Chassidusחסידות

R' Yaakov Leiner on Moshe's Staff and Divine Purpose

The Mei HaShiloach explores the spiritual significance of Moshe's staff turning into a snake and the signs given to him at the Burning Bush. The source addresses how the miraculous signs teach that a person must surrender their strength and actions to God's will, even when a divine mission appears to exceed their personal abilities.

מי שלחו וּבְוַודַּאי יַצְלִיחַ

7 sources · 1 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

בית יעקב מלמד כי בית יעקב, שמות נה המטה של משה מסמל את תוכן הגלות והגאולה, ונקרא בשם 'משענת מקל יעקב', שכן יש בו כוח עמוק הנוגע לשורשי עם ישראל — ובית יעקב הכולל עמ' 40 מוסיף כי המטה רומז על חכמה וחיים, עד שהשלכתו ארצה מסמלת שכל דבר שאינו מן ה' הופך לנחש.

הפיכת המטה לנחש מבטאת, לפי בית יעקב, שמות נז, שמשה ראה בכך סימן לעקשות וחוצפה כלפי שמים — והקב"ה הראה לו זאת כדי שיבין שיוכל להינזק על ידו, שהרי הנחש אינו ממית מעצמו אלא ממית בעקבות חטא.

מדרש המטה והנחש נפרש על ידי בית יעקב, שמות סו ובית יעקב, שמות סז כרמז לשלוש מכשלויות שנאלץ משה להתמודד עמן: דיבור בגנות המקום ובנביא, לשון הרע, וזיקה יתרה לעולם החומרי — ובבית יעקב, שמות סט מפורטות שתיים מהן: שאלת הנחשים במדבר שנרפאה בתפילת משה, ומעשה מרים ואהרן שדיברו במשה.

הרקע הרעיוני לפרשנות זו מצוי גם במי השילוח, שמות ג, שם מבאר המיישלויחר כי מטה רומז לשורש החיים על פי הגמרא (פסחים סח.) — 'עתידים צדיקים שיחיו מתים' — ושאלת ה' למשה 'מזה בידך' באה להראות לו ממה נגזרת שליחותו; ומשה ברח מפני הנחש לפי בית יעקב הכולל עמ' 40 משום שהצדיק הגמור אינו בולע דברים שאינם מן ה'.

Source 1 · Hasidic
Verified

Mei HaShiloach, Shemot

מי השלוח, חלק א, ספר שמות, שמות — ד"ה לֵךְ וְאָסַפְתָּ וְכוּ' וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר

Mei HaShiloach, Volume I, Exodus, Shemot:3

מי השילוח עוסק בפרשת שליחותו של משה ובאותות המטה; בהקשר זה האות מלמד שהאדם נדרש למסור את כוחו ואת מעשיו לרצון ה׳, גם כאשר השליחות נראית לו מעבר ליכולותיו האישיות.

לֵךְ וְאָסַפְתָּ וְכוּ' וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי. אַף שֶׁבָּטַח מֹשֶׁה כִּי יַאֲמִינוּ, מֵאַחַר שֶׁהַש"י שְׁלָחוֹ וּבְוַודַּאי יַצְלִיחַ, אַךְ אָמַר כִּי לֹא יֵאוֹת לַשָּׁלִיחַ הַנִּשְׁלָח מֵהַש"י שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּיָדוֹ כֹּחַ לְהַכְרִיחָם לִשְׁמוֹעַ אֵלָיו וְלֹא שֶׁיָּבֹא אֲלֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה. "וַיֹּאמֶר מַזֶּה בְּיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ". כִּי מַטֶּה רוֹמֵז עַל שׁוֹרֶשׁ הַחַיִּים כִּדְאִיתָא בַּגְּמָ' (פסחים ס"ח.) עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ". "הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ", הַיְינוּ שֶׁהֶרְאָה לוֹ שֶׁלֹּא יָצְאוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ מִשּׁוֹרֶשׁ הַחַיִּים רַק הוּא גָּוֶון הַנִּרְאֶה לַחַיִּים וּבַשּׁוֹרֶשׁ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כִּי ע"ז רוֹמֵז נָחָשׁ, כִּי הָיָה לְךָ לְהָבִין הֲלֹא בִּידֵי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם לְהַטּוֹתָם כְּפִי רְצוֹנִי, אִם שָׁלַחְתִּי אוֹתְךָ הָיָה לְךָ לְהַאֲמִין כִּי אֶשְׁלַח בְּלִבָּם שֶׁיּוּכְרְחוּ לִשְׁמוֹעַ לְךָ. "וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו", הַיְינוּ שֶׁהֵבִין טָעוּתוֹ. "וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחוֹז בִּזְנָבוֹ", הַיְינוּ שֶׁתְּעַיֵּין בְּזֶה הַדָּבָר עַצְמוֹ אֵיךְ בָּא בְּלִבְּךָ זֶה הָרַעְיוֹן לַחְשׁוֹב כִּי לֹא יַאֲמִינוּ לְךָ, הֲלֹא זֶה עַצְמוֹ ג"כ אֵינוֹ רַק בִּרְצוֹן הַש"י, וְכָאן הֶרְאָה לוֹ שֶׁנִּמְצָא מָקוֹם לִדְבָרָיו כִּי כֵן עָלָה בְּמַחְשָׁבָה שֶׁאֵיזֶה פְּעָמִים יִכָּשְׁלוּ שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ לוֹ הַיְינוּ בְּמַחְלוֹקֶת קֹרַח. וְהַשְּׁלֹשָׁה מוֹפְתִים רוֹמְזִים עַל שְׁלֹשָׁה מִכְשׁוֹלִים שֶׁהָיָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוֹפֵת הַמַּטֶּה הָיָה נֶגֶד שֶׁהֵלִינוּ בְּפָרָשַׁת חֻקַּת (במדבר כ"א,ה') "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה וְכוּ'. וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה וְכוּ'. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים" וְכוּ'. וְעַל זֶה הָיָה תִּיקֻּן "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחוֹשֶׁת וָחָי", וּלְפִיכָךְ גַּם כָּאן חָזַר הַנָּחָשׁ לְמַטֶּה. וְנֶגֶד הַמּוֹפֵת הַשֵּׁנִי "הָבֵא נָא יָדְךָ" וְכוּ', הָיָה נֶגֶד שֶׁדִּבְּרוּ מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, וְגַם ע"ז הָיָה תִּיקֻּן וּלְפִיכָךְ גַּם זֶה חָזַר. וְהַמּוֹפֵת הַשְּׁלִישִׁי "וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאוֹר וְהָיָה לְדָם" וְכוּ', זֶה הָיָה נֶגֶד מֵי מְרִיבָה שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן כִּי לֹא נִתְקַן, וְע"ז גַּם כָּאן לֹא מָצִינוּ שֶׁיַּחְזוֹר הַדָּם לְמַיִם.

