Jewish Perspectives on Desire and Self-Mastery

צַדִּ֗יק אֹ֭כֵֽל לְשֹׂ֣בַע נַפְשׁ֑וֹ וּבֶ֖טֶן רְשָׁעִ֣ים תֶּחְסָֽר׃

ט֤וֹב אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם מִגִּבּ֑וֹר וּמֹשֵׁ֥ל בְּ֝רוּח֗וֹ מִלֹּכֵ֥ד עִֽיר׃

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃

When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate.

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃ וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃

The riffraff in their midst felt a gluttonous craving; and then the Israelites wept and said, “If only we had meat to eat! We remember the fish that we used to eat free in Egypt, the cucumbers, the melons, the leeks, the onions, and the garlic. Now our gullets are shriveled. There is nothing at all! Nothing but this manna to look to!”

וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְהֹוָ֑ה וְיִֽתֶּן־לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ׃

Seek GOD’s favor, and you will be granted the desires of your heart.

רַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ. וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם״. רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר הָרָע, וּמֵאִשָּׁה רָעָה, וּמִכָּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה׳ צוּרִי וְגוֹאֲלִי״.

After his prayer, Rabbi Alexandri said the following: May it be Your will, Lord our God, that You station us in a lighted corner and not in a darkened corner, and do not let our hearts become faint nor our eyes dim. Some say that this was the prayer that Rav Hamnuna would recite, and that after Rabbi Alexandri prayed, he would say the following: Master of the Universe, it is revealed and known before You that our will is to perform Your will, and what prevents us? On the one hand, the yeast in the dough, the evil inclination that is within every person; and the subjugation to the kingdoms on the other. May it be Your will that You will deliver us from their hands, of both the evil inclination and the foreign kingdoms, so that we may return to perform the edicts of Your will with a perfect heart. After his prayer, Rava said the following: My God, before I was created I was worthless, and now that I have been created it is as if I had not been created, I am no more significant. I am dust in life, all the more so in my death. I am before You as a vessel filled with shame and humiliation. Therefore, may it be Your will, Lord my God, that I will sin no more, and that those transgressions that I have committed, cleanse in Your abundant mercy; but may this cleansing not be by means of suffering and serious illness, but rather in a manner I will be able to easily endure. And this is the confession of Rav Hamnuna Zuti on Yom Kippur. When Mar, son of Ravina, would conclude his prayer, he said the following: My God, guard my tongue from evil and my lips from speaking deceit. To those who curse me let my soul be silent and may my soul be like dust to all. Open my heart to Your Torah, and may my soul pursue your mitzvot. And save me from a bad mishap, from the evil inclination, from a bad woman, and from all evils that suddenly come upon the world. And all who plan evil against me, swiftly thwart their counsel, and frustrate their plans. May the words of my mouth and the meditation of my heart find favor before You, Lord, my Rock and my Redeemer.

יצר הרע כיצד אמרו שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו והתחיל מחלל שבתות אין ממחה בידו [הורג נפשות אין ממחה בידו הולך לדבר עבירה אין ממחה בידו] לאחר י״ג שנה נולד יצר טוב כיון שמחלל שבתות א״ל ריקה הרי הוא אומר (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת. הורג נפשות א״ל ריקה הרי הוא אומר (בראשית ט׳:ו׳) שופך דם האדם באדם דמו ישפך. הולך לדבר עבירה אומר לו ריקה הרי הוא אומר (ויקרא כ׳:י׳) מות יומת הנואף והנואפת. בזמן שאדם מחמם את עצמו והולך לדבר זימה כל אבריו נשמעין לו מפני שיצה״ר מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים. כשהוא הולך לדבר מצוה התחילו מתענין (לו) כל אבריו מפני שיצר הרע שבמעיו מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם ויצר טוב אינו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית האסורין שנאמר (קהלת ד׳:י״ד) [כי] מבית הסורים יצא למלוך זה יצר טוב וי״א זה יוסף הצדיק כשבאתה אותה רשעה היתה מענה אותו בדבריה אמרה לו אני אחבשך בבית האסורין אמר לה ה׳ מתיר אסורים אמרה לו אני אנקר את עיניך אמר לה ה׳ פוקח עורים אמרה לו אני אכפוף את קומתך אמר לה ה׳ זוקף כפופים (אמרה לו אני עושה אותך רשע אמר לה ה' אוהב צדיקים אמרה לו אני עושה אותך ארמאי אמר לה ה׳ שומר את גרים עד שאמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת) אל תתמה על יוסף הצדיק שהרי רבי צדוק היה גדול הדור כשנשבה נטלתו מטרוניתא אחת ושגרה לו שפחה אחת יפה כיון שראה אותה נתן עיניו בכותל שלא יראנה והיה יושב ושונה כל הלילה לשחרית הלכה והקבילה אצל גבירתה אמרה לה שוה לי המות משתתנני לאיש הזה שלחה וקראה לו ואמרה לו מפני מה לא עשית עם אשה זאת כדרך שיעשו בני אדם אמר לה ומה אעשה מכהונה גדולה אני ממשפחה גדולה אני אמרתי שמא אבא עליה והרביתי ממזרים כישראל כיון ששמעה דבריו צותה עליו ופטרתו בכבוד גדול. (א״ל) אל תתמה על רבי צדוק שהרי ר׳ עקיבא גדול ממנו כשהלך לארץ אוכילו קורצא אצל שלטון אחד ושגר לו שתי נשים יפות רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהן הלכו להן והקבילו פני השלטון ואמרו לו שוה לנו מות משתתננו לאיש הזה שלח וקרא לו א״ל מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים לא יפות המה לא בנות אדם כמותך הן מי שברא אותך לא ברא אותם. אמר לו מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים. אל תתמה על ר׳ עקיבא שהרי ר״א הגדול גדול ממנו שגדל את בת אחותו י״ג שנה עמו במטה עד שבאו לה סימנים אמר לה צאי והתנשאי לאיש אמרה לו הלא אמתך (אנכי) לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך אמר לה בתי כבר זקנתי צאי והתנשאי לבחור שכמותך אמרה לו לא כך אמרתי לפניך הלא אמתך לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך כיון ששמע את דבריה נטל ממנה רשות לקדשה ובא עליה: רבי ראובן בן אצטרובלי אומר היאך מתרחק אדם מיצר הרע שבמעיו לפי שטיפה ראשונה שאדם מטיל באשה הוא יצה״ר. ויצר הרע אינו שרוי אלא על מפתחי הלב שנאמר (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ א״ל לאדם בשעה שהתינוק מוטל בעריסה (האיש) מבקש להורגך הוא רוצה שיתלוש ממנו בשערו תינוק מוטל בעריסה הניח ידו ע״ג נחש או ע״ג עקרב ועקצתו לא גרם לו אלא יצר הרע שבמעיו הניח ידו ע״ג גחלים ונכוה לא גרם לו אלא יצה״ר שבמעיו (לפי שיצר הרע זורקתו בית ראש אבל) בא וראה בגדי או בטלה כיון שהוא רואה את הבאר הוא חוזר לאחוריו לפי שאין יצר הרע בבהמה. רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה (הדבר דומה) יצה״ר דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו אף כך יצה״ר אין לו תקנה אלא בדברי תורה ([שהוא כאש]) בלבד שנאמר (משלי כ״ה:כ״א-כ״ב) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה׳ ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלים לך. רבי יהודה הנשיא אומר אמשול לך משל למה (הדבר דומה) יצר הרע דומה לשני בני אדם שנכנסו לפונדק אחד נתפס אחד מהם משום לסטות אמרו לו מי עמך יכול הוא שיאמר לא היה עמי חברי אלא אומר הואיל ואני נהרג יהרג חברי עמי אף כך אומר יצר הרע הואיל ואני אבוד לעוה״ב (אני) אאבד את (כל) הגוף. רבי שמעון בן יוחי אומר מכאן שאין ישראל רואים פני גיהנם לעולם משלו משל למה״ד למלך ב״ו שהיה לו שדה זבורית באו בני אדם והשכירוה בעשרת כורין חטים בשנה זבלוה עדרוה השקוה וכסחוה ולא הכניסו ממנה אלא כור אחד חטים בשנה אמר להם המלך מהו זה אמרו לו אדונינו המלך אתה יודע בשדה שנתת לנו שמתחלה לא הכנסת ממנה כלום ועכשיו שזבלנוה וכיסחנוה והשקינוה מים לא הכנסנו ממנה אלא כור אחד חטים בלבד. כך עתידים ישראל לומר לפני הקב״ה רבש״ע אתה יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו שנא׳ (תהילים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו:

