Worms in Water and Other Liquids

וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃ וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃

וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל־כׇּל־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא׃ וְכִ֤י יֻתַּן־מַ֙יִם֙ עַל־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ {ס}

If such a carcass falls upon seed grain that is to be sown, it is pure; but if water is put on the seed and any part of a carcass falls upon it, it shall be impure for you.

בְּאִבֶּיהָ אֲסוּרָה מִשּׁוּם ״הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, דְּתָנֵי חֲדָא: ״עַל הָאָרֶץ״ – לְהוֹצִיא אֶת הַזִּיזִין שֶׁבָּעֲדָשִׁים, וְאֶת הַיַּתּוּשִׁים שֶׁבַּכַּלִּיסִים, וְתוֹלַעַת שֶׁבַּתְּמָרִים וְשֶׁבַּגְּרוֹגְרוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״כׇּל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״ – לְרַבּוֹת תּוֹלַעַת שֶׁבְּעִיקָּרֵי זֵיתִים וְשֶׁבְּעִיקָּרֵי גְפָנִים. מַאי לָאו, אִידֵּי וְאִידֵּי בְּפֵירָא, וְהָא בְּאִבֵּיהּ, וְהָא שֶׁלָּא בְּאִבֵּיהּ?

״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁיָּכוֹל הוֹאִיל וְהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ וְהִתִּיר בִּסְתָם, מָה כְּשֶׁהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים, אַף כְּשֶׁהִתִּיר בִּסְתָם לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁשּׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן וְאֵינוֹ נִמְנָע? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״. הֵיכָן הִתִּיר בְּכֵלִים? דִּכְתִיב: ״אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם וְגוֹ׳״, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא דְּכִי אִית לֵיהּ – אֱכוֹל, דְּלֵית לֵיהּ – לָא תֵּיכוֹל, הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ – אֱכוֹל. אֵימָא: בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם״ – בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל, הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ אֱכוֹל.

Given that the verse states: “Whatever has fins and scales…them may you eat,” what is the meaning when the verse states: “These may you eat of all that are in the waters?” Why is this necessary? It is necessary, as without this verse one might have thought: Since the Torah permitted creeping creatures of the water without fins and scales explicitly and also permitted them implicitly, one can infer: Just as when the Torah permitted such creatures explicitly, it permitted them only when in vessels, so too, when it permitted them implicitly, it permitted them only in vessels. From where is it derived to include as kosher even those in pits, ditches, and caves, that one may bend down and drink from them and need not refrain from drinking the creeping creatures in them? The verse states: “These may you eat of all that are in the waters,” to indicate that this is permitted. The Gemara elaborates: Where did the Torah permit them in vessels? It did so in the following verse, as it is written: “These may you eat of all that are in the waters: Whatever has fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers, them may you eat.” It would have been sufficient to write simply: “In the waters.” The addition of “in the seas and in the rivers” indicates that it is only in the seas and in the rivers that when it has fins and scales you may eat it, and that you may not eat one that does not have them. But with regard to a creeping creature found in vessels, even if it does not have fins and scales you may eat it. The Gemara objects: One could just as easily say the opposite: You may eat a fish that has these signs only when it is found in seas and rivers, but in vessels, even if it has fins and scales, you may not eat it. The Gemara responds: This should not enter your mind, as it is written: “And all that have not fins and scales in the seas, and in the rivers, of all that swarm in the waters, and of all the living creatures that are in the waters, they are a detestable thing to you.” The verse indicates that it is only in the seas and in the rivers that you may not eat a fish that does not have fins and scales. But you may eat a creeping creature found in vessels, even if it does not have fins and scales.

הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת תְּרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹת כו׳. מָתְנִיתָן כְּשֶׁהִפְרִישׁ וּבְדַעְתּוֹ לְהַפְרִישׁ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא מַתְנִיתִין בִּסְתָם.

בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין בֵּיצָה מִן הַמִּנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְאַבָּיֵי: לְמֵימְרָא דְּיָהֲבָה טַעְמָא? וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: כִּי מַיָּא דְּבֵיעֵי בְּעָלְמָא! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן?

§ The Gemara addresses Rav Naḥman’s statement that if the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself. Rav Idi bar Avin said to Abaye: Is this to say that the forbidden egg imparts flavor to the food with which it is cooked? But isn’t it true that when people want to indicate that food is tasteless, they say: This is like mere egg-water? This indicates that an egg does not impart flavor. Abaye said to him: Here we are dealing with

תָּנוּ רַבָּנַן: חַרְסָן שֶׁל זָב וְזָבָה – פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי טָמֵא, שְׁלִישִׁי טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם; אֲבָל לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – אֲפִילּוּ עֲשִׂירִי טָמֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלִישִׁי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – טָהוֹר. מַאן דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל? רַבִּי יְהוּדָה. וּרְמִינְהוּ: פִּשְׁתָּן שֶׁטְּוָואָתוֹ נִדָּה – מְסִיטוֹ טָהוֹר. וְאִם הָיָה לַח – מְסִיטוֹ טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֵה פִּיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרוֹטְבוֹ בְּמַיִם – טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה פִּיהָ, וַאֲפִילּוּ טוּבָא!

§ The Gemara continues its discussion of cases involving a mixture of one substance in contact with the same type of substance, in which according to the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna the prohibited substance is not nullified. The Sages taught a baraita (Tosefta, Teharot 5:3): In a case where a broken earthenware flask had absorbed the urine of a zav or a zava, whose urine is a primary source of ritual impurity, which imparts impurity to one who carries it, in such a case, if one poured water into this flask to clean it, after the first time and the second time one washed it, it remains ritually impure, but after the third time it is ritually pure, as the impure urine has been expelled from the flask. The baraita continues: In what case is this statement said? It is said when one placed water into the flask. But if he did not place water into it, but instead placed the urine of a ritually pure person into it, even after the tenth time he places this urine into the flask it remains ritually impure, as one substance in contact with the same type of substance is not nullified. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: After the third time, even though he did not place water into it, but rather urine, it is ritually pure. The Gemara comments: Whom did you hear who says that a substance in contact with the same type of substance is not nullified? Rabbi Yehuda, and therefore he is the first tanna of this baraita. And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta, Teharot 4:11): With regard to flax that was woven by a menstruating woman, although it has absorbed the spittle of a menstruating woman, which imparts impurity by being carried, one who moves it remains ritually pure, as the spittle has dried. But if the flax was still moist, one who moves it is rendered impure due to the liquid of her mouth, i.e., the spittle of the menstruating woman. Rabbi Yehuda says: Even one who wets the flax with water is rendered impure due to the liquid of her mouth, and this halakha applies even if he wet the flax a great deal, several times, as the water does not nullify and expel the spittle. This apparently contradicts Rabbi Yehuda’s claim with regard to the broken flask that was washed with water three times.

הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה [וְכוּ׳]. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל הַכַּף בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כַּף הַיָּרֵךְ״. אָמַר רַב פָּפָּא: כְּתַנָּאֵי, אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת – חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּזַיִת. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? בְּרִיָּה (בִּפְנֵי עַצְמָהּ) הִיא.

§ The mishna teaches: One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. Shmuel says: The Torah prohibits only the part of the sciatic nerve that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon that is near the end of the femur. This is as it is stated in the verse: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve that is upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33). Rav Pappa says: This statement of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If one ate the entire sciatic nerve and it did not contain an olive-bulk, he is nevertheless liable to be flogged. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk. Rav Pappa explains how this relates to Shmuel’s statement. What is the reason for the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda? They hold that the sciatic nerve is a distinct entity. Therefore, even if one eats less than an olive-bulk it is a significant act of eating, and one is liable.

אָמַר רָבָא: אֲמוּר רַבָּנַן בְּטַעְמָא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּרוּבָּא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בַּחֲזוּתָא. מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּטַעְמָא, מִין בְּמִינוֹ – בְּרוּבָּא, הֵיכָא דְּאִיכָּא חֲזוּתָא – בְּמַרְאֶה.

§ Rava says, in summary of these halakhot: The Sages said that the status of an item in a mixture is determined by the taste, i.e., if the taste of one substance is noticeable in a mixture with another substance it is not nullified, and the Sages said that a prohibited item is nullified by the majority, and the Sages also said that the status of an item in a mixture is determined by the appearance, i.e., if the appearance of a substance is recognizable in a mixture it is not nullified. Rava elaborates: With regard to a type of food mixed with food not of its own type, the nullification is determined by the taste. In the case of a type of food mixed with food of its own type, the nullification is determined by the majority. In a case where there is a possibility to determine the status of an item based on appearance, the nullification is by appearance.

אָמַר רַב הוּנָא: לָא לִשְׁפֵּי אִינָשׁ שִׁיכְרָא בְּצִבְיָיתָא בְּאוּרְתָּא, דִּילְמָא פָּרֵישׁ לְעֵיל מִצִּבְיָיתָא וַהֲדַר נָפֵיל לְכָסָא, (וְהָוֵי) [וְקָא] עוֹבַר מִשּׁוּם ״שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״. אִי הָכִי, בְּמָנָא נָמֵי, דִּלְמָא פָּרֵישׁ לְדַפְנָא דְּמָנָא וַהֲדַר נָפֵיל לְמָנָא? הָתָם הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ. וּמְנָא תֵּימְרַאּ, דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁשּׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן וְאֵינוֹ נִמְנָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא פָּרֵישׁ לְדַפְנָא וַהֲדַר נָפֵיל? אֶלָּא הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ. הָכָא נָמֵי הַיְינוּ רְבִיתֵיהּ.

§ Rav Huna says: A person should not pour beer into a vessel through straw to filter it at night, lest a creeping animal emerge from the beer above the straw and then fall into the cup. Since the drinker poured the beer through a filter, he will assume that all creatures found in the vessel originated there and are permitted despite lacking fins and scales. He will therefore drink the beer along with the creature, and in doing so, he violates the prohibition: “Every swarming thing that swarms upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten” (Leviticus 11:41). The Gemara objects: If so, that one must be concerned that a creeping animal may have fallen from the straw into the cup, one should also be concerned about any beer found in a vessel, as perhaps some creature emerged from the beer onto the side of the vessel, thereby becoming forbidden, and then fell back into the vessel. The Gemara responds: There, that is the creature’s normal manner of growth, to attach itself to the sides of the vessel, and it is not considered to have emerged from the liquid. And from where do you say that emerging in its normal manner of growth does not render it forbidden? As it is taught in a baraita: From where is it derived to include pits, ditches, and caves, that one may bend down and drink from them and need not refrain from drinking the creeping creatures inside them? The verse states: “These may you eat of all that are in the waters,” indicating that all fish in pits, ditches, and caves are permitted. And one might ask: Let one be concerned that perhaps a creature emerged from the water onto the side of the pit or cave, thereby becoming forbidden, and then fell back into it. Rather, one must say that since that is the creature’s normal manner of growth, it does not render it forbidden. Here too, with regard to beer in a vessel, that is the creature’s normal manner of growth and does not render it forbidden.

בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה.

הלכה: הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת תְּרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹת כו׳. מָתְנִיתָן כְּשֶׁהִפְרִישׁ וּבְדַעְתּוֹ לְהַפְרִישׁ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי זְעִירָא מַתְנִיתִין בִּסְתָם. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן מַה וּפַלִּיג. אָמַר לֵיהּ סְתָמוֹ בְּשֶׁהִפְרִישׁ וּבְדַעְתּוֹ לְהַפְרִישׁ.

וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית וְהָעַפְיָאן – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁירָן בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן

§ The mishna states: And with regard to fish, any fish that has a fin and a scale is kosher. The Sages taught in a baraita: If a fish does not have scales now but will grow them after a period of time, such as the sultanit and afyan fish, it is permitted. Likewise, if it has scales now but will shed them when it is caught and rises from the water, such as

וּמִי גָּרַע מִמֶּלַח וְזָמִית, דִּתְנַן עַל הַמֶּלַח וְעַל הַזָּמִית אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא מֶלַח וְזָמִית עָבֵיד אִינָשׁ דְּשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ, אֲבָל קִמְחָא דִשְׂעָרֵי הוֹאִיל וְקָשֶׁה לְקוּקְיָאנֵי, לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵי בָּרוֹכֵי.

The Gemara challenges this explanation. How could one have considered that possibility? Is it inferior to salt and salt water [zamit]? As we learned in a mishna that over salt and salt water one recites: By Whose word all things came to be, and all the more so it should be recited over barley flour. This question is rejected: Nevertheless, it was necessary to teach the halakha regarding barley flour, as it might enter your mind to say: Although one occasionally places salt or salt water into his mouth, barley flour, which is damaging to one who eats it and causes intestinal worms, let one recite no blessing over it at all. Therefore, it teaches us, since one derives pleasure from it, he must recite a blessing.

תּוֹלָדוֹת לַמַּיִם, הַיּוֹצְאִין מִן הָעַיִן, מִן הָאֹזֶן, מִן הַחֹטֶם, מִן הַפֶּה, מֵי רַגְלַיִם, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. תּוֹלָדוֹת לַדָּם, דַּם שְׁחִיטָה. בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים, וְדַם הַקָּזָה לִשְׁתִיָּה. מֵי חָלָב, כֶּחָלָב. וְהַמֹּחַל, כַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵין הַמֹּחַל יוֹצֵא מִידֵי שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ שָׁמֶן. דַּם הַשֶּׁרֶץ, כִּבְשָׂרוֹ, מְטַמֵּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר, וְאֵין לָנוּ כַּיּוֹצֵא בוֹ:

Derivatives of water are: the liquids that come from the eye, from the ear, from the nose and from the mouth, and urine, whether of adults or of children, whether [its flow is] conscious or unconscious. Derivatives of blood are: blood from the slaughtering of cattle and wild animals and birds that are clean, and blood from bloodletting for drinking. Whey is like milk, And the sap of olives is deemed like oil, since it is never free from oil, the words of Rabbi Shimon. Rabbi Meir says: even though it contains no oil. The blood of a sheretz is like its flesh, it causes uncleanness but does not cause susceptibility to uncleanness, and there is nothing else like it.

דְּשָׁלְקִי לֵיהּ שִׁבְעָא זִימְנֵי, וְאִי לָא שָׁקְלִי לֵיהּ מַסְרַח — וְכִפְסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל דָּמֵי.

as they are boiled seven times. And, if one does not remove them from the shells, they rot. Therefore, it is considered like removing waste from food. The rotting edible portion of the lupine causes the shell to reek. Removing the edible portion, therefore, has the legal status of removing waste.

דיני תולעים שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין שאינן נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוחה ושותה בכ"מ מהם ואינו חושש לשרצים שבהם והרמב"ם לא התיר אלא שבבורות ומערות שהם דומים לכלים אבל של חריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן והא דשרינן דוקא כשלא פירשו אבל אם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורין אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים לא חשיב פירשו ומותרין. המסנן המשקה והיו בו שרצים חשוב כפירשו שהרי פירשו ממקום רביתן לפיכך משקה שדרך ליגדל בו שרצים אין לסננו בלילה שמא יחזרו השרצים לתוך הכלי ויבא לשתותן והרי כבר פירשו אבל מסתמא אין לחוש שמא פירשו כ"ז שאין הוכחה בדבר:

דִּינֶיהָ קְצָרִים. וּכְלַל הָעִנְיָן כִּי כָּל אוֹתָן הַבְּרִיּוֹת קְטַנּוֹת, כְּמוֹ הַתּוֹלָעִים וְהָעֲלוּקָה וְכַיֹּצֵא בָּהֶם שֶׁגְּדֵלִים בַּמַּיִם נִקְרָאִים שֶׁרֶץ הַמַּיִם. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְעוֹבֵר עָלֶיהָ וְאָכַל בְּרִיָּה אַחַת שְׁלֵמָה מֵהֶן, וַאֲפִילּוּ קְטַנָּה בְּיוֹתֵר לוֹקֶה, וְאִם אֵינָהּ שְׁלֵמָה, אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל מֵהֶן כַּזַּיִת. וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶן דְּבַר תּוֹרָה אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת. שֶׁחֲצִי שִׁעוּר דְּאוֹרָיְתָא הוּא אָסוּר, אֲבָל אֵין חִיּוּב מַלְקוּת אֶלָּא עַל אֲכִילַת הַשִּׁעוּר הַמֻּקְבָּל.