“Go then and gather the elders of Israel … but behold, they will not believe me ….” (Shemot, 3:16–4:1) Moshe actually trusted that they would believe him, for if God sent him surely he would succeed. Yet still, he said that it is not befitting that the messenger sent from God should not possess the power to sway their hearts into listening to him, yet should rather have to plead with them. “And God said to him, what is that in your hand? And he said, a staff. And He said, cast it to the ground, and he cast it to the ground, and it became a snake …” (Shemot, 4:2–3). “Staff” hints at the source of life, as it is written in the Gemara (Pesachim, 68a), “In the future the Tsaddikim shall raise the dead, as it is written, each man, his staff in his hand.” “And he cast it to the ground, and it became a snake,” meaning that He showed him that these things did not come out of the source of life, but were rather a surface appearance that seemed like life. At the source they are nothing, for “snake” hints at this. You must understand, are not the hearts of Israel in My hands, to coerce them to My will? And if I sent you, then you must believe that I will also send into their hearts the inclination to adhere to you. “And Moshe fled from its presence” means that he understood his mistake. “And He said, put forth your hand and grasp it at its tail,” meaning, investigate deeply into this very matter, how it occurred to you that they might not believe you, for is this not in itself also God’s will? In this He showed him that there was a reason for his insecurities, for it entered his mind that there would be times when they would fail to believe in Moshe, as in Korach’s controversy. These three wonders hint at the three failures that were to come about in Israel. The staff corresponds to the complaints murmured in Parshat Chukat (Bamidbar, 21:5), “and the people spoke against God and against Moshe … our soul despises this cheap bread … and God sent snakes among the people.” This was fixed with “and all who are bitten shall glance at the brass serpent, and live.” Since this matter had been fixed, here too the snake turned back into a staff. The second wonder, “place your hand on your chest [and it became leprous],” corresponds to Miriam and Aaron speaking against Moshe, and since this matter had also been fixed with the healing of Miriam’s leprosy, Moshe’s leprosy was also healed. The third wonder, “take some water from the Nile, and it became blood,” corresponds to the “waters of strife [When the people complained for water, so Moshe lost control and hit the rock].” Since this was never fixed as Moshe could not enter the land, therefore we do not find that the blood was turned back into water.

Source 2 · Modern
External

Beit Yaakov, Shemot 57

בית יעקב מאיזביצא, שמות אות נ״ז

Beit Yaakov, Shemot 57

משה ראה בהפיכת המטה לנחש סימן לעקשות וחוצפה כלפי שמיא, וההשם הראה לו את זה כדי שיוכל להנזק על ידו, משום שהנחש אינו בעל חיים ממש אלא ממיתה בחטא.

. והיינו שהיה רואה שחלילה יצא מזה נחש שרומז לעקשות וחוצפא כלפי שמיא . שהראה לו השי׳ית כראיתא )רבה שחות ג'( שתפס במעשה נחש : )נט( משה מפניו , זה מורה שחטא ולכן יוכל להנזק על ידו . כי לא הנחש מחית וכדאיתא)ברכות ל״ג( אוי

On this pageמשה ראה בהפיכת המטה לנחש סימן לעקשות וחוצפה כלפי שמיא, וההשם הראה לו את זה כדי שיוכל להנזק על ידו, משום שהנחש אינו בעל חיים ממש אלא ממיתה בחטא.

Beit Yaakov, Shemot 57 — page scan on HebrewBooks
Page 40

Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 3 · Modern
External

Beit Yaakov, Shemot 55

בית יעקב מאיזביצא, שמות אות נ״ה

Beit Yaakov, Shemot 55

המטה מרמז על תוכן הגלות והגאולה, והוא נקרא משענת מקל יעקב משום שיש בו שלקה שמוח מקל.

On this pageהמטה מרמז על תוכן הגלות והגאולה, והוא נקרא משענת מקל יעקב משום שיש בו שלקה שמוח מקל.

Beit Yaakov, Shemot 55 — page scan on HebrewBooks
Page 40

Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 4 · Modern
External

Beit Yaakov HaKolel p. 40

בית יעקב הכולל, ח״א עמ׳ מ׳

Beit Yaakov HaKolel p. 40

המטה מרומז על חכמה וחיים, והשליכתו ארצה מסמלת שכל דבר שאינו מה' הופך לנחש, וזה מה שגרם למשה לנום מפניו—כלומר, שהראה לו שהצדיק הגמור לא בולע דברים שאינם מן ה'.

On this pageהמטה מרומז על חכמה וחיים, והשליכתו ארצה מסמלת שכל דבר שאינו מה' הופך לנחש, וזה מה שגרם למשה לנום מפניו—כלומר, שהראה לו שהצדיק הגמור לא בולע דברים שאינם מן ה'.

Beit Yaakov HaKolel p. 40 — page scan on HebrewBooks
Page 40

Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878); the HaKolel edition (Lublin 1906) abridges his commentary across all five Chumashim plus the moadim into one volume — a DIFFERENT, shorter text than the full Shemos/Vayikra volumes (work "Beit Yaakov"), not a duplicate of them. Beis Yaakov HaKolel (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 5 · Modern
External

Beit Yaakov, Shemot 67

בית יעקב מאיזביצא, שמות אות ס״ז

Beit Yaakov, Shemot 67

הפסוק "ויהפוך את המטה לנחש" מרמז על משלוש מכשלות שעמדו לפני משה: הראשונה - שהעם דברו באלהים וּבמשה ונשלחו בהם נחשים, אך לאחר התפילה נרפאו והנחש חזר להיות מטה; השנייה - שמרים ואהרן דברו בּמשה והולקתה בצרעת.

On this pageהפסוק "ויהפוך את המטה לנחש" מרמז על משלוש מכשלות שעמדו לפני משה: הראשונה - שהעם דברו באלהים וּבמשה ונשלחו בהם נחשים, אך לאחר התפילה נרפאו והנחש חזר להיות מטה; השנייה - שמרים ואהרן דברו בּמשה והולקתה בצרעת.

Beit Yaakov, Shemot 67 — page scan on HebrewBooks
Page 43

Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 6 · Modern
External

Beit Yaakov, Shemot 66

בית יעקב מאיזביצא, שמות אות ס״ו

Beit Yaakov, Shemot 66

המטה של משה הופך לנחש כרמז לשלוש מכשלויות: דבור בגנות המקום והנביא (כמו בעת הנחשים), דבור לשון הרע (כמו מרים ואהרן), וזיקוק יתר לעולם החומרי בעבודת ה'.

On this pageהמטה של משה הופך לנחש כרמז לשלוש מכשלויות: דבור בגנות המקום והנביא (כמו בעת הנחשים), דבור לשון הרע (כמו מרים ואהרן), וזיקוק יתר לעולם החומרי בעבודת ה'.

Beit Yaakov, Shemot 66 — page scan on HebrewBooks
Page 43

Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 7 · Modern
External

Beit Yaakov, Shemot 69

בית יעקב מאיזביצא, שמות אות ס״ט

Beit Yaakov, Shemot 69

משה מלמד על שלוש תקלות: ראשונה — העם הלין על א‑לוקים ובמשה ושלח בהם נחשים שנרפאו בתפילת משה, וכן כאן הנחש נהפך למטה; שנייה — מרים ואהרן דברו בבמשה ולקתה מרים בצרעת.

On this pageמשה מלמד על שלוש תקלות: ראשונה — העם הלין על א‑לוקים ובמשה ושלח בהם נחשים שנרפאו בתפילת משה, וכן כאן הנחש נהפך למטה; שנייה — מרים ואהרן דברו בבמשה ולקתה מרים בצרעת.

