Chassidus, Mussar, and Kabbalah on Hoshana Rabbah

מַתְנִי׳ מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא ״מוֹצָא״, יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מוּרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָא״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים: ״יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ, יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ!״ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ, לְיָהּ וּלְךָ מִזְבֵּחַ״. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמוֹשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין, וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא חִבּוּט חֲרִיּוֹת. מִיַּד תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.

MISHNA: How is the mitzva of the willow branch fulfilled? There was a place below Jerusalem, and it was called Motza. They would descend there and gather willow branches [murbiyyot] from there. And they would then come and stand them upright at the sides of the altar, and the tops of the branches would be inclined over the top of the altar. They then sounded a tekia, a simple uninterrupted blast, sounded a terua, a broken sound and/or a series of short staccato blasts, and sounded another tekia. Each day they would circle the altar one time and say: “Lord, please save us. Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). Rabbi Yehuda says that they would say: Ani vaho, please save us. And on that day, the seventh day of Sukkot, they would circle the altar seven times. At the time of their departure at the end of the Festival, what would they say? It is beautiful for you, altar; it is beautiful for you, altar. Rabbi Elazar said that they would say: To the Lord and to you, altar; to the Lord and to you, altar. The mishna notes: As its performance during the week, so is its performance on Shabbat; except for the fact that they would gather the branches from Shabbat eve and place them in basins of gold so that they would not dry. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: There was a unique custom on the seventh day. They would bring palm branches to the Temple and place them on the ground at the sides of the altar, and that seventh day of Sukkot was called: The day of the placing of palm branches. Immediately after fulfilling the mitzva of taking the four species on the seventh day of the festival of Sukkot, children remove their lulavim from the binding and eat their etrogim as an expression of extreme joy.

עֲרָבָה שִׁבְעָה. כֵּיצַד? עֲרָבָה בִּשְׁבִיעִי מַאי טַעְמָא דָּחֲיָא שַׁבָּת? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. אִי הָכִי, לוּלָב נָמֵי לִידְחֵי, כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה! אֵיתִיבֵיהּ: לוּלָב דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בִּתְחִלָּתוֹ, וַעֲרָבָה בְּסוֹפוֹ. פַּעַם אַחַת חָל שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְהֵבִיאוּ מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְהִנִּיחוּם בָּעֲזָרָה. וְהִכִּירוּ בָּהֶן בַּיְיתּוֹסִין, וּנְטָלוּם וּכְבָשׁוּם תַּחַת אֲבָנִים. לְמָחָר הִכִּירוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ, וּשְׁמָטוּם מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וַהֲבִיאוּם הַכֹּהֲנִים וּזְקָפוּם בְּצִידֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִי שֶׁאֵין בַּיְיתּוֹסִין מוֹדִים שֶׁחִיבּוּט עֲרָבָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

§ The mishna continues: The altar is encircled with the willow branch for seven days. How so? If the seventh day of performing the mitzva of the willow branch occurs on Shabbat, since on that day the mitzva of the willow branch is a mitzva by Torah law, it overrides Shabbat and the mitzva of the willow branch is then performed seven days. The Gemara asks: With regard to the mitzva of the willow branch on the seventh day, what is the reason that it overrides Shabbat? Rabbi Yoḥanan said: It is in order to publicize that it is a mitzva that applies by Torah law, since it is not written explicitly in the Torah. The Gemara raises an objection: If so, lulav too should override Shabbat in the Temple on the other days of Sukkot as well and not only on the first day in order to publicize that it is a mitzva by Torah law all seven days, since that too is not written explicitly in the Torah. Abaye raised an objection to Rav Yosef from the Tosefta (Sukka 3:1): The mitzva of lulav overrides Shabbat at the start of the Festival, and the willow branch overrides it at the end of the Festival. One time, the seventh day of the willow branch occurred on Shabbat, and they brought branches of the willow tree on Shabbat eve, before Shabbat, and placed them in the Temple courtyard for use on Shabbat. The Boethusians in the Temple, who disagreed with the Sages and held that there is no mitzva of the willow branch on the seventh day of the Festival, noticed them and took them and concealed them under the stones. This was an attempt to prevent fulfillment of the mitzva, as they knew that the Sages would prohibit moving the stones, which are set-aside on Shabbat. The next day, some of the ignoramuses noticed the branches concealed under the stones. And since the ignoramuses identified with the opinion of the Sages, and at the same time were ignorant of the details of the mitzvot, they extracted them from under the stones. And the priests brought them and stood them upright at the sides of the altar. This happened because the Boethusians do not concede that waving the willow branch overrides Shabbat.

וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות נקרא יום הושענא רבה, וליל שביעי נקרא ליל החותם, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החיתום. ויש אומרים שהוא גם כן חותם חיי בני אדם ורמזו הרמב"ן בפסוק "סר צלם מעליהם". ומרבין בסעודתו כמו ביום טוב, ומוסיפין בו מזמורים ונרות, ונוטלים בו ערבה חדשה זכר למקדש. ופליגי בה בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד א') רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר ערבה מנהג נביאים... ואסיקנא אמר איבו... חביט וחביט ולא בירך, קסבר מנהג נביאים הוא ועל כן אין מברכין עליה. ואסיקנא דרב ששת דאמר שיעורא אפילו עלה אחד בבד אחד, ושאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אלא בערבה חדשה בפני עצמה. ושמעתי שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים, והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו...

כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ וּמַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּגִגִּיּוֹת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ הֶעָלִין. וּלְמָחָר זוֹקְפִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּבָאִין הָעָם וְלוֹקְחִין מִמֶּנָּה וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם. וַעֲרָבָה זוֹ הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא בְּרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא: בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּלוּלְבֵיהֶן בִּידֵיהֶן פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִין (תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". (תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְהַנִּיחַ תֵּבָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַקִּיפִין אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ:

How would they fulfill [this mitzvah on the Sabbath]? They would bring [the branches] to the Temple on the Sabbath eve and place them in golden containers, so their leaves would not dry out. On the following morning, they would be placed next to the altar and the people would take them in the same manner as they did each day. Since the willow is not explicitly mentioned in the Torah, it is not taken on each of the seven days of the festival as a remembrance of the Temple. Rather, at present it is taken only on the seventh day. What is done? One takes one branch or many branches in addition to the willow of the lulav, and hits the ground or a utensil with them two or three times. No blessing is recited, because this practice is a custom instituted by the prophets. On each day of the festival, they would walk around the altar once, carrying their lulavim in their hands, reciting: "Please, God, save us. Please, God, grant us success" [Psalms 118:25]. On the seventh day, they would walk around the altar seven times. It has become universally accepted Jewish custom to place the ark in the center of the synagogue and walk around it each day, as they walked around the altar in remembrance of the Temple [service].

