Psalms 106:30).

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר, הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת. וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כׇּל שֶׁהוּא, — סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

MISHNA: With regard to a Festival that occurs on Shabbat eve, one may not cook on the Festival with the initial intent to cook for Shabbat. However, he may cook on that day for the Festival itself, and if he left over any food, he left it over for Shabbat. The early Sages also instituted an ordinance: The joining of cooked foods [eiruv tavshilin], which the mishna explains. One may prepare a cooked dish designated for Shabbat on a Festival eve and rely on it to cook on the Festival for Shabbat. The tanna’im disagreed with regard to the details of this ordinance: Beit Shammai say: For the purpose of the joining of cooked foods one must prepare two cooked dishes, and Beit Hillel say: One dish is sufficient. And they both agree with regard to a fish and the egg that is fried on it that these are considered two dishes for this purpose. If one ate the food prepared before the Festival as an eiruv and none of it remained for Shabbat, or if it was lost, he may not rely on it and cook with the initial intent to cook for Shabbat. If he left any part of the eiruv, he may rely on it to cook for Shabbat.

אָמַר רַבִּי אַבָּא: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּזַיִת אֶחָד לְכֻלָּן, אוֹ דִלְמָא כְּזַיִת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין כְּזַיִת בֵּין לְאֶחָד, בֵּין לְמֵאָה. תְּנַן: אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד — לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה, שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כׇּל שֶׁהוּא — סוֹמֵךְ עָלָיו לְשַׁבָּת. מַאי כׇּל שֶׁהוּא? לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא כְּזַיִת? לָא, דְּאִית בֵּיהּ כְּזַיִת. תָּא שְׁמַע: תַּבְשִׁיל — זֶה צָלִי, וַאֲפִילּוּ כָּבוּשׁ שָׁלוּק וּמְבוּשָּׁל, וְקוֹלְיָיס הָאִסְפְּנִין שֶׁנָּתַן עָלָיו חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מַאי לָאו, אֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? לָא, אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה.

Rabbi Abba said: A joining of cooked foods requires an olive-bulk of food. A dilemma was raised before the Sages: Is it enough to have one olive-bulk for all of the household members who are relying on this eiruv, or perhaps must there be a separate olive-bulk for each and every one in the household? Come and hear that which Rabbi Abba said that Rav said: A joining of cooked foods requires an olive-bulk, whether it is cooked for a single person or for one hundred people. The Gemara comments: We learned in the mishna: If one ate the joining of cooked foods that he prepared, or if it was lost, he may not rely on it and cook with the initial intent to cook for Shabbat; but if he left any part of the eiruv, he may rely on it to cook for Shabbat. The Gemara asks: What is the meaning of: Any part of it? Doesn’t it mean that it is valid although there is not an olive-bulk? The Gemara answers: No, the phrase: Any part of it, means that there is at least an olive-bulk left. The Gemara attempts to bring another proof. Come and hear: The cooked dish that is required for a joining of cooked foods may be roasted, or even pickled, or well-boiled, or boiled in the regular manner, or may even be Spanish soft sea fish [koleyas ha’ispenin] upon which one poured hot water on the eve of the Festival, rendering it cooked. With regard to its beginning and end, meaning its required size ab initio and after it has been reduced by being partially lost or partially eaten, the eiruv has no required measure. What, is it not that it has no required measure at all, not even a minimum one? The Gemara rejects this: No, it means it does not have a maximum measure, but it does have a minimum measure, namely an olive-bulk.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, הֵיאַךְ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין. וּמִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא?! אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאוֹרָיְיתָא צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב אַף לְחוֹל. וְכֵיוָן דְּאַצְרְכוּהּ רַבָּנַן עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין — אִית לֵיהּ הֶיכֵּירָא.

Rabba said to Rav Ḥisda: According to you, who said that we do not say the principle: Since, etc., how is it permitted to bake on a Festival for Shabbat? He said to him: One is permitted to bake on a Festival for Shabbat due to the joining of cooked foods [eiruv tavshilin] instituted by the Sages. Rabba responded: Due to the practice of the joining of cooked foods, which was instituted by the Sages, may one permit a Torah prohibition? Rav Ḥisda said to him: By Torah law, whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, and the prohibition against performing labor during the Festival does not apply to preparations for Shabbat. It was the Sages who decreed that one may not bake on a Festival for Shabbat, as a decree lest people say that one may bake on the Festival even for use during the week. And since the Sages required a joining of cooked foods, one has a conspicuous marker reminding him that baking on the Festival for Shabbat is permitted but baking on the Festival for a weekday is prohibited.

עוֹשֶׂה אָדָם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא. מַאי שְׁנָא פַּת דְּלָא? אִילֵּימָא מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא — וְהָא דַּיְיסָא נָמֵי דְּלָא מְלַפְּתָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא. וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא, וְדַיְיסָא לָא שְׁכִיחָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תַּבְשִׁיל, אֲבָל פַּת — לָא. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא דְּמִידֵּי דְּלָא שְׁכִיחַ בָּעֵינַן, וּפַת שְׁכִיחָא — וְהָא דַּיְיסָא לָא שְׁכִיחָא, וְאָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: אֵין מְעָרְבִין בְּדַיְיסָא! אֶלָּא: מִידֵּי דִּמְלַפֵּת בָּעֵינַן, וּפַת לָא מְלַפְּתָא, וְדַיְיסָא נָמֵי לָא מְלַפְּתָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: הָנֵי בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי דְּאָכְלִי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא.

It was taught in the mishna that a person may prepare a cooked dish on a Festival eve and rely on it for Shabbat for the joining of cooked foods. Abaye said: They taught that the joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread alone, no, this is not sufficient. The Gemara asks: What is different about bread that makes it not fit for this purpose? If we say that we require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, the following difficulty arises: Porridge also does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, referring to their custom of eating bread with porridge. This shows that porridge is no better accompaniment to bread than bread itself, and yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may establish an eiruv with porridge. Rather, one must say as follows: We require something that is not routine, so that it will be clear that one is setting it aside for the purpose of an eiruv, and bread is routine, whereas porridge is not routine. Some say a different version of this discussion: Abaye said: They taught that a joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread, no, that is not sufficient. The Gemara asks: What is the reason for this? If we say that we require something that is not routine, and bread is routine, the following difficulty arises: Isn’t porridge not particularly routine? And yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may not establish an eiruv with porridge. Rather, one should say as follows: We require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, and porridge, too, does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, from which it is clear that like bread, porridge does not accompany bread and consequently cannot constitute an eiruv.

תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין, וְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲכָלוֹ עַד שֶׁלֹּא אָפָה עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין — הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ. אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר — הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים — אָסוּר! רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הָא מַנִּי — חֲנַנְיָה הִיא, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּפַת, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, וְאֵין טוֹמְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חַמִּין טְמוּנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a different baraita: One who prepared an eiruv for the joining of cooked foods on a Festival eve may bake and cook and insulate food on the Festival for Shabbat that occurs on the following day, and if he wants to eat his eiruv on Shabbat, he has permission to do so. But if he ate it on the Festival before he baked or before he insulated, he may neither bake, nor cook, nor insulate, neither for himself nor for others, and likewise others may neither bake nor cook for him. However, even without an eiruv, one in this situation may cook for the Festival itself, and if he left over part of what he cooked, he has left it over for Shabbat, provided that he does not employ artifice to circumvent the prohibition by saying that he is cooking a large amount for guests on the Festival, when in fact he has Shabbat in mind. And if he employed artifice to circumvent the prohibition, it is prohibited to eat the food, by decree of the Sages. This indicates that one who cooks on a Festival for Shabbat in a prohibited manner may not eat the food. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that there is another reason to reject the proof from this baraita: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Ḥananya and in accordance with the opinion of Beit Shammai. As it is taught in a baraita that Ḥananya says that Beit Shammai say: One may not bake bread on a Festival for Shabbat unless he prepared an eiruv for the joining of cooked foods on the eve of the Festival specifically with bread; and one may not cook any type of dish unless he prepared an eiruv with a cooked dish; and one may not insulate food unless there was hot food insulated from the eve of the Festival.

גְּמָ׳ הַשְׁתָּא בִּשְׁלוּחוֹ מְקַדֵּשׁ, בּוֹ מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב יוֹסֵף: מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ. כִּי הָא דְּרַב סָפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא, רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין צְרִיכִין דַּעַת. פְּשִׁיטָא, דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינַן; דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינַן, אוֹ לָא בָּעֵינַן? תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלַּהּ נְהַרְדְּעָא, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי מְעָרְבִי אַכּוּלַּהּ טְבֶרְיָא. מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין, יָבֹא וְיִסְמוֹךְ עַל שֶׁלִּי. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: עַד תְּחוּם שַׁבָּת.

Rav Huna said that Rav said: A joining of cooked foods requires knowledge, meaning that one must be aware of the eiruv for it to be effective. The Gemara comments: It is obvious that we require the knowledge of the one who prepares the eiruv; the question is: Do we also require the knowledge of the one for whom the eiruv is prepared, or do we not require it? The Gemara suggests: Come and hear a proof from the following testimonies: Shmuel’s father would prepare an eiruv for the entire city of Neharde’a, and Rabbi Ami and Rabbi Asi would prepare an eiruv for the entire city of Tiberias. Similarly, Rabbi Ya’akov bar Idi would announce: Anyone who did not prepare a joining of cooked foods for himself should come and rely on mine. The Gemara asks: And up to how much may one rely on it, i.e., how far may one be from such an eiruv and still rely upon it? Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may be as far away as the Shabbat limit.

מַתְנִי׳ נִתְמַעֵט הָאוֹכֶל — מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן — מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרָן? בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין — מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכוּלָּם. בִּזְמַן שֶׁהֵן מוּעָטִין — כִּגְרוֹגֶרֶת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּתְחִילַּת עֵירוּב, אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵירוּב — כׇּל שֶׁהוּא.

MISHNA: If the food in the barrel for the merging of the alleyway diminished and was less than the requisite measure, one may add a little of his own and confer possession to the others, and he need not inform them of his addition. However, if new residents were added to the residents of the alleyway, he may add food on behalf of those residents and confer possession to them, and he must inform the new residents of their inclusion in the merging of alleyways. What is the measure of food required for a merging of the alleyways? When the residents of the alley are numerous, food for two meals is sufficient for all of them; when they are few, less than a certain number, a dried fig-bulk for each and every one of them is enough. Rabbi Yosei said: In what case is this statement said? It is said with regard to the beginning of an eiruv, when it is initially established. However, with regard to the remnants of an eiruv, e.g., if the eiruv decreased in size on Shabbat, it remains valid if even any amount remains.

לְמִישְׁתֵּא בֵּיהּ שִׁיכְרָא — שַׁפִּיר דָּמֵי. רָבִינָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא תִּילָּא דְּבֵי כְנִישְׁתָּא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמִיזְרְעֵהּ? אֲמַר לֵיהּ: זִיל זַבְנֵיהּ מִשִּׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, וְזַרְעֵהּ. רָמֵי בַּר אַבָּא הֲוָה קָא בָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא. הֲוָה הָהִיא כְּנִישְׁתָּא עַתִּיקָא, הֲוָה בָּעֵי לְמִיסְתְּרַיהּ וּלְאֵתוֹיֵי לִיבְנֵי וּכְשׁוּרֵי מִינַּהּ וְעַיּוֹלֵי לְהָתָם. יָתֵיב וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ הָא דְּרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: לָא לִיסְתּוֹר בֵּי כְנִישְׁתָּא עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי — הָתָם מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא, כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא וַאֲסַר לֵיהּ. לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא וַאֲסַר לֵיהּ.

to drink beer with the proceeds seems well and is permitted. The seven representatives have the authority to annul the sanctity of the synagogue, and therefore the proceeds of its sale do not retain any sanctity. The Gemara relates: Ravina had a certain piece of land on which stood a mound of the ruins of a synagogue. He came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha with regard to sowing the land? He said to him: Go, purchase it from the seven representatives of the town in an assembly of the residents of the town, and then you may sow it. Rami bar Abba was once building a synagogue. There was a certain old synagogue that he wished to demolish, and bring bricks and beams from it, and bring them to there, to construct a new synagogue. He sat and considered that which Rav Ḥisda said, as Rav Ḥisda said: One should not demolish a synagogue until one has built another synagogue. Rami bar Abba reasoned that Rav Ḥisda’s ruling there is due to a concern of negligence, as perhaps after the first synagogue is demolished, people will be negligent and a new one will never be built. However, in a case like this, where the new synagogue is to be built directly from the materials of the old one, what is the halakha? He came before Rav Pappa to ask his opinion, and he prohibited him from doing so. He then came before Rav Huna, and he also prohibited him from doing so.

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

With ten trials was Abraham, our father (may he rest in peace), tried, and he withstood them all; to make known how great was the love of Abraham, our father (peace be upon him).

