Halachaהלכה

Interrupting Torah Study to Greet Others

Sources address whether one may interrupt Torah study to greet a person, weighing the sanctity of Torah learning against obligations of honor and interpersonal respect. The halakhic sources establish principles for when interruption is permitted based on whether the greeting can be deferred or whether the person greeted commands special honor.

לֹא הַמִּדְרָשׁ עִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה

18 sources · 13 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational tension between Torah study and other obligations is set out already in the Gemara (Berakhot 14a), which records a tannaitic dispute: between the paragraphs of Shema one may initiate a greeting out of respect and respond to any person, while in the middle of a paragraph one may greet someone one fears — such as a king — and, according to Rabbi Yehuda, respond even to one who merits honor. This passage establishes that even a sacred verbal obligation as weighty as Shema yields, at defined breaks, to the social imperative of greeting.

The Rambam (Mishneh Torah, Reading the Shema 2:16) codifies the distinction precisely: in the middle of a paragraph one may interrupt only for someone one genuinely fears, such as a king or a violent oppressor; but for one whose honor one is obligated to show — a father or a teacher — if that person greeted first, one stops and responds.

The Levush (Orach Chayim 66:1) extends the Gemara's reasoning by adding that at the breaks one responds to any person out of the principle of darchei shalom, while specifically excepting the verses of accepting the yoke of Heaven — "Shema Yisrael" and "Baruch Shem" — from any interruption at all, unless one's very life is at risk.

The Mishnah Berurah (66:1) adds a critical nuance: the permission to greet between paragraphs applies only when the two people happen to encounter one another; going out of one's way — even to greet one's father or teacher — is forbidden, since doing so would show that one treats that person's honor as more important than the honor of Heaven.

The broader principle governing interruption of Torah study for any mitzvah is stated by the Rambam (Mishneh Torah, Torah Study 3:4) and codified identically by the Shulchan Arukh (Yoreh De'ah 246:18): if the mitzvah can be performed by others, one does not interrupt one's study; if it cannot be performed by others, one performs the mitzvah and returns to Torah. the Tanya (Likkutei Amarim 37) elaborates on this rule, explaining that active precepts which cannot be fulfilled by others take precedence precisely because action in the material world is the very purpose of man's creation, while when others can act in one's stead, study continues uninterrupted.

מדרש הגדול, דברים ו ז draws directly on the phrase "ודברת בם" — you shall speak in them — to derive that permission to speak is granted specifically within Torah, not in prayer; it further notes the view that prayer should not be prolonged lest it come at the expense of Torah study, which is described there as life eternal as against the momentary life of prayer.

The Shulchan Arukh (Orach Chayim 38:8), in the context of those occupied with a mitzvah being exempt from another mitzvah, articulates the corollary the Rema adds there: if one can perform both obligations simultaneously without effort, one should do so — a principle that applies wherever study and a social obligation can be reconciled without real disruption.

Source 1 · Chazal
Verified

Berakhot 14a

ברכות י״ד א — ד"ה וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב

Berakhot 14a:1

At the breaks between paragraphs of Shema one may greet out of respect and respond to any person's greeting; the baraita teaches that when one reciting Shema encounters a teacher or superior, Rabbi Meir permits greeting the teacher out of respect at the breaks and in the middle of paragraphs when encountering others out of fear, while Rabbi Yehuda permits greeting out of fear in the middle and out of respect at the breaks, with responding permitted in all cases.

וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּפָגַע בּוֹ רַבּוֹ אוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ, בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם.

And at the breaks between the paragraphs one may greet due to respect and respond with a greeting to any person. And if that is the case, the mishna is no longer difficult. The Gemara remarks: This version of the dispute was also taught in a baraita: One who is reciting Shema and happens upon his teacher or one who is greater than he, at the breaks between the paragraphs he may greet him due to respect and, needless to say, he may respond. And in the middle of each paragraph, he may greet another due to fear and, needless to say, he may respond. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: In the middle of each paragraph one may greet due to fear and respond due to respect. And in the breaks between the paragraphs one may greet due to respect and respond with a greeting to any person. The proposed additions to the mishna appear in the version of the dispute cited in the baraita.

Source 2 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 3:2

משנה אבות ג׳:ב׳

Pirkei Avot 3:2

Rabbi Hananiah ben Teradion teaches that when two people sit together and exchange words of Torah, the Shekhinah is among them. The passage frames Torah study as a sacred encounter whose interruption requires care.

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.

Source 3 · Chazal
Verified

Nazir 20b

נזיר כ׳ ב

Nazir 20b

The passage discusses the duration of a speech-interval: how much time constitutes a speech-interval is determined by the time needed for a greeting, and how much time constitutes a greeting is determined by the time needed for a student to say "peace" to a teacher.

וְכַמָּה תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר — כְּדֵי שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, וְכַמָּה כְּדֵי שְׁאֵלַת שָׁלוֹם — כְּדֵי שֶׁאוֹמֵר שָׁלוֹם תַּלְמִיד לָרַב.

Source 4 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Torah Study 3:4

משנה תורה, תלמוד תורה פרק ג ד

Mishneh Torah, Torah Study 3:4

If performing a mitzvah is before someone alongside Torah study, and the mitzvah can be performed by others, one should not interrupt one's study; but if it cannot be performed by others, one should perform the mitzvah and then return to study.

הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ:

Source 5 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Reading the Shema 2:16

משנה תורה, קריאת שמע ב טו

Mishneh Torah, Reading the Shema 2:16

If one is reading in the middle of a passage, one does not interrupt and ask greeting—except for one whom one fears, such as a king or one in constraint and the like; however, one who is obligated in his honor, such as his father or teacher, if he greets first, one interrupts and returns his greeting.

הָיָה קוֹרֵא בְּאֶמְצַע הַפָּרָשָׁה אֵינוֹ פּוֹסֵק וּמַתְחִיל לִשְׁאל אֶלָּא בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ כְּגוֹן מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אִם נָתַן לוֹ שָׁלוֹם תְּחִלָּה פּוֹסֵק וּמֵשִׁיב לוֹ שָׁלוֹם:

Source 6 · Rishonim
attested

מדרש הגדול, דברים ו ז

מדרש הגדול, דברים ו ז

The passage permits interrupting Torah study to speak, but prohibits interrupting prayer to return a greeting—even if a king greets someone; one source reasons that extending prayer would sacrifice the eternal value of Torah study for a temporary concern, while another holds that returning greeting during prayer is simply forbidden.

ודברת בם, ולא בתפלה, ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. ר' הונא בשם ר' יוסף ודברת בם, מכאן יש לך רשות לדבר בם, אבל בתפלה אי אתה יכול להפסיק ולהחזיר שלום, דתנן אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. איכא מאן דאמר ולא בתפלה, שלא יאריך בה שחיי שעה היא, לבטל תלמוד תורה שהוא חיי עולם.

Source 7 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 246:18

שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ו

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 246:18

The laws of Torah study address the obligation to establish regular study and the seriousness of abandoning it, relevant to whether a social exchange constitutes an improper interruption.

ת"ת שקול כנגד כל המצות היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו:

Source 8 · Acharonim
Verified

Levush, Orach Chayim 66:1

לבוש מלכות, Orach Chayim ס״ו:א׳ — ד"ה וכיון שאפילו קראה סירוגין יצא

Levush, Orach Chayim 66:1

Chazal state in Berakhot 13a that between Torah passages one may greet an honored person and must greet anyone for the sake of peace; in the middle of study or even mid-verse, one may greet someone one fears (such as a parent, teacher, or one greater in wisdom, and certainly a king or one under duress) and may greet an honored person, except during "Shema Yisrael" and "Baruch shem kevod malkhuto" (which involve acceptance of divine sovereignty) where one must not interrupt at all—unless one fears the person may harm one if not greeted.

לפיכך אמרו חז"ל ברכות יג א: בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם משום דרכי שלום; ובאמצע ואפילו באמצע הפסוק – שואל בשלום מי שירא ממנו, כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, וכל שכן מלך או אנס, ומשיב שלום לאדם נכבד; חוץ מפסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שיש בהם קיבול עול מלכות שמים, לא יפסוק בהם כלל, שלא יקבל עליו עול מאחר, אפילו ממי שירא ממנו, אם לא מפני מי שירא ממנו שמא יהרגנו אם לא ישאל בשלומו או אם לא ישיבנו;

Source 9 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim

שולחן ערוך, אורח חיים ל״ח — ד"ה כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי

Shulchan Arukh, Orach Chayim 38:8

The Shulchan Arukh exempts a person occupied with one mitzvah from another mitzvah in appropriate circumstances. This supplies a central principle for analyzing whether Torah study may be interrupted for greeting another person.

כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה: הגה ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה אז פטורין מק"ש ומתפלה ומתפילין דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן (הגהות אשירי בשם א"ז ור"ן פ' הישן): הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה:

Scribes writing tefillin and mezuzot, them, their distributors and their distributors' distributors, and all those involved in the work of Heaven, are dispensed from wearing tefillin all day long, except [that they must wear them] at the time of reading Shema and [of] the Tefilah (Shemoneh Esreh). Rema: And if they had to do their work at the time of reading Shema and of the Tefilah, they are dispensed of Shema and Tefilah and tefillin, for everyone who is involved in a mitzvah is dispensed from engaging in another mitzvah if one has to make an effort for the other mitzvah. However if he can do both mitzvot without exerting himself, he should do both. (Quoted from Hagahot Ashrey in the name of Or Zarua and RaN on the Talmudic Chapter "The Sleeper.") One who reads from the Torah (ie. he is in the middle of learning Torah) is exempt from wearing תפילין the entire day, except for when he is saying Shema and Tefillah (ie. Shmonah Esrei).

See also

Source 10 · Acharonim
Verified

recovered from “Mishnah Berurah 66:2

Mishnah Berurah

משנה ברורה ס״ו — ד"ה כל מה שאסור לדבר אפילו בלשון

Mishnah Berurah 66:1

When one encounters a new face, one may greet them and respond to their greeting even in a non-Hebrew language (and one who fails to respond risks causing hatred), but in one's regular place of prayer one should not interrupt prayer to greet or return greetings—not between sections, not during Pesukei Dezimrah, and not at all before beginning Barechu—even to one's father or teacher; however, according to current custom where greetings are not exchanged in the synagogue during prayer, one should certainly refrain, and if one did interrupt the Shema in an improper place, most authorities hold one resumes only from the verse (and some say the word) where one stopped.

כל מה שאסור לדבר אפילו בלשון הקודש אסור לדבר. ואפי' תיבה אחת אסור [פמ"ג]: (א) בין הפרקים - דוקא בשפגעו זה את זה ממילא אבל במשכים לפתחו או לילך בבהכ"נ ממקום הקבוע לו למקום חבירו ליתן לו שלום ואפילו לאביו ורבו אסור ואפילו קודם שהתחיל ברוך שאמר כיון שהוא קודם התפלה [פמ"ג בסימן פ"ט עי"ש בפרש"י וכן מוכח לפי הטעם האמור בגמרא י"ד דבמה חשבתו לזה וכו' עי"ש בפרש"י ועיין בקידושין ל"ג ע"ב שלא יהא כבודו חמור מכבוד שמים]: (ב) שואל בשלום - אפילו בלשון לע"ז. ודוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישיב יבא לידי שנאה ובספר החינוך ג"כ כתב דמי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפילו בין הפרקים ע"כ לפי מנהגנו כהיום שאין אנו נוהגין לשאול בשלום בבהכ"נ בעת התפלה חלילה לשאול או להשיב אפילו ד"ת לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה. אם עבר והפסיק בק"ש אפילו במקום שאין רשאי להפסיק ולא שהה כדי לגמור את כולה לכו"ע אינו חוזר רק לאותו הפסוק וי"א לאותו התיבה שפסק ממנה אם הוא במקום דסליק ענינא:

Source 11 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 151:12

שולחן ערוך, יורה דעה קנ״א

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 151:12

It is permitted to support the poor, visit the sick, bury the dead, eulogize them, and comfort mourners on account of the ways of peace.

מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:

See also

Source 12 · Acharonim
Verified

recovered from “Mishnah Berurah 307:52

Mishnah Berurah

משנה ברורה ש״ז — ד"ה (ה) לספרם וכו' - לאו משנת

Mishnah Berurah 307:5

When a person visits another on Shabbat morning, one should greet them with "Shabbat tov" rather than the weekday greeting "tzafra tava," in order to fulfill the commandment to remember the Shabbat day.

(ה) לספרם וכו' - לאו משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו. ואנשי מעשה נזהרים ביותר מזה שלא לדבר בשבת אפילו דברים הכרחיים כ"א בלשון הקודש [ונראה שטעמם הוא למגדר מלתא כדי שלא יבואו לשיחה בטלה] כ"כ בא"ר. איתא בשל"ה קבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא [בלשון קודש או בלשון חול כמנהגנו היום] כדי לקיים זכור את יום השבת:

See also

Source 13 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ז — ד"ה וְאַף־עַל־פִּי־כֵן

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37:26

Tanya explains that the purpose of Torah and mitzvot is their concrete enactment in the world. The passage can inform the balance between remaining absorbed in study and interrupting for an actual obligation toward another person.

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הַמִּדְרָשׁ עִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה״, וְ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, וּמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְקִיּוּם מִצְוָה מַעֲשִׂיית כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, מִשּׁוּם, ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וִירִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, ״וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ״ הַגַּשְׁמִית דַּיְיקָא, ״וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אֵין מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה, אַף שֶׁכָּל הַתּוֹרָה אֵינָהּ אֶלָּא פֵּירוּשׁ הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּבְעָסְקוֹ בָּהּ – מַמְשִׁיךְ עָלָיו אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהֶאָרָה גְדוֹלָה לְאֵין קֵץ מֵהֶאָרָה וְהַמְשָׁכָה עַל יְדֵי פִּקּוּדִין, שֶׁהֵן אֵבָרִין דְּמַלְכָּא. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

Nevertheless, the Rabbis declared, “Not study, but doing, is the essential thing.” It is also written, “This day to do them.” And [it has been ruled that] one should interrupt the study of the Torah in order to fulfill an active precept that cannot be performed by others. For, “This is the whole man,” and the purpose of his creation and his descent to this world, in order that He have an abode here below especially to turn darkness into light, so that the glory of the L–rd shall fill all of this material world, with the emphasis on material, “and together all flesh will see,” as has been discussed above. On the other hand, when the precept is one that can be performed by others, one does not interrupt the study of the Torah, though the whole Torah is, after all, only an explanation of the active ordinances. The reason is that [the Torah] is, as it were, the chabad of the En Sof, blessed is He, and when a person is engaged in it he draws over himself the light of the En Sof, blessed is He, of an infinitely higher order and splendor than the illumination and influence obtained through the commandments, which are “the organs of the King.” This is what Rav Sheshet [meant when he] said, “Rejoice, O my soul! For you did I learn Scripture; for you did I learn Mishnah,” as is explained elsewhere at length.

Source 14 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet, Devarim VaEtchanan, 5654

Sefat Emet, Devarim, VaEtchanan 5654

שפת אמת, דברים, ואתחנן כ׳

Sefat Emet, Deuteronomy, Vaetchanan 20

Sefat Emet’s treatment of loving God and Torah emphasizes that authentic attachment is expressed through conduct, not only private concentration. This offers a spiritual perspective on whether greeting another person can itself be part of avodat Hashem.

אכן נראה הפי' כי באמת ע"י המצות ניתקן גם גוף איש ישראל. כי רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת מתקנין כל ציור האדם. אכן באמת גם זה הציור הוא רק התפשטות והתלבשות אור המצות באלה מצות גשמיות שלפנינו אבל שורש המצות הם אלקות ממש.

Source 15 · Modern
External

נטל ברביעית ואח ״כ נגעו בידים טמאות

מעין אומר בשם הרב עובדיה יוסף, ח״א פ״ח סי׳ ג׳

Maayan Omer 1:8:3

The Tur, citing the Rambam, rules that greeting someone is not an interruption of Torah study, since it is no different from the halakha that one may ask shalom between sections of learning out of respect, and one must answer shalom to anyone; this indicates that ordinarily between a blessing and a mitzvah one may not interrupt with greetings even out of reverence or honor.

וכ״כ רבינו הטור לקמן ]סימן סא׳[ בשם הרמ״ה, דבכה״ג לא הוי הפסק, דלא גרע משאלת שלום דקי״ל בבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ע״כ. ומוכח דבעלמא בין ברכה למצוה שאסור להפסיק בשאלת שלום אפי׳ מפני היראה והכבוד,

On this pageThe Tur, citing the Rambam, rules that greeting someone is not an interruption of Torah study, since it is no different from the halakha that one may ask shalom between sections of learning out of respect, and one must answer shalom to anyone; this indicates that ordinarily between a blessing and a mitzvah one may not interrupt with greetings even out of reverence or honor.

Maayan Omer 1:8:3 — page scan on HebrewBooks
Page 322

Ma'ayan Omer carries the oral rulings of Rav Ovadia Yosef, recorded in his name by R. Yehuda Naki. Ma'ayan Omer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 16 · Modern
External

נטילת ידים ממים שנכנסו לבית הכסא, ואם רשאין למלוח בשר באמבטיה

תשובות והנהגות, ח״א סי׳ י״א

Teshuvos V'hanhagos 1:11

Tosafot permits interrupting Torah study to greet someone with "Shalom" based on the principle of "at times it is a mitzvah to set aside Torah," citing a Mishnah in Berakhot that permits greeting for this reason; the Rivbon's commentary on Makhot explains the permission applies to mentioning God's name in saying "Shalom" and greeting one's friend, permitted as an act of honor.