אכן תשובה זו צריכה למ"ש לעיל, כי הלא כל הכוונה של עתה הוא לעשות חיבוק, ואם כן היום ראשון של חיבוק, הוא יום ראשון של חג הסוכות, כי אור מקיף הוא בחינת החבוק כנ"ל. נמצא, כי בימי בגד"ה, נכנסו שאר המקיפים, שהם ארבע מן גבורה עד הוד, כסדרן מלמעלה למטה כנ"ל. אחר כך ביום ו' של חג הסוכות נכנס הארת כללות ה"ח המקיפים, בבחי' יסוד שבה. אח"כ בה"ר, כבר ידעת כי מעלת יום זה גדולה מכל שאר הימי ח"ה, והענין כי ביום זה נעשין בחי' רבות, אם בחי' ז' הקפות שבלולב, כמ"ש ע"ה בלולב ע"ש, ואם בחי' אחרת שבהם, כי הלא ביום הזה יכנס כללות הארות ה"ח המקיפים, בבחי' המלכות שבה. וגם כשנכנסו בחי' הה"ג ביסוד שבה כמ"ש בע"ה: אמנם ענין ה"ג אלו, יש לי ספק, כי מצאתי להר"ר גדליה הלוי, כי הלא מר"ה עד יה"כ, הוא סוד שמאלו תחת לראשי, שהם ה"ג של ז"א עצמן שניתנין אליה, וז"ס שמאלו ממש, ואח"כ בה"ר אינם באים גבורות מחדש, רק שאנו מעוררים הגבורות, כדי לתת להם כח שיעלו מ"ן ביום עצרת לצורך הזיווג, וז"ס חבטת ערבה בקרקע, כדי לעורר הגבורות שביסוד שבה. אך מה שמ"כ אצלי, הוא ממה שזכרתי הוא זה, כי אחר שנכנסו בה כל החסדים, נכנסין בה כל הה"ג ביום ה"ר. ואמנם ה"ג אלו, אינן לצורך הזיווג, כי אלו ניתנין לו ביום ש"ע, אמנם ניתנין לה לצורך תיקון ובנין הנוקבא עצמה, כנודע שהוא ע"י הגבורות, והוא לצורך המלכות שבה: וביאור הענין הוא - כדי לעשות בה בחי' כלי, כדי שתוכל להעלות מ"ן ביום ש"ע, באופן כי ה"ג אלו, הם הכלי של המ"ן שבה, וכמ"ש בע"ה בסוד החותם:

מנהג ליל הו"ר והנה לקמן בע"ה נבאר ענין החותם הנעשה בליל זו ולכן צריך להיות נעור כל הלילה הזה יען כי בו נדונים כל הנבראים כנז"ל וזה הסדר שתעש'. הנה בחצי הלילה הא' תקרא ספר ואלה הדברים כולו ע"ס פרשת וזאת הברכה וזה הספר נקרא משנה תורה כנודע ואם תשלים קריאתו קודם שיהיה חצי הלילה תעסוק בתורה ובסתרי קבלה אם תרצה ולא בדבר אחר ועיקר הדין הוא נידון בחצי הא' של הלילה כמ"ש לקמן ב"ה ולכן אחר חצות לילה הוא שיוצאים לראות צל שלהם בלבנ' כי כבר נגמר הדין וזהו טעם אותם שנוהגים לומר סליחו' בליל הו"ר אחר חצות קרוב לאשמורת הבוקר. האמנם אסור לומר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר הם כיוצא בזה אלא יאמר רחמנא אדכר לן קיימיה כו' אלקינו שבשמים כו' דעני לעניי כו' ה' הוא האלקים כו' ה' מלך כו' עשה למען שמך וכיוצא באלו יכול לומר. גם ביום הו"ר בתפלת שחרית יאמר ע"ד הנז' חוץ מן י"ג מידות של יעבור וכיוצא בזה כו':