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' (בראשית יב, א), רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם, (תהלים מה, יב):

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי תָּבוֹא חֲבָשָׁה וְתַעֲמֹד עַל חֲבָשָׁה, תָּבוֹא חֲבָשָׁה שֶׁחָבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ לֵילֵךְ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב, י): וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וגו', וְתַעֲמֹד עַל חֲבָשָׁה שֶׁחָבַשׁ בִּלְעָם לֵילֵךְ וּלְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל. תָּבוֹא אֲסָרָה שֶׁאָסַר יוֹסֵף לִקְרַאת אָבִיו, וְתַעֲמֹד עַל אֲסָרָה שֶׁל פַּרְעֹה שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִרְדֹף אֶת יִשְׂרָאֵל, תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּבוֹא חֶרֶב יַד שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, וְתַעֲמֹד עַל חֶרֶב יַד שֶׁאָמַר פַּרְעֹה (שמות טו, ט):

וששאלתם לענין עירובי תבשילין עירובי תבשילין הוא שאם חל יו"ט להיות ערב שבת ושבת, צריך שיקדים מיום חמישי בשבת שהוא ערב י"ט ונוטל מעט בשר צלי או מבושל ומברך אקב"ו על מצות עירוב ואומר נמי בהדין עירובא יהא שרא לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא ויצניע אותו בשר ולא יאכל אותו עד לילי שבת ולא יהא הבשר פחות מכזית ואם יהיה דג שפיר דמי.

יו"ט שחל להיות בע"ש לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת ועירוב זה פי' ר"ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו ור"י פי' דסגי בתבשיל לבד וה"ר שמשון הזקן כתב כר"ת וכן בה"ג וכן נהגו וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך ואפילו עדשים שנשארו בשולי הקדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו ובלבד שיהא בו כזית שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף יש אומרים דוקא שבשלו העדשים מעי"ט וחתך בסכין השמנונית מעי"ט דהשתא איכא הוכחה אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מג' או ד' ימים קודם אין סומכים ונראה דשרי בכל ענין: דגים קטנים מלוחין אף על פי שאין בישולן בישול לאוסרם משום בישולי עו"ג אפי' הכי חשיבי בישול לענין עירובי תבשילין להיות תבשיל אבל במליחה בלא בישול לא אף על פי שנאכלין מחמת מלחן: מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהוא טרוד או שכח ולא עירב שיוצא בעירובו של חבירו אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו ואינו צריך לפרש אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו אבל אותו שהניחו בשבילו א"צ לדעת בשעת הנחה רק שיודיעוהו למחר בי"ט קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת וצריך לזכות להם ע"י אחר ואינו מזכה להם לא ע"י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו חשיב כגדול וגדול הסומך על שלחן אביו חשיב כקטן ואשתו פסק רב אלפס ור"י שמזכה להם על ידה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינו מזכה על ידה וכ"כ בעל העיטור כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו ואומר לו זכה בעירוב זה בשביל פלוני ונוטלו הזוכה מידו וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מי"ט לשבת ולכל בני העיר הזאת או למי שירצה לפרט ואע"פ שהניח עירוב כתב א"א ז"ל שאינו יכול לבשל מיום טוב הראשון לשבת וכ"כ בעל העיטור ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו לי"ט אחר.

וְטַעַם וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם לְהַגִּיד רֹב חִשְׁקוֹ בִּנְדִיבוּת, כִּי הָאָדָם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר הָיוּ בְּבֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, וְהוּא זָקֵן מְאֹד וְחָלוּשׁ בְּמִילָתוֹ, הָלַךְ הוּא בְּעַצְמוֹ אֶל אֹהֶל שָׂרָה לְזָרֵז אוֹתָהּ בַּעֲשִׂיַּת הַלֶּחֶם, וְאַחֲרֵי כֵן רָץ אֶל מְקוֹם הַבָּקָר לְבַקֵּר מִשָּׁם בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב לַעֲשׂוֹת לְאוֹרְחָיו, וְלֹא עָשָׂה כָּל זֶה עַל יַד אֶחָד מִמְּשָׁרְתָיו הָעוֹמְדִים לְפָנָיו:

ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא 'נסיון' מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד... כי ה' צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון... והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

עתה ידעתי. ידעתי אני המלאך שבדין יגדילך האל על מלאכיו כאמרם ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג א)... ממני. שאתה ירא אלהים יותר ממני שאני מלאך, וראוי למעלה יותר ממני... שאתה בפועל ירא אלהים כמו שהיה האל יודע קודם לכן שהיית ירא אלהים בכוח, ותפול ידיעתו הפועלת על הנמצא בפועל.

וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה. גַּם אַחַר הַהֲכָנָה יִהְיֶה מִשְׁנֶה, כִּי לֹא יֶחְסַר בַּבִּשּׁוּל. וְאָמַר וְהֵכִינוּ לְעוֹרֵר שֶׁיִּזְדָּרְזוּ לְעַנֵּג שַׁבָּת בְּמַטְעַמִּים, וְשֶׁכָּל זְרִיזוּתָם בָּזֶה יִהְיֶה מֵעֶרֶב שַׁבָּת.

ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כתף אחד או ירך אחת אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים ביצים או חמשי' אגוזים ועשרה אפרסקין חמשה רימונים ואתרוג אחד ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח ר"ש בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין

סליקו להו ביצה שנולדהיו"ט מתני' לא יבשל בתחילה. להיות תחילת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו"ט יהיה תחילת בשולו והמשוייר יהיה לשבת כדקתני ואזיל אבל מבשל הוא ליו"ט ובלא הערמה כדקתני לקמן: עושה תבשיל. לשם עירוב: גמ' מנא הני מילי. ואע"ג דעיקר עירוב מדרבנן אפ"ה בעי אהיכא אסמכוהו ודכותיה בפרק אין מעמידין (דף לז:) גבי שלקו' דלא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ"ה בעינן מנא לן אמר קרא אוכל בכסף תשבירני:

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל לְמָחָר בְּשַׁבָּת. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְחל. שֶׁקַּל וָחֹמֶר הוּא לְשַׁבָּת אֵינוֹ מְבַשֵּׁל כָּל שֶׁכֵּן לְחל. לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁיִּהְיֶה סוֹמֵךְ עָלָיו וּמְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב לְשַׁבָּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְתַבְשִׁיל שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין: וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עֵרוּב. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצֵרוֹת וּמְבוֹאוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִשּׁוּם הֶכֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת. כָּךְ זֶה הַתַּבְשִׁיל מִשּׁוּם הֶכֵּר וְזִכָּרוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְדַמּוּ וְיַחְשְׁבוּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בּוֹ בַּיּוֹם. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא תַּבְשִׁיל זֶה עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין:

When a holiday falls on Friday, on the holiday that precedes the Sabbath we may not bake or cook the food that will be eaten on the Sabbath. This prohibition is Rabbinic in origin, so that one will not prepare food on a holiday for a subsequent weekday. For a person will make the deduction: Since he is not [allowed to] cook for the Sabbath [on a holiday], surely, [he may not cook] for a weekday. Therefore, a person who prepares a portion of food on the day prior to the holiday, and he relies on it, is permitted to cook and bake for the Sabbath on the holiday. The portion of food on which he relies is referred to as an eruv tavshilin. Why is this called an eruv? [Because it creates a distinction.] The eruv that is established in courtyards and lanes on the day before the Sabbath is intended to create a distinction - so that people will not think that it is permitted to transfer articles from one domain to another on the Sabbath. Similarly, this portion of food creates a distinction and a reminder, so that people do not think that it is permitted to bake food on a holiday that will not be eaten on that day. Therefore, the portion of food is referred to as an eruv tavshilin.

אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן:

It is forbidden for us to tell a gentile to perform work on the Sabbath on our behalf, although they are not commanded [to observe] the Sabbath. [This applies] even when the instructions were conveyed to them before the Sabbath and we do not require [the products of] their work until after the Sabbath. The above is forbidden as a Rabbinical prohibition to prevent the people from regarding the Sabbath lightly, lest they perform [forbidden] labor themselves.

כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא לג) "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה'. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקָר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה' יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:

After this mighty man was weaned, he began to explore and think. Though he was a child, he began to think [incessantly] throughout the day and night, wondering: How is it possible for the sphere to continue to revolve without having anyone controlling it? Who is causing it to revolve? Surely, it does not cause itself to revolve. He had no teacher, nor was there anyone to inform him. Rather, he was mired in Ur Kasdim among the foolish idolaters. His father, mother, and all the people [around him] were idol worshipers, and he would worship with them. [However,] his heart was exploring and [gaining] understanding. Ultimately, he appreciated the way of truth and understood the path of righteousness through his accurate comprehension. He realized that there was one God who controlled the sphere, that He created everything, and that there is no other God among all the other entities. He knew that the entire world was making a mistake. What caused them to err was their service of the stars and images, which made them lose awareness of the truth. Abraham was forty years old when he became aware of his Creator. When he recognized and knew Him, he began to formulate replies to the inhabitants of Ur Kasdim and debate with them, telling them that they were not following a proper path. He broke their idols and began to teach the people that it is fitting to serve only the God of the world. To Him [alone] is it fitting to bow down, sacrifice, and offer libations, so that the people of future [generations] would recognize Him. [Conversely,] it is fitting to destroy and break all the images, lest all the people err concerning them, like those people who thought that there are no other gods besides these [images]. When he overcame them through the strength of his arguments, the king desired to kill him. He was [saved through] a miracle and left for Charan. [There,] he began to call in a loud voice to all people and inform them that there is one God in the entire world and it is proper to serve Him. He would go out and call to the people, gathering them in city after city and country after country, until he came to the land of Canaan - proclaiming [God's existence the entire time] - as [Genesis 21:33] states: "And He called there in the name of the Lord, the eternal God." When the people would gather around him and ask him about his statements, he would explain [them] to each one of them according to their understanding, until they turned to the path of truth. Ultimately, thousands and myriads gathered around him. These are the men of the house of Abraham. He planted in their hearts this great fundamental principle, composed texts about it, and taught it to Isaac, his son. Isaac also taught others and turned [their hearts to God]. He also taught Jacob and appointed him as a teacher. [Jacob] taught others and turned [the hearts] of all those who gathered around him [to God]. He also taught all of his children. He selected Levi and appointed him as the leader. He established him [as the head of] the academy to teach them the way of God and observe the mitzvot of Abraham. [Jacob] commanded his sons that the leadership should not depart from the descendants of Levi, so that the teachings would not be forgotten. This concept proceeded and gathered strength among the descendants of Jacob and those who collected around them, until there became a nation within the world which knew God. When the Jews extended their stay in Egypt, however, they learned from the [Egyptians'] deeds and began worshiping the stars as they did, with the exception of the tribe of Levi, who clung to the mitzvot of the patriarchs - the tribe of Levi never served false gods. Within a short time, the fundamental principle that Abraham had planted would have been uprooted, and the descendants of Jacob would have returned to the errors of the world and their crookedness. Because of God's love for us, and to uphold the oath He made to Abraham, our patriarch, He brought forth Moses, our teacher, the master of all prophets, and sent him [to redeem the Jews]. After Moses, our teacher, prophesied, and God chose Israel as His inheritance, He crowned them with mitzvot and informed them of the path to serve Him, [teaching them] the judgement prescribed for idol worshiper and all those who stray after it.

למען אשר יצוה. לְפִי שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת בָּנָיו עָלַי לִשְׁמֹר דְּרָכַי. וְאִם תְּפָרְשֵׁהוּ כְתַרְגּוּמוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ שֶׁיְּצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ', אֵין לְמַעַן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן: יצוה. לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְמוֹ כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א'): למען הביא. כָּךְ הוּא מְצַוֶּה לְבָנָיו, שִׁמְרוּ דֶּרֶך ה' כְּדֵי שֶׁיָּבִיא ה' עַל אַבְרָהָם וְגוֹ'; עַל בֵּית אַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֵּן צַדִּיק כְּאִלוּ אֵינוֹ מֵת:

דיני עירוב תבשילין. ובו כד סעיפים: יו"ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה אבל מבשל הוא כמה קדירות לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת וע"י עירוב מבשל בתחילה לשבת (פי' ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מי"ט לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מעי"ט לשם שבת ונמצא שלא התחיל מלאכה בי"ט אלא גמר אותה) : הגה ומותר להניח עירוב זה אפי' ספק חשיכה (מרדכי ס"פ במה מדליקין): עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר: חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מי"ט לשבת לנא ולפלוני ופלוני או לכל בני העיר הזאת: הגה ומי שאינו יודע בלשון הקודש יוכל לאמרו בלשון לעז שמבין: (מהרי"ל)

1. The Laws of Eruv Tavshilin, 24 Seifim: If a holiday falls on Friday, one should not cook something for Shabbat in its own pot. One can cook many pots for the holiday and if he makes too much, the leftovers are for Shabbat. Using an eruv, one can cook for Shabbat. (Meaning that the point of the eruv is so that one can cook and bake on a holiday for Shabbat along with what was already baked or cooked for Shabbat before the holiday, so that he is not starting the work on the holiday but is just finishing it.) Rem"a: It is permitted to make the eruv even at twilight (Mordechai at the end of Chapter "Bameh Madlikin"). 2. This eruv consists of bread and a cooked item. If one only made it using a cooked item, it is permitted. [The maker of the eruv] then takes the eruv from he who received it and blesses "...on the commandment of eruv." He then says "With this it will be permitted to bake, cook, insulate, light lamps, and do all that is needed for Shabbat on the holiday, for us and for X and for Y" or "for all the residents of this city." Rem"a: And one who doesn't know the holy language can say it in the vernacular that he understands (the Mahari"l).