THE EVIL INCLINATION. What does this mean? It has been said that the evil inclination is senior to the good inclination by thirteen years, for it grows with and accompanies the child from the moment it comes forth from the mother’s womb. If the child begins to profane the Sabbath it does not deter him; if he is about to take life it does not deter him; if he is about to commit an immoral act it does not deter him. After thirteen years, however, the good inclination is born in him. If then he is about to profane the Sabbath it warns him, ‘You fool! Scripture states, Every one that profaneth it shall surely be put to death’. If he is about to take life, it warns him, ‘You fool! Scripture states, Whoso sheddeth man’s blood, by man shall his blood be shed’. If he is about to commit an immoral act, it warns him, ‘You fool! Scripture states, Both the adulterer and the adulteress shall surely be put to death’. When a man’s passions are stirred and he is about to commit an act of lewdness, all his limbs are ready to obey him, because the evil inclination is king over the two hundred and forty-eight limbs of man. On the other hand, when a man is about to perform an act of piety, all his limbs become sluggish, because the evil inclination which is within him bears sway over the two hundred and forty-eight limbs of his body, whereas the good inclination is like one who is confined in prison, as it is stated, For out of prison he came forth to be king, which verse has been interpreted as referring to the good inclination. Others interpret this verse as referring to the righteous Joseph. When that wicked woman came [to tempt him] she afflicted him with her words, saying, ‘I will have you imprisoned’; and he replied, ‘The Lord looseth the prisoners’. She said, ‘I will have your eyes plucked out’; and he replied, ‘The Lord openeth the eyes of the blind’. She said, ‘I will bend your stature’; and he replied, ‘The Lord raiseth up them that are bowed down’. She said, ‘I will accuse you of sin’; and he replied, ‘The Lord loveth the righteous’. She said, ‘I will make you a stranger’; and he replied, ‘The Lord preserveth the strangers’. Finally he said, ‘How then can I do this great wickedness’. Marvel not at the [virtue of the] righteous Joseph, for consider the case of R. Zadok, the greatest man of his generation. When he was taken captive, a certain matron acquired him [as a slave] and sent in a beautiful maid-servant to him. As soon as he saw her, he turned his eyes to the wall so as not to look upon her, and sat absorbed in study the whole night long. In the morning the girl went and complained to her mistress, saying, ‘I would rather die than be given to that man!’ [The matron] sent for him and asked, ‘Why did you not treat this woman as men usually act?’ He replied, ‘What else could I do, seeing that I belong to the High-priestly line? I am from a noble family and said to myself, “[I must refrain] lest I cohabit with her and increase the number of illegitimate children in Israel” ’. On hearing his words, she ordered [his release] and set him free with great honour. Do not marvel at [the virtue of] R. Zadok, for consider the case of R. ‘Aḳiba who was greater than he. When R. ‘Aḳiba came to a certain land, a malicious accusation was laid against him before the Ruler. The latter sent in two beautiful women to him who had bathed, anointed and adorned themselves like brides for their grooms. They importuned him throughout the night, each saying, ‘Turn to me’. He sat between them, spat [in disgust], and turned to neither of them. They went and complained to the Ruler, saying, ‘We would rather die than be given to that man!’ He sent for him and asked, ‘Why did you not treat these women as men usually act towards women? Are they not beautiful? Are they not human like yourself? Did not He Who created you create them?’ He answered, ‘I could not do otherwise; their odour seemed to me like the odour of carrion, torn beasts and creeping things’. Do not marvel at [the virtue of] R. ‘Aḳiba, for consider the case of R. Eliezer the Great who was more distinguished than he. R. Eliezer brought up his sister’s daughter, and for thirteen years she [slept] with him in one bed until she reached puberty. Then he said to her, ‘Go and get married’. She replied, ‘Am I not your maid, [even contented] to be a servant to wash the feet of your disciples?’ He said to her, ‘My daughter, I am now an old man; go and marry a young man of your own age’. She replied, ‘Have I not already told you that I am your maid, [even contented] to be a servant to wash the feet of your disciples?’ When he heard her words, he obtained her consent to a betrothal and married her. R. Reuben b. Iẓtroboli said: How can a man keep far away from the evil inclination which is within his body? For the first drop which a man injects into a woman is the evil inclination. Moreover, the evil inclination dwells at the entrances of the heart, as it is stated, Sin coucheth at the door. It already speaks to the human being while he is an infant in the cot, saying, ‘That man seeks to kill you’, and [in consequence the infant] is ready to pluck out his hair. When an infant lies in his cot and places his hand upon a snake or a scorpion so that he is bitten, this was caused by none other than the evil inclination which is within his body. Or when he lays his hand on glowing coals and is burnt, this was caused by none other than the evil inclination which is within his body, since the evil inclination it is that drives him headlong [to destruction]. Observe, however, a kid or lamb: when it sees a well it turns back, since there is no evil inclination in a beast [to lead it into harm]. R. Simeon b. Eleazar said: I will explain it to you by a parable. To what is the evil inclination like? [25a] To a piece of iron which is cast into the fire. As long as it is in the fire one can make of it whatever vessel he wishes. So it is with the evil inclination: there is no other remedy for it but the study of the Torah which is likened to fire; as it is stated, If thine enemy be hungry, give him bread to eat, and if he be thirsty, give him water to drink; for thou wilt heap coals of fire upon his head, and the Lord will reward thee. Read not will reward [yeshallem] thee but ‘will make him at peace [yashlim] with thee.’ R. Judah the Prince said: I will explain it to you by a parable. To what is the evil inclination like? To the case of two men who entered an inn and one of them was arrested on a charge of robbery. When asked, ‘Who was with you [as an accomplice]?’ he could reply, ‘There was no one with me’; but he says to himself, ‘Since I am to be executed, let my fellow be executed along with me’. In the same way the evil inclination speaks, ‘Since I am doomed in the world to come, I will drag the entire body with me to destruction’. R. Simeon b. Yoḥai said: By this reasoning Israel will never see Gehinnom. This may be explained by a parable. To what is the matter like? To a mortal king who had a field of poor quality. Certain men came and leased it at a rental of ten kors of wheat annually. They manured it, hoed it, watered it and weeded it; but they could only make it yield one kor of wheat during the year. The king asked them for an explanation and they replied, ‘Our sovereign lord! You know that the field which you leased to us originally yielded nothing to you; now after manuring it, weeding it and watering it, we made it yield us no more than one kor of wheat’. In like manner Israel will in the future plead with the Holy One, blessed be He, ‘Lord of the universe! Thou knowest that it is the evil inclination that incites us, as it is stated, For He knoweth our impulse’.

כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה: לֶעָתִיד לָבֹא, מְבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵצֶר הָרָע, וְשׁוֹחֲטוֹ בִּפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים. צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, וּרְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. הַלָּלוּ בּוֹכִין וְהַלָּלוּ בּוֹכִין. צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ יָכוֹלְנוּ לִכְבּוֹשׁ הַר גָּבוֹהַּ כָּזֶה! וּרְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ לֹא יָכוֹלְנוּ לִכְבּוֹשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַזֶּה! וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא״. אָמַר רַב אַסִּי: יֵצֶר הָרָע בַּתְּחִילָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל בּוּכְיָא, וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה״. אֲמַר אַבָּיֵי: אִי מַאן דְּסָנֵי לִי הֲוָה, לָא הֲוָה מָצֵי לְאוֹקוֹמֵי נַפְשֵׁיהּ. אֲזַל תְּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּעִיבּוּרָא דְּדָשָׁא וּמִצְטַעֵר. אֲתָא הָהוּא סָבָא, תְּנָא לֵיהּ: כׇּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ — יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ.

The Gemara answers: This can be understood as Rabbi Yehuda taught: In the future, at the end of days, God will bring the evil inclination and slaughter it in the presence of the righteous and in the presence of the wicked. For the righteous the evil inclination appears to them as a high mountain, and for the wicked it appears to them as a mere strand of hair. These weep and those weep. The righteous weep and say: How were we able to overcome so high a mountain? And the wicked weep and say: How were we unable to overcome this strand of hair? And even the Holy One, Blessed be He, will wonder with them, as it is stated with regard to the eulogy: “So says the Lord of hosts: If it be wondrous in the eyes of the remnant of this people in those days, it should also be wondrous in My eyes” (Zechariah 8:6). Apropos the evil inclination and the battle against it, the Gemara cites that which Rav Asi said: Initially, when it begins to entice someone, the evil inclination is like a strand of a spider’s web [bukhya]; and ultimately it is like the thick ropes of a wagon, as it is stated: “Woe unto them that draw iniquity with cords of vanity, and sin as if it were with a wagon rope” (Isaiah 5:18). Initially, the enticement is almost imperceptible, like a thin strand; however, after one sins, it is like wagon ropes tied tightly around him. Abaye said: In that situation, if instead of that man it had been one whom I hate, a euphemism for himself, he would not have been able to restrain himself from sinning. After becoming aware of so great a shortcoming he went and leaned against the doorpost, thinking and feeling regret. A certain Elder came and taught him: Anyone who is greater than another, his evil inclination is greater than his. Therefore, Abaye should not feel regret, as his realization is a consequence of his greatness.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין? — שְׁנֵי יְצָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד יֵצֶר טוֹב וְאֶחָד יֵצֶר רָע. מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה דְּלָא כְּתִיב בַּהּ ״וַיִּיצֶר״ לֵית לַהּ יִצְרָא? וְהָא קָא חֲזֵינַן דְּמַזְּקָא וְנָשְׁכָא וּבָעֲטָא! אֶלָּא כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי וְאוֹי לִי מִיִּצְרִי״. אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״.

Rav Naḥman bar Rav Ḥisda interpreted homiletically: What is the meaning of that which is written: “Then the Lord God formed [vayyitzer] man” (Genesis 2:7), with a double yod? This double yod alludes to that fact that the Holy One, Blessed be He, created two inclinations; one a good inclination and one an evil inclination. Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects to this: If that is so, does an animal, with regard to whom vayyitzer is not written with a double yod, not have an inclination? Don’t we see that it causes damage and bites and kicks? Rather, interpret the double yod homiletically, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Pazi, as Rabbi Shimon ben Pazi said: This alludes to the difficulty of human life; woe unto me from my Creator [yotzri] and woe unto me from my inclination [yitzri]. If one opts to follow either his Creator or his inclination, woe unto him from the other. Rav said: The evil inclination is like a fly and it sits between the two entrances of the heart, as it is stated: “Dead flies make the ointment of the perfumer fetid and putrid” (Ecclesiastes 10:1). And Shmuel said: The evil inclination is like a type of wheat, as it is stated: “Transgression [ḥatat] couches at the door” (Genesis 4:7); ḥatat is interpreted homiletically as related to ḥitta, wheat.

כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״, וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה – אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכׇּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשׇׁל בּוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֲפִילּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״. אָמַר רַב יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״.

So too the Holy One, Blessed be He, said to Israel: My children, I created an evil inclination, which is the wound, and I created Torah as its antidote. If you are engaged in Torah study you will not be given over into the hand of the evil inclination, as it is stated: “If you do well, shall it not be lifted up?” (Genesis 4:7). One who engages in Torah study lifts himself above the evil inclination. And if you do not engage in Torah study, you are given over to its power, as it is stated: “Sin crouches at the door” (Genesis 4:7). Moreover, all of the evil inclination’s deliberations will be concerning you, as it is stated in the same verse: “And to you is its desire.” And if you wish you shall rule over it, as it is stated in the conclusion of the verse: “But you may rule over it” (Genesis 4:7). The Sages taught: So difficult is the evil inclination that even its Creator calls it evil, as it is stated: “For the inclination of a man’s heart is evil from his youth” (Genesis 8:21). Rav Yitzḥak says: A person’s evil inclination renews itself to him every day, as it is stated: “And that every inclination of the thoughts in his heart was only evil all day [kol hayyom]” (Genesis 6:5). “Kol hayyom” can also be understood as: Every day.

״וְכׇל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי״ — מְלַמֵּד שֶׁכׇּל גְּנָזָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע חֲקוּקִין עַל לִבּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה אֶת מׇרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, אָמַר: כׇּל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי. ״וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט״ — זֶה הַדָּן אֶת יִצְרוֹ. ״וְלַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט״ — זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. ״וְלִגְבוּרָה״ — זֶה הַמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. ״מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה״ — שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ״שָׁעְרָה״ — [אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים] שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

Haman’s previously quoted statement: “Yet all this avails me nothing” (Esther 5:13), teaches that all the treasures of that wicked one were engraved on his heart, and when he saw Mordecai sitting at the king’s gate, he said: As long as Mordecai is around, all this that I wear on my heart avails me nothing. Apropos the quotation from Isaiah, the Gemara explains the following verse, which states: “And for a spirit of justice to him that sits in judgment and for strength to them that turn back the battle to the gate” (Isaiah 28:6). “And for a spirit of justice”; this is referring to one who brings his evil inclination to trial and forces himself to repent. “To him that sits in judgment”; this is referring to one who judges an absolutely true judgment. “And for strength”; this is referring to one who triumphs over his evil inclination. “Them that turn back the battle”; this is referring to those that give and take in their discussion of halakha in the battle of understanding the Torah. “To the gate”; this is referring to the Torah scholars who arrive early and stay late at the darkened gates of the synagogues and study halls.

וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁעֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל, עִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.

The Gemara clarifies: And can it enter your mind that a Hebrew slave actually works both during the day and at night? But isn’t it already stated: “Because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16), which teaches that he must be with you in food and with you in drink? All of the slave’s needs must be fulfilled, and his living conditions must be equal to those of the master himself. If so, he cannot be forced to work under unreasonable conditions. And Rabbi Yitzḥak says in explanation of this halakha: From here it is derived that his master may provide him with a Canaanite maidservant against his will to produce children for the master. This is the service he performs at night.

הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. כֵּיצַד. לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי. לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק". וְלֹא יִקְפֹּץ יָדוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים. כָּל אָדָם שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת (בֵּינוֹנִית) [בֵּינוֹנִיּוֹת] מְמֻצָּעוֹת נִקְרָא חָכָם:

The straight path: This [involves discovering] the midpoint temperament of each and every trait that man possesses [within his personality.] This refers to the trait which is equidistant from either of the extremes, without being close to either of them. Therefore, the early Sages instructed a man to evaluate his traits, to calculate them and to direct them along the middle path, so that he will be sound {of body}. For example: he should not be wrathful, easily angered; nor be like the dead, without feeling, rather he should [adopt] an intermediate course; i.e., he should display anger only when the matter is serious enough to warrant it, in order to prevent the matter from recurring. Similarly, he should not desire anything other than that which the body needs and cannot exist without, as [Proverbs 13:25] states: "The righteous man eats to satisfy his soul." Also, he shall not labor in his business except to gain what he needs for immediate use, as [Psalms 37:16] states: "A little is good for the righteous man." He should not be overly stingy nor spread his money about, but he should give charity according to his capacity and lend to the needy as is fitting. He should not be overly elated and laugh [excessively], nor be sad and depressed in spirit. Rather, he should be quietly happy at all times, with a friendly countenance. The same applies with regard to his other traits. This path is the path of the wise. Every man whose traits are intermediate and equally balanced can be called a "wise man."

רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֵין מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע.

וְגֶדֶר הַפְּרִישׁוּת בַּלָּשׁוֹן סְתָם חֲסִימַת תַּאֲוַת הַנֶּפֶשׁ וְהִמָּנַע מִן הַדָּבָר הַנִּפְרָשׁ מִמֶּנּוּ עִם הַיְּכֹלֶת עָלָיו וְהִזְדַּמְּנוּתוֹ לְעִלָּה הַמְחַיֶּבֶת זֶה וְנֹאמַר הַפּוֹרֵשׁ מִי שֶׁיָּכוֹל וְהִנִּיחַ. וְחִיְּבָה הַחָכְמָה נַסּוֹת הַנֶּפֶשׁ בְּגוּפוֹת עֲפָרִיּוֹת מְקַבְּלוֹת הַגִּדּוּל וְהַתּוֹסֶפֶת בְּמִצּוּעַ הַמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיִים לָהֶם וְהִרְכִּיב הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בַּנְּפָשׁוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת כֹּחַ תַּאֲוָה תִּכְסֹפְנָה בּוֹ לַמָּזוֹן הַמּוּכָן לָהֶם בעוה״ז לְהַעֲמִידָן וּלְתַקְּנָן כָּל יְמֵי חִבּוּרָן. וְכַאֲשֶׁר גָּבַר הַיֵּצֶר עַל הַשֵּׂכֶל וְנִמְשְׁכָה הַנֶּפֶשׁ אֵלָיו נָטְתָה בָּאָדָם אֶל הָרִבּוּיִים הַמְּבִיאִים לְהַפְסָדַת עִנְיָנוֹ וַהֲרִיסַת גּוּפוֹ וְנִצְטָרֵךְ בַּעֲבוּר זֶה לְמִדַּת הַפְּרִישׁוּת מִן הַתַּעֲנוּגִים וְהַמְּנוּחוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּוּוּ עִנְיָנָיו וְיִהְיוּ דְּבָרָיו עַל הַסֵּדֶר בעוה״ז בִּלְקִיחַת הַמָּזוֹן וְיִהְיֶה מְשֻׁבָּח עָלָיו כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים קיב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט.

The plain meaning of abstinence is to bridle the inner lusts and to refrain from something, that one has the ability and opportunity for due to a reason which obligates this. It is said: "the abstainer is one who has the power but does not use it". Divine wisdom necessitated the testing of the soul [by union] in physical earthen bodies which can grow and gain mass through eating foods suitable for it. G-d then implanted in the souls of human beings a desire for the foods appointed to its body in this world in order to sustain and maintain them during the time of their union. But when this inclination predominates over the understanding, and the soul is drawn to it, the man turns to the excesses which bring to his detriment and to the destruction of his body. It is necessary because of this, a measure of abstinence from pleasures and relaxations, in order to balance his tendencies, and that his affairs be in proper order in this world, so that he will be considered praiseworthy in them, as written: "A good man shows favor, and lends: he will guide his affairs with judgment" (Tehilim 112:5).

וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה: "תורת ד' תמימה משיבת נפש, עדות ד' נאמנה מחכימת פתי" (תהילים יט, ח) - ולא זכרה דבר מזה. ואמנם כונה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעי: יאוכל מה שיש לו לאכול - בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות - בשווי, ויבעל מה שמותר לו לבעול - בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה. לא שישכון במדבריות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו. והזהירה מזה, לפי מה שבא בקבלה. נאמר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא). ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "וכי על איזה נפש חטא זה? - אלא על שצער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: מה זה שצער עצמו מן היין - צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (תענית יא, א). ובדברי נביאינו וחכמי תורתנו ראינו, שהיו מכונים על השווי ושמירת נפשם וגופם, על מה שתחיבם התורה. וענה השם יתברך על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו, והוא אמרם לזכריה הנביא: "האבכה בחודש החמישי, הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז, ג) וענה אותם: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני? וכי תואכלו וכי תשתו הלוא אתם האוכלים ואתם השותים" (שם ה-ו). ואחר כך צוה אותם ביושר ובמעלה לבד לא בצום, והוא אמרו להם: "כה אמר ד' צבאות לאמור: משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (שם ט-י). ואמר אחר כך: "כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (שם ח, יט). ודע שה"אמת" - הן המעלות השכליות, מפני שהן אמיתיות לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני. וה"שלום" - הן מעלות המידות, אשר בהן יהיה השלום בעולם. ואשוב אל כונתי. שאם יאומרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו - שאיני מדבר אלא בהם - שהם אינם עושים מה שעושים אותו: מהטריחות גופותם,ופסוק הנאותיהם, אלא על דרך הלימוד לכוחות הנפש, כדי שיהיו נוטים אל הצד האחר מעט, כפי מה שארנו בזה הפרק, שראוי שיהיה האדם כן - זוהי טעות מהם, כאשר אבאר. וזהו: שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צותה מה שצותה - אלא מפני זאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה, ומה שהצריך בכתובת אישה וקדושיה, ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעת הנידות והלדה, ועם כל זה גזרו רבותינו, זכרונם לברכה, למעט המשגל ומנעוהו ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - זה כולו, אמנם, צונו השם יתברך להתרחק מקצה רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות.

