Tanakhתנ״ך

The Wrestling Match: Meforshim on Yaakov and the Angel

Classical and modern Jewish commentators explore the spiritual significance of Yaakov's nighttime wrestling with an angel before his reunion with Esav. The sources discuss the angel's identity as Esav's heavenly representative, the nature of their struggle, and what the encounter reveals about divine providence and Israel's ongoing spiritual battle.

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל

14 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The identity of the wrestling figure is established already in Chazal: Bereshit Rabbah 77:3 teaches, in the name of Rabbi Chama son of Rabbi Chanina, that this was the guardian angel of Esau, and Rashi on Bereishit 32:25 cites the same tradition explicitly, noting that the Sages explain the figure to be the sar of Esau.

As to why the encounter took place at all, Pirkei DeRabbi Eliezer 37:3 presents it as an act of divine rescue — the Holy One sent the angel to save Yaakov from the hand of Esau — while Midrash Tanchuma Buber, Vayishlach 7 offers a more nuanced reading: seeing that Yaakov was gripped by fear, God sent the archangel Michael to contend with him, so that Yaakov would emerge tested and strengthened.

The Ramban (Bereishit 32:4) reads the entire episode on two levels simultaneously — as a record of divine deliverance of Yaakov from one who was stronger than he, and as a hint for all future generations, since everything that befell Yaakov with Esau will constantly recur between Israel and the children of Esau, and the three-part response of prayer, gift-giving, and readiness for escape is the model the righteous must always follow.

Rashi on Bereishit 32:29 explains the change of name that flows from the wrestling: the angel's declaration that Yaakov's name shall no longer stand means the blessings he received from his father will no longer be said to have come through supplanting and guile, but through noble and open conduct — and, drawing on the verse in Hoshea, Rashi understands that it was the angel who wept and pleaded with Yaakov, forced against his will to acknowledge Yaakov's right to the blessings.

The Sforno (Bereishit 32:25) situates the fight within a larger providential design, reading it as an act of the angel at the explicit command of the Creator — parallel to the symbolic arrows of Elisha — to assure that Yaakov and his descendants would ultimately be saved by God even through periods of reversal and material harm, with the blessing arriving at the end.

The Kli Yakar (Bereishit 32:25) acknowledges the wide range of opinions on this episode and then develops the majority view that the angel is Samael, the sar of Esau, whose entire drive is to blind the intellectual eye of human beings so that they cannot perceive divine truth — framing the wrestling as a spiritual struggle over the capacity for genuine vision of God.

The Ohr HaChaim (Bereishit 32:27) focuses on the moment Yaakov refuses to release the angel, explaining that once Yaakov had prevailed and held him, the angel could not depart without Yaakov's consent, and Yaakov's demand for a blessing meant either that he sought relief from the injury to his thigh or that, having recognized the angel for what it was, he pressed his advantage to obtain a blessing.

Chidushei Agadot on Chullin 91a addresses the technical question of in which form the angel appeared to Yaakov, reasoning from the scriptural testimony that the angel could not overpower him: the form of the appearance — whether as a gentile or as a Torah scholar — is the key to understanding on which side the sinew was forbidden, since the direction in which the angel grappled with Yaakov determined which thigh was affected.

The Hasidic readings reach even deeper into the metaphysics of the struggle: Sefat Emet, Vayishlach 6:3 explains that the human soul is inherently higher than the angel, and Yaakov had so refined his body that it too became a chariot for the Divine — which is precisely why he was able to contend with the angel even in his physical dimension, and Sefat Emet, Vayishlach 5641 adds that the name Yisrael marks the transcendence of corporeality, as Yaakov was elevated beyond the physical plane while still alive.

The Sulam on Zohar, Toldot 165 brings the kabbalistic dimension: the dominion of the sitra achra is only at night, and Esau's dominion over Israel belongs only to the night of exile — therefore the angel fought Yaakov specifically in the night, and when morning came its power waned and Yaakov prevailed, for Yaakov's dominion is of the day.

Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part א 27:5 frames the wrestling as the perennial challenge of the intermediate spiritual level: once Yaakov ascended to the level of Yisrael — the level of holiness in which every worldly gain elevates both him and the world — the guardian angel of Esau contested him precisely because that in-between passage, before one reaches complete perfection, is where the struggle is hardest to maintain.

Source 1 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 77:3

מדרש רבה, בראשית עז ד

Bereshit Rabbah 77:3

The midrash identifies the איש who wrestled with Yaakov as Esav’s guardian angel. The struggle therefore represents the spiritual confrontation between Yaakov and Esav at the moment of their impending reunion.

רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָיָה, הוּא דַּהֲוָה אָמַר לֵיהּ (בראשית לג, י): כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי, מָשָׁל לְאַתְּלֵיטוֹס שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְהִרְפִּישׁ עַצְמוֹ לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לב, כו): וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, אָמַר רַבִּי לֵוִי וַיַּרְא בַּשְּׁכִינָה כִּי לֹא יָכֹל לוֹ.

Source 2 · Chazal
Verified

Pirkei DeRabbi Eliezer 37:3

פרקי דרבי אליעזר, פרק לז

Pirkei DeRabbi Eliezer 37:3

God sent an angel to save and rescue Yaakov from Esau's hand, and the angel appeared to him as a man, as indicated by the verse "and a man wrestled with him until the break of dawn.

מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? שָׁלַח לוֹ מַלְאָךְ לְהוֹשִׁיעוֹ, לְהַצִּילוֹ מִיַּד עֵשָׂו, וְנִרְאָה לוֹ כְּאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר״.

Source 3 · Chazal
Verified

Midrash Tanchuma Buber, Vayishlach 7

תנחומא בובר, וישלח ז׳

Midrash Tanchuma Buber, Vayishlach 7

Yaakov did not know how many miracles God had performed for him; when morning came and Esau asked about the camp he had met, Yaakov thought he was still occupied with the gift he had sent, not realizing God had sent him angels—and when God saw that Yaakov was afraid, He sent Michael to wrestle with him, appearing in the form of a shepherd, which is why the text says "a man wrestled with him" and "he saw he could not prevail against him" and "he said, let me go.