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לֶאֱפוֹת אוֹ לְבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה מְיֻחֶדֶת לַשַׁבָּת, אֶלָּא עַל יְדֵי עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, שֶׁעוֹשֶׂה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּהַינוּ שֶׁלּוֹקֵחַ אֵיזֶה תַּבְשִׁיל אוֹ צָלִי שֶׁרָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, וְגַם פַּת, וּמְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר, בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָנָא לַאֲפוּיֵי, וּלְבַשּׁוּלֵי, וּלְאַטְמוּנֵי, וּלְאַדְלוּקֵי שְׁרָגָא, וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא. וְאִם אֵינוֹ מֵבִין לָשׁוֹן זֹה, יֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין, [בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לָנוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵׁל וּלְהַטְמִין וּלְהַדְלִיק נֵר וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵנוּ מִיּוֹם טוֹב לַשַׁבָּת]. (דוּרךְ דִיזֶען עֵירוּב זַייא אוּנְז עֶרְלוֹיבְּט צוּ בַּאקֶען צוּ קָאכֶען. דִי שְׁפֵּייזֶע ווַארֶם צוּ עֶרְהַאלְטֶען. לִיכְטֶער אָנְצוּצִינְדֶען, אוּנְד אִיבֶּערְהוֹיפְּט אַללֶעס נֶעטְהִיגֶע פָאן יוֹם טוֹב אוֹיף שַׁבָּת צוּ פֶערְרִיכְטֶען) צָרִיךְ שֶׁיְהֵא הַתַּבְשִׁיל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְאָכְלוֹ עִם פַּת, כְּגוֹן בְּשָֹר דָּגִים, וּבֵיצִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְאָכְלוֹ עִם פַּת, לֹא מַהֲנֵי. שִׁעוּר הַתַּבְשִׁיל, כַּזַּיִת. וְהַפַּת, כַּבֵּיצָה. וְיֵשׁ לְהַדֵּר אַחַר מָנָה יָפָה לִכְבוֹד הַמִּצְוָה. וְגַם הַפַּת תְּהֵא שְׁלֵמָה וְיַנִּיחָהּ בַּשַׁבָּת לְלֶחֶם מִשְׁנֶה, וּבִסְעוּדָּה שְׁלִישִׁית יִבְצַע עָלֶיהָ, שֶכֵּיוָן דְּאֶתְעֲבִיד בֵּהּ מִצְוָה חֲדָּא זִימְנָא, יִתְעַבֵיד בֵּה נַמִּי מִצְוָה אַחֲרִיתָא.

When Yom Tov occurs on Friday, it is forbidden to bake or cook in a separate pot for Shabbos, unless you make an eiruv tavshilin on erev Yom Tov. This is done as follows: Take some cooked or roasted food that is eaten with bread, and take bread with it, and recite the berachah Asher kideshanu bemitzvosav ["Who has sanctified us with the commandments] vetzivanu al mitzvas eiruv. ["and commanded us concerning the mitzvah of eiruv."] And declare: "By means of this eiruv it will be permissible for us to bake, cook, keep food warm, kindle a light and do anything necessary on Yom Tov for the sake of Shabbos." If you do not understand this language, you should say it in the language you understand. The cooked food must be the kind usually eaten with bread, like meat, fish or eggs. But food not usually eaten with bread is not acceptable (for eiruv tavshilin). The required amount of the food is a kazayis, and of the bread, a kebeitzah. You should take a generous portion in honor of the mitzvah. The bread you use should be a whole loaf and should be placed [on the table], for lechem mishneh on Shabbos. You should eat it at the third Shabbos meal; since one mitzvah was performed with it, it is appropriate to use it for another mitzvah.

וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים תִּקְּנוּ חֲכָמִים דָּבָר זֶה: א', כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד יוֹם טוֹב, שֶׁיֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: מָה אִם לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת אָסוּר לְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִתְחִיל לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל אֶחָד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּמַה שֶּׁמְּבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹמֵר וְהוֹלֵךְ מַה שֶּׁהִתְחִיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, קַל וָחֹמֶר שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַחֹל אֲפִלּוּ הִתְחִיל לְבַשֵּׁל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. הַב', כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד שַׁבָּת, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁאַתָּה מַזְקִיקוֹ לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל אֶחָד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בִּשְׁבִיל תִּקּוּן צָרְכֵי סְעֻדּוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא נִזְכָּר עַל כָּל צָרְכֵי הַשַּׁבָּת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּבוֹרֵר מָנֶה יָפֶה לְשַׁבָּת וּמָנֶה יָפֶה לְיוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ מְכַלֶּה אֶת הַכֹּל לְיוֹם טוֹב. וּלְפִי טַעַם הָרִאשׁוֹן אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ, אֶלָּא מֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת קֹדֶם יוֹם טוֹב, וּלְהַתְנוֹת עָלָיו שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב הַבָּא עָלֵינוּ לְשַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. רַק שֶׁיְּהֵא הָעֵרוּב קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה שֶׁלֹּא נִתְקַלְקֵל בְּהַנָּחָתוֹ עַד יוֹם טוֹב, כְּגוֹן שֶׁלֹּא עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶלָּא בְּבָשָׂר מְעֻשָּׁן שֶׁמִּתְקַיֵּם יָמִים רַבִּים. וְכֵן מֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב אֶחָד לְיָמִים טוֹבִים הַרְבֵּה שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם מַתְנֶה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לִי לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּכָל יָמִים טוֹבִים שֶׁל שָׁנָה זוֹ שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, רַק שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה בְּכָל יוֹם טוֹב וְיוֹם טוֹב. אֲבָל לְפִי טַעַם הב' שֶׁבֵּאַרְנוּ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי אִם הִנִּיחַ הַרְבֵּה יָמִים קֹדֶם יוֹם טוֹב, עֲדַיִן כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יְהֵא נִזְכָּר עַל צָרְכֵי שַׁבָּת, וְלֹא יִבְרוֹר מָנֶה יָפֶה לִכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם עֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אֶחָד לְיוֹם טוֹב אַחֵר, אֲפִלּוּ הוּא סָמוּךְ לוֹ, כְּגוֹן יוֹם טוֹב שֶׁל סֻכּוֹת שֶׁחָל בַּחֲמִישִׁי וּבַשִּׁשִּׁי וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה גַּם כֵּן בַּחֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי, וְעֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן גַּם לְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — לֹא הוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁעֲדַיִן כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶבֶ יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לֹא יְהֵא נִזְכָּר עַל שַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. לְפִיכָךְ, לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה אֵין לְעָרֵב לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ לְיוֹם טוֹב זֶה בִּלְבָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְפִי טַעַם הַב', אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר עֵרֵב יָמִים רַבִּים קֹדֶם יוֹם טוֹב וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ שָׁכַח אוֹ הֵזִיד וְלֹא עֵרֵב — מֻתָּר לוֹ לִסְמוֹךְ עַל עֵרוּבוֹ וּלְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל אִם נִזְכַּר בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב יַנִּיחַ עוֹד עֵרוּב, אוֹ יִקַּח עֵרוּב הָרִאשׁוֹן וְיֹאמַר עָלָיו: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי וְכוּ'", אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. וְכֵן אִם כְּשֶׁהִנִּיחַ הָעֵרוּב הִתְנָה עָלָיו שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּכָל יָמִים טוֹבִים שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְעָרֵב כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עָלָיו, רַק יֹאמַר עָלָיו: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרָא לָנָא כוּ'" כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְאִם לֹא עֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — סוֹמֵךְ עַל עֵרוּבוֹ הָרִאשׁוֹן כָּל זְמַן שֶׁהוּא קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד מִצְוַת הַנָּחַת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין? נוֹטֵל בְּיָדוֹ חֲתִיכַת פַּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה, וּכְזַיִת בָּשָׂר מְבֻשָּׁל אוֹ שְׁאָר דָּבָר מְבֻשָּׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּזַיִת, כְּדֵי שֶׁבְּפַת זוֹ יְהֵא מֻתָּר לוֹ לֶאֱפוֹת מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, וּבְתַבְשִׁיל זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. וְאִם לֹא עֵרֵב אֶלָּא בְּתַבְשִׁיל לְבָד וְלֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁנִּכְנַס לֵיל יוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ הוּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁחָל בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת שֶׁיּוּכַל לְעָרֵב עַל תְּנַאי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אַף עַל פִּי כֵן אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, שֶׁהוּא עִקַּר הָעֵרוּב. אֲבָל אִם עֵרֵב בְּפַת בִּלְבָד — צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב. וְאִם לֹא עֵרֵב — אָסוּר לוֹ אֲפִלּוּ לֶאֱפוֹת מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, שֶׁאֵין זֶה עֵרוּב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי לָנָא לַאֲפוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוּנֵי וּלְאַדְלוּקֵי שְׁרַגָּא וּלְמֶעֱבַד כָּל צָרְכָנָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא". וְאִם אֵינוֹ מֵבִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי — יֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין.

הענין של עירובי תבשילין כפי הנראה מפסחים (מו ב): מן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב, דכתיב (שמות יב טז): "אך אשר יאכל לכל נפש". ושבת ויום טוב חדא קדושה היא, דתרווייהו "שבת" אקרו, וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום – מותר לבשל למחר (רש"י). ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה, שמא יאמרו: אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוהו עירובי תבשילין – אית ליה הכירא, עיין שם. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ריש פרק ששי, שכתב: יום טוב שחל להיות ערב שבת – אין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת. ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול. שקל וחומר הוא: לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול…עד כאן לשונו. ואין לשאול: הא קיימא לן הכנה דאורייתא, ואין יום טוב מכין לשבת, כמו שכתבתי בסימן תקיג. דאינו כן, דזהו בהכנה בידי שמים, כמו ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בזה, ולא בתבשילין מוכנים אלא שצריכין בישול ואפייה (תוספות ריש ביצה). וגם אין זה עניין להנמצא בש"ס מחלוקת אם שבת ויום טוב קדושה אחת או שתי קדושות, דזהו למילי דרבנן לעירוב, ומוקצה, ונולד, וכיוצא בהם. אבל מן התורה קדושה אחת הם, ומן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב. ועירובי תבשילין סמכו רבנן אקראי, כמבואר בגמרא ריש פרק שני (טו ב). ובטעמא נחלקו רבא ורב אשי. דרבא אמר דתיקון שבת הוא, כדי שיברור מנה יפה לשבת כמו ליום טוב, שלא יכלה הכל ביום טוב הקודם לשבת. ורב אשי אמר דתיקון יום טוב הוא, כדי שיאמרו: אם לשבת אסור לבשל בלא עירוב תבשילין – קל וחומר לחול. וכתב הרא"ש שם שיש נפקא מינה בין הטעמים: דלרבא צריך דווקא שיניח העירובי תבשילין בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולרב אשי יכול לעשותו אפילו קודם ערב יום טוב. והלכה כרב אשי, דהוא בתראה. וכן פסקו בטור ושולחן ערוך סעיף יד, כגון בסוכות שחל ביום חמישי שצריך עירוב תבשילין לסוכות, ולשמיני עצרת יכול להניח קודם סוכות, ולסמוך עליו גם על שמיני עצרת, אם העירוב בשלימות וראוי לאכילה. ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא. ומהו לשון "עירוב"? כתב הרמב"ם שם, וזה לשונו: למה נקרא שמו "עירוב"? שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ומבואות מערב שבת, משום היכר כדי שלא יעלה על הדעת שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום היכר וזכרון, כדי שלא ידמו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל לבו ביום…עד כאן לשונו, ולדבריו הוי "עירוב תבשילין" רק שם המושאל מ"עירובי חצרות". דבשם הכוונה שמערב הרשויות להיות כאחד, והושאל זה השם לכאן מפני שהעניין אחד, משום היכר. אבל הראב"ד פירש דגם כאן הוא לשון עירבוב, שמערב היום טוב והשבת, לעשותם יחד. וגם בתחומין כן, שהוא מערבב התחומין שלא היה יכול לילך, עיין שם. ורבינו הרמ"א כתב בסעיף א, וזה לשונו: פירוש עניין ה"עירוב" – הוא שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת, עם מה שבשל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת. ונמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב, אלא גמר אותה. עד כאן לשונו, כלומר: דלכן נקרא "עירוב", שמערבב תבשילי שבת, אותן שקודם יום טוב עם אותן שביום טוב, להורות שביום טוב היא רק גמר ולא התחלה, דהתחלה אסורה ביום טוב. ובזה תתחזק האיסור אצל כולם לבשל מיום טוב לחול, דאם לשבת אסור – כל שכן לחול. ויש להבין בטעמו של הרא"ש: למה לא נסמוך לכתחילה על עירובו של גדול העיר? והלא בהרבה דברים אנו יוצאין על ידי אחרים, כמו קידוש והבדלה וכיוצא בהם. ולמה נקראנו "פושע"? בשלמא שכחה שני פעמים זה אחר זה – ניכר רפיונו במצוות, דאם לא כן כששכח פעם אחת – היה לו להשים על לב ולזכור. אבל למה לא נסמוך לכתחילה על הגדול?ונראה לי דהנה שני טעמים נתבארו בערובי תבשילין: אחד מפני כבוד יום טוב, שלא יזלזלו בו. ואחד מפני כבוד שבת, שיברור מנה יפה לשבת, ולא יכלה הכל ליום טוב. ולפי זה אתי שפיר: דנהי דלטעמא דכבוד יום טוב, שלא יזלזלו בו – מועיל גם על ידי אחר, לידע שבלעדי זאת אסור. אבל לטעמא דכבוד שבת, שיברור מנה יפה, איזו תועלת הוא במה שסומך על אחרים? הלא הוא על כל פנים יכול לכלות הכל ליום טוב. אך מי ששכח, או שהוא עם הארץ – בהכרח לסמוך רק על טעם אחד. אבל מי שלא שכח בוודאי מקרי "פושע", שלא חשש לטעם השני.

ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין. שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת (ביצה טו:). כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם.

ומ"ש וע"י עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת שם במשנה ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת ופירש"י עושה תבשיל לשם עירוב ושיילינן בגמרא מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ופירש"י מ"ט. למה תקנו עירוב: כדי שיברור וכו'. מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל לי"ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד י"ט כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא ק"ו דמי"ט לחול לגמרי לא: והרמב"ם כתב י"ט שחל להיות ע"ש אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבא לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול ולפיכך אם עשה תבשיל מעי"ט שהיה סומך עליו ומבשל ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל שסומך עליו הוא הנקרא ע"ת. וכתבו ההגהות על מ"ש ואיסור זה מד"ס אבל התוס' וכל רבותינו מצרפת פי' דהכנה לרבה אסורה מן התורה אפי' מי"ט לשבת כגון היכא שאינו יכול ליהנות ממנה בי"ט כגון סמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי להו או לענין קניין שביתה שהוא צורך מחר ואפ"ה מועיל ע"ת דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל והא דאמר רב אשי כדי שיאמרו וכו' על טעם העירוב קאמר שלכך נתקן כדי שיאמרו וכו' וכן פ"ה וכ"כ בס"ה ע"כ. וכתבו התוס' בריש ביצה תימא הואיל והכנה מדאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכ"ת על ידי ע"ת וכי אתי תקנתא דרבנן ועוקר הכנה דאורייתא ונ"ל דרבה גופיה אזיל לטעמא דאית ליה הואיל ואפי' לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם ע"כ. ובאמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמרא פ' אלו עוברין (פסחים דף מו:) דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכוה רבנן ע"ת אית ליה היכרא ואע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא ל"פ והתוס' צ"ל שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמרא שחולקים בכך מ"מ לרבה לא שאני ליה בין מי"ט לשבת למי"ט לחול: כתב הרמב"ם למה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושים בחצירות ומבואות מע"ש משום היכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי"ט מה שאינו נאכל בו ביום ולפיכך נקרא תבשיל זה ע"ת. וכתב ה"ה כבר נתבאר בפ"א מה"ע למה נזכר בהיכר החצירות עירוב ומדעתי שהוא סובר שע"ז ג"כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצירות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הן נעשין באוכל. והראב"ד כתב שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת על י"ט לעשותו יחד ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך ונכון הוא עכ"ל: ועירוב זה פר"ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל וכו' שם במשנה דעושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד כתב הרא"ש ר"ת היה אומר דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא בבישול דב"ש סברי דלבשל סגי בתבשיל אחד וכן משמע לישנא דמתניתין דלא הזכיר אלא בישול אבל לאפות אף בית הלל מודו דבעינן פת דכולהו אית להו דר' אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי והא דאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לצורך בישול קאמר וכל מילי בכלל בישול דכתיב ויבשלו את הפסח וכן להחם חמין כדאיתא בפרק כירה (שבת מ:) גבי מים הפושרים זהו בישולו אבל אפייה לאו בכלל בישול הוא כדאשכחן דפת ושלקות הוו שתי גזירות ומ"מ הוצאה והדלקה שריין אע"ג דלא הוו בכלל פת ותבשיל דלא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה ור"י אומר מה שמדקדק ר"ת מפת ושלקות דאין אפייה בכלל בישול אינה ראיה אלא אפי' הוי בכלל הוציאוה מכללו לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כמו בשלקות ואח"כ הוסיפו לאסור את הפת והא דדרשינן את אשר תאפו אפו לאו ד"ה הוא דתניא בתוספתא העושה תבשיל מערב י"ט אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין: עוד תניא התם רשאין בני מבוי לעשות תבשיל ולאפות ולבשל עליו ובהדיא פליגי ר"א ור' יהושע בירושלמי וז"ל כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רא"א אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וקי"ל דר' אליעזר שמותי הוא ונהגו להחמיר כדברי ר"ת וכ"כ בה"ג וכ"כ רבי' שמשון הזקן עכ"ל והר"ן סתר דברי ר"ת והעלה דא"צ פת ושכן דעת הרי"ף ז"ל וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"ו: והמרדכי כתב כדעת ר"ת דבעינן פת ותבשיל והתוס' כתבו שר"י חולק על ר"ת ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך פת ותבשיל וכן עמא דבר עכ"ל וה"ה כתב בפ"ו דע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכ"נ מן ההלכות וכ"כ מקצת הגאונים וזה דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל וכדברי רבי' אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק עכ"ל. וכתב הגה"מ שר"י ורבו של רש"י היו נוהגים לערב בפת ותבשיל וכן פשט המנהג ומיהו היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד סומכים על כל הנך רבוותא דשרו. כתב המרדכי שם דאיתא בירושלמי עירובי תבשילין כך הם בפת כביצה ותבשיל כזית והא דקאמר פת כביצה ותבשיל כזית פליג אתלמודא דידן דמשמע שיעור כזית ולא מפליג בין פת לתבשיל ע"כ : מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני העיר וה"מ למי שהוא טרוד וכו' שם (טו:) ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח ע"ת אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא וכתב הרא"ש למי שלא היה לו להניח ע"ת כגון שהיה טרוד מעי"ט ולא היה לו פנאי להניח אבל היה לו פנאי להניח ולא הניח פושע הוא דכל אדם חייב להניח ע"ת ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי מערבי אכולה טבריא דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו ונ"מ למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחלה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחלה סומך על עירוב של גדול העיר פושע הוה ואינו יוצא בעירובו כדאמרינן לקמן ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דשמואל יומא חד חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחי ע"ת א"ל סמוך אדידי לשתא אחרינא חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחי ע"ת א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור עכ"ל וכך הם דברי רבי' אבל רש"י פירש בההיא עובדא דסמיא לדידך אסור שאין דעתי על המזידים והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים נראה דטעמא משום דשמואל לא היה דעתו על הפושעים הא לא"ה הוה מהני גם לפושעים וכן כתב הרשב"א בתשובה וז"ל א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור נ"ל טעמא שאין דעת המניח על הפושעים אבל אם אמר המניח בפירוש שהוא מניח אף על הפושעים הוא סומך לעולם על מי שהניח ומיהו ממה שפירש הר"ן פושע את דכיון דעציבת גלית אדעתך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי ע"כ דמשמע דאם היה דעתו של שמואל גם על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עליו הוה מצי סמיא לסמוך עליו וכן אם היה דעתו של סמיא לסמוך בשל אחרים היה יכול לסמוך על עירובו של שמואל אין להכריח דפליג אדברי הרא"ש דהני פושעים דדייקינן שם היה דעתו של שמואל עליהם שהם יכולין לסמוך עליו היינו פושעים בגדול העיר ואינם רוצים לסמוך עליו אבל מי שהוא פושע שלא להניח עירוב איכא למימר דלא מהני וכדכתב הרא"ש ועל מאי דמשמע מדברי רש"י יש לתמוה מדאמרינן אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואמאי קרי ליה פושע כיון שיכול לסמוך על גדול העיר וי"ל דהא דיכול לסמוך על גדול העיר היינו בשעבר ולא הניח אבל לכתחלה מודה רש"י שצריך כל אדם לערב בביתו ואם לא עירב בביתו מיקרי פושע אע"פ שהוא יכול לסמוך על גדול העיר ולדעת הרא"ש בדיעבד נמי אינו סומך על גדול העיר כיון שנזכר ולא הניח ורבי' ירוחם אחר שכתב דברי הרא"ש כתב אבל מורי ה"ר אברהם בן אסמעאל כתב ומסתברא דהאידנא דנהגו שש"צ מערב אכל בני מתא ומכריז מותר לסמוך עליו לכתחלה ולא הוי פושע ע"כ וזה כדברי רש"י והרשב"א: כתב הכלבו התירו בעלי הוראה לסמוך על עירוב אפי' מי שהניח עירוב ואבד ואע"פ שגילה דעתו כשהניח עירובו שאין בלבו לסמוך על עירוב חבירו אם יאבד עירובו ואין בעירובו שהניח גילוי דעת ע"כ :

{נ} אותו התבשיל - ואפילו לא הניחה עדיין אצל האש ורק שהתחיל בה כגון שחתך ראשי הלפתות וכדומה גומר אותה לבשלה: {נא} אפה ולא בישל וכו' - כאן בא להשמיענו דין חדש דכשנאבד העירוב קודם סעודת יו"ט יכול להשאיר מה שבישל ביו"ט לצורך יו"ט עצמו לשבת דכיון דבשלם בשעה שהיה העירוב קיים והיה יכול לבשלם לשבת מה שכוון בהם לצורך יו"ט לא הפסיד בזה ויכול להשאירם לשבת ולבשל אחרים לצורך יו"ט אבל מה שבישל ליו"ט אחר שנאבד עירובו אינו יכול להשאיר לשבת ולבשל אחרים לצורך יו"ט דהערמה הוא דהא יש לו תבשילין ליו"ט: {נב} או בישל ולא אפה - הלשון אינו מדוקדק דה"ה אם אפה ובישל ורק שלא לצורך שבת:

מתבשיל. דאיתא דר"א יליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפו פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב פוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י אבל על הפת לחוד לא מהני לכ"ע אף לאפות. אסור לעשות ע"ת לפני עי"ט רק בעי"ט אבל בדיעבד מותר עיין ט"ז ס"ק י"ב ומ"א ס"ק י"ג. כתוב ביש"ש אם עשה תבשיל מיוחד לע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו לברך עליו ושכח שרי לבשל דברכות אין מעכבות ואפי' הפרישה אשתו שלא מדעתו שרי עכ"ל. והמ"א בס"ק (נ"ג) [כ"ג] חולק עליו וכתב דאין לסמוך ע"ז ע"ש. ועיין ט"ז ס"ק (י"ז) [י"ח]. מהרי"ל היה מניח הבשר על הטעלי"ר ולא על גלוסקא משום מיאוס. גם לקח לחם שלם ולקחו ללחם משנה בליל שבת ובמחרתו בסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דאתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחרית'. בשל"ה כ' שלא ליקח עצם שפל אלא יקח חתיכה חשובה ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך: ששכח. ואם מחמת עצלות שכח נקרא פושע יש"ש ועמ"א. ודוקא אם שכח פעם א' אבל פעם ב' פושע הוי. גמרא: שאינו. או שלא ידע שמחויב כל אחד לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע. יש"ש:

(ח) הנהר וכו' - ולומר תשוב תרחמנו וגו'. משום דאיתא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר הושיעה כי באו מים עד נפש ואנו עושין זה זכר לעקידה. וטוב [לילך] למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר. ויש לילך ביום א' אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו' עכ"ל. ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר. ואפשר מפני שהנהר חוץ לעיר ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה לכך הולכין ביום ב' [פמ"ג]:

וליישב דעת הרמב"ם נקדים מתחלה דיש לנו לומר בפשיטות דהרמב"ם ז"ל לשיטתו (בפ"ו הל"ח) דגייז בנוסח עירוב תבשילין ולאדלוקי שרגא, וכן הרי"ף ז"ל, ומזה הוכיח הב"י (בסי' תקכ"ז) דלהדלקת נרות לא בעינן עירוב תבשילין ופסק הכי בדעה ראשונה בשו"ע (בסימן הנ"ל בסעיף י"ט) דמי שלא עירב עירוב תבשילין מותר להדליק נר של שבת והמ"א שם (בס"ק י"ח) דחה זה בקש בלא שום סברא ונראה בעליל דרבותינו ז"ל לשיטתייהו אזלי דס"ל מתוך דהדלקה ואפילו בלא צורך כלל כדעת רש"י ז"ל בביצה (דף יב) וכמש"כ הגר"א (בסי' תקי"ח סק"ב) דכן דעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל דאף בלא צורך כלל אמרינן מתוך ומותר ע"ש ולהכי שפיר פסק הרמב"ם דאף בלא עירוב תבשילין מותר להדליק מיו"ט לשבת, אבל א"כ יותר קשה מהא דרב הונא בביצה (דף כא ב') דמי שלא הניח עירוב תבשילין כו' ומדליקין לו נר אחד דוקא דמבואר דבעינן עירוב תבשילין גם להדלקה וע"ש בתוס' ד"ה ומדליקין:

