The Messiah Born on Tisha B'Av

רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר צֶמַח שְׁמוֹ. רִבִּי יוּדַן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַיְיבוּ אָמַר מְנַחֵם שְׁמוֹ. אָמַר חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ וְלֹא פְלִיגֵי חוּשְׁבְּנֵיהּ דַּהֲדֵין כְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דַּהֲדֵין הוּא צֶמַח הוּא מְנַחֵם. וְדָא מְסַיְּיעָא לָהוּ דָּמַר רִבִּי יוּדַן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַיְיבוּ עוּבְדָּא הֲוָה בְחַד יְהוּדָאֵי דַּהֲוָה קָאִים רְדִי [בְהָדֵי בִקְעַת אַרְבֵּל] גָעַת תּוֹרְתֵיהּ קוֹמוֹי עָבַר חַד עַרְבִיי וּשְׁמַע קָלָהּ. אָמַר לֵיהּ בַּר יוּדָאֵי בַּר יוּדָאֵי שָׁרִי תוֹרָךְ וְשָׁרִי קַנְקַנָּךְ דְּהָא חָרֵיב בֵּית מוּקְדְּשָׁא. גָּעַת זְמַן תַּנְיִינוּת. אָמַר לֵיהּ בַּר יוּדָאֵי בַּר יוּדָאֵי קְטוֹר תּוֹרָיךְ וּקְטוֹר קַנְקַנָּיךְ דְּהָא יְלִיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמֵיהּ מְנַחֵם. אָמַר לֵיהּ וּמַה שְׁמֵיהּ דְּאָבוֹי אָמַר לֵיהּ חִזְקִיָּה. אָמַר לֵיהּ מָן הֵן הוּא. אָמַר לֵיהּ מִן בִּירַת מַלְכָּא דְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. אָזַל זַבִּין תּוֹרוֹי וְזַבִּין קַנְקַנּוֹי וְאִיתְעַבִּיד זַבִּין לְבָדִין לְמֵיינוּקָא וַהֲוָּה עַיּיָל קִרְיָיה וְנַפְקָא קִירְיָה. עַד דְּעָל לְהַהוּא קַרְתָּא וְהַוְיָין כָּל נְשָׁיָיא זְבָנָן וְאִימֵּהּ דִמְנַחֵם לָא זְבָנָה. שָׁמַע קָלָן דִּנְשָׁיָיא אָמְרִין אִימֵּיהּ דִּמְנַחֵם אִימֵּיהּ דִּמְנַחֵם אַיְתִיי זוֹבְנִין לִבְרָךְ. אָמְרָא בְּעָיָיא אֲנָא מֵיחְנְקוּנֵיהּ סַנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּבְיוֹמָא דְאִיתְיַלִּיד אִיחְרוּב בֵּית מוּקְדְּשָׁא. אָמַר לָהּ רְחִיצֵיא אֲנָן דִּבְרַגְלֵיהּ חֲרֵיב וּבְרַגְלֵיהּ מִתְבְּנֵיי. אָמְרָה לֵיהּ לֵית לִי פְרִיטִין. אָמַר לָהּ וּמַה אִיכְפַּת לֵיךְ אַיְתִיי זוֹבְנִין לֵיהּ אִין לֵית קוֹמֵךְ יוֹמָא דֵין בָּתַר יוֹמֵי אֲנָא אָתִי וְנָסִיב. בָּתַר יוֹמִין עָאַל לְהַהוּא קַרְתָּא אָמַר לָהּ מַהוּ מֵיינוּקָא עֲבֵיד. אָמְרָה לֵיהּ מִן שַׁעְתָּא דַחֲמִיתָנִי אָתוּן רוּחִין וְעַלְעוֹלֵיהּ וְחַטְּפִינֵיהּ מִן יָדַיי. אָמַר רִבִּי בּוּן מַה לָנוּ לִלְמוֹד מִן הָעַרְבִי הַזֶּה וְלֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ וְיָצָא חוֹטֵר מִגֶּזַע יִשָׁי.

Rebbi Joshua ben Levi said, his name is Ẓemaḥ. Rebbi Yudan, the son of Rebbi Aivu, said his name is Menaḥem. Ḥanina the son of Rebbi Abbahu said: they have no disagreement since the numerical value of one is the numerical value of the other: Ẓemaḥ is equal to Menaḥem. Since Rebbi Yudan the son of Rebbi Aivu said, it happened to a Jew who was plowing in the valley of Arbel that his ox was bellowing. An Arab passed by and heard the bellowing of the ox. He said to him: Jew, Jew, unharness your ox, unharness your plow because the Temple was destroyed. The ox bellowed a second time. He said: Jew, Jew, harness your ox, fix your plow because King Messiah has been born. He said to him: What is his name? Menaḥem. He said to him: What is his father’s name? Ḥizqiah. He said to him: Where is he? He said to him: At the king’s palace in Bethlehem in Judea. He went and sold his ox and plow and made himself a vendor of baby linens. He went to towns and left towns until he came to that town. All the women bought from him but the mother of Menaḥem did not buy. He heard the women say: Menaḥem’s mother, Menaḥem’s mother, come and buy for your son! She said: I would rather strangle him like a hater of Israel because he was born on the day the Temple was destroyed. He said to her: I like him, because for him it was destroyed and for him it will be rebuilt. She said to him, I have no money. He said to her, that does not bother me, come and buy for him! If you have nothing with you today, I shall return another day and I will take it then. After some time he went up to that town and said to her: How is your baby doing? She said to him: After you had seen me there came storms and raised him and tore him from my hands. Rebbi Abun said: We do not need to learn from that Arab, is it not a full verse (Is. 10:35): “The Lebanon will fall through a noble one”? And the next verse is (11:1) “A sprout will come from the stem of Jesse.”

מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ, וְהָיְתָה מְמַדֶּדֶת אוֹתוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לַשָּׁמַיִם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְכֵיוָן שֶׁהֵקִיפָה מְצוּדָה בִּירוּשָׁלַיִם, טְבָחַתּוּ אִמּוֹ בְּיָדֶיהָ וַאֲכָלַתּוּ, וְהָיָה יִרְמְיָה מְקוֹנֵן לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֵר (איכה ב, כ): לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבַתּוּ (איכה ב, כ): אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא, זֶה זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע. דָּבָר אַחֵר, עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל סִלּוּק דַּעַת וְעַל סִלּוּק שְׁכִינָה. אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה צִדְקִיָה רוֹאֶה אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ מְנַקְּרִין אֶת עֵינָיו וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת לְהַטִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בַּכֹּתֶל עַד שֶׁיָּצָאת נִשְׁמָתוֹ, אֶלָּא גָּרַם לְבָנָיו שֶׁיֵּהָרְגוּ לְפָנָיו. אֶלָּא עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר (ירמיה ד, ט): יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָֹּׂרִים וגו'. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עַל בִּטּוּל כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ד, יד): אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, אֵלּוּ אַהֲרֹן וְדָוִד, אַהֲרֹן תּוֹבֵעַ עַל כְּהֻנָּתוֹ, וְדָוִד תּוֹבֵעַ עַל מַלְכוּתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל בִּטּוּל תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים יב, א): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי אָמַר עַל בִּטּוּל קָרְבָּנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כט, לט): אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם. רַבָּנָן אָמְרֵי עַל בִּטּוּל מִשְׁמָרוֹת, וּמָה הֲנָאָה יֵשׁ לָעוֹלָם מִן הַמִּשְׁמָרוֹת, אֶלָּא בַּשֵּׁנִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל פּוֹרְשֵׂי יַמִּים. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הוֹלְכֵי דְרָכִים. בָּרְבִיעִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹא יַעֲלֶה אַסְכָּרָה בְּפִיהֶם וְיָמוּתוּ. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַמְעֻבָּרוֹת שֶׁלֹא יַפִּילוּ וְעַל הַמְּנִיקוֹת שֶׁלֹא יָמוּתוּ בְּנֵיהֶם. וַהֲלֹא אֵין מִתְעַנִּין עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָד, כְּדִכְתִיב (עזרא ח, כג): וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְּשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר בְּדָנִיֵּאל (דניאל ב, יח): וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָא עַל רָזָא דְּנָה, וְלָא עַל תְּרֵין. אֶלָּא כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא עַל עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת מִתְעַנִּין עֲלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. אֲבָל אֵין מִתְעַנִּין לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַיִם. אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁחָשַׁשׁ עֵינוֹ אַחַת, אָמַר עֵינִי תִּבְכֶּה עַל עֵינִי. כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ עֵינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ט, א): כִּי לַה' עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינִי תִבְכֶּה עַל עֵינִי. כִּי רָחַק מִמֶּנִי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי, מַה שְּׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר ה' שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג, ו): וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי טָבָא לִמְדִינְתָּא דִּשְׁמָהּ כְּשֵׁם מַלְכָּהּ וְשֵׁם מַלְכָּהּ כְּשֵׁם אֱלֹהֶיהָ. טָבָא לִמְדִינְתָּא דִּשְׁמָהּ כְּשֵׁם מַלְכָּהּ, דִּכְתִיב (יחזקאל מח, לה): וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה. וְשֵׁם מַלְכָּהּ כְּשֵׁם אֱלֹהֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר צֶמַח שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ו, יב): הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מְנַחֵם שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְלֹא פְּלִיגֵי חוּשְׁבְּנָא דְּדֵין כְּחוּשְׁבְּנָא דְּדֵין, הוּא מְנַחֵם הוּא צֶמַח. וַהֲדָא מְסַיֵּיעַ לַהֲדָא דְּרַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה קָא רָדֵי, גָּעַת חֲדָא תּוֹרְתֵיהּ, עֲבַר עֲלוֹי חַד עַרְבִי, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְהוּדָאי אֲנָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁרֵי תּוֹרָךְ וּשְׁרֵי פַּדְנָךְ, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אֲמַר לֵיהּ דְּבֵית מַקְדְּשׁוֹן דִּיהוּדָאי חָרַב. אֲמַר לֵיהּ מְנָא יָדַעְתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְדָעִית מִן גְּעִיָּיתָא דְּתוֹרָךְ. עַד דַּהֲוָה עָסֵיק עִמֵּיהּ גָּעַת זִימְנָא אַחְרִיתֵּי, אֲמַר לוֹ אֲסַר תּוֹרָךְ אֲסַר פַּדְּנָךְ דְּאִתְיְילֵיד פְּרִיקְהוֹן דִּיהוּדָאי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לוֹ מְנַחֵם שְׁמֵיהּ. וַאֲבוּי מַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ חִזְקִיָּה. אֲמַר לֵיהּ וְהֵיכָן שָׁרְיָין, אֲמַר לֵיהּ בְּבִירַת עַרְבָא בִּדְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. זַבֵּין הַהוּא גַּבְרָא תּוֹרוֹי זַבֵּין פַּדְּנֵיהּ וַהֲוָה מַזְבֵּין לְבִידִין דִּינוּקִין. עָלַל לְקַרְתָּא וּנְפַק לְקַרְתָּא, עָלַל לִמְדִינָה וּנְפַק לִמְדִינָה, עַד דִּמְטָא לְתַמָּן, אַתְיָין כָּל כְּפָרַיָא לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ וְהַהִיא אִיתְּתָא אִמֵּיהּ דְּהַהוּא יְנוּקָא לָא זַבְנַת מִינֵיהּ. אֲמַר לָהּ לָמָּה לֵית אַתְּ זַבְנַת לְבִידִין דִּינוּקִין, אָמְרָה לֵיהּ דַּחֲשָׁיֵיהּ קָשֵׁיי לִינוּקֵי. אֲמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לֵיהּ דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב בֵּית מַקְדְּשָׁא. אֲמַר לָהּ רְחִיצִין אֲנַן בְּמָרֵיהּ עָלְמָא דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב וְעַל רַגְלוֹי מִיתְבְּנֵי. אֲמַר לָהּ אַתְּ הֲוֵי נְסִיבָא לִיךְ מִן אִילֵין לְבִידִין דִּינוּקֵיךְ וּלְבָתַר יוֹמִין אֲנָא אָתֵי לְבֵיתֵךְ וְנָסַב פְּרִיעֵיךְ, נָסְבָה וְאָזְלָה. לְבָתַר יוֹמִין אֲמַר הַאי גַבְרָא אֵיזִיל וְאֶיחֱמֵי הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבֵיד, אֲתָא לְגַבָּהּ אֲמַר לָהּ הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבִיד, אָמְרָה לֵיהּ לָא אֲמָרִית לָךְ דַּחֲשָׁיֵיה קָשֵׁיי אֲפִלּוּ עַל רִגְלֵיהּ נַחֲשֵׁיהּ, דְּמִן הַהִיא שַׁעְתָּא אַתְיָין רוּחִין וְעִלְעוּלִין טַעֲנוּנֵיהּ וְאָזְלִין לְהוֹן. אֲמַר לָהּ וְלָא כָךְ אֲמָרִית לָךְ דְּעַל רִגְלוֹי חָרַב וְעַל רִגְלוֹי מִתְבְּנֵי. אָמַר רַבִּי אָבוּן לָמָּה לִי לִלְמֹד מִן עַרְבִיֵּי, וְלֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא, דִּכְתִיב (ישעיה י, לד): וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (ישעיה יא, א): וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָּׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אָמְרֵי שִׁילֹה שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, י): עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה. שִׁלָּה כְּתִיב. דְּבֵי רַבִּי חֲנִינָא אָמְרֵי חֲנִינָה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה טז, יג): אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי יִנּוֹן שְׁמוֹ, דִּכְתִיב (תהלים עב, יז): לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ. רַבִּי בֵּיבָא סַנֵּגוֹרְיָא אָמַר נְהִירָא שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב, כב): וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא. נְהִירָא כְּתִיב. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק הָדֵין מַלְכָּא מְשִׁיחָא אִי מֵחַיָּיא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ, אִי מִמֵּיתַיָא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲנָא אוֹמַר טַעְמֵיהּ (תהלים יח, נא): מַגְּדִיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, וּלְדָוִד, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ. הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב. רַבִּי אַיְּבוּ אֲמַר כַּהֲדָא אַפְתָּא דְּקַרָא דְּכַמָּה דְּהַהִיא רַבְיָיא הִיא קְטַנָּא. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כַּהֲדָא חֲזִירְתָּא דְּכַמָּה דְּבָנֶיהָ רַבְיָין הִיא קְטַנָּא.