Its laws are short, and the general principle of the matter is that all those small creatures — like worms, leeches and similar to them — that grow in the waters, are called swarming creatures of the waters. And [it] is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and eats a whole creature of them — and even if it is the smallest — is lashed. But if it is not whole, he is not lashed until he eats a kazayit of them. And nonetheless, it is forbidden to eat even less than a kazayit from Torah writ; as half of a measure [that would result in punishment] is forbidden by the Torah. But there is only liability for lashes for eating the transmitted measure.

דִּינֶיהָ כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין שם) הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לְהוֹצִיא זִיזִין שֶׁבָּעֲדָשִׁים וְתוֹלָעִים (שֶׁבַּכְּלוּסִים) [שֶׁבַּכְּלִיסִין] וְהוּא מִן קִטְנִית, וְתוֹלָעִים שֶׁבִּתְמָרִים וּגְרוֹגָרוֹת, וְהוּא הַדִּין לְכָל הַתּוֹלָעִים הַנַּעֲשִׂים בַּפֵּרוֹת בְּתוֹכָן אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ מִתּוֹכָן שֶׁאֵינָן בְּלָאו זֶה דְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ וְהָיוּ מֻתָּרִין מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בְּאֹכֵל אוֹתָן שִׁקּוּץ לַנֶּפֶשׁ קְצָת. וְאִם יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם נַעֲשׂוּ הַתּוֹלָעִים בַּפֵּרוֹת קֹדֶם שֶׁנֶּעֶקְרוּ אוֹ אַחַר כֵּן, יִבְדֹּק אוֹתָם יָפֶה. וְאִם הֵם דַּקִּים מְאֹד עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק, יַשְׁהֶה אוֹתָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ מֻתָּרִין לֶאֱכֹל לְכַתְּחִלָּה בְּלֹא בְּדִיקָה, מֵהַכְּלָל שֶׁיָּדוּעַ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם חולין נח א) שֶׁכָּל אוֹתָן תּוֹלְעֵי הַפֵּרוֹת אֵין מִתְקַיְּמִין שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, פֵּרוּשׁ אֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר גָּמוּר. וּמִפְּנֵי כֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם שם ב) הָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא בָּתַר תְּרֵי עֲשַׂר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרְיָן, וְאִם פֵּרְשׁוּ תּוֹלְעֵי הַפֵּרוֹת בַּאֲוִיר וְלֹא נָגְעוּ בָּאָרֶץ, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַפְּרִי וְנָפְלוּ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹכֵל, וְכֵן אִם פֵּרְשׁוּ וְרָחֲשׁוּ עַל גַּב הַפְּרִי, אִם נָדִין גַּב הַפְּרִי כְּמוֹ הָאָרֶץ, וְכֵן אִם פֵּרְשָׁה הַתּוֹלַעַת מִן הַפְּרִי וְנָפְלָה לָאָרֶץ אַחַר שֶׁמֵּתָה, כָּל זֶה אָסוּר מִסָּפֵק אִם נָדִין וְנֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה כְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ אוֹ לֹא. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם סז ב) תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בִּמְעֵי הַדָּגִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם שֶׁרֶץ, כִּי מִבַּחוּץ הֵם בָּאִים, אֲבָל הַנִּמְצָאִים בָּהֶם בֵּין עוֹר לְבָשָׂר אוֹ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר, מֻתָּרִין. וְהַנִּמְצָאִים בִּמְעֵי הַבְּהֵמָה אֲסוּרִין, שֶׁמִּבַּחוּץ הֵם בָּאִים. וְאַף הַנִּמְצָאִים בְּמֹחַ הַבְּהֵמָה וּבְתוֹךְ בְּשָׂרָהּ, אֲסוּרִין, לְפִי שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר בַּבְּהֵמָה שֶׁיְּהֵא מֻתָּר בְּלֹא שְׁחִיטָה וְהֵן אֵינָן בְּנֵי שְׁחִיטָה, וְעוֹד שֶׁהַתּוֹרָה רִבְּתָה אוֹתָן לְאִסּוּר, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ לְרַבּוֹת דְּרָנִין (פי' תולעים הנמצאים בין העור לבשר) שֶׁבַּבְּהֵמָה. וְאִם תֹּאמַר שְׁלִיל אֵיךְ הוּא מֻתָּר בְּלֹא שְׁחִיטָה? מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה אוֹתוֹ וְכִדְדָרְשִׁינַן בַּגְּמָרָא (שם סט א) מִבַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ. וְכֵן הִתִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם סו ב) בְּמַיִם שֶׁבְּכֵלִים שֶׁהִתְלִיעוּ אוֹ אֲפִלּוּ בְּבוֹרוֹת שִׁיחִים וּמְעָרוֹת, כְּלוֹמַר כָּל מַיִם מְכֻנָּסִין. וְאָמְרוּ (שם סו ב) שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ הַתּוֹלָעִים לְמָקוֹם אַחֵר וַאֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ לְדָפְנֵי הַכְּלִי אוֹ הַבּוֹר מִכֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ לְתוֹכוֹ שׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע, דִּמְקוֹם רְבִיתַיְהוּ הוּא. וּמִן הַדּוֹמֶה שֶׁאֲפִלּוּ מִשּׁוּם אַל תְּשַׁקְּצוּ אֵין בָּהֶם, וְזֶהוּ אוֹמְרָם שׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע. וְנִרְאֶה שֶׁהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁמָּצְאוּ לָהֶם הֶתֵּר מְפֹרָשׁ מִן הַכָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין סו ב) בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱכֹל וְאֶת שֶׁאֵין לוֹ אַל תֹּאכַל. אֲבָל בְּכֵלִים וְדוֹמֶה לְכֵלִים, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּין שֶׁאֵין לוֹ, מֻתָּר. וְכֵן מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ (שם סז א) דְּלָא לִשְׁפֵּי אִינִישׁ שִׁכְרָא בְּצַבְתָּא בְּאוּרְתָּא מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ תּוֹלַעַת שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּצַּבְתָּא וְאַחַר כָּךְ יִפֹּל לַכּוֹס. וּפֵרוּשׁ צַבְתָּא הוּא תֶּבֶן שֶׁעַל פְּנֵי הַכְּלִי, וּמִכֵּיוָן שֶׁשֶּׁרֶץ בַּצַּבְתָּא דִּינוֹ כְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ.

Its laws are [for example,] that which they, may their memory be blessed, said (Chullin 67b), “‘That swarms on the ground’ — to exclude mites that are in lentils, worms (that are in aklusinim) [that are in klisin]” — which is a type of legume — “and worms in dates and cakes of figs.” And the law is the same for all insects that are produced in the fruits internally after they are detached, and [the insects] did not separate from within them — that they are not [prohibited] by this negative commandment of that which swarms on the ground. And they are permissible from [the letter] of the law, except that there is a little disgust to the soul of the one that is eating them. And if there is a doubt if the insects were produced in the fruit before they were detached or afterwards, he should check for them properly. And if they are very minute to the point that he cannot check, he should wait twelve months. And afterwards, they are permissible to eat, from the outset, without checking. [This is] due to the principle known to our Rabbis, may their memory be blessed (Chullin 58a) that all insects of fruits do not exist twelve months. The explanation of, “do not exist,” is to say that once twelve months have passed over it, it is like total dirt. And because of this, they, may their memory be blessed, said (Chullin 58b), “Those dates in the jug are permitted after the time of twelve months.” And if the insects of the fruits separated into the air but they did not touch the ground, as when they went out from the fruit and fell into the mouth of the eater; and so [too,] if they separated and crawled on top of the fruit, whether we consider on the fruit to be on the ground; and so [too,] if the insect separated from the fruit and fell to the ground after it died — all of this is forbidden from the doubt if we determine and say that it is like one that swarms on the ground or not. And so [too,] that which they, may their memory be blessed, said (Chullin 67b) [that] worms that are found in the intestines of fish are forbidden on account of [being] a swarming creature, since they come from the outside; but those found in them between the skin and the flesh or in the flesh are permitted. Those that are found in the intestines of the beast are forbidden, since they came from the outside. But even those found in the brain of the beast or in its flesh are forbidden, since there is not anything in the beast that is permitted without slaughter, and they are not susceptible to slaughter. And also since the Torah added them [by implication] to the forbidden. And [it is] like they, may their memory be blessed, said (Chullin 67b), “‘You shall abominate their carcasses’ (Leviticus 11:11) — is to include deranin (the understanding of which is ‘insects found between the skin and the flesh’) that are in the beast.” And if you will [ask], how is it that the embryo is permitted without slaughter; [it is] because the Torah permitted it — as we expound in the Gemara (Chullin 69a) from “among (which can also be read as, ‘in’) the beast[...] you may eat” (Leviticus 11:3). And so [too,] did they, may their memory be blessed, permit (Chullin 66b) water in vessels that became worm-ridden, or even [if they were] in ditches and caves — meaning to say, any gathered waters. And they said (Chullin 66b) that a man [may] swim and drink from them, so long as the insects have not separated to a different place. And even if they have separated to the sides of the vessel or the pit — once they returned to it, he may drink and not prevent himself [from drinking], as this is their habitat. And it appears that there is not even [an issue] of “you shall not be disgusting” regarding them. And that is [the meaning] of their saying, “and he may drink and not prevent himself.” And it appears that the reason is because they found explicit permissibility from Scripture for them — as they, may their memory be blessed, expounded (Chullin 66b), “‘In the seas and in the streams’ — [it is] that what has [signs], you may eat; what does not have [signs], you may not eat. But in vessels, and similar to vessels, whether they have or whether they do not have, it is permitted.” And also from the laws of the commandment is that which they said (Chullin 67a) that a man should not pour ale through tsavta at night, because of the concern for insects that stay in the tsavta, and afterwards fall into the cup. And the understanding of tsavta is straw that is on top of the vessel (which serves as a filter). And once the swarming creature is on the tsavta, its status is like a swarming creature on the ground.

הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מג) "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם". הֲרֵי כָּלַל בְּלָאו זֶה שֶׁרֶץ הָאָרֶץ וְשֶׁרֶץ הָעוֹף וְשֶׁרֶץ הַמַּיִם. אֵי זֶהוּ שֶׁרֶץ הַמַּיִם אֵלּוּ הַבְּרִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ הַתּוֹלָעִים וְהָעֲלוּקָה שֶׁבַּמַּיִם וְהַבְּרִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁהֵן חַיּוֹת הַיָּם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁאֵינוֹ בְּצוּרַת הַדָּגִים לֹא דָּג טָמֵא וְלֹא דָּג טָהוֹר כְּגוֹן כֶּלֶב הַמַּיִם וְהַדַּלְפוֹן וְהַצְּפַרְדֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

וששאלת מים שיש בהם תולעים אם מותר לשתותן על ידי מפה בשבת מי הוי כבורר או משמר מותר הוא לשתות דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה שיהא ראוי לאכילה או לשתייה זהו דרך מלאכה אבל אם בשעת שתייה מעכב הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר.

תּוֹלַעַת הַנִּמְצֵאת בִּמְעֵי הַדָּגִים וּבַמֹּחַ שֶׁבְּרֹאשׁ הַבְּהֵמָה וְהַנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר אֲסוּרָה. אֲבָל דָּג מָלִיחַ שֶׁהִתְלִיעַ הֲרֵי הַתּוֹלַעַת שֶׁבּוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהֵן כְּפֵרוֹת שֶׁהִתְלִיעוּ אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן כֻּלָּן כְּאַחַת בַּתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכָן. וְכֵן הַמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים שֶׁהִשְׁרִיצוּ הֲרֵי אוֹתָן שְׁרָצִים מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן עִם הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא ט) "וְכָל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ". כְּלוֹמַר בַּמַּיִם וּבַיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא שֶׁאַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין אַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁאֵין לוֹ. אֲבָל בְּכֵלִים בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּין שֶׁאֵין לוֹ מֻתָּר: שֶׁרֶץ הַמַּיִם הַנִּבְרָא בְּבוֹרוֹת וּבְשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת הוֹאִיל וְאֵינָן מַיִם נוֹבְעִין וַהֲרֵי הֵן עֲצוּרִים הֲרֵי הֵן כְּמַיִם שֶׁבְּכֵלִים וּמֻתָּר. וְשׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע וְאַף עַל פִּי שֶׁבּוֹלֵעַ בִּשְׁעַת שְׁתִיָּה מֵאוֹתָן הַשְּׁרָצִים הַדַּקִּים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ מִמְּקוֹם בְּרִיָּתָן. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ הַשֶּׁרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לְתוֹךְ הַכְּלִי אוֹ לְתוֹךְ הַבּוֹר אָסוּר. פָּרַשׁ לְדָפְנֵי הֶחָבִית וְחָזַר וְנָפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַשֵּׁכָר מֻתָּר. וְכֵן אִם פָּרַשׁ לְדָפְנֵי הַבּוֹר אוֹ הַמְּעָרָה וְחָזַר לַמַּיִם מֻתָּר:

A worm found in the stomach of a fish, in the brain within the head of an animal, and one found in meat are forbidden. When, however, salted fish becomes worm-ridden, the worms in it are permitted. This is comparable to fruit which has become worm-ridden after it has been separated from the earth. It is permitted to eat them together with the worm that is in them. Similarly, if water in a utensil produces teeming animals, those teeming animals are permitted to be drunk together with the water, as [can be inferred from Leviticus 11:9]: "All that possess fins and scales in the water, seas, and rivers, they you may eat." Implied is that you may eat those that possess [fins and scales] in the water, seas, and rivers and those that do not possess them, you may not eat. But those creatures [that come into existences] in utensils are permitted whether they possess [fins and scales] or not. [Since the water found] in cisterns, trenches and caves is not flowing water, but instead is collected there, it is comparable to water found in containers. [Hence], aquatic teeming animals that are created [in these places] are permitted. A person may bend down and drink without holding back even though he swallows these flimsy teeming animals when drinking. When does the above apply? When the teeming animals did not depart from the place where they came into being. If they did, even though they later return to the container or the cistern, they are forbidden. If they went out to the walls of the barrel and then fell back into the water or the beer, they are permitted. Similarly, if they went out to the walls of the cistern and the cave and returned to the water, they are permitted.

וירם תולעים. לְשׁוֹן רִמָּה: ויבאש. הֲרֵי זֶה מִקְרָא הָפוּךְ, שֶׁבַּתְּחִלָּה הִבְאִישׁ וּלְבַסּוֹף הִתְלִיעַ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ", וְכֵן דֶּרֶךְ כָּל הַמַּתְלִיעִים (מכילתא):

וירם תולעים AND IT BRED WORMS — the word וירם is of the same meaning and root as רִמָּה, worm. ויבאש AND IT STANK — This is an inverted verse, because first it must have stunk and afterwards have become wormy, just as it is said, (v. 24) “And it did not stink and there was no worm therein — for this is the way of all things that become wormy (Mekhilta).

תּוֹלַעַת הַנִּמְצֵאת בִּמְעֵי הַדָּגִים וּבַמֹּחַ שֶׁבְּרֹאשׁ הַבְּהֵמָה וְהַנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר אֲסוּרָה. אֲבָל דָּג מָלִיחַ שֶׁהִתְלִיעַ הֲרֵי הַתּוֹלַעַת שֶׁבּוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁהֵן כְּפֵרוֹת שֶׁהִתְלִיעוּ אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן כֻּלָּן כְּאַחַת בַּתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכָן. וְכֵן הַמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים שֶׁהִשְׁרִיצוּ הֲרֵי אוֹתָן שְׁרָצִים מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן עִם הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא ט) "וְכָל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ". כְּלוֹמַר בַּמַּיִם וּבַיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא שֶׁאַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין אַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁאֵין לוֹ. אֲבָל בְּכֵלִים בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּין שֶׁאֵין לוֹ מֻתָּר:

A worm found in the stomach of a fish, in the brain within the head of an animal, and one found in meat are forbidden. When, however, salted fish becomes worm-ridden, the worms in it are permitted. This is comparable to fruit which has become worm-ridden after it has been separated from the earth. It is permitted to eat them together with the worm that is in them. Similarly, if water in a utensil produces teeming animals, those teeming animals are permitted to be drunk together with the water, as [can be inferred from Leviticus 11:9]: "All that possess fins and scales in the water, seas, and rivers, they you may eat." Implied is that you may eat those that possess [fins and scales] in the water, seas, and rivers and those that do not possess them, you may not eat. But those creatures [that come into existences] in utensils are permitted whether they possess [fins and scales] or not.

הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסלֶת אוֹ שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין וּבֵרֵר מִין מִמִּין אַחֵר בְּנָפָה וּבִכְבָרָה חַיָּב. וְאִם בֵּרֵר בְּיָדוֹ לֶאֱכל לְאַלְתַּר מֻתָּר: וְהַבּוֹרֵר פְּסלֶת מִתּוֹךְ הָאֹכֶל וַאֲפִלּוּ בְּיָדוֹ אַחַת חַיָּב. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין מְעֹרָבִין בּוֹרֵר אֶחָד מֵאַחֵר וּמַנִּיחַ לֶאֱכל מִיָּד.

דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח ובגבינה. ובו י"ז סעיפים: שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוח' ושותה מהם ואינו חושש לשרצי' שבהם אם יזדמנו לתוך פיו (אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם) (אשיר"י פא"ט וארוך כלל מ"ח וכל בו) ואם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורים ומסתמא אין לחוש שמא פירשו אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים: המסנן מים או שאר משקים והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים אף על פי שחזרו לתוכו אסורים שכבר פירשו לפיכך משקה שדרך ליגדל בו תולעים וכיוצא בהן אין לסננו בקסמים וקשים בלילה שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי ויבא לשתותן: הגה אבל מותר לסננן דרך בגד או מסננת שהרי לא יוכלו ליפול דרך שם אל תוך המשקה וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי הואיל והם תמיד עם המשקים היינו רביתייהו (בית יוסף):

והא דשרינן דוקא בשלא פירשו אבל אם פירשו ממקום רביתן וכו' שם (סז.) אהא דאמר ר"ה לא לישפי איניש שיכרא בצבייתא באורתא וכו' אמרינן במנא נמי דלמא פריש לדופנא דמנא והדר נפיל למנא התם היינו רביתיה ומנא תימרא דתניא מנין לרבות שיחין ומערות וכו' וליחוש דילמא פריש לדופנא והדר נפיל אלא היינו רביתיה ה"נ היינו רביתיה ופרש"י היינו רביתיה וכמי שלא פירשה מן המים היא וכתב הרשב"א בחידושיו ואע"ג דאיבעיא לן בפירשה לגג גרעינתא וסלקא בתיקו לאו היינו רביתיה אלא בעוד שהוא מהלך בתוך החור שנתגדל שם אבל כשיצא מחורו שבגרעינא ועלתה לגג הגרעינה ה"ז כיוצא מתוך הבור ושורץ חוץ לבור וכן כתב בת"ה דלא אחרינן היינו רביתיה אלא בפירש לדופני הכלי או הבור מבפנים דוקא אבל אם פירשו לאחורי הכלי או על שפת הבור מבחוץ אסורים: כתב הרשב"א בחידושיו ואי פירש לאויר וקלטו קודם שהגיע לארץ אסור מספק כדאיבעיא לן לקמן גבי תולעת שבתמר פירשה מהו פירשה לאויר העולם מהו וסלקא בתיקו לחומרא דאיסורא דאורייתא הוא ע"כ: כתב הרא"ש אהא דתניא דבורות שיחין ומערות שוחה ושותה מהם ואינו נמנע כלומר ואינו נמנע ואף ע"פ שיזדמנו לו תולעים לתוך פיו אינו חושש י"א דוקא שוחה ושותה אבל בכלי אסור דילמא פירש בדופני מנא וי"ל דאורתא דמילתא קתני וה"ה בכלי נמי מותר ולא חיישינן דילמא פריש אדופני מנא כל כמה דלא חזיניה דפריש ולקמן בשמעתין משמע דכל היכא דאי פריש אסור חיישינן דילמא פריש עכ"ל : ומ"ש המסנן המשקה והיו בו שרצים חשוב כפירשו וכו' שם אמר רב הונא לא לישפי איניש שיכרא בצבייתא באורתא דילתא פריש לעילא מצבייתא והדר נפל לכסא והוה עובר משום השרץ השורץ על הארץ. ופרש"י שיכרא של תמרים. הוא ומצויין בהם תולעים. בצבייתא. ציבי שמסננים אותו דרך עצים וקשים דקים: באורתא. שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סובר שלא יצאתה מן השכר לקשים ותולעת המים מותרת כדאמרן וקא עבר משום שרץ השורץ על הארץ דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשים נעשית שרץ הארץ עכ"ל ונראה דדוקא במסנן על הקסמים או על הקשין הוא דאסור וכדמפרש טעמא דאיכא למיחש שמא יפרוש ואח"כ יפול אבל מסנן בבגד דליכא למיחש להכי שהרי מה שפירש בבגד משליכין אותו לחוץ וא"א לו לחזור וליפול למשקה באורתא נמי שפי ליה וש"ד ונראה שמטעם זה לא כתב הרמב"ם דלא לישפי איניש שיכרא בצבייתא באורתא משום דכיון דדוקא בצבייתא הוא דלא לישפי מאחר שהודיענו שכל שפירשו ע"י סינון אסורים ממילא יזהר האדם שלא לסנן בענין זה כיון שיכול לבא לידי איסור. והרשב"א ז"ל שכתבו הרי הזכיר בקשין וכלישנא דגמרא ורבינו שכתבו ולא הזכיר קשין איני מוצא לו טעם: ומ"ש אבל מסתמא אין לחוש שמא פירשו כל זמן שאין הוכחה בדבר כ"כ הרשב"א בת"ה על השרצים שבמים ורבינו כתבו בסוף דבריו ואכל מאי דכתב לעיל קאי בין אמים בין אשכר: כתב הרמב"ם בפ"ב המסנן את היין או את החומץ או את השכר ואכל את היבחושין או את היתושין והתולעת שסינן לוקה משום שרץ המים או משום שרץ העוף ושרץ המים נראה מדבריו שיבחושין שביין וחומץ מותרים כל זמן שלא פירשו וכ"כ הגהות מיימון בשם סמ"ג שאותם יבחושין וזבובים הקטנים הנמצאים בשכר וביין מותרים ע"כ. והיכא שעירה המשקה שבו השרצים מכלי לכלי אחר נראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשים על דפנו שבפנים שרו דכיון שלא פירשו שם אלא עם המשקה היינו רביתייהו ולא דמו לפירשה מתמרה לתמרה דאיבעיא לן ולא איפשיטא כמו שאכתוב בסמוך ואע"פ שמדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך גבי בורות נראה שאם שאב מים בכלי ופירשו לדפני הכלי אסורים איפשר דהתם שאני דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי אבל הכא דמעיקרא כלי והשתא כלי שייך שפיר למימר היינו רביתא: ב"ה כתב רבינו ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים. כתב רבינו ירוחם בנט"ו אות כ"ו לסוך התינוקות בשומן חזיר כתב הר"ר ברוך בתוספת' פסחים שאם היא סיכה של תענוג אסור ולפר"ת מותר שלא אמרינן סיכה בכלל שתיה אלא בשמן שהוא נבלע יותר בגוף :

אבל אסור לשאוב כו'. באשיר"י הטעם דחיישינן שמא פירשו מדופני הכלי ועיין מ"ש סעיף ג': מותר לערות המשקים כו'. וכ' ב"י וד"מ דהכלי השני יש לו דין הראשון דאם פירשו בו בפנים דמותר וכתב ב"י ואע"ג דהאשיר"י כ' בסעיף א' בבור דחיישינן שמא פירשו אדופני הכלי שאני התם דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי משא"כ כאן דמעיקרא והשתא בכלי עכ"ל ולענ"ד דגם שם חשש הרא"ש שמא באותה שעה שתחב הכלי להבור פירשו מהבור על גבי הכלי או אפילו בפנים קודם שנכנס המשקה שם דדוקא אחר שיש המשקה שם אין איסור אם פירשו משם לדופן בפנים אבל לא קודם לזה: תולעים הנמצאים בקמח כו'. ב"י העתיק בשם הג"ה ש"ד שיש מתירין אפי' פירשו התולעים לדופני הכד וחזרו לקמח כמו משקין דלעיל ושגגה הוא כי לשם יש תירוץ מכל אשר במים לרבות בורות כו' ששוחה ושותה מהן אבל יבחושין שבכלי אפילו פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשטא וע"כ איסור גמור הוא ושמעתי שא"מ עשה מעשה בחיטין שהתליעו להשליכן לנהר ולא למכור לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז ס"פ א"ט דאפי' הכי שרי להאכיל לעבדו ושפחתו רק שלא ישהנו זמן מרובה שלא יבא לידי תקל' כמו בביעי דספק טריפ' עכ"ל ולא נהירא לע"ד לחלק בזה בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ז נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ואין להם עסק בו ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שהוא נאכל בתוך ביתו א"א ליזהר שלא יתערב עם פת אחר כנלע"ד:

במים שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ג וכ"כ הרמב"ם והג"מ בשם סמ"ג ומביאם ב"י וכן מבואר בשאר פוסקים ופשוט הוא: אבל אסור לשאוב בכלי כו'. דדלמא פריש בדופני הכלי דדוקא על שפת הכלי הוא דלא שכיחי לפרוש אבל בדופני הכלי מבפנים שכיחי דפרשי ואסירי כיון שמתחלתן היו בבור דדוקא כשפירשו עם המשקה מכלי אל כלי הוא דשרי אף כשפירשו אח"כ בדופני הכלי השני וכמו שיתבאר בס"ג דהיינו רביתייהו להיות עם המשקה בכלי והלכך כלי שני דין כלי ראשון יש לו משא"כ הכא שהיו מתחלה בבור ולפ"ז מה שכתב אבל אסור לשאוב כו' לא קאי אלא אבורות שיחין ומערות אבל מותר לשאוב בכלי קטן מכלי גדול דאף אם יפרשו אחר כך בכלי השני מותרים ומבואר בדברי הרא"ש שם דאם שאב מן הבור אף דלא ידעינן בודאי שפירשו אסורים משום דחיישינן שמא פירשו וכן משמע להדיא באו"ה שם דלא כהעט"ז שכתב בס"ו אבל השואב מים מן הבור לכלי ופירשו לדופני הכלי אפי' מבפנים אסורים עכ"ל משמע דוקא כשידעינן בודאי שפירשו אסורים ולכן לא כתב גם כן דאסור לשאוב לכתחל' בכלי לשתות מהם והא ודאי ליתא מיהו יש ליישב קצת דבריו דמ"ש ופירשו היינו כלומר דמסתמא פירשו ועיין בס"ק י': וכן מותר כו'. ונראה דכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דפנו שבפנים שרי ול"ד לפירש מפרי לפרי בס"ד דהתם לאו היינו רביתייהו אבל הכא הואיל והוא תמיד עם המשקה היינו רביתייהו כ"כ ב"י וכתוב בבדק הבית בשם ר' ירוחם חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים עכ"ל והוא בנתיב ט"ו אות כ"ז:

השרצים הגדילים בימים ובנחלים ובמים הנובעין אסורים לכולי עלמא משום שרץ המים כדכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת כו' וכל אשר אין לו כו' לא תאכלו. אבל השרצים הגדילים בבורות של מים מכונסין שאינו דומה כלל לימים ונחלים שהרי אינן נובעין וגם אינן מושכין לכולי עלמא כל זמן שלא פירשו חוץ לבור לא מקרי שרץ כלל מכל שכן אותן שרצים שדרכן ליגדל במים או שאר משקין שבכלים שכל זמן שלא פירשו לאחורי הכלי לא מקרי שרץ כלל וכך קבלו חכמינו ז"ל מדכתיב כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכוונת הכתוב דדוקא בימים ובנחלים הוא דבעינן סנפיר וקשקשת אבל אלו הגדילים בבורות ובכלים אפילו אין להם סנפיר וקשקשת מותרים ואפילו פירשו מן המים לדופן הבור מבפנים או לדופן הכלי מבפנים מותרין דכיון דמצינו דהתיר הכתוב אותן ובודאי דרכן של שרצים לפרוש לדופן הבור מהכלי והוי כאלו ידענו בודאי שפירשו ואפילו הכי התיר הכתוב אבל אם פירשו לאחורי הכלי או מן הבור ולחוץ אסורין על כל פנים משום שרץ הארץ שהרי תיכף כשפירשו מן מקום גדילתן נקראו שרץ הארץ על כל פנים ואף על גב דיש לומר דכיון דהתירה תורה בימים בסנפיר וקשקשת ובבורות וכלים אפילו באין לו ואם כן יש לומר כשם שבסנפיר וקשקשת מותר אפילו פרשו לגמרי ה"ה בכלים ובורות דאפילו אין לו סנפיר מותר ואפילו פירש לגמרי אמנם קבלו חז"ל מדכתיב בפרשת שרץ המים ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננו דכיון שסננן הרי כבר פירשו ואסורים מה"ת והגדילין בחריצין המושכין אלא שאינם נובעין כיון שדומין בצד א' לימים ונחלים מאחר שהן מושכין ולכן יש אוסרין ויש מתירין כיון שאינן נובעין: אע"ג דהתולעים שבכלים ושבבור כ"ז שלא פירשו מותרים מה"ת מ"מ מדרבנן אסור לאכלן בפ"ע אפילו אם יכניס ראשו לבור או לכלי ויבלענו בפיו אוסר משום בל תשקצו או משום מראית עין אבל עם המשקין אפילו אם כבר פרשו לדופן הבור והכלי וחזרו ונפלו לתוך המשקה מותר לשחות ולשתות מן הבור והכלי ואינו חושש אף אם יבלע השרצים שבהם ואפילו בל תשקצו ליכא אם אינו נמאס בעיניו כיון שאינו בעין בפ"ע אבל אסור לשאוב בכלי מן הבור או בידו דכיון דשכיח דפרש בדופני הכלי מבפנים וכיון שתחילת גדילתן היה בבור מקרי פירש ואע"ג דלא ידעינן אם פריש אסור שמא פירש ודוקא מן הבור אבל מים שבכלי שנתגדל בהם תולעים מותר אפילו לשאוב בכלי דאע"ג שיפרש לאחורי הכלי השני לא מקרי פירש דזה הכל דרך גדילתן וכ"ש דמותר לערות מכלי ראשון לכלי שני וכל דין כלי ראשון יש גם בכלי ב' דאפילו פרשו על דופן הכלי השני מבפנים מותרים ואם פרשו ע"ג כלי ב' מבחץ אסורין דדוקא בשעת שאיבה לא איכפת לן אם נפרשו דכ"ז שהכלי בתוך המים הכל היינו רביתייהו משא"כ לאחר שהוציאו ופרשו מבפנים לחוץ אסורין : (ש"ך ס"ק ד' וס"ק י'). וכן חומץ שהתליע אסור לסננו כי אינם ניכרים כ"א נגד השמש וחיישינן שמא יפרוש על המסננת ויחזור לתוכו אבל בלא סינון מותר כדין מים שהתליע בתלוש (עיין בב"א סימן ל"ב) ושמעתי בבירור דאפילו יהיה בגד דק מאוד שאין בו נקב קטן בשום אופן אפ"ה תעבור ואין לו תקנה אלא שיבשל החומץ תחלה ואח"כ יסנן דכיון שהתולע מת לא תעבור בסינון :

חי) [סעיף ג'] המסנן מים או שאר משקים וכו' אין לסננו בקסמין וקשין בלילה וכו' פי' אפי' אין יודע לו תולעים במשקה זה אלא כיון שמין משקה זה דרכו להיות בו תולעים חיישינן שמא יש בו ויפול לכוס ויסבור שבכלי הב' התליע ויבא לשתותו ולכן אם עבר וסיננו בקסמין בלילה יחזור ויסננו דרך בגד תכף ומיד. פר"ת או' ה' זב"צ או' י"ד. יט) שם. שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי וכו' ר"ל שמא יפרשו התולעים ע"ג הקשים והו"ל כשרצו על הארץ הואיל ופירשו ממקום רביתן ואח"כ יחזרו לתוך הכלי ויבא לשתותן לבוש. כא) שם בהגה. וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי וכו' וכלי שני דין כלי ראשון יש לו וכשפורשין על דפנו שבפנים שרו דכיון שלא פירשו שם אלא עם המשקה היינו רביתייהו. ב"י. ש"ך סק"י. מנ"י על התו"ח כלל נ"ד או' ח' הל"פ בסעי' ג' בל"י או' ה' פר"ת או' ו' חכ"א שם או' ג' ערוך השלחן או' כ"ב. זב"צ או' ט"ז.