The perfect Law which leads us to perfection—as one who knew it well testifies by the words, "The Law of the Lord is perfect restoring the soul; the testimonies of the Lord are faithful making wise the simple"—recommends none of these things (such as self-torture, flight from society etc.). On the contrary, it aims at man's following the path of moderation, in accordance with the dictates of nature, eating, drinking, enjoying legitimate sexual intercourse, all in moderation, and living among people in honesty and uprightness, but not dwelling in the wilderness or in the mountains, or clothing oneself in garments of hair and wool, or afflicting the body. The Law even warns us against these practices, if we interpret it according to what tradition tells us is the meaning of the passage concerning the Nazarite, "And he (the priest) shall make an atonement for him because he hath sinned against the soul." The Rabbis ask, "Against what soul has he sinned? Against his own soul, because he has deprived himself of wine. Is this not then a conclusion a minori ad majus? If one who deprives himself merely of wine must bring an atonement, how much more incumbent is it upon one who denies himself every enjoyment." By the words of our prophets and of the sages of our Law, we see that they were bent upon moderation and the care of their souls and bodies, in accordance with what the Law prescribes and with the answer which God gave through His prophet to those who asked whether the fast-day once a year should continue or not. They asked Zechariah, "Shall I weep in the fifth month with abstinence as I have done already these many years?" His answer was, "When ye fasted and mourned in the fifth and in the seventh (month) already these seventy years, did ye in anywise fast for me, yea for me? And if ye do eat and if ye do drink are ye not yourselves those that eat and yourselves those that drink?" After that, he enjoined upon them justice and virtue alone, and not fasting, when he said to them, "Thus hath said the Lord of Hosts. Execute justice and show kindness and mercy every man to his brother." He said further, "Thus hath said the Lord of Hosts, the fast-day of the fourth, and the fast-day of the fifth, and the fast of seventh, and the fast of the tenth (month) shall become to the house of Judah gladness, and joy, and merry festivals; only love ye truth and peace.". Know that by "truth" the intellectual virtues are meant, for they are immutably true, as we have explained in Chapter II, and that by "peace" the moral virtues are designated, for upon them depends the peace of the world. But to resume. Should those of our co-religionists—and it is of them alone that I speak—who imitate the followers of other religions, maintain that when they torment their bodies, and renounce every joy, that they do so merely to discipline the faculties of their souls by inclining somewhat to the one extreme, as is proper, and in accordance with our own recommendations in this chapter, our answer is that they are in error, as I shall now demonstrate. The Law did not lay down its prohibitions, or enjoin its commandments, except for just this purpose, namely, that by its disciplinary effects we may persistently maintain the proper distance from either extreme. For, the restrictions regarding all the forbidden foods, the prohibitions of illicit intercourse, the fore-warning against prostitution, the duty of performing the legal marriage-rites which, nevertheless, does not permit intercourse at all times, as, for instance, during the period of menstruation, and after child-birth, besides its being otherwise restricted by our sages, and entirely interdicted during the daytime, as we have explained in the Tractate Sanhedrin—all of these God commanded in order that we should keep entirely distant from the extreme of the inordinate indulgence of the passions, and, even departing from the exact medium, should incline somewhat towards self-denial, so that there may be firmly rooted in our souls the disposition for moderation.

ומל - לרמב"ן שיסיר מהם ערלת הלב, שהיא החמדה ושאר התאוות, ויעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב, כפי שהיה לפני חטאו של אדם. בפיך ובלבבך - יזהיר כאן ג', הפה הלב והמעשה, שבהם נכללות כל המצוות... וידוע שהמצוות התלויות בלב עבודה גדולה מבדבור, ולכן אמרו פוסק מדברי תורה לקריאת שמע, והתלויות בדבור גדולות מהתלויות במעשה...

לתאוה יבקש. מי שיבקש לגבול החקירה בדבר הנפרד והפשוט אשר אליו תעלה תאותו הנה הוא יתערב בהשגת כל נימוס מושכל אשר בדבר דבר כי זה דרך החקירה השלימה ר"ל להעלות הדבר אל יסודותיו והסבות הפשוטות אשר מהם היה או ירצה בזה מי שיבקשה בעבור תאותו הגופיות הנה אם יחקור במושכלות יתבלבל בכל מושכל ומושכל ואפי' באשר היה מהם קל ההבנה ויתערב לו הענין בזולתו מפני מיעוט חקירתו בדברים המושכלים ורב שקדו על התאוות הגופיות:

א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית ק"הק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ומגביר ר"ל כחות הטומאה והס"א בבית ק"הק העליון. הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית ק"הק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו ח"ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל: הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן ית"ש יצילנו.

This being so, at the moment when a man strays to think in his hearts/minds [plural] a thought that isn’t pure, related to adultery (God save us), he introduces a prostitute, the symbol of envy in the house of the heavenly Holy of Holies, dreadful, in the holy, lofty worlds (heaven forefend), and increasing (God save us) the power of impurity and the “other side” in the house of the heavenly Holy of Holies, much more and even more than what the powers of impurity caused by Titus when he installed a prostitute in the interior of the Holy of Holies in the earthly Temple. And so it is with every sin that a person in Israel inserts into his heart/mind (heaven forefend), an unauthorized fire, via expressions of anger or other evil desires (may the Merciful save us), surely it is exactly as the matter about which is written (Yeshayahu 64:10): “Our Temple of holiness and beauty, where our fathers praised You, became a raging fire,” the Merciful One (blessed be His name) save us.

וְהִנֵּה כְּלָל הַפְּרִישׁוּת הוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (יבמות כ): קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ, וְזֹאת הִיא הוֹרָאָתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה עַצְמָהּ, פְּרִישׁוּת, רוֹצֶה לוֹמַר, לִהְיוֹת פּוֹרֵשׁ וּמַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר, וְהַיְנוּ, שֶׁאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ דְּבַר הֶתֵּר, וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה לְשֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּאִסּוּר עַצְמוֹ. וּנְבָאֵר עַתָּה הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב. וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַּם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל הָרָעוֹת, יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵבוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנִּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה, הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם. אָמְנָם, מִלּוּי הַכָּרֵס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעוֹל, וּמִשְׁתֶּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר דְּבָרִים רָעִים. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׂבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ, יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד.

The general principle of Separation is what our sages of blessed memory said: "sanctify yourself [by abstaining] of what is permitted to you" (Yevamot 20a). This is the meaning of the word "Separation" itself. That is to say - to separate and distance from the thing, prohibiting on oneself something which is permitted. The intent in this is to not come to violate the prohibition itself. We will now explain the good type of Separation. After it has become clear to us that all matters of this world are trials to a man, as we wrote earlier and demonstrated with proofs, and likewise after we have truly realized man's great frailness and his close disposition to all evil, it will perforce be clear that man should do whatever he can to spare himself from these matters in order to protect himself from the evil which is at their feet. For there is no worldly pleasure which does not draw after it some sin in its heel. For example: food and drink, when clean of all dietary prohibition are permitted to eat. But filling one's belly draws after it removal of the yoke of Heaven, and drinking of wine draws after it licentiousness and other evils. All the more so, once a person habituates himself to satiate [his belly] with food and drink. For then if but one time he lacks fulfilling his habit, it will greatly pain and disturb him.

וראיתם אותו - ראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי מעשה, מנחות מ"ג ב'. ולא תתורו - תור רוצה לומר הכרת הטוב באופן סוביקטיבי. אם הדרישה והרציה של אדם עומדות רק לשרות הלב והעין והשבעת דרישותיהם, אין מקום ברצוננו לה' ולתורתו. אך אם רצוננו ותחושותינו עומדים לרשות ה' ומזדהים עם רצונו, אזי נרגיש את עצמנו חזקים מול כל העולם.

חכמה - להבין דרכי היצר, מוסר - דרכים לשבר את היצר, בינה - כל זה יעשה רק בדרך התורה.

והוא החשק והאהבה להשם יתברך ולתורתו הקדושה ולמצותיה, ולשמור ולעשות ולקיים את הכל בשמחה גדולה, שישמח שזוכה לעבוד את הש"י ולהיות דבק בו:

ודבר זה הוא כפי נקיון הרהוריו מכל דבר שהוא נוגע בו שבזה הם כל הרהורי ‏האדם מדבר שנפשו של אדם מתאוה להן. וידע שלא הכניס הוא ההרהור בלבו והם ו' שהם ס' ‏מדרגות בנקיון כידוע שו' קצוות יש במדות. תאוה וכעס וגיאות וניצוח כו' וכפי נקיון הרהוריו מכל א' ‏מנגיעות אלו כך עולה במעלות מדריגת נבואותו. והמבין ‏ע"ז לדעת התוכיות שבכל הדמיונות הוא מי שנקי מתאות כיוסף בתאות נשים ודניאל בתאות ‏אכילה הם היו פותרי חלומות דשורש כל הרהורי בטלה הם בתאות שבזה הלב חושק להרהר.

‏[קצז] ג' מדרגות באהבת הש"י בכל לבבך היינו כל התשוקות וחמדות שבלב ואז"ל (ברכות נד.) בב' ‏יצריך פי' בין בצרכי הגוף בין לעניני עוה"ב הכל לא יהיה לאהבת עצמו רק לאהבת הש"י וזהו בכלל ‏התשוקות שלו. ואח"כ בכל נפשך היינו בדברים שנפשו מקושרת בהם ממש. וכענין נפשי יצאה ‏בדברו מפני גודל קישור התשוקה המגיע עד כלות הנפש ממש.

בטחון והסתפקות המה כללים לכל המדות טובות,והם היפך תאוה וחמדה,א ועיקר הכל הוא הבטחון,ב ומי שהוא מחוסר בטחון אין תורתו מתקיים בידו )דברים לב כ.( כי לא תחמוד כולל,

הרהורי עבירה קשים מעבירה עיין בס' מכתב לחזקיהו בחידושיו למס' ר"ה דף ט"ז שקו"ט ליישב ההיא דאמור מחשבה רעה אין מצטרף לטובה ועי' לרבינו בחיי בס' כד הקמח במערכת טהרת הלב מ"ש בזה ומערכת ר"ה ד"ה התשובה ושנות ימין ח"ב דף קל"ד ע"ב:

לא יאמר האדם אלך מעט אחר התאוה והחמדה,ואח"כ אפרוש מהם,כי כיון שמתחיל למשוך אחריהם,נטרד והולך מן החיים הנצחים לגמרי,כי קשה מאד לפרוש מהם )משלי ב יט,ה ו.(ואף מי שיש בו יראה ותורה ומצות,כשנמשך אחר התאוה יאבד הכל )משלי כא כ.( ואם הוא מחומם וקל לכעוס כמו הברזל,שהוא קל להחם באש,הוא מתפוצץ באש התורה.לכן אמר "כי לאויל יהרג כעס",רצה לומר הכעסני יהרג מכעסו. ד"ה דהאי קלע איהו סיני – אי אפשר להרוג את חויא ]הנחש[,שהוא יצר הרע כמו שמפרש והולך אלא בתורה,אם פגע בך מנוול זה משכהו כו',בראתי תבלין כו'. תרגום:וזהו שבארו בעלי המשנה )ברכות ה ע"א(,כל הקורא קריאת שמע כאלו אוחז חרב פיפיות בידו.והרי פרשוהו על מטתו,להגן מן המזיקים.אבל בקריאת שמע של התפלה,אדון המזיקים קשור,אין לו רשות לברוח.ואשרי מי ששוחט אותו באותו זמן,לקיים בא להרגך השכם להרגו )שם נח ע"א( בתפלה,שנאמר בה,וישכם אברהם בבוקר,כל שכן מי שלא חושש לכבודו לשחוט את יצרו ושונאו,שאין שונאו לחוד אלא שונאו של הקדוש ברוך הוא,שבכל יום תובע את חטאי בניו לשחוט אותם. כָּל בָּ אֶ יהָ א יְשׁוּבוּן וְ א יַשִּׂ יגוּ אָרְ חוֹת חַ יִּים.בהגר"א -כל באיה לא ישובון,שלא יאמר אדם אלך בשרירות לבי ואח"כ אשוב,לזה אומר שכל באיה לא ישובון,לא יהיו יכולין לשוב ממנה,כי לא יהיה יכול לישב במנוחה והשקט אחר שיהיה דרכו לרדוף תמיד אחר הממון והחמדה,וזהו נגד החמדה,לכן בואה לא ישובון,כי הולכין ובאין תמיד,והן עושין עבירות ועַ ולות,לכן אמר לא ישובון.ולא ישיגו ארחות חיים,הוא נגד הבעלי תאות,שהם שוחים אל מות ביתם,כי אינם עוסקים בתורה שהיא חיים,כי התאוה הוא היפך התורה,כמ"ש במדרש עד שאתה מבקש שיכנס תורה למעייך,בקש שלא יכנוס אכילה ושתיה לתוך מעיך.ואמר אורחות,כמ"ש למעלה,שדרכי

מה שמשיג בעל התאוה אחר רוב השתדלות בענין רע,נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלא עמל )בראשית ב ט,(וכמו בכבוד,שכל הבורח ממנו רודף אחריו )עירובין יג ע"ב(,כן הוא בכל התאות )ישעיה ז כב.( הצדיקים נקרא אורחות,שהן באתכסיא ומעט אשר דרכו בה,ודרך צר וקטן היא.ואמר ג"כ ג' נגד וכו' תורה ומצות ומדות והבן. לולא דביקות האדם בדברים החומרים,היה נפשו דביקה בעניני ה',ולא היה בוחר בדברים ערבים ומתוקים לפי שעה,כי כל הנעשה לבעל התאוה אחר רוב השתדלות בענין רע,נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלי עמל ואון. אמרו חז"ל )עי' תנחומא ויקרא ג( כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו,כן הוא בכל התאוות.

כי, מבאר מפני שמכיר ויודע סבת מהירת התנועה ההכרחיות אל החטא, כי הוא ידע יצרנו, שיצר הלב מניע את הנפש הפך מדרכי ה', וה' יודע, א. כח היצר שתנועתו חזקה מאד ושולט על כחות הנפשיות, ב. יודע עצלות התנוה העצמיית של הנפש, מפני כי עפר אנחנו, והעפר מכביד על הנפש וקשה לה להניע אותו, ר"ל שנקל מאד אל הנפש לחטוא, מפני שיצר הרע כחו רב ותנועותיו וציוריו ממהרות קודם לציורי הנפש אל הטוב, וקשה לה לעשות מעשים טובים שהיא תנועתה העצמיית כי כבד עליה העפר והחומר העכור:

וְאִם הָעַצְבוּת אֵינָהּ מִדַּאֲגַת עֲוֹנוֹת, אֶלָּא מֵהִרְהוּרִים רָעִים וְתַאֲווֹת רָעוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. הִנֵּה אִם נוֹפְלוֹת לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, אֶלָּא בְּעֵת עָסְקוֹ בַּעֲסָקָיו וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וּכְהַאי גַּוְונָא, אַדְּרַבָּה! יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁאַף שֶׁנּוֹפְלוֹת לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ – הוּא מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם״. וְאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַדִּיקִים לְקָרְאָם ״זוֹנִים״ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא בְּבֵינוֹנִים כַּיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנּוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי נִיאוּף בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, בֵּין בְּהֶיתֵּר כוּ׳, וּכְשֶׁמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ – מְקַיֵּים לָאו זֶה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה – נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה מִצְוָה״, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ בְּקִיּוּם הַלָּאו, כְּמוֹ בְּקִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמָּשׁ. וְאַדְּרַבָּה, הָעַצְבוּת הִיא מִגַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן יֵרַע לְבָבוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק, שֶׁלְּצַדִּיקִים בְּוַדַּאי אֵין נוֹפְלִים לָהֶם הִרְהוּרֵי שְׁטוּת כָּאֵלּוּ, כִּי אִילּוּ הָיָה מַכִּיר מְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמַּדְרֵגַת צַדִּיק, וְהַלְוַאי הָיָה בֵּינוֹנִי וְלֹא רָשָׁע כָּל יָמָיו, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי זֹאת הִיא מִדַּת הַבֵּינוֹנִים וַעֲבוֹדָתָם – לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְהַהִרְהוּר הָעוֹלֶה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִמֶּנּוּ, וְלִדְחוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

Should the sadness, however, not come from worry over sins, but from evil thoughts and desires that enter his mind—if they enter not during Divine service but while he is occupied with his own affairs and with mundane matters and the like, he should, on the contrary, be happy in his portion in that, though they enter his mind, he averts his mind from them in order to fulfill the injunction, “And you will not follow after your heart and after your eyes by which you go astray.” The verse does not speak of the righteous, to refer to them as “going astray,” G–d forbid, but of benonim (intermediates) like him, in whose mind do enter erotic thoughts whether of an innocent nature…; when he averts his mind from them, he is fulfilling this injunction. Indeed, the Rabbis, of blessed memory, have said, “He who has passively abstained from committing a sin receives a reward as though he had performed a precept.” Consequently, he should rejoice at his compliance with the injunction as when performing an actual positive precept. On the contrary, such sadness is due to conceit in that he does not recognize his position. Hence he is sad at heart because he has not attained the rank of a tzaddik, inasmuch as the righteous are certainly not troubled by such foolish thoughts. For had he recognized his station, that he is very far from the rank of a tzaddik and would that he be a benoni and not a wicked person even for a single moment throughout his life—then, surely, this is the quality of the benonim and their service: To subdue the evil impulse and thought rising from the heart to the brain and completely to avert the mind therefrom, thrusting the temptation away with both hands, as has been explained earlier.

וְגַם, לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַיֵּצֶר, לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, מִפְּנֵי כְּבֵדוּת שֶׁבְּלִבּוֹ. וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְאִם כֵּן הוּא רָחוֹק מֵה׳ בְּתַכְלִית הָרִיחוּק, שֶׁהֲרֵי כֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, יָכוֹל גַּם כֵּן לְהִתְאַוּוֹת לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים שֶׁהֵם נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, אַף שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹתָם בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁאֵינָם מְאוּסִים אֶצְלוֹ בֶּאֱמֶת, כְּבַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל [פֶּרֶק י״ב]. וּבָזֶה הוּא גָּרוּעַ וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב יוֹתֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ וְגוֹ׳״.

Also, at times, he is unable to wage war against the evil impulse, so as to sanctify himself in the things that are permissible, because of the heaviness that is in his heart. Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. If so, he is removed from G–d with utmost remoteness, for the lusting drive in his animal soul is capable of lusting also after forbidden things which are contrary to His will, blessed be He, even though he does not crave their actual fulfillment, G–d forbid; yet they are not truly scorned by him as by the tzaddikim, as explained above [ch. 12]. In this he is inferior and more loathsome and abominable than unclean animals and insects and reptiles, as is mentioned above and as is written, “But I am a worm, and not a man….”

כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״. כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ. וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי פַּחַד ה׳, וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ.

For it is his “place” that causes him to sin, because his livelihood requires him to go to the market for the whole day and to be one of those who “sit at the [street] corners,” where his eyes behold all the temptations; the eye sees and the heart desires, and his evil nature is kindled like a baker’s red-hot oven, as is written in Hosea, “He burns like a flaming fire….” For he should have controlled himself and restrained the impulse of his desire in his heart because of the fear of G–d Who sees all actions, as has been explained above, for the mind has supremacy over the heart by nature. It is indeed a great and fierce struggle to break one’s passion, which burns like a fiery flame, through fear of G–d; it is like an actual test.

א כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מֵהַמְדַמֶּה, וְלַעֲלוֹת אֶל הַשֵּׂכֶל; וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר הַמְדַמֶּה, זֶה בְּחִינַת שְׁרִירוּת לֵב, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אַחַר הַמְדַמֶּה שֶׁבַּלֵּב, וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשְּׁרִירוּת הַלֵּב, וּמְשַׁבֵּר לִבּוֹ הָאֶבֶן – זֶה בְּחִינַת שָׁמִיר, שֶׁעַל יָדוֹ נִכְנָע הָאֶבֶן, וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר תַּאֲווֹת הַמְדֻמִּיּוֹת, וְהוֹלֵךְ אַחַר הַשֵּׂכֶל. ד וְאִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיעַ הַקְּלִפּוֹת, הַיְנוּ הַדִּמְיוֹנוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַתַּאֲווֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגָה, אֶלָּא עַל־יְדֵי גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא,

For every person must <break the power of imagination and enter> the intellect. But when he is drawn after the <illusory desires>, this is the aspect of “the vision of the heart” (cf. Deuteronomy 29:18). He follows <his heart’s inclination>. And when he extricates himself from the heart’s vision and breaks his “heart of stone” (Ezekiel 11:19) —this is the concept of the shamir worm. Through this <the heart of stone is broken and humbled>, so that he does not go after his illusory desires but after the intellect. 4. However it is only possible to subdue the evil forces—i.e., the illusions, evil thoughts, desires, confusions and obstacles—of a particular level, through the greatness of the Creator.

בפסוק איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמורו ודרשו חז"ל אם א"ל חלל את השבת אל תשמע לו. ולמה פרט הכתוב מצות שבת בזה. רק הרמז היא כי הקב"ה הקשה כיבוד או"א לכבודו ית"ש מפני שהם שותפין בו. והגם כי כח אב ואם הכל מאתו ית"ש. אבל יצירת הגוף בא באמצעיות אב ואם. אכן הנשמה היא כח אלקי בלי השתתפות. וזה עצמו ענין השבת במעשה בראשית שנברא הבריאה בדרך הטבע וזה ששת ימי המעשה. ואח"כ בשבת ניתן כח אלקות בחי' הנשמה של העולם כמ"ש וינפש. וזה קיום כל מעשה בראשית. וכמו כן באדם הכנת הגוף באמצעיות אב ואם כעין בחי' ימי המעשה ואח"כ שורה עליו הנשמה בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. וצריך האדם להיות זהיר ביותר בחלק הנשמה. זהו ואת שבתותי תשמורו:

״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.

ה) מביא מ"ש בד"ה ויכולו (המשך רס"ו) דרצון דמצות שייך לחסדים דע"י (ולא לגבורות דע"י). ורוצה לפרש דקאי: א) על טעם הכמוס של הרצון דמצות, או ב) שהכוונה לחסד שבג"ר דע"ק. וב' הפי' לפענ"ד אא"ל: א) טעם הכמוס הוא ח"ס, כמבואר בכ"מ, ומהם בד"ה ביוהשמע"צ הנ"ל. ובח"ס מלובש גבו' דע"י דוקא, היפך ממה שר"ל בד"ה ויכולו. ב) אדנ"ע מבאר שהגבו' דע"י דקאי בהם הם בחי' רשפי אש שהו"ע ההתלהבות כו' והחסדים הם כמים היורדים ממקום גבוה כו', כן מקשר ומקדים לענין זה מ"ש בתניא פמ"א בהג"ה ע"ד המתקת הגבו' בחסדים בהתכללות המדות כו',

המשמעות של "ביקש יעקב לישב בשלוה" איננה שהוא ביקש את השלוה כמטרה בפני עצמה, אלא כדי להשלים את תכלית עבודתו הרוחנית, כדי למלא רצון קונו.

אמר לפניו, רבש"ע חמדה גנוזה יש לך, שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אי אפשר שהעין הרוחנית של נברא תגיע לידי עומק הגניזה של חמדת כל עולמים, שחמדתה קשורה היא בגניזתה, מפני שכל האור העליון הזה עומד כולו ממעל לכל הכרה, מלמעלה מכל חכמה, תבונה ודעת. החמדה הזאת מוכרחת להיות גנוזה, מפני שהיא שייכת רק לענין האלהי, הכולל הכל ומקור הכל, ומצד עומק הגניזה של חמדה זו אין לה שום יחש לכל מה שהוא מוגבל ומצומצם באיזה מצר וגבול של בריאה והכרה. אמנם רק מצד השעשוע העליון של האידיאל של התורה, מצד החותם של המגמה האחרונה של חפץ הטוב הגנוז, שהוא קשור במרום התוכן העליון של פרשת כל ההויה כולה מראש ועד סוף, מצד זה יש איזה ערך של התגלות בהכרה באור הבהיר הזה שהוא תוכנה של תורה.

ד) הַבָּא אֶל אִשְׁתּוֹ, כִּי רוֹאֶה יִצְרוֹ מִתְאַוֶּה אֶל הַדָּבָר הַהוּא, וְהוּא מִתְכַּוֵּן בְּבִיאָתוֹ לִגְדֹּר אֶת עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה, שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לְנָשִׁים אַחֵרוֹת וְכַדּוֹמֶה (אוֹ שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה) – גַּם בָּזֶה יֵשׁ שָׂכָר, אַךְ לֹא כִּשְׁלֹשֶׁת הָרִאשׁוֹנִים, כִּי הָיָה יָכוֹל לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "אֵבָר קָטָן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, מַרְעִיבוֹ שָׂבֵעַ מַשְׂבִּיעוֹ רָעֵב". וּמִכָּל-מָקוֹם, מִי שֶׁכַּוָּנָתוֹ בְּכָךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׂבֵעַ מִן הַהֶתֵּר וְלֹא יִהְיֶה רָעֵב וְיִתְאַוֶּה אֶל הָאִסּוּר – כַּוָּנָתוֹ לְטוֹבָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי", וְ"צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ". אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּבָר וְאֵין יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, וְהוּא מְעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ וּמֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי תַאֲוָה וְקִשּׁוּי כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ יִצְרוֹ וּלְמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ מִתַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה – אֵין בְּמַעֲשֶׂה זֶה מִצְוָה, לְהֶפֶךְ, הֲרֵי זֶה מֵעֲצַת יִצְרוֹ הָרָע, וּמִן הַהֶתֵּר יְסִיתֶנּוּ אֶל הָאִסּוּר, וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל:

בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. וכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. אמנם בפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, אבל קשה לו מאוד להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה. על ידי התשובה האדם יוצא לחירות, מגלה את רצונו האמיתי.

Divine service, for the Jew, consists not simply of worship and the performance of prayer rituals but pervades every facet of his existence. No aspect of human life is removed from the service of God. In the Torah man finds a paradigm for every aspect of human conduct. The commandments of the Torah are designed to maximalize the natural propensity for divine service which is present in every man and, insofar as is possible for ordinary mortals, to consecrate all human activity to the worship of God.

This author once asked Rav Yosef Dov Soloveitchik if it is permissible to go to a casino for a single visit. The Rav replied succinctly: "It's a bad habit, don't do it!" Rav Mordechai Willig encouraged this author to publicize the Rav's statement. The Rambam (Hilchot Gezeilah Va'aveidah 6:11) explains that a person should involve himself in learning and other activities that contribute positively to society, whereas even permissible forms of gambling (such as gambling with a non-Jew) contain no socially redeeming value. Regarding gambling with a non-Jew, while there is no theft involved, he prohibits it because it is a total waste of time, whereas man should spend his time acquiring wisdom and developing the world.

Many hypotheses have been advanced in explaining the dietary code on the basis of physical, psychological and social considerations. A number of midrashic comments clearly reflect the view that food consumed by man produces either a beneficial or a deleterious effect upon the soul. Thus, man's source of physical sustenance has a profound effect upon his spiritual well-being. Tanḥuma, Shemini 6, offers a poignant parable illustrating this concept: A physician visited two patients suffering from the identical malady. One was told by the doctor to eat whatever his heart desired; for the other he prescribed a strict diet and admonished him in great detail to eat only certain foods and to eschew others. When queried with regard to the discrepancy in his treatment of the two patients, the physician replied that the first could not be healed but that for the second there was hope. Therefore, there was no reason to restrict the first patient, whereas the eating habits of the second were a matter of great concern if he was to be restored to a state of health. As an explanation of the rationale underlying the dietary code, this midrashic comment underscores the principle that corporeal matters are causally related to achievement of spiritual excellence.