Beit Yaakov, Shemot 69 — page scan on HebrewBooks
Page 43

Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 4 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ויצא יעקב בב"ר פתח אז תלך לבטח דרכך וגו' אם תשכב לא תפחד אז תלך לבטח זה יעקב דכ' ויצא יעקב אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא. רשב"נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי אליעזר כו' ואני לא נזם א' וכו' חזר ואמר כו' לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי !עעם ה' וגו'. להבין הפתיחה לפ' זו הנה במשלי כ' קודם לזה נצור תושיה ומזמה והיינו העצה של ד"ת שיועיל להשמר מהיצה"ר כענין שא' (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח כו'. וע"ז בא פתי' המד"ר עמש"נ ויצא יעקב מב"ש וילך חרנה שמשמעות הפסוק מרמז שבין כך נטמן בבית עבר ללמוד תורה כי הי' לו לכתוב וילך יעקב מב"ש לחרן כמ"ש המפרשים. וע"ז מביא המד' אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף. כי יעקב אע"ה פחד בנפשו כאשר גלה לחרן אולי הוא מצד שנדבק בו מלשון רמיה שהוא בחי' עשו ומה גם שהולך לבית לבן אבי הרמאים ושמא יתלכלך אצלו בחטא וילמוד ממעשיו. וע"ז היה עצתו לילך לבהמ"ד של עבר ועי"ז אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף עדש"נ פן תגוף באבן רגלך והוא היצה"ר שנקרא אבן (כמ"ש סוכה שם) יחזקאל קראו אבן וע"י התורה אם אבן הוא נימוח. והתחלת הענין במשלי ה' בחכמה יסד ארץ בחכמה תושב"כ יסד ארץ היינו עוה"ז דו' אלפי שנה כנגד ו' ימי המעשה וזה נוסד ע"י תושב"כ כמו"ש (ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. כונן שמים בתבונה תבונה מבין דבר מתוך דבר והוא תושבע"פ ואי' בזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי וביה אשתכלל עלמא ע"ש וזהו כונן השכלול הוא בתבונה שהיא תושבע"פ. ואמר שמים דשבת יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא כו' ואי' בגמ' (סנהדרין צא:) יקרא אל השמים מעל זו נשמה. דיום השבת מעין עוה"ב וכנגדו אלף השביעי יום שכולו שבת. בדעתו תהומות נבקעו הוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"א קיז א) שנרמז במש"נ נבקעו כל מעינות תהום רבה מבועי דחכמתא לתתא וזה ע"י דעת שבא בחבור חכמה ובינה ודעת רוה"ק כמ"ש רש"י תשא. ומשם שורש תושבע"פ כמ"ש רמב"ן ז"ל וז"ש בדעתו תהומות נבקעו. ושחקים ירעפו טל הוא טלא דעתיקא ושחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים (כמ"ש חגיגה יב:) היינו הופעות ד"ת כענין מש"נ לכו לחמו בלחמי. והוא כנגד ג' אבות חכמה ובינה כנגד אברהם ויצחק ימינא ושמאלא ודעת כנגד יעקב הבריח התיכון וגו' וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב יד ב ושם קעה ב'). ואח"כ אה"כ בני אל ילוזו מעיניך כענין מש"נ אל תתן שנה לעיניך וגו'. שהתושבע"פ נקנה בצער ומיעוט שינה כמ"ש במד"ת (נח) ויושב בטל כישן דמי והיינו שלא יסיח דעתו מהתורה. ואמר אח"כ נצור תושיה ומזמה ואי' בגמ' (סנהדרין כו:) תושיה דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם ופירש"י דיבור וקרייה בעלמא כו' כתוהו הזה ואעפ"כ עולם משותת עליהן. ומזמה אי' בגמ' (ע"ז יז:) מאי מזימה אילימא תורה דכ' זימה כו' ה"ק מדבר זימה תשמור עליך ע"ש. וזהו נצור תושיה ומזימה נגד אנכי שכולל כל התורה כולה כמ"ש (שהש"ר) שבדבור אנכי נכלל כל התורה כולה בלבם וזהו נצור תושיה. ונגד לא יהיה כולל כל המל"ת סור מרע וזהו מזמה להנצל מדבר זימה. ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך. גרגרותיך היינו בתאות האכילה שמצינו (פסחים פו:) השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן. והיינו שע"י ד"ת יועיל שגם האכילה תעלה חן לפני הש"י. וכן נכלל בזה כל תאות הגוף שמצינו ג"כ לשון גרגרן בנדה (עב.) והוא מפני שגם זה נקרא בכ' בלשון אכילה אכלה ומחתה פיה וגו' וכן בנשון חכמים (כתובות סה:) ולשון חן הוא אף שאינו נאה באמת וכמ"ש (מגילה יג.) אסתר ירקרוקת היתה כו' והיינו מדכ' ותהי אסתר נשאת חן וגו' וכן מש"נ ונח מצא חן דרשו בב"ר לא שהיה כדי אלא שמצא חן. וזש"נ וחן לגרגרותיך שע"י שיעסוק בתורה יהיו כל הנאות הגוף ג"כ בקדושה. וכמ"ש האריז"ל על אכילות שבת ויו"ט שאף בלא כונה רצויה הוא ג"כ בקדושה. ולעתיד יבורר ועמך כולם צדיקים וצדיק היינו מוגדר בתאות. ואח"כ אה"כ אז תלך לבטח דרכך וגו' והוא שיהי' קשור בשורש בהשי"ת ועדמ"ש בזוה"ק (ח"ב נד א) א"ז אלף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר כו' ומטו לזיין. והיינו שהשי"ת יברר אותו בכל המדות עד השורש מאמר בראשית דכ' ישת חשך סתרו. ורגלך לא תגוף ע"י יצה"ר וכמו שאמרנו. ועז"נ אם תשכב לא תפחד עדמ"ש ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד ועיקר שלום ממלחמת היצה"ר שע"ז נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי וזהו ושכבתם ואין מחריד מרוגז ומלחמת יצה"ר. וכן א' אם תשכב לא תפחד ודרש מעשו ומלבן שעיקר פחד יעקב אע"ה שלא ילמוד ממעשיהם ועיקר שאור שבעיסה בא בלב מקליפותיהם וכמ"ש כ"פ. ושכבת וערבה שנתך וישכב במקום ההוא ששם הראה לו השי"ת שאף בשינה קשור בהש"י וכמש"נ והנה ה' נצב עליו. ואח"כ אה"כ אל תירא מפחד פתאום שלפעמים מתלבש היצה"ר בלבוש דורש טובה ומלמד להועיל וכמו שמצינו ביעקב אע"ה כת"ח נדמה לו (כמ"ש חולין צא.) וזהו פחד פתאום שאין עולה על לב שזהו עצת יצה"ר. ואמר אל תירא מזה וממילא לא יירא משואת רשעים כי תבא שכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר א"ל עשה כך כו' (כמ"ש שבת קה:). ועז"א כי ה' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם כמו"ש בפירש"י מירוש' והוא נגד פחד פתאום וכאמור. ושמר רגלך מלכד נגד שואת רשעים כי תבא. ופתח במד"ר בפסוקים אלו שבהן מרומז ענין יעקב אע"ה בהליכתו לחרן שהיה מקודם בבהמ"ד של עבר:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ויבא יעקב שלם דרשו בגמ' (שבת לג:) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. והג' דברים הם כנגד מש"נ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שלם בגופו שנתרפא מצלעתו וכמו"ש בב"ר והיינו דמקודם כ' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו שאחר שראה הס"מ שעל יעקב אע"ה בעצמו אין לו שום מקום קטרוג ויגע בכף ירכו בזרע ישראל שעתידין לעמוד ממנו דשם מצא עוד מקום לקטרג. ואחר שנצחו נתרפא מצלעתו שהוא שמטתו שלמה דכ' ועמך כולם צדיקים וזהו נגד בכל לבבך שנדרש (ר"פ הרואה) בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר וזהו שלם בגופו שכל גופות ישראל ג"כ בקדושה. שלם בתורתו הוא בכל נפשך דכ' נר ה' נשמת אדם וכ' נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי שהוא תורה אור. והיינו שכל נפשות ישראל הם כלל הד"ת וכמו"ש בסה"ק ישרא"ל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה. והיינו דכל נפש מישראל הוא אות או חלק מאות מאותיות התורה והוא המאיר ומורה דרך להנפש ישראל. וז"ש (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה וזהו שלם בתורתו שכל נפשות ישראל בקדושה. שלם בממונו נגד ובכל מאדך שאמרו (ברכות סא:) ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו' ולכאורה איך יתכן שיהיה מי שממונו חביב עליו יותר מגופו שנא' לו ואהבת וגו'. אך באמת יש לשון זה בגמ' (חולין צא.) גבי צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל וכן מצינו (תענית כג:) באבא חלקיה שא' זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה. והטעם שכיון שרכושם הוא רק מה שנותן להם השי"ת ויודעים שהרכוש שייך להם לעיקר שורש החיים ע"כ חביב עליהם (ונת' מא' ו). וכן יעקב אע"ה נצטער על הדורון ששלח לעשו וכמ"ש (ב"ר פ' עו) ותעבור המנחה על פניו אף הוא בעקא והיינו שכבר היה לו העדרים מבוררין אצלו וכמ"ש בב"ר שהיה לו ס"ר עדרים והיינו כמספר שורש נפשות ישראל שמכל א' יהיה עדר שלם. וכאן ראה שהוצרך לשלוח מהם לעשו והיה לו צער מזה שמא אין רכושו מבורר עוד. ואח"כ נתברר לו שהוא שלם בממונו ולא חסר כלום מאותו דורון שזה היה שיייך לעשו שהיה לו שייכות בהם וע"י הדורון הוציא ממנו הני"ק וכמו שאמרנו. והנה על שלם בתורתו פירש"י בשבת שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך ובפי' התורה פירש"י שלא שכח תלמודו בבית לבן ומסדר הפרשה נראה שיש לו שייכות למה שניצול מעשו ומשרו. אך באמת הכל א' שבענין השר שנזדווג לו בדרך איתא בגמ' (חולין שם) כת"ח נדמה לו. והוא שזה כח היצה"ר שלפעמים מתחפש כמורה דרך לטובה ואומר לרע שהוא טוב ושם חושך לאור. וכמו שמצינו בכל הג' מלכים וד' הדיוטות שהיו גדולים בתורה כמ"ש בירבעם (סנהדרין קב.) בשלמה חדשה שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם כו' שכל ת"ח דומין לפניהם כעשבי השדה. וכן בדואג ואחיתופל אי' (שם קו:) ארבע מאות בעייא בעי דואג ואחיתופל כו'. וגם על גיחזי אי' (בירושלמי חלק ה"ב) גיחזי אדם גבור בתורה היה וכו'. ואי' בגמ' (שם קג:) מנשה היה שונה נ"ה פנים בתו"כ אחאב פ"ה. ירבעם ק"ג והיינו כמנין עג"ל היה דורש פנים בתו"כ שהיה אומר שהוא ענין עבודה להשי"ת דאל"כ לא היו ישראל מקבלים ממנו וכמ"ש בגמ' (שם קא סע"ב) ס"ד דגברא כירבעם פלח לע"ז וכו' יהוא צדיקא רבה הוה כו' חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה ע"ש. והיינו שהם סברו שבאמת הוא ענין עבודה לשמים ולהם נעשה התורה שלמדו סמא דמותא למשמאילים בה (כמ"ש שבת פח:) וזה מ"ש כת"ח נדמה לו רק שיעקב מדתו אמת ולא יכול להטעותו ח"ו ויגע בכף ירכו שבתולדותיו יוכל עוד לקטרג ולכנוס ולהטעות. ואח"כ שנתרפא מצלעתו היינו שראה יעקב אע"ה שלא יוכל לשלוט בזרעו ח"ו להטעותם שיתבררו אח"כ. וזהו שלם בתורתו שלא יוכל היצה"ר לקלקל ע"י תורה שיתעה להיות למשמאילים בה וזהו כנגד בכל נפשך כאמור. וזה ג"כ ענין מ"ש במ"ר (ר"פ ויצא) שבהליכתו לבית לבן אמר אשא עיני אל ההרים אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי. והיינו כיון שראה שהוצרך לברוח מפני עשו ולילך לבית לבן סבור שלא הועיל לו התורה שלמדוהו רבותיו שהביאו בו הנשמה נר ה' נשמת אדם וזהו למלפני. וגם קדושת הגוף שזכה ע"י אבותיו יצחק ורבקה שעז"א ולמעבדני שהם הביאוהו לעוה"ז. ויצחק אע"ה נולד בקדושה וגם רבקה כשהיתה בת ג' שנה כבר זכתה לשורש גמ"ח שאמרה גם לגמליך אשאב. וצריך להיות גופו בקדושה ע"י שבא מיצחק ורבקה ועתה הוא מוכרח לילך לבית לבן מאין יבא עזרי. ואח"כ אמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והיינו שהשי"ת עיקר העושה הגוף והנשמה וע"ד מה שדרשו (סנהדרין צא:) אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ זה הגוף. והיינו שהנשמה ודאי עיקרה מהשי"ת והוא המופיע באדם התורה נר לרגלי דבריך שהוא נר ה' וגו'. ואף הגוף שאבותיו הם שותפים בו מ"מ העיקר הוא מהשי"ת. וכאן נתברר לו אחר שנצח לשרו של עשו שהוא שלם בגופו וכל גופי ישראל בקדושה כש"נ ועמך כולם צדיקים. ושלם בתורתו נגד הנשמה שלא יוכלו ח"ו לקלקל בפיתוי היצה"ר ע"י שיתעו ח"ו בהדברי תורה להיות למשמאילים בה. וזה מה שכתוב (בתיקונים תי' יג) ויעקב וכו' אתמר ביעקב ויבא יעקב שלם ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא ע"ש. והיינו דיעקב אע"ה שממנו יצאו כל ישראל בירר כל גופי ישראל שהם בקדושה. ומשה רבינו שהוריד כל הד"ת שהוא כלל נשמת ישראל הוא נשמתא שורש כל הנשמות מישראל. ויעקב זכה אז לזרעו ג"כ שיזכו למתן תורה ע"י משה רבינו. ושלם בממונו הוא בודאי מענין עשו וכמו שאמרנו שע"י הדורון שהיה שייך לעשו הוציא ממנו כל הני"ק שהיה בו וכל החכמה שהיה כלול בו וכמו שאמרנו. ובשבת כל א' מישראל שלם בגופו שכל הנאת הגוף בקדושה וכמ"ש האריז"ל שאף כשמכוין בשבת להנאת עצמו הוא ג"כ בקדושה. ושלם בתורתו דכו"ע בשבת נתנה תורה כמ"ש בגמ' ובזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תושבע"פ. ושלם בממונו דאי' (שבת קיט.) ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת כו' וכשמניחים אותה אומרים לה' הארץ ומלואה כו' ע"ש. והיינו אף שזכה לעושר מופלג ע"י שכיבד את השבת לא הזיק לו העושר והיה מכיר כי לה' הארץ והוא הנותן. וזהו עיקר השלימות בממון שכיון שהוא מהשי"ת אינו מזיק כלל וז"ש בב"ר (פ' י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שעל ידי שבת זוכין לעושר מברכת ה' וזהו שלם בממונו: ויבא יעקב שלם דרשו בגמ' (שבת לג:) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. והג' דברים הם כנגד מש"נ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שלם בגופו שנתרפא מצלעתו וכמו"ש בב"ר והיינו דמקודם כ' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו שאחר שראה הס"מ שעל יעקב אע"ה בעצמו אין לו שום מקום קטרוג ויגע בכף ירכו בזרע ישראל שעתידין לעמוד ממנו דשם מצא עוד מקום לקטרג. ואחר שנצחו נתרפא מצלעתו שהוא שמטתו שלמה דכ' ועמך כולם צדיקים וזהו נגד בכל לבבך שנדרש (ר"פ הרואה) בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר וזהו שלם בגופו שכל גופות ישראל ג"כ בקדושה. שלם בתורתו הוא בכל נפשך דכ' נר ה' נשמת אדם וכ' נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי שהוא תורה אור. והיינו שכל נפשות ישראל הם כלל הד"ת וכמו"ש בסה"ק ישרא"ל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה. והיינו דכל נפש מישראל הוא אות או חלק מאות מאותיות התורה והוא המאיר ומורה דרך להנפש ישראל. וז"ש (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה וזהו שלם בתורתו שכל נפשות ישראל בקדושה. שלם בממונו נגד ובכל מאדך שאמרו (ברכות סא:) ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו' ולכאורה איך יתכן שיהיה מי שממונו חביב עליו יותר מגופו שנא' לו ואהבת וגו'. אך באמת יש לשון זה בגמ' (חולין צא.) גבי צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל וכן מצינו (תענית כג:) באבא חלקיה שא' זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה. והטעם שכיון שרכושם הוא רק מה שנותן להם השי"ת ויודעים שהרכוש שייך להם לעיקר שורש החיים ע"כ חביב עליהם (ונת' מא' ו). וכן יעקב אע"ה נצטער על הדורון ששלח לעשו וכמ"ש (ב"ר פ' עו) ותעבור המנחה על פניו אף הוא בעקא והיינו שכבר היה לו העדרים מבוררין אצלו וכמ"ש בב"ר שהיה לו ס"ר עדרים והיינו כמספר שורש נפשות ישראל שמכל א' יהיה עדר שלם. וכאן ראה שהוצרך לשלוח מהם לעשו והיה לו צער מזה שמא אין רכושו מבורר עוד. ואח"כ נתברר לו שהוא שלם בממונו ולא חסר כלום מאותו דורון שזה היה שיייך לעשו שהיה לו שייכות בהם וע"י הדורון הוציא ממנו הני"ק וכמו שאמרנו. והנה על שלם בתורתו פירש"י בשבת שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך ובפי' התורה פירש"י שלא שכח תלמודו בבית לבן ומסדר הפרשה נראה שיש לו שייכות למה שניצול מעשו ומשרו. אך באמת הכל א' שבענין השר שנזדווג לו בדרך איתא בגמ' (חולין שם) כת"ח נדמה לו. והוא שזה כח היצה"ר שלפעמים מתחפש כמורה דרך לטובה ואומר לרע שהוא טוב ושם חושך לאור. וכמו שמצינו בכל הג' מלכים וד' הדיוטות שהיו גדולים בתורה כמ"ש