Chassidusחסידות

Shem MiShmuel on Bitachon and the Manna

The Shem MiShmuel's teachings on Parashat Beshalach explore how the manna served as a vehicle for cultivating absolute faith in divine providence. These sources examine the wilderness experience as the ideal setting for forging national character through trust, and how receiving food through open miracles elevated both body and soul while reinforcing dependence on God.

נסיון הראשון שהלכו אחריו להמדבר מקום שאין לחם ואין מים

4 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Shem MiShmuel teaches, in the name of his father, that the command 'אתם תחרישון' — to be silent before the sea — means that Israel was to cultivate complete bitachon in God, analogous to Shabbat, where one must conduct oneself as though all one's work is already done, because if Shabbat were to extend indefinitely one would genuinely need no further labor; the Ramban's teaching on bitachon is invoked as the conceptual backdrop (Shem MiShmuel, Beshalach 8).

This bitachon was not a single moment but a progression through trials: Shem MiShmuel, Beshalach 10 and Shem MiShmuel, Beshalach 13 describe how Israel surrendered body, spirit, and soul — going into the desert without food or water, refusing to break the spirit of the women and children at Pi haChirot, and walking into the sea — as successive levels of trust, with the manna-trial representing the first and most bodily of these, the deprivation of food described as an 'inuy nefesh,' a suffering of the soul, which Israel accepted entirely on God's terms.

The cumulative result, as Shem MiShmuel, Beshalach 7 frames it, is that Israel's willingness to follow God into the wilderness without provision, and then to nullify their own reasoning at the sea, purged the spiritual deficiency that had accumulated and rendered them fit to receive the Torah — making bitachon the engine of their entire redemptive transformation.

Source 1 · Hasidic

Verified

Shem MiShmuel, Beshalach

Shem MiShmuel, Beshalach 13

The passage discusses how Pharaoh's intent in accompanying the Israelites out of Egypt was to maintain a spiritual connection with them in order to draw them back to Egypt, and how his sorcery and the evil spirit it generates cannot affect those with true faith and clarity of purpose.

נסיון הראשון בנפש, שחוסר המזונות נקרא עינוי נפש, והשני ברוח אומץ ולא חששו שלא לשבור את רוח טף ונשים, השלישי ע"מ לטבוע בים הוא נגד השכל והנשמה, שעדיין לא ראו ולא שמעו מעולם נס כזה, אבל הם מסרו את הנפש ואת הרוח ואת הנשמה לרצון הש"י ומה שייטב בעיניו ית"ש יעשה עמהם, וזהו תכלית מדת הבטחון, והגדנו נמי ששלשה נסיונות אלו מקבילים למדות שלשת האבות, ואין מהצורך לכפול הדברים וצד השוה שבהם מדת הבטחון שנשתבחו בו אבותינו כמו שאנו אומרים בברכת אהבה בעבור אבותינו שבטחו בך, נסיון הרביעי הי' לישראל במעשה העגל שהי' נסיון בענין תורה שבע"פ, שהרי ישראל לא רצו אז לצאת מתחת רשות השי"ת, והיו מתדמים בנפשם שעוד מצוה קעבדו, וכמ"ש הכוזרי שהי' כענן הרואה ביח ע"ז וקסבור בהכ"נ הוא והשתחוה לה, ומ"מ הרי חור התרה בהם

Full text on Sefaria ↗

Source 2 · Hasidic

Verified

Shem MiShmuel — Beshalach 5675

Shem MiShmuel, Beshalach 7

The Shem MiShmuel explores how the manna nurtured not only the bodies of the Jewish people but their souls, arguing that food provided through open miracles elevates the eater's spiritual consciousness and reinforces absolute dependence on the divine.