There was an incident involving Doeg ben Yosef who died and left a young son to his mother. She would measure him in handbreadths and donate his weight in gold to the Temple each and every year. When the siege encircled Jerusalem, his mother slaughterd him with her own hands and ate him: Jeremiah was lamenting before the Omnipresent and saying: “Shall women eat their fruit, the infants of their nurturing?” (Lamentations 2:20). The Divine Spirit responded to him: “Shall the priest and the prophet be slain in the Temple of the Lord?” (Lamentations 2:20). This is Zekharya ben Yehoyada. Another matter, “for these I weep,” Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya, Rabbi Yehuda says: For the departure of intelligence and for the departure of the Divine Presence. Is it possible that Zedekiah saw others plucking out his eyes and he did not have the intelligence to smash his head against the wall until his soul departed, but he rather caused his sons to be slaughtered before his eyes? Rather, regarding that moment it is stated: “The heart of the king and the heart of the princes will fail…” (Jeremiah 4:9). Rabbi Neḥemya said: For the departure of priesthood and kingship. That is what is written: “These are the two anointed men who attend the Lord of all the land” (Zechariah 4:14); these are Aaron and David. Aaron is demanding his priesthood and David is demanding his kingdom. Rabbi Yehoshua ben Levi said: For dereliction in the study of Torah. That is what is written: “These are the statutes and the ordinances” (Deuteronomy 12:1). Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: For idol worship. That is what is written: “These are your gods, Israel” (Exodus 32:4). Zavdi ben Levi said: For the abrogation of the offerings. That is what is written: “These you shall perform to the Lord on your appointed days” (Numbers 29:39). The Rabbis said: For the abrogation of the [non-priestly] watches. What benefit does the world have from the watches? On Monday they would fast on behalf of the seafarers. On Tuesday they would fast on behalf of the wayfarers. On Wednesday they would fast on behalf of the children, so that diphtheria would not afflict their mouths and cause them to die. On Thursday they would fast on behalf of the pregnant women, that they would not miscarry, and on behalf of the nursing women, that their children should not die. But is it not so that one may not fast on behalf of two matters simultaneously, as it is written: “We fasted and we requested from our God about this”? (Ezra 8:23). And a verse in Daniel says: “For them to request mercy from before the God of heaven regarding this secret” (Daniel 2:18), and not regarding two. Rather, it is like that which Rabbi Ḥiyya bar Abba said: For drought and exile one fasts for both of them simultaneously. However, one does not fast on the day before Shabbat or on the day following Shabbat, in deference to Shabbat. “My eye, my eye sheds water.” Rabbi Levi said: This is analogous to a doctor who had pain in one eye. He said: ‘Let my eye weep for my eye.’ So too, Israel is called the eye of the Holy One blessed be He. That is what is written: “For the eye of man and all the tribes of Israel is toward the Lord” (Zechariah 9:1). As it were, the Holy One blessed be He said: ‘Let My eye weep for My eye.’ “For a comforter, restorer of my soul, has grown distant from me.” What is the name of the messianic king? Rabbi Abba bar Kahana said: The Lord is his name, as it is stated: “This is his name that they will call him: The Lord is our righteousness” (Jeremiah 23:6). As Rabbi Yehoshua ben Levi said: It is good for a province when its name is like that of its king, and the name of its king is like that of its God. It is good for a province when its name is like that of its king, as it is written: “The name of the city from that day shall be: The Lord is there” (Ezekiel 48:35). The name of its king like the name of its God, as it is stated: “This is his name that they will call him: The Lord is our righteousness” (Jeremiah 23:6). Rabbi Yehoshua ben Levi said: His name is Tzemaḥ, as it is stated: “Behold a man, Tzemaḥ is his name, and he will sprout [yitzmaḥ]” (Zechariah 6:12). Rabbi Yudan said: Menaḥem is his name, as it is stated: “For a comforter [menaḥem]…has grown distant from me.” Rabbi Ḥanina said: And they do not disagree; the numerical value of this equals the numerical value of that, Menaḥem equals Tzemaḥ. The following supports that [statement] of Rabbi Yudan in the name of Rabbi Aivu: There was an incident involving a certain person who was plowing. One of his oxen lowed. A certain Arab passed near him and said to him: ‘What are you?’ He said to him: ‘I am a Jew.’ He said to him: ‘Unharness your ox, untie your plow.’ He said to him: ‘Why?’ He said to him: ‘The Temple of the Jews is destroyed.’ He said to him: ‘How do you know?’ He said to him: ‘I know it from the lowing of your ox.’ While he was still conversing with him, it lowed again. He said to him: ‘Harness your ox, tie your plow, as the redeemer of the Jews was born.’ He said to him: ‘What is his name?’ He said to him: ‘His name is Menaḥem.’ ‘What is his father’s name?’ He said to him: ‘Hezekiah.’ He said to him: ‘Where do they live?’ He said to him: ‘In Birat Arva, that is in Bethlehem of Judah.’ That man sold his oxen, sold his plow, and became a seller of felt garments for children. He would enter a city and leave a city, enter a province and leave a province, until he arrived there. All of the women of the village came to purchase from him, but the mother of a certain child did not purchase from him. He said to her: ‘Why are you not purchasing children’s garments of felt?’ She said to him: ‘Because my child has a harsh fate.’ He said to her: ‘Why?’ She said to him: ‘Because upon his arrival, the Temple was destroyed.’ He said to her: ‘We rely on the Master of the universe that upon his arrival it was destroyed and upon his arrival it will be rebuilt.’ He said to her: ‘Take one of these felt garments for your child, I will come some time later to your house and collect your payment.’ She took it and she went. Some time later that man said: ‘I will go and see how that child is doing.’ He came to her, he said to her: ‘How is the child doing?’ She said to him: ‘Did I not say to you that he has a harsh fate? Even upon his arrival there was a foreboding omen. Since that time, winds and storms carried him away.’ He said to her: ‘Did I not tell you that upon his arrival it was destroyed and upon his arrival it will be rebuilt?’ Rabbi Avun said: Why must I learn this from Arabs, is it not an explicit verse? As it is written: “The Lebanon will fall by a mighty one” (Isaiah 10:34), and it is written immediately thereafter: “A branch will emerge from the trunk of Yishai and a shoot will sprout from his roots” (Isaiah 11:1). The school of Rabbi Sheila said: Shilo is the name of Messiah, as it is stated: “Until Shilo will come” (Genesis 49:10); Sheila is written. The school of Rabbi Ḥanina said: Ḥanina is his name, as it is stated: “As I will not grant you clemency [ḥanina]” (Jeremiah 16:13). The school of Rabbi Yanai said: Yinon is his name, as it is written: “May his name be praised [yinon] as long as the sun shines” (Psalms 72:17). Rabbi Beivai of Sanegurya said: His name is Nehira, as it is stated: “Light [nehora] rests with Him” (Daniel 2:22), nehira is written. Rabbi Yehuda ben Rabbi Simon said in the name of Rabbi Shmuel ben Rabbi Yitzḥak: If the messianic king is from the living, his name is David, and if he is from the dead, his name is David. Rabbi Tanḥuma said: I will say his source: “He increases deliverance to His king, shows kindness to His anointed, [to David and to his descendants, eternally]” (Psalms 18:51). “And to David” is not written here, but rather “to David and his descendants.” “My children have become desolate, because the enemy has prevailed.” Rabbi Aivu said: Like that shell of the gourd; the more [the shell] grows, the smaller [the fruit] is. Rabbi Yehuda ben Rabbi Simon said: Like this pig; the more that its offspring grow, the smaller it gets.