בירבעם (סנהדרין קב.) בשלמה חדשה שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם כו' שכל ת"ח דומין לפניהם כעשבי השדה. וכן בדואג ואחיתופל אי' (שם קו:) ארבע מאות בעייא בעי דואג ואחיתופל כו'. וגם על גיחזי אי' (בירושלמי חלק ה"ב) גיחזי אדם גבור בתורה היה וכו'. ואי' בגמ' (שם קג:) מנשה היה שונה נ"ה פנים בתו"כ אחאב פ"ה. ירבעם ק"ג והיינו כמנין עג"ל היה דורש פנים בתו"כ שהיה אומר שהוא ענין עבודה להשי"ת דאל"כ לא היו ישראל מקבלים ממנו וכמ"ש בגמ' (שם קא סע"ב) ס"ד דגברא כירבעם פלח לע"ז וכו' יהוא צדיקא רבה הוה כו' חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה ע"ש. והיינו שהם סברו שבאמת הוא ענין עבודה לשמים ולהם נעשה התורה שלמדו סמא דמותא למשמאילים בה (כמ"ש שבת פח:) וזה מ"ש כת"ח נדמה לו רק שיעקב מדתו אמת ולא יכול להטעותו ח"ו ויגע בכף ירכו שבתולדותיו יוכל עוד לקטרג ולכנוס ולהטעות. ואח"כ שנתרפא מצלעתו היינו שראה יעקב אע"ה שלא יוכל לשלוט בזרעו ח"ו להטעותם שיתבררו אח"כ. וזהו שלם בתורתו שלא יוכל היצה"ר לקלקל ע"י תורה שיתעה להיות למשמאילים בה וזהו כנגד בכל נפשך כאמור. וזה ג"כ ענין מ"ש במ"ר (ר"פ ויצא) שבהליכתו לבית לבן אמר אשא עיני אל ההרים אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי. והיינו כיון שראה שהוצרך לברוח מפני עשו ולילך לבית לבן סבור שלא הועיל לו התורה שלמדוהו רבותיו שהביאו בו הנשמה נר ה' נשמת אדם וזהו למלפני. וגם קדושת הגוף שזכה ע"י אבותיו יצחק ורבקה שעז"א ולמעבדני שהם הביאוהו לעוה"ז. ויצחק אע"ה נולד בקדושה וגם רבקה כשהיתה בת ג' שנה כבר זכתה לשורש גמ"ח שאמרה גם לגמליך אשאב. וצריך להיות גופו בקדושה ע"י שבא מיצחק ורבקה ועתה הוא מוכרח לילך לבית לבן מאין יבא עזרי. ואח"כ אמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והיינו שהשי"ת עיקר העושה הגוף והנשמה וע"ד מה שדרשו (סנהדרין צא:) אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ זה הגוף. והיינו שהנשמה ודאי עיקרה מהשי"ת והוא המופיע באדם התורה נר לרגלי דבריך שהוא נר ה' וגו'. ואף הגוף שאבותיו הם שותפים בו מ"מ העיקר הוא מהשי"ת. וכאן נתברר לו אחר שנצח לשרו של עשו שהוא שלם בגופו וכל גופי ישראל בקדושה כש"נ ועמך כולם צדיקים. ושלם בתורתו נגד הנשמה שלא יוכלו ח"ו לקלקל בפיתוי היצה"ר ע"י שיתעו ח"ו בהדברי תורה להיות למשמאילים בה. וזה מה שכתוב (בתיקונים תי' יג) ויעקב וכו' אתמר ביעקב ויבא יעקב שלם ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא ע"ש. והיינו דיעקב אע"ה שממנו יצאו כל ישראל בירר כל גופי ישראל שהם בקדושה. ומשה רבינו שהוריד כל הד"ת שהוא כלל נשמת ישראל הוא נשמתא שורש כל הנשמות מישראל. ויעקב זכה אז לזרעו ג"כ שיזכו למתן תורה ע"י משה רבינו. ושלם בממונו הוא בודאי מענין עשו וכמו שאמרנו שע"י הדורון שהיה שייך לעשו הוציא ממנו כל הני"ק שהיה בו וכל החכמה שהיה כלול בו וכמו שאמרנו. ובשבת כל א' מישראל שלם בגופו שכל הנאת הגוף בקדושה וכמ"ש האריז"ל שאף כשמכוין בשבת להנאת עצמו הוא ג"כ בקדושה. ושלם בתורתו דכו"ע בשבת נתנה תורה כמ"ש בגמ' ובזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תושבע"פ. ושלם בממונו דאי' (שבת קיט.) ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת כו' וכשמניחים אותה אומרים לה' הארץ ומלואה כו' ע"ש. והיינו אף שזכה לעושר מופלג ע"י שכיבד את השבת לא הזיק לו העושר והיה מכיר כי לה' הארץ והוא הנותן. וזהו עיקר השלימות בממון שכיון שהוא מהשי"ת אינו מזיק כלל וז"ש בב"ר (פ' י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שעל ידי שבת זוכין לעושר מברכת ה' וזהו שלם בממונו:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וְכִי בְּמִצְרַיִם הָיָה יַעֲקֹב שֶׁרָאָה תְּבוּאָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַהֲלוֹא אָמַר לְבָנָיו (בראשית מב, ב): וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַב יוֹסֵף נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ וְרוֹאֶה וְאֵינוֹ רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר יֶשׁ אֹכֶל בְּמִצְרָיִם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר (בראשית מא, נה): וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר יֶשׁ שֶׁבֶר, אֶלָא אַל תְּהִי קוֹרֵא יֵשׁ שֶׁבֶר, אֶלָּא יֵשׁ סֵבֶר, שֶׁרָאָה בָּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁסִּבְרוֹ בְּמִצְרַיִם, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה יוֹסֵף. (בראשית מב, א): וַיֹּאמֶר לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, אָמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו, אַתֶּם גִּבּוֹרִים, אַתֶּם נָאִים, אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד וְאַל תַּעַמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן הָרָע. (בראשית מב, ב): הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה, מַהוּ רְדוּ, שֶׁרָאָה שֶׁיֵּרְדוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, רְדוּ שָׁמָּה, שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִן הַשּׁוּק יְרִידָה כְּתִיב בּוֹ. (בראשית מב, ג): וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הַמִּקְרָא לוֹמַר, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחְוָה וּמְכָרוּהוּ, וּלְסוֹף מִתְחָרְטִין וְאוֹמְרִים אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם נַחְזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִיו, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵירֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻּלָּם דַּעַת אַחַת לְהַחֲזִירוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִין לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, מֶה עָשָׂה הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם רְאוּ כָּל מִי שֶׁנִּכְנַס לִשְׁבֹּר אֹכֶל כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, לָעֶרֶב הֲבִיאוּ פְּתָקִים, וְעָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם, לָעֶרֶב הֵבִיאוּ לוֹ הַפְּתָקִים, זֶה קוֹרֵא רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב, וְאֶחָד קוֹרֵא שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב, וְאֶחָד לֵוִי, וְכֵן הַשּׁוֹעֲרִים כָּל אֶחָד שֶׁלוֹ. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף סִתְמוּ אֶת הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד, וְנָתַן שְׁמוֹתָם לְבַעַל הָאוֹצָר, וְאָמַר לוֹ רְאֵה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאֲנָשִׁים אֵלּוּ לְיָדְךָ תְּפֹשׂ אוֹתָם וְשַׁגֵּר אוֹתָם לְפָנַי, עָבְרוּ שְׁלשֶׁת יָמִים וְלֹא בָאוּ, מִיָּד נָטַל יוֹסֵף שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְשִׁגֵּר בִּשְׁבִילָם לְבַקֵּשׁ אוֹתָם בַּשּׁוּק, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, וּמַה טִּיבָן בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, אֶלָּא אָמְרוּ אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, שֶׁמָּא בְּקֻבָּה הוּא. וְתָפְשׂוּ אוֹתָן וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף. מִיָּד (בראשית מב, ז): וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ, אָמַר לָהֶם אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ (בראשית מב, ט): מְרַגְלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ (בראשית מב, יא): כֵּנִים אֲנַחְנוּ, אֶלָּא כָּךְ צִוָּנוּ אָבִינוּ אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד וכו': אָמַר לָהֶם בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מַה טִּיבְכֶם, לֹא הֱיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן, לֹא כָךְ צַוָּאַת אֲבִיכֶם. אָמְרוּ לוֹ אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְּשִׁין אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם אֵיזוֹ אֲבֵדָה, אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם, וְאַחַר כָּךְ מְכַרְתֶּם אֲחִיכֶם לְעַרְבִיִּים. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מב, יג): שְׁנֵים עָשָׂר אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אָבִינוּ. אָמַר לָהֶן וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנַיִם, אָמְרוּ לוֹ (בראשית מב, יג): הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, מֵת, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ. אָמַר לָהֶם (בראשית מב, לד): הָבִיאוּ אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וגו', לָקַח אֶת שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר, וּפֵרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי שֶׁלֹא יִטְלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף כָּךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי. אָמְרוּ לוֹ מַה נַּעֲשֶׂה יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בָתֵּינוּ בָּרָעָב, אָמַר לָהֶם עֲשׂוּ מַה שֶּׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי בְּבֵית הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח לוֹ וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מָה הָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָן גִּבּוֹרִים הַכְנִיסוּ אֶת זֶה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ד, י): שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ, וְהָיָה מְנַשֶּׁה יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו, אָמַר לוֹ אָבִיו קוּם אַתָּה, מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּהוּ מַכָּה אַחַת וְהִכְנִיסוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים, וְאָמַר לָהֶם זֶה יִהְיֶה חָבוּשׁ עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם, מִיָּד (בראשית מב, כה): וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת כָּל הַמְאֹרָע, הֵשִׁיב אֲבִיהֶם וְאָמַר לָהֶם הֵיכָן שִׁמְעוֹן, אָמְרוּ תָּפַשׂ אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל אָחִינוּ הַקָּטָן, אָמַר לָהֶם (בראשית מב, לו): אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, (בראשית מב, לז): וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אָמַר לוֹ וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָן בָּנַי, אָמַר לָהֶם יְהוּדָה הַנִּיחוּ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת. אָמַר לוֹ יְהוּדָה, אַבָּא אִם הוֹלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק לֹא נִתְפָּס, וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים בָּרָעָב, מוּטָב תַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפֹּשׂ אֶת הַוַּדַּאי. אָמַר מִי מְעָרֵב בּוֹ, אָמַר לוֹ אֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מג, ט): אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְּשֶׁנּוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וְכִי בְּמִצְרַיִם הָיָה יַעֲקֹב שֶׁרָאָה תְּבוּאָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַהֲלוֹא אָמַר לְבָנָיו (בראשית מב, ב): וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַב יוֹסֵף נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ וְרוֹאֶה וְאֵינוֹ רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר יֶשׁ אֹכֶל בְּמִצְרָיִם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר (בראשית מא, נה): וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר יֶשׁ שֶׁבֶר, אֶלָא אַל תְּהִי קוֹרֵא יֵשׁ שֶׁבֶר, אֶלָּא יֵשׁ סֵבֶר, שֶׁרָאָה בָּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁסִּבְרוֹ בְּמִצְרַיִם, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה יוֹסֵף. (בראשית מב, א): וַיֹּאמֶר לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, אָמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו, אַתֶּם גִּבּוֹרִים, אַתֶּם נָאִים, אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד וְאַל תַּעַמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן הָרָע. (בראשית מב, ב): הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה, מַהוּ רְדוּ, שֶׁרָאָה שֶׁיֵּרְדוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, רְדוּ שָׁמָּה, שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִן הַשּׁוּק יְרִידָה כְּתִיב בּוֹ. (בראשית מב, ג): וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הַמִּקְרָא לוֹמַר, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחְוָה וּמְכָרוּהוּ, וּלְסוֹף מִתְחָרְטִין וְאוֹמְרִים אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם נַחְזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִיו, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵירֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻּלָּם דַּעַת אַחַת לְהַחֲזִירוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִין לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, מֶה עָשָׂה הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם רְאוּ כָּל מִי שֶׁנִּכְנַס לִשְׁבֹּר אֹכֶל כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, לָעֶרֶב הֲבִיאוּ פְּתָקִים, וְעָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם, לָעֶרֶב הֵבִיאוּ לוֹ הַפְּתָקִים, זֶה קוֹרֵא רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב, וְאֶחָד קוֹרֵא שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב, וְאֶחָד לֵוִי, וְכֵן הַשּׁוֹעֲרִים כָּל אֶחָד שֶׁלוֹ. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף סִתְמוּ אֶת הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד, וְנָתַן שְׁמוֹתָם לְבַעַל הָאוֹצָר, וְאָמַר לוֹ רְאֵה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאֲנָשִׁים אֵלּוּ לְיָדְךָ תְּפֹשׂ אוֹתָם וְשַׁגֵּר אוֹתָם לְפָנַי, עָבְרוּ שְׁלשֶׁת יָמִים וְלֹא בָאוּ, מִיָּד נָטַל יוֹסֵף שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְשִׁגֵּר בִּשְׁבִילָם לְבַקֵּשׁ אוֹתָם בַּשּׁוּק, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, וּמַה טִּיבָן בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, אֶלָּא אָמְרוּ אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, שֶׁמָּא בְּקֻבָּה הוּא. וְתָפְשׂוּ אוֹתָן וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף. מִיָּד (בראשית מב, ז): וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ, אָמַר לָהֶם אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ (בראשית מב, ט): מְרַגְלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ (בראשית מב, יא): כֵּנִים אֲנַחְנוּ, אֶלָּא כָּךְ צִוָּנוּ אָבִינוּ אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד וכו': אָמַר לָהֶם בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מַה טִּיבְכֶם, לֹא הֱיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן, לֹא כָךְ צַוָּאַת אֲבִיכֶם. אָמְרוּ לוֹ אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְּשִׁין אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם אֵיזוֹ אֲבֵדָה, אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם, וְאַחַר כָּךְ מְכַרְתֶּם אֲחִיכֶם לְעַרְבִיִּים. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מב, יג): שְׁנֵים עָשָׂר אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אָבִינוּ. אָמַר לָהֶן וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנַיִם, אָמְרוּ לוֹ (בראשית מב, יג): הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, מֵת, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ. אָמַר לָהֶם (בראשית מב, לד): הָבִיאוּ אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וגו', לָקַח אֶת שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר, וּפֵרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי שֶׁלֹא יִטְלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף כָּךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי. אָמְרוּ לוֹ מַה נַּעֲשֶׂה יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בָתֵּינוּ בָּרָעָב, אָמַר לָהֶם עֲשׂוּ מַה שֶּׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי בְּבֵית הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח לוֹ וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מָה הָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָן גִּבּוֹרִים הַכְנִיסוּ אֶת זֶה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ד, י): שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ, וְהָיָה מְנַשֶּׁה יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו, אָמַר לוֹ אָבִיו קוּם אַתָּה, מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּהוּ מַכָּה אַחַת וְהִכְנִיסוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים, וְאָמַר לָהֶם זֶה יִהְיֶה חָבוּשׁ עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם, מִיָּד (בראשית מב, כה): וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת כָּל הַמְאֹרָע, הֵשִׁיב אֲבִיהֶם וְאָמַר לָהֶם הֵיכָן שִׁמְעוֹן, אָמְרוּ תָּפַשׂ אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל אָחִינוּ הַקָּטָן, אָמַר לָהֶם (בראשית מב, לו): אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, (בראשית מב, לז): וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אָמַר לוֹ וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָן בָּנַי, אָמַר לָהֶם יְהוּדָה הַנִּיחוּ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת. אָמַר לוֹ יְהוּדָה, אַבָּא אִם הוֹלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק לֹא נִתְפָּס, וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים בָּרָעָב, מוּטָב תַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפֹּשׂ אֶת הַוַּדַּאי. אָמַר מִי מְעָרֵב בּוֹ, אָמַר לוֹ אֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מג, ט): אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְּשֶׁנּוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ואיתא בזוהר פקודי רכ"ט ב' [וע"ע ויחי רכ"ד סע"א ואתחנן רס"א סע"ב] דהם הלבושין דאדם שהיה לו בגן עדן. ועיין בפ' ויקהל ר"י סע"א דלבושין דגן עדן הם ממעשים טובים והיינו שהצטמצמות כלי גופו היה שיהיה מוגדר במעשים שמצד הגוף. אבל מכל מקום היה כולו אור פירוש כרצון השם יתברך שזה נקרא אור. כי לא ידע עדיין ברע והיו כל מעשיו טובים והיה לו ללבוש בגן עדן. וזה שאמרו חז"ל (קה"ר פ"ט ב') תפוח עקבו מכהה גלגל חמה היינו מצד כתנות אור דקודם החטא. והעקב רצה לומר מדרגה התחתונה ששם העון מצוי כטעם עון עקבי יסוביני ואמרו חז"ל שאדם דש בעקביו גם שם היה אור בהיר. כי מלבוש הראשון יצא גם כן מאותו מקום שיצא האור דנשמתו. וכדאיתא בזוהר קדושים פ"ג סע"א. [ולכן נקרא לבושי טופרא בפ' ויקהל ר"ח ב' [עיין סודו בפי עץ חיים שער פרצופי זכר ונקיבה פ"ב] ושהם מאחוריים ע"ש כל לשונו. והאחוריים רצה לומר שאינו בגילוי פנים בפנים שהם מהשם יתברך וכמו שכתבתי לעיל. ולכן איתא דלכולהו אחוריים סחרי סטרא אחרא פירוש שיש טענה על זה למי שהוא היפך מזה לחשוב שיש לזה גם כן שייכות לו ושהוא כמותו. מאחר שאינו מבורר לעין שאי אפשר להכחיש. כמו מראה פנים בפנים. וז"ש דהוו אינון לבושין מאינון אחוריים דגינתא דלעילא. פירוש כמו שכתוב שם ר"י ב' דלבושי גן עדן העליון הם מכונות שבלב ע"ש ושם הוא מבורר. והאחוריים הוא המעשה הסתמית שעושה אדם כלאחר ידו. רק מאחר שאינו יודע ברע כלל הרי על כרחך היא גם כן טוב [וכך שמעתי כי האחוריים הם המעללים של האדם שלא מדעת. ושמעוזיה עד צדקיה הם אחוריים דנפשות שמדוד המלך ע"ה עד עוזיהו. והיינו שהם היו צריכים לברר המעללים של אלו שגם כן טובים ואין כאן מקומו בזה] רק מי שיודע ברע יש לו פתחון פה לומר שגם זה כן כונתו וכמו שכתבתי לעיל דמזה נמשך הסתת הנחש. [וע"ש דגם ריח בגדיו שאחר כך היה מריח גן עדן. וכ"ה עוד בפ' בא ל"ט א' יעו"ש. והיינו דמכל מקום אדם הראשון היה רק יודע ברע ולא רע עצמו. והיה לו עדיין לבוש מגן עדן רק שלא היה מאחוריים דגן עדן העליון פירוש מאחוריים דכונות הלב לשם שמים מאחר שיודע גם כן ברע. אך מכל מקום לא עשה כל ימיו רק מעשים טובים. וזהו לבוש מגן עדן התחתון. ולהיות עשו פושט טלפיו ומראה טהור אני היה לו לבושים אלו. פירוש מתלבש בלבוש דמעשים טובים רק לא היה הולך בהם תמיד. רק אתה בבית כשהיה בא אצל אביו היה מתלבש בלבוש זה כמו שאמרו חז"ל דמרמהו [ובודאי לו היה ערמותו שקר גמור דודאי היה יצחק מרגיש. רק באמת היה רוצה אז לעשות מעשים טובים רק בלב לא היה רוצה כלל גם אז להיות טוב רק במעשה. וממילא כשיצא לא עשה כן גם במעשה. ונקרא מעשה הקודם שקר ורמאות כי שפת אמת תכון לעד] ויעקב היה העיקר עבודתו רק על הכונה לשם שמים והלבושין דמעשה התחיל רק אצל לבן כמו שאמרו חז"ל עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי דשם התחיל להוליד נפשות ישראל שהם עצמם מצות התורה. וגם ידוע דאשה היא דרגא דמעשה כנודע. ולכך אז נקרא דהלבישתו בגדי עשו. ולכך אמרו חז"ל סנהדרין (ל"ז ע"א) ריח בגדיו ריח בוגדיו פירוש כמו שאמרו חז"ל (עירובין י"ט ע"א) ואפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון ויש להם גם כן לבוש דמעשה המצות]. ולכך נקרא לבושי טופרא כמו שכתוב בהמפלת (ל"א ע"א) דצפרנים הם מן האב ועור מהאם ולהיות כל אחיזת נחש מצד האם כנ"ל מצד הנוקבא לכן נשתנה אחר כך ללבוש עור. ונשאר רק ראשי צפרנים כמו שכתבתי לעיל. כי גם בעטרת היסוד דאב שליטת הנחש. כנגדו ראשי הצפרנים כטעם שאז"ל ביוסף שיצאו י' ניצוצין מראשי ציפרניו ועיין בעץ חיים שם. אבל מקודם היה הכל מצד האב הכלי גם כן. כי לא היה בו רק החשק דלחשוק לידע ברע וכנז"ל].