בַּיּוֹם חֲמִישִׁי (ובא"י ביום ששי) שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, הוּא הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, נוֹהֲגִין לִהְיוֹת נֵעוֹרִים בַּלַּיְלָה שֶׁלְּפָנָיו לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּדְפַּס הַסֵּדֶר, לְפִי שֶבֶּחָג נִדּוֹנִין על הַמַּיִם, שֶׁכָּל חַיֵי הָאָדָם תְּלוּיִים בַּמַּיִם, וְהַיוֹם הוּא יוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג, וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם. בְּשַׁחֲרִית, מַרְבִּים קְצָת בְנֵרוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּמוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר לוֹבֵשׁ אֶת הַקִיטֶל. אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאוֹמְרִים גַם מִזְמוֹר לְתוֹדָה, וְאֵין אוֹמְרִים נִשְׁמַת. אוֹמְרִים אֵין כָּמוֹךָ, שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב. וּבִקְדֻשַּׁת מוּסָף, נַעֲרִיצְךָ. מִנְהַג נְבִיאִים, שֶׁכָּל אֶחָד יִטּוֹל בְּיוֹם זֶה עֲרָבָה מְיֻחֶדֶת, מִלְּבַד הָעֲרָבָה שֶׁבַּלוּלָב. וְכָל הַפּוֹסֵל בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, פּוֹסֵל גַּם בָּעֲרָבָה זוֹ. לָכֵן לֹא יִקְצְצָהּ הַיִשְֹרָאֵל בְּעַצְמוֹ לְצָרְכּוֹ, (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן קלו סָעִיף ז), אֶלָּא שֶׁאִם נָשְׁרוּ אֲפִלּוּ רֹב הֶעָלִין, כְּשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ נִשְׁאַר רַק עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד, כְּשֵׁרָה. וּמִכָּל מָקוֹם הִדּוּר מִצְוָה הוּא, שֶיִהְיוּ בָהּ עָלִין הַרְבֵּה, וְהַבַּדִּים אֲרֻכִּים. וְהַמִנְהָג הַיָפֶה, לָקַחַת חֲמִשָׁה בַדִּין, וְאוֹגְדִין אוֹתָם בַּעֲלֵי לוּלָב. אֵין לוֹקְחִין אוֹתָהּ עִם הַלּוּלָב בְּיַחַד, אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְתַעֲנֶה אֱמוּנִים, מַנִּיחִין אֶת הַלּוּלָב וְהָאֶתְרוֹג וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ, לְפִי שֶׁאָז מִתְפַּלְּלִין עַל הַמָּיִם. וּלְאַחַר גְמַר הַהוֹשַׁעְנוֹת, מְנַעְנְעִין בָּהּ, וְאַחַר כָּךְ חוֹבְטִין אוֹתָהּ בַּקַּרְקַע חָמֵשׁ פְּעָמִים, וְדַי בָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם לֹא נֶחְסְרוּ עָלֶיהָ. וּלְאַחַר הַחֲבָטָה, לֹא יִזְרְקֶנָּה עַל הַקַּרְקַע, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. וְטוֹב לְהַצְנִיעָהּ לְהַשְׁלִיכָה בְּתוֹךְ הָאֵשׁ שֶׁאוֹפִין מַצּוֹת, הוֹאִיל וְאִתְעֲבַד בָּהּ חֲדָא מִצְוָה, לִתְעֲבֵד בָּהּ מִצְוָה אַחֲרִיתָא.

The fifth (in Eretz Yisrael, the sixth) day of Chol Hamoed is Hoshana Rabbah. It is customary to stay awake the preceding night and to study Torah, according to the order printed [in the Tikkun], because on Sukkos we are judged with regard to water, upon which human life depends, and this day is the last day of Sukkos, and all depends upon the conclusion [of judgment.] At Shacharis additional candles are lit in the synagogue, as on Yom Kippur, and the Chazzan wears a kittel. Lamenatzei'ach [for the choirmaster] is said as on Yom Tov, and Mizmor lesodah [a psalm of thanksgiving] is also said, but Nishmas [the soul] is not said. We say Ein kamocha [There is none like you], and Shema Yisrael, as on Yom Tov. In the Kedusha of Musaf we say Na'aritzecha [We will revere]. The prophets instituted the custom, that each person should take a special aravah, on that day besides the aravah in the lulav bundle. Whatever disqualifies the aravah of the lulav [bundle] also disqualifies this aravah. Therefore, a Jew should not cut it himself for his own use. (as I have written in ch. 136:7 above); the only difference [of the special aravah] is that even if most of the leaves fell off, it is valid. Even if there is only one leaf left on one branch, it is valid. However, the beauty of the mitzvah is enhanced when the aravah has many leaves and a long branch. It is a beautiful custom to take five branches [for the special aravah] and tie them together with a leaf of a lulav. You should not take this aravah together with the lulav, but when you begin to say Ta'aneh emunim [Answer the faithful] you put down the lulav and the esrog and take the aravah, for then we pray for water. At the conclusion of the Hoshanos, you wave the aravah and beat it on the ground five times, and it is sufficient, even if no leaves fall off in the process. After beating the aravah, you should not throw it on the floor, because it shows contempt of the mitzvah. It is best to put save it and cast it into the fire of [the oven] when you bake matzos (for Pesach), since it was used for one mitzvah it should be used for another mitzvah.