ובמדרש (ב"ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר' ירמיה לא, יד-טז) "קול ברמה נשמע נהי וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה "הבן יקיר לי אפרים" (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא 'בית', כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח:) מעולם לא קראתי לאשתי 'אשתי', רק לאשתי 'ביתי'. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא 'בית' כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם. וזה מה שרצינו לבאר: סבת הגלות הוא מבואר בעצמו בכתוב שהוא החטא שגרם כל זה. אך סבת הסבה נעלם ממנו. כי יש לשאול שאלה גדולה מאד, שכשאנו חוקרין ומעיינים בחפוש הנבראים כלם, תמצא סדר אחד, לא יצאו מסדרם, ולא ישנו את חוקם, שהדומה מוליד את הדומה. כי לא יצא חמור מסוס, וסוס מחמור, ואדם מבהמה, ובהמה מאדם. וכל הצמחים כלם - מזרע חטים לא יצא שעורה, משורש צפע יצא נחש. ואם כן לפי זה היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות. ולא היה אצל אברהם יצחק ויעקב כמו שהוא אצל שאר בני אדם, שפעמים יוליד צדיק, ופעמים יוליד רשע. אבל בני אברהם יצחק ויעקב היו תולדות הרעים שבהם יותר מן הטובים בהרבה זמנים. ומאחר שאברהם יצחק ויעקב היו יסודי האומה הזאת, איך נמצא דבר זה להם מה שאינו נמצא אל הבעלי חיים הבלתי מדברים: ועל זה אמר (ישעיה א, ג) "ידע שור וגו'", נגד ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו מושל עליו. ומפני שהשור הוא מלך בבהמות, ועם כל זה ידע קונהו שהוא אדון לו, לכך אמר "ידע שור קונהו". ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר (שם) "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'" (שם), רוצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור - שהוא מלך - את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר "עמי", כנגד החמור שזכר, שנקראו "עם" על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד, בשביל כך היה ראוי להיות נמשכים אחר השם יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו: והיינו דאמרינן במסכת מכות (כג.) מי שנתחייב מלקות היו מלקין אותו ברצועה של עגל על שם "ידע שור קונהו". ולמה לא היה מלקין אותו ברצועה של חמור על שם "וחמור אבוס בעליו". אבל המלקות מפני שעבר הלאו בתורה (מכות טז.), ולא היה בו יראה להכיר את מי שצוה עליו שלא לעשות. והשור מכיר את האדון וירא מפניו, ולכך ילקה ברצועה של עגל. אבל לא שייך שאין מכיר הטובה שיש בלא תעשה, שאין בלא תעשה תשלום שכר טוב ועיקר השכר הוא על קיום מצות עשה, כדמוכח בפרק קמא דקידושין (לט:) על מתניתין 'העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו''. הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון, ולהכיר הטוב:

לכבד השבת. ולא יפחות משני תבשילין (זוהר בראשי' עמוד ק"ל) ובתיקוני שבת שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע"ש ונ"ל דכל א' לפי טבעו כמ"ש סי' רפ"ח ס"ד, אם הערלים מיקרין השער דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים וראיה ממשנה ספ"א דכריתות (צ"צ), כתוב בס' עולת שבת משמע מסוגיא דפסחים אף על גב דבי"ט בעינן חצי לה' אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפלה ע"כ ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר דהא כתיב ג"כ שבת לה' אלקיך אלא ה"ק אף על פי דר"א פליג בי"ט ואמר או כולו לה' וכו' אבל בשבת בעי' נמי לכם כ"ה בטור ובגמ' והוא לא העתיק תיבת נמי ואפש' שנוסחא מוטע' אטעיתי' עסי' ר"ץ וב"י ר"ס רפ"ח:

יתכן לדעתי דכל זה מדברי המלאך: 'והנה בן לשרה אשתך והוא אחריו'... שהוא הוא הבן אשר תוליד שרה יהיה 'אחריו' של אברהם, ובמקומו וממלא מקומו ומתיחס אחריו; מה שאין כן ישמעאל ובני קטורה.

אכן הנכון הוא כי הקדוש ברוך הוא דקדק בדבריו טעם הקפדתו על שרה ולא על אברהם, ותמצא כי אברהם בעת הבשורה צחק מה שאין כן שרה לא צחקה בעת שנתבשרה אלא בעת שראתה עדנה, כאומרו 'ותצחק שרה וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה', הרי זה מגיד כי לא נתאמת אצלה הבטחת הלידה עד אחר שראתה השינוי ועל זה הקפיד ה'.

מצינו לפעמים שמדמה את ישראל לכוכבים, ולפעמים לחול אשר על שפת הים, ולפעמים לעפר... כי הכל מורה על זמן אחר. כי בזמן השלווה וההצלחה הוא ממשילם לכוכבים לשון גדולה... ודמיון החול הוא מורה על הזמן שהאומות קמים על ישראל לכלותם ולא יוכלו להם, כמו הגלים המתנשאים כאילו רצו לשטוף את כל העולם ומיד כאשר יגיעו אל החול הם נשברים.

ומ"ש וע"י עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת שם במשנה ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת ופירש"י עושה תבשיל לשם עירוב ושיילינן בגמרא מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ופירש"י מ"ט. למה תקנו עירוב: כדי שיברור וכו'. מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל לי"ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד י"ט כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא ק"ו דמי"ט לחול לגמרי לא: והרמב"ם כתב י"ט שחל להיות ע"ש אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבא לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול ולפיכך אם עשה תבשיל מעי"ט שהיה סומך עליו ומבשל ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל שסומך עליו הוא הנקרא ע"ת. וכתבו ההגהות על מ"ש ואיסור זה מד"ס אבל התוס' וכל רבותינו מצרפת פי' דהכנה לרבה אסורה מן התורה אפי' מי"ט לשבת כגון היכא שאינו יכול ליהנות ממנה בי"ט כגון סמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי להו או לענין קניין שביתה שהוא צורך מחר ואפ"ה מועיל ע"ת דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל והא דאמר רב אשי כדי שיאמרו וכו' על טעם העירוב קאמר שלכך נתקן כדי שיאמרו וכו' וכן פ"ה וכ"כ בס"ה ע"כ. וכתבו התוס' בריש ביצה תימא הואיל והכנה מדאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכ"ת על ידי ע"ת וכי אתי תקנתא דרבנן ועוקר הכנה דאורייתא ונ"ל דרבה גופיה אזיל לטעמא דאית ליה הואיל ואפי' לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם ע"כ. ובאמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמרא פ' אלו עוברין (פסחים דף מו:) דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכוה רבנן ע"ת אית ליה היכרא ואע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא ל"פ והתוס' צ"ל שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמרא שחולקים בכך מ"מ לרבה לא שאני ליה בין מי"ט לשבת למי"ט לחול: כתב הרמב"ם למה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושים בחצירות ומבואות מע"ש משום היכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי"ט מה שאינו נאכל בו ביום ולפיכך נקרא תבשיל זה ע"ת. וכתב ה"ה כבר נתבאר בפ"א מה"ע למה נזכר בהיכר החצירות עירוב ומדעתי שהוא סובר שע"ז ג"כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצירות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הן נעשין באוכל. והראב"ד כתב שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת על י"ט לעשותו יחד ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך ונכון הוא עכ"ל: ועירוב זה פר"ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל וכו' שם במשנה דעושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד כתב הרא"ש ר"ת היה אומר דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא בבישול דב"ש סברי דלבשל סגי בתבשיל אחד וכן משמע לישנא דמתניתין דלא הזכיר אלא בישול אבל לאפות אף בית הלל מודו דבעינן פת דכולהו אית להו דר' אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי והא דאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לצורך בישול קאמר וכל מילי בכלל בישול דכתיב ויבשלו את הפסח וכן להחם חמין כדאיתא בפרק כירה (שבת מ:) גבי מים הפושרים זהו בישולו אבל אפייה לאו בכלל בישול הוא כדאשכחן דפת ושלקות הוו שתי גזירות ומ"מ הוצאה והדלקה שריין אע"ג דלא הוו בכלל פת ותבשיל דלא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה ור"י אומר מה שמדקדק ר"ת מפת ושלקות דאין אפייה בכלל בישול אינה ראיה אלא אפי' הוי בכלל הוציאוה מכללו לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כמו בשלקות ואח"כ הוסיפו לאסור את הפת והא דדרשינן את אשר תאפו אפו לאו ד"ה הוא דתניא בתוספתא העושה תבשיל מערב י"ט אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין: עוד תניא התם רשאין בני מבוי לעשות תבשיל ולאפות ולבשל עליו ובהדיא פליגי ר"א ור' יהושע בירושלמי וז"ל כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רא"א אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וקי"ל דר' אליעזר שמותי הוא ונהגו להחמיר כדברי ר"ת וכ"כ בה"ג וכ"כ רבי' שמשון הזקן עכ"ל והר"ן סתר דברי ר"ת והעלה דא"צ פת ושכן דעת הרי"ף ז"ל וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"ו: והמרדכי כתב כדעת ר"ת דבעינן פת ותבשיל והתוס' כתבו שר"י חולק על ר"ת ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך פת ותבשיל וכן עמא דבר עכ"ל וה"ה כתב בפ"ו דע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכ"נ מן ההלכות וכ"כ מקצת הגאונים וזה דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל וכדברי רבי' אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק עכ"ל. וכתב הגה"מ שר"י ורבו של רש"י היו נוהגים לערב בפת ותבשיל וכן פשט המנהג ומיהו היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד סומכים על כל הנך רבוותא דשרו. כתב המרדכי שם דאיתא בירושלמי עירובי תבשילין כך הם בפת כביצה ותבשיל כזית והא דקאמר פת כביצה ותבשיל כזית פליג אתלמודא דידן דמשמע שיעור כזית ולא מפליג בין פת לתבשיל ע"כ : וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא שם בגמרא (%דף ז') איכא תרי לישני ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא שהוא אמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמלפת בעי' ופת לא מלפת ודייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ופירש"י דמלפת. ליפתן בעינן דמוכחא מלתא שעשוי לשבת ופת לא מלפת הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם. וכתב ה"ה וכ"ש פירות דלא ופשוט הוא וכבר נתבאר בסמוך דהא דאמרינן אבל פת לא לדעת ר"ת היינו לצורך בישול אבל כדי לאפות בעינן פת: ומ"ש ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך ברייתא שם ופירש"י שלוק. מבושל הרבה מאד: מבושל. כהלכתו: ודע דבברייתא איתא דכבוש ראוי לכך וכתבוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ופירש"י כבוש. בחומץ וחרדל ומיני ירקות ולא ידעתי למה השמיטו רבי' ואפשר שטעמו מפני שהוא סובר דבלא חומץ נמי כל ששהא בדבר לח יום אחד מיקרי כבוש כמ"ש בספר י"ד סימן פ"ז וכיון דדגים מלוחים אין מערבין עליהם בלא בישול כמו שיבאר בסמוך ממילא אידחיא לה האי ברייתא דקתני דמערבין בכבוש דהא דגים מלוחים כבוש מיקרי ואפי' הכי אין מערבין בהם ומ"מ לענין הדין סומכים על דברי הפוסקים שכתבוהו. גרסינן תו בברייתא דאפילו קולייס האספנין שהדיחן בחמין מעי"ט סומכין עליו משום ע"ת ופי' רש"י קולייס האספנין. דג מליח הוא ונאכל כמות שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו והרמב"ם כתב וז"ל אפי' דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן הוא בישולן לאכילה ה"ז סומך עליהם וכתב ה"ה שזהו פי' מאי דתניא דאפי' קולייס האספנין שהדיחן בחמין מעי"ט סומכין עליו משום ע"ת. כתב הרמב"ם דמעושן יוצאין בו משום ע"ת וכ' ה"ה שהוא ירוש' בפ' הנודר מן המבושל. גרסי' תו בירוש' בההוא פירקא כל אוכל שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג ויוצאין בו משום ע"ת וכתבו הר"ן בסוף תעניות והמרדכי בה' ט"ב שבתחלת מ"ק וכ"כ הגה"מ בשם סמ"ג פ"ה מה' תעניות יוצאים בתפוחים מבושלים משום ע"ת כדמוכח בירושלמי דנדרים: ומ"ש רבינו שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף גם זה בפ"ב דביצה א"ר אבא אמר רב ע"ת צריכין כזית בין לא' בין לק' תנן אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת מאי כל שהו לאו אע"ג דליכא כזית לא דאית בהו כזית ת"ש תחלתו וסופו אין לו שיעור מאי לאו אין לו שיעור כלל לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה: ופירש"י סופו. אכלו או שאבד ושייר ממנו קצת: למטה. לא פחות מכזית: ומ"ש ויכול להניח העירוב ע"ד להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו לי"ט אחר ברפ"ב דביצה (טו:) בעי מ"ט תקנו ע"ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וכתב הרא"ש יראה דנפקא מינה בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה וכ"כ המרדכי בשם הירושלמי דע"ת של י"ט ראשון מועיל גם לאחרון ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי י"ט האחרון וכ"כ הגה"מ וכ' עוד אבל להניח בי"ט א' שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה לא ולא דמי לעירובי חצרות שמניח בפעם אחת לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו עכ"ל. ויש להסתפק בדברי הרא"ש אם הוא סובר כדברי ההגהות ולפיכך כתב דבי"ט של סוכות יכול לערב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ולא כתב לערב בי"ט אחד שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה או אם סובר דנקטינן כרב אשי ומפני כך כתב דבי"ט של סוכות יכול לערב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה דאילו לטעמא דרבא אינו יכול לערב מי"ט ראשון לי"ט אחרון דכיון דמרחק כמה יומי אין לך שכחה גדולה מזו וכיון דהלכה כרב אשי לית לן למיחש לשמא יברור כלל ואם כן אפי' מי"ט אחד לכל י"ט שבשנה יכול לערב ומה שלא כתב הרא"ש כן היינו מפני שאין דרך תבשיל להתקיים כ"כ ומיהו אי מערב במעושן שהוא עשוי להתקיים זמן הרבה אה"נ שיוכל לערב מיו"ט אחד לכל ימים טובים שבשנה לדעת הרא"ש וזה נראה יותר וכ"נ מדברי רבי' שסתם וכתב שיכול להניח העירוב ע"ד להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפי' לי"ט אחר והכלבו כתב יש לעיין אם יניח ע"ת קודם י"ט ב' ימים או יותר אם יועיל לו ועל זה כתב ה"ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג עי"ט בלא ראיה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם ע"ת מעי"ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והתלמוד כך הוא ועוד כיון דאין אופין [#אלא] על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל אין כבוד י"ט בתבשיל שכבר עברה צורתו ואין בתבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכי אלא עי"ט ועוד האריך בטעמו של דבר ולענין הלכה לכתחל' נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל כיון דמידי דרבנן הוא:

ועירובי תבשילין סמכו רבנן אקראי, כמבואר בגמרא ריש פרק שני (טו ב). ובטעמא נחלקו רבא ורב אשי. דרבא אמר דתיקון שבת הוא, כדי שיברור מנה יפה לשבת כמו ליום טוב, שלא יכלה הכל ביום טוב הקודם לשבת. ורב אשי אמר דתיקון יום טוב הוא, כדי שיאמרו: אם לשבת אסור לבשל בלא עירוב תבשילין – קל וחומר לחול. וכתב הרא"ש שם שיש נפקא מינה בין הטעמים: דלרבא צריך דווקא שיניח העירובי תבשילין בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולרב אשי יכול לעשותו אפילו קודם ערב יום טוב. והלכה כרב אשי, דהוא בתראה. וכן פסקו בטור ושולחן ערוך סעיף יד, כגון בסוכות שחל ביום חמישי שצריך עירוב תבשילין לסוכות, ולשמיני עצרת יכול להניח קודם סוכות, ולסמוך עליו גם על שמיני עצרת, אם העירוב בשלימות וראוי לאכילה. ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא. ומהו לשון "עירוב"? כתב הרמב"ם שם, וזה לשונו: למה נקרא שמו "עירוב"? שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ומבואות מערב שבת, משום היכר כדי שלא יעלה על הדעת שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום היכר וזכרון, כדי שלא ידמו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל לבו ביום…עד כאן לשונו, ולדבריו הוי "עירוב תבשילין" רק שם המושאל מ"עירובי חצרות". דבשם הכוונה שמערב הרשויות להיות כאחד, והושאל זה השם לכאן מפני שהעניין אחד, משום היכר. אבל הראב"ד פירש דגם כאן הוא לשון עירבוב, שמערב היום טוב והשבת, לעשותם יחד. וגם בתחומין כן, שהוא מערבב התחומין שלא היה יכול לילך, עיין שם. ורבינו הרמ"א כתב בסעיף א, וזה לשונו: פירוש עניין ה"עירוב" – הוא שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת, עם מה שבשל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת. ונמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב, אלא גמר אותה. עד כאן לשונו, כלומר: דלכן נקרא "עירוב", שמערבב תבשילי שבת, אותן שקודם יום טוב עם אותן שביום טוב, להורות שביום טוב היא רק גמר ולא התחלה, דהתחלה אסורה ביום טוב. ובזה תתחזק האיסור אצל כולם לבשל מיום טוב לחול, דאם לשבת אסור – כל שכן לחול. כתב הרמב"ם ז"ל דאין עושין עירוב זה בפת אלא בתבשיל, עיין שם. ומבואר דסגי בתבשיל לחוד, וכן פסק רש"י ז"ל (יז ב דיבור המתחיל "כתנא"), ושאלתות, ור"י בעל התוספות. דאף על גב דרבי אליעזר אומר שם אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל, מכל מקום רבי יהושע פליג עליו בירושלמי ואמר: אופין ומבשלין על המבושל. אבל בה"ג ורבינו תם פסקו דצריך פת ותבשיל, כיון דבש"ס לא הביא רק דברי רבי אליעזר. ופסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ב דלכתחילה צריך פת ותבשיל, ובדיעבד די בתבשיל לחוד, דהלכה כרוב הפוסקים. ושיעור התבשיל הוא כזית, בין לאחד בין למאה בין לאלפים, בין בתחילתו בין בסופו. כלומר: להניח בתחילתו – די בכזית. ואם הניח הרבה, ונאבד ונשאר מעט – אינו די בפחות מכזית (גמרא טז ב). וממילא דגם פת למי שמצריך פת – גם כן בכזית. ויש מן הפוסקים שהביאו ירושלמי: דפת בכביצה, ותבשיל בכזית (עיין בית יוסף). ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א ב סעיף ג דיש מצריכים לכתחילה בפת כביצה, וכן נוהגין לכתחילה. עד כאן לשונו. כלומר: דבדיעבד הא לא בעינן פת כלל. ואמנם לפנינו לא נמצא זה בירושלמי. ואדרבא דרב אומר שם בכזית, ורבי יוחנן סבירא ליה אפילו בפחות מכזית, עיין שם. וגם הא הירושלמי הביא הך דרבי יהושע, דדי בתבשיל בלבד. אמנם כיון שהפוסקים הביאו זה – מסתמא כן היתה גירסתם בירושלמי, ויש לכתחילה ליזהר בזה. והירושלמי אליבא דרבי אליעזר קאמר, וממילא דאנן דלכתחילה עושין כרבי אליעזר כמו שכתבתי – יש לנו לעשות כן. ומשמע דבערובי תבשילין – אפילו פרוסה מהני, דלא כבעירובי חצרות דצריך דווקא שלימה. דהתם הוי משום קפידא דשכנים, ובעירובי תבשילין לא שייך זה. עירובי תבשילין – אינם צריכים לבשל לכתחילה תבשיל בעד עירובי תבשילין, אלא אפילו משיורי מאכל – די לעירובי תבשילין. וכך אמרו חכמינו ז"ל (שם), דאפילו על עדשים שבשולי קדירה – סומך עליהם מערב יום טוב על עירובי תבשילין, כשיש בזה כזית. וכן סומך על השמנונית הנדבק בסכין, כשראוי לאכילה, ויש בזה כזית. ובוודאי דלא נאה לכתחילה לעשות דבר מצוה בשיריים כאלו, אך הש"ס מיירי אם אין לו דבר אחר. מיהו על כל פנים מזה שמענו שאינו צריך תבשיל מיוחד לערובי תבשילין. וכיצד יעשה? יאמר להזוכה: "זכה בעירוב זה לכל בני העיר". והזוכה מגביה מן השולחן טפח, כמו שכתבתי שם בסימן שסו. ואחר כך נוטלו מיד הזוכה, ואוחזן בידו, ומברך: ברוך… אשר קדשנו… על מצות עירוב. בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפויי, ולבשולי, ולאטמנא, ולאדלקא שרגא, מיומא טבא לשבתא, לנא ולכל הדרים בעיר הזאת. ומניחן במקום המשתמר עד שבת, ובשבת יאכלם. ויש מוסיפין גם לומר "ולמיעבד לנא כל צרכנא". ובאמת בזה בלבד לכאורה יוצאים, שהרי בזה נכלל הכל. ואינו כן. ומי שאינו יודע בלשון הקודש – יכול לומר בכל לשון שמבין. ונשים שלנו רגילות לומר שצריכין לשמוע ברכת העירוב והנחתו, כיון שהן עוסקות בצרכי שבת. והידור מצוה היא, ואין זה מעכב מדינא. ולא נזכר זה בשום מקום, ואין בזה טעם כלל. ושנינו במשנה דאם נאכל העירוב, או שנאבד קודם שהכינו לשבת – אינו יכול לאפות ולבשל אלא אם כן נשתייר ממנו כזית. ואף על גב דלפי הטעמים של רבא ורב אשי, הא מכיון שהניח את הערובי תבשילין הוה זכרון לשבת וזכרון ליום טוב, מכל מקום עיקרא דערובי תבשילין הוא שזה הוא התחלה לשבת, ואידך הוה גמר, כמו שכתבתי בסעיף ה. וזהו לשון "עירוב" לרבינו הרמ"א, כמו שכתבתי שם. ואם כן אם נאכל או נאבד – הרי אין התחלה של כלום. ופשוט הוא דזהו כשנאכל ונאבד התבשיל, ולכן אף שהפת קיים – אינו עירוב. אבל אם הפת נאכל ונאבד, והתבשיל קיים – לית לן בה. ואפילו יש עדיין שהות בערב יום טוב להניח פת אחר, אולי דלא חיישינן ליה כיון דהעיקר הוא התבשיל, כמו שכתבתי בסעיף ז (וממגן אברהם סעיף קטן יד לא משמע כן, עיין שם) ולאחר שהכין כל צורכי שבת יכול לאוכלו. ומיהו נכון להניחו לסעודת שבת. והמהר"ם היה רגיל לאוכלו בסעודה שלישית, ולצרף פת זה ללחם משנה, דכיון שנעשה בו מצוה אחת – נכון לעשות בו עוד מצוה. איתא בגמרא (כא ב): מי שלא הניח עירובי תבשילין – אופין לו פת אחת, ומבשלין לו קדירה אחת, ומדליקין…ולכאורה משמע שאחרים עושין לו, ולא הוא. אבל בתוספתא וירושלמי מבואר להדיא דגם הוא בעצמו יכול לעשות, ולשון הגמרא "אופין לו" – אבני ביתו קאי. כן פסקו הרא"ש, והר"ן, והטור, והשולחן ערוך. והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה, ולא נודע טעמן. (עיין בית יוסף שכתב דפסקו כרבא, אבל מנלן דרבא פליג על דין זה?) מיהו כל רבותינו פסקו זה להלכה. ויש שרצונו לומר: דווקא כשאין אחרים למי להקנות קמחו. וגם זה לא נהירא, וכן פסקו הגדולים (בית יוסף, וים של שלמה, ומגן אברהם סעיף קטן כ, ואליה רבה סעיף קטן כז). דכל כדי חייו התירו רבנן, כיון דמן התורה מותר לגמרי, אי משום דצרכי שבת נעשים ביום טוב, אי מטעמא ד"הואיל", כמו שכתבתי בריש הסימן. זה ששכח להניח עירובי תבשילין, אם נזכר בערב שבת קודם סעודת שחרית – יבשל הרבה בקדירה אחת ליום טוב, וישאר גם לשבת. דבקדירה אחת מותר אפילו יותר ממה שצריך ליום טוב, כמו שכתבתי בסימן תקג. ואפילו לחול – מותר בכהאי גוונא, כמו שכתבתי שם. וכן מותר לבשל כמה קדרות, ולאכול ביום טוב מכל קדירה וקדירה ולהותיר לשבת, וכמו שכתבתי שם. ואפילו אם אירע שלא אכל ממין אחד – אין בכך כלום, כיון שבשעת בישול היה בדעתו לאכול מקצתו היום. הא לְמה זה דומה? למי שמבשל ביום טוב כמה מאכלים, ואחר כך אינו חפץ לאכול מאכל אחד: האם נכריחנו לאכול? והכא נמי כן הוא. ובלבד שלא יערים בכך, והיינו שבשעת הבישול לא יהיה דעתו כלל לאכול מקדירה זו (ט"ז סעיף קטן כ, עיין שם). אם שני הימים טובים היו ביום חמישי וביום ששי, ושכח ולא עירב, ונזכר ביום ראשון: אם הוא ראש השנה – אין מועיל התנאי שיתבאר, דכחד יומא אריכתא הוא. ואם הוא פסח או סוכות – יכול לעשות העירוב היום על תנאי. ויקח העירובי תבשילין בידו ויאמר: אם היום קודש ולמחר חול – הרי איני צריך עירוב, ואין בדבריי כלום. ואם היום חול ולמחר קודש – הנני מערב, ובהדין עירובא…ולמחר אינו צריך לומר כלום, דממה נפשך: אם אתמול היה חול – הרי עירב מאתמול. ואם היום חול – הרי אינו צריך עירוב. ופשוט הוא שישייר ממאכלו לעירוב, דלבשל ביום טוב בשביל העירוב וודאי אסור כמובן. ויש מי שאומר דבעינן דווקא דבר שנתבשל מאתמול, כדין עירובי תבשילין שההתחלה תהיה בערב יום טוב. ונדחו דבריו, דכיון דמערב על תנאי – ממילא דהוי היום כערב יום טוב.

כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם: ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו'גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של 'גאל'. ובמה שיש ה"א במלת 'גלה', אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל:

וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים תִּקְּנוּ חֲכָמִים דָּבָר זֶה: א', כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד יוֹם טוֹב, שֶׁיֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: מָה אִם לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת אָסוּר לְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִתְחִיל לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל אֶחָד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּמַה שֶּׁמְּבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹמֵר וְהוֹלֵךְ מַה שֶּׁהִתְחִיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, קַל וָחֹמֶר שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַחֹל אֲפִלּוּ הִתְחִיל לְבַשֵּׁל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. הַב', כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד שַׁבָּת, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁאַתָּה מַזְקִיקוֹ לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל אֶחָד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בִּשְׁבִיל תִּקּוּן צָרְכֵי סְעֻדּוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא נִזְכָּר עַל כָּל צָרְכֵי הַשַּׁבָּת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּבוֹרֵר מָנֶה יָפֶה לְשַׁבָּת וּמָנֶה יָפֶה לְיוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ מְכַלֶּה אֶת הַכֹּל לְיוֹם טוֹב. וּלְפִי טַעַם הָרִאשׁוֹן אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ, אֶלָּא מֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת קֹדֶם יוֹם טוֹב, וּלְהַתְנוֹת עָלָיו שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב הַבָּא עָלֵינוּ לְשַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. רַק שֶׁיְּהֵא הָעֵרוּב קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה שֶׁלֹּא נִתְקַלְקֵל בְּהַנָּחָתוֹ עַד יוֹם טוֹב, כְּגוֹן שֶׁלֹּא עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶלָּא בְּבָשָׂר מְעֻשָּׁן שֶׁמִּתְקַיֵּם יָמִים רַבִּים. וְכֵן מֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב אֶחָד לְיָמִים טוֹבִים הַרְבֵּה שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם מַתְנֶה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לִי לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּכָל יָמִים טוֹבִים שֶׁל שָׁנָה זוֹ שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, רַק שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה בְּכָל יוֹם טוֹב וְיוֹם טוֹב. אֲבָל לְפִי טַעַם הב' שֶׁבֵּאַרְנוּ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי אִם הִנִּיחַ הַרְבֵּה יָמִים קֹדֶם יוֹם טוֹב, עֲדַיִן כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יְהֵא נִזְכָּר עַל צָרְכֵי שַׁבָּת, וְלֹא יִבְרוֹר מָנֶה יָפֶה לִכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם עֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אֶחָד לְיוֹם טוֹב אַחֵר, אֲפִלּוּ הוּא סָמוּךְ לוֹ, כְּגוֹן יוֹם טוֹב שֶׁל סֻכּוֹת שֶׁחָל בַּחֲמִישִׁי וּבַשִּׁשִּׁי וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה גַּם כֵּן בַּחֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי, וְעֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן גַּם לְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — לֹא הוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁעֲדַיִן כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶבֶ יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לֹא יְהֵא נִזְכָּר עַל שַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. לְפִיכָךְ, לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה אֵין לְעָרֵב לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ לְיוֹם טוֹב זֶה בִּלְבָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְפִי טַעַם הַב', אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר עֵרֵב יָמִים רַבִּים קֹדֶם יוֹם טוֹב וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ שָׁכַח אוֹ הֵזִיד וְלֹא עֵרֵב — מֻתָּר לוֹ לִסְמוֹךְ עַל עֵרוּבוֹ וּלְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל אִם נִזְכַּר בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב יַנִּיחַ עוֹד עֵרוּב, אוֹ יִקַּח עֵרוּב הָרִאשׁוֹן וְיֹאמַר עָלָיו: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי וְכוּ'", אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. וְכֵן אִם כְּשֶׁהִנִּיחַ הָעֵרוּב הִתְנָה עָלָיו שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּכָל יָמִים טוֹבִים שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְעָרֵב כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עָלָיו, רַק יֹאמַר עָלָיו: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרָא לָנָא כוּ'" כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְאִם לֹא עֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — סוֹמֵךְ עַל עֵרוּבוֹ הָרִאשׁוֹן כָּל זְמַן שֶׁהוּא קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד מִצְוַת הַנָּחַת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין? נוֹטֵל בְּיָדוֹ חֲתִיכַת פַּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה, וּכְזַיִת בָּשָׂר מְבֻשָּׁל אוֹ שְׁאָר דָּבָר מְבֻשָּׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּזַיִת, כְּדֵי שֶׁבְּפַת זוֹ יְהֵא מֻתָּר לוֹ לֶאֱפוֹת מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, וּבְתַבְשִׁיל זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. וְאִם לֹא עֵרֵב אֶלָּא בְּתַבְשִׁיל לְבָד וְלֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁנִּכְנַס לֵיל יוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ הוּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁחָל בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת שֶׁיּוּכַל לְעָרֵב עַל תְּנַאי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אַף עַל פִּי כֵן אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, שֶׁהוּא עִקַּר הָעֵרוּב. אֲבָל אִם עֵרֵב בְּפַת בִּלְבָד — צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב. וְאִם לֹא עֵרֵב — אָסוּר לוֹ אֲפִלּוּ לֶאֱפוֹת מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, שֶׁאֵין זֶה עֵרוּב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאַחַר שֶׁנָּטַל הָעֵרוּב בְּיָדוֹ — חַיָּב לְבָרֵךְ: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב", כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין עַל שְׁאָר כָּל מִצְוַת חֲכָמִים.

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לֶאֱפוֹת אוֹ לְבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה מְיֻחֶדֶת לַשַׁבָּת, אֶלָּא עַל יְדֵי עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, שֶׁעוֹשֶׂה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּהַינוּ שֶׁלּוֹקֵחַ אֵיזֶה תַּבְשִׁיל אוֹ צָלִי שֶׁרָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, וְגַם פַּת, וּמְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר, בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָנָא לַאֲפוּיֵי, וּלְבַשּׁוּלֵי, וּלְאַטְמוּנֵי, וּלְאַדְלוּקֵי שְׁרָגָא, וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא. וְאִם אֵינוֹ מֵבִין לָשׁוֹן זֹה, יֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין, [בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לָנוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵׁל וּלְהַטְמִין וּלְהַדְלִיק נֵר וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵנוּ מִיּוֹם טוֹב לַשַׁבָּת]. (דוּרךְ דִיזֶען עֵירוּב זַייא אוּנְז עֶרְלוֹיבְּט צוּ בַּאקֶען צוּ קָאכֶען. דִי שְׁפֵּייזֶע ווַארֶם צוּ עֶרְהַאלְטֶען. לִיכְטֶער אָנְצוּצִינְדֶען, אוּנְד אִיבֶּערְהוֹיפְּט אַללֶעס נֶעטְהִיגֶע פָאן יוֹם טוֹב אוֹיף שַׁבָּת צוּ פֶערְרִיכְטֶען) צָרִיךְ שֶׁיְהֵא הַתַּבְשִׁיל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְאָכְלוֹ עִם פַּת, כְּגוֹן בְּשָֹר דָּגִים, וּבֵיצִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְאָכְלוֹ עִם פַּת, לֹא מַהֲנֵי. שִׁעוּר הַתַּבְשִׁיל, כַּזַּיִת. וְהַפַּת, כַּבֵּיצָה. וְיֵשׁ לְהַדֵּר אַחַר מָנָה יָפָה לִכְבוֹד הַמִּצְוָה. וְגַם הַפַּת תְּהֵא שְׁלֵמָה וְיַנִּיחָהּ בַּשַׁבָּת לְלֶחֶם מִשְׁנֶה, וּבִסְעוּדָּה שְׁלִישִׁית יִבְצַע עָלֶיהָ, שֶכֵּיוָן דְּאֶתְעֲבִיד בֵּהּ מִצְוָה חֲדָּא זִימְנָא, יִתְעַבֵיד בֵּה נַמִּי מִצְוָה אַחֲרִיתָא.

When Yom Tov occurs on Friday, it is forbidden to bake or cook in a separate pot for Shabbos, unless you make an eiruv tavshilin on erev Yom Tov. This is done as follows: Take some cooked or roasted food that is eaten with bread, and take bread with it, and recite the berachah Asher kideshanu bemitzvosav ["Who has sanctified us with the commandments] vetzivanu al mitzvas eiruv. ["and commanded us concerning the mitzvah of eiruv."] And declare: "By means of this eiruv it will be permissible for us to bake, cook, keep food warm, kindle a light and do anything necessary on Yom Tov for the sake of Shabbos." If you do not understand this language, you should say it in the language you understand. The cooked food must be the kind usually eaten with bread, like meat, fish or eggs. But food not usually eaten with bread is not acceptable (for eiruv tavshilin). The required amount of the food is a kazayis, and of the bread, a kebeitzah. You should take a generous portion in honor of the mitzvah. The bread you use should be a whole loaf and should be placed [on the table], for lechem mishneh on Shabbos. You should eat it at the third Shabbos meal; since one mitzvah was performed with it, it is appropriate to use it for another mitzvah.

מִי שֶׁהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וַעֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וְנִזְכַּר שֶׁעֲדַיִן לֹא הִנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין וְאִם יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין יַעֲבוֹר זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה — יִתְפַּלֵּל מִנְחָה וְאַל יַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַקְנוֹת קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

כִּי הַגּוֹרֵם שְׂכַר הַמִּצְוָה – הִיא הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, כִּי בַּעֲשִׂיָּיתָהּ, מַמְשִׁיךְ הָאָדָם גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וּמְקַבֵּל חַיּוּתָהּ מִמֶּנָּה, שֶׁהֵם כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים וּמוּתָּרִים שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהֶם הַמִּצְוָה מַעֲשִׂיית, כְּגוֹן: קְלַף הַתְּפִילִּין וּמְזוּזָה וְסֵפֶר תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הוּכְשַׁר לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בְּפִיךָ״. וְכֵן אֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ עָרְלָה, הגהה שֶׁהָﬠָרְלָה הִיא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי שֶׁאֵין לָהֶם ﬠֲלִיָּה לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים, וְכֵן כָּל מִצְוָה הַבָּאָה בַּﬠֲבֵירָה חַס וְשָׁלוֹם:

For what causes the reward of a commandment is the commandment itself, because by virtue of performing it the person suffuses a flood of light of the En Sof, blessed is He, from above downward, to be clothed in the corporeality of the world in something that was previously under the dominion of the kelipat nogah, from which it had received its vitality. These are all those things that are [ritually] clean and permissible, wherewith the precept of action is performed, viz., parchment used in the tefillin, mezuzah, and Torah scroll, as taught by the Rabbis that nothing is fitting for a sacred purpose which is not clean and permissible for consumption; similarly an etrog which is not orlah; NOTE: For orlah is one of the three completely impure kelipot that can never ascend [into holiness], as explained in Etz Chaim. Similarly, the performance of any precept involving a transgression, G–d forbid.

דִּינֵי עֵרוּב תַּבְשִׁילִין וּבוֹ ל' סְעִיפִים: אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ כָּל מְלָאכוֹת "אֹכֶל נֶפֶשׁ" לְצֹרֶךְ מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, מִכָּל מָקוֹם אִם חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַדִּין הָיָה מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁהֲרֵי הַמְבַשֵּׁל (אוֹ עוֹשֶׂה שְׁאָר מְלָאכוֹת) בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַחֹל אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, הוֹאִיל וְהַתַּבְשִׁיל רָאוּי לְבוֹ בַיּוֹם (אֶלָּא אִם כֵּן בִּשֵּׁל סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁאֵין עוֹד שָׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ג, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים אָסְרוּ לִטְרוֹחַ בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַחֹל כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לִטְרוֹחַ בְּחֹל עַצְמוֹ, אֲבָל שַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִטְרוֹחַ בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ הָיָה רָאוּי לְהַתִּיר לִטְרוֹחַ בְּיוֹם טוֹב לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהוּא שְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, וּמִן הַתּוֹרָה אֵין כַּאן שׁוּם אִסּוּר כְּלָל כְּשֶׁמְּבַשֵּׁל בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁאִם מִזְדַּמְּנִים לוֹ אוֹרְחִים שֶׁלֹּא אָכְלוּ עֲדַיִן הַיּוֹם הָיוּ אוֹכְלִים מִתַּבְשִׁיל זֶה שֶׁמְּבַשֵּׁל לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ג, אַף עַל פִּי כֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְבַשֵּׁל וְלַעֲשׂוֹת שְׁאָר כָּל מְלָאכוֹת "אֹכֶל נֶפֶשׁ" בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ שַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו אֲפִלּוּ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל אֶחָד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְיִהְיֶה תַּבְשִׁיל זֶה שָׁמוּר אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא יְאַבְּדֶנּוּ וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ עַד לְאַחַר שֶׁתִּקֵּן וְעָשָׂה כָּל צָרְכֵי שַׁבָּת. וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים תִּקְּנוּ חֲכָמִים דָּבָר זֶה: א', כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד יוֹם טוֹב, שֶׁיֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: מָה אִם לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת אָסוּר לְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הִתְחִיל לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל אֶחָד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּמַה שֶּׁמְּבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹמֵר וְהוֹלֵךְ מַה שֶּׁהִתְחִיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, קַל וָחֹמֶר שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ הַחֹל אֲפִלּוּ הִתְחִיל לְבַשֵּׁל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. הַב', כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בִּכְבוֹד שַׁבָּת, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁאַתָּה מַזְקִיקוֹ לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁיל אֶחָד מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בִּשְׁבִיל תִּקּוּן צָרְכֵי סְעֻדּוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא נִזְכָּר עַל כָּל צָרְכֵי הַשַּׁבָּת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּבוֹרֵר מָנֶה יָפֶה לְשַׁבָּת וּמָנֶה יָפֶה לְיוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ מְכַלֶּה אֶת הַכֹּל לְיוֹם טוֹב. וּלְפִי טַעַם הָרִאשׁוֹן אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ, אֶלָּא מֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת קֹדֶם יוֹם טוֹב, וּלְהַתְנוֹת עָלָיו שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב הַבָּא עָלֵינוּ לְשַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. רַק שֶׁיְּהֵא הָעֵרוּב קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה שֶׁלֹּא נִתְקַלְקֵל בְּהַנָּחָתוֹ עַד יוֹם טוֹב, כְּגוֹן שֶׁלֹּא עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶלָּא בְּבָשָׂר מְעֻשָּׁן שֶׁמִּתְקַיֵּם יָמִים רַבִּים. וְכֵן מֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב אֶחָד לְיָמִים טוֹבִים הַרְבֵּה שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם מַתְנֶה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לִי לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּכָל יָמִים טוֹבִים שֶׁל שָׁנָה זוֹ שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, רַק שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה בְּכָל יוֹם טוֹב וְיוֹם טוֹב. אֲבָל לְפִי טַעַם הב' שֶׁבֵּאַרְנוּ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי אִם הִנִּיחַ הַרְבֵּה יָמִים קֹדֶם יוֹם טוֹב, עֲדַיִן כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶב יוֹם טוֹב לֹא יְהֵא נִזְכָּר עַל צָרְכֵי שַׁבָּת, וְלֹא יִבְרוֹר מָנֶה יָפֶה לִכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם עֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אֶחָד לְיוֹם טוֹב אַחֵר, אֲפִלּוּ הוּא סָמוּךְ לוֹ, כְּגוֹן יוֹם טוֹב שֶׁל סֻכּוֹת שֶׁחָל בַּחֲמִישִׁי וּבַשִּׁשִּׁי וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה גַּם כֵּן בַּחֲמִישִׁי וְשִׁשִּׁי, וְעֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן גַּם לְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — לֹא הוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁעֲדַיִן כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶבֶ יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לֹא יְהֵא נִזְכָּר עַל שַׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו. לְפִיכָךְ, לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה אֵין לְעָרֵב לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ לְיוֹם טוֹב זֶה בִּלְבָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְפִי טַעַם הַב', אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר עֵרֵב יָמִים רַבִּים קֹדֶם יוֹם טוֹב וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב מַמָּשׁ שָׁכַח אוֹ הֵזִיד וְלֹא עֵרֵב — מֻתָּר לוֹ לִסְמוֹךְ עַל עֵרוּבוֹ וּלְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. אֲבָל אִם נִזְכַּר בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב יַנִּיחַ עוֹד עֵרוּב, אוֹ יִקַּח עֵרוּב הָרִאשׁוֹן וְיֹאמַר עָלָיו: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי וְכוּ'", אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. וְכֵן אִם כְּשֶׁהִנִּיחַ הָעֵרוּב הִתְנָה עָלָיו שֶׁבְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת בְּכָל יָמִים טוֹבִים שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת שֶׁלְּאַחֲרָיו, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְעָרֵב כְּשֶׁיַּגִּיעַ עֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עָלָיו, רַק יֹאמַר עָלָיו: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרָא לָנָא כוּ'" כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְאִם לֹא עֵרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — סוֹמֵךְ עַל עֵרוּבוֹ הָרִאשׁוֹן כָּל זְמַן שֶׁהוּא קַיָּם וְרָאוּי לַאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד מִצְוַת הַנָּחַת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין? נוֹטֵל בְּיָדוֹ חֲתִיכַת פַּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּבֵיצָה, וּכְזַיִת בָּשָׂר מְבֻשָּׁל אוֹ שְׁאָר דָּבָר מְבֻשָּׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּזַיִת, כְּדֵי שֶׁבְּפַת זוֹ יְהֵא מֻתָּר לוֹ לֶאֱפוֹת מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, וּבְתַבְשִׁיל זֶה יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. וְאִם לֹא עֵרֵב אֶלָּא בְּתַבְשִׁיל לְבָד וְלֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁנִּכְנַס לֵיל יוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ הוּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁחָל בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת שֶׁיּוּכַל לְעָרֵב עַל תְּנַאי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אַף עַל פִּי כֵן אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר עֵרֵב בְּתַבְשִׁיל, שֶׁהוּא עִקַּר הָעֵרוּב. אֲבָל אִם עֵרֵב בְּפַת בִּלְבָד — צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב. וְאִם לֹא עֵרֵב — אָסוּר לוֹ אֲפִלּוּ לֶאֱפוֹת מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, שֶׁאֵין זֶה עֵרוּב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאַחַר שֶׁנָּטַל הָעֵרוּב בְּיָדוֹ — חַיָּב לְבָרֵךְ: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב", כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין עַל שְׁאָר כָּל מִצְוַת חֲכָמִים. וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר: "בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי לָנָא לַאֲפוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוּנֵי וּלְאַדְלוּקֵי שְׁרַגָּא וּלְמֶעֱבַד כָּל צָרְכָנָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא". וְאִם אֵינוֹ מֵבִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי — יֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין.

