Mussarמוסר

Self-Deception in Spiritual Stringency

These sources address the dangers of adopting stringent religious practices without genuine readiness or proper self-awareness. They warn against mistaking external piety for authentic spiritual development, and emphasize the importance of honest self-examination, balanced progression, and community engagement over self-imposed extremism.

אַל־תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה

15 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The core warning the sheet surfaces is Shlomo HaMelech's own caution, "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" — do not be righteous overmuch (Kohelet 7:16) — which Mesillat Yesharim 13:17 reads as distinguishing the genuine Separation the Torah commands from a foolish, self-destructive Separation that denies the body even what is essential, afflicting itself with sufferings Hashem never asked for.

Sotah 22b:2-4 catalogues precisely this danger in practice: among the seven types of "perushim" who erode the world are the one who postures as righteous for personal gain and the one whose righteousness is performative rather than rooted, showing that false piety is not merely an abstract risk but a recognized communal failure mode.

Mesillat Yesharim 15:9 gives the corrective method: a person acquiring Separation must not leap to the furthest extreme all at once, since that will not succeed, but must move gradually, bit by bit, until the new practice becomes second nature — directly addressing the danger of taking on chumros one is not yet ready for.

Mishneh Torah, Human Dispositions 1:4 frames the straight path itself as the balanced middle measure in every trait, equally distant from both extremes, which implicitly cautions against veering toward an extreme of stringency as much as toward laxity.

Pirkei Avot 2:4 has Hillel teach not to trust in oneself until the day of death, a direct warning against the self-assurance that one has already attained the level of a yarei shamayim or baal nefesh, and Mishlei 16:2 adds that all of a man's ways are pure in his own eyes while it is Hashem who weighs the spirit — naming exactly the self-deception at the root of premature chumra.

Pirkei Avot 3:17 warns that one whose wisdom exceeds his deeds is like a tree with many branches and few roots, uprooted by the first wind — a caution against building an edifice of stringency on a personality not yet rooted enough to bear it.

Nefesh HaChayim, Chapters 1:3 intensifies this by warning a person to be very careful lest his mind become haughty from his own service of the Creator, noting that even Hillel the Elder, famed for his humility, was punished with a forgotten halacha the one time a hint of self-satisfaction touched his heart — underscoring how dangerous it is to regard oneself as already a baal nefesh.

Kevatzim MiKtav Yad Kodsho, Volume 2 4:13 addresses the flip side: one who senses he needs great divine illumination and much mussar study should not abandon that burden to live like the ordinary masses, since the greater a person's potential, the greater his yetzer hara, meaning the question of readiness cuts both ways — toward false humility as well as false grandiosity.

Ein Aya, Berakhot 3:46 teaches that even one who has reached great levels of Torah, wisdom, and purity of heart must not conclude that he may now be lax in small, careful actions, since even a small lack can spoil a lofty portion — a reminder that true yirat shamayim expresses itself in consistent small care rather than in dramatic stringencies taken on before their time.

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 27:3 diagnoses the sadness of a person who grieves that he has not reached the level of a tzaddik as itself a form of conceit, since he fails to recognize his true place as a benoni, and Tanya, Part I; Likkutei Amarim 30:7-9 teaches that a person's service must be weighed and measured according to his actual place and rank, not according to an aspiration beyond it.

Berakhot 28b:8-10 shows that even Rabban Yochanan ben Zakkai wept on his deathbed in fear of the heavenly judgment, uncertain which of two paths awaited him, modeling the humility of never assuming one's own standing is secure — the opposite of confidently labeling oneself a yarei shamayim.

Sha'arei Teshuvah 3:13 discusses entering lifnim mishurat hadin as a weighty obligation whose measure depends entirely on the details of each case, bearing on how one must calibrate going beyond the letter of the law rather than assuming it applies uniformly to oneself.

Source 1 · Tanach
Verified

Ecclesiastes 7:16

קהלת ז׳:ט״ז

Ecclesiastes 7:16

“Do not be excessively righteous” cautions against a form of religiosity that becomes unbalanced or presumptuous. The verse is a central source for discussing self-imposed stringency without proper proportion.

אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃

Be not righteous overmuch; nor make thyself overwise: why shouldst thou destroy thyself?

Edition: Miqra according to the Masorah · The Koren Jerusalem Bible — License: CC-BY-NC ↗

Source 2 · Tanach
Verified

Proverbs 16:2

משלי ט״ז:ב׳

Proverbs 16:2

The verse warns that a person’s ways may appear pure in his own eyes, while God examines the inner motives. It is a direct foundation for examining whether apparent stringency reflects genuine avodat Hashem or self-deception.

כׇּֽל־דַּרְכֵי־אִ֭ישׁ זַ֣ךְ בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן רוּח֣וֹת יְהֹוָֽה׃

All the ways of a man are clean in his own eyes; but the Lord weighs the spirits.

Edition: Miqra according to the Masorah · The Koren Jerusalem Bible — License: CC-BY-NC ↗

Source 3 · Chazal
Verified

Sotah 22b

סוטה כ״ב ב — ד"ה וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין וְכוּ׳

Sotah 22b:2-4

Chazal criticize the “pious fool” (chasid shoteh), including someone whose supposed piety leads him to act wrongly or fail to help when he should. The passage sharply distinguishes authentic piety from unwise or performative stringency.

וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, שִׁבְעָה פְּרוּשִׁין הֵן: פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי, פָּרוּשׁ נִקְפִּי, פָּרוּשׁ קִיזַּאי, פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא, פָּרוּשׁ ״מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה״, פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי — זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה שְׁכֶם. פָּרוּשׁ נִקְפִּי — זֶה הַמְנַקֵּיף אֶת רַגְלָיו. פָּרוּשׁ קִיזַּאי — אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זֶה הַמַּקִּיז דָּם לַכְּתָלִים. פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא — אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דִּמְשַׁפַּע כִּי מְדוּכְיָא. פָּרוּשׁ ״מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה״. הָא מְעַלְּיוּתָא הִיא! אֶלָּא דְּאָמַר ״מָה חוֹבָתִי תּוּ וְאֶעֱשֶׂנָּה״.