[דבר אחר] ותאמר ציון עזבני ה' מה כתב למעלה מן העניין [פרשת] מלך המשיח כה אמר ה' בעת רצון עניתיך [וגו'] ואצרך ואתנך [וגו'] לאמר לאסירים צאו [וגו'] (שמתי כל הרי לדרך) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש [וגו' ושמתי כל הרי לדרך וגו'] הנה (אנכי) [אלה] למרחוק יבואו [וגו'] רנו שמים וגילי ארץ [וגו'] כי נחם ה' עמו וענייו ירחם (ישעיה מ"ט ח' עד י"ג) ואחר כך ותאמר ציון עזבני ה' למה לא היה צריך לומר כן אלא תחילה פרשת ותאמר ציון ואחר כך פרשת מלך המשיח מהו הדבר הזה כה אמר ה' בעת רצון עניתיך עומד ומסיח במלך המשיח ואומר ואצרך אלא אמרו רבותינו אין סוף לומר מה ייסורים מתייסר בכל דור ודור לפי עונות הדור אמר הקדוש ברוך הוא (באותו) [באותה] השעה אני בורא אותו חדשה ואינו (מתיירא) [מתייסר] עוד ואצרך ואתנך מהו לאמר לאסורים צאו ששלש גליות נעשו עשרת השבטים אחת גלתה לסמבטיון ואחת גלתה לפנים מסמבטיון ואחת גלתה לדפנו של רבלתה ונבלעה שם נבלע ישראל (הושע ח' ח') לאמור לאסורים צאו לאילו שנתונים בסמבטיון ולאשר בחשך הגלו (ישעיה שם) לאילו שנתונים לפנים מסמבטיון ואילו שנבלעו ברבלתה הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילים מחילים מלמטן והם מחלדין בהם עד שהם באים תחת הר הזיתים שבירושלים והקב"ה עומד עליו והוא נבקע להם [והם] עולים מתוכו כמו שזכריה אומר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה וגו' (זכריה י"ד ד') הדא הוא דכתב ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה אלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי ואלה אפה הם (ישעיה מ"ט כ"א) ואילו שלש גליות (אינה באותה) [אינן באות] לבד אלא כל מקום שיש ישראל מתכנסים (ובאו) [ובאים] הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים (שם) אילו שנתונים במקומות הרחוקים באספמיא ואלה מארץ סינים (שם) אילו בני יונדב בן רכב ומי שהוא מהלך בדרך [הוא] רעב וצמא והם אינם כן אלא ולא ירעבו ולא יכם שרב ושמש (שם) ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא משפיל לפניהם [את ההרים ועושה אותם דרכים לפניהם] וכן כל מקום עמוק הוא מגביהו לפניהם ועושה אותם לפניהם מישור דכתב [ושמתי] כל הרי לדרך ומסילותי ירומון (שם) וכיון שהכל מתכנסים ובאים הקב"ה אומר לשמים והארץ מה אתם עומדים כשהיה האבל נתאבלתם (עמה) [עמהם] כמה שכתב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם (שם נ' ג') עכשיו שבאה השמחה עמדו ושמחו עמהם רני שמים וגילי ארץ פצחו הרים רינה למה כי נחם ה' עמו וענייו כי נחם ה' ציון אין כתיב כאן אלא שראתה ציון שהגליות מתכנסות וכל ישראל והשמים והארץ שמחים להם והיא אינה נזכרת (תחילה) התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני אלא שכח אותי הרי הכל מתכנסים ואני איני נזכרת (התחילה אומרת וה' שכחני ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני) אמר לה הקדוש ברוך הוא יש חופה שאין לה [כלה] שאי עיניך סביב וראי כולם נקבצו באו לך חי אני נאם ה' כי כולם כעדי תלבשים ותקשרים ככלה (שם מ"ט י"ח):

השלישי לא יסור שבט מיהודה על מלך המשיח הגואל האחרון. וזה שאמר עד כי יבא שילה כלומר בנו היוצא מזרעו. וטעם מלת שילה שלא אמר בנו הזכיר יעקב המשיח בשם שילה כלומר בנו שיולד משלית אשה כדרך כל הנולדים מלשון (דברים כח) ובשליתה היוצאת מבין רגליה. ותוספת ה"א שבמלת שילה רמז לה"א אחרונה שבשם והיא בתו של אברהם והיא שנשאת לשלמה והיא היא מדתו של מלך המשיח, עליו רמז הנביא ע"ה חמשה לשונות של שבח הוא שכתוב (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה'.