בזוה"ק הפרש שבין שבת ליו"ט. שביו"ט יש מאור הגנוז כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בשם זוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב ע"ש. ושבת הוא עצמו אור הגנוז. כי שבת ניתן מהשי"ת לישראל. וביו"ט זוכין ע"י מעשים טובים שמועדים תלוין בישראל. לכך כ' מועדים לשמחה שמה שמשיג אדם משלימות עצמו נותן שמחה כמ"ש ולישרי לב שמחה. ובימים טובים מתישר לבות בני ישראל כמ"ש יראה כל זכורך. עיקר הפי' נקודה הפנימיות שבאדם מקום שאין שם שכחה עיקר החיות נקרא זכר. וזה ביו"ט לפני ה'. כי לבד המצוה הוא הבטחה גם כן. ובמדרש אף שבטל ביהמ"ק שלש רגלים לא בטלו. וביו"ט כתיב לכם. וכן י"ל לשון רגלים שמאיר תוך הרגילות והטבע כמ"ש במ"א על זמן חירותינו שהחירות אף בזמן והטבע כנ"ל: ושבת כתב זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה שלום. ובנ"י נקראו שולמית. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל טעם שהם מבררין שלימות הקב"ה אשר כל השלימות אליו. וגם אנו נאמר שביו"ט הוא בחי' שולמית כנ"ל ושבת שלום כנ"ל. ואמת שצריכין לידע שגם כח מעשינו רק מהשי"ת. וזהו י"ל פי' המבזה המועדות כעובד ע"ז שנאמר אלקי מסכה כו' חג המצות כו'. כנ"ל שמי שמבזה ע"י חסרון אמונה שאינו מאמין שע"י מעשינו נזכה להמשיך הארה הגנוזה. עושה מסך ומבדיל. כי באמת קוב"ה ובנ"י הכל חד. וזהו שבת ומועדות:

עירוב תבשילין / טעם עירוב תבשילין כאשר יום טוב חל בערב שבת, מצווה להניח בערב יום טוב 'עירוב תבשילין', שעל ידו מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. 'עירוב התבשילין' הוא תבשיל שמכינים מערב יום טוב לשבת, ונקרא 'עירוב', מפני שעל ידו נעשו תבשילי יום טוב ושבת מעורבים, ואזי כשם שמותר לבשל ולאפות ביום טוב עבור יום טוב, כך מותר לבשל ולאפות בו עבור שבת. ואמנם מהתורה גם בלא 'עירוב תבשילין' מותר לבשל מיום טוב לשבת, אלא שחכמים אסרו זאת בלא 'עירוב תבשילין', משום כבוד יום טוב וכבוד שבת (ביצה טו, ב). כבוד יום טוב: חששו חכמים שאם יהיה מותר לבשל מיום טוב לשבת בלא הגבלה, יקלו ויבשלו גם מיום טוב לחול ויעברו על איסור תורה. לפיכך, התירו לבשל מיום טוב לשבת רק כאשר מתחילים במלאכת ההכנה לשבת בערב יום טוב על ידי 'עירוב התבשילין', כך שכל מה שמכינים מיום טוב לשבת הוא המשך למה שהתחילו בערב יום טוב. וכשיראו שאפילו לשבת אסור לבשל בלא 'עירוב תבשילין', יאמרו קל וחומר הוא שאסור לבשל מיום טוב לחול (דעת רב אשי).

Eruv Tavshilin / The Reason for Eruv Tavshilin When Yom Tov is followed by Shabbat, it is a mitzva to set aside an eruv tavshilin before Yom Tov. Doing so makes it permissible to cook and bake on Yom Tov for Shabbat. The eruv consists of food that is prepared before Yom Tov for Shabbat. It is called an eruv (literally “merging”) because it merges or joins together the food of Yom Tov and the food of Shabbat. Once the eruv has been set aside, then just as it is permissible to bake and cook on Yom Tov for Yom Tov purposes, it becomes permissible to bake and cook on Yom Tov for Shabbat purposes as well. True, on the Torah level it is permitted to cook on Yom Tov for Shabbat even without an eruv, but the Sages prohibited doing so, in order to preserve the honor and dignity of both Yom Tov and Shabbat (Beitza 15b). The honor of Yom Tov: The Sages were concerned that were it permissible to cook on Yom Tov for Shabbat unconditionally, people would also cook on Yom Tov for the upcoming week, thus transgressing a Torah prohibition. Therefore, the Sages permitted cooking on Yom Tov for Shabbat only for those who began the Shabbat preparation before Yom Tov by setting aside an eruv tavshilin. Then any preparation for Shabbat undertaken on Yom Tov is simply a continuation of what was begun before Yom Tov. Once people are aware that without an eruv tavshilin they may not cook on Yom Tov for Shabbat, they will realize that it is certainly prohibited to cook on Yom Tov for the upcoming week (R. Ashi’s opinion in the Gemara).

עירוב תבשילין / מהו 'עירוב תבשילין' עירוב תבשילין' הוא תבשיל שמניחים בערב יום טוב עבור שבת שסמוכה ליום טוב, וכל זמן שה'עירוב' קיים, מותר לעשות ביום טוב עבור שבת את כל מה שמותר לעשות עבור יום טוב. רבים נוהגים לאכול את תבשיל העירוב באחת מסעודות השבת, שהואיל ונעשתה על ידו מצווה אחת, ראוי להמשיך ולקיים בו את מצוות עונג שבת. וכן נוהגים לקחת את לחם העירוב כלחם משנה ולבצוע עליו בסעודה שלישית (משנה ברורה תקכז, יא; מח).

Eruv Tavshilin / What Is an Eruv Tavshilin? An eruv tavshilin is food that one sets aside before Yom Tov, when Yom Tov will be immediately followed by Shabbat. As long as the eruv exists, everything that one may do on Yom Tov for the sake of Yom Tov may be done for the sake of Shabbat as well. Many people eat the eruv’s cooked food at one of the Shabbat meals. Since this food has been used for one mitzva (eruv), it is appropriate to use it to fulfill an additional mitzva (oneg Shabbat). Similarly, many people use the eruv’s bread as part of leḥem mishneh at se’uda shlishit (MB 527:11, 48).

עירוב תבשילין / כשאין עירוב תבשילין מי ששכח להניח 'עירוב תבשילין', וזו הפעם השנייה ברציפות ששכח, נחשב פושע והנחת רב המקום אינה מועילה לו. וכן מי ששכח להניח 'עירוב' והוא נמצא במקום שאין בו יהודי שהניח עירוב עבור כולם. אם יש לו שם שכן טוב שהניח לעצמו 'עירוב', יוכל לתת לשכן את המאכלים שלו במתנה, וכיוון שהם שייכים לשכן, השכן יכול לבשלם ולהכינם לשבת ולתת לו מהם לצורך השבת. ואם נזכר לאחר שגמר להכין את סעודת יום טוב, משום כבוד השבת הקילו לו חכמים שיאפה ביום טוב פת אחת, ויבשל קדירה אחת, וידליק נר אחד – עבור השבת (שו"ע או"ח תקכז, כ; משנה ברורה תקכז, נה).

Eruv Tavshilin / When There Is No Eruv Tavshilin If a person does not have an eruv tavshilin to rely on, either because he has forgotten to set aside an eruv twice in a row (and thus may not rely on the rabbi’s eruv) or because he forgot just this time and is in an area where no one set aside an eruv for everyone, then if he has a friendly neighbor who did set aside an eruv, the person can give his food to his neighbor as a gift. Then, since the neighbor now owns the food, the neighbor can cook and prepare it for Shabbat, and then give him some. If one did not realize he had forgotten to set aside an eruv until after he finished all his Yom Tov cooking, then to allow him to honor Shabbat, the Sages were lenient and allowed him to bake one loaf of bread, cook one pot of food, and light one candle for Shabbat (SA 527:20; MB ad loc. 55).

ואם חל יום טוב שני של גליות בערב שבת, צריכים לעשות עירובי תבשילין בברכה, כדי לבשל מיום טוב לשבת, כבני חוץ לארץ.

אם מתכוונים להשאר באותו המקום בכניסת השבת די בכך, אך אם אין מתכוונים להשאר באותו המקום שמניחים בו את העירוב בכניסת השבת לוקחים את המזון שהכינו לצורך ה"עירוב" כנ"ל, והולכים אל המקום שבו רוצים להניחו, ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו על מצות עירוב", ואומרים: "בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח", וחוזרים לביתם. ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם, ילך מבע"י ויניח שם מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו.

העירוב צריך להעשות על ידי חכם המכיר את ההלכות, וכן יעשה: יקנה הרב את המצות ויגביהן טפח, אחר כך יתן את המצות שלו לאדם אחר, ויאמר לו: "זכה בעירוב זה לאחינו בני ישראל הדרים פה עמנו ושיבואו לדור בעיר הזאת שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בשבת וביום טוב". יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי ולטלטולי מבית לבית ומבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבור ומבור לבית ומגג לגג ומעליה לתחתית ומתחתית לעליה ומזוית לזוית ומרשות לרשות כל מאי דצריך לן בכל שבתות השנה וימים טובים לנו ולכל המסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסח זה עד פסח של השנה הבאה שיבוא עלינו לשלום בעזרת האל יתברך שמו לעד".

מי ששכח להניח עירובי תבשילין, ואין שם גדול העיר, או שפשע, אסור לו לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. אולם יכול לבשל קודם סעודת יום טוב, הרבה בקדרה אחת, ויותיר לשבת. אבל אין להתיר לבשל בב' קדרות על ידי שיאכל מעט מכל אחת ואחת.

עירוב תבשילין / טעם עירוב תבשילין

Eruv Tavshilin / The Reason for Eruv Tavshilin

עירוב תבשילין / כשאין עירוב תבשילין

Eruv Tavshilin / When There Is No Eruv Tavshilin

עירוב שנתקלקל ביו"ט שהוא ע"ש חל יום טוב בערב שבת ונתקלקל אז העירוב לא אמרינן הואיל והותר ליום טוב הותר גם לשבת [אפילו שה"עירוב" מועיל גם ליום טוב לעניין דברים שאינם לצורך], משום שיום טוב ושבת שתי קדושות הן.