§ It states in the mishna: And those who injure themselves out of false abstinence [perushin] are people who erode the world. The Sages taught: There are seven pseudo-righteous people who erode the world: The righteous of Shechem, the self-flagellating righteous, the bloodletting righteous, the pestle-like righteous, the righteous who say: Tell me what my obligation is and I will perform it, those who are righteous due to love, and those who are righteous due to fear. The Gemara explains: The righteous of Shechem [shikhmi]; this is one who performs actions comparable to the action of the people of Shechem, who agreed to circumcise themselves for personal gain (see Genesis, chapter 34); so too, he behaves righteously only in order to be honored. The self-flagellating righteous; this is one who injures his feet, as he walks slowly, dragging his feet on the ground in an attempt to appear humble, and injures his feet in the process. The bloodletting righteous; Rav Naḥman bar Yitzḥak says that this is one who lets blood by banging his head against the walls because he walks with his eyes shut, ostensibly out of modesty. The pestle-like righteous; Rabba bar Sheila says that this is one who walks bent over like the pestle of a mortar. With regard to the righteous one who says: Tell me what my obligation is and I will perform it, the Gemara asks: Isn’t this virtuous behavior, as he desires to be aware of his obligations? Rather, this is referring to one who says: Tell me what further obligations are incumbent upon me and I will perform them, indicating that he fulfills all of his mitzvot perfectly and therefore seeks additional obligations.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 4 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 2:4

משנה אבות ב׳

Pirkei Avot 2:4

Hillel’s teaching, “Do not separate yourself from the community,” warns against a self-conception of exceptional spirituality that disconnects a person from communal responsibility and balanced practice.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

See also

  • Berakhot 6aunverifiedFiled under: Hashgachah Pratit I – The Nature and Dynamics of Divine Providence
  • Psalms 113:5unverifiedFiled under: Hashgachah Pratit I – The Nature and Dynamics of Divine Providence
  • Bereshit Rabbah 10:6unverifiedFiled under: Hashgachah Pratit I – The Nature and Dynamics of Divine Providence
Source 5 · Chazal
Verified

Berakhot 28b

ברכות כ״ח ב — ד"ה וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ

Berakhot 28b:8-10

Rabban Yohanan ben Zakkai’s blessing to his students—“May the fear of Heaven be upon you like the fear of flesh and blood”—and their reaction highlight how genuine yirah is an inward, constant reality, not merely a self-description.

וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: ״נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק״, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: אִילּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה, וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי — כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵינִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וְלֹא לְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?! אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם״. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אוֹמֵר: ״שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם״.

A similar story is told about Rabbi Eliezer’s mentor, Rabban Yoḥanan ben Zakkai: When Rabbi Yoḥanan ben Zakkai fell ill his students entered to visit him. When he saw them, he began to cry. His students said to him: Lamp of Israel, the right pillar, the mighty hammer, the man whose life’s work is the foundation of the future of the Jewish people, for what reason are you crying? With a life as complete as yours, what is upsetting you? He said to them: I cry in fear of heavenly judgment, as the judgment of the heavenly court is unlike the judgment of man. If they were leading me before a flesh and blood king whose life is temporal, who is here today and dead in the grave tomorrow; if he is angry with me, his anger is not eternal and, consequently, his punishment is not eternal; if he incarcerates me, his incarceration is not an eternal incarceration, as I might maintain my hope that I would ultimately be freed. If he kills me, his killing is not for eternity, as there is life after any death that he might decree. Moreover, I am able to appease him with words and even bribe him with money, and even so I would cry when standing before royal judgment. Now that they are leading me before the supreme King of Kings, the Holy One, Blessed be He, Who lives and endures forever and all time; if He is angry with me, His anger is eternal; if He incarcerates me, His incarceration is an eternal incarceration; and if He kills me, His killing is for eternity. I am unable to appease Him with words and bribe him with money. Moreover, but I have two paths before me, one of the Garden of Eden and one of Gehenna, and I do not know on which they are leading me; and will I not cry? His students said to him: Our teacher, bless us. He said to them: May it be His will that the fear of Heaven shall be upon you like the fear of flesh and blood. His students were puzzled and said: To that point and not beyond? Shouldn’t one fear God more? He said to them: Would that a person achieve that level of fear. Know that when one commits a transgression, he says to himself: I hope that no man will see me. If one is as concerned about avoiding shame before God as he is before man, he will never sin.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 6 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 3:17

משנה אבות ג׳

Pirkei Avot 3:17

Rabbi Elazar ben Azariah’s formulation that wisdom without deeds and deeds without wisdom do not endure frames religious growth as an integration of understanding and practice, rather than accumulating isolated stringencies.

אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג

Source 7 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Human Dispositions 1:4

משנה תורה, דעות א ד

Mishneh Torah, Human Dispositions 1:4

The Rambam teaches that one should follow the middle path and avoid extremes, while recognizing that particular corrective steps may sometimes be needed. This provides a disciplined framework for taking on practices gradually rather than absolutizing stringency.

הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי.

Source 8 · Rishonim
Verified

Shaarei Teshuvah 3:13

רבינו יונה, שערי תשובה יא-יג

Sha'arei Teshuvah 3:13

Rabbeinu Yonah discusses the obligation to pursue higher levels of righteousness while recognizing the seriousness of neglecting what one is actually obligated to do. It supports prioritizing established duties over an inflated image of exceptional piety.

וְזֹאת מִן הַחֲמוּרוֹת וּמִן הָעִקָּרִים הַנִּדְרָשִׁים מִן הָאָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו':ח') הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד. וְכֵן מִצְוָה לְהִכָּנֵס לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י"ח:כ') וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה זֶה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְיֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה דְּרָכִים רַבִּים אֲשֶׁר תִּהְיֶה בָּהֶן הַמִּצְוָה הַזֹּאת מִן הַחֲמוּרוֹת הַכֹּל לְפִי עִנְיַן הַדִּין. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלָא נִכְנְסוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

Source 9 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 13

מסילת ישרים י״ג:י״ז — ד"ה אַךְ הָעִנְיָן הוּא כִּי וַדַּאי חִלּוּקִים

Mesillat Yesharim 13:17

In the chapter on separation, the Ramchal explains that extra abstentions must be carefully bounded and directed toward holiness, not adopted indiscriminately. Separation that exceeds one’s level can become harmful rather than elevating.