ולפי שנתוסף מצוה אחת היום, והוא גמר החג, ובחג נדונים על המים, ובמים נכלל פרנסה ועוד עניינים – לכן מנהג כל ישראל לעשות התעוררות ביום זה בשני אופנים. האחד כמו ימי דין, והיינו: שהרבה נעורים רוב הלילה, וקורין משנה תורה מפני שבשם עיקר אהבת ד' ויראתו, וקורין תהלים, ואומרים "יהי רצון" המיוחד להושענא רבה. וקודם הבוקר הולכין לטבילה, ומשכימין לבית הכנסת, ושליח הציבור לובש הקיטל. ואומרים "שיר היחוד" ו"אנעים זמירות" כמו בראש השנה ויום הכיפורים, והניגון בתוך התפילה כמו בימים נוראים. ובסיבוב ההקפות ובאמירת הושענות בוכים הרבה, כמו ביום הכיפורים. ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, לפי שבחג נדונים על המים, והיום הוא הגמר דין. ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב, וכתבו לזה רמז. (וכתב הרמ"א בשם הראשונים שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה, מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה. אך אין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה. גם כי רבים אינם מבינים על בוריו העניין. ויותר טוב להיות תמים, ולא לחקור עתידות. עד כאן לשונו. ובאמת חלילה לעם בני ישראל להביט על עניינים כאלו. וברגע אחד כששב בתשובה – נתהפך מרע לטוב. ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים.) והאופן השני: שעושים היום הזה כקצת יום טוב. והיינו: שאומרים בפסוקי דזמרה מזמורי שבת ויום טוב, רק "נשמת" אין אומרים. ואומרים "מזמור לתודה". ובהוצאות ספר תורה אומרים "שמע ישראל" כמו ביום טוב. ואומרים קדושת "נעריצך… אדיר אדירינו". והקדישים של מוסף אומרים בניגון יום טוב. ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת. וכתב רבינו הרמ"א שיש לומר פזמון "זכור ברית" כשיש מילה בהושענא רבה, ואומרים אותו קודם "אנא אזון חין". עד כאן לשונו. אמנם אצלינו לא נהגו כלל בפזמון הזה גם בכל השנה. וגם נהגו לעשות סעודת יום טוב בהושענא רבא במאכלים טובים. ובוודאי מי שביכולתו לאכול גם בלילה לתיאבון – יאכל, ויערב לו ויבושם לו. אמנם רע עלי המעשה שרבים יאכלו לשבעה, עד שקצים בלילה באכילה. וחלילה לעשות כן, דבלילה הוי יום טוב של שמיני עצרת, וחובה לאכול לתיאבון. ולכן אין לאכול סעודה קבועה ביום, כדי שיאכל לתיאבון בלילה. וכן אני נוהג. ונהגו לומר "יום־טוב טוב", ולא כמו בחול.

ביום שביעי שהוא הושענא רבה נוהגים להרבות במזמורים כמו ביום טוב: כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הו"ר מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל: הגה והמדקדקים נוהגים לטבול עצמן קודם עלות השחר כמו בעיו"כ [מנהגים] ויש נוהגים ללבוש הקיטל כמו ביום כפור לפי שבחג נידונים על המים ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב ומקיפים שבעה פעמים ומרבים תחנונים על המים:

(א) רבה - נוהגים ישראל להיות נעורים בליל ערבה. וכבר נדפס הסדר: (ח) קודם עלות השחר - וטוב יותר לטבול מבערב כדי ללמוד כל הלילה בקדושה. ואודות הזיווג הוא כמו בליל שבועות. ובליל טבילה ישמש ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במ"ב סק"ז ובה"ל שם: (יט) על הקרקע או על הכלי - ובשם האר"י ז"ל כתבו דדוקא על הקרקע יחבוט ה' חבטות וטוב לחבוט תחלה על הקרקע ה' חבטות ואח"כ על הכלים להסיר העלין וא"צ להסיר כל העלין:

בזמן המקדש היו מקיפין את המזבח בכל יום מז' ימי החג במורביות של ערבה ולכן גם אנחנו נוהגין לעשות זכר למקדש ומוציאין ס"ת ומעלין אותה על המגדל ומקיפין את המגדל בכל יום פעם אחת ואומרים הושענות כפי שנדפס בסידורים וביום ז' שהוא הושענא רבה היו מסבבין המזבח ז"פ ולכן גם אנחנו מקיפין ז"פ ונוהגין שאין מקיפין רק מי שיש לו לולב ומ"מ אם אין לולב בכל העיר ביום ז' יקיפו בערבה. ומי שהוא אבל י"א דאינו מקיף והמקיף לא הפסיד ושכר מצוה בידו (תר"ס):

ביום הושענא רבה שבחרו חז"ל במצות הערבה שנק' מנהג נביאים. כי הערבה היא עיקר החביבות שניכר שהקב"ה בוחר בבנ"י שיש בהם התקרבות בעצם הגם שאין בהם טעם וריח עכ"ז ערבים הם לפניו. והוא מדת דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום רק מה שהוא כלי מוכן לקבל ולשמור כל הניתן בו מלמעלה. ובאמת על בחי' זאת הוא עיקר הקטרוג וצריכין להיות נושע ישועה רבה בזה החלק של בחי' הערבה.

ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. כתיב ביום הש״ע תהיה לכם. פי׳ כי בכל השנה היו מקריבין על גבי המזבח פרים ואילים וכבשים ושעירים ואש של מעלה היה יורד על המזבח כדמות אריה רובץ ותאכל אותם ובחג הסוכות היו מנסכין מים על גבי המזבח וניסוך המים כל שבעה. אך ביום השמיני עצרת תהיה לכם לכל הבחינות הללו.

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. Something of this revelation has already been experienced on earth, at the time of the Giving of the Torah, as is written, “You have been shown to know that the L–rd is G–d; there is none else aside from Him”—“have been shown” verily with physical vision, as is written, “And all the people saw the thunderings”—“they saw what is [normally] heard.” And the Rabbis, of blessed memory, explained, “They looked eastward and heard the speech issuing forth: ‘I am,’ etc., and so [turning] toward the four points of the compass, and upward and downward,” as is also explained in the Tikkunim that “There was no place from which He did not speak to them….”

כי בכל שנה יורד חיים כדכתיב עיני ה' אלקיך כו' מראשית שנה. ופי' חז"ל שבתחילת השנה יש ברכה לכל השנה. ולזאת נתן לנו השי"ת זה החג בתחילת השנה. אחר ר"ה ויוהכ"פ שנטהרו כל בנ"י כדכתיב לטהר אתכם.