כבר נתבאר בסעיף ג' דתולעים שנתהוו בפירות תלושים כל זמן שלא פירשו מותרים דלא קרינן בהו שורץ על הארץ ע"ש וכן שרצים שבמים אינם אסורים אלא אותם שנתהוו בימים ובנהרות ובאגמים אבל תולעים שנתהוו במים שבכלים או בשארי משקין מותרים כל זמן שלא פירשו דהתורה לא אסרה רק בימים ובנחלים אותן שאין להם סו"ק אבל מים שעצורים בכלים או במים שבבורות ובמערות המכונסים מותרים כל זמן שלא פירשו אבל כשפירשו קרינן בהו השורץ על הארץ ולדעת הטור אפילו מים שבחריצין ונעיצין כשאינם נובעים ג"כ דינן כמים שבכלים ולדעת הרמב"ם אסורים כיון שמושכין ודומין לנהרות וחריצין מקרי ארוכין וקצרין [רש"י ס"ז.] ונעיצין מקרי רחבים כגון שעושין לביברי דגים [שם]: לפיכך שוחה אדם לתוך הבור או לתוך הכלי ושותה המים ואינו חושש לתולעים שבו וגם משום בל תשקצו ליכא שהרי אין כוונתו להתולעים אלא שממילא נכנסים לתוך פיו אמנם אם הדבר מאוס עליו ודאי דאסור משום בל תשקצו ודע דאלו הזבובים הקטנים הנופלים מאויר לתוך המים נשארים באיסורם ולא הותר רק התולעים שנתהוו מעצמן בהמים או בהיין או בהחומץ אבל הנופלים לתוכן כמו שמצוי בזמן הקיץ שנופלים זבובים ורמשים קטנים מן האויר לתוך המים או שארי משקין או לאוכלין נשארין באיסורן הקודם ולפי שיש טועים בזה ועוברים על כמה לאוין כמו שנתבאר דעל נמלה לוקה חמש לכן יש ליזהר מאד בזה וגם להזהיר את ההמון על כך:

אשר נדברנו אמש שמעלתו בחנות שלו בק"ק קאמאהרן אינו מוכר פירוש יבישים של אשתקד בימות החורף כי כיון שמימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווען וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד אלו דבריו. הנה בצדקתו ותומתו מחמיר לעצמו והדברים ראוין למי שאמרן מ"מ כיון שלא ראינו מי שחייש לזה צריכים אנו לאמשוכי נפשי' לומר הנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאי' הם ומה שאמרתי תמול פא"פ אבאר עתה במכתבי בעזה"י: תחילה אומר מ"ש כל בריה שאין בה עצם אין חי ששה חדשים אע"פ שכ"כ בפר"ח וכן בס' שאילת שלום סי' פ"ט שניהם לא דקו במ"כ כי במ"ר פ' שופטים ובירושלמי פ"ק דשבת אמתני' ולא יפלה את כליו לא נאמר כל ברי"ה אלא כל דבר שאין לו עצם אינו חי ששה חדשים ובש"ס פא"ט אמרי' כל ברי"ה שאין בו עצם אינו מתקיים יב"ח ואלו הי' מדקדקים בלשונם לק"מ ק' באר שבע מדתנן ספ"ג דגיטין נותנין לה בחזקת שהוא קיים וכן מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולק"מ כי ענין קיום הוא קיומו של הענין שאנו עוסקים בו וכשאנו עוסקים בבע"ח באדם שהניח חולה או זקן אי חיותו קיים או לא ואמרי' בחזקת שהוא קיים ר"ל חיותו קיים וכשאנו אומרים כל בריה שאין בו עצם אין בריותה מתקיימת יב"ח ע"כ הוא כעפרא דאם אינו כעפרא עדיין בריותו קיים דמת נמי בריה מיקרי אבל אי הוי אמר כל בעל חי שאין בו עצם אינו מתקיים הי' אומר אינו מתקיים ששה חדשים שאין חיותו מתקיים ששה חדשים אבל עודנו בריה הוא [ומה ששאלני על נוסח דוד המלך ישראל חי וקים בסנהדרין ביארתי יפה ואין כאן מקומו] ונבוא לנידון שלפנינו הנה הרמב"ם פ"ב ממ"א הל' ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפרשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיק' אלא אמחובר אבל לא בתלוש וכ' ה"ה הטעם משום דהוה מיעוט המצוי רצונו אפי' עינינו רואות רוב בזמנם ובמקומות ההמה שכיח הרחש אפי' ברוב החביות אבל לא ברוב הפירות ואם יבדוק כל פירי בפ"ע יהי' הרוב בלא תולע ע"כ ליכא אלא מיעוט המצוי:

דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו ט' סעיפים: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום מותר והוא שלא יהא סופו להשביח וצריך שלא ידע שסומכין עליו ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו משערינן בס' וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בס' (ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערינן הכל בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים):

On the Mixing of Forbidden Food with Permitted Food and Dissolution When a forbidden food is mixed with a permitted food of a different nature, for example, when forbidden fat is mixed with meat, the mixture must be tasted by a gentile. If the gentile says that they do not detect the flavor of the forbidden food, or if they do detect it but find it altered, the mixture is permitted, provided that the forbidden food has not subsequently improved the taste of the mixture; but the gentile must not be made aware that their opinion is needed. If there is no gentile to taste the mixture, the permitted food must be sixty times the amount of the forbidden food. The same applies to a mixture of two foods, one forbidden and one permitted, but both of the same nature, making tasting ineffective; in this case, the permitted food must be sixty times the forbidden food. GLOSS: Nowadays it is customary not to have the mixture tasted by a gentile; it suffices to evaluate if the quantity of the permitted food is sixty times that of the forbidden food.

אין מגעילין בחמי טבריא אפי' כלים שדינם ככלי שני מפני שאינה תולדות האור דכבולעו כך פולטו מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו ע"י תולדות האור: הגה מיהו אם נשתמש בו רק במי טבריה מגעילו בהן (ב"י בשם א"ח) ואין מגעילין בשום משקה רק במים מיהו בדיעבד מהני הגעלה בכל משקה (ב"י בשם א"ח) אם הגעיל הרבה כלים ביורה עד שמרוב פליטת הכלים נעשו המים כציר אין להגעיל עוד באותן מים (ר"ן פ' כל הבשר):

One may not scour in the hot-springs of Tevaria, even vessels which have the status of secondary vessels, because the heat is not born out from a fire. That which is absorbed is similarly ejected and just as [the food] is absorbed through heat born out from fire, so to it is ejected through heat born out from a fire. Rema: However, if it's usage is only in the waters of Tevaria, then it may be scoured there (Beis Yosef in the name of A"CH). One may not scour with any liquids except water, however, post-facto, scouring is achieved with all liquids (Beis Yosef in the name of A"CH). If one scours many vessels in the vat to the extent that the combined discharge from the vessels has made the water saucy, one may scour no further [vessels] with this water (Ra"n on "Kol haBasar")

כל תולעים הנמצאים בבהמה בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה אסורים והנמצאים בדגים במעיהם אסורים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים (ואפילו פירשו קצת וחזרו מותרין כי כן רביתייהו לפרוש קצת ולחזור) (הגה' שערי דורא) והא דאסרינן דוקא דמחיים אבל הגדלים בבשר אחר שחיטה או בדגים וגבינה מותרים כל זמן שלא פירשו הלכך תולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרים לדעת המתירים והוא שפירש מת ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה: הגה ונהגו להקל כסברא הראשונה (ע"פ מרדכי דפרק אלו טרפות) עוד נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן אע"פ שקופצין הנה והנה על הגבינה אבל אם פירשו לגמרי אוסרין אותן (מהרא"י ובארוך כמ"א דין י') מיהו אם נתערבו בשאר מאכל ולא יכולין להסירן משם אין אוסרין המאכל כי יש מתירין אותם בכל ענין (או"ה שם) וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ (עד"מ):

מצות עשה דמגילת אסתר ליתן מתנות לאביונים, כדכתיב: "ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים". ודין משלוח מנות יתבאר בסימן הבא. ומדכתיב "ומתנות לאביונים" לשון רבים – לכן חייב לחלק לעניים ביום הפורים, ואין פוחתין מליתן לשני עניים. ונותן לכל אחד מתנה אחת: או מעות, או מיני תבשיל, או מיני אוכלין (רמב"ם). ואין מדקדקין במעות פורים, לומר "זה ישר" ו"זה רמאי ואין צריך ליתן לו". אלא כל הפושט יד ליטול – נותנין לו, ואינן צריכין לדקדק אחריו (שם).

שמא פירשו מחיים. פי' בעודם חיים התולעים דאותם נפלו בשעת הדחה וכתוב בטור בשם הרא"ש ע"ז וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל פירוש שראוי היה לדמותן לתולעים של פירות דלעיל ונראה טעם המנהג להתיר כמו שכתב רמ"א בסמוך גבי גבינה כי יש מתירין אותם בכל ענין כו' והיינו דעת ראבי"ה במרדכי שמביא בית יוסף דכתב דאין אסור משום שרץ רק בגידולי קרקע ונמצא אפילו פירשו לגמרי מותרין וזה דלא כמו שכתוב בלבוש דטעם דמתירין בכל ענין הוא דהיינו רביתייהו דבאו"ה ודרכי משה מבואר כמו שכתבתי אלא דמ"מ הכריע באו"ה ורמ"א בגבינה לאסור בפירשו לגמרי והיינו משום מראית עין לחוד ונראה דה"ה בתולעים של בשר כן דהוה כמו בגבינה אלא שרש"ל כתב פא"ט סי' ק"ד אחר דברי ראבי"ה דלעיל דכל הבא מרוב שומן או מסרחון אין עליו שם שרץ כלל דלא הוי שרץ רק בגידולי קרקע או בעניני שתייה שדומה לשרץ המים ומ"מ דוקא בגבינה שבאים משום שומן ולא מסרחון משא"כ בבשר דאסור לאכלו אפילו דעתו יפה מ"מ אסור משום בל תשקצו עכ"ל:

(כז) ולא בשתי ידיו - דהיינו לדבק שתי ידיו כאחת וליקח בשניהם ולנפח וה"ה דמיד ליד חברתה אין נכון לדעת הרמב"ם: (כח) אין שורין וכו' - ה"ה אם יש פסולת ואוכל מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיציף למעלה כגון תבן [מ"א]: (כט) הכרשינין - הוא מאכל בהמה וה"ה תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם:

קיז) שם מים שיש בהם תולעים וכו' האסורים ע"ד שנתבאר בי"ד סי' פ"ד ר"ז או' כ"ג, ולכאורה משמע היינו הגדלים במעינות הנובעים שאסורים בשתייה משום שרץ המים אוסרין לסננן במסננת בשבת אבל הגדלים במים שבכלים ושבבורות שאינם נובעים שמותר לשתות ולשתות מהם כמביאר בי"ד שם רסי' פ"ד מותר לסננן במסננת כיון שאינם אוסרים בשתייה. אמנם לפי מ"ש שם הט"ז ס"קב והאחרונים דאם הם מאוסים עליו אסור לשחות ולשתות מהם משום בל תשקצו ה"ה דאסור לאותו אדם לסננן במסננת בשבת כיון שהם אסורים עליו ונראה דמשו"ה סתמו הפו' לאסור במסננת משום דרובא דעלמא עתה מאיסי עלייהו התולעים אף הגדלים בכלים ובבורות שאינם נובעים וכיון דמאיסי עלייהו ואסירי משום בל תשקצו ה"ה דאסור לסננן במסננת בשבת, ועיין לקמן או' ק"ך: קיח) שם מים שיש בהם תולעים וכו' עיין בנ"א כלל ט"ז או' ה' שמסתפק וכתב דיש לחלק דמיירי מתולעים כמו זבובים וכיוצא דאפי' בלא איסור הם מאוסים ומיקרי פסולת גמור משא"כ אלו התולעים קטנים הגדלים בשכר ומשקין שאלולי האיסור היו שותין אותן והראיה שהגוים שותין אותן כך אפשר שדומה לקסמין ומותר לסנן אותן במשמרת יעו"ש אמנם מסתמיות דברי הפו' משמע דפשיטא דמיירי בתולעים הגדלים במשקה ואפ"ה אסור לסננן במשמרת בשבת: קכא) שם מותר לשתותן ע"י מפה וכו' ודוקא ע"י שתיה במפה ובשעת שתיה הא לאו הכי שלא בשעת שתיה ובסודר אסור, שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד, נ"א כלל ט"ז או' ה':

ודע ✍למאן דסבר פ"א לא נעשה מומר או למאן דסובר באותה שחיטה לא נעשה מומר היה נראה לכאורה דמ"מ בעינן אחרים רואים דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ואם חשוד לשבת כ"ש לשאר עבירות ולא מהימן אמנם ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ח"י הביא בשם מהרי"ק שורש מ"ם דמומר לד"א שחיטתו כשירה אף באין אחרים רואין ועיינתי במהרי"ק וצריך לומר דמיירי בשוחט לאחרים ואין לו הנאה ממנה ומש"ה אף דקיימא לן החשוד על הדבר אין נאמן להעיד היינו של עצמו הא של אחרים נאמן ומש"ה מותר באין אחרים רואין הא כל שיש לו הנאה ממנה וודאי אף אותה שחיטה אין לו נאמנות בשל עצמו דהחשוד לחמור חשוד על הקל ועיין ש"ך אות כ' ובקי"ט אות ח"י: כתב הש"ך ז"ל דיש חילוק בין של עצמו אף בפ"א חשוד הוא לא"ד ולאחרים ואין לו הנאה ממנה פ"א נאמן ובמומר הרבה פעמים אינו נאמן אף בשל אחרים אף בלא טירחא והיכא דאיכא טירחא כמו בדיקת סכין אף מומר לשאר עבירות ולאחרים צריך בדיקת סכין. ולפ"ז רבא אמר שפיר מומר לתיאבון דוקא הא פ"א לא דמיירי בשל אחרים כן תוכן כוונת הש"ך כאן ובסי' קי"ט אות ח"י ומ"ש רמ"א הרי הוא כמומר אין מדוקדק דמומר אף בשל אחרים ואלו פ"א דווקא בשל עצמו לא מהימן לא באחרים. ומיהו קשה דהא דנאמן בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ כאן מטרח לא טרח ומה נאמנות שייך כאן ואולי יש לחלק ובסימן קי"ט אבאר בעזה"י:

דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח ובגבינה. ובו י"ז סעיפים: שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוח' ושותה מהם ואינו חושש לשרצי' שבהם אם יזדמנו לתוך פיו (אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם) (אשיר"י פא"ט וארוך כלל מ"ח וכל בו) ואם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורים ומסתמא אין לחוש שמא פירשו אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים: הגדלים במים שבחריצין ונעיצים (פי' חריצים ארוכים וקצרים. נעיצים רחבים כגון אותם שעושים לביברי דגים. רש"י) שהם מושכים ואינם נובעים יש אוסרים ויש מתירים: המסנן מים או שאר משקים והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים אף על פי שחזרו לתוכו אסורים שכבר פירשו לפיכך משקה שדרך ליגדל בו תולעים וכיוצא בהן אין לסננו בקסמים וקשים בלילה שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי ויבא לשתותן: הגה אבל מותר לסננן דרך בגד או מסננת שהרי לא יוכלו ליפול דרך שם אל תוך המשקה וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי הואיל והם תמיד עם המשקים היינו רביתייהו (בית יוסף):