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Machshavaמחשבה

The Spiritual Meaning of Names

Jewish sources explore the idea that a person's name is not arbitrary but carries deep spiritual and characterological significance. From Torah accounts of name changes that reflect spiritual transformation, to rabbinic teachings that names encode destiny and soul-essence, to Hasidic mysticism linking names to the root of one's soul, these sources present names as vessels of identity and divine intention.

View Sources20 sources
Tanakhתנ״ך

The Wrestling Match: Meforshim on Yaakov and the Angel

Classical and modern Jewish commentators explore the spiritual significance of Yaakov's nighttime wrestling with an angel before his reunion with Esav. The sources discuss the angel's identity as Esav's heavenly representative, the nature of their struggle, and what the encounter reveals about divine providence and Israel's ongoing spiritual battle.

View Sources15 sources
Machshavaמחשבה

Mashiach ben Yosef's Role in Redemption

These sources explore the distinct role of Mashiach ben Yosef in the redemptive process, particularly his military function in vanquishing the nations and forces of evil before the arrival of Mashiach ben David. Classical and later Jewish authorities interpret biblical passages and midrashic traditions to establish Mashiach ben Yosef as a necessary precursor whose struggle precedes the final redemption.

View Sources10 sources
Machshavaמחשבה

Collective Prayer and Tears Toward Redemption

These sources explore how the prayers, tears, and spiritual efforts of each generation accumulate across time to advance redemption. They establish that individual and communal suffering, repentance, and service are recorded in the heavens and contribute incrementally to the rebuilding of the Beit HaMikdash and the restoration of Israel.

View Sources10 sources
Chassidusחסידות

Silent Prayer Before Dawn in Chassidic Teaching

Chassidic masters teach that the pre-dawn hours offer a unique spiritual opportunity for inner prayer and devekut (cleaving to the divine). Drawing on kabbalistic sources and the teachings of the Ari, Maggid of Mezeritch, and R. Elimelech of Lizhensk, these sources describe how silent, concentrated prayer in the stillness before dawn creates a vessel for the soul's ascent and divine union.

View Sources20 sources
Tanakhתנ״ך

Jacob's Fear Before Meeting Esau

Sources examine the paradox of Jacob's intense fear upon learning of Esau's approach, despite God's explicit promise of protection. Medieval and Talmudic commentaries offer competing explanations: that fear reflected legitimate concern for spiritual unworthiness due to accumulated sin, or that prudent fear and protective action are entirely compatible with divine promise.

View Sources14 sources

Explore more