אַךְ הָעִנְיָן הוּא כִּי וַדַּאי חִלּוּקִים רַבִּים וְעִקָּרִים יֵשׁ בַּדָּבָר: יֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בּוֹ, וְיֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו לְבִלְתִּי הִכָּשֵׁל בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ז): אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה. אַךְ הַפְּרִישׁוּת הָרַע הוּא כְּדֶרֶךְ הַסְּכָלִים אֲשֶׁר לֹא דַּי שֶׁאֵינָם לוֹקְחִים מִן הָעוֹלָם מָה שֶׁאֵין לָהֶם הֶכְרֵחַ בּוֹ, אֶלָּא שֶׁכְּבָר יִמְנְעוּ מֵעַצְמָם גַּם אֶת הַמֻּכְרָח וִייַסְּרוּ גּוּפָם בְּיִסּוּרִין וּדְבָרִים זָרִים אֲשֶׁר לֹא חָפֵץ בָּהֶם ה' כְּלָל, אֶלָּא אַדְּרַבָּא חֲכָמִים אָמְרוּ (תענית כב): אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּסַגֵּף עַצְמוֹ, וּבְעִנְיָן הַצְּדָקָה אָמְרוּ (ירושלמי סוף פאה): כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. וְכֵן אָמְרוּ (תענית כב): לְנֶפֶשׁ חַיָּה, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ הַחֲיֵה אוֹתָהּ, וְאָמְרוּ (שם יא): כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא, וְהֶעֱמִידוּהָ בִּדְלָא מָצֵי מְצַעֵר נַפְשֵׁהּ. הִנֵּה זֶה כְּלָל נֶאֱמָן, אַךְ מִשְׁפַּט הַפְּרָטִים עַל פִּי הַכְּלָל הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר אֶלָּא אֶל שִׁקּוּל הַדַּעַת וּלְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּץ כָּל הַפְּרָטִים כִּי רַבִּים הֵם, וְאֵין שֵׂכֶל הָאָדָם יָכוֹל לְהַקִּיף עַל כֻּלָּם אֶלָּא דָּבָר דָּבָר בְּעִתּוֹ.

The explanation is that the matter certainly involves many fundamental distinctions. There is [good] Separation which we are commanded in and there is [bad] Separation which we are warned not to stumble in. This is what king Shlomo said: "do not be overly righteous" (Kohelet 7:16). But the bad sort of Separation is that of the foolish gentiles who abstain not only from taking of the world the non-essential but also from taking that which is essential. They smite their bodies with sufferings and strange afflictions which G-d does not desire at all. On the contrary, our sages said: "it is forbidden for a man to afflict himself" (Taanit 22b). And regarding charity they said: "whoever needs to take but does not take is as one who sheds blood" (Yerushalmi end of Peah). And likewise they interpreted: "'a living soul' - the soul that I gave you, keep it alive" (Taanit 22b). And "whoever sits in fast is called a sinner" (Taanit 11b), which they qualified as being in the case where a person is unable to withstand it. Behold, this is a faithful guideline. But the weighing of this rule is a matter of individual judgment and "according to his understanding a man is praised" (Mishlei 12:8). For it is impossible to discuss all the details of Separation for they are so numerous that a man's mind cannot grasp all of them. Rather each matter must be dealt with in its time.

Edition: Sefaria Vocalized Edition · Path of the Just. Trans. Rabbi Yosef Sebag — License: CC-BY ↗

Source 10 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 15

מסילת ישרים ט״ו:ט׳ — ד"ה וּמִמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר בִּקְנִיַּת הַפְּרִישׁוּת הוּא

Mesillat Yesharim 15:9

The chapter on purity warns that even apparently holy practices require correct intention and judgment. It is useful for showing that “more” religious behavior is not automatically purer or more spiritually effective.

וּמִמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר בִּקְנִיַּת הַפְּרִישׁוּת הוּא, שֶׁלֹּא יִרְצֶה הָאָדָם לְדַלֵּג וְלִקְפֹּץ אֶל הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבּוֹ רֶגַע אֶחָד, כִּי זֶה וַדַּאי לֹא יַעֲלֶה בְּיָדוֹ, אֶלָּא יִהְיֶה פּוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ מְעַט מְעַט, הַיּוֹם יִקְנֶה קְצָת מִמֶּנּוּ וּמָחָר יוֹסִיף עָלָיו מְעַט יוֹתֵר, עַד שֶׁיִּתְרַגֵּל בּוֹ לְגַמְרֵי, כִּי יָשׁוּב לוֹ כְּמוֹ טֶבַע מַמָּשׁ.

That which a person must be cautious of in acquiring Separation is to not desire to skip and jump to the other extreme all at once. For this will certainly not succeed. Rather, he should move gradually in Separation, little by little, acquiring a bit today, and adding a bit more tomorrow, until he habituates so completely that it becomes like second nature to him.

Edition: Sefaria Vocalized Edition · Path of the Just. Trans. Rabbi Yosef Sebag — License: CC-BY ↗

Source 11 · Acharonim
Verified

Nefesh HaChayim, Chapters 1:3

נפש החיים, שער ד פרק א וב

Nefesh HaChayim, Chapters 1:3

Nefesh Hachaim warns against becoming conceited over serving the Creator with pure intent, urging continual self-examination and citing Hillel’s punishment of having a halachah concealed from him when he appeared presumptuous despite his profound humility.

אמנם השמר והזהר מאד שלא תזוח דעתך עליך ותתנשא לבבך מאשר אתה עובד את בוראך בטהרת המחשבה. ובהשקפה ראשונה לא תרגיש כ"כ בהתנשאות לבך מזה. וצריך אתה לפשפש ולמשמש בזה מאד. וכל אשר יראת ה' נגע בלבו תסמר שערות ראשו ותדמע עינו בהעלותו על לבו ממי למדוהו רז"ל זאת. מהלל הזקן אשר ידוע ומפורס' בדבריה' ז"ל הפלגת ענותנותו ושפלותו הנוראה. עכ"ז כאשר נזדמן לידו פעם א' קצת ענין שהיה נראה בהשקפה כהתנשאות לפי מדרגת גודל נמיכת רוחו תיכף נענש ע"ז שנתעלמה הימנו הלכה. מה נאמר ונדבר אנחנו איך אנו צריכים לפשפש ולמשמש ע"ז בכל עת.

Source 12 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 27

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ז:ג׳ — ד"ה וְאַדְּרַבָּה

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 27:3

The Alter Rebbe explains that recurring inner struggle is not evidence of spiritual failure; the task is to fight faithfully at one’s present level. This directly helps challenge the need to see oneself as already a tzaddik or baal nefesh before undertaking demanding practices.

וְאַדְּרַבָּה, הָעַצְבוּת הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ, כִּי אִילּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק, וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם – לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ, וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְלָכֵן, אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד, גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא, וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד. וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ רְשָׁעִים״; וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבַד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם, כְּדֵי לְאַכֽפַּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים.

