Priestly Impurity and Aircraft Over Cemeteries

יֵשׁ מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְחוֹצְצִין, מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְלֹא חוֹצְצִין, חוֹצְצִין וְלֹא מְבִיאִין, לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין, הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה וְהַמִּגְדָּל, כַּוֶּרֶת הַקַּשׁ, כַּוֶּרֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, שֶׁיֶּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקִים אַרְבָּעִים סְאָה בְלַח, שֶׁהֵם כּוֹרַיִם בְּיָבֵשׁ. וִירִיעָה, וּסְקוֹרְטְיָא, וּקְטָבֹלְיָא, וְסָדִין, וּמַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת, שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֹהָלִים, וְעֵדֶר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּטְהוֹרָה, וּמְכוֹנוֹת חַיָּה וָעוֹף, וְהָעוֹף שֶׁשָּׁכַן, וְהָעוֹשֶׂה מָקוֹם לְבֵנָה בַּשִּׁבֳּלִים, הָאֵירוּס וְהַקִּסּוֹם, וְיַרְקוֹת חֲמוֹר, וּדְלַעַת יְוָנִית, וְאֳכָלִים טְהוֹרִים.

קִבְרֵי גוֹיִם אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״. אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין אָדָם. רָבִינָא אָמַר: נְהִי דְּמַעֲטִינְהוּ קְרָא מֵאִטַּמּוֹיֵי בְּאֹהֶל, דִּכְתִיב: ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, מִמַּגָּע וּמַשָּׂא מִי מַעֲטִינְהוּ קְרָא?

The graves of gentiles do not render items impure through a tent, as it is stated: “And you My sheep, the sheep of My pasture, are men [adam]” (Ezekiel 34:31), from which it is derived that you, the Jewish people, are called men [adam] but gentiles are not called men [adam]. Since the Torah introduces the halakha of ritual impurity of a tent with the words: “When a man [adam] dies in a tent” (Numbers 19:14), this halakha applies only to corpses of Jews but not those of gentiles. Ravina said that the explanation above is unnecessary: Granted, the verse excluded gentiles from rendering items impure through a tent, as it is written: “When a man [adam] dies in a tent” (Numbers 19:14); but did the verse exclude them from rendering items impure via touching and carrying? Since gentile corpses convey impurity in these ways, they could have rendered impure the Jews involved in the war with Midian, even according to Rabbi Shimon ben Yoḥai.

הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה כֹּהֵן, וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ הָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלַאכְתּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״. אַמַּאי, לֵימָא ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״. וְלִיגְמַר מִינַּהּ? אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא לָא יָלְפִינַן.

How so? If he was a priest and the lost object was in the cemetery, or if he was an elder and it is beneath his dignity to tend to a lost object of that kind, or if he had more work to do than another person and he does not want to set it all aside when another person is available to tend to the lost object. Therefore, with regard to those cases it is stated: And disregard them to permit one to refrain from returning the object. Why? Let us say here, too: Although handling the lost object would be beneath his dignity, “there is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.” The Gemara answers: There it is different, as it is written: “And disregard them,” indicating that under certain circumstances one is permitted to disregard a lost object. In that case, there is a biblical directive that creates an exception to the prohibition: “You may not disregard” (Deuteronomy 22:3). We found a case in which human dignity overrides a Torah prohibition. The Gemara suggests: Let us derive a general principle that human dignity takes precedence over all mitzvot in the Torah from this case. This possibility is rejected: We do not derive halakhot pertaining to prohibitions from monetary laws, and the case of the lost object merely entails a monetary loss, unlike other prohibitions.

הִיא גּוּפַהּ תֵּיחוּץ, דְּהָא כְּלִי חֶרֶשׂ אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ! אֶלָּא דְּפוּמָּא לְגָאו. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּפוּמָּא לְבַר, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחָבִית שֶׁל מַתֶּכֶת. מֵיתִיבִי: עֲשָׂבִין שֶׁתְּלָשָׁן וְהִנִּיחָן בַּחַלּוֹן, אוֹ שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן בַּחַלּוֹנוֹת; וּמַטְלוֹנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ; וְהָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה; וְעוֹף שֶׁשָּׁכַן בַּחַלּוֹן, וְגוֹי שֶׁיָּשַׁב בַּחַלּוֹן, וּבֶן שְׁמֹנֶה הַמּוּנָּח בַּחַלּוֹן; וְהַמֶּלַח, וּכְלִי חֶרֶס, וְסֵפֶר תּוֹרָה – כּוּלָּם מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן. אֲבָל הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַגְּלִיד, וְהַכְּפוֹר, וְהַמַּיִם – כּוּלָּן אֵין מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן.

let the barrel itself serve as a barrier. It should not be susceptible to impurity in this case, as an earthenware vessel does not contract impurity if its exterior is exposed to impurity. Rather, one must say that its opening faces inward, and it is rendered impure because the impurity enters through its opening. And if you wish, say instead that actually its opening faces outward, and with what are we dealing here? We are dealing with a metal barrel, which does contract impurity through its exterior. The Gemara raises another objection to the assumption that an item for which there is a use does not reduce the dimensions of a window, even if is not susceptible to impurity, from a baraita (Tosefta, Oholot 14:6): With regard to grass that one plucked and placed in a window or that grew on its own in windows; and scraps of fabric that do not measure three by three fingerbreadths; and a limb or flesh dangling from an animal or a beast; and a bird resting in the window; and a gentile sitting in the window; and a child born after eight months of pregnancy, who is not expected to survive, that is placed in the window; and salt; and an earthenware vessel; and a Torah scroll, all these reduce the dimensions of the window. Consequently, impurity passes through only if there remains an open space of a square handbreadth. But with regard to snow, hail, frost, ice, and water, all these do not reduce the dimensions of a window.

תְּנַן הָתָם: הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר וּבֵין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת — טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת — טְהוֹרוֹת, יְשָׁנוֹת — טְמֵאוֹת. אֵיזוֹהִי קְרוֹבָה — חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְאֵיזוֹ הִיא יְשָׁנָה — שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קְרוֹבָה — שֶׁאֵין קְרוֹבָה הֵימֶנָּה, יְשָׁנָה — שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ. מַאי ״עִיר״ וּמַאי ״דֶּרֶךְ״? אִילֵימָא ״עִיר״ — עִיר מַמָּשׁ, ״דֶּרֶךְ״ — דֶּרֶךְ מַמָּשׁ, מִסְּפֵיקָא מִי מַחְזְקִינַן טוּמְאָה? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עִילָּה מָצְאוּ וְטִהֲרוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״עִיר״ — עִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, וְ״דֶרֶךְ״ — דֶּרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת. בִּשְׁלָמָא דֶּרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת, דְּזִמְנִין דְּמִתְרְמֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וּמִקְּרוּ קָבְרוּ בְּתֵל. אֶלָּא עִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, כּוּלְּהִי לְבֵית הַקְּבָרוֹת אָזְלִי?

§ Apropos recalling testimony, the Gemara adds that we learned there in a mishna (Oholot 16:2): Mounds of dirt that are near either to a city or a path, whether these mounds are new or whether they are old, are ritually impure due to the concern that a corpse is buried there. With regard to the mounds that are distant from the city: If they are new they are ritually pure, as, were there a corpse buried there, someone would remember, and if they are old they are impure. The mishna elaborates: What is a mound that is near? It is one at a distance of up to fifty cubits. And what is a mound that is old? It is one that was there for more than sixty years; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A mound that is near is one that there is no mound closer than it. Old is referring to a mound that no one remembers. According to Rabbi Yehuda, the parameters are not quantifiable. The Gemara asks: What is a city and what is a path in this context? If you say city means an actual city and a path is an actual path and the mishna is referring to any city or path, the question arises: Do we presume the existence of ritual impurity in Eretz Yisrael? But didn’t Reish Lakish say in explaining how the Sages, based on meager proof, deemed an area in Eretz Yisrael ritually pure where uncertainty arose with regard to its purity: They found a pretext and deemed Eretz Yisrael ritually pure. Apparently, one does not presume ritual impurity in Eretz Yisrael. Why, then, does the mishna declare that every mound of dirt near a city or a path is impure? Rabbi Zeira said: The word city in the mishna is referring to a city adjacent to the cemetery, and the word path is referring to the path leading to the cemetery. Therefore, the concern that a corpse may be buried in the mound is a reasonable one. The Gemara asks: Granted, with regard to a mound located adjacent to the path leading to the cemetery, there is concern that a corpse is buried in the mound, as sometimes one happens to go to bury the corpse on Shabbat eve at twilight, and to avoid desecrating Shabbat, it happened that they buried the corpse in a mound on the path. However, with regard to a city adjacent to the cemetery, everyone goes to the cemetery to bury their dead. Why would anyone bury a corpse in a mound adjacent to the city?

מֵתוֹ וּמְשַׁמְּרוֹ — אִין, אֲבָל מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת — לָא. וְהָתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ״. הָתָם, תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְאָסוּר, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת — חַיָּיב. דְּאָמַר מָר מֵת תּוֹפֵס אַרְבַּע אַמּוֹת לִקְרִיאַת שְׁמַע. הָכָא, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי פָּטוּר.

The Gemara further challenges: We concluded that, in both cases, if it is his deceased relative or if he was watching over the unrelated deceased, he is exempt from mitzvot. However, one walking in a cemetery is not exempt. Wasn’t it taught explicitly in a baraita: One may not walk in a cemetery with phylacteries on his head and a Torah scroll in his arm and read from it? If one does so he commits a transgression due to the verse: “He who mocks the poor blasphemes his Creator” (Proverbs 17:5). As the deceased is incapable of fulfilling mitzvot, fulfilling a mitzva in his presence is seen as mocking him. The Gemara answers: There, when one walks in a cemetery, within four cubits of a grave, that is prohibited. However, beyond four cubits from a grave, one is obligated in prayer and phylacteries. As the Master said: The deceased occupies four cubits with regard to the exemption from the recitation of Shema. One who walks within four cubits of the deceased is exempt. Here, however, in the case where it is either his deceased relative or he is watching over an unrelated deceased, beyond four cubits he is also exempt.

הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְטֻמְאַת מַגָּע וְאֹהֶל מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יא) "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים". וְנֶאֱמַר (במדבר יט יד) "כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים": טֻמְאַת מַשָּׂא הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בְּמֵת בֵּין בִּשְׁאָר כָּל הַמְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא. הוּא שֶׁיִּשָּׂא הָאָדָם הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ. אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֶבֶן הוֹאִיל וְנָשָׂא נִטְמָא. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא עַל רֹאשׁוֹ אוֹ עַל יָדוֹ אוֹ עַל שְׁאָר גּוּפוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹשֵׂא הוּא בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אַחֵר וְהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מִזֶּה הוֹאִיל וְנִשֵּׂאת עָלָיו מִכָּל מָקוֹם נִטְמָא וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַטֻּמְאָה תְּלוּיָה בְּחוּט אוֹ בִּשְׂעָרוֹ וְתָלָה הַחוּט בְּיָדוֹ וְהִגְבִּיהַּ הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנִטְמָא:

A human corpse imparts ritual impurity that persists for a minimum of seven days when it is touched or carried or when one is under the same structure (ohel). The impurity imparted by touching a corpse or being under the same structure is explicitly mentioned in the Torah, as Numbers 19:11 states: "One who touches a corpse of any human being will be impure for seven days" and ibid.:14 states: "Anyone who enters the tent and anything in the tent will be impure for seven days. The impurity incurred by carrying mentioned in all situations - whether involving a human corpse or another object that conveys impurity by carrying - is brought about by a person carrying a source of impurity even though he did not touch it. Even if there is a stone between the person and the source of impurity, since he carried it, he becomes impure. The above applies whether he carries it on his head, his hand, or another portion of his body. And it applies whether the person lifted up the source of impurity himself or another person lifted it up and put it on him; since he carried it on his person in any way, he becomes impure. Even if the source of impurity was hanging on a string or a hair and he hung the string from his hand and lifted the source of impurity to the slightest degree, he is considered to have carried it and he becomes impure.

וְכֵיצַד הוּא מֻתָּר בְּטֻמְאַת מֵת מִצְוָה. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בְּמֵת שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ וְקוֹבְרוֹ. וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן:

שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּמֵת זוּלַת בַּקְּרוֹבִים הַמְּבֹאָרִים בַּכָּתוּב – שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּמֵת זוּלָתִי בַּקְּרוֹבִים הַמְּבֹאָרִים בַּכָּתוּב. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא א) לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, כְּלוֹמַר כָּל אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים לֹא יִטַּמֵּא לְנֶפֶשׁ מֵת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּפֶשׁ טוֹבָה לֹא תָּמוּת, יְכַנֶּה הַכָּתוּב הַגּוּף בְּשֵׁם הַנֶּפֶשׁ, כִּי הוּא הָעִקָּר.

דין אהל היאך מביא הטומאה. ובו ו' סעיפים: אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפי' הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית אחר שהסתימה חוצצת אפילו לא בטלו להיות שם עולמית והני מילי שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כל הנקב אלא מעטו מטפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט: הגה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה (הגהת אלפסי פ' בני העיר ובהל' טומאה להרי"ף ורמב"ן ורא"ש ומרדכי ריש פ' לא יחפור) ולא מיקרי סתימה בחלון אא"כ יכול לעמוד בלא סמיכה (ג"ז שם): אסור לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר בד"א שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות עשרה טפחים או בחריץ עמוק י' טפחים אין צריך להרחיק ממנו אלא ד' טפחים (ומותר לכהן לעמוד אצל בית שיש בו מת ומותר ליגע בכתליו ובלבד שלא יהא שום דבר מאהיל עליו) (תשובת הרשב"א סימן קל"ו): מת המונח בספינה אם היא קטנה שמתנדנדת כשדורכין בה אסור לכהן ליכנס בה:

A Kohen is forbidden to enter beneath an overshadowed space under which there is a corpse, even if it is very large; and [he is] even [forbidden to enter] into another [adjoining] house or another [adjoining] upper storey, which open into that house by means of an opening a square handbreadth in size, and [the prohibition also applies to entering] a house [which opens] into that [latter] house ad infinitum. But if one stopped up the opening, it is permissible for him to enter the other [adjoining] house, for the closure forms a partition [against the uncleanness], even if one has not renounced ownership therein so that it remain there forever. This applies only if one stopped up the entire opening, but if one did not stop up the entire opening, but [only] reduced it from [the size of] a [square] handbreadth, — [the law is that] if one placed it to remain there forever, it reduces [the size of the opening] and forms a partition against the uncleanness so that it pass not through; and if [one did] not [place it to remain there forever], it does not reduce [the size of the opening]. Gloss: Everything that contracts uncleanness forms not a partition against uncleanness. A closure in a window space is regarded [effective] only if it can remain [therein] without support. It is forbidden [for a Kohen] to draw near within four cubits of a corpse or a grave. This applies only if the grave is not marked by partitions at a height of ten handbreadths, but if it is distinctly marked by partitions at a height of ten handbreadths or by a ditch ten handbreadths deep, he must keep away only [at a distance of] four handbreadths. It is permissible for a Kohen to stand beside a house in which there is a corpse and he is permitted to touch its walls, provided that nothing overshadows upon him. A corpse that lies in a boat, if it is small [so] that it rocks when one treads in it, it is forbidden for a Kohen to enter it.

וכמו שחלל טפח מביא את הטומאה, כמו כן אוהל טפח. שאם פרוש אוהל טפח על טפח על המת, או כזית מן המת – אסור לכהן לעמוד תחת אוהל זה, ואפילו אין האוהל בבית אלא בגינה או בחצר או ברחוב. ולא עוד אלא אפילו היה האוהל מדבר המקבל טומאה – גם כן מביא את הטומאה. וכדתנן בריש פרק ששי דאהלות: אדם וכלים – נעשין אוהלים לטמא אבל לא לטהר וכו' ולכן יש לכהן ליזהר, דלפעמים מעמידים המת במיטתו תחת בליטת הגג שקורין קאפע"ז, והוא יותר מטפח כידוע – אסור לכהן לעמוד אז תחת הבליטה, אפילו הבליטה ארוכה על כמה מילין כשמחוברת ביחד. כמו בערים הגדולות שכל החומות מחוברים זה לזה, וגם הבליטות מחוברים זה לזה – אסור לכהן לעמוד בכל אורך הרחוב תחת הבליטה. אבל כשיש הפסק אויר בין בליטה לבליטה – יכול לעמוד בבליטה שאחר ההפסק, ואפילו ההפסק הוא כאצבע. ולא אמרינן כל פחות משלושה טפחים כלבוד דמי, דהלכתא גמירי לה דלא אמרינן "לבוד" בטומאה. ודע שיש דבר אחד שמאוד קשה לכהנים ליזהר בזה בהערים הגדולות, והוא דהא קיימא לן דכל שסוף טומאה לצאת – טמא הפתח ההוא, וכדתנן בכל פרק רביעי דאהלות. ואם כן בערים הגדולות שהרחוב ארוכה מאוד, והחומות והבליטות מחוברים זה לזה, ונמצא ברחוב כמה מאות נפשות, ואם כן כשיש מת באחד הבתים ובעל כרחך שמוציאים את המת דרך הפתח לרחוב, ואם כן תחת כל הבליטה הוה כמו שהמת מונח שם. ואסור לכהנים ליכנס לאיזה בית בכל הרחוב, או לצאת מאיזה בית של הרחוב הזה, דכשיכנס או יצא – הוה כאילו הוא באוהל אחד עם המת, והיינו תחת הבליטה שמאהיל עליו ועל המת.

כתב הטור דמטעם זה התירו חכמינו ז"ל בברכות (ברכות יט ב) לדלג על ארונות של הקברים לצאת לקראת מלך, משום דזהו טומאה דרבנן. והתירו משום כבוד מלך, דכיון דרוב ארונות יש בהם פותח טפח – אין בזה טומאה דאורייתא. וזהו דווקא בימיהם שהיו קוברין בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח. אבל האידנא שכולו סתום, אפילו יש בו (אפילו יש בו) אויר טפח – כל כנגדו טמא מן התורה. עד כאן לשונו. וזהו שיטת התוספות והרא"ש בכמה מקומות, דאף על גב דטומאה רצוצה בוקעת ועולה אינה אלא בפחות מטפח, מכל מקום קבר סתום אף שיש אויר פותח טפח, מכל מקום טומאה בוקעת ועולה. אבל שיטת רש"י שם ובחולין עא א ובנזיר נג ב, וכן הוא שיטת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א, דכל שיש פותח טפח – לא אמרינן בוקעת ועולה בשום מקום. (וכבר ביאר בזה הפ"י בברכות שם, בתוספות ד"ה רוב, עיין שם.)

היתר טומאה במקום מצוה ודין קברי עובדי כוכבים. ובו ב' סעיפים: אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס (פי' שדה שאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בזה: הגה כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות (ת"ה סימן רפ"ה) כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא (תשובת מהרי"ל סימן ס"ט):

In spite of the fact that the Kohen is prohibited to enter a Peras-area, i.e., a field in which there was a lost grave or in which a grave had been ploughed up and the extent [of the prohibited area being] a hundred cubits [in every direction], or the country of the heathens, — if he must go there [in order] to take a wife or to study Torah, and he has no other road, he may pass through there, even if he can manage to study elsewhere. And so too, [with respect to] a mourner who passes through there, — [the law is that] he may go after him to console him. Likewise, may he incur uncleanness [which is forbidden] by a Rabbinical decree, [viz., by going] to argue [matters] with heathens and to contest [in court the legality of their acts], for he is as one who saves [his property] from their hand, and so also anything that is similar to this. Gloss: A Kohen who lies undressed whilst in the [same] tent with a corpse and was not aware [of this], should not be informed thereof, but he should be called [out] without specifying [the reason thereof], so that he leave, [and the grounds for not specifying the reason being] in order that he dress himself first. But if they had already told him [the reason], he is forbidden to remain [there] until he dresses himself. And [this applies] only if he is in the corpse's tent, which is an uncleanness [forbidden] Biblically, but if he is in a Peras-area or in the country of the heathens, which is an uncleanness forbidden [only] Rabbinically, he should dress himself first, for human dignity [in proper appearance] is very important as has been explained supra § 303 regarding the subject of Kilay'im. A Kohen who was asleep and there was a corpse with him in the [same] tent must be awakened and told [about it] in order that he leave.

תשובה: א. הנה זה פשוט דאסור לכהן לילך לבאהנהאפזהאללע אם יש שם מרכבה ומת בתוכה דאף שיש בין המת ובין הארון פותח טפח מ"מ לדעת התוס' ב"ב ק' ע"ב ד"ה ורומן היכא דמבטלו הוי קבר סתום ובוקעת ועולה ואף שלדעת הראב"ד פ"י מטומאת מת ה"ח ארון כסותו של מת הוא ואינו קבר סתום וכן לדעת הרמב"ם בארונות של עץ אין בו דין קבר סתום מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ויש עוד ספק שמא אין פותח טפח בין המת לכסוי ארון. והעגלה אינה מפסקת חדא דעשוי לטלטל ומקבלת טומאה, ועוד כיון דדלתות העגלה עומדים לפתוח הוי ליה כסוף טומאה לצאת. והנה במת נכרי כיון דיש ספק אי מטמא באהל, הו"ל כספק ספיקא. אמנם לכתחילה עכ"פ יש ליזהר, אך בשעת הדחק יש להתיר במת נכרי, אך במת ישראל אין בידי להתיר. ב. וע"ד השאלה השנייה הנה אם יש מת על הגשר הטומאה מתפשטת מאייזענשיענע לאייזענשיענע תחת כל השיענען המחברים כותלי הגשר. ואף שיש באיזה מקומות קצת הפסק בין כותלי הגשר ובין שיענען לשיענען והיה מותר לעמוד מצד זה להפסק אם המת בצד אחר של ההפסק, מ"מ אם נוסע שם במקום ההפסק מרכבה או אם הולך שם אדם או בהמה או אם יש שם איזה כלי או קנה גבוה מן הארץ טפח מביא את הטומאה מצד זה לצד זה, וע"כ אסור לכהן להיות על הגשר לכתחילה בשעה שיש שם מת אפילו נכרי ובשעת הדחק יש להתיר במת נכרי כנ"ל, ואף דהכא הוי עוד ריעותא דכיון דמוליכין הארון הוי אהל זרוק וכן העגלה הוי אהל זרוק, מ"מ הרבה אחרונים כתבו דהא דאהל זרוק לא שמיה אהל הוא רק מדרבנן ובדרבנן יש לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים כר"ש דמת נכרי אינו מטמא באהל. אמנם במת ישראל אין בידי להתיר וע' בספר פתח האהל כלל ה' סי' ה'. והנה אם מותר לכהן לעבור שם במרכבה סגורה ומסוגרת יש לדון קצת. במקום אחר התרתי לכהן ללכת אחר המטה במרכבה סגורה דרך מבוי שבב' צדדין נטועין אילנות וענפי האילנות מגיעין אלו אצל אלו בתוֶך וגם האילנות שבכל צד נוגעין זה אל זה, ושם הארכתי בתשובה, רק שיתרחק קצת שלא יהי' עם המת תחת אילן אחד. והנה אפשר גם כאן להתיר בשעת הדחק לעבור בעגלה סגורה, אם יתרחק מעגלת המת שלא יהא עמה תחת אותן אייזענשיענען, והוא דיש הפסק קצת אפילו כחוט השערה בין האייזענשיענען של מרכבת הכהן ובין האייזענשיענען של עגלת המת.

אך הענין עפמ"ש במ"ר וכ"ה במדרש תהלים (מזמור י"ט) על הפסוק יראת ה' טהורה עומדת לעד מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה כמש"נ ואתנם לו מורא ויראני (וכשנ"ד בויקרא רבה פ' ג') זכה וניתנה לו הפרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת וכו' והיינו דשאר מצוות אינם נוהגין בכהנים רק בזמן שבית המקדש קיים וטומאת כהנים נוהג לדורות בכל זמן וצריך להבין הא גם איסור גרושה וזונה גם כן נוהג לדורות לעולם, אך נראה שאמר לרבותא שאיסור טומאת מת שהוא מטעם שנכנס לבית המקדש וכמ"ש בתנחומא והיה ראוי להיות רק בזמן שבית המקדש קיים, מ"מ ע"י היראה שנתיירא אהרן זכה לזה שיהיה נוהג לבניו ולבני בניו לעולם.

להבין הענין שאזהרת טומאת מת ניתנה דווקא לכהנים, הנה בחטא הראשון מעץ הדעת היתה הסיבה לזה חסרון תמימות, דתמימות הוא שלא יחקור אחר העתידות אלא יקבל כל מה שיבוא עליו מאת השי"ת ולהאמין שהכל הוא לטובה, דכאשר אמר הנחש כי יודע אלקים וגו' והייתם כאלקים, הי' לה לחשוב שבודאי השם הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים, ואם לא הרשה לנו, א"כ אף שהוא כן הלא זה רצון הבורא יתברך שלא להיות כאלקים, וכן במה שראתה כי טוב העץ וגו', מה בכך שכן הוא אחר שהשי"ת לא חפץ בכך כנ"ל, מה לה לחקור אחר מאמר השי"ת, אך מחמת שחסר לה מדת תמימות דתמים אינו מהרהר ואינו חוקר כנ"ל, ותמים עם ד' הוא ולחלקו כמו שפרש"י וממילא אין שייך בו מיתה, כי הענין הענין מיתה כ' האר"י ז"ל כי מתחברין עמו כחות הטומאה עד שהנשמה מחמת שאינה יכולה לסבול את הטומאה היא מסתלקת, וזה שהוא עם השי"ת ולחלקו אין שום רע יכול לקרב אליו כדכתיב לא יגורך רע, אבל אחר שלא הי' בהם התמימות שוב נתנו מקום לכחות הטומאה לקרב אליהם וגרמו מיתה, ויעקב אבינו שהי' איש תם לא מת, וההיפוך מאותיות תם הוא מת, וז"ש יעאע"ה הן אנכי איש חלק, ואיתא במ"ר ע"ש כי חלק ד' עמו יע"ש, והכוונה בזה דכך היתה תשובתו לאמו שא"צ לעשות שום השתדלות בהברכות אחר שאין השי"ת נותן לי, כי כן הוא מדתו להיות לחלקו של השי"ת ושלא לחקור בעתידות, ואם יהי' מן השמים לבוא עליו הברכות יבואו בלי השתדלות ולכך לא מת: וי"ל עוד שמטעם זה בשעת קבלת התורה נעשו חרות ממה"מ, שהרי אמרו נעשה ונשמע שע"ז אמרו ז"ל אנן דסגינן בתמימותא כו' וכ"כ רש"י בפ' פרה אדומה ישראל שהיו תמימים כו' וכשעשו העגל אבדו התמימות כמובן כי באם הי' בהם תמימות לא הי' השטן יכול להטעותם כלל, והנה תעודת הכהן הוא לחבר את העולמות תחתון בעליון ולמשוך השפע מעולם העליון להתחתון, ולזה נתבקש מדת התמימות להיות עמו ולחלקו וזה שושבינא דמטרנותא, וכן הוא מדת אהרן הכהן שהיתה ג"כ תמימות, וז"ש תריבהו על מי מריבה, פרש"י נסתקפת לבוא עליו בעלילה, אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן מה חטא, וכ' בילקוט דהיל"ל מה חטאתי, אבל לא רצה לומר ולטעון אחר שרצה השי"ת שימות, הי' נכון וישר אצלו שיהי' כן, ולכך נבחר להיות כהן גדול, ולכך מצינו באאע"ה וביעאע"ה שהיו כהנים [וביצחק אבינו לא מצינו שהי' כהן ובאמת אצלו לא הי' שייך כהונה דהוא הי' נקרב לא מקריב] באאע"ה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם, וביעאע"ה מצינו במ"ר שאמר הקב"ה להמלאך שנגע בכף יריכו עשית לכה"ג שלי בע"מ יע"ש, משום דבשניהם מצינו תמימות, באאע"ה התהלך לפני והי' תמים, וביעקב איש תם, ואחר שמדת הכהן היא תמימות מובן מדוע מוזהרין על טומאת מת, באשר הטומאה היא היפוך מדתם, בסוד תיסרך רעתך, כנודע, ובזה מיושבת קו' הזוה"ק למה יחסם הכתוב בני אהרן יע"ש, ולהנ"ל א"ש דכל האיסור נצמח מחמת שהם בני אהרן הכהן וכנ"ל שהי' לו מדת התמימות:

עד. טיסת כהנים מעל גבי בית קברות שאלה: האם מותר לכוהנים לטוס מעל גבי בית קברות? תשובה: דברים רבים נכתבו על שאלה זו, יש אוסרים ויש מתירים. נפרט להלן את עיקרי הצדדים להתיר:

פב. טיסת כהן במטוס שבתא המטען שלו מוטס מת שאלה: בקהילתי כהן המרבה לטוס לישראל. הוא פנה אלי בשאלה אם הוא צריך לחשוש שמא מעבירים בטיסה גם גופה לקבורה בישראל. כיצד מתמודדים עם בעיה זו? א. כאשר מת מוטס במטוס, בין בתא הנוסעים (מה שאינו מצוי) ובין בתא המטען, אסור לכהן לטוס במטוס זה. גם אם המת בארון – אין זה פותר את הבעיה לרוב הפוסקים.

מותר לכהן להיכנס למבוי הנ"ל בשבת כיון שאין קוברים בשבת, אבל אסור לו להיכנס ולצאת שם אם יש שם מת ביום טוב, במוצאי שבת, ביום חול כיון שאז מותר לקבור. מת באוניה או מטוס – אם יש מת באוניה או במטוס – יש להניחו בארון, ולשים עליו עוד אוהל בגובה של טפח לפחות, ויניחו אותו בתא נפרד או בחדר נפרד, ואז יוכל כהן להיכנס לשם. [הערה 22] עוד יוסף חי פרשת תצוה סעי' י"א. בית עובד עמ' רי"ד סעי' ל"א. [הערה 23] אחרונים.

ואלה שמות וגו': ר' אלעזר ור' יוסי היו הולכים בדרך. בעוד שהיו הולכים אמר ר' אלעזר לר' יוסי, פתח פיך ויאירו דבריך. אמר לו, אם טוב לפני אדוני, שאשאל לו דבר אחד שקשה לי, הנה שמעתי מן המאור הקדוש, שהיה אומר, ואלה שמות בני ישראל, פירושו, ישראל סבא. הבאים מצרימה פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות מלאכים שהיו יורדים לגלות עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ולפי"ז קשה, מהו דכתיב, איש וביתו באו. הלא במלאכים אינו נוהג בית. אמר לו, ודאי שכן הוא. שהמלאכים באו איש וביתו. כי כך למדנו, כל המקבל מאחר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא איש וביתו פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.