דין שרצים הנמצאים במים בפירות בקמח ובגבינה. ובו י"ז סעיפים: שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוח' ושותה מהם ואינו חושש לשרצי' שבהם אם יזדמנו לתוך פיו (אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם) (אשיר"י פא"ט וארוך כלל מ"ח וכל בו) ואם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורים ומסתמא אין לחוש שמא פירשו אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים מותרים: המסנן מים או שאר משקים והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים אף על פי שחזרו לתוכו אסורים שכבר פירשו לפיכך משקה שדרך ליגדל בו תולעים וכיוצא בהן אין לסננו בקסמים וקשים בלילה שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי ויבא לשתותן: הגה אבל מותר לסננן דרך בגד או מסננת שהרי לא יוכלו ליפול דרך שם אל תוך המשקה וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי הואיל והם תמיד עם המשקים היינו רביתייהו (בית יוסף):

כבר נתבאר בסעיף ג' דתולעים שנתהוו בפירות תלושים כל זמן שלא פירשו מותרים דלא קרינן בהו שורץ על הארץ ע"ש וכן שרצים שבמים אינם אסורים אלא אותם שנתהוו בימים ובנהרות ובאגמים אבל תולעים שנתהוו במים שבכלים או בשארי משקין מותרים כל זמן שלא פירשו דהתורה לא אסרה רק בימים ובנחלים אותן שאין להם סו"ק אבל מים שעצורים בכלים או במים שבבורות ובמערות המכונסים מותרים כל זמן שלא פירשו אבל כשפירשו קרינן בהו השורץ על הארץ ולדעת הטור אפילו מים שבחריצין ונעיצין כשאינם נובעים ג"כ דינן כמים שבכלים ולדעת הרמב"ם אסורים כיון שמושכין ודומין לנהרות וחריצין מקרי ארוכין וקצרין [רש"י ס"ז.] ונעיצין מקרי רחבים כגון שעושין לביברי דגים [שם]: לפיכך שוחה אדם לתוך הבור או לתוך הכלי ושותה המים ואינו חושש לתולעים שבו וגם משום בל תשקצו ליכא שהרי אין כוונתו להתולעים אלא שממילא נכנסים לתוך פיו אמנם אם הדבר מאוס עליו ודאי דאסור משום בל תשקצו ודע דאלו הזבובים הקטנים הנופלים מאויר לתוך המים נשארים באיסורם ולא הותר רק התולעים שנתהוו מעצמן בהמים או בהיין או בהחומץ אבל הנופלים לתוכן כמו שמצוי בזמן הקיץ שנופלים זבובים ורמשים קטנים מן האויר לתוך המים או שארי משקין או לאוכלין נשארין באיסורן הקודם ולפי שיש טועים בזה ועוברים על כמה לאוין כמו שנתבאר דעל נמלה לוקה חמש לכן יש ליזהר מאד בזה וגם להזהיר את ההמון על כך: ולכן יש ליזהר מאד בקיץ באותם ששותים מן הנהרות ומן האגמים ומבארות ומעיינות שאינם עמוקים דע"י החמימות נתהוו שם כמו זבובים קטנים ותולעים קטנים ויש ליזהר לסנן המים במסננת דקה מן הדקה וכן בקיץ במי גשמים מתערבים בהם זבובים קטנים הפורחים באויר ויש ליזהר שלא לשתותם קודם הסינון במסננת דקה מן הדקה או ע"י בגד כדרך שאנו מסננים המים בפסח מפני חשש תערובת חמץ אבל בבארות ומעיינות עמוקים אין הרחש מצוי בהם:

מים שיש בהם תולעים מותר לשתותן על ידי מפה בשבת דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה אבל אם בשעת שתייה מעכב את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר:

16. Water with worms may be drunk through a cloth on Shabbos because Borer and Meshamer only apply when separating prior to eating or drinking, but while actually drinking it is permitted to block the refuse from entering one’s mouth because it is not similar to the Melacha at all.

א) [סעיף א'] שרצים הגדלים במים שבכלים וכו' וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש בסעי' ג' ש"ך סק"א. פר"ח או' א' הל"פ בסעי' א' כריתי או' א' שפ"ד או' א' חכ"א כלל ל"ח או' ב' בי"צ ח"א בעמ"ז או' א' מק"מ או' א' ערוך השלחן או' י"ט זב"צ או' א' ועיין לקמן או' קס"א כמה מלקיות חייב על כל תולע יעו"ש. ה) שם. לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש וכו' וליכא הכא משום בל תשקצו כיון שאינו בולע בעין אלא בתוך המים שהוא שותה. ב"ח בקו"א. ש"ך סק"ג. לה"פ או' א' חכ"א כלל ל"ח או ג' ודוקא שאין מאוסין עליו אבל אם מאוסין עליו אסור משום בל תשקצו. ט"ז סק"ב. והיינו אף דלכ"ע לא מאיס אי מאיס לדידיה אסור כמ"ש באו' שאח"ז. ט) שם הגה. אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם. דילמא פירש בדופני מנא. ב"י בשם הרא"ש. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ד. ומבואר בדברי הרא"ש שם דאם שאב מן הבור אף דלא ידעינן בודאי שפירשו (בדופני מנא) אסורים משום דחיישינן שמא פירשו. ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י סוף או' ד' מנ"י על התו"ח כלל נ"ג או' ג' וכתב ודלא כלבוש. פר"ת או' א' בל"י או' ב' שפ"ד או' ד' חכ"א כלל ל"ח או' ג' מק"מ או' ד' זב"צ או' ו'.

קטז) [סעיף טז'] מים שיש בהם תולעים וכו'. ואעפ"י שאמרנו למעלה שמשקין שיש בהן קשין וקסמין מותר לסננן ואין זה בורר היינו משום שאפשר לשתותן ע"י הדחק בעוד הקשין והקסמין בתוכן והיה יכול לסנן המשקה בדרך שתייה בין שיניו לפיכך מותר לסננן במסננת אבל מים שיש בהם תולעים שאינו יכול לשתותן בלא סינון שאסור לשתותן ולסננן דרך שיניו שמא יבלע אחד מהם שאסור משום שרץ אסור לסננם במסננת, לבוש: קיז) שם מים שיש בהם תולעים וכו' האסורים ע"ד שנתבאר בי"ד סי' פ"ד ר"ז או' כ"ג, ולכאורה משמע היינו הגדלים במעינות הנובעים שאסורים בשתייה משום שרץ המים אוסרין לסננן במסננת בשבת אבל הגדלים במים שבכלים ושבבורות שאינם נובעים שמותר לשתות ולשתות מהם כמביאר בי"ד שם רסי' פ"ד מותר לסננן במסננת כיון שאינם אוסרים בשתייה. אמנם לפי מ"ש שם הט"ז ס"קב והאחרונים דאם הם מאוסים עליו אסור לשחות ולשתות מהם משום בל תשקצו ה"ה דאסור לאותו אדם לסננן במסננת בשבת כיון שהם אסורים עליו ונראה דמשו"ה סתמו הפו' לאסור במסננת משום דרובא דעלמא עתה מאיסי עלייהו התולעים אף הגדלים בכלים ובבורות שאינם נובעים וכיון דמאיסי עלייהו ואסירי משום בל תשקצו ה"ה דאסור לסננן במסננת בשבת, ועיין לקמן או' ק"ך: קיח) שם מים שיש בהם תולעים וכו' עיין בנ"א כלל ט"ז או' ה' שמסתפק וכתב דיש לחלק דמיירי מתולעים כמו זבובים וכיוצא דאפי' בלא איסור הם מאוסים ומיקרי פסולת גמור משא"כ אלו התולעים קטנים הגדלים בשכר ומשקין שאלולי האיסור היו שותין אותן והראיה שהגוים שותין אותן כך אפשר שדומה לקסמין ומותר לסנן אותן במשמרת יעו"ש אמנם מסתמיות דברי הפו' משמע דפשיטא דמיירי בתולעים הגדלים במשקה ואפ"ה אסור לסננן במשמרת בשבת:

קטו) פה ירושת"ו מצויים תולעים במים שבבורות וטועים רבים בזה במה שקונים פת מהעכו"ם והדבר ידוע שלשו אותו במים שיש בהם תולעים בלא סינון דאהך מנקיותא לא קפדי ואין להתיר מטעם רביתייהו שהרי אלו המים שואבים אותם מן הבור ויש לחוש שפירשו בדלי או בדופני הכלי שהם מונחים לשם ועוד שעל הרוב עומדים בבית ימים הרבה. ולפ"ז אם יש עיר שיש תולעים במים כמו ירושת"ו הפת של עכו"ם אסור.

כבר נתבאר בסעיף ג' דתולעים שנתהוו בפירות תלושים כל זמן שלא פירשו מותרים דלא קרינן בהו שורץ על הארץ ע"ש וכן שרצים שבמים אינם אסורים אלא אותם שנתהוו בימים ובנהרות ובאגמים אבל תולעים שנתהוו במים שבכלים או בשארי משקין מותרים כל זמן שלא פירשו דהתורה לא אסרה רק בימים ובנחלים אותן שאין להם סו"ק אבל מים שעצורים בכלים או במים שבבורות ובמערות המכונסים מותרים כל זמן שלא פירשו אבל כשפירשו קרינן בהו השורץ על הארץ ולדעת הטור אפילו מים שבחריצין ונעיצין כשאינם נובעים ג"כ דינן כמים שבכלים ולדעת הרמב"ם אסורים כיון שמושכין ודומין לנהרות וחריצין מקרי ארוכין וקצרין [רש"י ס"ז.] ונעיצין מקרי רחבים כגון שעושין לביברי דגים [שם]: לפיכך שוחה אדם לתוך הבור או לתוך הכלי ושותה המים ואינו חושש לתולעים שבו וגם משום בל תשקצו ליכא שהרי אין כוונתו להתולעים אלא שממילא נכנסים לתוך פיו אמנם אם הדבר מאוס עליו ודאי דאסור משום בל תשקצו ודע דאלו הזבובים הקטנים הנופלים מאויר לתוך המים נשארים באיסורם ולא הותר רק התולעים שנתהוו מעצמן בהמים או בהיין או בהחומץ אבל הנופלים לתוכן כמו שמצוי בזמן הקיץ שנופלים זבובים ורמשים קטנים מן האויר לתוך המים או שארי משקין או לאוכלין נשארין באיסורן הקודם ולפי שיש טועים בזה ועוברים על כמה לאוין כמו שנתבאר דעל נמלה לוקה חמש לכן יש ליזהר מאד בזה וגם להזהיר את ההמון על כך:

במים שבכלים. וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ג וכ"כ הרמב"ם והג"מ בשם סמ"ג ומביאם ב"י וכן מבואר בשאר פוסקים ופשוט הוא: ושבבורות שיחין כו'. פירש"י והר"ן פ' שור שנגח (דף נ' ע"ב) בור עגול שיח ארוכות וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקירוי ויש לה פה חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינם מקורים נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה. ונראה דכאן לענין שרצים לא נפקא לן מידי בהא אלא דאסורא דחריצים הוא שהן מושכים כמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף ב' כלומר שהמים שבהם יש להם מוצא ובא משא"כ בבורות וכדאית' ס"פ א"ט מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצים ונעיצים שאין עצורים ככלים ופירש"י והר"ן שהן עצורים שאין להם מוצא ובא וכ"מ להדיא בת"ה הקצר סוף דף כ"ה כמ"ש ע"ש:

א) [סעיף א'] שרצים הגדלים במים שבכלים וכו' וה"ה בשאר משקים שבכלים וכמ"ש בסעי' ג' ש"ך סק"א. פר"ח או' א' הל"פ בסעי' א' כריתי או' א' שפ"ד או' א' חכ"א כלל ל"ח או' ב' בי"צ ח"א בעמ"ז או' א' מק"מ או' א' ערוך השלחן או' י"ט זב"צ או' א' ועיין לקמן או' קס"א כמה מלקיות חייב על כל תולע יעו"ש. כד) חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פירשו ומותרים. ב"י בבד"ה בשם רי"ו. ש"ך. סק"י. פר"ח או' ט' בל"י או' ה' זב"צ או' י"ח. כה) והא דאמרינן דמחומץ לתבשיל מותר י"א דאין חשש כלל בחומץ שיש בו תולעים לבשלו עם בשר ודגים או לערבו במיני ירקות ולפתן אפי' חי דלמאי נחוש לה שמא יפרוש לאוכל או לדופני הכלי מבפנים לא מיבעיא כ"ז שהמשקה טופח דודאי מותר אלא אפי' אם יתייבש לגמרי המאכל כיון דאין איסורו אלא משום בל תשקצו מדרבנן זה לא שייך אלא כשרואה את התולע באוכל אבל אלו התולעים שבחומץ שלא נראה כלל אין כאן משום בל תשקצו. בינת אדם באו"ה סי' ל"ד סוף או' מ"ט. מיהו הפר"ח או ט' כתב דאם פירש מן המאכל לחוץ אף בדופני הכלי מבפנים אסור דלאו היינו רביתיה. כריתי או' ו' מחב"ר או' ח' ד"ה ועוד. והפר"ת או' ו' כתב דמ"ש רי"ו חומץ שהתליע ועירה ממנו לתוך התבשיל שרי דהיינו רביתיה מיירי בתבשיל לח כמשקה ולבי מקפיד להתיר גם בזה ומה גם לדעת האו"ה מסתברא דהוי שורץ ואסור ולהיות הדבר ספק דאו' אין להקל בכל זה עכ"ל.

ואינו חושש כו' אם יזדמנו. באו"ה כתב ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה כתב רמב"ם סוף הלכות רוצח דאסור משום בל תשקצו וכן כתב רש"ל בסעיף ט"ז לקמן: אבל אסור לשאוב כו'. באשיר"י הטעם דחיישינן שמא פירשו מדופני הכלי ועיין מ"ש סעיף ג': מותר לערות המשקים כו'. וכ' ב"י וד"מ דהכלי השני יש לו דין הראשון דאם פירשו בו בפנים דמותר וכתב ב"י ואע"ג דהאשיר"י כ' בסעיף א' בבור דחיישינן שמא פירשו אדופני הכלי שאני התם דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי משא"כ כאן דמעיקרא והשתא בכלי עכ"ל ולענ"ד דגם שם חשש הרא"ש שמא באותה שעה שתחב הכלי להבור פירשו מהבור על גבי הכלי או אפילו בפנים קודם שנכנס המשקה שם דדוקא אחר שיש המשקה שם אין איסור אם פירשו משם לדופן בפנים אבל לא קודם לזה:

שרצים וכו' בור עגול שיח ארוכה וקצרה. מערה מרובעת ומכוסה בקירוי אלא שיש לה פה: חריצים רחבים ומרובעים כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוחה נעיצים קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה עיין פרק הפרה (סוף דף נ') וכתב הרא"ש דוקא שוחה ושותה אבל אסור לשאוב משם בכלי ולשתות דחיישינן שמא יפרשו לדופני הכלי ואסור דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי אבל במריק מכלי לכלי אפי' יפרשו לדופני כלי שני מבפנים היינו רביתייהו דמעיקרא כלי והשתא נמי כלי: והא דשרינן דוקא וכו' שם אמר רב הונא לא לשפי איניש שיכרא בצביתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא והוי עבר משום שהע"ה ופריך א"ה במנא נמי דילמא פריש לדפנא והדר נפל למנא ומשני התם היינו רביתיה דיש להקשות דמאי פריך דילמא דוקא במסנן בלילה דאיכא רגלים לדבר דפירש והדר נפיל כמו שהוא הרגילות וא"ת דקס"ד דלרב הונא כל היכא דאי פריש אסור חיישי' לדילמא פריש א"כ מאי משני היינו רביתייהו אכתי ניחוש דילמא פריש אדופני דמנא מאבראי והדר לגו חביתא דמאבראי לאו היינו רביתייהו. וצ"ל דודאי למאי דקא ס"ד דאפי' פריש מבפנים אסור קפריך ליחוש לדילמא פריש דשכיח טובא דרחשי התולעים בדופני הכלי בפנים וחוזרין למשקה ודמיא למסנן בלילה דשכיחא דיחזרו ויפלו למשקה מן המסננת אבל למאי דמשני דמבפנים היינו רביתייהו תו לא חיישינן לדילמא פריש מאבראי וחזרו דמילתא דלא שכיחא היא ולא דמי למסנן בלילה דשכיחא דיחזרו למשקה מן המסננת: המסנן וכו' מימרא דרב הונא שהבאתי ופירש רש"י בצבייתא ציבי שמסננים אותו דרך עצים וקשים דקים והבין ב"י דדוקא דרך עצים וקשים וקשיא ליה על רבינו שלא הזכיר קשים ולפע"ד דלאו דוקא עצים וקשים אלא ה"ה מסננת כנפה קטנה שיש בה נקבים דקים שאפשר שהרחש יחזור ויפול דרך נקבי המסננת נמי אסור ולכן כתב רבינו בסתם המסנן המשקה וכדרך שמסנן המשקה במסננת שיש בה נקבים קאמר והכי מוכח להדיא מדקאמר ליה רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן דהוצרך להביא ראי' דמה שפירשה התולעת קצת על המסננת אע"פ שמיד חזרה ונפלה למשקה נעשית שרץ הארץ דמדאיצטריך קרא ליבחושין שסיננן אי איתא דמירי בשפירשו לגמרי מן המסננת הא פשיטא היא דהוי שרץ הארץ כשאר שרצים אלא בע"כ דאיצטריך קרא להיכא שחזרה מיד לאחר שהלכה קצת על המסננת אלמא דשכיחא היא שתחזור מן המסננת לכלי מדאיצטריך קרא להכי ולפיכך כתב רבינו דאין לסנן בלילה והמסננת דאית בה נקבים קטנים קאמר כדפרישית אבל במסנן דרך בגד שאין בו נקבים כלל משמע שאין לחוש שיחזרו ויפלו בכלי אפילו מסנן בלילה מיהו בש"ד כתב דאם סינן דרך מטלית שנשארו למעלה וחזרו לשם אסורים ולא מיירי במסנן בלילה אלא מסנן ביום וידעינן דחזרו למשקה וק"ל:

אין מוללין מלילות אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו. הגה ואע"פ שמפרק האוכל מתוך השבלים הואיל ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול שרי ויש מחמירין [מרדכי ור"ן פ"ק דיו"ט] ולכן אסור לפרוק האגוזים לוזים או אגוזים גדולים מתוך קליפתן הירוקה (מהרי"ל) וטוב להחמיר מאחר דיכול לאכלן כן בלא פירוק: אין שורין את הכרשינין (פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז) דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת דהוה ליה כבורר אבל נותנן בכברה אע"פ שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה:

6. It is forbidden to separate through rubbing, yet one may rub with a modification; a small quantity with the tips of one’s fingers. RAMA: Even though one is separating the food from the stalks; but since it is done in a backhanded manner in order to eat it, it is permitted. Yet there are those who are stringent [Mordechai; Ra"n] and therefore it is forbidden to shell almonds or big nuts from their green shells (Mahar"il). It is correct to be stringent because it is possible to eat without shelling. 8. It is forbidden to soak Karshinim i.e. to soak them with water in order to remove the refuse. It is also forbidden to rub the Karshinim with one’s hand (when already in the water) to remove the peel because it is akin to borer. However one is permitted to place them inside a sieve even though the refuse slips out between the slits in the sieve.

איתא בירושלמי דכלל גדול: ההן דשחק תומא, כלומר מי ששוחק את השום, כד מיפרך ברישא משום דש, כד מברר בקליפייתא משום בורר וכו'. ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: שלוקח הרבה שומים ושוחקן ביחד, ועל ידי זה נופלים הראשים מהם, ורק הקליפות של כל השומים מתערבים עם השומים ובורר מהם הקליפות מהאוכל, ולכן חייב על הראשים משום דש, והיינו מפרק שהיא תולדה דדש. וכשבורר מהשומים כל הקליפות - חייב משום בורר. אבל מי שקולף כל שום לבדו וחותך הראש וקולף הקליפה, כמו שעושים בבצלים - אין בזה לא דישה ולא ברירה, כמו שאנו עושים מעשים בכל שבת שקולפים בצלים ושומים אחד אחד, כמו שאוכלים אגוזים ושקדים, שבכל אגוז זורקים הקליפה, וזהו דרך אכילתן. ורבינו הב"י הביא ירושלמי זה בסוף סימן שכ"א בספרו הגדול וזה לשונו: "וכתבו סמ"ג וסמ"ק והתרומה דאפילו הכי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר, דההיא דירושלמי בקולף להניח וכו'. ורבינו ירוחם כתב שמה שאסר בירושלמי להסיר קליפתו דוקא כדי לשחקו, אבל אם מסיר הקליפה כדי לאכלו כך – מותר, וכן הדין בבצלים קטנים. ורבינו פרץ כתב דווקא מעט מעט, אבל לקלוף קיבוץ גדול יחד - נראה כבורר ואסור" עכ"ל רבינו ירוחם ע"ש. ועל פי זה כתב שם רבינו הרמ"א: "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי, ועיין לעיל סימן שי"ט עכ"ל. ולכאורה משמע מדבריהם דלקלוף שומים ובצלים הרבה - הוי בורר ואסור אם אינו אוכל לאלתר. ולבד שאינו מובן מה שייך ברירה בזה, הוא כנגד גמרא מפורשת בביצה (י"ג:) במקלף שעורים, דרב ורבי חייא מקלפי להו דביתהו כסי כסי ע"ש, ומה לי קילוף שעורים או קילוף בצלים ושומים. ועוד דזה שייך למפרק, כמו שפירש רש"י שם, ולא לבורר. ולכן נראה לי דהכי פירושו: ואין כונתם כשקולפם ומניח הקליפות בפני עצמם, אלא קולפם והקליפות מעורבות בהם, כמו שפרשנו בהירושלמי, ובזה שפיר שייך בורר. ולזה קאמרי דלאכול מיד – מותר, והיינו או לברר האוכל ולאכול, או אפילו ליטול הפסולת מותר לדעת התוספות והטור שכתבנו בסעיף ט"ז כשהאוכל מרובה ע"ש. ורבינו ירוחם מתיר אף שלא לאלתר, דהירושלמי מיירא בקולף כדי לשחקו, ובה קשה הברירה. אבל כדי לאכלו כך - לא מתערב, ואין בזה ברירה. והרב רבינו פרץ אוסר בקיבוץ גדול, וזהו הכל כשמעורבין יחד, וגם כוונת רבינו הרמ"א כן כשמעורבין יחד, אף על פי שלא כתב מפורש כן, ואם לא כן לא שייך בזה ברירה. (והארכתי בזה לפי שדרך בנות ישראל שמטמינים הרגלים על יום השבת שחרית, ויש שמניחים זה על סעודה שלישית, וקולפים לשם כמה בצלים ושומים, ובעל מ"ב הרעיש על זה, ולכן יצאנו ללמד זכות דכדין עבדי ודו"ק)

(כב) ויש מחמירין - דס"ל דדוקא לרכך השבלים מותר ע"י שינוי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים אף ע"י שינוי אסור אף שדעתו לאכול לאלתר מפני שנראה כדש אבל כשנתפרק הדגן מן השבלים מע"ש מותר לקלפו לכו"ע דאין זה בכלל מפרק כלל ואפי' לקלוף הרבה מותר כדאיתא בגמרא וכ"ז כשדעתו לאכול לאלתר כדאיתא לקמן בסוף סימן שכ"א עי"ש. ולרכך תפוח קשה אפשר דמותר אפי' בלי שינוי [פמ"ג]: (כג) ולכן אסור וכו' - היינו אפי' ע"י שינוי דבלי שינוי לכו"ע אסור: (כד) קליפתן הירוקה - דזה דמי כמתוך השבלין אבל לכו"ע מותר לשבר הקליפה הקשה ולקלוף גם הקליפה הדקה שעל האגוז גופא וכדלקמן בסוף סימן שכ"א. לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן משמע מדברי הפמ"ג בסימן זה שיש ליזהר לברור האוכל מתוך הקליפות ולא להיפוך ואפי' כשדעתו לאכול מיד ומשום בורר אבל לקמן בסימן תק"י הביא המ"א בשם הים של שלמה דדבר זה שקולף הקליפה מהן בכלל תיקונא אוכלא הוא ולא שייך ברירה בזה ואף שהקשה עליו המ"א כבר יישבו בספר אליה רבה והביאו הפמ"ג שם דכיון שדעתו לאכול מיד שרי:

טו) שם בהגה ולכן מותר לברור הירק וכו' ודוקא אוכל מתוך הפסולת ואפי' אין העלין הללו פסול' גמור שראויים לאכילה ע"י הדחק אסור לברור הפסולת. מ"א סק"ג, תו"ש או' ו' ר"ז או' ד' ח"א כלל ט"ז או' ד' ומה שנהגו לחתוך המעופש ודאי לכ"ע אינו אלא כקליפת תפוחים וכהסרת עצם המחטין דקין מן הדגים דשרי סמוך לאכילתו ואפי' לקרוע הנייר הנדבק בעוגות מתירין מה"ט בשעת אכילה, ס' מאורי אור בחלק באר שבע דף פ"ט ע"א א"ח או' ב' וכ"כ המש"ז או' ג' ועיין לקמן או' י"ט: טז) שם בהגה ולכן מותר לברור הירק וכו' וצריך ליזהר שלא לברור עד לאחר יציאת בהכ"נ שיהא סמוך לסעודה ממש ואז מותר לברור כל מה שצריך לאכול ממנו באותה סעודה. ר"ז שם: יט) שם בהגה מן העלין המעופשין וכו' באופן ברירה זו יש חילוק דאם הם עלין מופרדין יבור לו הטובים ויניח המעופשים דאם יעשה בהיפך הו"ל בורר פסולת מתוך האוכל דאסור אפי' ביד ואפי' לאלתר אבל אם הם קלחים כגון חזרת שהעלים מבחוץ הם המעופשים אז יסיר מוצא המעופשות דהו"ל כמסיר הקליפה לאכול התוך. הרב מהרי"ל ואלי בהגהות כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' א' והיינו ברוצה לאכול לאלתר כמ"ש לעיל או' ט"ו:

עבאה"ט ועפר"ח סק"ו שכ' דהא דשרי בגידלו בכלי ופירשו מבפנים דוקא כשחזר התולע למשקה אח"כ אבל אם הוא עומד ע"ג דופני הכלי מבפנים אף לשחות ולטלו בפה משם אסור עיי"ש וכדברים אלו כ' גם הפרי תואר סק"ג ועי' בכנה"ג ב"י אות ג' ועי' בס' שלחנו של אברהם אות א' מ"ש בזה והביא ראיות להתיר דכל שלא פירש מחוץ לכלי רק על דופני הכלי מבפנים שרי היכא דליכא משום בל תשקצו עיי"ש ועי' במ"ז סק"ד מ"ש בזה וכתב דלדעת הרמב"ם בפירש לדופני הכלי אף שלא חזרה למשקה שרי מ"מ לענין אם רשאי ליטלו לתוך פיו מע"ג דופני הכלי י"ל דחמור כיון שנטלו בפיו מדופני הכלי הוי פירש לתוך פיו ואסור אבל כששותה עם המים לא מקרי פירש עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות א' מה שהאריך בדברי הפר"ח והפרמ"ג בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בחגורת שמואל סק"ח שכ' לחלק בזה בין אם התולעים חיים או מתים דהא דבעינן חזרו ונפלו לתוך המים היינו אם בא לאכלן כך חיים דזה אסור משום בל תשקצו אבל כשהן מתים מותר לאכלן אף אם לא חזרו ונפלו לתוך המים ודלא כהפר"ח שכתב בסתמא דמשמע דאף כשהן מתים אסור דז"א עיי"ש ועי' בבינת אדם שער או"ה אות ל"ד שהרחיב הדיבור בזה והעלה בכמה ראיות דאף שלא חזר אח"כ למשקה מותר לאכול התולע מן התורה רק שלא יטלנה בידו ויאכל דאז הוי פירש ממש אבל אם שוחה לתוך הבור ואוכל התולע אין בו איסור דאורייתא כל זמן שלא פירש לחוץ אף שהתולע הוא בעין בפ"ע ורק מדרבנן אסור משום בל תשקצו או משום מראית עין עיי"ש ומבואר מדבריו דאף כשהן חיין וקיימים מותר מה"ת. וכן אף שהם מתים אסור מדרבנן ועי' ובשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' ס"ו מ"ש בזה (ועי' בדברינו להלן ס"ק ק"צ):

יש אוסרים. עבאה"ט ועפר"ח סק"ז שפסק לדינא כהיש מתירין עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"מ מלובלין סי' צ"ה ובשלחן גבוה סק"ז אבל בכנה"ג בהגהות ב"י אות א' ובפרי תואר סק"ד ובשפ"ד סק"ב וס"ק ח' ובמנח"י כלל נ"ג סק"ב פסקו דהעיקר לדינא כהיש אוסרין דלדידן אין נ"מ בכל זה אלא כל שזוחלין אע"פ שאינם נובעים יש לאסור התולעים שבתוכן עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה שם לדינא וכ' דלפ"ז יש לאסור אפי' אותן היאורים דקווי וקיימי ואין זוחלין מפני שנפלו לשם מימי חריצין ונעיצין שכבר נאסרו בו הרחשים וכ' שם עוד דאפשר י"ל דכל הני יאורים שמימיהם מושכים מפני פעולת הרוח שפועל בהם נאסרו. ומיהו נ"ל דבעינן שלא יראה להם סוף באופן דנראה כעין נחל אבל כל שעומד ורואה כל סביביו אפשר להקל כיון דבלא"ה יש מקילין בחריצין ונעיצין שאינם נובעים עכ"ד ועי' באורח מישור ס"ק א':

במים. עבאה"ט מ"ש דה"ה בשאר משקים ועי' במ"ז סק"א שכ' פי' דגם בשאר משקים יש חילוק בין פירשו ללא פירשו אבל הקשה על זה דלהי"א דלקמן סעי' ט"ז שמתירין בתולעים שבגבינה אף אם פירשו י"ל דגם בשאר משקין שרי אף אם פירשו וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' מזה בס' בן אברהם על דיני ספיקות סי' נ' וע' בס' צמח צדק החדש ס"ק מ"ו מ"ש לתרץ זה דלא דמי לתולעים שבגבינה כלל ולא קשה מידי והדין דין אמת עיי"ש ועי' מזה בשו"ת חסד לאברהם הספרדי חיו"ד סי' ו' באריכות:

איברא כי בגוף הדין הנה בשו"ת הרמ"ז סי' ב' פסק דאם פירשו התולעים שבחומץ אל המאכל הוי כמו פירשו לארץ כיון שפירש ממקום גדילתו ואסור מה"ת עיי"ש ועי' בפרי תואר סק"ו שכ' לחלק בין מאכל יבש ובין מאכל לח דכשהי' בהחומץ תבשיל יבש כגון בשר או ירק אסור דחיישינן דלמא השריץ התולע ע"ג אותה דבר יבש אבל כשהי' בהחומץ מאכל לח אין להחמיר. אמנם בעיקר הדין של הרי"ו סיים שהוא מפקפק אם יש להתיר גם בהי' בקדירה תבשיל לח ומה גם לדעת האו"ה שמחמיר בכ"מ בזה מסתבר דהוי הדבר עכ"פ ספק דאורייתא ואין להקל בכל זה עיי"ש וכ"כ בכו"פ סק"ו דאם הי' אוכל בקדירה יש להחמיר ע"כ יש לזהר בתבשיל של חומץ עם מאכל שיש בו תולעים כי אולי יפרשו מהאוכל חוץ לאכול עיי"ש אמנם במ"ז ס"ק ה' הביא ראיה דכל שיש משקה אף שפירש ע"ג האוכל וחזר למשקה שרי דהיינו רביתייהו וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בבינת אדם שם אות ל"ד שכ' כן בהחלט להקל בזה דכמו דקיי"ל לעיל בסעי' הקודם בתולעים שבמים דבפירש בדופני הקדרה הוי רביתייהו וכשר ה"נ אף שפירש חוץ להחומץ על המאכל שבקדירה שרי דמ"ש המאכל מהכלי ומ"ש מים מהחומץ עיי"ש: והנה ראיתי בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו לחולין (בדף פ"ח ע"א מהס') שכ' דאותן התולעים שבחומץ שהם קטנים מאד עד שאין נראין רק בכלי הבטה אין לחוש להו כלל דהם מיניה קא רבו וליכא בהו חשש פריש דלעולם אותו משהו חומץ שסביבו הוא קיומו המעט מזעיר לחות הוא רב בערך קטנותו של התולע וכמעט רגע שמתייבש הוא מת וא"א לרחוש אבל אותן הנראין גם בלא כלי הבטה איכא חשש פרוש גם בקטנים מאד ואפי' בבישול ולישה ואף שהוא שכיח שנתרסקו ושוב אינה בריה מ"מ עדיין נשאר הרבה שלימים עיי"ש איברא כי בגוף דבריו שהקיל בחומץ משום שאינו נראה כ"א ע"י כלי הבטה עי' בס' הברית מאמר ו' פרק ג' שכ' שיש לדעת דכל חומץ יין וחומץ שכר או באר משקים הוא מלא תולעים קטנים ודקים מאד אשר יתנועעו וירוצו אנה ואנה כדגי הים ורואין אותם נגד השמש על שפת הצנצנת גם בלתי הכלי הזכוכית המגדל את הראות כי כן הוא בטבע כל חומץ ובכן לא יועיל לסנן אותו (ע"ל ס"ק ל"ג) ומה"ט כתב שאם יתן החומץ על איזה מאכל ה"ז פירש ואסור משום שרץ השורץ על הארץ לכן אין לאכול שום חומץ עד שיבשל אותו מתחלה שימותו התולעים ואח"כ מועיל הסינון עיי"ש הנך רואה עדות החכם בעל ס' הברית שהעיד שרואין התולעים שבחומץ גם בלא כלי המגדל הראות וגם בהם יש חשש פרוש ודלא כהרב מאורי אור הנזכר:

עש"ך מ"ש דאין להקל משום ספק נימוח ועי' בחמודי דניאל הלכות תערובות הא' אות ט"ו בעובדא שבשלו גרויפי"ן שיש בהם מילבי"ן הרבה בקדירה ולקחו כף והגיסו את הקדירה ואח"כ תחבו את הכף הזה לקדירה אחרת עם תבשיל ולא' קינחו את הכף קודם שתחבו בקדירה השניה והתבשיל שבקדירה עם הגרויפי"ן היתה רכה הרבה שהיה בה מים רבים וכתב שם וז"ל לכאורה יש להתיר דהוי ס"ס שמא נימוח בקדירה האסורה ושמא לא נדבק בכף כלום וכו' אבל במאכל עב (היינו שלא היה מים בגרופי"ן) יש להחמיר דודאי נדבק המאכל בכף וכיון שיש הרבה מילבי"ן קרוב לודאי שיש מילבי"ן בכף נמי וצריך עיון עוד בדין זה עכ"ל: אמנם לענין עיקר הדין אם יש לעשות ספק שמא נימוח ע"י הבישול עט"ז ס"ק י"ז במעשה דחג השבועות שכתב דהוי ספק אולי נימוחו בהתנור מחמת חום האש עיי"ש ועבש"ך ס"ק ל"ג מ"ש מתשו' מהר"מ מלובלין ור"ל כי בסי' כ"ז שם נשאל ע"ד השכר הנעשה מכישות שנודע שהכישות מותלע וכתב להתיר מטעם דבודאי נימוחו התולעים ע"י הגסה ובישול הכישות וגם יש לצרף עוד סניפין עיי"ש ועי' בפר"ח ס"ק ל"ג שהשיג על הט"ז הנזכר כי ע"י חום התנור לא נימוח התולע ומסתבר שפיר למימר שנימוח מחמת עריכה ולישה אבל באמת גם ע"ז אין לסמוך וגם הביא דברי המהר"ם מלובלין הנזכר וכ' שהמהר"ם לא כתב זה רק לסניף אבל על זה לבד לומר שנימוח אין לסמוך עיי"ש ועי' במ"ז ס"ק י"א מ"ש בזה וכתב דגם הט"ז מודה דספק נימוח ע"י האפיה לא הוי ספק גמור עיי"ש ועי' בס' ברכת מים (להרב מהרי"מ מיוחס ז"ל) מ"ש בדברי הט"ז והפר"ח הנזכר וכתב דהעיקר לדינא כדעת הפר"ח כי עמד על נסיון בזה שבישל מים שהיה בהם תולעים והרתיחו הרבה מאוד ונתבשלו רובא ואח"כ ראה התולעים בצביונם ובקומתם שלא נימוחו כלל עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק מ"ה שכתב ג"כ לדינא דאין לתלות שנמוחו ע"י האפיה שאין בה רוטב וכתב דבדידיה הוי עובדא בהיותו אוכל פת הנלקח מן השוק שטחין פניו בביצה וכו' ומצא בתוכו תולעת א' בדמותו ובצלמו וזרק אותו עד נטילת מקום מהפת ואוכל את השאר כדין כל איסור והיתר שנוגעין זה בזה בחם בלא רוטב וכו' אך אם יש להסתפק שנימוח בלישה ע"י דחיקת הקטיפה זה הוי ספק עיי"ש ועי' בפר"ח ס"ק כ"א שכ' להיפך דדוקא ע"י שנאפה בתנור אש יש סברא לומר שנימוח ומתמעט ומקלי קלי מתום התנור אבל ע"י הלישה והעריכה אין לתלות כלל שנימוח כי לצד דקותו של התולע אפשר שיעמוד שלם ואם נמצא בתוך התבשיל ג' תולעים אע"פ שהגיסו הקדירה לא חשיב נימוח לספק כלל עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת הב"ח החדשות סי' כ"ג שכתב דנימוח הוי ספק ואף שלא נאפה עדיין ועודה עיסה הוי ספק מעליא שמא נימוחה בשעת עריכת ועשיית העיסה ובצירוף ספק שמא לא פירשה שרי עיי"ש והביאו הגרעק"א ז"ל עיי"ש ועי' בחידושי הרז"ה ע"ד הט"ז סק"ח שכ' דשמא נימוח שפיר הוי ספק השקול ומה"ט כתב שיש להורות בקמח שהתליע שאפו ממנו פת דשרי דיש ס"ס שמא לא פירשו ואת"ל פירשו שמא נימוח בשעת אפי' אך כתב דאין להתיר זה אלא אם מכרו הקמח לעכו"ם אבל אם ישראל אפה הפת בשוגג יש לאסור דלא הוי ס"ס מעליא כיון דלא נודעו הב' ספיקות יחד דהספק האחד שמא פירש נודע מקודם ואח"כ נודע הס' הב' שמא נימוח עיי"ש ומבואר מדבריו דאם היה ספק אחר בצירוף הספק דנימוח שנודע ביחד כם הספק דנימוח הוי שפיר ס"ס דהספק דנימוח הוי ספק השקול ומהני וכן ראיתי בס' ברך משה בקונטרס זכרון לראשונים בעובדא ששאבו מים מנהר ששכיחים בו תולעים וסיננו אותם במסננת ואפי בהם פת ותבשיל ושוב חזרו לשאוב מים וסיננו באותה המסננת עצמה ונמצאו תולעים במים ובדקו המסננת ומצאו בה נקב ויש לחוש שמא בשעה שסינט בה המים בראשונה היתה נקיבה ועברו התולעים גם בראשונה דרך הנקב ההוא והורה להתיר הפת והתבשיל משום דהוי ס"ס ספק אם בפעם האחד לא היתה נקובה ואת"ל שהיתה נקובה שמא נימוחו התולעים ונתבטלו עיי"ש וכדברים אלו כתב ג"כ בס' יד דוד בהגהות הטור אות כ"ה עיי"ש ועי' במה שהאריך בזה בשו"ת שארית הפליטה (הנספח לתשו' מעט מים) סי' טו"ב ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד ס' קנ"ד מה שהאריך בזה באמצע התשו' ובמ"ש בזה לדינא ועי' בשו"ת פאת נגב חיו"ד סי' ט' ועי' בס' צמח צדק החדש בסוף סי' זה מ"ש בזה וכ' דהפרי תואר שהחמיר בזה מיירי בנמצא ג' תולעים שלימים בתוך התבשיל דאז לא חשיב נימוח ספק השקול כיון שאנו רואין שאלו הג' לא נימוחו והוי ספק גרוע אבל אם אלו הג' שנמצאו לא היה בתוך התבשיל אזי הוי ספק נימוחו ספק השקול וכתב שם בעובדא דידיה שחתכו קרוי"ט בסכין שקורין האקמעססע"ר ואח"כ נמצא על העלים שנשארו שלא נחתכו ולא נדוכו ג' תולעים דיש להקל דבזה הוי נימוח ספק טוב מאחר שמחתכין הקרויט בההאקמטססע"ר וממעכין אותו מקודם ואח"כ דכין אותו בעץ ה"ז בכלל ספק הרגיל דעדיף מספק השקול דבמה שמצאו התולעים בהעלים שלא נידוכו ולא נחתכו לא נגרע כח הספק של אותן העלים שכבר נחתכו ונידוכו כיון דהוי ספק הנוטה יותר שנחתכו התולעים ונידוכו ויש להקל עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת שב יעקב חלק א' סי' כ"ח בעובדא כזו שמצאו תולעים במלח שמלחו בו כרוב ורצה השואל להתיר מטעם ס"ס שמא באותו מלח שמלחו בו הכרוב לא היה בו תולעים ואת"ל שהיה בו תולעים שמא נימוחו כאשר כתשו את הכרוב והשיב דספק זה לומר שנימוח ע"י הכתישה אני חוכך אם זה נחשב לספק אם לא כשהתולעים הם גדולים משא"כ בקטנים עיי"ש ועי' בישועות יעקב סק"ה שהעלה דבכ"מ אין לסמוך אספק דשמא נימוח אא"כ יש לתלות שנימוח כ"כ ע"ד שנתמעך ונתערב כ"כ בההיתר עד שנהפך האיסור להיתר כהא דעכבר שנעשה שכר או חומץ דלקמן סי' ק"ד אבל היכא דאף אם נתלה שנימוח מ"מ אינו נהפך להיתר ממש רק נתחלק ונתפרר לחלקים קטנים ועדיין היא תולעת אסיר בעצם מצד עצמו בזה כ"ע מודים דאין להקל משום דבכה"ג דאף שנתלה שנתרסק מ"מ הרי עדיין יש כאן גוף התולע אמרינן דלא בטיל דשמא יש אדם אחד בעולם שיכול להכיר התולע ע"י טורח גדול ולהסירו מן ההיתר ולא צריכין לבא בזה לטעם דבריה לא בטלה דבכה"ג לכ"ע לא בטל התולע והביא ראיות לזה עיי"ש וע' בס' בן אברהם על דיני ספיקות סי' נ' אות ב' במים שנתנוהו בתבשיל ואח"כ מצאו בהמים הנשארים ג' תולעים אם אלו המים היה מי מעיין או בורות נובעים וכן מי נחלים בודאי התבשיל אסור וגם אם אלו המים הם מי בור שאינו נובע ושאב בדלי גם כן התבשיל אסיר כשמצאו שלשה תולעים במים הנשארים כיון שאין כאן רק ספק א' שמא נימוח בתבשיל ובספק א' אין מתירין אך אם לש בו את הפת שיש כאן עריכה ולישה שיש ב' ספיקות שמא נימוח בלישה ועריכה ואת"ל לא נימוח בעריכה ולישה ספק שמא נימוח ע"י האפיה כמ"ש הט"ז ס"ק י"ז וכו' אך אם אלו המים המתולעים עיקר תליעתם נעשה בכלי כגון שסנן מים בכלי גדול ונשתהו שם המים והתליעו או שסינן המים על מים אחרים שהי' שם בכלי מקודם ולא השגיח ולאחר שעה מצא המים מתולעים אמרינן כיון דעיקר תליעתם נעשה בכלי אע"ג שנתן אח"כ בכלי אחר מן אותן המים כיון שאותן התולעים משרי שרי אין להחמיר עיי"ש באריכות ועיי"ש עוד שכתב דאם מצאו תולעים בכלי ונסתפקו אם מתחלה כשנתן המים בכלי סינן אותו כדת או שנתהוה עתה התולעים ונתן ממנו בתבשיל שיש ג"כ להתיר מטעם ס"ס ספק אם אלו התולעים אסורים כלל דשמא נתהוה בכלי ולא פירשו ושמא נימוחו בתבשיל ועיי"ש עוד בבן אברהם באות כ"ג שכ' בדבר הרקיקין שעוש

פירשו. עט"ז וע' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"ס שנשאל בדבר התולעים הנמצאים במים ואי אפשר להסירם גם ע"י סינון מחמת קטנן ויש חשש כיון שדרכם לפרוש לדופן הבור הו"ל פירש וכ' דכיון שכן דרכם לפרוש ולחזור לתוך הבור לא חשיב פירש כיון שגם לשעת פרישתן דעתם לחזור לתוך הבור עיי"ש:

עבאה"ט מ"ש מהש"ך דלא הוי אלא ספיקא שמא פירשו ונ"מ אי איכא עוד ספק כגון שמצאן מתים בתוך המשקה דשמא לא פירש ואף את"ל פירש שמא פירש מתה דהוי בעיא דלא איפשטא הוי ס"ס. ועי' בבינת אדם שער או"ה אות ל' שכ' דהכל הוא לפי הענין אם הוא מוחזק בתולעים יש להחמיר אך אם לא אתחזק שם תולעים כ"כ אז נחשב לספק וכ' דאף כשלא אתחזק בתולעים דהוי ספק דמקילין בצירוף עוד ספק כנ"ל אין להקל אלא דוקא אם אינו מרגיש בפיו שום תולע ואינו רואה שום תולע בעיניו אבל כשמרגיש ורואה התולע ודאי אסור דאז לא הוי רק ספק א' עיי"ש. אמנם בגוף הדין שכ' דשמא פירשו הוי ס' ובצירוף עוד ספק הוי ס"ס ומותר ע' בס' ערוגות הבושם אות ג' דשדי בזה נרגא ע"פ הנודע דבכל מקום אתי קראי לודאי ולא לספק וכמ"ש החוו"ד להלן סי' ק"י ושאר אחרונים א"כ ה"נ הרי כל ההיתר דמתירין אם לא פירש אתי מקרא דכל אשר במים תאכלו וא"כ בע"כ דהקרא לא היתר אלא אם ידעינן בודאי שלא פירש אבל בספק אם פירש אסור מה"ת כמו ודאי וסיים בצ"ע.

