Discover
Tanakhתנ״ך

Why Jerusalem Remains Unnamed in Deuteronomy

Sources explore the biblical practice of referring to the Temple's location as 'the place that the Lord will choose' rather than naming Jerusalem explicitly in Deuteronomy. Commentaries examine whether this omission reflects divine restraint, future revelation, or theological emphasis on election over geography.

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳

20 sources · 19 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Torah itself never names Yerushalayim as the chosen place, referring instead only to "the site that the ETERNAL your God will choose" — as Devarim 12:5–11 and Devarim 16:5–16 both phrase it — leaving the identity of that place deliberately open-ended and future-oriented.

Rashi (Devarim 12:5) reads the first such reference as pointing to the Tabernacle at Shiloh, while the Sforno (Devarim 12:5) understands the phrase as encompassing both Shiloh in the early period and the permanent Temple in Yerushalayim — and the Sifrei (Devarim 68) sharpens this by ruling that the first enumeration of offerings in the parshah applies to Shiloh and the second to Yerushalayim, indicating that the very repetition in the text encodes the historical progression from one site to the other.

The Gemara and Rishonim establish that only once the Temple was built in Yerushalayim did all other locations become permanently forbidden: Mishneh Torah, The Chosen Temple 1:1–3 derives from the verse "for at present you have not come unto the resting place" that the Mishkan was only temporary, and that thereafter there is no Sanctuary for all generations except in Yerushalayim on Har HaMoriah — a permanence confirmed by Mishneh Torah, The Chosen Temple 6:14–16, which holds that the original sanctity of the Temple and Yerushalayim endures even in destruction because the Shekhinah never lapses.

The Sifrei, cited and developed by the later Hasidic masters, explains that the name was withheld precisely because the place was meant to be actively sought out: the Sefat Emet (Re'eh 16) teaches that Hashem did not immediately reveal the location but required Bnei Yisrael to seek it — just as Avraham was told "to the land that I will show you" without the destination named at once — because Eretz Yisrael and the Beit HaMikdash depend on Israel's own spiritual labor, and the Shem MiShmuel (Re'eh 5:19) adds, drawing on the Sifrei and the Ramban, that the finding of the place corresponds to the seeking, so that without Israel's arousal the site could not have been found even in the days of the Shoftim.

The Kuzari (5:27) further connects this theme to the future, teaching that Yerushalayim will be rebuilt when Bnei Yisrael yearn for it with total longing — to the point of cherishing its very stones and dust — so that the deliberate withholding of the name in the Torah is not mere historical contingency but an enduring call to desire and seek the place, a call echoed in Tehillim 132:13–14, where God declares of Zion: "This is My resting-place for all time; here I will dwell, for I desire it."

Source 1 · Tanach
Verified

Deuteronomy 12:5-11

דברים י״ב:ה׳-י״א

Deuteronomy 12:5-11

Re'eh

Moshe repeatedly describes the future sanctuary only as “the place that the Lord your God will choose,” emphasizing divine choice without naming the site. The passage contrasts this chosen place with local altars and establishes it as the locus of centralized worship.

כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃ כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ וַעֲבַרְתֶּם֮ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכׇּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃

but look only to the site that the ETERNAL your God will choose amidst all your tribes as God’s habitation, to establish the divine name there. There you are to go, because you have not yet come to the allotted haven that the ETERNAL your God is giving you. When you cross the Jordan and settle in the land that the ETERNAL your God is allotting to you, and you are granted safety from all your enemies around you and you live in security,

Full text on Sefaria ↗
Source 2 · Tanach
Verified

Deuteronomy 16:5-16

דברים ט״ז:ה׳-ט״ז

Deuteronomy 16:5-16

Re'eh

The pilgrimage festivals are to be observed at “the place that the Lord will choose,” but the geographical name is withheld. This formulation links the sanctuary’s identity to revelation and election rather than to a pre-announced human designation.

כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם׃ וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃

but at the place where the ETERNAL your God will choose to establish the divine name, there alone shall you slaughter the passover sacrifice, in the evening, at sundown, the time of day when you departed from Egypt. You shall rejoice before the ETERNAL your God with your son and daughter, your male and female slave, the Levite in your communities, and the stranger, the fatherless, and the widow in your midst, at the place where the ETERNAL your God will choose to establish the divine name.

Full text on Sefaria ↗
Source 3 · Tanach
Verified

II Chronicles 3:1

דברי הימים ב ג׳:א׳

II Chronicles 3:1

The Chronicler explicitly identifies Mount Moriah, where Solomon builds the Temple, with Jerusalem. This later identification supplies the canonical connection between the unnamed “place” in Deuteronomy and Jerusalem.

וַיָּ֣חֶל שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּית־יְהֹוָה֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בְּהַר֙ הַמּ֣וֹרִיָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִרְאָ֖ה לְדָוִ֣יד אָבִ֑יהוּ אֲשֶׁ֤ר הֵכִין֙ בִּמְק֣וֹם דָּוִ֔יד בְּגֹ֖רֶן אׇרְנָ֥ן הַיְבוּסִֽי׃

Then Solomon began to build the House of GOD in Jerusalem on Mount Moriah, where [GOD] had appeared to his father David, at the place that David had designated, at the threshing floor of Ornan the Jebusite.

Full text on Sefaria ↗
Source 4 · Tanach
Verified

Psalms 132:13-14

תהילים קל״ב:י״ג-י״ד

Psalms 132:13-14

Zion is presented as the place chosen by God for His dwelling: “This is My resting place forever.” The psalm supplies the theological vocabulary of divine choice that Deuteronomy leaves geographically unspecified.

כִּי־בָחַ֣ר יְהֹוָ֣ה בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ׃ זֹאת־מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי־עַ֑ד פֹּה־אֵ֝שֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ׃

For GOD has chosen Zion, desiring it for a seat. “This is my resting-place for all time; here I will dwell, for I desire it.

Full text on Sefaria ↗
Source 5 · Tanach
idea-grounded

recovered from “Genesis 22:2,14”

Genesis 22:2,14

Genesis 22:14

Vayera

The binding of Isaac takes place in “the land of Moriah,” and Abraham calls the site HaShem Yir’eh. The passage provides an early biblical association with the future Temple area while still not naming Jerusalem explicitly.

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 6 · Chazal
Verified

Sifrei Devarim 68

ספרי דברים ס״ח — ד"ה רַבִּי אוֹמֵר

Sifrei Devarim 68:6

On the festival passages in Deuteronomy, the Sifrei expounds the recurring phrase “the place that the Lord will choose,” connecting pilgrimage obligations to the divinely designated sanctuary. The wording remains a title or description rather than a geographic name.

רַבִּי אוֹמֵר: אִם נֶאֶמְרוּ לְמַעְלָה לָמָּה נֶאֶמְרוּ לְמַטָּה? רִאשׁוֹנָה לְעִנְיַן שִׁילֹה, שְׁנִיָּה לְעִנְיַן יְרוּשָׁלִַם.

2. Rabbi says: If the various offerings are enumerated above (Dt.12:6), why are they enumerated below (Dt.12:11)? The [offerings enumerated in] the first list [were meant for] the shrine at Shiloh, but the [offerings enumerated in] the second list [were meant for] the shrine at Jerusalem.

Full text on Sefaria ↗
Source 7 · Chazal
Verified

Zevachim 112b-113a

זבחים קי״ב ב:א׳

Zevachim 112b:1

The sugya traces the changing status of sacrificial worship from the wilderness and Gilgal to Shiloh, Nov, Gibeon, and Jerusalem. This is a central rabbinic source for understanding that the final chosen place emerged through a historical process and was not simply named in the Torah.

בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

Full text on Sefaria ↗
Source 8 · Chazal
Verified

Sifrei Devarim 62

ספרי דברים ס״ב — ד"ה דָּבָר אַחֵר

Sifrei Devarim 62:3

On Deuteronomy 12, the Sifrei interprets “the place that the Lord will choose” as a reference to the Temple site and discusses the stages by which Israel would come to that chosen place. It preserves the rabbinic reading that the Torah intentionally uses a descriptive phrase.

דָּבָר אַחֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ״ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם – הַכֶּסֶף מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם, בֵּית הַבְּחִירָה מִשֵּׁבֶט אֶחָד. דָּבָר אַחֵר, ״בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ״ – זוֹ שִׁילֹה, מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם – זוֹ יְרוּשָׁלִַם. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כד כד): ״וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברי הימים א כא כה): ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת״, כֵּיצַד נִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ? הֵם שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, נָטַל חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים לְכָל הַשְּׁבָטִים.

Another word: One verse states: “From one of your tribes” (Dt.12:14), while another verse states: “From all your tribes” (Dt.12:5)— the funding must come from all your tribes, but the land for the Chosen Abode will come from one tribe. Another word: “From one of your tribes” (Dt.12:14)— this refers to the Dwelling at Shiloh (e.g., 1Sam3:19-4:1); “From all your tribes” (Dt.12:5)— this refers to the Chosen Abode in Jerusalem.3. Indeed, He says: “And David acquired the threshing floor and the cattle For fifty silver sheqels” (2Sam.24:24). Yet another verse states: “And, for the place, David gave to Arnon a six-hundred weight of gold sheqels” (1Chron.21:25)— how can the two usages be reconciled? They were twelve tribes— so David took fifty sheqels from each and every tribe. This yields a total of six hundred sheqels from all the tribes!

Full text on Sefaria ↗
Source 9 · Chazal
Verified

Jerusalem Talmud Shekalim 6:1

תלמוד ירושלמי שקלים ו׳:א׳

Jerusalem Talmud Shekalim 6:1

The Yerushalmi discusses traditions concerning the location of the Temple and the discovery or identification of the Temple site. It is relevant to how the sanctuary’s location was known and transmitted rather than simply announced in the Torah.

משנה: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שֻׁלְחָנוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְשֶׁל בֵּית רַבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים הָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וְהֵיכָן הָיְתָה יְתֵרָה כְּנֶגֶד דִּיר הָעֵצִים שֶׁכֵּן מָסוֹרֶת בְּיָדָן מֵאֲבוֹתֵיהֶן שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן גָּנוּז: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְרָאָה הָרִיצְפָּה שֶׁהִיא מְשׁוּנָּה מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. בָּא וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. וְיָדְעוּ בְיִיחוּד שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן גָּנוּז:

MISHNAH: Thirteen horns, thirteen tables, and thirteen prostrations were in the Temple. The family of Rabban Gamliel and of Rebbi Ḥanania the Second in Command of the priests were prostrating themselves fourteen times. And where was the additional one? In front of the storage room of the wood since they had a tradition from their forefathers that there the Ark was hidden. It happened that a Cohen was occupied when he saw that a floor tile was different from the others. He went to tell it to a comrade but could not finish speaking before his soul left him; then they knew with certainty the the Ark was hidden there.

Full text on Sefaria ↗
Source 10 · Rishonim
Verified

Ramban on Deuteronomy 12:5

רמב"ן על דברים י״ב:ה׳

Ramban on Deuteronomy 12:5

Re'eh

Ramban discusses why the Torah does not name Jerusalem and relates the chosen place to the Temple, the Davidic kingdom, and the concealed divine plan. His commentary is especially direct for the question of why the geographic name is absent from Deuteronomy.

וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, לִכְבוֹדוֹ תִּדְרְשׁוּ. וּבָאתָ שָּׁמָּה, לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

Full text on Sefaria ↗
Source 11 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, The Chosen Temple 1:1-3

משנה תורה, הלכות בית הבחירה א׳:א׳-ג׳

Mishneh Torah, The Chosen Temple 1:1-3

Rambam outlines the command to build a Temple and the historical sequence of sanctified locations, culminating in Jerusalem. He explains that the Temple site is associated with the place of the Binding of Isaac and David’s altar, while the Torah’s formulation itself remains “the place that God will choose.”

מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ': כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר (דברי הימים א כב א) "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל" וְאוֹמֵר (תהילים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד":

It is a positive commandment to construct a House for God, prepared for sacrifices to be offered within. We [must] celebrate there three times a year, as [Exodus 25:8] states: "And you shall make Me a sanctuary." The sanctuary constructed by Moses is already described in the Torah. It was only temporary, as [Deuteronomy 12:9] states: "For at present, you have not come unto [the resting place and the inheritance]." Once the Temple was built in Jerusalem, it became forbidden to build a sanctuary for God or to offer sacrifices in any other place. There is no Sanctuary for all generations except in Jerusalem and [specifically,] on Mt. Moriah, as [I Chronicles 22:1] states: "And David declared: 'This is the House of the Lord, God, and this is the altar for the burnt offerings of Israel.' and [Psalms 132:14] states: "This is My resting place forever."

Full text on Sefaria ↗

See also

Source 12 · Rishonim
Verified

Rashi on Deuteronomy 12:5

רש"י על דברים י״ב:ה׳

Rashi on Deuteronomy 12:5

Re'eh

Rashi explains “the place that He will choose” through the precedent of the Temple site and the rabbinic distinction between Shiloh and Jerusalem. His comment treats the phrase as a divinely determined location whose identity unfolds in Israel’s history.

לשכנו תדרשו. זֶה מִשְׁכַּן שִׁילֹה:

לשכנו תדרשו AFTER HIS RESIDENCE SHALL YE INQUIRE — This refers to the Tabernacle at Shiloh. (Sifrei Devarim 62:3)

Full text on Sefaria ↗
Source 13 · Rishonim
Verified

Sforno on Deuteronomy 12:5

ספורנו על דברים י״ב:ה׳

Sforno on Deuteronomy 12:5

Re'eh

Sforno reads the chosen place as the site selected for the permanent divine service and contrasts it with temporary or decentralized worship. The focus is on the spiritual and functional meaning of the designation rather than on naming the city.

לְשִׁכְנוֹ. לִהְיוֹת שָׁם מִשְׁכַּן שְׁמוֹ, וְהוּא שִׁילֹה אוֹ בֵּית עוֹלָמִים. תִדְרְשׁוּ. אֶל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם הַנִּבְחָר תִּדְרְשׁוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב, כְּעִנְיַן ״אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ״ (ישעיהו יא:י).

המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם...לשכנו, the place where His Name will have a permanent residence, during the early period at Shiloh, later on in Jerusalem, Solomon’s Temple, better known as בית עולמים, the permanent Temple. תדרשו, you shall seek out this place to worship and to offer your sacrifices, as per Isaiah 11,10 אליו גויים ידרשו, “nations will seek Him out there.”

Full text on Sefaria ↗
Source 14 · Rishonim
Verified

Kuzari 5:27

הכוזרי ה׳:כ״ז

Kuzari 5:27

Yerushalayim will be built when the people of Israel yearn for it with complete longing, as indicated by the verse "You will have compassion on Zion when it is time to favor her," meaning that God will show mercy to its stones and dust when Israel's desire for the place reaches its fullest measure.

וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ.