On the contrary, such sadness is due to conceit in that he does not recognize his position. Hence he is sad at heart because he has not attained the rank of a tzaddik, inasmuch as the righteous are certainly not troubled by such foolish thoughts. For had he recognized his station, that he is very far from the rank of a tzaddik and would that he be a benoni and not a wicked person even for a single moment throughout his life—then, surely, this is the quality of the benonim and their service: To subdue the evil impulse and thought rising from the heart to the brain and completely to avert the mind therefrom, thrusting the temptation away with both hands, as has been explained earlier. Therefore, no person should feel depressed, nor should his heart become exceedingly troubled, even though he be engaged all his days in this conflict, for perhaps because of this was he created and this is his service—constantly to subjugate the sitra achara. It is concerning this that Job said, “You have created wicked men”—not that they shall actually be wicked, G–d forbid, but that they shall share the temptations of the wicked in their thoughts and meditations alone and that they shall eternally wage war to avert their minds from them in order to subdue the sitra achara; yet they would not be able to annihilate it completely, for that is accomplished by the tzaddikim.

Edition: Kehot Publication Society · Kehot Publication Society (English Translation) — License: CC-BY-NC ↗

Source 13 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 30

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל׳:ז׳-ט׳ — ד"ה וְהִלְכָךְ

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 30:7-9

The chapter teaches a realistic assessment of one’s own faults and rejects self-righteous comparison with others. It supports honest self-knowledge as the prerequisite for meaningful spiritual discipline.

וְהִלְכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם, לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה׳, לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ אִם הוּא עוֹבֵד ה׳ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה, בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״. כְּגוֹן, בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה, לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה׳ בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ, וּלְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבּוֹ הַמּוֹנְעִים הַכַּוָּונָה – בְּמִלְחָמָה עֲצוּמָה, וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת. וְכָל שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִידֵי מִדָּה זוֹ, לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ – עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִבְחִינַת וְעֵרֶךְ מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי פַּחַד ה׳. וְכֵן בְּעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וְהַמִּצְוֹת בְּכַוָּנָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת לִשְׁמָן.

Therefore, each person according to his place and rank in the service of G–d must weigh and examine his position as to whether he is serving G–d in a manner commensurate with the dimensions of such a fierce battle and test—in the realm of “do good,” as, for example, in the service of prayer with kavanah (devotion), pouring out his soul before G–d with his entire strength, to the point of exhaustion of the soul, while waging war against his body and animal soul within it which impede his devotion, a strenuous war to beat and grind them like dust, each day before the morning and evening prayers. Also during prayer he needs to exert himself, with the exertion of the spirit and of the flesh, as will be explained later at length. Anyone who has not reached this standard of waging such strenuous war against his body has not yet measured up to the quality and dimension of the war waged by one’s evil nature which burns like a fiery flame, that it be humbled and broken by dread of G–d. So, too, in the matter of Grace after meals and all benedictions, whether those connected with the partaking of food or with the performance of precepts, [to be recited] with kavanah, to say nothing of the kavanah of precepts “for their own sake.”

Edition: Kehot Publication Society · Kehot Publication Society (English Translation) — License: CC-BY-NC ↗

Source 14 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 3:46)

עין איה, ברכות ג׳:מ״ו (ברכות כ״ג ע״א) — ד"ה שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה

Ein Aya, Berakhot 3:46

Kook cautions that attaining high levels of Torah, wisdom, purity, and great deeds does not exempt a person from carefully observing small mitzvah details and refining lowly actions, since even a minor deficiency can undermine higher spiritual attainments.

שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני. היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהם, ומדות והדרכתם הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה עליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולם ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה1. וכל שיזדכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

Source 15 · Modern
Verified

Kevatzim MiKtav Yad Kodsho, Volume 2 4:13

קבצים מכתב יד קדשו, Volume 2 ד׳:י״ג — ד"ה מי שמרגיש בנפשו שהוא צריך הארה

Kevatzim MiKtav Yad Kodsho, Volume 2 4:13

Kook cautions that someone who needs extensive divine illumination, mussar study, and contemplation should not cast off these pursuits to resemble the general Torah community, because his greater spiritual potential is accompanied by deeper hidden flaws and coarse tendencies that can be overcome only by developing his distinctive spiritual nature.