ספר הבהיר מאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצוותיו וצונו ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה. מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול ובידו הוא אוצר הנשמות. ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבא בעולם. ואם אינן טובים לא יצאו והיינו דאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף מאי כל הנשמות שבגוף הוי אומר שבגוף האדם העליון. ויזכו החדשות לצאת ואז בן דוד זוכה להוולד היאך כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרים. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו חיל ושלח להם פת מאכל לרוב. נתעצלו ולא אכלו אותו גם לא שמרוהו ונתעפש ונפסד הפת. בא לדרוש ולפקוד אם יש להם מה יאכלו מצא להם פת מעופש ומצאן מתביישים לבקש לו פת אחרת כלומר זה לא שמרנו ואחר נבקש. גם המלך כעס ולקח אותו המעופש וצוה עליו לתקנו וליבשו כפי היכולת ונשבע אלה האנשים פת אחרת לא יאכלו עד שיאכלו הפת המעופש הזה. ושלחו להם מתוקן מחדש מה עשו אמרו לחלוק אותו חלקוהו ונטל כל אחד מהם חלקו הזריז שם חלקו באויר ושמרו ואכלו טוב והאחר לקח אותו ואכל ממנו בתאוה אכל מה שאכל והשאר הניחו ולא שמרו כי נתיאש ממנו ונפסד יותר ונתעפש ולא יכול כלל לאכלו נשאר רעב עד שמת ונפקד עליו עון גופו לאמר למה הרגת עצמך לא די שהפת קלקלתם לכם מתחלה אלא החזרתיו לכם מתוקן וחלקתם אותו ואתה קלקלתה חלקך ונתרשלת מלשמרו ולא עוד אלא הרגת את עצמך והוא משיב אדוני מה הייתי עושה ועונים אותו היה לך לשומרו. ואם תאמר לא יכולת היה לך להשגיח בחביריך ושכיניך שחלקו עמך הפת ותראה מעשיהם בו ושמירתם והיה לך להשתדל לשמור כמותן ועוד דורשין אותו למה הרגת עצמך לא די שקלקלת הפת אלא עוד הוספת והרגת חומר גופך וקצרת ימיך ואפשר שהיה יוצא ממך ברא מעליא שהיה מציל אותך וקלקולך ואחרים וקלקולם. לכן מכל צד ירבו עליך ייסורין. נבהל והשיב ומה הייתי עושה מאחר שלא היה לי פת או ממה הייתי יכול לחיות. אמר לו אם אתה היית עמל ויגע בתורה לא תענה כסילות ועזות כזה שמתוך תשובת דבריך ניכר שלא עמלת ויגעת בתורה. והוא כתיב בתורה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומה היה לך לחקור ולדרוש ולשאול מה הדבר על מה יחיה האדם. כי בעולם החשך האדם חי על הפת אך בעולם האור לא יחיה על הלחם לבדו. אלא על מה הוי אומר על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומאי ניהו מוצא פי יי' הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי יי' מכאן אמרו לא עם הארץ חסיד. אם אליו אינו גומל חסד היאך יקרא חסיד ואעפ"י שמתחסד עם הבריות והוא עם הארץ לאו חסיד איקרי ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו דכתיב רוכב שמים בעזרך הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים. מאי שחקים הוי אומר בחדרי חדרים כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמייא. הילכך לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם והיא תורה שיצאה מפי הקב"ה ועליה יחיה האדם הילכך וכסיל יענה עזות. עזוב עזות ואל תענה כאשר ענית ולכך נענש. ומהו ענשו כבר פירשתיו. ומזה המאמר יש להוכיח כי דוד לא הוצרך לעיבור זהו שנאמר אף בשרי ישכון לבטח. ונשמת המשיח חדשה. ואין זה דעת הקלירי שאמר הוא דוד בעצמו. וכתיב ודוד עבד?? נשיא להם לעולם (יחזקאל לז כה). וסימן לדבר אד"ם. וכן דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו על מלך המשיח שנולד מוכיח כדעת הקלירי. גם יש לדקדק מזה המאמר שאין עתה נשמות חדשות עד ימות המשיח שנ??מר ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל יא יט) שהרי אמר ונשבע אלה האנשים פת אחרת לא יאכלו. וכן נראה לי להוכיח מפסוק מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א ט') והבן זה. ואולי המדה הזאת הותחלה ממאמר לא ידון רוחי באדם והבן מה שכתבתי שם. אמנם יש מבעלי הקבלה חולקים בדבר כי יש בשרידים גם עתה מן החדשות וכן מוכיח בספר הזוהר. ופסוק ורוח חדשה מדבר על הכלל גם זה המשל אמר אלה האנשים וברוך היודע. ושמעתי כי החסיד רבינו יצחק בר ה"ר אברהם בר רבי דוד היה מכיר בפני אדם אם הוא מן החדשים או מן הישנים:

ולפיכך כאשר געת פעם ראשונה, אמר שחרב. ובפעם שניה אמר שנולד המשיח. כי כבר אמרנו למעלה כי חורבן הבית הוא סבה להויתו, מפני שהדבר השלם לא יתהוה. וכאשר חרב הבית, אז ראוי שיבוא המשיח. ומפני זה אמר ד'על רגליה מתבני', פירוש כי נולד המשיח. והלידה זאת אינה לידה* ממש גשמית כמו שהיה ענין כל לידה, כי אין החכמים מדברים מענין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי. ורצונם לומר 'שנולד המשיח', דהיינו מצד עצם כח המשיח שהוא נמצא בעולם. וזה כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהוה, כמו שאמרנו. וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן ההעדר שהוא סבה אל ההויה. ובודאי יש מונע ומעכב מצד אחר, כי עדיין כחות הטומאה גוברים בעולם, עד שראוים שיעברם השם יתברך מן העולם. סוף סוף נולד שם משיח, שלא היה דבר זה קודם, כי קודם אין ראוי שיהיה המשיח כלל בעולם.