כשם שהמים מקיימים את החיים בעולם הזה, כך המים הרוחניים שהם התורה מקיימים את חיי הרוח, וזהו שאמרו חכמים (ב"ק יז, א): "אין מים אלא תורה". הרי יוצא שהדין על המים כולל בתוכו דין על כל חיי האדם, הגשמיים והרוחניים. וזהו שאמרו חכמים ששלושה מועדים ישנם לדין, הראשון בראש השנה, השני ביום הכיפורים, והשלישי בהושענא רבה (זוהר ח"ב קמב, א). וכך אמר הקב"ה לאברהם אבינו, אם אין כפרה לבניך בראש השנה, תהיה ביום הכיפורים, ואם לא – תהיה בהושענא רבה (מטה משה תתקנז; כה"ח תרסד, ב). בלשון אחרת אמרו, שאף שגזר הדין נחתם ביום הכיפורים, ההוראה להוצאת הדין אל הפועל ניתנת בהושענא רבה. משל לבית דין שכבר קיבל החלטה, אבל כל זמן שגזר הדין עדיין לא נכתב על שטר וניתן ביד השליחים שיוצאים להביאו לידי הממונים האחראים על הוצאתו לפועל, עוד אפשר לפעול כדי לשנותו לטובה. וזה עניינו של הושענא רבה, שבו נכתבות הפתקאות של גזר הדין וניתנות ביד השלוחים היוצאים מבית הדין של מעלה להביאן לכל המלאכים הממונים על הוצאת הדין לפועל. וכיוון שהפתקאות עוד לא נכתבו והשליחים עוד לא יצאו, עדיין אפשר להיטיב את גזר הדין. ולכן נכון לחזור בתשובה ביום הושענא רבה (זוהר ח"ג לא, ב). ויש לדעת, שגם לאחר כתיבת הפתקה ב'הושענא רבה', עדיין לא ניתנה רשות לבצע את הדין עד סיום שמיני עצרת, ולכן עד סיום שמיני עצרת עוד מועילה התשובה לבטל את הדין ולהיטיבו (זוהר ח"א רכ, א; ח"ב קמב, א; שער הכוונות דרושי חג הסוכות עמ' שיד-שטז). יש שנהגו לקיים שמחה גדולה בליל הושענא רבה כמו בשאר הלילות של חג הסוכות (זרע אמת ב, קנז). אבל המנהג הרווח ללמוד תורה בליל הושענא רבה, ומשלבים את הלימוד בשמחת החג, אבל אין עורכים ריקודים עם תזמורת. ומנהג חסידות להישאר ער ולעסוק בתורה בכל ליל הושענא רבה, כדי לתקן את פגמי הנפש ולהזדכך לקראת גמר הדין. והיו שנהגו לקרוא בליל זה את כל התורה (שבולי הלקט שע"א). ועל פי האר"י סודר 'תיקון' שעיקרו קריאת ספר 'דברים' ו'תהלים' (כה"ח תרסד, ג-ד).

Just as water sustains physical life, the Torah sustains the life of the spirit. In the words of the Sages, “Water refers to Torah” (Bava Kamma 17a). Accordingly, the judgment concerning water on Hoshana Rabba includes judgment about human life in its entirety, the physical and the spiritual. This is the meaning of Zohar’s statement that there are three times of judgment: Rosh Ha-shana, Yom Kippur, and Hoshana Rabba (Zohar II 142a). Similarly, there is a tradition that God told Avraham, “If your children are not forgiven on Rosh Ha-shana, they will be forgiven on Yom Kippur; and if not on Yom Kippur, then on Hoshana Rabba” (Mateh Moshe §957; Kaf Ha-ḥayim 664:2). This is also expressed in another way: Even though verdicts are recorded (“written”) on Rosh Ha-shana and finalized (“sealed”) on Yom Kippur, the directive to execute the verdict takes place only on Hoshana Rabba. This can be compared to a human court. Even after a verdict has been handed down, if it has not yet been written in an execution order and conveyed to the agents of justice responsible for carrying it out, it is still possible to work for its reversal. This is the idea of Hoshana Rabba, when each verdict is written on an execution order, or “petek,” and given to messengers to convey to the angels in charge of carrying it out. Until then, it is still possible to reverse the judgment, as the execution orders have not yet been written and sent out with couriers. Therefore, it is appropriate to repent on Hoshana Rabba (Zohar III 31b). Furthermore, even after the verdict is conveyed to the angels on Hoshana Rabba, they are not permitted to carry it out until the end of Shemini Atzeret. Therefore, repentance is still effective in reversing or improving one’s verdict until then (Zohar I 220a and II 142a; Sha’ar Ha-kavanot, Derushei Ḥag Ha-Sukkot, pp. 314-316). Some hold a large, joyful celebration on the night of Hoshana Rabba, like on the other nights of Sukkot (Zera Emet 2:157), but the widespread custom is to study Torah on the night of Hoshana Rabba, thus combining Torah study with festival joy, albeit without music and dancing. There is a pious custom to stay awake all night studying Torah on Hoshana Rabba, to repair and purify the soul before judgment is final. Some have the custom to read the entire Torah on this night (Shibolei Ha-leket §371). Based on Arizal’s teachings, a tikun focusing on Devarim and Tehilim was composed for recitation on this night (Kaf Ha-ḥayim 664:3-4).