Full text on Sefaria ↗
Source 15 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, The Chosen Temple 6:14-16

משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳:י״ד-ט״ז

Mishneh Torah, The Chosen Temple 6:14-16

The Rambam lays out the sanctity boundaries of the Temple Mount and discusses who may enter the various areas. He distinguishes between the permitted and forbidden zones and the severe prohibition of entering the inner sacred precincts in a state of impurity.

וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא: וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה.

Full text on Sefaria ↗

See also

  • Numbers 5:3unverifiedFiled under: Entering Har haBayit while Tamei
  • Deuteronomy 23:11unverifiedFiled under: Entering Har haBayit while Tamei
  • Pesachim 86aunverifiedFiled under: Entering Har haBayit while Tamei
Source 16 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Re'eh 5

שם משמואל, ראה ה׳ — ד"ה והנה כתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה

Shem MiShmuel, Re'eh 5:19

Re'eh

The passage discusses why the specific location for the Mikdash was not revealed to Israel until they sought it through prophecy: although the place of the Akedah and the future location were alluded to in Torah (as indicated by "Hashem will see" at Mount Moriah), the revelation of the exact site was conditioned upon Israel's active seeking, and just as the timing of the redemption is written but concealed until its proper time, so too Yerushalayim remained hidden until the requisite investigation and prophetic guidance occurred.

והנה כתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה ובספרי כי אם אל המקום אשר יבחר ה"א מכל שבטיכם דרוש עפ"י נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, מנין שלא תעשה אלא עפ"י נביא שנאמר ויבוא גד ביום ההוא אל דוד, עכ"ל, ונראה שהמציאה היא לעומת הדרישה, ובאשר לא התעורר בדבר זולתו ע"כ בלתי אפשר הי' שימצאו את המקום וכמ"ש הרמב"ן (במדבר ט"ז פסוק כ"א) וז"ל ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה הי' נעשה בימי אחד מהשופטים וכו' עיי"ש, ולפי דרכנו שמפני שלא דרשו לא היו מוצאים, ובאמת שיש בזה פלא גדול הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם כתיב מפורש ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה ופירש"י ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקב"ה לעמו, עכ"ל, א"כ הי' המקום ידוע להם, ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום מצומצם, ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה, דוגמא לדבר איתא בזוה"ק דזמן הקץ מפורש בתורה ולעתיד הכל יהיו רואין אותו מפורש בתורה ועתה הוא סתום ואין אתנו יודע עד מה, וכן הי' בענין ציון וירושלים:

Full text on Sefaria ↗
Source 17 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Re'eh

שפת אמת, דברים, ראה — תרמ"ח

Sefat Emet, Deuteronomy, Re'eh:16

Re'eh

Sefat Emet develops the idea that the chosen place is revealed progressively, in parallel with Israel’s spiritual development. This offers a Hasidic explanation for why the Torah leaves the place unnamed: the identity of the sanctuary is disclosed through the unfolding relationship between God and Israel.

בפסוק לשכנו תדרשו אחז"ל דרוש ע"פ נביא דרוש ותמצא ואח"כ יאמר לך נביא כמ"ש בדהע"ה עד אמצא מקום לה' כו' ע"ש בספרי. דהנה כתי' אשר יבחר ה' ולא גילה להם המקום מיד רק שיהי' בכח דרישת בנ"י כי א"י ובהמ"ק תלוי' בעבודת בנ"י וז"ש חז"ל דבעי' דרישה. וכמו שכ' באאע"ה לך לך כו' אשר אראך ולא גילה לו מיד כמו כן פרטות מקום המקדש היו צריכין בנ"י לדרוש. ומקודם כתי' אבד תאבדון כו' לנקות א"י מכל פסולת ואח"כ לשכנו תדרשו כי הנה במקדש כ' מנוחה ונחלה דכמו דיש בשבת מנוחה שהיא הקדושה המתגלה בזמן ומתעברין מיני' כל חשכות הזמן לכן נק' מנוחה. כמו כן יש בעולם מקום בהמ"ק דהוא מנוחה שסט"א אין לה שליטה בשם. וכמו כן בנפשות רוה"ק נק' מנוחה כמ"ש גבי ברוך ומנוחה לא מצאתי ע"ש. והאדם צריך לדרוש לאותן המקומות והזמנים והנפשות שהקדושה מתגלה בהם וזה לשכנו תדרשו. ובאמת כל זו המצוה שייך בכל אדם שצריכין מקודם לעקור מנפשו כל הסט"א. ואחר כך לשכנו תדרשו. מכ"ש בכלל ישראל לדרוש ולבקש להתחנן להקב"ה שיחזיר לנו הנבואה ורוה"ק ישרה בינינו כימי קדם:

Full text on Sefaria ↗
Source 18 · Hasidic
Verified

Kedushat Levi, Re'eh

קדושת לוי, דברים, ראה — ד"ה ועתה נבוא לבאר כוונת הכתוב ראה

Kedushat Levi, Deuteronomy, Re'eh:7

Re'eh

Kedushat Levi interprets the repeated phrase “the place that God will choose” as expressing the spiritual revelation that makes a place holy. The emphasis is on divine manifestation and Israel’s readiness to receive it, rather than on Jerusalem as a bare geographic label.

ועתה נבוא לבאר כוונת הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. פירוש ראה, הוא בחינת ראיה, היינו הבהירות להשגה. אשר אנכי נותן לפניכם, שיהיה ביכלתכם לעבוד עבודה שלימה הוא על ידי בחינת ברכה, רוצה לומר על ידי שתמשיכו עול מלכות שמים עליכם, כי ברכה הוא מלשון המשכה כמו בריכות המים, דהיינו שיותר מה שתמשכו עליכם עול מלכות שמים על ידי התבוננות בגדולות הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין וסובב וממלא כל עלמין וכל העולמות ונשמות ומלאכים הם בטלים וכאין וכאפס נגדו אז תתלהב נפשו ולבו לה'. ועל ידי זה וקללה, רוצה לומר, כי על ידי ברכה הנ"ל שממשיך על נפשו עול מלכות שמים על ידי השגות גדולות הבורא ברוך הוא כנ"ל אזי וקללה, כלומר על ידי זה לא יהיה נחשב בעיניו לכלום, כי יהיה נבזה ונמאס בעיניו ולא יהיה עבודתו מורגשת אצלו להיות נחשב בעיניו ליש ודבר אלא אדרבא יהיה תמיד בתכלית השפלות ויהיה מקולל בעיניו. והנה נתבאר בדברינו שעל ידי שאדם משים עצמו כשירים ואינו תופס מקום להיות נחשב בעיניו ליש ודבר על ידי זה יוכל להיות כלי מוכשר לקבל השפעת ה' תמיד, כי כלי ריקן יוכל לקבל וכר: לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים יב, ה). שמה, אותיות משה. ויבואר על פי מה שכתב בתיקונים על פסוק (תהלים לג, יד) ממכון שבתו השגיח, ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל (שיהש"ר א) משה שקול כנגד כל ישראל וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה וזהו ממכון כו' כל יושבי הארץ, על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל הארץ הם ישראל. וזהו ובאת שמה, על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לשכנו תדרשו ובאת שמה:

Let us now proceed to interpret the line: ‎ראה אנכי נותן לפניכם ‏היום ברכה וקללה‎, “see! I have placed before you this day blessing ‎and curse.” The word ‎ראה‎ in this context is not a directive to be ‎alert to what follows, rather it refers to the literal meaning of the ‎root ‎ראה‎, “to see” with one’s eyes, to take advantage of bright ‎light in order to distinguish between different phenomena. (Both ‎abstract ones or physical ones) The Israelite is invited or ‎commanded by Moses to distinguish between phenomena that ‎appear side by side, in order to recognize which of them are ‎beneficial for him and which represent a potential curse for him. ‎Moses implies that the Israelite has the option to accept the ‎‎“yoke of heaven,” i.e. the commandments of the Torah, ‎something that will prove to be extremely beneficial for him, or ‎to reject that yoke in favour of all kinds of indulgences in our ‎material world, something that in the end will have proven to be ‎a curse for him.‎ The reason that our sages portray accepting the ‎commandments of the Torah as a “yoke” of heaven, is that the ‎yoke is the instrument by means of which an ox is made to pull ‎the plough, the tool that eventually provides man with his ‎wherewithal, i.e. bread.‎ ‎[The term “yoke of the heavenly kingdom” for the ‎commandments of the Torah, is post-Biblical, and does not ‎appear until Talmudic times. The simile of a Jew who keeps ‎the commandments as having accepted the “yoke” of heaven, ‎portrays such a Jew as pulling a ploughshare, the reward for ‎doing so is a long way off, until the harvest has been brought in ‎and can be consumed. When we reflect upon this we will find that ‎our sages were very astute in coining this phrase. Ed.]‎ At this juncture our author draws comparisons between the ‎meaning of the word ‎ברכה‎ “blessing,” and ‎בריכה‎, “cistern,” from ‎which water is drawn by the bucket. He also compares the word ‎ברכה‎ to ‎המשכה‎, “continuity,” by means of pulling something. This ‎would be another way of explaining the simile ‎עול מלכות שמים‎. ‎The proximity of the word ‎וקללה‎, “or a curse,” is perceived by our ‎author as a warning not to allow the fact that we have accepted ‎the yoke of heaven to go to our heads and give us notions of ‎superiority, seeing that if we were to do this, what was meant to ‎be a blessing could, G’d forbid, turn into a curse due to our ‎arrogance.‎ Deuteronomy 12,5. “you are to seek out His residence ‎and go there;” the letters in the word ‎שמה‎ are the same as ‎in the name of ‎משה‎, something that has been explained in the ‎‎Tikkuney Hazohar as well as in Zohar III 273, in ‎connection with psalms 33,14, ‎ממכון שבתו השגיח‎, “from His ‎dwelling place He supervises, etc.” There too, the first letter of ‎each of these three words spells the name ‎משה‎. It is pointed out ‎there that already in Genesis 6,3 the word ‎בשגם‎ alludes to Moses, ‎seeing that the letters‏ ‏‎ ‎ש‎ and ‎מ‎ are directly part of his name, ‎whereas the combined numerical value of the letters ‎ב‎ and ‎ג‎ add ‎up to 5=‎ה‎. According to the Midrash Shir Hashirim rabbah, ‎‎1,64 Moses was equivalent to the entire Jewish people on the one ‎hand, whereas every individual Israelite had to strive to become ‎Moses’ equal. In other words, the word ‎שקול‎ “of equal weight,” is ‎to be understood as “in both directions.” When applied to the ‎verse in psalms 33,14 “G’d supervises the whole earth,” refers to ‎the Israelites, and the words ‎ובאת שמה‎, in our verse above assure ‎Moses that he is the vehicle that enables the individual Israelite to ‎be welcome in G’d’s residence, the Temple or Tabernacle. It was ‎Moses who enabled the Israelites to attain that level of holiness.‎

Full text on Sefaria ↗
Source 19 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 27

שפת אמת, דברים, לסוכות כ״ז

Sefat Emet, Deuteronomy, Sukkot 27

The passage explains that when the Jewish people were in the Temple, the Divine Presence rested there, as evidenced by the Temple's destruction upon exile; at the celebration of the Temple, the Jewish people recognized themselves as the special vessels for housing the Divine Presence there, which was the essence of their joy, since God's kingship is eternally unique to them but ordinarily hidden—during the Temple period it was revealed.

ונראה עוד לפרש כפשוטו שאמר כשבנ"י במקדש יש השראת השכינה כאשר אנו רואים כשגלינו משם המקום חרב. ובשמחת בית המקדש ראו בנ"י אשר הם הכלים המיוחדים להשרות השכינה בביהמ"ק וזה הי' עיקר השמחה. כי באמת כבוד מלכותו מיוחד עלינו לעולם רק שהוא נסתר ובזמן המקדש הי' בהתגלות.

Full text on Sefaria ↗
Source 20 · Modern
Verified

Ein Aya, Berakhot 9:330

עין איה, ברכות ט׳:ש״ל (ברכות ס״ג ע״ב) — ד"ה וכל כך למה משום שנאמר כי

Ein Aya, Berakhot 9:330

The passage explains that Tzion and Yerushalayim are intentional names: Tzion ascends to divine height and glory, while Yerushalayim as the holy city draws many nations and channels God's spirit upon Israel into the inner world of distant lands, in contrast to the inner quality that marks Israel as a people alone in its distinctiveness.

וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתיחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים.

View on Mekoros Sefarim ↗
Related sources· 28 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Sifrei Devarim 62:1unverified

    (דברים יב ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם – דְּרֹשׁ עַל פִּי נָבִיא! יָכוֹל תַּמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמַר לְךָ נָבִיא? תַּלְמוּד לוֹמַר: לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה – דְּרֹשׁ וּמְצָא, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר לְךָ נָבִיא.

    Same passage as Shem MiShmuel, Re'eh 5:19

  • Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Pischa 1:10unverified

    עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלים ראויה לשכינה, משנבחר בית עולמים יצאת ירושלים, שנאמר כי בחר ה' בציון, ואומר זאת מנוחתי עדי עד... תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה וגו' וכי מלפני ה' הוא בורח...

  • Sifrei Devarim 92:3unverified

    באחת עריך, עיר אחת עושים עיר הנידחת ואין עושים שלש עיירות נידחות, יכול אף לא שתים, תלמוד לומר באחת עריך. אשר ה' אלקיך נותן לך, בכל מקום, לשבת שם, בארץ, פרט לירושלים שלא ניתנה לבית דירה.

  • Vayikra Rabbah 13:2unverified

    מדד הקב"ה את כל העיירות ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלים...

  • Radak on Judges 17:1unverified

    ומה שכתב שבירושלים ישב היבוסי הוא על מצודת ציון, שלא נכבשה עדיין ושם עברו, אבל ירושלים עצמה נכבשה בימי יהושע והתיישבו בה ישראל...

  • Kuzari 2:20unverified

    (כ) אָמַר הֶחָבֶר: וַהֲלֹא הַתְחָלַת הַשַּׁבָּת אֵינָהּ כִּי אִם מִסִּינַי וּמֵאָלוּשׁ קֹדֶם לָכֶן, שֶׁיָּרַד הַמָּן בּוֹ תְחִלָּה וְאֵין הַשַּׁבָּת נִכְנָס אֶלָּא עַל מִי שֶׁבָּא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ אַחַר סִינַי אֶל הַמַּדְרֵגָה עַד אַחֲרִית הַמַּעֲרָב, וְאַחַר כָּךְ עַד אֲשֶׁר תַּחַת לָאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ עַד הַצִּין אֲשֶׁר הוּא מִזְרַח הַיִּשּׁוּב. וְיִקָּרֵא הַשַּׁבָּת לְצִין אַחַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאֶמְצַע לַיִּשּׁוּב, וְכַאֲשֶׁר בָּא הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא חֱצִי הַלַּיְלָה לְצִין, וַחֲצִי הַיּוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ לְצִין. וְזֶה הוּא סוֹד הַקְּבִיעוּת אֲשֶׁר הוּא נִבְנָה עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהַכַּוָּנָה הִיא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתּוֹרָה, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהוּרַד בּוֹ אָדָם מִגַּן עֵדֶן בְּלֵיל שַׁבָּת, וּמִמֶּנּוּ תְחִלַּת הַמִּנְיָן סָמוּךְ לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְהִתְחִיל אָדָם לִקְרֹא שֵׁם לַיָּמִים, וְכָל אֲשֶׁר נוֹשְׁבָה הָאָרֶץ וְרַבּוּ בְנֵי אָדָם הָיוּ סוֹפְרִים הַיָּמִים כַּאֲשֶׁר יָסַד אוֹתָם אָדָם, וְעַל כֵּן לֹא יֵחָלְקוּ בְּנֵי אָדָם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתָם מֵחֲצוֹת יוֹם, סוֹף הַיִּשּׁוּב בַּמַּעֲרָב וְהוּא בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ נִבְרָא הָאוֹר הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹר וּבָא לְעִתּוֹ וְהָיָה לַיְלָה לַיִּשּׁוּב וְהָלַךְ הַסֵּדֶר לְהַקְדִּים הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, וְכֵן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה: מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. וְאַל תִּטְעַן עָלַי בְּאֶלֶּה הַתּוֹכְנִים הַמַּבִּיטִים גּוֹנְבֵי הַחָכְמָה. וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתָם לִגְנֹב אֲבָל מָצְאוּ הַחָכְמוֹת מְסֻפָּקוֹת מֵעֵת שֶׁנִּפְסְקָה הַנְּבוּאָה וְהִתְחַכְּמוּ מִשִּׂכְלָם וְחִבְּרוּ חִבּוּרִים אֲשֶׁר נָתְנָה סְבָרָתָם, וּמִכְּלָל זֶה שֶׁשָּׂמוּ הַצִּין תְּחִלָּה לַיָּמִים בְּהֶפֶךְ הַתּוֹרָה, אֲבָל לֹא בְּהֵפֶךְ גָּמוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם מַסְכִּימִים עִם אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה בְּהַתְחָלַת הַיּוֹם שֶׁהוּא מֵהַצִּין, אַךְ הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵינוּ וּבֵינָם בְּהַקְדִּימֵנוּ הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם. וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶינָה הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת עִקָּר בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתְחָלָה לִקְרִיאַת שְׁמוֹת הַיָּמִים, בִּינָהּ וּבֵין הַשֶּׁמֶשׁ, בְּעֵת תְּחִלַּת הַקְּרִיאָה בְשֵׁם, שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאֵינֶנּוּ זָז לְהַתְמִיד שֵׁם הַשַּׁבָּת, עַל הַדִּמְיוֹן, עַל תְּחִלַּת הַיּוֹם אֲשֶׁר הִתְחִילָה הַשֶּׁמֶשׁ לְסַבֵּב מִסּוֹף הַמַּעֲרָב, וְרָאָה אוֹתָהּ אָדָם שׁוֹקַעַת וְהוּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְקָרָא תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁהִגִּיעָה אֶל עֻמַּת רֹאשׁוֹ אַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שָׁעוֹת וְהָיְתָה עֶרֶב לִתְחִלַּת הַצִּין, וְנִקְרָא שָׁם תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, וְהָיָה סוֹף גִּדְרֵי הַקְּרִיאָה מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶּׁיֵשׁ אַחֲרָיו אָמְנָם נִקְרָא כְּשֶׁהוּא מִזְרָח לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ מַתְחִילִים הַיָּמִים, וְאֵין לְהִמָּלֵט מִמָּקוֹם מִשְׁתַּתֵּף תִהְיֶה תְחִלַּת מִזְרָחוֹ וְאַחֲרִית מַעֲרָבוֹ, וְהוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּחִלַּת הַיִּשּׁוּב. וְאֵין זֶה בְּדִין הַתּוֹרָה לְבַד אֲבָל בְּדִין הַטֶּבַע גַּם כֵּן, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ הַיָּמִים הַשָּׁבוּעִיִּים נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֶחָד בְּעַצְמוֹ לַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ אֶלָּא אִם נִקְבַּע מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לַקְּרִיאָה, וּמָקוֹם מִתְקָרֵב, שֶׁלֹא יִהְיֶה קְצָתוֹ מִזְרָח לִקְצָתוֹ, אֲבָל קְצָתוֹ מִזְרָח גָּמוּר וּקְצָתוֹ מַעֲרָב גָּמוּר. וְאִם לָאו לֹא תִשְׁלַם לַיָּמִים קְרִיאַת שֵׁם יָדוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מָקוֹם מִסִּבּוּב אֶמְצַע הָאָרֶץ מִזְרָח וּמַעֲרָב יָחַד, וְתִהְיֶה הַצִּין מִזְרָח לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַעֲרָב לְתַחְתִּית הָאָרֶץ, וְתַחְתִּית הָאָרֶץ מִזְרָח לְצִין וּמַעֲרָב לְמַעֲרָב, וְהַמַּעֲרָב מִזְרָח לְתַחְתִּית הָאָרֶץ וּמַעֲרָב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מִזְרָח וְאֵין מַעֲרָב וְלֹא תְחִלָּה וְלֹא סוֹף וְלֹא שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים, וְהַמְסַדֵּר הַנִּזְכַּר נָתַן שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ לִקְרִיאַת הַשֵּׁם רֹחַב עַל כָּל פָּנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לִזְכֹּר מְקוֹמוֹת כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה מֵהָאָרֶץ, כִּי בִירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ מִזְרָחִים וּמַעֲרָבִים רַבִּים, וְשֶׁמִזְרָח צִיּוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל אֵינֶנּוּ מִזְרָח בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעִגּוּלֵי אָפְקֵיהֶם מְשֻׁנִּים עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא יַשִּׂיגוּם הַחוּשִׁים, כָּל שֶׁכֵּן דַּמֶּשֶׂק מִירוּשָׁלַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נֹאמַר שֶׁשַּׁבָּת דַּמֶּשֶּׂק קֹדֶם שַׁבָּת יְרוּשָלַיִם וְשַׁבָּת יְרוּשָׁלַיִם קֹדֶם שַׁבָּת מִצְרַיִם, וְעַל כָּל פָּנִים נוֹדֶה בָּרֹחַב. וְהָרֹחַב אֲשֶׁר נֶחֱלָקִים בּוֹ הַקְּטָרִים בִּקְרִיאַת יוֹם בְּעַצְמוֹ הוּא י"ח שָׁעוֹת לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, קוֹרְאִים אַנְשֵׁי הַקֹּטֶר הַזֶּה שַׁבָּת, וּכְבָר יָצְאוּ אַנְשֵׁי קֹטֶר אַחֵר מִן הַשַּׁבָּת קֹטֶר אַחַר קֹטֶר עַד שֶׁתִּשְׁלַמְנָה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת מִן הָעֵת שֶׁהִתְחִילָה בוֹ קְרִיאַת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתִסְתַּלֵּק הַקְּרִיאָה מֵהַיּוֹם הַהוּא וְלֹא יִשָּׁאֵר אָדָם שֶׁיִּקְרָא הַיּוֹם הַהוּא, אֲבָל מַתְחִיל בִּקְרִיאַת שֵׁם שֶׁאַחֲרָיו, וְעַל כֵּן אָמְרוּ: "נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה", כְּאִלּוּ אָמַר: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת יוֹם שַׁבָּת בִּירוּשָׁלַיִם בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה בְיוֹם שַׁבָּת סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהוּא שֶׁשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת הִתְמִיד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת אַחֲרֵי שֶׁנִּפְסְקָה קְרִיאַת מְקוֹם הַהַתְחָלָה עַד שֶׁשָּׁבָה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר יוֹם וָלָיְלָה, וְהִתְחַיֵּב לְהֵרָאוֹת הַיָּרֵחַ לְמִי שֶׁהָיָה בִתְחִלַּת הַצִּין בְּשַׁבָּת בָּעֶרֶב, וְהִסְכִּים עִם מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ" שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לַיְלָה וְיוֹם מִן הַחֹדֶשׁ". וּכְבָר נִסְתַּלֵּק שֵׁם הַשַּׁבָּת מִן הַיִּשּׁוּב וְהִתְחִיל יוֹם רִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מִשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת וְשָׁבוּ בְתוֹךְ יוֹם רִאשׁוֹן, כִּי אָמְנָם הַכַּוָּנָה הַשֵּׁם הַשָּבוּעִי הַפּוֹשֵׁט בְּכָל הַיִּשּׁוּב, שֶׁיֵּאָמֵר לְמִי שֶׁהָיָה בְצִין וּלְמִי שֶׁהָיָה בַמַּעֲרָב בְּאֵיזֶה יוֹם קְבַעְתֶּם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָמְרוּ יוֹם הַשַּׁבָּת עַל הַדִּמְיוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֶחָד מֵהֶם כְּבָר הָיָה יוֹצֵא מֵהַמּוֹעֵד כְּשֶׁהָיָה הָאֶחָד בַּמּוֹעֵד, מְקוֹמוֹתָם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ הָיָה לָהֶם הַמּוֹעֵד בְּיוֹם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְהִנֵּה יְדִיעַת שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' תְּלוּיָה בָּאָרֶץ שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', עִם מַה שֶּׁקְּרָאתוֹ, מֵאֲשֶׁר נִקְרֵאת הַר קָדְשׁוֹ וַהֲדוֹם רַגְלָיו וְשַׁעַר הַשָּׁמַיִם וּכִי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה, וּמַה שֶּׁהָיָה מִזְּרִיזוּת הָאָבוֹת לָדוּר בָּהּ וְהִיא בִידֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהִכָּסְפָם לָהּ וְהַעֲלוֹתָם עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ כְּיַעֲקֹב וְיוֹסֵף, וּתְחִנַּת מֹשֶׁה לִרְאוֹתָהּ, וְנִמְנְעָה מִמֶּנּוּ וְהָיָה קֶצֶף, וְהָרְאֲתָה לוֹ מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְהָיָה חֶסֶד, וּמַה שֶּׁהָיָה מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד, וּמַה שֶּׁהוֹצִיאוּ מָמוֹנָם עַל הַמָּקוֹם הַהוּא, וְאִם הָיוּ מַחֲזִיקִים בְּחֻקִּים אֲחֵרִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹא קִבֵּל אוֹתָם הַנִּמּוּס הָאֲמִתִּי, וּמַה שֶּׁהֵם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ עַתָּה עִם הֵעָדֵר הֵרָאוֹת הַשְּׁכִינָה עָלָיו וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ זוּלָתֵנוּ מִפְּנֵי גָלוּתֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ, וּמִמַּה שֶּׁזָכְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מִמַּעֲלָתָהּ, יֶאֱרַךְ סִפּוּרוֹ. (כ) אָמַר הֶחָבֶר: וַהֲלֹא הַתְחָלַת הַשַּׁבָּת אֵינָהּ כִּי אִם מִסִּינַי וּמֵאָלוּשׁ קֹדֶם לָכֶן, שֶׁיָּרַד הַמָּן בּוֹ תְחִלָּה וְאֵין הַשַּׁבָּת נִכְנָס אֶלָּא עַל מִי שֶׁבָּא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ אַחַר סִינַי אֶל הַמַּדְרֵגָה עַד אַחֲרִית הַמַּעֲרָב, וְאַחַר כָּךְ עַד אֲשֶׁר תַּחַת לָאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ עַד הַצִּין אֲשֶׁר הוּא מִזְרַח הַיִּשּׁוּב. וְיִקָּרֵא הַשַּׁבָּת לְצִין אַחַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאֶמְצַע לַיִּשּׁוּב, וְכַאֲשֶׁר בָּא הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא חֱצִי הַלַּיְלָה לְצִין, וַחֲצִי הַיּוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ לְצִין. וְזֶה הוּא סוֹד הַקְּבִיעוּת אֲשֶׁר הוּא נִבְנָה עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהַכַּוָּנָה הִיא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתּוֹרָה, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהוּרַד בּוֹ אָדָם מִגַּן עֵדֶן בְּלֵיל שַׁבָּת, וּמִמֶּנּוּ תְחִלַּת הַמִּנְיָן סָמוּךְ לְשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְהִתְחִיל אָדָם לִקְרֹא שֵׁם לַיָּמִים, וְכָל אֲשֶׁר נוֹשְׁבָה הָאָרֶץ וְרַבּוּ בְנֵי אָדָם הָיוּ סוֹפְרִים הַיָּמִים כַּאֲשֶׁר יָסַד אוֹתָם אָדָם, וְעַל כֵּן לֹא יֵחָלְקוּ בְּנֵי אָדָם בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, שֶׁהַתְחָלָתָם מֵחֲצוֹת יוֹם, סוֹף הַיִּשּׁוּב בַּמַּעֲרָב וְהוּא בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ נִבְרָא הָאוֹר הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹר וּבָא לְעִתּוֹ וְהָיָה לַיְלָה לַיִּשּׁוּב וְהָלַךְ הַסֵּדֶר לְהַקְדִּים הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, וְכֵן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה: מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. וְאַל תִּטְעַן עָלַי בְּאֶלֶּה הַתּוֹכְנִים הַמַּבִּיטִים גּוֹנְבֵי הַחָכְמָה. וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתָם לִגְנֹב אֲבָל מָצְאוּ הַחָכְמוֹת מְסֻפָּקוֹת מֵעֵת שֶׁנִּפְסְקָה הַנְּבוּאָה וְהִתְחַכְּמוּ מִשִּׂכְלָם וְחִבְּרוּ חִבּוּרִים אֲשֶׁר נָתְנָה סְבָרָתָם, וּמִכְּלָל זֶה שֶׁשָּׂמוּ הַצִּין תְּחִלָּה לַיָּמִים בְּהֶפֶךְ הַתּוֹרָה, אֲבָל לֹא בְּהֵפֶךְ גָּמוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵם מַסְכִּימִים עִם אַנְשֵׁי הַתּוֹרָה בְּהַתְחָלַת הַיּוֹם שֶׁהוּא מֵהַצִּין, אַךְ הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵינוּ וּבֵינָם בְּהַקְדִּימֵנוּ הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם. וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶינָה הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת עִקָּר בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקוֹם הַתְחָלָה לִקְרִיאַת שְׁמוֹת הַיָּמִים, בִּינָהּ וּבֵין הַשֶּׁמֶשׁ, בְּעֵת תְּחִלַּת הַקְּרִיאָה בְשֵׁם, שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאֵינֶנּוּ זָז לְהַתְמִיד שֵׁם הַשַּׁבָּת, עַל הַדִּמְיוֹן, עַל תְּחִלַּת הַיּוֹם אֲשֶׁר הִתְחִילָה הַשֶּׁמֶשׁ לְסַבֵּב מִסּוֹף הַמַּעֲרָב, וְרָאָה אוֹתָהּ אָדָם שׁוֹקַעַת וְהוּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְקָרָא תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁהִגִּיעָה אֶל עֻמַּת רֹאשׁוֹ אַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שָׁעוֹת וְהָיְתָה עֶרֶב לִתְחִלַּת הַצִּין, וְנִקְרָא שָׁם תְּחִלַּת הַשַּׁבָּת, וְהָיָה סוֹף גִּדְרֵי הַקְּרִיאָה מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶּׁיֵשׁ אַחֲרָיו אָמְנָם נִקְרָא כְּשֶׁהוּא מִזְרָח לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ מַתְחִילִים הַיָּמִים, וְאֵין לְהִמָּלֵט מִמָּקוֹם מִשְׁתַּתֵּף תִהְיֶה תְחִלַּת מִזְרָחוֹ וְאַחֲרִית מַעֲרָבוֹ, וְהוּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּחִלַּת הַיִּשּׁוּב. וְאֵין זֶה בְּדִין הַתּוֹרָה לְבַד אֲבָל בְּדִין הַטֶּבַע גַּם כֵּן, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ הַיָּמִים הַשָּׁבוּעִיִּים נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֶחָד בְּעַצְמוֹ לַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ אֶלָּא אִם נִקְבַּע מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לַקְּרִיאָה, וּמָקוֹם מִתְקָרֵב, שֶׁלֹא יִהְיֶה קְצָתוֹ מִזְרָח לִקְצָתוֹ, אֲבָל קְצָתוֹ מִזְרָח גָּמוּר וּקְצָתוֹ מַעֲרָב גָּמוּר. וְאִם לָאו לֹא תִשְׁלַם לַיָּמִים קְרִיאַת שֵׁם יָדוּעַ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל מָקוֹם מִסִּבּוּב אֶמְצַע הָאָרֶץ מִזְרָח וּמַעֲרָב יָחַד, וְתִהְיֶה הַצִּין מִזְרָח לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַעֲרָב לְתַחְתִּית הָאָרֶץ, וְתַחְתִּית הָאָרֶץ מִזְרָח לְצִין וּמַעֲרָב לְמַעֲרָב, וְהַמַּעֲרָב מִזְרָח לְתַחְתִּית הָאָרֶץ וּמַעֲרָב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין מִזְרָח וְאֵין מַעֲרָב וְלֹא תְחִלָּה וְלֹא סוֹף וְלֹא שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים, וְהַמְסַדֵּר הַנִּזְכַּר נָתַן שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ לִקְרִיאַת הַשֵּׁם רֹחַב עַל כָּל פָּנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לִזְכֹּר מְקוֹמוֹת כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה מֵהָאָרֶץ, כִּי בִירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ מִזְרָחִים וּמַעֲרָבִים רַבִּים, וְשֶׁמִזְרָח צִיּוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל אֵינֶנּוּ מִזְרָח בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעִגּוּלֵי אָפְקֵיהֶם מְשֻׁנִּים עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא יַשִּׂיגוּם הַחוּשִׁים, כָּל שֶׁכֵּן דַּמֶּשֶׂק מִירוּשָׁלַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נֹאמַר שֶׁשַּׁבָּת דַּמֶּשֶּׂק קֹדֶם שַׁבָּת יְרוּשָלַיִם וְשַׁבָּת יְרוּשָׁלַיִם קֹדֶם שַׁבָּת מִצְרַיִם, וְעַל כָּל פָּנִים נוֹדֶה בָּרֹחַב. וְהָרֹחַב אֲשֶׁר נֶחֱלָקִים בּוֹ הַקְּטָרִים בִּקְרִיאַת יוֹם בְּעַצְמוֹ הוּא י"ח שָׁעוֹת לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, קוֹרְאִים אַנְשֵׁי הַקֹּטֶר הַזֶּה שַׁבָּת, וּכְבָר יָצְאוּ אַנְשֵׁי קֹטֶר אַחֵר מִן הַשַּׁבָּת קֹטֶר אַחַר קֹטֶר עַד שֶׁתִּשְׁלַמְנָה שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת מִן הָעֵת שֶׁהִתְחִילָה בוֹ קְרִיאַת הַשַּׁבָּת, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְתִסְתַּלֵּק הַקְּרִיאָה מֵהַיּוֹם הַהוּא וְלֹא יִשָּׁאֵר אָדָם שֶׁיִּקְרָא הַיּוֹם הַהוּא, אֲבָל מַתְחִיל בִּקְרִיאַת שֵׁם שֶׁאַחֲרָיו, וְעַל כֵּן אָמְרוּ: "נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה", כְּאִלּוּ אָמַר: נוֹלַד קֹדֶם חֲצוֹת יוֹם שַׁבָּת בִּירוּשָׁלַיִם בְּיָדוּעַ שֶׁנִּרְאֶה בְיוֹם שַׁבָּת סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְהוּא שֶׁשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת הִתְמִיד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת אַחֲרֵי שֶׁנִּפְסְקָה קְרִיאַת מְקוֹם הַהַתְחָלָה עַד שֶׁשָּׁבָה הַשֶּׁמֶשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחַר יוֹם וָלָיְלָה, וְהִתְחַיֵּב לְהֵרָאוֹת הַיָּרֵחַ לְמִי שֶׁהָיָה בִתְחִלַּת הַצִּין בְּשַׁבָּת בָּעֶרֶב, וְהִסְכִּים עִם מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ" שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לַיְלָה וְיוֹם מִן הַחֹדֶשׁ". וּכְבָר נִסְתַּלֵּק שֵׁם הַשַּׁבָּת מִן הַיִּשּׁוּב וְהִתְחִיל יוֹם רִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָצְאוּ מִשֵּׁם יוֹם הַשַּׁבָּת וְשָׁבוּ בְתוֹךְ יוֹם רִאשׁוֹן, כִּי אָמְנָם הַכַּוָּנָה הַשֵּׁם הַשָּבוּעִי הַפּוֹשֵׁט בְּכָל הַיִּשּׁוּב, שֶׁיֵּאָמֵר לְמִי שֶׁהָיָה בְצִין וּלְמִי שֶׁהָיָה בַמַּעֲרָב בְּאֵיזֶה יוֹם קְבַעְתֶּם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָמְרוּ יוֹם הַשַּׁבָּת עַל הַדִּמְיוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֶחָד מֵהֶם כְּבָר הָיָה יוֹצֵא מֵהַמּוֹעֵד כְּשֶׁהָיָה הָאֶחָד בַּמּוֹעֵד, מְקוֹמוֹתָם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּקְרִיאַת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ הָיָה לָהֶם הַמּוֹעֵד בְּיוֹם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְהִנֵּה יְדִיעַת שַׁבְּתוֹת ה' וּמוֹעֲדֵי ה' תְּלוּיָה בָּאָרֶץ שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', עִם מַה שֶּׁקְּרָאתוֹ, מֵאֲשֶׁר נִקְרֵאת הַר קָדְשׁוֹ וַהֲדוֹם רַגְלָיו וְשַׁעַר הַשָּׁמַיִם וּכִי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה, וּמַה שֶּׁהָיָה מִזְּרִיזוּת הָאָבוֹת לָדוּר בָּהּ וְהִיא בִידֵי עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהִכָּסְפָם לָהּ וְהַעֲלוֹתָם עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ כְּיַעֲקֹב וְיוֹסֵף, וּתְחִנַּת מֹשֶׁה לִרְאוֹתָהּ, וְנִמְנְעָה מִמֶּנּוּ וְהָיָה קֶצֶף, וְהָרְאֲתָה לוֹ מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְהָיָה חֶסֶד, וּמַה שֶּׁהָיָה מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד, וּמַה שֶּׁהוֹצִיאוּ מָמוֹנָם עַל הַמָּקוֹם הַהוּא, וְאִם הָיוּ מַחֲזִיקִים בְּחֻקִּים אֲחֵרִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹא קִבֵּל אוֹתָם הַנִּמּוּס הָאֲמִתִּי, וּמַה שֶּׁהֵם מְרוֹמְמִים אוֹתוֹ עַתָּה עִם הֵעָדֵר הֵרָאוֹת הַשְּׁכִינָה עָלָיו וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ זוּלָתֵנוּ מִפְּנֵי גָלוּתֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ, וּמִמַּה שֶּׁזָכְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מִמַּעֲלָתָהּ, יֶאֱרַךְ סִפּוּרוֹ.

  • Mishneh Torah, Sheqel Dues 4:8unverified

    ...אמת המים שבירושלים, וחומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה, ועובד כוכבים שהתנדב מעות לדברים הללו או לעשות עמהם בחנם אין מקבלין ממנו, ואפילו גר תושב, שנאמר לא לכם ולנו לבנות וגו', ונאמר ולכם אין חלק וזכרון בירושלים.

  • Rabbeinu Bahya, Bereshit 28:13unverified

    ולפי ששתי מדות האלו היו מכוונות כנגד בית אל העמיד ירבעם כנגדם שני עגלי זהב, ועל כן עשה מן העגלים שנים כי מה שעשו ישראל אחד היו מבקשים מנהיג במדבר ודי להם במנהיג ישראל אחד. אבל ירבעם עשה שנים לכוונה זו, אחד כנגד הגדולה כדי למשוך ממנו ולהפסיק כחו מן הקו האמצעי שהוא מכחות ירושלים, והשני כנגד מדת הגבורה כי רצה שיתגבר הוא במלכות ושימשיך המלכות אליו בכח מדת הגבורה שהיא מדתו של מלך, ומה שהעמיד חוץ לירושלים כוון בזה לעקור המלכות מבית דוד מפני שירושלים נקראת עיר צדק ושם כח מלכות בית דוד שהוא מדת הצדק והוא היה כחו ומדתו של דוד שנאמר (ישעיה לב) הן לצדק ימלך מלך, גם בהמ"ק מכוון כנגד כסא הכבוד, והוא רצה לבטל כח מלכות וכסאות המשפט שלו שהם כסא הדין וכסא הרחמים, ולכך העמיק מחשבה לצאת ממקום בית המקדש ומעיר ירושלים, וכמו שדרשו רז"ל וירבעם יצא מירושלים (מ"א יא) מפתקה של ירושלים והן החמש התחתונות שהם כחות ירושלים שהוציא עצמו מרשותן, והגביה מחשבתו ופנה למעלה אל הגדולה והגבורה לעשות שני עגלים כנגדם, ועקר המלכות העליונה ממקום יניקתו למעלה כדי לבטל ולעקור המלכות מבית דוד למטה. והנה זה חטא ע"ז כי קצץ בנטיעות והפריד המיוחד, ומזה קראוהו חכמי האמת איש משחית ונתנו לו לחבר גוזל אביו ואמו כי כן הוא גזל מן התפארת והכבוד הכח של מעלה, ומכאן יתבאר כי קצוצו היה בין חמש לחמש. וזהו שאמר (מלכים א יב) רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', יאמר מה אתם מצטרכים לכחות ירושלים, הנה אלהיך הגדולה והגבורה שמהם בא השפע להם. והנה ירבעם עבר בזה על (שמות כ) לא תעשון אתי וגו'. ואמר הכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד בדן, ובית אל זה אינו ירושלים כי אם בית אל אחר הסמוך לעי וכמו שהזכרתי למעלה. והיה ירבעם מטעה את ישראל בזה ואומר להם שאין כונתו לע"ז כלל אבל בשתוף שתי המדות לתועלת ישראל, והיה מראה להם פנים שאין כונתו לבטל ישראל מעליית הרגל אלא מפחד שלא יהרגוהו, שכיון שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אם יעלו ישראל לרגל ויהיו הכל רואים לירבעם עומד ולרחבעם יושב אז יהרגו לירבעם כי לא יחשבוהו למלך. וזהו שכתוב (שם) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וכתיב ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם וגו'. וכבר ידעת כי עמוס נתנבא פורענות ועונש על בית אל ואמר כי היה רואה מדת מדין מבקשת בחורבן בית אל ודן שכתוב (עמוס ז׳:ז׳-ח׳) והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, וכתיב ויאמר הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו, כלומר לא אוסיף להעביר על פשעו. אנך הוא קו הדין והמשפט הנגזר מפי ב"ד של מעלה שהם ע"א מנין אנך וכתיב בתריה ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב, והיה ראוי לומר במות ירבעם אבל הכונה ונשמו במות ירבעם שעשאן כנגד מדתו של יצחק. ומזה נכתב ישחק בשי"ן, כי אות השי"ן הוא אש והוא רמז למדת הגבורה.

Related sheets

Halachaהלכה

Why the Torah Conceals the Temple's Location

Jewish sources explore the theological and practical reasons the Torah does not explicitly name the Beis HaMikdash's location but instead refers to it as 'the place which the Lord will choose.' Explanations range from preventing foreign nations from seizing the site and avoiding tribal disputes over its placement, to emphasizing divine choice and human seeking as essential to discovering the sacred place.

View Sources11 sources
Israelארץ ישראל

The Shechinah's Presence in Eretz Yisrael

These sources explore the unique spiritual connection between the divine Presence (Shechinah) and the Land of Israel, from biblical foundations through rabbinic, medieval, and mystical perspectives. They establish Eretz Yisrael as the place where God's attention, prophecy, and divine overflow are most directly accessible to the Jewish people.

View Sources7 sources
Talmudתלמוד

Abraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer

Sources examine why Abraham's binding at Mount Moriah, Joshua's victory at Gilgal, and Samuel's prayer at Mizpah are invoked during communal fasts as precedents for divine responsiveness. The sources explore Abraham's exceptional merit, his role as a pillar of mercy for Israel, and how these historical moments of answered prayer establish enduring spiritual models for later generations seeking God's intervention.

View Sources8 sources
Halachaהלכה

Shofar on Shabbat: The Rabbinic Safeguard

Rosh Hashanah

Sources explore why the Sages suspended the blowing of shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat outside the Temple, examining the rabbinic concern that individuals might carry the shofar to an expert for instruction, and how this precaution overrides the biblical obligation.

View Sources28 sources
Machshavaמחשבה

Divine Will and the Breaking of the Vessels

Sources explore whether the breaking of the vessels (shviras hakelim) in creation was predetermined by God's ultimate will or emerged as a necessary structural consequence of the creative process. The texts examine how divine purpose, concealment, and cosmic fragmentation relate to the eventual restoration and revelation of holiness.

View Sources9 sources
Machshavaמחשבה

Divine Tests and True Motivation

These sources explore how God designs personalized trials and circumstances to reveal an individual's inner devotion, true motivations, and commitment to His commandments. The tests serve to expose what lies in the heart and distinguish genuine from superficial obedience.

View Sources14 sources

Explore more

Why the Torah Conceals the Temple's LocationThe Shechinah's Presence in Eretz YisraelAbraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer
Find sources for your own idea