ולא היה יעקב יודע כמה נסים הקב"ה עשה עמו, לא עשה אלא כיון שבא בבקר, אמר לו עשו אחיו, מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי (שם לג ח), אשר ראיתי אין כתיב כאן, אלא אשר פגשתי, ויעקב לא היה יודע ששלח לו הקב"ה מלאכים, אלא היה סבור שהוא עסוק באותו המנחה ששלח לו, לכך אמר לו למצא חן בעיני אדני (שם), וכיון שראה הקב"ה שהוא מתיירא, שלח לו מיכאל לעשות עמו מריבה, מה עשה לו המלאך, נדמה לו בדמות רועה שנאמר ויאבק איש עמו וגו', וירא כי לא יכול לו וגו', ויאמר שלחני וגו' (שם לב כה כו כז).

Source 4 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 32:25

רש"י, בראשית לב כה

Rashi on Genesis 32:25

Rashi, following the midrash, explains that the איש was Esav’s angel. His attack is connected to Yaakov’s encounter with Esav, making the wrestling a heavenly counterpart to the brothers’ earthly conflict.

ויאבק איש. מְנַחֵם פֵּי' וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַ"י נִעְנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ, וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַזִ"לִ שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה):

Source 5 · Rishonim
Verified

recovered from “Ramban on Genesis 32:29

Ramban on Genesis

רמב"ן על בראשית ל״ב — ד"ה נִכְתְּבָה הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ כִּי הִצִּיל

Ramban on Genesis 32:4

Ramban interprets the name Yisrael and the angel’s blessing as affirming Yaakov’s victory, while noting that the encounter teaches that Yaakov’s success comes through divine providence even when he appears vulnerable.

נִכְתְּבָה הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ כִּי הִצִּיל הקב"ה אֶת עַבְדּוֹ וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיַּצִּילֵהוּ. וּלְלַמְּדֵנוּ עוֹד שֶׁהוּא לֹא בָּטַח בְּצִדְקָתוֹ, וְהִשְׁתַּדֵּל בַּהַצָּלָה בְּכָל יְכָלְתּוֹ. וְיֵשׁ בָּהּ עוֹד רֶמֶז לְדוֹרוֹת, כִּי כָּל אֲשֶׁר אֵרַע לְאָבִינוּ עִם עֵשָׂו אָחִיו יֶאֱרַע לָנוּ תָּמִיד עִם בְּנֵי עֵשָׂו, וְרָאוּי לָנוּ לֶאֱחֹז בְּדַרְכּוֹ שֶׁל צַדִּיק, שֶׁנַּזְמִין עַצְמֵנוּ לִשְׁלֹשֶׁת הַדְּבָרִים שֶׁהִזְמִין הוּא אֶת עַצְמוֹ, לִתְפִלָּה וּלְדוֹרוֹן וּלְהַצָּלָה בְּדֶרֶךְ מִלְחָמָה לִבְרֹחַ וּלְהִנָּצֵל. וּכְבָר רָאוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרֶמֶז הַזֶּה מִן הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר אַזְכִּיר (להלן לב ט לג טו): וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ וַיִּתְעַפֵּר, כָּךְ פֵּרְשׁוֹ מְנַחֵם, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁמַּעֲלִין אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם. וְלִי נִרְאֶה לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ (סנהדרין סג), וַאֲבִיקוּ לֵיהּ מֵיבַק (מנחות מב), זֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ב:כ"ה). וַאֲבִיקָה בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים חֲבִיקָה שִׁמְּשׁוּ בָּהּ הַרְבֵּה, אֲבַקְתָּא אִית בָּהּ (מכות כג), דַּרְגָּשׁ עִיּוּלֵי וְאַפּוֹקֵי בַּאֲבַקְתָּא (נדרים נו), וְכֵן אֲבוּקָה בִּלְשׁוֹנָם בַּעֲבוּר הֱיוֹתָהּ מֵעֵצִים דַּקִּים חֲגֻרִים וּקְשׁוּרִים יַחַד, כִּי הַחֵי"ת תִּכְבַּד בִּלְשׁוֹנָם וְהֵקֵלּוּ אוֹתָהּ לְאָלֶ"ף, וּפְעָמִים רַבִּים יַבְלִיעוּ הַחֵי"ת, תּוּתָךְ (חולין ז) בִּמְקוֹם תְּחוֹתָךְ (זבחים נד), מַסּוּתָא (ב"מ ו) בִּמְקוֹם מַסְחוּתָא (קדושין לג), אֲסִיתָא חֲסִיתָא (שבת עז). וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה וַיֵּאָבֵק – וַיְחַבֵּק, כְּמוֹ "וַיְחַבְּקֵהוּ" (בראשית ל"ג:ד'), כִּי אוּלַי כֵּן הַלָּשׁוֹן. וּמָצִינוּ "בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים" (זכריה ו ג) כְּמוֹ חֲמוּצִים, מִלְּשׁוֹן "חֲמוּץ בְּגָדִים" (ישעיהו סג א), וְאָמְרוּ הַמְפָרְשִׁים (הרד"ק) כִּי "וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻּלְתֵּךְ" (יחזקאל כז כד) כְּמוֹ וַחֲרוּזִים, מִן "צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים" (שיר השירים א י), וְכֵן אָמְרוּ בְּמִלַּת "וַתְּאַלֲצֵהוּ" (שופטים טז טז) שֶׁהוּא כְּמוֹ וַתְּחַלְּצֵהוּ, מְהֻפָּךְ מִן וַתִּלְחָצֵהוּ, וְשֶׁמָּא הוּא דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ל"ב:כ"ה) שֶׁאָמַר "וְאִשְׁתַּדַּל", וְכָךְ תִּרְגֵּם "וְכִי יְפַתֶּה" (שמות כב טו) "אֲרֵי יְשַׁדֵּל", יְחַבֵּק וִינַשֵּׁק שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַפִּתּוּי, אוֹ שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ לָשׁוֹן וַעֲשָׂאוֹ עִנְיַן תַּחְבּוּלָה, כִּי כָל הִשְׁתַּדְּלוּת תַּחְבּוּלָה וְצִדּוּד עִנְיָן. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ז:ג') מִי נִתְמַלֵּא אָבָק, הָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ, כְּדִבְרֵי מְנַחֵם, וְהוּא הַנָּכוֹן: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, וְעַל כֵּן לֹא יָכוֹל לוֹ הַמַּלְאָךְ לְהַזִּיקוֹ, כִּי לֹא הֻרְשָׁה רַק בַּמֶּה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ לְהָקֵעַ כַּף יְרֵכוֹ. וְאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ז:ג'), נָגַע בְּכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת מִמֶּנּוּ, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד. וְהָעִנְיָן כִּי הַמְּאֹרָע כֻּלּוֹ רֶמֶז לְדוֹרוֹתָיו, שֶׁיִּהְיֶה דּוֹר בְּזַרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב יִתְגַּבֵּר עֵשָׂו עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן, וְהָיָה זֶה דּוֹר אֶחָד בִּימֵי חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, כַּדּוֹר שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וַחֲבֵרָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שיר השירים רבה ב ז), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אִם יֹאמַר לִי אָדָם תֵּן נַפְשְׁךָ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הקב"ה, אֲנִי נוֹתֵן, וּבִלְבַד שֶׁיַּהַרְגוּנִי מִיָּד, אֲבָל בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל. וּמָה הָיוּ עוֹשִׂים בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד, הָיוּ מְבִיאִין כַּדּוּרִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְלַבְּנִין אוֹתָן בָּאוּר וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת שֶׁחְיֵיהֶן וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתֵיהֶן מֵהֶן. וְיֵשׁ דּוֹרוֹת אֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ עִמָּנוּ כָּזֶה וְיוֹתֵר רַע מִזֶּה, וְהַכֹּל סָבַלְנוּ וְעָבַר עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁרָמַז וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם:

This section was written in order to inform us that the Holy One, blessed be He, delivered His servant, and He redeemed him from the hand of him that is stronger than he, and he sent an angel and saved him, and in order to further teach us that Jacob did not place his trust in his righteousness and that he strove for delivery with all his might. There is yet in this section a hint for future generations, for everything that happened to our father with his brother Esau will constantly occur to us with Esau’s children, and it is proper for us to adhere to the way of the righteous by preparing ourselves in the three things for which he prepared himself: for prayer, for giving him a present, and for rescue by methods of warfare, to flee and to be saved. Our Rabbis have already derived this hint from this section, as I shall mention. ‘VAYEI’AVEIK’ A MAN WITH HIM, A man covered himself with dust. So Menachem ben Saruk explained it, being derived from the word avak (dust); by their movements, they were raising dust with their feet. I, however, am of the opinion that it means “and he attached himself to,” and that it is an Aramaic word, as in, “After they have joined (aviku) it;” “And they twined the Fringes with loops.” This is all the language of Rashi. In the language of the Sages, avikah is often used to convey the sense of chavikah (loop), as in: “There are avkso (loops) in the punishing scourge;”, “A couch is called dargesh when it is set up and taken apart by means of loops, through which the cords are fastened.” Similarly the word avukah (a torch) is so called in the language of the Sages because it is made up of small pieces of wood which are tied and bound together. This is because the letter cheth is difficult to pronounce in their language and so they used the easier aleph. Many times the cheth disappears completely as in tuteich (underneath) in place of techuteich; mesuta (a bath) in place of maschuta; asita (a mortar) in place of chasita. And it is possible that the word vayei’aveik is actually vayeichaveik, as vayechabkeihu (and he embraced him), for perhaps it is the way of the Hebrew language to interchange the aleph and cheth. Thus we find: And in the fourth chariot grizzled ‘amutzim’ horses, which is the same as chamitzim, derived from the expression, ‘chamutz’ (crimsoned) garments. Commentators have said that ‘va’aruzim’ for thy merchandise is like vecharuzim, derived from the expression, thy neck ‘bacharuzim’ (with beads). So too did they say concerning the word vate’altzeihu that it is like vatechaltzeihu (and she pressed him), this being an inverted form of vatilchatzeihu, [the root of which is lachatz (oppression)]. Perhaps this is the opinion of Onkelos who said, in translation of the word vayei’aveik, ve’ishtadeil, and so also he translated the expression, And if a man ‘yephateh’ “as if yeshadeil,” if he embraces and kisses which is the manner of seduction. It may be that Onkelos found no word comparable to vayei’aveik, and so he considered it a matter of cunning, for all effort implies cunning and a clarification of circumstances. In Bereshith Rabbah the Sages said: “Who became filled with dust? The man that was with him.” This agrees with the words of Menachem [ben Saruk, who said that vayei’aveik means “he covered himself with dust] “, and this is the correct interpretation. AND HE SAW THAT HE PREVAILED NOT AGAINST HIM. Ye angels of His, ye mighty in strength, that fulfill His word. Because of this the angel could not prevail against him to harm him for it was not permitted to him to do other than that which he did to him, namely, to disjoint the hollow of his thigh. Now the Rabbis have said in Bereshith Rabbah: “He touched all the righteous people who were destined to come from Jacob. This refers to the generation of religious persecution.” The purport of this Midrash is that this entire event constitutes a hint to his generations, indicating that there will be a generation from the seed of Jacob against whom Esau [Rome] will prevail to the extent of almost uprooting his seed. This occurred in one generation during the period of the Sages of the Mishnah, which was the generation of Rabbi Yehudah ben Baba and his companions. As they said: “Rabbi Chiya bar Abba said, ‘If a person were to tell me, “Give your life for the sanctification of the Name of the Holy One, blessed be He,” I would give it, providing only that they slay me immediately. But in the generation of religious persecution I could not endure!’ And what did the Romans do in that generation? They would bring iron balls and heat them in fire and then place them under their arm-pits and cause their death.” And there are other generations in which they have done to us such things as these and even worse, but we have endured and it has passed over us, just as it is hinted in the verse, And Jacob came in peace.

Source 6 · Rishonim
Verified

Sforno on Genesis 32:25

ספורנו על בראשית ל״ב:כ״ה

Sforno on Genesis 32:25

Sforno presents the struggle as a providential encounter connected with Yaakov’s fear of Esav. The angelic confrontation prepares Yaakov spiritually for the meeting and assures him that he can withstand the danger facing him.

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. הָיָה זֶה פֹּעַל מַלְאָךְ בְּמִצְוַת בּוֹרְאוֹ בְּלִי סָפֵק, עַל דֶּרֶךְ "יְרֵה וַיּוֹר" (מלכים ב יג:יז), שֶׁיִּהְיֶה נוֹשַׁע בַּה' יַעֲקֹב וְזַרְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה עִם הֶזֵּק בְּמָמוֹן שֶׁהוּא הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, וְעִם זֶה תִּהְיֶה הַתְּשׁוּעָה בַּסּוֹף עִם בְּרָכָה.

ויאבק איש עמו, this was the work of an angel at the instigation of G’d (that is why he is called איש). The description is parallel to Kings II 13,17 It is immaterial whether the instrument of the salvation is a merely symbolic one such as the arrows described in the Book of Kings which Elisha instructed King Yoash to shoot in the direction of the far away Kingdom of Aram. Salvation occurs at the end of a period of ups and downs, and though Yaakov/Israel suffered many reverses in his struggle with Esau, (in the historical global struggle between the two philosophies) in the end Yaakov triumphs. [freely translated as the author is ambiguous to my mind. Ed.] The blessing given by the angel here to Yaakov at the end of the struggle, at daybreak, symbolises the synopsis of Jewish history.

Source 7 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 32:29

רש"י על בראשית ל״ב:כ״ט

Rashi on Genesis 32:29

Rashi explains the name Yisrael as indicating that Yaakov struggled with an angel and with people and prevailed. The episode thus reveals Yaakov’s victory over both spiritual opposition and human adversaries.

לא יעקב. לֹא יֵאָמֵר עוֹד שֶׁהַבְּרָכוֹת בָּאוּ לְךָ בְעָקְבָּה וּרְמִיָּה כִּי אִם בִשְׂרָרָה וְגִלּוּי פָּנִים, וְסוֹפְךָ שֶׁהַקָּבָּ"ה נִגְלֶה אֵלֶיךָ בְּבֵית אֵל וּמַחֲלִיף שִׁמְךָ וְשָׁם הוּא מְבָרֶכְךָ, וַאֲנִי שָׁם אֶהְיֶה וְאוֹדֶה לְךָ עֲלֵיהֶן, וְזֶה שֶׁכָּתוּב וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ (הושע י"ב) – בָּכָה הַמַּלְאָךְ וַיִּתְחַנֶּן לוֹ, וּמַה נִּתְחַנֵּן לוֹ? בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיְּדַבֵּר עִמָּנוּ שָׁם; וְלֹא רָצָה יַעֲקֹב, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה לוֹ עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, שֶׁהָיָה מִתְחַנֵּן לְהַמְתִּין לוֹ וְלֹא רָצָה:

לא יעקב [THY NAME SHALL] NO MORE BE CALLED JACOB [BUT ISRAEL] (literally, “not Jacob — supplanting — shall any more be said to thee”) — It shall no longer be said that the blessings came to you through supplanting and subtlety but through noble conduct (שררה) and in an open manner. Because later on the Holy One, blessed be He, will reveal Himself to you at Bethel and will change your name. There He will bless you, and I shall be there and admit your right to them (the blessings). It is to this that the passage refers (Hosea 12:5), “And he strove with an angel and prevailed; he wept and made supplication unto him” — it means the angel wept and made supplication unto him (Jacob). What was the subject of his supplication? This is stated in the next verse: “At Bethel He will meet us and there He will speak with us — implying the request. “Wait until he will speak with us there, and then I will admit your right to the blessings.” Jacob, however, would not agree to this, and against his own wish he had to admit his right to the blessings. That is what is meant when it states (v. 30) “And he declared him blessed there”, that he begged him to wait and he did not agree to do so (cp. Genesis Rabbah 78:2).

Source 8 · Acharonim
Verified

recovered from “Or HaChaim on Genesis 32:25

Ohr HaChaim on Genesis

אור החיים על בראשית ל״ב — ד"ה לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ וְגוֹ׳

Or HaChaim on Genesis 32:27

Ohr HaChaim explores why the angel confronted Yaakov at this point and presents the struggle as a divinely meaningful test connected to Yaakov’s encounter with Esav and the spiritual dangers surrounding it.

לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ וְגוֹ׳. זֶה הוּא שֶׁאָמַר ״כִּי שָׂרִיתָ וְגוֹ׳ וַתּוּכָל״, כִּי מָשַׁל בּוֹ וְלֹא הָיָה הַמַּלְאָךְ יָכוֹל לַהֲלוֹךְ זוּלַת רְצוֹנוֹ. וְאָמְרוֹ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא יוּזַּק מִתְּקִיעַת יְרֵכוֹ. אוֹ לְצַד שֶׁהִכִּיר בּוֹ הֱיוֹתוֹ מַלְאָךְ הִשְׁתַּדֵּל שֶׁיְּבָרְכֵהוּ.

Source 9 · Acharonim
Verified

Kli Yakar on Genesis 32:25

כלי יקר על בראשית ל״ב:כ״ה

Kli Yakar on Genesis 32:25

Kli Yakar links the wrestling to Yaakov’s spiritual and psychological preparation for Esav, reading the nocturnal struggle as a sign that the coming confrontation was not merely political but also a clash of opposing spiritual forces.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. בְּעִנְיַן הִתְאַבְּקוּת עִם יַעֲקֹב רַבּוּ הַדֵּעוֹת, הֵן קָצְרָה אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת מִלְּהַעֲלוֹת עָלֶיהָ כָּל דֵּעוֹת הַמְפָרְשִׁים. אָמַרְתִּי, הֲלֹא לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים, אֶעֱנֶה גַּם אֲנִי חֶלְקִי וְאוֹמַר: אַחַר שֶׁהִסְכִּימוּ רֹב הַמְפָרְשִׁים שֶׁמַּלְאָךְ זֶה הוּא סַמָּאֵל שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַנִּקְרָא סַמָּאֵל עֵשָׂו, כִּי כָל חֶפְצוֹ וְיִשְׁעוֹ לְסַמֵּא עֵינֵי הָאָדָם וּלְהַכּוֹתוֹ בְּעִוָּרוֹן וְלַעֲשׂוֹתוֹ סוּמָא מֵעַיִן הַשִּׂכְלִי, עַד אֲשֶׁר לֹא יוּכַל הָרוֹאֶה לִרְאוֹת בְּמַרְאוֹת הָאֱמֶת לָבוֹא וְלִרְאוֹת פְּנֵי ה׳ וְלָבוֹא בְּסוֹד ה׳ לִירֵאָיו בְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה, כִּי הוּא שָׂטָן, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, הוּא יֵצֶר הָרָע (בבא בתרא טז.). וְרֶמֶז לַדָּבָר, כִּי סַמָּאֵל שׁוּתָפוֹ שֶׁל עֲנָבִ״ים בְּאַלְפָ״א בֵּיתָ״א אוֹתִיּוֹת שְׁנִיּוֹת, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַיַּיִן הַיּוֹצֵא מִן הָעֲנָבִים כְּשֶׁהוּא מְשַׁכֵּר אֶת הָאָדָם הֲרֵי הוּא עִוֵּר בִּסְתִימַת עֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, יב) ״חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן״, וּסְתָם שִׁכּוֹר הוֹלֵךְ כְּעִוֵּר וְסוּמָא, כָּךְ סַמָּאֵל זֶה שׁוּתָפוֹ, כָּל מְזִימוֹתָיו לְסַמֵּא עֵינֵי הָאָדָם עַד אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ. וְאִם כֵּן הָעֲנָבִים מְסַמְּאִים עַיִן הַגַּשְׁמִי, וְזֶה סַמָּאֵל שׁוּתָפוֹ מְעַוֵּר עַיִן הַשִּׂכְלִי, שֶׁלֹּא יִרְאֶה בְּמַרְאוֹת הָאֵל, וְזֶהוּ סַמָּאֵל מִלָּה מוּרְכֶּבֶת. מִיָּד וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. נִזְדַּוֵּג אֵלָיו סַמָּאֵל לִגְרוֹם לוֹ שִׁכְחַת אֱלוֹהַּ מִכָּל וָכֹל, וּמִלַּת וַיֵּאָבֵק הִיא כְּמוֹ וַיְחַבֵּק, כִּי מִלּוֹת אח״הע מִתְחַלְּפוֹת, וְנִכְתַּב וַיֵּאָבֵק בְּאָלֶ״ף כְּדֵי לִדְרוֹש מִמֶּנּוּ לְשׁוֹן אָבָק, כִּי רָצָה לְסַמֵּא עֵין שִׂכְלוֹ כְּאָבָק זֶה הָעוֹלֶה וּמְסַמֵּא עֵינֵי הָאָדָם, כָּךְ עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְסַמֵּא עֵין שִׂכְלוֹ כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ לִידֵי הַכְחָשַׁת אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין צא) שֶׁהָיָה הָאָבָק עוֹלֶה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כִּי זֶהוּ סִמּוּי עֵינָיו שֶׁל צִדְקִיָּהוּ הַנּוֹגֵעַ בְּעַצְמוּת אֱמוּנַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּמְצִיאוּת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

And Jacob was left alone, and a man wrestled with him until the break of dawn. Regarding the matter of the wrestling with Jacob, there are many opinions, indeed the length of one page is too short to record all the commentators’ views. I said, “Surely interpretations belong to God,” I will also answer my portion and say: Since most commentators agreed that this angel was Samael, the guardian angel of Esau, who is called “Samael Esau,” for all his desire and focus is to blind [same’a] people’s eyes and strike them with blindness, making them blind with the intellectual eye, until the seer cannot see the visions of truth, to come and see the face of God, and to enter into the counsel of God given to those who fear Him in the secrets of the Torah. For he is Satan, he is the Angel of Death, he is the Evil Inclination (as stated in Bava Batra 16). And a hint to this matter is that Samael is the partner of “anavim” [grapes] in the alphabet’s secondary letters [the letters that follow the letters that spell out Samael can spell anavim], for just as wine that comes from grapes, when it intoxicates a person, makes them blind by closing their eyes, as it is said His eyes shall be red with wine (Genesis 49:12). And typically, a drunk person walks like a blind person, so too this Samael, his partner, all his schemes are to blind people’s eyes until they cannot see the sun. Thus, grapes blind the physical eye, and his partner Samael blinds the intellectual eye, so that one cannot see divine visions, and this is Samael — a compound word. Immediately, “And a man wrestled with him.” Samael engaged with him to cause him to completely forget God. The word vaye’avek [wrestled] is similar to “vayechabek” [embraced], as the letters Alef, Chet, Heh, and Ayin are interchangeable. It was written as vaye’avek with an Alef to derive from it the meaning of “dust” [avak], because he wanted to blind his intellectual eye like dust that rises and blinds human eyes. Similarly, it arose in his mind to blind his intellectual eye in order to bring him to deny God above. This is what our Sages meant when they said (Chullin 91) that the dust rose up to the Throne of Glory, as this refers to the blinding of Zedekiah’s eyes, which touches upon the fundamental belief in the blessed Creator and the existence of His glorious throne.

Source 10 · Acharonim
Verified

recovered from “Maharal, Chiddushei Aggadot on Chullin 91a

Chidushei Agadot on Chullin

חידושי אגדות על חולין צ״א א

Chidushei Agadot on Chullin 91a

The passage discusses various interpretations of why the angel wrestled with Jacob, including explanations about why the angel appeared as a non-Jew rather than an Israelite, the meaning of the struggle itself, the significance of the sciatic nerve that was touched, and details about Jacob's remaining possessions that were left behind.

יש לשאול מהיכן הדעת של תורה מכרעת לומר כן דאימא כישראל נדמה לו וכע"ה ונראה לפרש דכיון דהעיד הכתוב שלא היה יכול לו יש לי לומר מאיזה מקום בא עליו המלאך עד שנגע בכף ירך א' שלא היה יכול ליזהר ממנו והכתוב בא לפרש ולא לסתום ולהכי קאמרינן דכעובד כוכבים נדמה לו או כת"ח נדמה לו דהשתא שפיר נדע באיזה ירך נאסר דהיינו טופלו לימינו אבל אם היה נדמה לו כישראל וכע"ה אכתי לא היה ידעינן באיזה ירך שנאסר כיון דיכול לטופלו לאיזה צד שירצה וק"ל: בהאבקו עמו כאדם שחובק כו' ורש"י בחומש כתב מנחם פי' לשון אבק שהיו מעלים עפר כו' ול"נ שהוא לשון ויתקשר כו' שחובקו ואובקו כו' עכ"ל צ"ע שהוא הכריע שלא כדברי מנחם שהוא לשון אבק אלא מלשון קישור כאילו מפיו אנו חיים והנה פירושו ופירוש מנחם הם בעצמם פלוגתא דתנאי הכא.

Source 11 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Genesis, Vayishlach 6:3

שפת אמת, בראשית וישלח תרל"ה תרל"ו

Sefat Emet, Genesis, Vayishlach 6:3

Yaakov was able to wrestle with the angel because while a human soul is ordinarily greater than an angel, Yaakov perfected his body to the extent that it became a vessel for God, thereby gaining the capacity to fight with the angel even on the physical plane.

וענין מלחמת יעקב עם המלאך כי נשמת אדם גדלה מעלתה מהמלאך כידוע. אך יעקב אע"ה תיקן גופו עד שזכה להיות מרכבה להשי"ת. ולכן גם בחומר גופו הי' יכול להלחם עם המלאך.

Source 12 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet, Genesis, Vayishlach 5641

Sefat Emet, Vayishlach 5641

שפת אמת, בראשית, וישלח י״א

Sefat Emet, Genesis, Vayishlach 11

Sefat Emet connects Yaakov’s wrestling with the ongoing struggle of Israel against forces of concealment. Yaakov’s ability to hold fast through the night becomes a model for Jewish persistence until dawn and redemption.

אבל יעקב אע"ה נתעלה דכתיב ויקרא לו אל אלקי ישראל וייחד שמו עליו בחייו ע"י שנתעלה מבחי' גשמיות כמ"ש כי שרית עם אלהים כו'. ושם ישראל הוא בהתפשטו צורת הגשמיות ולבש לבוש רוחני כענין שכתבו עולמך תראה בחייך.

Source 13 · Modern
Verified

Sulam on Zohar, Toldot 165

זהר, תולדות קסב, ועיין שם עוד

Sulam on Zohar, Toldot 165

The Satan's dominion operates only at night, and similarly Esau's dominion is confined to exile (which is like night, a time of darkness for Israel); therefore the angel wrestled with Yaakov specifically at night, but when morning came the angel's strength weakened and could not prevail, allowing Yaakov to gain the upper hand, since Yaakov's dominion is by day.

תא חזי, בגין וכו': בוא וראה, בשביל שהשליטה של אלו, של הס"א, אינה אלא בלילה, בודאי, משום זה, השליטה של עשו אינה אלא בגלות, שהוא לילה, כלומר, שאז חשך לנו כבלילה, ועל כן בלילה נלחם המלאך עם יעקב ונתאבק עמו. וכשהבוקר בא נחלש חילו של המלאך, ולא יכול לו. ואז נתגבר יעקב. משום ששליטתו של יעקב ביום הוא.

Source 14 · Modern
Verified

Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part א 27:5

אוצרות הראי"ה, Volume 6 כ״ז:ה׳ — ד"ה כמו שכתוב 'ונשגב ד' לבדו'" והענין

Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part א 27:5

Once Yaakov attained the level of "Israel," which represents holiness, the struggle with Esau's angel occurred because it is difficult to maintain oneself on the path while not yet at the highest rung of completeness, and whatever increase or advantage one gains in this world becomes elevated along with the world itself through one's actions.

אך אח"כ כשבא למדרגת "ישראל" זהו ענין הקדושה, שכל מה שמוסיף יתרון בעולם הזה, הוא מתעלה והעולם מתעלה על ידו וזהו שהיה שרו של עשיו מתאבק כנגד יעקב 38,וההתאבקות היא שקשה לשמור עצמו באמצע הדרך כל זמן שאינו במעלה היותר שלֵ מה.

Related sources· 9 found, not yet verifiedSign in to verify
  • וְשֶׁמָּא הוּא דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ל"ב:כ"ה) שֶׁאָמַר "וְאִשְׁתַּדַּל", וְכָךְ תִּרְגֵּם "וְכִי יְפַתֶּה" (שמות כב טו) "אֲרֵי יְשַׁדֵּל", יְחַבֵּק וִינַשֵּׁק שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַפִּתּוּי, אוֹ שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ לָשׁוֹן וַעֲשָׂאוֹ עִנְיַן תַּחְבּוּלָה, כִּי כָל הִשְׁתַּדְּלוּת תַּחְבּוּלָה וְצִדּוּד עִנְיָן. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ז:ג') מִי נִתְמַלֵּא אָבָק, הָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ, כְּדִבְרֵי מְנַחֵם, וְהוּא הַנָּכוֹן:

    Same passage as Ramban on Genesis 32:4

  • ...אבל יעקב היה נקרא קדוש נבדל מן החומר הפחות, ולכך נקרא ישראל על שם הכבוד והשררה שהיה נבדל מן פחיתות החמרי, ואצל אדם שהיה נקרא אדם על שם אדמה בטל הצורה אצל החומר, ולא כן ביעקב, שלמעלת קדושתו, שהיה נבדל מן החומר היה החומר בטל אצל הצורה, וזהו ענין האבקות המלאך עם יעקב, ושנעשה יעקב מתנגד אל המלאך לגמרי, מה שלא תמצא בכל שאר הנבראים. ואמרו חכמים שהיו מעלים אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, וביאור זה, כי התגברות זה שהיה כל אחד רוצה להתגבר על השני הוא מגיע עד כסא הכבוד, כי מעלת שניהם מגיעה עד הכסא, כי המלאכים הם תחת השי"ת, יושבים ראשונה במלכות לפני אלקים, וכן צורת יעקב, לפי שלו יש צלם אלקים ביותר, המעלה הזאת בכסא, הרי כי המלאכים מעלתם מצד שהם נבראים עליונים נבדלים, ומעלת יעקב מצד צורתו, וזהו שאמרו צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד. ופירוש זה, כי מעלת צורת יעקב יש לו דבוק והתאחדות למעלה לגמרי, עד שיש לזה דבוק והתאחדות עם הכסא, וכל דבר שיש לו התאחדות ודבוק לגמרי, יש לשניהם צורה אחת על ידי הדביקות... וכאילו אמרו שיש ביעקב ענין נבדל אלקי, שאותו ענין בעצמו שייך בכסא. והדברים עמוקים. ולפיכך היו מתאבקים ומעלים אבק, רוצה לומר התגברות כל אחד מצד מעלתו, כי המלאך במה שנבדל מן החומר יש לו מעלה, ויעקב אף על גב שהוא אינו נבדל מן החומר כל כך, מכל מקום במה שיש לו צלם אלקים... ומהחומר יש לו בטול אצל יעקב אצל הצורה, ולכך לא יכול לו המלאך חוץ ממקום אחד שהוא היפך הפנים, והירך הוא להיפך, שהצורה אינו עיקר לשם, והצורה בטלה אצל החומר, ומה שהירך הוא היפך הפנים כי הפנים הוא בגלוי, וזה מפני שהפנים יש בו הכרתו של אדם מה שהוא, וזהו ענין הצורה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ולפיכך אמרו בהשוכר את הפועלים שופריה דיעקב מעין שופריה של אדם הראשון. כי עיקר הצלם האלוקי חל על הפנים, כי זו צורתו בודאי. ומפני שיעקב נבדל במעלתו מהחומר עד שקדוש יקרא לו, היה מקבל הצלם בשלמות, והיה שופריה מעין שופריה של אדם הראשון שנברא בצלם אלקים... ולכן נאבק המלאך עמו, שהיה מתנגד אל המלאך... ואם יקשה לך שהיה ראוי שתהיה התאבקות זו עם אדם הראשון, כי שופריה של אדם הראשון היה יותר, יש חילוק בין יעקב ואדם, כי בודאי נקרא אדם על שם אדמה, כי הצלם האלוקי דבק בו בחומר כמו שאר הדברים הדבקים בחומר, אבל יעקב היה נקרא קודש נבדל מן החומר הפחות, ולכך נקרא ישראל... ואצל אדם שהיה נקרא אדם על שם אדמה בטלה הצורה אצל החומר, מה שאינו כן אצל יעקב, שאצלו החומר בטל אצל הצורה, ונעשה מתנגד אל המלאך לגמרי...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • רצה יעקב לעבור את מעבר יבוק ולהתעכב שם, אמר לו המלאך לא כך אמרת לי (בראשית כ"ח) עשר אעשרנו לך, מה עשה יעקב, לקח את כל מקנה קנינו שהביא מפדן ארם... ועוד אמר המלאך ליעקב והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי... ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני הקב"ה, אמר לפניו, רבונו של עולם, זה גורלך וחלק מעשיך, ופשט יד ימינו וברכו שיהיו בני לוי משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים. אמר מיכאל לפני הקב"ה, רבון כל העולמים המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אמר רבי אושעיא, בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמושך בני נשפכו מים על שוקיו, והיה לבו רפה כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד מימינו ואחד משמאלו, והיו אוחזים אותו במרפיקו, והוא בעצמו אמר לו אל תירא וגו' אל תשתע אמצתיך במיכאל, אף עזרתיך בגבריאל, אף תמכתיך בימין צדקי...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלקיך וגו' (שמות כ׳:א׳-ב׳) ברוך המקום ברוך הוא שבחר בישראל מכל מעשה ידיו וקנה אותם קנין גמור וקרא אותם בנים ועבדים לשמו לפעמים הוא מדבר עמהם כמו שהוא מדבר עם הרבים ולפעמים הוא מדבר עמהם כמו שהוא מדבר עם היחיד וכל כך למה אלא בשביל האהבה שהוא אוהב אותם ובשביל השמחה שהוא משמח בהם לכן הוא מדבר עמהם בלשון יחיד ובלשון רבים. לפיכך הייתי אומר שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב שלא קנו האבות העוה"ז והעוה"ב וימות בן דוד אלא בשביל מעשיהם הטובים ות"ת. וכך שנו חכמים במשנה כל אחד ואחד מישראל חייב לומר בשבילי נברא העולם ולא יאמר האדם בלבו לעצמו אין העוה"ב אלא תוהו ובוהו לכן אלך בשרירות לבי ואוכל ואשתה ואהנה בעוה"ז ואח"כ אלך מן העוה"ז. ואם הוא עושה כן עליו אומר אמר נבל בלבו אין אלקים ואם הוא ת"ח חושך ממנו חכמה ובינה ואם פנה א"ע לדברים אחרים עליו הכתוב אומר (ישעיהו ל״ב:ו׳) כי נבל נבלה ידבר וגו'. וכן לא יראה אדם את הרבים בצער ויאמר אלך בשרירות לבי ואוכל ואשתה ואהנה מן העוה"ז ואם הוא עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ״ב:י״ג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתה כי מחר נמות מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ע"כ מדה בינונית. אבל במדת רשעים מה כתיב עליהם הכתוב אומר (ישעיהו נ״ו:י״ב) אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יותר מאד אחריו מה כתיב (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. מה הענין של אחריו יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו וגו' מכאן אמרו חכמים אפי' חכם מישראל שהוא כמרע"ה שהיה אב לחכמים ואבי הנביאים וחסיד כאהרן אחיו לא יאמר הריני בשמחה בביתי ושלום עליך נפשי אלא יצא מביתו ויהא עם הציבור בצער אלא במה קונה אדם את אביו שבשמים ועוה"ב הוי אומר שהוא קונה להקב"ה במעש"ט ות"ת והקב"ה מקנהו העוה"ז והעוה"ב וימות בן דוד. ואלו הן המעש"ט שהאדם קונה להקב"ה ועוה"ב בתוכם מתוך אהבה ואחוה ויראה ושלום וריעות ומתוך האמת והשלום ומתוך שפל ברך ומתוך ענוה ומתוך רבוי ישיבה ומיעוט סחורה ומתוך שמוש חכמים ומתוך פלפול התלמידים ומתוך לב טוב ומתוך דרך ארץ ומתוך לאו לאו והן הן. למדנו מאבינו אברהם שבתחלת מעשיו היה לו יראה מלפני הקב"ה שנאמר (בראשית ט״ו:א׳) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך ואין אומרים לאדם אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו ומשלו משל למה"ד למלך שאמר לבנו בני צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון מיד יצא והרג את כל הליסטים. בחזירתו יצא אביו לקראתו וא"ל ברוך אתה בני ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מן ממונם כלום עכשיו בא עמי ואתן לך כל כלי חמדה שבעולם ואבנים טובות ומרגליות מבית גנזים שלי. וכן לכך נדמה אברהם אבינו בשעה שיצא להרוג את המלכים בחזירתו יצא מלך סדום לקראתו והיה כמדומה למלך סדום שאברהם לא יחזיר לו כלום היה מבקש וא"ל לאברהם בבקשה ממך תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית י״ד:כ״א-כ״ב) מיד ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' וכבר נשבעתי שלא אקח כלום מכל אשר לך ואמר לו אברהם למלך סדום שוטה שבעולם וכי לכסף ולזהב ולכל כלי חמדה שלך אני צריך אני אשליך לפניך הכל לארץ ותראה שלא נהניתי מממונך כלום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' באותה שעה קדש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' שכרך הרבה מאד וכן למדנו מיצחק שבתחלת מעשיו היה ירא שמים לאמיתו כי בן שבעים וחמש שנה היה יצחק בשעה שנכנס אברהם לבית עולמו ואמר יצחק אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיה באבא מה תהא עלי מלפני הקב"ה מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה עליו ועמד עמו באותה שעה שנאמר (בראשית כ״ו:כ״ד) וירא אליו ה' בלילה ההוא וגו' וכן למדנו מן יעקב אבינו שבתחלת מעשיו היה לו יראה מלפני הקב"ה שנאמר (בראשית כ״ח:י״ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' וכן למדנו מאבותינו הראשונים שבתחלת מעשיהם היה להם יראה מלפני הקב"ה שנאמר (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' וגו' הא למדת שבשכר היראה שיראו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מן הקב"ה ובשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה כשהיו במצרים נגאלו ממצרים ונקרע להם את הים וכן יהיה לעתיד שיבא הקב"ה ויפדה את ישראל מבין העכו"ם ויביא להם ימות בן דוד וימות גאולתנו שנא' (מיכה ד׳:י׳) חולי ונוחי בת ציון כיולדה וגו' ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך וכל עונותיהן של ישראל מניחין אותן בבל ועולים כשהם טהורים לארץ ישראל שנאמר (זכריה ה׳:ט׳) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם וגו' ולמה נקרא שמה שנער שמנערת כל העונות מעליה לכך נאמר לבנות לה בית בארץ שנער מאי והוכן והוניחה שם על מכונתה אלא זה הפסוק מחזיר וקאי על המשכן שהוא נגנז במקומו וכן הארון עם הלוחות שבתוכו וארגז ששלחו פלשתים דורון להקב"ה ומקלו של אהרן וצלוחית של שמן המשחה וצנצנת המן שנאמר (שמות ט״ז:ל״ג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן וגו' ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת כדי שיאמר להם ירמיהו הנביא זה המן שהאכלתי את ישראל במדבר. ארון ולוחות בתוכו כיצד שנאמר (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש וגו' אמר להם אלה הדברים הן עשרת הדברות שדברתי עמכם בסיני. ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשאוהו הכשרים בנדבות לבם וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבות לבם ולעתיד יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה הראשונה שנאמר (ש"ה ד) עורי צפון ובואי תימן וגו' באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי וגו' (דבר אחר) באתי לגני אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אחותי כלה זו כנסת ישראל אריתי מורי עם בשמי אלו תורה נביאים וכתובים אכלתי יערי עם דבשי אלו מדרש הלכות ואגדות שתיתי ייני עם חלבי אלו מעשים טובים שחכמי ישראל מצפין להם ואחר כך אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וְתַנִי יַעֲקב לְרָחֵל אֲרוּם לְאִיתְקַרְבָא עִם אָבוּהָא אָתָא וּלְמֵיסַב חָדָא מִן בְּרַתּוֹי עָנְתָה רָחֵל וַאֲמָרַת לֵית אֶפְשַר לָךְ לְמֵיתַב עִמֵיהּ אֲרוּם גְבַר רַמְאַי הוּא אָמַר לָהּ יַעֲקב אֲנָא רַמְאַי וְחַכִּים יַתִּיר מִנֵיהּ וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא לִי אֲרוּם מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדִי וּכְדִי יָדְעַת אֲרוּם בַּר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְתַנִיאַת לְאָבוּהָא

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 2:14unverified

    (יד) אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם־סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח. (יד) אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם־סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח.

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Tanakhתנ״ך

Jacob's Fear Before Meeting Esau

Sources examine the paradox of Jacob's intense fear upon learning of Esau's approach, despite God's explicit promise of protection. Medieval and Talmudic commentaries offer competing explanations: that fear reflected legitimate concern for spiritual unworthiness due to accumulated sin, or that prudent fear and protective action are entirely compatible with divine promise.

View Sources14 sources
Machshavaמחשבה

Esav's Tears and the Three Months

Jewish mystical and homiletical sources explore the spiritual significance of Esav's weeping after losing Yaakov's blessing, interpreting his sincere tears as creating a cosmic entitlement to dominion over three months—Tammuz, Av, and Elul—and discussing how Israel can reclaim or rectify these periods through spiritual means.

View Sources7 sources
Machshavaמחשבה

Mashiach ben Yosef in the Redemption Process

The Shelah explores the essential role of Mashiach ben Yosef as a precursor to the final redemption, examining how his struggles and ultimate death prepare the way for Mashiach ben David. Sources trace the mystical significance of Yosef and Yehudah's reunion as an allegory for the unification of these two messianic figures in the end of days.

View Sources7 sources
Machshavaמחשבה

Did the Patriarchs Observe the Entire Torah?

Jewish sources present competing views on whether Abraham, Isaac, and Jacob were bound by and observed all the commandments of the Torah before it was given at Sinai. Classical rabbinic sources cite Genesis 26:5 as evidence that the patriarchs kept the full Torah, while medieval commentaries grapple with textual difficulties—particularly Jacob's marriage to two sisters—and propose nuanced resolutions ranging from geographic limitation to voluntary spiritual observance.

View Sources7 sources
Machshavaמחשבה

The Shelah on Redemption and Geulah

The Shelah explores geulah (redemption) through multiple spiritual lenses: the sanctification of Jewish family life as a microcosm of the Beit HaMikdash, and the role of deepening Torah study—particularly its mystical dimensions—as preparation for the revelation of hidden wisdom in the messianic age.

View Sources3 sources
Chassidusחסידות

Silent Prayer Before Dawn in Chassidic Teaching

Chassidic masters teach that the pre-dawn hours offer a unique spiritual opportunity for inner prayer and devekut (cleaving to the divine). Drawing on kabbalistic sources and the teachings of the Ari, Maggid of Mezeritch, and R. Elimelech of Lizhensk, these sources describe how silent, concentrated prayer in the stillness before dawn creates a vessel for the soul's ascent and divine union.

View Sources20 sources

Explore more