מי שמרגיש בנפשו שהוא צריך הארה אלהית מרובה, לימודי מוסר רבים, והתבוננות תבונה רבה, אל ישיא את נפשו לומר שישליך מעליו משא זה ויהי' ככל בני אדם, וככל המון בני תורה יעסוק כולו או רובו בענינים המעשיים ודי לו, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ולעומת ההכנה הגדולה שיש לו לעילוי ורוחניות, כן טמונים בחובו חסרונות ומאויים זרים והמשכות לגסות ועוביות שאין דוגמתם אצל הבינונים, שרק אז ינצל מהם ועוד ירויח על ידם שימשיכוהו בכחם העז לרוממות עליונה, אם יתחזק במדתו להעלות את מהותו העצמית למקומה, לטייל בעדן גן חקרי דברים עליונים, וזוהר חדות ד' תהיה מעוזו. אבל אם ירצה להיות ככל המון בני תורה, ישפל הרבה מהם וירד לתוך עמקן של המדות הרעות, עד שימצא את עצמו נשחת מאד, עד שישוב להתכנס אל מדתו הרוחנית המיוחדת לו.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ...וכל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו שלשמח חתן יש שם פריצים, ויודע שבלא פריצות אינה יכולה להיות, ואי אפשר בלא הרהור או מלראות בנשים, אל יהיה שם...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וכמה זהירות יתרה צריך האדם להזהר בענינים כאלו וכיוצא בהם, וכבר אמרו רז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, כי היצר מתהפך בתחבולותיו לכל אדם כפי עניניו ומדרגתו בתורה ובעבודה, שאם הוא רואה שכפי גובה מדרגתו של האדם אם ישיאהו שיניח מקומו ומדרגתו לעשות בפועל איזה עוון וחטא חמור או קל שלא יאבה לו, הוא מתחפש להתדמות אל האדם כיצר טוב, לסמות שכלו להטיל ארס ולהטעותו באותו האופן והמדרגה עצמה שהאדם דבוק בה, שמראה לו בה איזה דרך הנראה להאדם בהשקפה ראשונה שהיא עצת יצר הטוב להדריכו בדרך יותר גבוהה, והאדם נופל ברשתו בלי התבוננות רב.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וכן אמרו חז"ל הסתלק מן הספק לא כמו שעושים הרבה מבני אדם שמכניסים עצמם לידי ספק ואין מקפידים בכלל, ובכלל זה גם כן יש בני אדם שעושין הרבה עבירות ונעשה להם כהיתר מתוך שהורגלו בהם בנעוריהם, גם כי יזקינו לא יסורו מהם כי אינם מרגישים בדבר מכח ההרגל. וכמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש או על הגויה או יצא לתרבות רעה וכיוצא באלו מעבירות גדולות, אבל בשאר עבירות אין יודעין לשוב עליהם, כי רוב בעולם אינם נזהרים מדברים בטלים, או לילך בטל, ומלהסתכל בנשים ומדבר עמהם שלא לצורך, גם לא נזהרים להתפלל בכונה ומלדבר בבית הכנסת, או להזכיר שם שמים לבטלה או במקום שאינו טהור או בידים שאינם נקיות... ובטול תלמוד תורה כנגד כולם, כל אלו ודומיהם הם נחשבים בעיני קצת אנשים קלים כי לא הורגלו לקיים המצות מנעוריהם ועשו כל ימיהם עבירות, ומתוך ההרגל הם קלים בעיניהם לעשותם... וזה לשון בעל ראשית חכמה, וצריך לעולם ליזהר מהקלות כי יצר הרע לא יכשיל לאדם בתחלה אלא בקלות עד שמהקלות יבא לחמורות כמו שפירשו רז"ל על פסוק "הוי המושכי העון בחבלי שוא", א"ר יוסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט ולבסוף דומה כעבותות העגלה. ואם לא ידע ליזהר ילך אצל חכם וילמדנו סדר תשובה וטוב לו...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • תנו רבנן תורה מביאה לידי זהירות וכו' לא נתבארו הדברים היטב מדברי רש"י ז"ל ומה שנ"ל הוא זה תורה העוסק בה ויודע אותה מביא לאדם שכשיבא לידי חטא ועון זוכר ונותן אל לבו איך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי למי שצוה על זה בתורה ואמר כך והיינו שבא חטא לידו ונזהר ממנו וכשהאדם זהיר בזה פעמים שלש בא לידי זריזות שקודם שיבא מזרז עצמו ועושה באופן שלא יבא לידי חטא וכשהוא מתנהג עצמו בכך מביאה לידי נקיות והוא נקי אפי' מהרהור עבירה כי הם קשין וכמ"ש ואין ברוחו רמיה נקיות מביאה לידי פרישות ופרש"י שפורש עצמו אפי' מן המותר ויובן זה ע"ד שאמר יחזקאל ע"ה שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם שאעפ"י שמן הדין מותר כיון שהוצרך הדבר ההוא להורא' פירש ממנה פרישות מביאה לידי טהרה והכונה לדעתי כי אפילו החולין שאוכל אוכל אותם בטהרה כאוכל קדשים כי ודאי מדרגה זו היא גדולה וכן ג"כ בשאר הדברים מטהר עצמו בהם טהרה מביאה לידי חסידות כי חסיד הוא המפליג בדבר כך זה מצמצם עצמו כ"כ כי אפי' מן ההיתר אינו מסתפק אלא מן ההכרחי הגמור ומדה זו מביאה לידי ענוה והוא השומע חרפתו ואינו משיב כי כיון שהוא אינו רודף אחר המותרות ומהביל דברי העולם שומע ואינו משיב כי אינו חסר כלום והמשיב למדבר נכנס א"כ בבקש' המותר ענוה מביאה לידי יראת חטא וזה כי כבר אפשר שיהיה אדם שלם בכל המדות הנז' ולא יהיה ירא מן החטא ואדרבא בהיותו מחזיק עצמו לשלם חושב שלא ישלוט בו יצר הרע ולפעמים יביאנו לידי עבירה כי אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכמ"ש הן בקדושיו לא יאמין ואמרו על יצחק אבינו ע"ה שלא נתייחד שמו ית' עליו עד שנסמא כי הסומא חשוב כמת לכן היא מדרגה גדולה ועצומה להיות האדם ירא מן החטא ובורח ממנו כבורח מלפני הארי הבא כנגדו כי אז לא יכשל וכשיגיע לזאת המדרגה יביא אותו לידי קדושה שיפרוש עצמו מדברי העול' ובתורת ה' יהגה יומם ולילה ולא יחשוב כ"א בדברים האלהיים וכשיהיה לו כן ישפיע עליו ה' רוח ממרום קדשו וכשיהי' לו זה יגיע לידי תחיית המתים וכן דעתי וודאי שיהיה מחיה מתים במאמרו כאלישע שנקרא איש אלהים קדוש והחיה את בן השונמית ונקרא איש אלהים קדוש ואם תרצה תאמר שיחיה מתים כי הרשעים בחייהם נקראים מתים והוא יחזיר' בתשובה ויחיה אותם כי יהיו דבריו נשמעים אליהם משא"כ מי שאין בו יראת שמים כי אין דבריו נשמעים ונפל המחלוקת בין חסידות לענוה אי זו מדה גדולה מחברתה עיין עליו כנ"ל והכל ממימי רש"י ז"ל:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה, אפרוש מהם ביותר ואתרחק לקצה האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר, כגון כהני עובדי כוכבים, גם זו דרך רעה ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא... לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים... ובכלל הזה אלו המתענין תמיד אינן בדרך טובה... צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד, ויהא שבתו וקומו ודברו הכל לעומת זה הדבר. כיצד? כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה. וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד... אלא ישים אל לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד... לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור, אלא דברים המועילים לגוף...