Chesed as Origin and Expression of Love

וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃

Looking up, he saw three figures standing near him. As soon as he saw them, he ran from the entrance of the tent to greet them and, bowing to the ground, Abraham hastened into the tent to Sarah, and said, “Quick, three seahs of choice flour! Knead and make cakes!” Then Abraham ran to the herd, took a calf, tender and choice, and gave it to a servant-boy, who hastened to prepare it. He took curds and milk and the calf that had been prepared and set these before them; and he waited on them under the tree as they ate.

מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ:

הוּא שֶׁגֶּדֶר הָעֲבוֹדָה כְּנִיעַת מִי שֶׁמְּטִיבִין לוֹ לַמֵּטִיב בְּטוֹבָה שֶׁיִּגְמְלֵהוּ עַל טוֹבָתוֹ כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וְהַכְּנִיעָה נֶחְלֶקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הָאֶחָד כְּנִיעַת רְהוּת וְיִחוּל בְּהֶכְרֵחַ וְחָזְקָה. וְהַשֵּׁנִי כְּנִיעַת חוֹבָה וְדִין לְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם לְמִי שֶׁנִּכְנָעִין לוֹ. אֶחָד מֵהֶם שֶׁהָעֲבוֹדָה שֶׁתִּהְיֶה מֵהֶעָרַת הַתּוֹרָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְכַוֵּן בָּהּ לש״ש וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַחֲנֻפָּה וּלְשֶׁבַח ב״א וּכְבוֹדָם בַּעֲבוּרָהּ כִּי שָׁרְשָׁהּ מְיֻסָּד עַל הַתּוֹחֶלֶת וְהָרְהוּת אַךְ הָעֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִצַּד הֶעָרַת הַשֵּׂכֶל לֹא תִּהְיֶה כִּי אִם מְיֻחֶדֶת לש״ש לֹא יִתְעָרֵב בָּהּ שׁוּם חֹנֶף וְלֹא זִיּוּף מִצַּד שֶׁיִּתְפָּאֵר בָּהּ כִּי אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל תּוֹחֶלֶת וְעַל הָרְהוּת אַךְ הִיא מִצַּד הַחָכְמָה וְהַיְּדִיעָה בְּמָה שֶׁהַנִּבְרָא חַיָּב לַבּוֹרֵא מִן הָעֲבוֹדָה: וְהַשֵּׁנִי כִּי עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מֵהֶעָרַת הַתּוֹרָה לֹא תִּהְיֶה אֶלָּא אַחַר הַיִּחוּל בַּגְּמוּל וְהָרְהוּת בָּעֹנֶשׁ וַאֲשֶׁר תִּהְיֶה מֵהֶעָרַת הַשֵּׂכֶל לֹא תִּהְיֶה כִּי אִם לִנְדִיבוּת הַנֶּפֶשׁ וּרְצוֹנָהּ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל יְכָלְתָּהּ בַּעֲבוֹדַת אֱלֹהִים לִשְׁמוֹ אַחַר יְדִיעָה וַהֲבָנָה כִּי הַנֶּפֶשׁ לֹא תִּתְנַדֵּב בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּתְבָּרֵר לָהּ שֶׁהַתְּמוּרָה עוֹדֶפֶת עָלָיו וְהוּא רְצוֹת הָאֵל אוֹתָהּ:

Service may be defined as a beneficiary's submission to his benefactor, expressed in rendering good that is within his power to the latter in return for the favor received . This submission is of two kinds. The first is submission induced by fear, hope, necessity or compulsion. The second is submission arising from a sense of duty, from the conviction that it is right to aggrandize and exalt the person to whom submission is rendered. (1) First, For the service (of G-d) induced by the study of the Torah, it may be that the person will be l'shem shamayim (devoted to G-d alone). It may, however, be hypocritical; the aim may possibly be to obtain praise for it and honor among one's fellow-men, since this kind of service is rooted in, and founded on, hope (of reward) and fear (of punishment). But the service of G-d induced by the intellectual urge is wholly and solely devoted to G-d. No hypocrisy is mingled with it, nor any false pretense for the sake of self-glorification, since this service is not founded on hope or fear, but is based on wisdom and knowledge of what service a created being owes to its Creator. (2) Secondly, service of G-d induced by the Torah is only rendered as the result of hope of reward or fear of punishment; but the service urged by the understanding comes from volunteering of the soul and and its desire to strive with all its might to serve its G-d for His own sake after knowledge and comprehension. For the soul will not freely give all it has, unless it is convinced that what it receives in exchange is greater than what it gives, and this [reward] is that G-d is pleased with it.

"הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ

ונשלים ענין ההנהגה., שכבר שמעת איך המוסר עצמו נולד מן האהבה, כענין הכתוב שזכרנו למעלה (משלי יג, כד), "ואוהבו שחרו מוסר". כי האב האוהב את בנו לא יחפוץ שיתמלא הבן מידות רעות, אבל מאהבתו אותו יסדר לעצמו סדר הנהגה להתנהג עמו בתבונה רבה, עד שיישיר דרכיו. ומשם והלאה (משלי כג, כד) -. "יולד חכם וישמח בו", והוא כאב את הבן ירצה, להיות הבך בותחטא אל אביו ועושה לו רצונו. ונמצא, שמאהבתו אותו ירצה ודאי לחבבו כשילך בדרך טובים, ולתת לו שכר גדול; ומאהבתו עצמה שרוצה בטובתו ולא ברעתו, ירצה ליסרו אם יקלקל מעשיו; ומאהבתו עצמה ירצה להתהלך עמו בדרך הממוצע - שמאל דוחה וימין מקרבת (עי' סוטה מו ע"א). הרי שממקור האהבה עצמה נובעים שלושת מידות המוסר, דהיינו, החסד, הדין, והרחמים הממוצעים. ומתולדות האהבה להיות המוסר אפילו בזמן שהוא נעשה - ממותק ולא באכזריות חימה ושטף אף, ולהיות קשה לכעוס ונוח לרצות. ומתולדותיה גם כן ומפעולותיה להיות לפעמים עובר על מידותיו לגמרי לעשות צדקה גמורה, שאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, אלא כחפץ חסד מרבה להטיב: וההבחנה השניה אשר נבחין בחוק האהבה היא - שממנה עצמה נובע המשפט בכל סדריו הכלליים, שהם, החסד דין ורחמים, והפרטיים שהם המשלימים ענין אלה השלוש שזכרנו. והנה הגזירה במידת האהבה היא הנותנת מקום למידה זאת, ובחוקה יש בכוח לעשות המשפט גם כן, וכמו שביארנו. אמנם אם לא היתה באה הגזירה גם כן להוציא לפועל מידת המשפט הזה, הנה לא היה מוכרח שימצא כלל, כי כבר אין הכרח אצלו ית', אלא הכל רצון פשוט. אמנם בבוא הגזירה שיצא המשפט מן הכח אל הפועל - אז יצא. ותדעי שלכל דבר ודבר יש סדרים ותנאים פרטיים ומיוחדים להשלימו; פירוש, יש מידת האהבה וסדריה המשלימים ענינה, יש מידת המשפט וסדריה המשלימים ענינה כמו כן. ואמנם גם דבר זה שיצא המשפט לפועל מן האהבה, גם לו יהיו סדרים המשלימים ענינו, פירוש, המשלימים היציאה הזאת, כי החכמה הולכת לפרט ההבחנות עד כחוט השערה, וכל המרבה להבחין הרי זה משובח. והגם שהפרטים אי אפשר לעמוד עליהם מפני רובם, אך הכללים ראוי לנו להכירם:

Şimdi yönetim konusunu tamamlayalım. Zaten işittin ki, musar’ın kendisi sevgiden doğar; yukarıda andığımız ayette söylendiği gibi: “Onu seven, erkenden onu terbiye eder.” Çünkü oğlunu seven baba, oğlunun kötü niteliklerle dolmasını istemez; onu sevdiği için, onunla büyük bir anlayışla davranacağı bir yönetim düzeni kurar, ta ki yollarını doğru hale getirsin. Bundan sonra, “Bilge bir çocuk doğuran sevinir” ayetinde olduğu gibi, baba oğlunu ister; oğul da babasına karşı günah işlemeyen ve onun isteğini yapan biri olur. Buna göre baba, oğlunu sevdiği için, oğul iyi yollarda yürüdüğünde onu sevip yüceltmek ve ona büyük ödül vermek ister. Yine aynı sevgi sebebiyle, onun iyiliğini isteyip kötülüğünü istemediği için, oğul eylemlerini bozarsa onu terbiye etmek ister. Yine aynı sevgi sebebiyle onunla orta yoldan yürümek ister: sol el iter, sağ el yaklaştırır. Böylece sevginin kendi kaynağından musar’ın üç niteliği doğar: Hesed, Din ve ortada duran Rahamim. Sevginin sonuçlarından biri de şudur: Musar uygulanırken bile tatlandırılmış olur; acımasızlık, kızgın öfke ve taşkın gazapla gelmez. Ayrıca öfkelenmesi güç, razı olması kolay olur. Sevginin sonuçlarından ve işleyişlerinden biri de bazen niteliklerinin ötesine bütünüyle geçerek tam tsedaka yapmasıdır; o durumda terazinin kefesine hiç bakılmaz, yalnızca Hesed’i isteyen biri gibi iyiliği çoğaltır. Sevgi yasasında ayırt edeceğimiz ikinci konu şudur: Yargı, bütün genel düzenleriyle sevginin kendisinden doğar; bu genel düzenler Hesed, Din ve Rahamim’dir. Bunların özel düzenleri de, andığımız bu üç niteliğin konusunu tamamlayan ayrıntılardır. Sevgi niteliğindeki hüküm, bu yargı niteliğine yer verir; onun yasasında yargıyı da fiile çıkarma gücü vardır, açıkladığımız gibi. Fakat bu yargı niteliğini fiile çıkarmak için ayrıca hüküm gelmeseydi, onun hiç bulunması zorunlu olmazdı. Çünkü O’nun katında, kutsanmış olsun, zorunluluk yoktur; her şey yalın iradedir. Ancak yargının güç halinden fiile çıkması hükmü gelince, o zaman fiile çıktı. Bil ki her bir şeyin onu tamamlayan özel ve kendine özgü düzenleri ve şartları vardır. Açıklaması şudur: Sevgi niteliği ve onun konusunu tamamlayan düzenleri vardır; yargı niteliği ve onun konusunu tamamlayan düzenleri de aynı şekilde vardır. Fakat yargının sevgiden fiile çıkması denilen bu şeyin de kendi konusunu tamamlayan düzenleri vardır; yani bu çıkışı tamamlayan düzenleri. Çünkü hikmet ayırt edişleri saç teli inceliğine kadar ayrıntılandırır; ayırt edişi çoğaltan övülmeye layıktır. Ayrıntıların çokluğundan dolayı onlara ulaşmak mümkün olmasa da, genel ilkeleri tanımamız uygundur.

ומ"ש "חסד הוא" פירש הראב"ע ורש"י ור"ח מענין חרפה כי חסד יורה על הפלגת הטוב ועל הפלגת הרע.

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. But as for the person who is not one’s colleague and is not on intimate terms with him, Hillel the Elder said, “Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and drawing them near to the Torah.” This means that even in the case of those who are removed from G–d’s Torah and His service and are therefore classified simply as “creatures,” one must attract them with strong cords of love, perchance one might succeed in drawing them near to the Torah and Divine service. Even if one fails, one has not forfeited the merit of the precept of neighborly love.