עבאה"ט מ"ש מהט"ז דלא כהב"ח שרצה להתיר המילבי"ן קטנים שבקמח וכו' ועי' בהגהות צבי לצדיק שכתב להקל במילבי"ן קטנים דדוקא בבינונים שייך להחמיר שיש לחוש שמא הם בכלל גדולים ויש לחוש שמא פירשו לדופני הכלי משא"כ בקטנים מאוד דהוי ס"ס אין להחמיר ויש לסמוך על הב"ח וכתב דאם כי אין להורות להתיר לגמרי כנגד דעת הט"ז דמי יבחין כולי האי בין קטנים מאוד לבינונים אבל לענין למכור לעכו"ם יש להורות כהב"ח לחלק בכך עיי"ש אמנם יעוין במ"ז סק"ח שכתב דאין להורות כהב"ח בזה אלא שיש להחמיר בכ"מ אף בהפ"מ וכן הלכה ואין לשנות עיי"ש ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה וכתב דאם כי דברי הב"ח המה רק כדברי נביאות דמאין לנו לחלק בכך ולומר דהקטנים אין דרכם להיות נפרשים אמנם בצירוף סניפים מכמה צדדי קולא אפשר לסמוך על דברי הב"ח בזה עיי"ש ועי' בשו"ת פאת נגב חיו"ד סי' ט' מ"ש לדינא בזה עיי"ש ועי' בפת"ש להלן סי' ק' ק"א ובדברינו שם (ס"ק ד') איברא כי כן ראיתי בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו לחולין (בדף פ"ח ע"א מהספר) שכתב סברה לחלק בין המילבי"ן קטנים מאוד כנ"ל ובין שאינם קטנים כ"כ דאותן שהם קטנים מאד שהם בתוך הקמח שאינן נראין רק ע"י כלי הבטה המגדל הראות אין חשש כיון דמניה קא רבו ואין חשש רק שמא פירשו ובהם גם אם פירשו אין שש דלעולם יש משהו קמח סביביו ולפי ערך קטנותו כמה משהו קמח כל דהו שמדבק בו הוא מסבבו אם כן לא נאסר מעולם שהוא תמיד מסובב בקמח עיי"ש: ומ"ש הפת"ש מתשובת שיבת ציון הנה זה לשין הרב שיבת ציון שם ולי נראה שאין כאן סתירה דבסעיף ד' מביא המחבר בתולעים אשר הם בתוך הפרי בזה לא חיישינן שמא פירש שתולעת שיושב בפירות אשר שם ביתו אין דרכו לנוד ולפרוש ממקומו כי אנו רואים שדרכו של תולעת הוא בטבעי מכובדי התנועה ואינו זז ממקומו כי שם ביתו ופרנסתו ואף מיני תולעים אשר נשתנים מהתולעים ונעשו זבובים עם כנפים אינם יוצאים ממקומם עד שיגיע זמנם לרחף ואז פורחין ואינן חוזרין עוד כמו שידוע לחכמי הטבע ממיני שמעטערצינ"ג שיושבים בתוך הנרתק שלהם עד שמגיע זמנם לרחף ושוב אינם חוזרים למקומם משא"כ בסעיף ה' בתולעים שנמצא בקמח שמיירי במילבי"ן כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד בשם הרא"ש ועינינו רואות שמילבי"ן הם מקלי התנועה ודרכם לרוץ אנה ואנה וטבעם לנוד במהירות בזה שפיר פסק דחיישינן שמא פירש ממקום למקום כי טבעם להרחיק נדוד ולשוב למיני אוכלים אשר מתפרנסים מהם ובזה עולים כהוגן כל פסקי המחבר בלי סתירה וגם אין לדמות זה לתולעים הנמצאים בתוך המשקים אשר ג"כ אין דרכם לצאת חוצה מעצמם עכ"ל ועי' בס' צמח צדק החדש ס"ק כ' מ"ש ע"ד השיבת ציון בזה ודעתו להקל גם במילבי"ן שבקמח דלא חיישינן שמא פירש לחוץ עיי"ש ועי' בחכמת אדם כלל ל"ח סוף סעיף ט' שכתב דהמילבי"ן הנמצאים במיני גרויפי"ן ופירות יבשות לעולם חיישינן שפירשו עכ"פ מפרי לפירי ואסורים עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):

שהוחזק בתולעים. עבאה"ט מ"ש מהט"ז והפר"ח ועי' בס' בריכות המים הספרדי שלמד מדברי הפר"ח הנזכר בעובדא שלקחו חלב מן העכו"ם וסננו החלב ומצאו תולעים הרבה בבגד המסננת לאלפים ושלחו אחר היהודי הלוקח תמיד החלב מהעכו"ם ושאלו את פיו מהיכן נתהוו התולעים הללו והעיד כי הוא ראה בכל יום שהעכו"ם משימים מעט מים בהכלי שהם חולבים לתוכה החלב מהעזים וכו' ובשלו באותו חלב כמה בעלי בתים ואסר כל התבשילין משום שהוחזק החלב בתולעים עיי"ש ועי' בס' בן אברהם שם אות י"ז שהביאו וכ' שאין הנידון דומה לדינו של הט"ז והפר"ח שנמצא תולעים בהקמח כנזכר דבקמח שאני כיון שכל הקונים שלקחו מהמוכר הקמח שהיה כל הקמח מעורב מתחלה וכל הקונים לקחו מקמח א' וכיון שמצאו בו תולעים הוחזק כל הקמח של המוכר לתולעים משא"כ הכא בחלב כיון שהעכו"ם הוא שופך תמיד החלב מהכלי וחוזר וחולב מעז אחר וכן הוא עושה בכל עז ועז שמוכר וחוזר וחולב ומוכר להרבה בני אדם וא"כ אף שראה זה הישראל שקנה ממנו שעשה כן אצל חליבה אחת שהי' מערב מים בהחבא שלא יראה הלוקח מ"מ אפשר שאחד לקח מהמעורב במים ואחד לקח בלי תערובות מים כיון שהוא עושה בגניבה מן הלוקחים כל א' יכול לומר שלא מצאה ידו לערב מים בשלו ואף את"ל שגם בשלו ערב לו המים מ"מ עדיין יש ספק שמא ממים אחרים לקח שאותן שהי' בהם תולעים ספו תמו ואלו מים אחרים שאין בהם תולעים ואף את"ל שערב ממים הללו בכל החלב מ"מ עדיין יש לדין להתיר שהרי אפשר שהתולעים נתהוו בהמים שיש לו להעכו"ם בכלי ולא פירשו חוץ לכלי ואפי' שהוריקו המים מכלי אל כלי ומב' לג' כולם דין כלי ראשון יש להם ומותרין וכמש"ל ריש סי' זה ועיי"ש בזה וסיים שלא כתב כל זה רק בדרך מו"מ של הלכה אבל לא למעשה עיי"ש:

בדיעבד, ליקח מים שלנו בכלי נחושת. והנה י"ל דלא מצינו בשום מקום דמתיר אף אם לנו כל הלילה בכלי נחושת זה, אלא שלכתחילה אסור לשאוב (ליקח) בכלי נחושת ובדיעבד התירו זה, אבל בדין הלינה לא קא מיירי. ומ"ש בשו"ע אדה"ז (שם סוסי"ט) דמותר אפילו נשתהו המים בתוכו ימים רבים - י"ל דהיינו בלא לילות, ולא ביאר זה בפירוש כיון דאינו שייך לדין מים שלנו אלא להל' שמירת הגוף, וכמו שלא ביאר בהל' פסח שלכתחילה לא ילונו בכל כלי מתכות - ודוחק קצת. ואולי אפ"ל דל' הש"ס הוא השותה משקין מזוגין וכו', וכיון שהוא ענין סגולי, ולא טבע

הגדלים במים וכו'. איזהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים. והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים כללו של דבר כל שאינו כצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן רמב"ם שם הלכה י"ב ועי' מזה במנחת חינוך מצוה קס"ד:

לשאוב בכלי עבאה"ט ומ"ש מהש"ך דה"ה ליקח מים ביד אסור ר"ל דלא תימא דוקא במנא כיון שאין נראה כ"כ יש חשש שמא פירש לדופני המנא ואין רואה משא"כ ביד ולזה קמ"ל דגם ביד יש לחוש שמא פירש קצת ע"ג היד ואין רואה. (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ב) ועי' בדברי שאול ויוסף דעת ריש סי' זה שהקשה ע"ד הש"ך הנזכר מקרא שופטים ז' ויורד העם אל המים וכו' ויהיה מספר המלקקים בידם אל פיהם ואיך שרי וכתב דצ"ל שראו בידים שלא היו שם תולעים עיי"ש ומבואר מזה דאפי' בשותה מים מנהר שמוחזק בתולעים בידו או בכלי אם רואה בהמים שבידו או שבכלי שאין בו שום תולע מותר לשתותו בלא סינון אך זה פשוט לפענ"ד דאין כל המקומות שוין ואין כל אדם שוה בזה דדוקא אם לא הוחזקו שם בתולעים קטנים או עכ"פ באדם שחוש הראות שלו חזק שגם אם היה תולע קטנה היה רואה אותה אבל בלא"ה אין להקל וה"פ:

ולשתות מהם. וכן צריך לזהר שהמים הידועים ומוחזקין שיש בהם תולעים אסור לשרות בו בשר או להדיח בו דבר מאכל בלא סינון כיון דהתולעים נדבקין במאכל. חכמת אדם שם סעי' ו':

שהוחזק בתולעים. עי' בשו"ת שדה הארץ חלק ג' ביו"ד סי' ד' דבנמצא בבור ג' תולעים הוחזקו כל המים שבבור בתולעים ואסור לשתותו בלא סינון עיי"ש ועי' בס' בן אברהם סי' נ' אות ב' (בדף מ"ח ע"ב) שהביא מנהג הרבנים הגדולים שבמקומו שכמה פעמים נמצא ב' תולעים בכד שמלאו מן הבור והבור הוא מוחזק בתולעים ולוקחים בכלי קטן מן הכד ונותנין לתבשיל ואין אוסרין התבשיל דכיון שלא מצאו ג' תולעים בהכד רק ב' לא הי' ודאי שהמים שבכד הוחזקו בתולעים דאע"פ שהמים שבבור הוחזקו בתולעים מ"מ אין בהכרח שיעלו התולעים בהכד בשאיבה וכיון שאין אנו דנין כעת על המים שבבור רק על המים שבכד כל זמן שלא נמצא בהמים שבכד ג' תולעים לא הוחזקו המים הזה לתולעים אמנם לדינא סיים שאין לומר כן תמיד להקל בזה כי יש חילוק בזה בזמנים בין תחלת הקוץ לסופו שבסוף הקיץ כיון שמוצאין תולעים בכל פעם ששואבין יש להחמיר ולאסור התבשיל עיי"ש:

בפה עיר סקווירא נהר מים (רכי') [זכים] ונמצא לפעמים בהמים השאובים בדלי אחת או שתים אחר השקפה (ג') כמין תולעים או זבובים קטנים מאד משייטים אנה ואנה מלמטה למעלה בתוך המים הנ"ל אפילו אחר הסינון אפילו על מטלית עבה לא להועיל (וחכם אחד דעתו להתיר אפילו בלא סינון להשתמש לכתחלה מטעם שנולד האיסור בתערובות ולא נוחה בזה דעתי השפל כי אפשר הם נולדים מהקרקע של הנהר או מאויר בא להמים וקשה להתיר מספק דרבנן שבריה לא בטלה כי הוא פסיק רישיה וכו' רק אפשר לדעתי הוא מזרע של דגים הנולדים קטנים מאד ובנהר דפה לא נמצא אפילו פעם אחד דגים טמאים רק דגים טהורים קטנים וגדולים ועוד אם אפשר לדון בזה אי אפשר ולא מתכוין כמבואר בהרמב"ם פרק י"ד ה' מ"א וש"ע י"ד קמ"ב לענין ע"ג ואם לחמם מקודם המים ואפילו אם לסנן הרבה מים הנצרכים לבית לכל דבר נקרא אי אפשר כמו שמבואר בתוספות פסחים (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לא: דדבר שיש בו טרחא יתירה נק' לא אפשר וכו' ובפרט המים ליו"ט פסח אשר משתמשים בדוחק ג' מי בארות ולרוב נמצאים לחם חמוץ או תבואה חמוצים כמעט אין י"ט פסח שלא יהי' מכשולות הלב מחמוץ) עכ"ל השאלה: נראה הבריות ותולעים שנמצא בנהר ודאי אסורים לדברי הכל דהא ס"פ א"ט מבואר דרק מים שבבורות שיחין ומערות שהם מכונסים ככלים התיר הכתוב התולעים שבהם וע' בש"ע סי' פ"ד ס"ב ואף להיש מתירין בחריצין ונעיצין היינו כשאין נובעין משא"כ הנהר ודאי אסור התולעים והזבובים שבו וא"כ י"ל להתנהג כמ"ש הבל"י סי' פ"ד סק"ה בענין חומץ שגם אחר הסינון נמצאים התולעים פסק לבשל החומץ תחלה ואח"כ לסנן החומץ דרך בגד עב וכמ"כ אפשר לסנן בלא בישול דרך בגד עב של גיוואנט עב דאז ודאי א"א שיצאו התולעים דרך הבגד (ע"כ מצאנו):

וְאִם בּוֹרֵר הָאֹכֶל בְּיָדוֹ כְּדֵי לֶאֱכוֹל לְאַלְתַּר — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁנְּטִילַת הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת כְּדֵי לְאָכְלוֹ מִיָּד אֵין זֶה מֵעֵין מְלָאכָה כְּלָל, שֶׁדֶּרֶךְ אֲכִילָה כָּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לֶאֱכוֹל הַכֹּל הָאֹכֶל עִם הַפְּסֹלֶת, וְלֹא אֲסָרַתּוּ תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹתוֹ בַּכְּלִי הַמְיֻחָד לְכָךְ, דְּהַיְנוּ נָפָה וּכְבָרָה. אֲבָל נְטִילַת הַפְּסֹלֶת אֵין זוֹ דֶּרֶךְ אֲכִילָה, אֶלָּא דֶּרֶךְ תִקּוּן הָאֹכֶל שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַאֲכִילָה — הֲרֵי זוֹ מְלָאכָה גְמוּרָה. וּלְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ אִם הָאֹכֶל מְרֻבֶּה עַל הַפְּסֹלֶת, וְיֵשׁ טֹרַח יוֹתֵר בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל, אַף עַל פִּי כֵן לֹא יִבְרוֹר הַפְּסֹלֶת אֲפִלּוּ כְּדֵי לֶאֱכוֹל לְאַלְתַּר:

תולעים קטנים מאד הנמצאים במים ובפירות, ונראים נגד השמש בעין חדה ובריאה, אסורים באכילה. [באופן שאין התולעים גדלים במים, או שפירשו לכלי] . ולפיכך צריך לסנן היטב מים אלה, ולהסיר התולעים על ידי סינון של בגד עב. אבל אם אינם נראים כנגד השמש בעין בוחנת, אלא רק על-ידי מיקרוסקופ, אין בהם איסור כלל, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב' עמוד קצג. יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' כא אות ז. יחוה דעת חלק ו' סימן מז עמוד רנב]

שרצים קטנים הגדלים במים שבכלים, או בבורות שאינם נובעים, מותרים, אף על פי שאין להם סנפיר וקשקשת. ולפיכך מותר לשתות מים אלה ואינו חושש לשרצים שבהם אם יזדמנו לתוך פיו. אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם. ואם פירשו ממקום גידולן, כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ, אף על פי שחזרו לתוך המים אסורים. [שם קפז]

"You shall not make yourselves detestable with any swarming thing that swarms and you shall not defile yourselves with them…" (Leviticus 11:43). [The Torah] included in this negative commandment things that swarm on the ground, winged swarming things and things that swarm in the water. What are things that swarm in the water? Those small creatures such as worms and leeches that are in the water and exceedingly large creatures that are animals of the sea.

שרץ המים אינו דוקא בתולעים שבמים, אלא גם בתולעים שבשאר משקין. [שם עמ' קפה]

מותר לעשות מיץ מפירות שמוחזק להיות בהם תולעים אפי' אם אי אפשר לבודקם ולבררם מבלי שישאר בהם תולעים. ובלבד שיסנן את המשקה באופן שלא יהיה בו תולעים. [איסור והיתר כרך ב' עמוד רסג]

קליפות פרי שרגילים לאכול עם הפרי, כמו קליפת תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחשבות כחלק בלתי נפרד מהפרי, ולכן גם מי שאוכלן לבדן, מברך עליהן את ברכת הפרי. על קליפות מלפפונים 'האדמה', ועל קליפות תפוחים ואגסים 'העץ'. אבל על קליפות שאין רגילים לאכול, כמו קליפות תפוזים, אם המתיקו אותן על ידי סוכר או שוקולד, מברכים 'שהכל', שהואיל ורגילים לזורקן, אינן נחשבות חלק מהפרי (משנה ברורה רב, לט).

במִלחיות רבות מניחים בנוסף למלח גם גרגירי אורז, כדי שיספגו את הלחות וימנעו את המלח מלהתגבש. ואף שחורי המִלחייה קטנים, ורק המלח יוצא דרכם, מותר להשתמש בה בשבת, מפני שאין היא נחשבת כלי שנועד לברירה אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראייה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במִלחייה. (ע"ע בהלכה ח לעניין מקלף, ובהלכה יג לעניין כף מחוררת וברירה ע"י מצקת, ובהערה 15 לגבי כלי לזיתים, ובהלכה יד לגבי תיון).

קלחי תירס: לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל, לחתוך את גרעיני התירס מהקלח ולשוטפם כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים. אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, כיוון שאדם רגיל אינו רואה אותם, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח. עלי בצל ירוק וכרתי: לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו. ולפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה ס"מ ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזורקו, שבאזור זה החשש גדול יותר, ואת שאר העלים לפרק ולהשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלא לחתוך כל עלה לשניים. בתות שדה ישנן לעיתים אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס, ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם. אולם לפי כללי ההלכה, כיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרותם במים עם חומר ממוסס ולשוטפם היטב. וכך יש לעשות גם בפטל ובתות עץ.