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ואמר לא הפילה אשה מריח בשר הקדש השמיענו שלא רצה השי"ת לעשות הנס באופן אחר והוא שלא יצא הריח לחוץ וכיון שלא תריח לא תפיל לפי שעיקר הנס היה כדי שיבינו אבותינו כי מדבר של קדושה אין רע נמשך ממנו ובזה יובן האדם לעבוד את ה' מבלי פחד ואימה שיוזק משום דבר כי שלוחי מצוה אינם נזוקין ואדם דן ק"ו מעצמו ומה אם הריח של בשר הקדש דריחא לאו מלתא היא לא נמשך היזק ממנו כלל ק"ו למצות גופי כי שלוחי מצוה אינן נזוקין. הנס הב' הוא ולא הסריח בשר הקודש מעולם הודיע בזה כי ביד האדם הוא לגרום שלא יסריח ולא יבאיש ורמה לא תהיה בו אחר מותו וכמעשה דר"א בר רבי שמעון שהיה מוציא בכל שתא דיקלי דתרבא ולא הבאיש וקרא על עצמו אף בשרי ישכון לבטח ואבותינו בבית המקדש בכל יום ויום רואים זה הנס בעיניהם כי בשר הקדש לא הסריח מעולם ואפי' בתקופת תמוז ואפי' הקדשים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד ומזה הנס יעשה כל אחד ק"ו לעצמו ויאמר אם בשר הבהמה שהקדושה לא חלה עליה רק בדרך מקרה ע"י דבור אחד שאמר זו עולה זו שלמים ובשביל אותה הקדושה קלה לא נתן לשרות סרחון בבשר אנו שנשמותינו חוצבו מתחת כנפי השכינה עאכ"ו שאף בשרנו ישכון לבטח ולא יסריח מעולם אם נתנהג בחסידות ובקדושה. הנס הג' הוא ולא נראה זבוב בבית המטבחים צורך הנס הזה כי אם יאמר האומר ממה שבשר הקדש לא הסריח שאינו ראיה כי האדם אחר אשר יבקע כרסו מתוך לחלוחית הפרש והדם הזבוב מתדבק בו ויבאיש ויסרח ע"כ היה נעשה הנס הג' הזה לאמת הענין כי הנה בית המטבחים הוא מקום קבוע לדם ובשר הבהמות ומדרך טבע היה ראוי שיהיו שם זבובי מות ויבאישו אותו המקום ועם כל זה לא נראה זבוב בבית המטבחים כ"ש בבשר האדם אם יקדש את עצמו. הנס הד' הוא ולא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ רצה להודיענו בנס הזה כי האדם יעשה ק"ו ממנו יתברך כי הנה אע"פ שישראל היו מתקנין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פיסול קרי וכיוצא הקב"ה חס על כבוד הכהן הגדול ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים כדי שלא לזלזל בכבודו ק"ו שצריך לאדם שלא יזלזל בכבוד חבירו כי גדול כבוד הבריות. הנס הה' הוא לא כיבו הגשמים את אש של עצי המערכה הודיענו שהנה המים והאש הם ב' הפכים זה מזה ושונאים זה לזה וכדי לעשות רצונו ית' עשו שלום ביניהם ולא כיבו הגשמים את אש של עצי המערכה וכיוצא בזה אז"ל במכות הברד כי היה ברד ואש מתלקחת בתוך הברד ולא היה זה מכבה את זה א"כ ידון האדם ק"ו מעצמו אם המים והאש שאינם מקוים שכר עם כל זה הם מבטלים רצונם וטבעם מפני רצונו יתברך אנו שאנו מצפים לתגמול עאכ"ו שצריך שנבטל רצון יצרנו מפני רצון יוצרנו. הנס הו' הוא ולא נצחה הרוח את עמוד העשן הודיענו כי הנה הרוח הוא דבר חזק מפרק הרים ומשבר סלעים והעשן הוא החלש שבחלשים וכמעט אין בו ממשות ועם כל זה לא נצחה הרוח את עמוד העשן מפני שהיה קדש א"כ האדם שיקדש עצמו בתורה ובמצות ואף אם יהיה היותר חלש שבעולם יאמר גבור אני ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו ואין גבור בעולם שיכול לעמוד כנגדו. הנס הז' הוא ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים הודיע כי כמו שעשה השי"ת שלא נמצא פיסול באלו הדברים לפי שאם היה נמצא לא היה להם תמורה ולא אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר היה נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור ושתי הלחם נאפים בערב י"ט וכן לחם הפנים נאפה מערב שבת ועל כן עשה השי"ת נס זה. כן אתה האיש הזהר בדבר שאין לו תמורה כמו אם בא לידך שום מצוה עוברת עשה אותה ולא יעבור הזמן כענין עבר יומו בטל קרבנו וכן הזהר באבידת הזמן בדברי בטלה שאין לו תמורה שאם תעסוק בתורה למחר הוא חיוב היום עצמו ומה שהיית חייב ביום שנתבטלת אין לו תשלומין כי אין לך זמן שראוי לפרוע חוב זה כי אין אבידה כאבידת הזמן גם הודיע לאדם כי שלש אלה הנזכרים במשנה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כלם רומזים על המזונות ובסבתם מתברכים המזונות ולא נמצא בהם פיסול לעולם כן במזונות האדם ובמאכלו יזהר שלא ימצא בו פיסול ולא יאכל דבר שאסור ואליו רמז שלמה המע"ה שאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שמי ששומר את פיו מלאכול דברים האסורים ומקדש עצמו אף במותר לו כמו סעודת הרשות וכיוצא וגם שומר לשונו מדבר כל רע שומר מצרות נפשו כלומר משתי צרות אחד עונש המאכל והאחד צרת עונש הדבור הרע. הנס הח' עומדים צפופים ומשתחוים רווחים הודיע בנס הזה כי כמו שהעומדים בעזרה היו עומדין צפופין כלומר זה בצד זה דוחקין ולוחצין זה את זה וכשהיו משתחוין היו רווחין כן ישראל כאשר יהיו הצרות לוחצין אותם ישובו בתשובה בעת צרתם ויקדו וישתחוו לאלהים ותכף יצאו מצרה לרוחה כי תשועת ה' כהרף עין ובמה שפירש"י ז"ל צפופין מלשון צף על פני המים שמרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדין באויר ירמוז לדבר אחר כי בהיות שהרשע אין לו ישיבה בעולם כמ"ש הכתוב כשבת המלך אחשורוש וכאלו רגליו נטולות מן הארץ ואם ישוב אל אלהיו וישתחוה אז יהיה לו ישיבה בעולם. הנס הט' הוא ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם רצה להודיע שאם יאמר האדם שהוא מוכרח במעשיו להשחית ולהתעיב עלילה לפי שנחש כרוך בעקבו הלא הוא היצה"ר כי לפתח חטאת רובץ הנס הזה היה סיבה להוציא הטעות הזה מלבות בני אדם שהרי ירושלים מקום מעותד לנחשים ועקרבים כי ירושלים הרים סביב לה ודרך נחש עלי צור ועם כל זה לא הזיק נחש ועקרב בירושלים כי ה' סביב לעמו ומצילם כך הנחש העליון שהוא השטן לא יהיה לו כח להזיקך כי ה' לא יעזוב אותך בידו אם לא שאתה בבחירתך תבחר דרכו וכשיסתכל האדם בנס הזה יהיה הסיבה להכניע את יצרו את הנחש הנתון בלבו. הנס העשירי הוא ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים הודיענו שלא יחשוב האדם שיד חרוצים תעשיר להמציא להם מזונותיהם ולכן יהיה מרבה בעסק ולא יעסוק בתורה כי מן הנס הזה יודע לו שאין הדבר בידו כי הנה לא אמר אדם לחברו בירושלים אין אני יכול לפרנס את עצמי במקום הזה כי צר לי המקום ואיני מרויח בו כלום ואי אפשר שאלין ואשכון בירושלים לא אמר אדם כן מעולם מפני ששם צוה ה' את הברכה וכולם היו מרויחין וזה בדרך נס ובהשגחה פרטית להודיע לאדם כי הוא יתברך הזן ומפרנס לכל פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון ולכן גם אתה בטח בה' ועשה טוב והוא יכלכלך:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ענין שושן פורים כמ"ש עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וכן בפשוט אמרו (כתובות קי:) ישיבת כרכים קשה שהמקום דחוק וצריך לעצור עצמו שלא להתפשט בהרחבה. ולעתיד נאמר פרזות תשב ירושלים כי יהיה ביטול היצר ולא יצטרכו עצירת רוח ויוכלו להתפשט ככל אוות נפשם. כי רק מצד היצר הוא הצורך לצמצם ולעצור עצמו והני דכרכים מיגניא טפי ומכסיא (מגילה ה:) מעמלק שאין לו כל כך טענה נגדם. כי עיקר התעוררות עמלק הוא על ידי טענה שיש על ישראל כמו שדרשו ז"ל (מכילתא ויבא עמלק פרשה א) ברפידים מיד ויבוא עמלק שהוא מרגיש ומתעורר לבוא כי משם הוא יניקת שורש עשו כמו שאמרו ז"ל (מגילה ו.) על פסוק אמלאה החרבה וכשזה קם זה כו' (רש"י תולדות כה כג) ועל ידי איזה נפילה חס ושלום בנפשות דישראל הוא מתגדל ותיכף אחר ההנאה מסעודתו של אותו רשע גידל המלך וגו'. וא' (ב"ב קכג:) דאין נופל אלא ביד זרעו של יוסף דשורש יוסף הוא הצמצום ועצירה מתאות. וידוע דיש שני יצרים דכעס ותאוה שהם שני הפכים וכמ"ש (מכות י ריש עמוד א) דבגלעד ושכם שכיחי רוצחים שהם מקומות דזרעא דיוסף דשם יש עצירת תאוה וכן עיקר עבודה זרה התחיל מירבעם כי בדרז"ל הם קוראים שני יצרים דזנות ודעבודה זרה רק אחר שביטלו יצרא דעבודה זרה אין משמש אלא בכעס ורציחה אבל השורש הוא עבודה זרה כמ"ש בשבת (קה:) השובר כלי בחמתו כו' עד כו' כי עבודה זרה הוא גם כן היפך מזנות. ורז"ל אמרו (עירובין כא:) בכרכים מצוי גזל ועריות היינו דתאות מצוי בכרכים יותר דמעצור לרוחו רצה לומר בכעס שזה נקרא רוחו בלשון הכתוב דעבודה זרה צריך היקף חומה והגדרה לגמרי מה שאין כן בתאות אמרו ז"ל (סוטה מז.) שמאל דוחה וימין מקרבת וכן לעתיד לא יהרג יצר זה כמ"ש בזוהר (חלק א דף קלז קלח) דאקרי לבן דאתלבן עין שם. ועיקר גידול עמלק ועשו על ידי נפילת ישראל חס ושלום בתאות כי שורש עשו על חרבך תחיה ברציחה והגם דאומות כלולים מכל רעות יחד מכל מקום הגוון ודאי ברוצח נראה שאינו בעל תאוה. ובזה הוא פשיטת טלפיו ביחוד שיוכל לטעון נגד ישראל. רק מכל מקום אם הם נקיים מרציחה אז מיגנייא מיניה מצד שיש להם עודף נגדו בזה. אבל בצירוף שניהם מתגבר ביותר חס ושלום. ולכך אז דהיה השתחוויה לצלם ובשושן היה גם כן הנאה מסעודתו דהיינו התפרצות בתאות התגבר ביותר. והא דשאלו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה כו' (מגילה יב.) ע"ש בגמ' אלו ואלו דברי אלוקים חיים דהתחלת התעוררות המן הוא מפני ההנאה דמזה מתעורר כנ"ל והתעוררותו באמת היה רק בשושן ועל מרדכי ביחוד כדברי רז"ל (מגילה שם) על פסוק כרצון איש ואיש מרדכי והמן דהיה גם הוא באותה סעודה. רק דהתגברותו על ידי השתחוויה לצלם בזה כל ישראל שוים לכך נתעורר על כל עם מרדכי. ונקרא בכאן עם מרדכי כי כל נפש יש לו ענין מיוחד שבו הוא ראש הדור ובענין מחיית עמלק והמן ביחוד היה מרדכי כנגדו ונקראו שניהם איש כנ"ל כי בכל נפש יש כנגדו זה לעומת זה נפש באומות העולם ונגד מרדכי היה המן ולכך כאשר גידל המלך את המן לעומת זה גם כן היה התנשאות למרדכי. ומצד המן שהיה חושב בלבו למי יחפוץ המלך וגו' שהוא העיקר בכל העולם כולו נקראו גם כן היהודים לנגדו עם מרדכי שהוא העיקר בכל העולם כולו. והנה ידוע דעיקר ישועת ישראל וניצוחם איזה דבר הוא על ידי ניצוחם אותו כח בלב והיו צריכים אז כבישת שני הכחות היינו כל ישראל ביצרא דעבודה זרה וכעס ושבשושן ביחוד ביצרא דתאות גם כן. ולכך בקשה אסתר לינתן ליהודים אשר בשושן עוד יום לניצוח האויבים. ופורים הוא יום הנייחא שאחר הטירדא כי כל זמן הניצוח הוא בטידרא ואלו שאין מעצור לרוחם וזרעא דיוסף הם הממהרים בניצוח עמלק ודי להם יום אחד לבד לשפוך חמתם עליהם לבלתי השאיר שורש וענף כי מיד שמתבררים שכעס ישראל אין דומה לכעס העכו"ם שהם כועסים רק על הגויים אשר לא ידעו את ה' ובמקום שהקב"ה רוצה לכעוס מכל מקום שופכים כעסם על עמלק ואין נשאר ממנו כלום כי חמתם הוא חמת השם יתברך. וזהו כל עיקר שימוש הכעס ורציחה שנברא בעולם שאין בו צורך כלל רק לזרע עמלק שנאמר בהם תמחה שם צריך לשמש ברציחה. ונענש שאול על שהשתמש שם ברחמנות (כמ"ש יומא כב:) ולעתיד דימחו ויתבטלו יתבטל גם יצר זה מהעולם. ודכרכים דמיגניא שנקיים מזה ולא יוכל לקטרג כל כך נגדם מכל מקום נגד זה אם מצא מקום קטרוג ניצוחו מתאחר אצלם יותר וצריכים להתברר גם בתאות. ופורים הוא הנייחא שאחר מחיית עמלק דלכן אמרו ז"ל (מדרש משלי פרשה ט) דלעתיד גם כן לא יתבטל כי ביטול דלעתיד הכל נתלה במחיית עמלק שיתחדש אז שימחה לגמרי דהוא עצמו ביטול יצרא דכעס וליבון יצר דתאוה דהכל נמשך מזה. ופורים הוא הנייחא שיש אחר כך והנייחא של ביטול הכעס ורציחה מן הלב הוא קדושת הפורים די"ד שמתברר דגם בעת הביסום עד דלא ידע אין לו רציחה אלא על עמלק וברכה וטובת עין לזרע ישראל. וקדושת יום ט"ו מאירה דכל תאותיו לשם שמים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אף הוא אומר בלשון בבלי ד׳ דברים נגד שמא אבד שמיה ודלא משמש חכימיא קטלא חייב ודלא מוסיף פסיד ודישתמש בתגא אבד ואזיל ליה. נגד שמא אבד שמיה כיצד מלמד שלא יוציא לו לאדם שם במדינה שכיון שיוציא לו שם במדינה סוף שנותנין בו עיניהם והורגין אותו ונוטלין ממנו את ממונו. ודלא משמש חכימיא קטלא חייב כיצד (אמרו) מעשה באדם אחד מבית רמה שהיה נוהג בעצמו מדת חסידות שלח אליו תלמיד אחד רבן יוחנן בן זכאי לבודקו הלך ומצאו שנטל שמן ונתנו על גבי כירים ונטלו מעל הכירים ונתנו לתוך של גריסין א״ל מה אתה עושה א״ל כהן גדול אני ותרומה בטהרה אני אוכל א״ל כירים זה טמא או טהור א״ל וכי יש לנו בתורה על כירים שטמא והלא לא אמרה תורה אלא על תנור שטמא שנאמר (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא א״ל כשם שאמרה תורה על תנור שטמא כך אמרה תורה על כירים שטמא שנאמר (שם) תנור וכירים יותץ טמאים הם א"ל א״כ היית נוהג לא אכלת תרומה טהורה מימיך. ודלא מוסיף פסיד כיצד מלמד שאם שנה אדם מסכתא או שתים או שלש מסכתות ואין מוסיף עליהם סוף שמשכח את הראשונות. ודאשתמש בתגא אבד ואזיל ליה כיצד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא: אף הוא אומר בלשון בבלי ד׳ דברים נגד שמא אבד שמיה ודלא משמש חכימיא קטלא חייב ודלא מוסיף פסיד ודישתמש בתגא אבד ואזיל ליה. נגד שמא אבד שמיה כיצד מלמד שלא יוציא לו לאדם שם במדינה שכיון שיוציא לו שם במדינה סוף שנותנין בו עיניהם והורגין אותו ונוטלין ממנו את ממונו. ודלא משמש חכימיא קטלא חייב כיצד (אמרו) מעשה באדם אחד מבית רמה שהיה נוהג בעצמו מדת חסידות שלח אליו תלמיד אחד רבן יוחנן בן זכאי לבודקו הלך ומצאו שנטל שמן ונתנו על גבי כירים ונטלו מעל הכירים ונתנו לתוך של גריסין א״ל מה אתה עושה א״ל כהן גדול אני ותרומה בטהרה אני אוכל א״ל כירים זה טמא או טהור א״ל וכי יש לנו בתורה על כירים שטמא והלא לא אמרה תורה אלא על תנור שטמא שנאמר (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא א״ל כשם שאמרה תורה על תנור שטמא כך אמרה תורה על כירים שטמא שנאמר (שם) תנור וכירים יותץ טמאים הם א"ל א״כ היית נוהג לא אכלת תרומה טהורה מימיך. ודלא מוסיף פסיד כיצד מלמד שאם שנה אדם מסכתא או שתים או שלש מסכתות ואין מוסיף עליהם סוף שמשכח את הראשונות. ודאשתמש בתגא אבד ואזיל ליה כיצד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Mussarמוסר

Hesitation in Speech as Fear of Heaven

Sources examine how pausing and deliberating before speaking reflects yiras shamayim (fear of Heaven). The tradition teaches that restraint in speech—checking one's words for truth, necessity, and propriety before utterance—demonstrates reverence for God and constitutes a central practice of the morally refined person.

View Sources7 sources
Mussarמוסר

Materialism and Spiritual Growth in Jewish Life

These sources explore the spiritual dangers of excessive material accumulation and luxury, teaching that wealth and possessions should serve Torah and divine purpose rather than become ends in themselves. They present a framework of disciplined sufficiency as the path to spiritual flourishing alongside halachic observance.

View Sources46 sources
Machshavaמחשבה

Scoffing and Levity as Obstacles to Piety

Rabbinic and philosophical sources examine the spiritual dangers of mockery, jest, and frivolous laughter. These texts explain how habitual scoffing corrupts moral character, dulls sensitivity to spiritual truth, and creates a pathway toward sin and transgression.

View Sources5 sources
Mussarמוסר

Humility and Anavah in Jewish Teaching

These sources explore humility (anavah) as a foundational spiritual virtue in Jewish tradition, drawing on biblical models like Moses, Talmudic discussions of humble conduct and truth-seeking, and medieval ethical teachings on overcoming arrogance as a prerequisite for spiritual growth.

View Sources12 sources
Mussarמוסר

Yishuv Hadaas: Settledness of Mind

Sources exploring yishuv hadaas—the cultivation of inner calm, mental composure, and spiritual steadiness—as a foundational practice in mussar and Hasidic thought. The sources address how deliberateness, self-nullification, and emotional restraint enable spiritual growth and align the soul with divine will.

View Sources12 sources
Machshavaמחשבה

Jewish Perspectives on Desire and Self-Mastery

These sources examine desire as a spiritual force—its origins, its power over human choice, and the means of transforming or governing it. Biblical passages present desire as capable of overriding reason and divine command, yet also as subject to disciplined refinement. Rabbinic teachings offer psychological models of how desire escalates through habit and emphasize Torah and self-control as paths to mastery.

View Sources44 sources