וְהוּא, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים אֶל לִבּוֹ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם״; פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכִּדְמוּת וְצוּרַת הַפָּנִים שֶׁהָאָדָם מַרְאֶה בַּמַּיִם, כֵּן נִרְאֶה לוֹ שָׁם בַּמַּיִם אוֹתָהּ צוּרָה עַצְמָהּ – כָּכָה מַמָּשׁ, ״לֵב הָאָדָם״ הַנֶּאֱמָן בְּאַהֲבָתוֹ לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי הָאַהֲבָה זוֹ מְעוֹרֶרֶת אַהֲבָה בְּלֵב חֲבֵירוֹ אֵלָיו גַּם כֵּן, לִהְיוֹת אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים זֶה לָזֶה, בִּפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה אַהֲבַת חֲבֵירוֹ אֵלָיו. וְהִנֵּה, זֶהוּ טֶבַע הַנָּהוּג בְּמִדַּת כָּל אָדָם, אַף אִם שְׁנֵיהֶם שָׁוִים בְּמַעֲלָה. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אִם מֶלֶךְ גָּדוֹל וְרַב, מַרְאֶה אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה וְהָעֲצוּמָה לְאִישׁ הֶדְיוֹט וְנִבְזֶה וּשְׁפַל אֲנָשִׁים וּמְנֻוָּול הַמּוּטָּל בְּאַשְׁפָּה, וְיוֹרֵד אֵלָיו מִמְּקוֹם כְּבוֹדוֹ עִם כָּל שָׂרָיו יַחְדָּיו, וּמְקִימוֹ וּמְרִימוֹ מֵאַשְׁפָּתוֹ, וּמַכְנִיסוֹ לְהֵיכָלוֹ הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר, מָקוֹם שֶׁאֵין כָּל עֶבֶד וְשַׂר נִכְנָס לְשָׁם, וּמִתְיַיחֵד עִמּוֹ שָׁם בְּיִחוּד וְקֵירוּב אֲמִיתִּי וְחִיבּוּק וְנִישּׁוּק וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁתִּתְעוֹרֵר מִמֵּילָא הָאַהֲבָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת בְּלֵב הַהֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים הַזֶּה אֶל נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בְּהִתְקַשְּׁרוּת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ מִלֵּב וָנֶפֶשׁ מֵעוּמְקָא דְלִבָּא לְאֵין קֵץ, וְאַף אִם לִבּוֹ כְּלֵב הָאֶבֶן – הִמֵּס יִמַּס וְהָיָה לְמַיִם, וְתִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשׁוֹ כַּמַּיִם – בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ לְאַהֲבַת הַמֶּלֶךְ:

This [way] is to take to heart the meaning of the verse, “As water mirrors the reflection of a face, so is the heart of man to man.” This means that as [in the case of] the likeness and features of the face which a man presents to the water, the same identical face is reflected back to him from the water, so indeed is also the heart of a man who is loyal in his affection for another person, for this love awakens a loving response for him in the heart of his friend also, cementing their mutual love and loyalty for each other, especially as each sees his friend’s love for him. Such is the common nature in the character of every man, even when they are equal in status. How much more so when a great and mighty king shows his great and intense love for a commoner who is despised and lowly among men, a disgraceful creature cast on the dunghill, yet he [the king] comes down to him from the place of his glory, together with all his retinue, and raises him and exalts him from his dunghill and brings him into his palace, the royal palace, in the innermost chamber, a place such as no servant nor lord ever enters, and there shares with him the closest companionship with embraces and kisses and spiritual attachment with all heart and soul—how much more will, of itself, be aroused a doubled and redoubled love in the heart of this most common and humble individual for the person of the king, with a true attachment of spirit, heart, and soul, and with infinite heartfelt sincerity. Even if his heart be like a heart of stone, it will surely melt and become water, and his soul will pour itself out like water, with soulful longing for the love of the king.

יש בחינה למעלה מזו. כבר ביארנו שהאהבה תולדת הנתינה. האדם נותן מעצמו, וממילא יאהב את המקבל, כי הוא מוצא את עצמו כלול בו על ידי מה שנתן לו. ואם ירבה את חסדו עם רעהו, ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבנו בבחינת "כמוך" ממש, בבחינת השתוות והזדהות בלב וברגש.

כאן שאלה יפה עומדת לפנינו, הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?