ואמר אחריו שאין בן דוד בא עד שנתפשט מלכות הרשעה בכל עולם ט' חדשים. והטעם כי יהיו ישראל נחשבים כאילו נולדו, וכדכתיב (תהלים כב, לב) "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ועוד כתיב (ישעיה סו, ח) "היוחל ארץ ביום אחד היולד גוי פעם אחד". ועוד כתיב (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו'", ואלו הם דור של משיח, שיהיו נחשבים שנולדו מחדש, ומפני שיוצא לפעל הכח הנסתר העליון הפנימי הוא עולם המשיח. וקודם זה יהיה מתפשט מלכות הרשעה ט' חדשים בכל העולם, ובזה הזמן יולד בו ישראל, שנקראים ישראל 'אדם' (יבמות סא.). ובאלו ט' חדשים אשר יוצא לפעל ישראל, יהיה מלכות הרביעית מושל בעולם, ומן מלכות זה יקבל המלך המשיח המלכות. ולא יהיה מלך המשיח מקבל המלכות מן שנים, רק מן אחד, ראוי לענין זה נקרא מלכות ד'. ולכך תחלה תפול מלכות פרס, שהוא שלישי, ביד מלכות רביעית, ומן מלכות רביעית יקבל מלך המשיח המלכות:

ובמדרש "כי פי שנים יכרתו והשלישית יותר בה" (ר' זכריה יג, ח), אלו ישראל שהם בני שלשה אבות, הוא יעקב שהוא שלישי לאבות, עד כאן. הרי ביארו ז"ל כל דברינו על הכתוב שנאמר "כי פי שנים יכרתו". ורוצה לומר, המלכות המחולקת אי אפשר שיהיה קיום להם מצד השניות שבהם, ואין לזה קיום. והשלישית, האומה היחידה, שהיא שלישי ביניהם, יצרף אותם השם יתברך, והיא קיימת לנצח בעבור שהיא יחידה בעולם. והבן מה שאמר שהם בני שלושת אבות, כי דבר זה גם כן ענין מופלא מאד. ויש להבין עוד, כי מה שישראל הם זרע האבות, וכתיב "והיה פי שנים יכרתון וגו'", האבות אשר הם אבות העולם, אין ראוי שיהא הפסק לאומה הזאת הבנויה על יסודי עולם, אשר הם האבות, ויסוד שלהם משתלשל מן האבות. "והבאתי את השלישית באש וצרפתי אותו בצרות כצרוף כסף" (ר' שם שם ט):

לא היו יו"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין וכו'. ויש להבין למה בכלי לבן ובכ"מ מצינו שבת לבושי בגדי צבעונין והענין דבזוה"ק (תרומה קל"ה א') אי' זהב וכסף וגו' מאתם מאינון זמני ושבתי וכו' עד ותולעת שני דא ט"ו באב דבנות ישראל הוו נפקי במאני מלת כד"א האמונים עלי תולע וכו'. ומשמע שהם אדומים דתולעת שני אדום. ומפרש שם וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זאת בחי' שכינתא כידוע אשר תקחו מאתם מכללא דשית סטרין עלאין וכו' פי' שש המדות מאתם מאינון זמני ושבתי וכלהו רזא חדא. והיינו דו' המועדים הם כנגד ו' הרועים שהם מרכבה להו' מדות כמו שאמרנו כ"פ. וכאן בזוה"ק חשב סדר אחר זהב ברזא דיומא דר"ה דאיהו יומא דזהב יומא דדינא וכו' והוא נגד יצחק אע"ה שמדתו פחד יצחק וכ"כ בתי"ז (ריש תי' מ"א) תשרי יומא תנינא. ואמר וכסף דא יוהכ"פ דמתלבנין חוביהון דישראל וכו' חשב יוהכ"פ נגד כסף שהוא מ' אאע"ה ואנו חושבים תמיד פסח נגד אאע"ה ויוהכ"פ נגד אהרן הכהן שהוא המכפר. אך יש כמה סדרים בזה וגם מדת אהרן הוא בחי' חסד ג"כ. ואמר ונחשת יומי דקרבנין דחג וכו' נחשת ידוע שהוא נגד יעקב אע"ה וכנגדו חג הסכות וכמו שנא' ויעקב נסע סוכתה ותכלת דא פסח וכו' רזא דנהורא תכלא וכו' וקטילת כל בוכרי מצראי וכו'. וארגמן דא שבועות רזא דארגוונא דא תושב"כ וכו' מימינו אש דת למו והוא נגד משה רבינו. ואח"כ חשב תולעת שני