כי מצא מין את מינו וניער, וטומאה עוררת טומאה, ושעיר אל רעהו יקרא, ופן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, מחמת רוח הרעה שיכניס בהן פרעה, ע"כ ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף, ובאמצעות האמונה שהלכו אחריו למדבר בלי מזון ומחי', ואח"כ כששבו ויחנו לפני פי החירות ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו כדי שלא לשבור את לב הטף והנשים אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם וכן על הים שנכנסו למים עד חוטמם זה עצמו הי' מירוק לפגם השכל, במה שבטלו את שכלם לרצון הש"י, זה השלים מה שהי' חסר מפאת חיסר זמן עד ד' מאות שנה, ונעשו ראויים למ"ת, ואלמלא העגל לא היו צריכין עוד לשום מירוק, אך האמונה זו לא כ"כ נקל היא ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אלא ע"י שהיו שומרי הבריח, ובסוד ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ והבן, וזה ויקח משה את עצמות יוסף עמו

Full text on Sefaria ↗

Source 3 · Hasidic

Verified

Shem MiShmuel — Beshalach 5676

Shem MiShmuel, Beshalach 8

In this discourse the Shem MiShmuel connects the episode of the manna to the broader theme of Israel's relationship with Hashem in the wilderness, teaching that the wilderness itself — a place of no natural sustenance — was the ideal setting to forge a national character of bitachon.

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק תחרישון ודאי ולא תתערון מלה, ועוד שם אלא בעתיקא תליא מילתא, ויש להבין אם לא יועיל עכ"פ לא יזיק ולמה מנע מהם מלהתפלל ולזעוק שזהו בעצמו מצוה, ומפרשי הזוה"ק עמדו בזה, ובעניותן יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהענין אתם תחרישון להיות בוטח בה' וכענין שבת דצריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי', עכת"ד והנה זה בא ללמד ונמצא למד דכל מלאכתך עשוי' דבשבת היא משום בטחון בהש"י, שבאמת אין צריך עוד למלאכה, ובאמת אם היתה השבת נמשכת והולכת ולא הי' היתר לשוב למלאכה, הי' בפועל כל מלאכתו מאליו, ולא הי' צריך למלאכה, והנה הרמב"ן בריש ספר האמונה והבטחון, כי בטחון הוא למעלה מהאמונה, כי בכלל בטחון היא האמונה, ואין בכלל האמונה בטחון, עיי"ש, וכן בדין שאין למעלה ממדת בטחון, שהרי אנו אומרים בעבור אבותינו שבטחו בך והרי ששבח היותר גדול משבחי וזכות האבות היא מדת הבטחון, והנה עתיקא קדישא פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון ויעתק משם, היינו שהעתיק מכל הנבראים והוא גבוה מהכל, וע"כ להמשיך הישועה מעתיקא שהוא גבוה מהכל אי אפשר ע"י שום דבר אלא ע"י זכות הגבוה מהכל והיא מדת הבטחון, וע"כ בזה עצמו שאתם תחרישון ותהיו בטוחים בישועת ה' בזה עצמו ימשכו הישועה מעתיקא, וא"כ אתם תחרישון אין זה שלילה אלא מצוה

Full text on Sefaria ↗

Source 4 · Hasidic

Verified

Shem MiShmuel — Beshalach 5678

Shem MiShmuel, Beshalach 10

The Shem MiShmuel reflects on how Moses' instructions regarding the manna modeled the ideal posture of bitachon for all generations — not passive resignation but an active, joyful reliance on God's Providence, free of anxiety about tomorrow.

נסיון הראשון שהלכו אחריו להמדבר מקום שאין לחם ואין מים וגם צדה לא עשו להם, שעפ"י דרך הטבע לא הבינו איך יחיו והיו מעותדים להיות צפוים כל קהל הזה עלי רעב וצמא והצום, והעדר המזונות הוא מחייחס להגוף, או כפי שתקראהו נפש כאמרם ז"ל איזה עינוי שיש בה אבידת הנפש זה הצום, וישראל לא השגיחו ע"ז כלל, ועל מנת כן יצאו להמדבר שיעשה ה' עמהם כפי רצונו לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואפי' לסבול יסורי רעב וצמא ח"ו

Full text on Sefaria ↗

Find sources for your own idea