תוס׳ סוטה)י. ד״ה אלא( דס״ל שאינו נמחק, ובברכות במשנה )נד.( שהתירו לומר שלום משום שעת לעשות לה׳ הפרו תורתך ועי׳ בפי׳ הריב״ן מכות כ״ג ב׳ ד״ה ושאילת, דההיתר הוא להזכיר שמו של הקב״ה ״שלום״ לשאול בשלום חבידו והתירו בדרך כבוד,

On this pageTosafot permits interrupting Torah study to greet someone with "Shalom" based on the principle of "at times it is a mitzvah to set aside Torah," citing a Mishnah in Berakhot that permits greeting for this reason; the Rivbon's commentary on Makhot explains the permission applies to mentioning God's name in saying "Shalom" and greeting one's friend, permitted as an act of honor.

Teshuvos V'hanhagos 1:11 — page scan on HebrewBooks
Page 13

Rav Moshe Sternbuch Teshuvos V'hanhagos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 17 · Modern
External

Tzitz Eliezer 11:45

ציץ אליעזר, חי״א סי׳ מ״ה

Tzitz Eliezer 11:45

One view permits interrupting Torah study to greet someone with a greeting of peace, but the Rosh, the academy, and others hold that one may not interrupt for any mitzvah, as the Taz rules regarding searching for chametz, and this ruling applies similarly to Hallel.

לדחות דברי הפני יהושע דהלל ומגילה שאני שמברך תחילה וסוף לכן אינו רשאי להפסיק אלא לשאילת שלום, רק הריש מתיבתא ודעימי׳ סוברים דאין להפסיק בשום מצוה וכמוש״כ הט״ז בסק״ב לענין בדיקת חמץ וכו׳ ולענין זה יש לדמות תק״ש להלל

On this pageOne view permits interrupting Torah study to greet someone with a greeting of peace, but the Rosh, the academy, and others hold that one may not interrupt for any mitzvah, as the Taz rules regarding searching for chametz, and this ruling applies similarly to Hallel.

Tzitz Eliezer 11:45 — page scan on HebrewBooks
Page 124

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 18 · Modern
External

Tzitz Eliezer 11:3

ציץ אליעזר, חי״א סי׳ ג׳

Tzitz Eliezer 11:3

The author rules that one may not answer "Brich Hu" during Pesukei D'Zimrah, reasoning that since most halachic authorities prohibit answering "Baruch Hu U'varuch Shemo" during that prayer, the same stringency applies to "Brich Hu"; he further argues that one already engaged in a mitzvah (such as prayer or Torah study) is halachically exempt from interrupting to respond to another mitzvah.

נשאלתי מת״ח אחד אם מותר לענות בריך הוא באמצע פסוקי דזמרא, ועל אתר השבתי דצריך להיות אסור

On this pageThe author addresses whether it is permissible to answer 'Brich Hu' (during Kaddish) while in the middle of Pesukei D'Zimrah. He rules that it is forbidden, reasoning that since most halachic authorities prohibit answering 'Baruch Hu U'varuch Shemo' during Pesukei D'Zimrah, the same prohibition certainly applies to saying 'Brich Hu'. The author discusses the halachic dilemma of praying at the Western Wall (Kotel) where overlapping minyanim create overlapping sounds, making worshippers hear Kaddish, Kedusha, or other prayers during their own silent prayer or Shema. He analyzes whether there is an obligation to interrupt one's own prayers to answer these responses, ultimately arguing that one who is already engaged in a mitzvah (their own prayer or Torah study) is halachically exempt from interrupting for another mitzvah.

Tzitz Eliezer 11:3 — page scan on HebrewBooks
Page 19

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

See also

Related sources· 10 found, not yet verifiedSign in to verify
  • באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק. ובו י סעיפים: בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכ"ש מלך או אנס ומשיב שלום לאדם נכבד ואפי' באמצע הפסוק חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו:

    Same passage as Levush, Orach Chayim 66:1

  • בַּפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב. וּבְאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. וּבַפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם.

    Same passage as Berakhot 14a:1

  • ע״ש. והמקור להלכה זו הוא ד ב ט הש׳׳ס )ברכות י״ד.(, א״ר כל הנותן שלום למטרו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה, ומוקי לה בגמ׳ דהיינו במשטם לפתחו ע׳׳ש. לפי״ז ד ב ט הר״י והשו׳׳ע תמוהים, ה ט בגמ׳ לא נזכר לאיסורא רק להקטם נתינת שלום

  • Berakhot 16bunverified

    רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובין התלמידים העוסקים בתורתך בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה, וכל העוסקין שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקין לשמה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Shabbat 31aunverified

    ...אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אמר רבי חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • במסכת ברכות כ' העוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפילו לאמר יהא שמיה רבא וכו', על כן העוסק בחכמת הקבלה צריך שלא יסיח דעתו מהענין אשר עוסק עד גמור אותו הענין, ואין צריך לומר שלא ישיח חס ושלום שום שיחה, והוא בקל וחומר בנו של קל וחומר דאפילו דברי תורה דעלמא אמרו רז"ל המפסיק בשיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, אשרי שומר פיו ולשונו ובתורת ה' יהגה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ונאמר לפי שהתכלית בדברים ממנו ראשון וממנו אחרון וממנו אמצעי והיה האחרון הוא התכלית האמתי אשר כל התכליות הקודמים נמצאו בעבורו והוא להם סבה. צריך שנחקור בתכלית האחרון בזאת התורה. ולפי שהתכלית המכוון בדברים הוא טוב ושלמות מה אשר מבחינתו היתה הסבה התכלית. הנה אופן החקיר' בזה הוא דרך החפוש. וזה כשנחקור על הטוב והשלמות הנמשך ממנה אם הוא אחד או רבים ואם היה אחד הנה הוא בלי ספק התכלית האחרון ואם הם רבים לפי שתכלית האחרון בדברים הוא אחד לבד וזה מה שהשלמות יגיע באמצעות התורה אשר היא אחדות פשוטה בכל הדברים כמו שהתבאר זה במה שאחר הטבע צריך שנחקור איזה מהם ראויה כשיהיה אחרון. וזה שלא ימנע בתכלית הראשון והאמצעי שיהיו רבים אבל על כל פנים צריך שיפנו כלם לדבר א׳ הוא התכלית האחרון אשר בעבורו נמצאו כלם. והנה כאשר בדקנו בה ובמה שבא מזה בקבלה מצאנו שכבר תעמיד אותנו בשלמות המדות והדעות ובהצלחות גופיות ונפשיות. ולפיכך נשאר עלינו לחקור בו אם התכלית האחרון באחד מאלו או אם הוא בדבר זולת אלו. ואם הוא בדבר זולת אלו והיו אלו תכליות ראשונים או אמצעיים איך יתאמת שיהיו כלם פונים אל התכלית האחרון כאשר חוייב מהיותם תכליות. אחר שהתבאר שהתכלית האחרון הוא אחד לבד. ואולם שהתורה תיישר אותנו באלה הד' שלמיות זה יתבאר ממה שאומר אם הראשון והוא שלמות המדות למה ששלמות המדות וחסרונם נאמר בבחינת הנהגתו בעצמו והנהגתו עם אנשי ביתו ואם אנשי מדינתו. וכשנתבונן בדרכי התורה נמצא כל א׳ מאלו בתכלית השלמות. אם הנהגתו בעצמו זה יראה ממזהירות והפרישות מהביאות והמאכלות אסורות המקנים תכונות רעות בנפש האדם בטבע ובסגלה מהם כמו שהתפרסם בקצתם והמכבים אור השכל אשר בשלמותו תשלם הנפש. והקדושה במניעת הטומאו' אשר תרשום בנפש אדם נקיות וזכוך כמו שיתבאר עוד במאמר הזה בג״ה ואם בהנהגתו עם אנשי ביתו אשר יכלול הנהגתו עם האשה והבנים והעבדים זה יראה גם כן אם האשה במה שדקדקה התורה כפי מה שבא בקבלה בהשלים חקה בכל מה שתצטרך משאר כסות ועונה ומה שתקנו בהיות הבעל חייב במזונותיה וקשוטיה ורפואתה ופדיונה וקבורתה ובמזונותיה ובמזונות ביתה לכשתתאלמן. וככתובת בנין דכרין. והיא גם היא עליה לשמש בעלה להיות מעשה ידיה ומציאתה וספירות נכסיה שלו ואם מתה בעלה יורשה עד שכבר יראה שמפאת החיוב מזה משירות בעלה המוטל עליה נפטרו מהמצות הזמניות אלא שהבלתי זמניות לא היה בדין שתפטרנה למה שאם לא יזדמנו להם בזמן אחד תוכלנה להשלימם בזמן אחר וכ״ש מהאזהרות שהן מחוייבות שהקיום בהם בשב ואל תעשה והכוונה כלה שלום חבית אשר דקדקו בו ז״ל מיתרו בעבורו הרבה במקומות מתחלפים באמרם נר חנכה ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכיוצא הרבה עד שחייבו לכבדם יותר מגופו. ואם הבנים במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג שיהיה באופן מהקדושה במניעת ההפקר ושלוח התאוה בונה ממנה שלמות יצירת הבנים לדמותם לצור ממנו חוצבו להיות ציור הפעלים פועל בזה בטבע ובמה שחייב האב במצות ידועות בתקון נפשו וגופו כמו שתאמר למולו וללמדו אומנות ולזונו זמן ידוע מתקנת אושא. ובמה שחייבו הבנים במורא ובכבוד הורים שהוא יסוד ועמוד גדול לקבלה. ובמה שכונה בטוב הנהגה בהמי׳ בן סורר ומורה ואם העבדים. אם העבדים במה שהזהירה שלא לעבוד בהם עבודת פרך: ולא דרך בזיון. ובמה שחייכו הבעלים לזונם בגופו כמו שהעידו רז״ל במאמרם הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר וכו׳ ובמה שצוה אותם להעניקם בצאתם וכמה שדקדקה בכבוד בנות ישראל מוסף על הזכרים. אם מצאתה בהבאת סימנים שלה לזלזל בהן כשהן בזמן הגדלות. ואף בזמן הקטנות לפי שאולי יהיה מי שיחוש לנשאה אחרי עבודתה צוותה בייעוד האב או הבן כמו שבא בקבלה שמצות ייעוד קודמת לפדיון. ואם כנענים אם במה שצותה להכניסם תחת כנפי השכינה כפי מה שבא בקבלה. והיותם חייבים במצות שהאשה חייבת בהם לסבת שזכרנו רוצה לומר למה שעליהם חק בעברות והשרות. ולזה כשנשתחררו היו כישראל לכל דבר. ובמה שצותה להיותם יוצאים בראשי אברים. ומה שחנן אותם במי שברח מחוצה לארץ שהוא יוצא לחירות כמו שבא בקבלה בפירוש לא הסגיר עבד אל אדוניו. ואולם בהנהגתו עם אנשי עירו. הנה מלבד מה שהישירה אותנו במצות פרטיות ובספורי האבות במדו׳ כמו היושר והשווי אמרה מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג. אשר בו דרשו רבותינו זכרנם לברכה להרחיק הרבה ממיני ערמות שהם הפך השיווי. ודרשו גם כן צדק צדק תרדוף למען תחיה הלך אחר ב״ד יפה והמניע' מהשח' אפילו לזכות את הזכאי וכמו הגבורה נאמרו לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והמצוה להלחם עם ז׳ עממין ולמחות זכר עמלק ושלא לירוא מהם אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם. וכבר התנהג א״א ע״ה במדה הזאת בהלחמו עם חמשה מלכים בזריזות נפלא בעם מעט מאד בהקש אליהם. וכמו הנדיבות בחיוב צדקות ומתנות עניים והתנהג עם החברים לפנים משורת הדין כמו שבאה הקבלה וכמו שהתנהג הנביא עליו השלום עם המלאכים ומהמין הזה השמטות והיובלות ומניעת הנשך כי כל זה דרך והישרה לתקן ענייני בני אדם ולהרחיק הריסה והפסד מצבם. וכמו הענוה אשר מתואר בה אדון הנביאים ע״ה והישרתנו התורה בזה הישרה נפלאה במניעת הגאוה מהמלכים עד שהבאה הצואה בפירוש עם ההפרש הגדול בינו ובין עמו מהשלטונות והמעלה לבלתי רום לבבו מאחיו מסכים אל מה שאמרו רז״ל מאד מאד הוי שפל רוח וכמו מניע׳ החנופה כמו שמצינו בתוכחת באמרו הוכח תוכיח את עמיתך. וכמו מניעת השנאה והנקימה והנטירה נאמרו לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין אדם לחבירו והיא האהבה נאמרו ואהבת לרעך כמוך וכבר השיב הלל הזקן לאדם שבא להתגייר על מנת שילמדנו התורה כלה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך דלך סגי לחברך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל גמור הנה שבמעלות המדות הישירה אותנו התורה הישרה נפלאה ואמנם בשלמות הדעות זה מבואר מאד למה שהישירתנו אם במציאות השם יתברך שהוא שרש עמוד התורה ופרי החכמות כלן ואחדותו והיותו בלתי גוף ולא כח בגוף וידיעתו והשגחתו ועוצם יכלתו הן בחדשו המציאות בכלל ובנסים ובנפלאות שבאו בה אשר הוקבעו המועדות זכר להם. ושרש הנבואה. הפנות והדעות התוריות אשר יכללם הספר הזה ויותר מהמה כמו שיתבאר עוד בג״ה. ואמנם בהצלחות גופיות. הנה בייעודי האבות ובייעודי המצות מה שבו די. ואולם בהצלחות הנפשיית הנה באו מפורשות גם כן בייעודים הכללים. אמר בהצעת המעמד הנכבד ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו׳ והייתם לי סגולה וגומר ולתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה. ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואמר וי"י האמירך היום וגו' אשריך ישראל מי כמיך עם נושע בי"י מגן עזרך וגומר ואם היה שאפשר שיפורשו בהצלחות מדומות כאלו תאמר נצוח האויבים והכבוד המדומה הנה הקבלה האמתית הישרתינו בזה בהצלחות הנצחיות המדומה להם בעולם הבא. והוא השארות הנפשות אחר המות הנהגות מזיו השכינה. והנה כשידוקדק היטב נמצא שגם בתורה שבכתב רמזים והעדות מזה כמו שיבא עוד בג״ה. ולזה כאשר יתבאר זה ממנה רוצה לומר שהיא תישר אותנו תכלית חהישרה באלו השלמיות נשאר עלינו שנעיין אם התכלית האחרון באחד מהם או אם הוא בדבר זולתם והנה אם הוא באחד מהם הלא מחוייב שהוא היותר חשוב מהם. וזה שאחר שהתבאר היותם תכליתיות ואיך שיהיו התכליותיות מחוייב בהם שיהיו פונים אל התכלית האחרון והצטרף אל זה הקדמה ידועה בעצמה שלא יתכן היות החסר והפחות תכלית לשלם ולחשוב יחריב בהכרח שהיותר חשוב הוא התכלית האחרון ולפי שאין יחס בין הצלחה הנצחית לזמנית כשהם ממין אחד. וכל שכן אם הנצחית ממין יותר חשוב הרבה לאין תכלית הוא מבואר שאם התכלית האחרון באחד מאלו הנה הוא בהצלחה הנפשית נצחית וזה למה ששאר ההצלחות זמניות ואין להם גם כן יחס. עמה בחשיבות. למה שהדבקות בזיו השכינה א״א שיצוייר טוב גדול כמהו בחשיבות. ואמנם אמרנו בשאר ההצלחות שהם זמניות אם בההצלחות הגופיות ובשלמות המדות הדבר בהם מבואר. ואם בשלמות הדעות למה שהשכל האנושי אינני בפעל תמיד בהיותו מחובר אל הגוף ואחד התפרדו לא התבאר עדיין נצחיות המושכל כמו שיבא ולפי שהוא מבואר בהצלחת האדם האנושית הנצחית היותה בתכלית האחרון מהחשיבות. והתכלית האחרון כבר יחשב שהוא התכלית האחרון בתורה ראוי להיות בן כבר יחשב בה שהיא התכלית האחרון. ולפי שאין המלט מהיות שאר השלמיות פונין אליו ראוי שנבאר אם יתאמת באלו שיפנו אליו אם היו שיהיה התכלית האחרון ונאמר שהדבר מבואר בהם היותם פונים אל השלמות ההוא אם היה שיהיה הוא התכלית האחרון. וזה שהצלחות הגופיות למה שנפ׳ האדם תפעל בכלים גשמיים הנה בתקונם והצלחת׳ מה שהוא הצער והכנ׳ לפעולותיה בקיום התורה מה שלא יעלם. ואולם שלמות המדות אין בהם היותו סבה עצמית בזכוך הנפש ואורה והסר ממנה חלאתה והתקדשת מטומאות מתאוות והקנאות והנצוח שהם סבות הקרובות' לכיבוי אורה אשר כל זה הצעה והבנה לפתוח המושכלות בה. ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמיי בתכלית הזה ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו כפי מה שנראה לנו עם שבו נתישר לעמוד על התכלית האמתית בזאת התורה ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני. ולהיות נבדל מההיולני עם היות שנתהוה ונתחדש ושאר נצחי לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה שהחמר הוא סבת ההפסד והרע לזה תהיה ההצלחה הנצחית במושכלות הנקנות וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה וכל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו. והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות וכ״ש אחר המות שנשכיל' יחד בהתמדה ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלו׳ הפחותות אל המושכלות הנכבדות כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא. זהו כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו אלא שמצאנו בהם חלוף כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה. כל מה שהיו המושגים רבים. מהנמצאות בעלי חמר היו או נבדלים וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוה ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה כוונה ממנו לפי מה שיראה שחשכ׳ יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד והוא הנשאר נצחי. וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה הם מבואר ההפסד מצד העיון. אם שהם הורסים עקרי התורה והקבלה. זה יראה מפנים מהם שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצות ישיג האדם החיים הנצחיים כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים. והנה לפי הדעות האלו המצות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות. ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצות ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצות המעשיות ובאזהרות עניינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם. אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים שבא בקבלה מהם שאין להם חלק לעולם הבא. והנה נתעצם שכלם במושכלות אי אפשר מבלתי שישאר נצחי אם לא שיחדש בהם ה׳ גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה. הנה אם נתעצם שכלו במושכלות אחרות עם שהמושכל אשר הוא כופר עליו שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר למה לא ישארו שאר המושכלות. ואמנם לפי הקבלה האמתית אין לו חלק לעולם הבא. מהם שכבר כתפרסם וקובל באומה שלפי רוב הזכיות והעונות יהיה רוב עונג הנפשות וצערן כמו שבא בקבלה ובמדרשות הרבה עניין גן העדן וגהינם. ולפי אלו הדעות הנה השכר והעונש הוא בהשארות השכל הנקנה והפסדו לא זולת זה. ואמנם המאמר כשהשכל מתענג במושכלות אחד המות הוא מבואר הבטול כמו שיבא עיר בגזירת המקום ברוך הוא. ולו הונח אפשרי בתענוג הנה אין דרך לזה בצער. ואף אם ירצה לברא בריאה. ומהם שלפי מה שאמרו רבותינו זכרם לברכה התכלית הוא חלק המעשי כמו שבא בדבריהם זכרם לברכה שמהם אמרו שהמעשה גדול ולבסוף נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. הנה ששמו החלק המעשי סבה תכליתית למעשה. הנה מכל אלו הפנים נראה מבואר שהדעות האלו הם כנגד שרשי התורה ועקריה. ואם שהם נפסדים בעצמם מצד העיון. זה גם כן יראה מפנים. מהם שלפי אלו הדעות יהיה תכלית התורה לאדם לזולת מינו. וזה שלפי הדעות האלו השכל הנקנה הנשאר הוא נבדל בלתי מעורב עמו. הנה אם כן איננו צורה לו ואיננו מקרה דבק לו אחר שהינח נבדל ומתעצם מהמושכלות. ועוד שכבר יצוייר הפסד האדם בזולת הפסדו כמו שהונח בהשארות אחר המית. ומה שאפשר הפסדו בזולת הפסד דבר מה והוא בלתי מעורב עמו הוא מתחלף באיש לדבר ההוא בהכרח. ומה שהוא מתחלף באיש לדבר ואיננו מחובר עמו אינו צורה לו. ועוד שכבר יצוייר הפסד הנבדל בהאדם בזול' הפסדו כמו שהונ' בזולת הפסד האדם. ואחר שותאמת שאיננו צורתו. הנה יתאמת שתכלית התורה שהיא להשארות השכל הזה לאדם הוא לזולתו. ואולם שיהיה לזולת מינו זה יתבאר בקלות מטבע כל אחד. וזה שהאדם בטבעו דורך אל הפסד והיא נמנע היותו נצחי באיש. ואולם השכל הנקנה הוא מונח נצחי באיש והוא נמנע ההפסד לעצמותו. ומה שזה דרכו הוא מתחלף במין. ומהם שהוא רחוק בחק היושר האלהי שיהיה הגמול והעונש האמתי לאדם לזולת העובד או הממרה. ומהם שהמאמר כשהשכל מתעצ׳ במושגיו והוא מחודש נבדל לשכל ההיולני הוא מבואר ההפסד מפנים. מהם שלפי שהונח בלתי חיולני הנה אין לו חומר נושא ינשא עליו ויתהוה ממנו. ולפי שהונח מחודש יתחייב שיתהוה מלא דבר. והוא מאמר מבואר הבטול כי ההתהוות מלא דבר היא מהנמנעות שיש להם טבע אם לא על צד הפלא מהשם יתברך. ומהם שהמאמר הזה הוא מאמר סותר נפשו כי כשהונח שהשכל מתעצם ממושגיו הנה אין הכוונה בו השכל ההיולני. וזה שהשכל שהתעצם כבר הונח נבדל מה מההיולני ואם נכוין בו אל השכל הנקנה הנה אמרנו שהוא מתעצם במושגיו כבר נניחהו נמצא קודם היותו. האלים כאלו נאמר שהדבר ימציא עצמו. והוא מבואר דגנות וההפסד ומהם שהתעצם שהשכל ממושגיו הוא מבואר הבטול. וזה שלא ימלט מחלוקה. אם שההשכלה שהיא פעל השגת המושכל הוא המושכל בעצמו כמו שהוא הסכמת הפלוסופים שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעינו אם לא. ואם ההשכלה הוא המושכל בעצמו יתחייב אחד מב׳ בטולים אם שיהיה המושכל האחד הוא המושכל האחר בעינו וכל המושכלו׳ גם כן מושכל אחד אם היה שיהיה ההשכלה אחת ובלתי מתחלפת לכל המושכלות והוא מבואר הבטול. וזה שלא יהיה יתרון וחשיבית למשיג מושכלים רבים על משג מושכל אחד. ואם שיהיה המושכל הא' זולת המושכל האחר ופעל ההשכלה במושכל הא' בלתי פעל ההשכלה במושכל האחר. ויתחייב שכאשר נתעצם השכל במושכל א׳ והשיג אח״כ מושכל אחר שיהיה לו עצמי כמספר המושכלי׳ או שישתנה ויתעצם האחד בהאחר וישוב עצמו אחר מתחלף במין לקודם והוא בתכלית הבטול. ועוד שלמה שהצורה העצמית לאדם מתחדשת תמיד לפי זה יתחייב שישתנה ויתחלף האיש הרמוז אליו. מעצמות לעצמות והוא כתכלית הבטול והגנות. ומהם שהשכל הנקנה הזה שהתעצם במושכלות לא ימלט מהיות חי או מת או בלתי מתואר בחיות או מיתה ושקר שיהיה בלתי מתואר בהם. וזה שמי שזה דרכו הוא גשם בלתי בעל נפש או מקרה מהמקרים ושקר שיהיה מת למה שלא יהיה לו יתרון וחשיבות בנצחיותו הנה הוא בהכרח אם כן חי ולפי שהוא מבואר בעצמו שהחיות הוא זולת ההשכלה הוא מחריב אם כן היות השכל הזה מחיות והשכלה ואין המלט אם כן מנושא וכבר הונח נבדל זה חלוף, הנה מכל אלו דפנים יראה הראות מבואר בהם הפסד אלו הדעות אלא שהדעת הראשון יותר מגונה מצד אחר ודב׳ מצד אחר אמנם האחד למה שיתחייב ממנו שיהיה ההשארות בהשגחת המושכלות אשר בפילוסופיא. ויהיה אם כן עיקרי התורה תולדות הפילוסופיא. ויתחייב שמי שהשכיל מושכל אחד ממושכלי ההנדסה אחר שהם נמצאים בנפש השכל הפועל שישאר נצחי אלא שזה הזייה ובדיא אין עניין לו. ואם השני למה שההשכלה בעצמות הנבדלים איננה מדרך החיוב אלא מדרך השלילה. וכמו שהאריך בזה הרב המורה. ולזה לא תהיה השג' שלמה. וכ״ש שתהיה בשכל כמו שהיה חוץ לנפש. ולזה המושכל החסד הזה שהוא בלתי נמצא חוץ לנפש כן. איך יתעצם מי יתן ואדע אלא שהדעות האלה בדאום הפילוסופים כאלו טבע האמת חייב אותם להאמין בהשארות הנפשות וחשבו מחשבות והרבו דברים מרבים הבל ונתפתו אחריהם מחכמי אומתינו ולא הרגישו ולא עלתה על לבם איך הורסים חומת בניין התורה בזה ופורצין נדרותיה עם שהענין בעצמו אין ידים לו. ולפי שהתבאר בשלמות הדעות שלא יתחייב ממנו התכלית ההוא באופן שיניחוהו. והתבאר גם כן בשאר השלמות היותם הצעה למושכלות לבד. כבר יתחייב מזה שלא יתחייב התכלית ההוא ראשונ׳ ובעצמות מהדעות ולא מהפעולות. ולפי שהתכלית הזה הוא מחריב לתורה כפי מה שבא בו הקבלה הוא מחריב שיתחייב ראשונה ובעצמות לחלק ממנה שאינו מהדעות במוחלט ולא מה מהפעולות במוחלט. וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן חכמות גדול האיכות שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת השם יתברך ויראתו האמתית ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ואמר לאהבה את י"י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו כמו שיבא עוד בגזירת המקום ברוך הוא. ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י"י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וגומר. הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה וכטוב לבב אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו זכרם לברכה הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי. הוא מבואר שהתכלית הזה כבר יתחיי׳ ההצלחה והשארות הנצחי כפי התורה והקבלה. ואם כפי העיון בעצמו. זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב' שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. השלישי שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד׳ מבוארת בעצמה ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוה שיחויב התכלית הזה. ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמית הגה כפי מה שאומר אם האחד תחילה אמרנו בנפש האדם שהיתה צורתו הוא מבואר בעצמו למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו נדרו ואמרנו בה שהיא עצם הוא דבר התבאר בא׳ מהשמע היות הצורה ראשונה בשם העצם מהחמר. ואמרנו בה רוח ג׳ הוא מבואר למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאלו תאמר בה המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה מוכן אל ההשכלה הוא מבואר בה למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל והנה היא מעורבת עם צורה שכלית והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות כי הדבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם. והנה כאש שמנו השכל נושא להבנה בקבלו המושכלות יתעצם בהם קבול מעורב בה והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שיתפעל מקבולה המושכלות. וזה כי נושאי ההכנה. לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו כמו העניין בחוש המשוש ובקצתם יקבלם הנושא בדרך שלא יתפעל הנושא וממין מה שישיגהו כקבול חוש הראות המראים כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה. ולזה היה אחר שהרגיש הרגש חזק לא ירגיש הרגש חלוש. והנה החוש המשותף יתפעל ממושגיו יותר מעט לפי שהשגתו רוחנית. עוד אחר כך ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם ולזה היה אפשר בו לקבל כל הצורות כאשר הונח הנפש. ואולם כאשר הונח שכל אי איפשר שיאמר בו זה. וזה שאם הנחנו ההבנה תקבל המושכלות קבול בלתי מעורב עם הנושא לא ימנע מחלוקה אם שנניח הנושא משכיל או בלתי משכיל. ושקר שיהיה השכל בלתי משכיל אם כן הוא בהכרח משכיל. אבל כשנניח המושכל מן המושכלות אשר תקבלם החכנה יתחייב שיהיה המושכל בו בכחו בפעל וזה שקר. האלים אם לא שיבדה בדיאה שיהיה המושכל ואין לו יחס עם המושכלות אשר תקבלם ההכנה והוא מבואר הגנות והבטול. ולזה הוא מבואר שאין הנושא לזאת ההכנה שכלי שנית שאם היה הנושא לזאת ההכנה שכל לא ימלט משיהיה אם הוה ואם בלתי הווה. ואם היה הווה לא ימלט מהתהוות זה הנושא משיהיה מנושא אחד או מלא דבר. ואם היה מגישא הנה יחוייב שישתנה עד שיתהוה ממנו זה הנושא. ולפי שכבר התבאר שכל משתנה הוא גשם הנה יחוייב בו שיהיה גשם. ולפי שהוא מבואר בעצמו המנע התהוות לא גשם מגשם. הנה יחריב כזה הנושא שיהיה גשם. וכבר הונח שכלי זה חלוף נמשך להיותו הווה יחריב אם כן שיהיה בלתי הווה. והנה לא ימלט משיחיה נבדל או בלתי נבדל. ואם היא בלתי נבדל יתחייב שיהיה שכל חרמוז אליו נסתר ונעלם בחמר טרם התהוותו. ולהיות שכל האיש אשר יתהוה ממנו החמר ההוא הנגלה בו חוייב שיהיה בו שכל אחר. ויתחייב זח גם כן בחמר שנתהוה ממנו החמר ההוא וזה אל לא תכלית ויתחייב שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדם בעלי שכלים בלתי בעל תכלית. האלים אם לא שיעתק השכל מחוץ בהתהוות החמר ויסתר בו עד שיראו פעולתיו והוא כתכלית הביטול והגנות. ואם הנחנוהו נבדל הנה אם שיתחלף שכל ראובן לשכל שטעון עד שיהיו צורות מתחלפות אם לא. ואם נניחם מתחלפות הנה הם בהכרח מתחלפות במין שההסכמה במין וחלוף באיש בלתי מצוייר בנברא כפו שהתבאר במקומי. ושקר שיהיו מתחלפים במין שאם כן היו אישי המין מתחלפי׳ במין. ואם לא יתחלף שכל שמעון לשכל ראובן במין ולא באיש היו צורות אישי המין אחד במספר. והיה איש המין זולתו והיה האיש הזולת הוא הוא. ועוד שיהיה השכל הזה האחד בכח ובפועל יחד וזה שהמושכלות אשר לראובן בכח הם לשמעון בפעל. והיו גם כן אישי המין בלתי צריכין לחוש בקניין המושכלות אם היה איש אשר אחד מהם השתמש בחושיו בקניין המושכלות ההם אלא שהוא מבואר שמהניחנו נושא זאת ההכנה שכל ימשכו בטולים רבים. ולזה הוא מחוייב שיהיה הנושא אם גשם ואם נפש ולפי שהוא מבואר שאם הונח הגשם נושא הנה לא יקבלם בזולת אמצעי וזה שהצורות אשר מדרך הגשם שיקבלם בזולת אמצעי לא יצויר גשם משולל מהם. ולזה יתחיי' שאם היה הגשם מקבל זאת ההכנה בזול׳ אמצעי שיהיו כל הגשמים בעלי שכל והוא מבואר שאם הנחנו הנפש נושא איננו נושא לה בעצמותם כי אין מדרך הצורות היותם נושאות קצתם לקצתם אלא באמצעות החמר. ובהיות העניין כן הוא מבואר שהנושא לזאת ההכנה הוא הנפש באמצעות הגוף. ולזה התאמת אמרנו בנפש האדם עצם מוכן אל ההשכלה ואמרנו מוכן להיות כח ההכנה בו ואמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו עם היות אמרנו מוכן יורה שאיננו בפעל. כבר יורה אמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו שהעצם הנושא לא יתעצם בהשכלה והוא מה שמעדו בו רגלי קצת הקודמים וזה כי למה שהנושא לזאת ההכנה עצם חוץ לנפש הנה הוא מתעצם בהשכלה הוא משתנה מעצמות לעצמות. והמאמר שהמושכלות הגקנות יתעצמו נבדלות מהנושא ויתהווה ממנו שכל נבדל אין ידים לי. כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם והנה זה מפסיק לפי קצורינו באמות ההקדמה הא׳ ואם הב׳ תתאמת כן לפי שהוא ידוע שהשם יתברך מקור ומבוע מהשלמיות כלם והוא יתברך לשלמותו אשר הוא עצמיתו אוהב הטוב למה שנראה מפועולותיו בהמצאת המציאות בכללי והתמדתו וחדושו תמיד וזה אמנם ברצונו הפשוט היה בהכרח אהבת הטוב משיג עצמו לשלמותו. ויתחייב מזה שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה כי בזכרו אהבת האבות לשי״ת הזכיר אהבה ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק שמורה על חשק האהבה אמר רק באבתיך חשק י"י וזה מה שיורה על מה שאמרנו שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יחיה הטוב בב״ת בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בב״ת ולזה יחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית אשר בעבור זה היה ראה שיחבר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האחבה משיג עצמי לשלמות וחיתה שלמותו יתברך עצום לאין תכליתו זה ראוי היתה האהבתו אל הטוב יותר עצומה. ואם היה שהטוב האהוב שפל במדרגה מאד. ודי בזה בהקדמה הב׳ ואם הג' מבוארת בעצמה מגדרי הנבדלים וזה כי חרצון איננו זולת חקבוץ והערך שבין כח חמתעורר והמדמה אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים וכפי ערך ההוא יהיה ערבות החפץ ואמנם ההשכלה היא ציור ואמות אשר שניהם בבת חשכלי כמו שהתבאר כל זה בספר הנפש ולהיות כח השכלי זולת הכח חמתעורר וחכה המדמה חנה נתאמת שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה והיא ההקדמה הג'. ואחד שנתאמתו אלו ההקדמות אומר כי למה שנתאמת בהקדמה הא׳ היות נפש האדם עצם רוחני היה אפשר בו ההשארות אחד ההפרד למה שאין לו סבות ההפסד להיותו אז בלתי המר והיה ההפרד אפשרי בו לחיות עצם שכלי ואנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בתוספת כח בעת חולשת הכלים חגשמיים שזה ממה שיורה אפשרות קיימו בעצמו ושאיננו אובד אבדון יתר הצורות באבדון הדברים אשר להם צורות ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפרדו מהדבר אשר הוא לו צורה הנה הנצחיות מחוייב בו כפי טבעו להיותו משולל מהחמריות אשר הוא סבת ההפסד בהיות הכחות המתפעלות בלתי גשמעות לכחות הפועלות כמו שהתבאר במקומו ולפי שהתבאר בב' שכפי השלמות תהיה האהבה אל הטוב והערבות ההוא מבואר שלפי מדרגת האהוב הטוב תהיה מדרגת השלמות ולזה יתבאר שאהבת השם יתברך שהוא טוב בב״ת מחוייבת לשלמות הנפש היותם גדולה שתצוייר. ולפי שהתבאר בג' שאהבה והערבות בה זולת ההשכלה הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולת ההשכלה והיא האהבה. ולפי שהוא מבואר ממנה שהתחייב דבקות בשם יתברך למה שהוא מבואר גם בדברים הטבעיים שהאהבה והאותות בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם עד שהיה מהקודמים מי שיראה שהתחלת ההויה היא האהבה והקבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפרוד. וכל שכן בדברים. הרוחניים שאהבה וההאותי׳ ביניהם דבקות ואחדות. ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בג״ה שאהבת השם יתברך הטוב עצומה הוא מבואר שכל אשר תהיה האהבה בין הש״י ובין האדם יותר גדולה יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול ולפי שהתבאר בהקדמה הרבעיות ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהי' התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה שהאהבה האמתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארו׳ הנצחי אשר קובל באומה וגדלני עליו והאירה בו עינינו התורה עם חיותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו. והנה לחיות האמת עד לעצמו ומסכי׳ מכל צד מה שבא לרז״ל מתארי הע״ה הוא מתיחש מאד עם הדעה הזה האמתי' והוא בתכלית המרחק מדעות הקודמים וזה שכבר נמצא במאמריהם ג׳ עניינים נאותים אל הדעת הזה ורחוקים מאד מהדעות ההם. הא׳ מה שנמצא בהם בגמול הצדיקים בהתענג נפשותם מזיו השכינה כל אחד כפי מדרגתו. ובענשי הרשעים גם בעניינים מתחלפים כמו שבאו מאמרים רבים על זה. הב' מה שנמצא מהם בגמול הצדיקים ייחדם מקומות מוגבלי׳ לנטול ועונש כמו שבאו מדרשים רבים בעניין גן עדן וגהינם. הג׳ מה שנמצא מהם מה שהפליגו בשכר תינוקות של בית רבן כמו שאמרו אינו דומה חבל שאין בו חטא לחבל שיש בו חטא. ובא בתנחומא בשם ר׳ מאיר אמרו אימתי תינוקות זוכים לחיי העולם הבא משיודעין לומר אמן הה״ד פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים שיודעים לומר אמן. והוא מסכים למה שאמרו במסכת שבת והרוח תשוב אל מאלהי׳ אשר נתנה. תנה לו כמו שנתנה לך והנה הראשון והוא שכר הצדיקים בתענוג נפשותם והנאתם מזיו השכינה מתיחס מאד להם חלף עבודתם באהבה וחשק הנמרץ ולדבקות חפצם ורצונם בשם כבר ראוי שישיגו הנאה וערבות נמרץ בדבקותם הנכסף להם בעודם עם החמר. והנה היה התענוג והערבות הזה אפשרי ואם הערבות איננו השכלה כמו שהתבאר במה שקדם למה שעצם הנפש הוא דבר זולת ההשכלה יחול הרצון והחשק והערבות כמו שביארנו. אבל אומר שלפי הדעות הקודמים הערבות והתעוג הזה הוא נמנע. ואם חשכו לקיימו בטענות זכרום כאלו טבע האמת הכריחם על זה. אלא שטעו בו לפי דעתם טעות מפורסם וא״א מבלתי שנזכיר טענותם ובמקומות הטעות בהם ואומר תחלה שלפי דעתם הערבות הוא נמנע למה שהתבאר שהערבות הוא זולת ההשכלה. ולזה אם היה השכל הנקנה שכל ומשכיל ומושכל אצלם והיה הערבות זולת ההשכלה הנה הוא זולת המשכיל והמושכל. ולהיות השכל פשוט ובלתי מורכב הנה א״א שיהי' בו ערבות. וזה שכבר יהיה מורכב מערבות והשכלה אשר התבאר היותם מתחלפים ולהיות הערבות בדברים האלו רושם בנושאי הכחות אשר מהם יהיה הערבות כאלו תאמר על דרך משל ההערבות בטעמים יחול בנו שאם יהיה הערבות בהשכלה בנושאה והוא אשר לו כח על ההשכלה שהוא הנפש בכלל. אבל אם נשים אותה נבדלת מהנפש כמו שדמו הנה הערבות אי איפשר שיחול על הנושא אחר שאין לו נושא לפי דבריהם למה שההשכלה והמשכיל דבר אחד בעינו לפי דעתם ואמנם מה שדמו לקיים דעתם שהערבות הזה נמצא במה שנמצא מהרכבה בחיינו כשהשיגנו המושכלות כל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה. ויורה על זה גם כן אצלם במה שנמצא מהערבות הנפלא במושכלות הנכבדות שאין יחס בין הערבות אשר נמצא בזולתם הוא הטעא' מבואר'. וזה שהערבו' אשר נמצא בחיינו הוא להשגת הדבר הנכסף כי למה שהאדם בחיי על השנת המושכלו׳ והוא הכוסף אליהם והיה הכוסף אינינו זולת המרצת הרצון להשיג הדבר הנכסף אשר הרצון כבר התבאר היות זולת ההשכלה. הנה כשהיתה ההשגה ההיא הנכספת בפעל אשר היתה קודם זה בכח נמצא ערבות גדול כי טבע הדבר הנכסף אל הטבע כן חייב. ולזה יתחייב שכאשר היה הדבר הנכסף גדול הערך ויקר היה הכוסף יותר חזק והערבות בהשגה יותר גדול מצורף לזה מה שקרה בהשגות היקרות היותן עמוקות ודקות ובכח רחוק יותר מהמושכלות השפלות אשר כשנעתק בעל הכח אל הפעל להיותו יותר רחוק היה הערבות יותר גדול בהעתקו מן הקצה אל הקצה כאשר קרה בנגוני המוסיקה שהנעימה אשר הוא ביחס הכל וביחס הכפל יותר ערבות למרחק הנעימות אשר ביחס ההוא ולהעתקה מן הקצה אל הקצה. ולזה אחר המות שהשכלה בפעל תמיד ואין שם העתק ומרחק ובין הכח אל הפעל ולא כוסף למה שאין לשכל רצון כמו שקדם. הנה לא יתכן וכל שכן שלא יתחייב שיהיה לשם ערבות. והנה ממה שיורה על זה אשר אמרנו מה שנמצא בהשגותינו המושכלות הראשונות שלא נרגיש בהם ערבות כלל. וזה אמנם למה שלא היה בהם העתק מורגש מן הכח אל הפועל ולא היה בהשגותם כוסף קודם שהושגו. ולזה הוא מבואר שמה שדמו לקיים דעתם הוא הטעאה לא ראיה. אמנם לפי דעתינו אנחנו שהנפש עצם בו כח שכלי הנה הערבות בו אפשר ומחריב גם במושכל בבחינת מה שבהשגתינו מהמרצת הדבקות אשר הוא הסבה העצמיית לערבות. ובכאן התבאר שמה שבא בדבריהם בתענוג נפשות הצדיקים מתיחס ומסכים אל הדעת האמתי ובלתי מסכי׳ כלל אל הדעית ההם וכל שכן מה שהזכרנו בעונש הרשעים שאין עניין לו כלל אחר שלפי דעתם אין שם אלא העדר ההשארות והעדר המושכל. וראוי שנתעורר שמה שבא להם בעניין הזה הראשון מהיות הגמולים והעונשים במדרגות מתחלפות מסכים מאד אל הדעת הזה כי הערבות בשכר ראוי שיהיה כפי מדרגת הדבקות. והצער הנשוא בעצמות הנפש בעוצם ראוי שיהיה גם כן כפי מדרגת הענש והיה אם כן ענין הראשון מסכים מאד אל הדעת האמתי בכל הצדדין. ואמנם השני והוא התיחד מקומות מוגבלים לנמול והעונש בגן עדן וגהינם כמו שנמצא להם מאמרים על זה בלתי סובלים דמויים וצורות כמו שהאריך בזה הרמב״ן זכרו לברכה בספרו בשער הגמול. הנה הוא מסכים גם כן לדעת השני ובלתי מסכים לדעות ההם. וזה שלפי דעתינו אנחנו בעצם הנפשות הנשארות איננו רחוק שיתיחסו אחרי הפרדם למקום מוגבל כהתיחסם לגופו׳ האנשים בעודן מחוברות אל הגוף אבל אם נניח הנשא׳ אחר המות השכל הנקנה שהיא עצם נבדל ובלתי מתיחס למקום הנה התיחסם למקום אל הנפשות היא נמנע בעצמו ואמנם הג' אשר יראה מהם היות הנפש מובנת אל ההשארות בעצמה בלא קנין המושכלות הנה הוא מסכים גם כן עם הדעת האמתי ובלתי מסכים וחולק עם הדעות ההם. ובפי' אמרו תנה לו כמו שנתנה לך. והנה בגבול אשר שמו משעת שאומרין אמן איננו רחוק שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה כמדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה ולפי שקצת הכחות יקדם לקצת בזמן כאלו תאמר הזן לצומח והצומח למרגיש והיה האחרין בזמן הכה השכלי במו שחתבאר כל זה בספר הנפש הוא קרוב שהכה הזה השכלי לא נשלם בזמן היותו גמגע לצאת אל הפעל ולזה אם היה שבגבול הזח גשלם הכה ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרו׳ לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונו הנה איננו רחוק שיהי׳ אז שלמות הנפש על טבעה ותשיגה האשרות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא כאשר יתבאר עוד במאמר הד׳ בנ״ה. והנה לפי דעות הקודמים שהשארות ההוא הוא לשכל הנקנה לפי קנין המושכלות הנקנות הנה אין דרך ועניין להשארות התינוקות. האלים אם לא יאמינו שההשארות יהיה גם כן במושכלות הראשונות. ומי יתן ואדע אם התינוק שהשיג שהכל גדול מחלקו ואחר שהשיג הדברים השוים לדבר אחר שניהם שוים אם תהיינה נפשות אלו התינוקות נבדלות כל אחר ממושכלו בלתי דומה אחת לחברתה אלא שזה ממה שהאריכות בביאורו מותר וכבר באו מאמרים רבים לרז״ל מורים על אמתת הדעת הזה אין צריך לזוכרם ואחר שהתבאר זה אומר שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתחיה בתכלית מה שאפשר מהחוק. אם לפי התורה אמרו בפי' ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ובא הפירוש בו אפילו נוטל את את נפשך כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות. האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה באמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו. ולזה מה שבא בהרחקת העבודה לזולתו באמרו ואנכי י"י אלהיך אל קנא. שייחס תאר הקנאה לשם למה שמדרך המקנה שיקשה בעיניו שיאהב אוהבו זולתו. הנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהב׳ יותר חזקה ממנה ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ואוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בב״ת במדרגה וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו במה שקדם ויתבאר עוד בג״ה הנה א"כ לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקח ממנה. ואחד שהתבאר זה מעניין זאת האהבה אומר שהוא מחריב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה. וזה שאם היתה לתכלית אחר היה התכלית ההוא יותר אהוב. ולזה אהבה שהונחה חיותי חזקה שאיפשר שיצוייר בלתי חזק בתאר ההוא ונתאמת בזה מה שבא במשנה הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. וכאשר היה זה כן יחוייב שיובן זה אף כנטול הנצחי רוצה לומר שאין ראוי שתהיה האהבה הזאת לתכלית הע״ח וזה שכל אשר תהיה לתכלית פה יהיה בהכרח התכלית יותר אהוב ועבודת האהבה חלושה ממדרגתה המחייבת לה. וכאשר התבאר זה ממנה הנה עלה בידינו התכלית האחרון לתורה שהוא האהבה והעבודה האמתית. והוא אשר חתם בו גדול החכמים ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע וגו׳ כי זה כל האדם ולפי שהחיים הנצחיים והדבקות הנצחי מזיו שכינתו הוא הטוב שאי אפשר שיצויר טוב כמותו. והתכלית האחרון זה עניינו כבר יתישב שיתחייב מזה מציאות תכלית אחרון יותר מאחד. והוא דבר התבאר חלופו מצד העיון כמו שהתאמת במקומו. אלא שמציאות ב׳ התכליות מחוייבים כמו שקדם. אבל בבחינות מתחלפות כי הנה בבחינת המצוות התכלית האחרון הוא האהבה. ובבחינת המצוה התכלית האחרון הוא הקנאת הטוב והדבקות הנצח׳ בזיו השכינה והם אמנם רמוזים ומפורשים במשנה באמרם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ירצו שהעובד והאוהב האמתי תכלית חשקו הוא העבודה ואליה כל מגמתו מבלי פנות לדבר אחר וזאת היתה כוונת אדון הנביאים באמרו אעברה נא וגו׳ וכמו שדרשו ז״ל הרבה מצות מתקיימות בארץ ישראל וגו׳ כי עם היות שהיה בטוח בחיים הנצחיים והתענג בזיו שכינתו היה ראוי שיכסוף לעבודה חנם אם היה לו תועלת בהפרד נפשו. מצורף שכל עוד שיעבוד שיתרבה ויתוסף הדבקות ואיך שיהיה העובד לא יכסוף אלא אל העבודה והוא התכלית האחרון למצוות. ולזה יראה שנמנו וגמרו בגמ' ערובין נח לו לאדם שלא נברא ירצו כי לאדם העובד ראה שיהיה בוחר לא חיותו על חיותו. כי העובד האמתי לא יפנה אל תועלתו אלא אל העבודה. ולזה הכל כאין נגדו ובלבד שלא יעשה שעה אחת רשע לפני המקום או מתעצל בעבודתו אשר אצלו מרי גדול ולפי שאין מי שינצל מזה באמרו כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ החליטו המאמר שהאדם השלם נוח לו ירצה מונח לרצונו שלא נברא והפליג בזה לתכלית האחרון למצווה. אמנם התכלית האחרון למצוה היתה חתימת המשנה בו באמרם יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי הע״הז. ובכאן התבאר התכלית האחרון לתורה אם בבחינת המצוות ואם בבחינת המצוה והוא מבואר שהשלמיות כלם יפנו אליו כאשר יתבאר בכח דברינו. ויתבאר עוד במה שיבא בג״ה. וזאת היתה כוונת זה הפרק:

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Halachaהלכה

Interrupting Shema for Fear and Honor

These sources examine the halakhic rules governing when one may interrupt the recitation of Shema to greet another person. The sources distinguish between interruptions motivated by honor (greeting a dignified person) and those motivated by fear (greeting someone one is afraid of), and clarify which parts of Shema permit such interruptions and which do not.

View Sources19 sources
Mitzvotמצוות

Honoring Parents in Jewish Law

Sources from Torah, Talmud, and later Jewish legal writings explore the commandment to honor one's parents as one of the fundamental mitzvot. These texts examine both the biblical basis for this obligation and its practical application in daily life, emphasizing its spiritual significance and the reward of longevity promised to those who fulfill it.

View Sources19 sources
Mitzvotמצוות

Honoring Parents in Jewish Law

Jewish sources explore the mitzvah of honoring one's father and mother, ranging from its biblical origins in the Torah through detailed Talmudic discussions and codifications in the Shulchan Arukh and other legal authorities. These sources examine both the theoretical foundations and practical applications of this fundamental commandment.

View Sources25 sources
Mitzvotמצוות

Teaching Torah to Children and Grandchildren

Sources explore the biblical and rabbinic obligation to transmit Torah knowledge across generations, including to grandchildren. The sources establish this duty through biblical verses, Talmudic interpretation, and halakhic codification, emphasizing the enduring responsibility to ensure Torah continuity.

View Sources15 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Insights on Parashat Devarim

Devarim

Chassidic and classical sources exploring the spiritual dimensions of Parashat Devarim, including teachings on Moses' final days, the role of reproof in Torah, and the purpose of Torah study in directing human speech toward divine service.

View Sources3 sources
Mussarמוסר

The Three Pillars of the World

This teaching, originating from Shimon HaTzaddik in Pirkei Avot, identifies Torah, divine service, and acts of loving kindness as the three foundational pillars upon which the world stands. Sources range from biblical prophecy to Rabbinic interpretation to Hasidic and modern philosophical elaboration, exploring how these three dimensions sustain both spiritual and social reality.

View Sources11 sources

Explore more