נגד ט"ו באב דבנוח ישראל הוו נפקי בכלי מלת וכו' ומכל אילין אנן נטלין תרומת ה' בכל זמנא וזמנא וכו' ט"ו באב איהו קיימא בחדוה על בנות ישראל שהוא בחי' כנס"י והנה מזה נראה מהזוה"ק שגם בזמן הזה הוא יו"ט בט"ו באב ולא רק בירושלים בזמן הבית כמו שנראה מהמשנה. ובמשנה מסיים וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה במלך שהשלום שלו בעטרה שעטרה לו אמו כנס"י כמו שפירש"י שם. והוא כמו שכ' במד' (סו"פ פקודי) לא זז מחבבן עד שקראן אמי והיינו כיון שברא השי"ת עולמו כדי שיתגלה מדת מלכותו וזה מתגלה ע"י ישראל שמקבלין עול מלכותו נקראים הם כנס"י מ' מלכות. וכשנכנס היראה למעמקי הלב זוכין להיות נקראים אמי שהוא בחי' שכינתא עלאה בינה לבא. ואמר (שם) ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב וכבר אמרנו דקאי על ט"ו באב והוא ע"פ מ"ש בפסיקתא שבנין העתיד יבנה בחודש אב שנקרא אריאל. והיינו כמו דאי' במ"ר (איכה א' ועוד) שמשיח נולד בט"ב היינו שאז מופיע רוחו של משיח לנפש שהוא ראוי לכך שבכל דור יש נפש הראוי להיות משיח אם יהי' הדור ראוי לכך ואז תיכף ירד הבהמ"ק בנוי ומשוכלל משמים (כמ"ש רש"י ר"ה ל' סע"א) ויהי' החנוכה עד ט"ו באב. וחשב יוהכ"כ וט"ו באב שבהן יוצאות בכלי לבן. ויוהכ"פ שהוא יום סליחה ומחילה יתכן כלי לבן ע"ד שנא' אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וכן ט"ו באב הוא מצד ישראל ההכנה לתשובה דכבר אמרנו דבט"ב תיכף כשנחרב בהמ"ק שבו ישראל בתשובה שמקודם סברו שלא יחרב הבית וכיון שראו שנחרב שבו בתשובה ומזה נולד תיכף משיח וזה שא' (בר"ר פ' מ"ב) אין והיה אלא לשון שמחה ומקשה מדכתיב והיה כאשר נלכדה ירושלים א"ל עוד היא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אופכי על עונותיהם וכו'. וע"ז מרמז ג"כ שהיו יוצאות בכלי לבן ע"ש כשלג ילבינו כמו ביוהכ"פ. ואמר בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו היינו הגם שיש בישראל פושעים ג"כ ומ"מ כשהן באגודה אחת גם הם כשלג ילבינו ואפי' החלבנה שמרמז לפושעי ישראל כיון שהוא מחובר עם הי' סממנין שנותנים ריח טוב גם החלבנה נותן ריח טוב. וזה שא' שאולין שאף שיש אחד שאין לו בגד לבן שהוא מפושעי ישראל מ"מ כשמתערבין עם ישראל אז גם הם כשלג ילבינו. וזה שא' כל הכלים טעונין טבילה שיש מי שיש לו מעשים מכוערים בפועל וטמאין נטבלין ונטהרין וזהו מצד ישראל ההשתדלות לתקן המעשה ע"י תשובה:

אבל הנראה משטחיות המשנה שביום חתונתו חוזר על יוהכ"פ שהוא זמן נתינת לוחות שניות כפי' רש"י והרע"ב אבל ביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק שיבנה ב"ב חוזר על ט"ו באב שבנין דלעתיד יהי' בט"ו באב ומצינו סמיכות לזה בפסיקתא דאי' שם מפני שבהמ"ק הראשון נחרב במזל ארי' זה אב וע"י ארי' זה נבוכדנצר אף בהמ"ק דלעת"ל יבוא ארי' זה הקב"ה ויבנה את בהמ"ק במזל אריה זה אב.

בההוא זמנא יתער וכו': בזמן ההוא יתעורר מלך המשיח לצאת מן גן העדן, ממקום ההוא שנקרא קן צפור, ויתגלה בארץ הגליל. וביום ההוא שהמשיח יצא לשם, יתרגז כל העולם, וכל בני העולם יתחבאו בתוך מערות ובבקעות שבאבנים, ולא יחשבו להנצל. ועל זמן ההוא כתוב, ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ.