Halachaהלכה

Why the Torah Conceals the Temple's Location

Jewish sources explore the theological and practical reasons the Torah does not explicitly name the Beis HaMikdash's location but instead refers to it as 'the place which the Lord will choose.' Explanations range from preventing foreign nations from seizing the site and avoiding tribal disputes over its placement, to emphasizing divine choice and human seeking as essential to discovering the sacred place.

לשכנו תדרשו ובאת שמה

11 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Torah's repeated but unnamed formulation — "the site that the ETERNAL your God will choose amidst all your tribes" (Devarim 12:5-11) — is itself the question: the chosen place is invoked again and again without ever being named explicitly.

The Rambam (Guide for the Perplexed, Part 3 45:2) offers three reasons for this deliberate concealment, the most important being that had the location been specified, each tribe would have competed to have it within its portion, producing the kind of conflict and strife that broke out over the priesthood — and he adds that the nations would have seized and fortified the site knowing it was the very goal of Torah observance.

Yeshayahu Leibowitz (Talks on the Parasha, Re'eh) develops a related point from the Ramban's reading: just as the Torah does not name who the king will be, it likewise withholds the name of the chosen place, because both are determined from Heaven and revealed only through the unfolding of history — and the same king who would be designated from on high would also be the one to fix that location.

The Gemara in Zevachim 54b records that even David and Shmuel did not know where the highest point in Eretz Yisrael was, and had to deduce the site by careful analysis of the tribal borders in the book of Yehoshua — confirming that the location was genuinely withheld and required active searching to find.

Both the Ramban (Ramban on Devarim 12:5) and the Malbim (Malbim on Devarim 12:5) read the phrase "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" as commanding Israel to search and inquire for the place themselves before a prophet would confirm it, with the Malbim adding that prophetic disclosure would come only after Israel had already exerted genuine effort — making the seeking itself part of the divine design.

That search ultimately culminated in prophetic revelation: Pesikta Rabbati 43 records that when David agonized over the Temple's location, God immediately sent the prophet Gad to show him the site, and Divrei HaYamim I 21:18-30 records that the angel of God directed Gad to tell David to erect an altar specifically at the threshing floor of Ornan the Jebusite — the resolution of the long withholding finally arriving through both human striving and divine response.

The Chatam Sofer (Chatam Sofer on Torah, Re'eh 12:5) adds a practical dimension: citing the Ramban on the Sifrei, he notes that because the location was not disclosed until the days of David, the verse "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" implies it had to be sought through prophecy — and from this he derives that once the place was revealed and the Temple built in its precise spot, dismantling the earlier Mishkan to make way for it was not only permitted but required.

The universally accepted tradition recorded by Mishneh Torah, The Chosen Temple 2:1-2 — that the altar David and Solomon built at the threshing floor of Ornan is the same spot where Abraham bound Yitzchak, where Noach sacrificed upon leaving the ark, and where Adam himself was created and brought his first offering — shows that the place carried cosmic sanctity from the beginning of human history, a depth that no simple geographic specification could have conveyed.

Source 1 · Tanach

Verified

I Chronicles 21:18-30

דברי הימים א כ״א:י״ח-ל׳

I Chronicles 21:18-30

The angel directs David to the threshing floor of Ornan, where David builds an altar; the site becomes associated with the future Temple. The narrative presents sacred location as discovered through providential encounter.

וּמַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה אָמַ֥ר אֶל־גָּ֖ד לֵאמֹ֣ר לְדָוִ֑יד כִּ֣י ׀ יַעֲלֶ֣ה דָוִ֗יד לְהָקִ֤ים מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּגֹ֖רֶן אׇרְנָ֥ן הַיְבֻסִֽי׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא בִּרְא֤וֹת דָּוִיד֙ כִּֽי־עָנָ֣הוּ יְהֹוָ֔ה בְּגֹ֖רֶן אׇרְנָ֣ן הַיְבוּסִ֑י וַיִּזְבַּ֖ח שָֽׁם׃

The angel of GOD told Gad to inform David that David should go and set up an altar to GOD on the threshing floor of Ornan the Jebusite. At that time, when David saw that GOD answered him at the threshing floor of Ornan the Jebusite, then he sacrificed there—

Full text on Sefaria ↗

Source 2 · Tanach

Verified

Deuteronomy 12:5-11

דברים י״ב:ה׳-י״א

Deuteronomy 12:5-11

Re'eh

The Torah repeatedly describes the Temple site as the place that God will choose, without naming its geographical location. The emphasis is on divine election and Israel's pilgrimage there rather than on coordinates.

כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכׇּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה׃

but look only to the site that the ETERNAL your God will choose amidst all your tribes as God’s habitation, to establish the divine name there. There you are to go,

Full text on Sefaria ↗

Source 3 · Chazal

Verified

Pesikta Rabbati 43

פסיקתא רבתי מ״ג

Pesikta Rabbati 43

When David was distressed over the Beis HaMikdash and refused to rest until finding a place for God's dwelling, the Holy One brought the prophet Gad to him and revealed the location—the threshing floor of Araunah—where David discovered the altar upon which Adam, Noach, and Avraham had sacrificed, and from there David measured out the dimensions of the Azarah and the Holy of Holies.

רצון יריאיו יעשה למה שאין הקדוש ברוך הוא מפיר תפילתו ונתן לו מה שמבקשו זה דוד שכתב בו חבר אני לכל יראוך (שם קי"ט ס"ג) בשעה שנצטער על בית המקדש כמ"ש זכור ה' לדוד את כל ענותו [וגו'] אם אבוא באוהל ביתי [וגו'] אם אתן שנת לעיני [וגו'] עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב (שם קל"ב א' עד ה') כיון שראה אותו הקדוש ברוך הוא שעומד ומצטער על בית המקדש מיד שלח אצלו גד הנביא והראה לו את מקום בית המקדש כמה שכתב ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד י"ח) מיד הלך דוד הה"ד ויעל דוד כדבר גד אשר צוה ה' וגו' (שם שם י"ט) (וימצא) [ומצא] שם את המזבח שבו הקריב אדם הראשון ובו הקריב נח ובו הקריב אברהם [כיון] שמצא אותו התחיל מודד ואמר מכאן ועד כאן העזרה מכאן ועד כאן קדש הקדשים במה שכתב ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים (דהי"א כ"ב א') ומהיכן זה מזבח לעולה (שם) הוי שאין הקדוש ברוך הוא מיפר רוחם של צדיקים אלא נותן להם כל מה שהם מבקשים לקיים מה שנאמר רצון יריאיו יעשה.

Full text on Sefaria ↗

Source 4 · Chazal

Verified

Zevachim 54b

זבחים נ״ד ב — ד"ה אָמְרִי

Zevachim 54b:4

The Gemara discusses how the location of the altar was identified, including David's discovery of the site and the prophetic traditions surrounding it. It highlights the Temple location as a matter of received tradition and divine confirmation.

אָמְרִי, כְּתִיב: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווֹ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא; אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד (וְעָלָה) הַגְּבוּל״, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״; בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ.

David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was. They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9), and it is written: “And the border went up to Beth Hoglah.” (Joshua 15:6), and: “And the border was drawn from the top of the mountain to the fountain of the waters of Nephtoah” (Joshua 15:9). The verse uses different terms to describe the borders of the portion of each tribe. And with regard to the borders of the tribe of Benjamin it is written only: “And went up” (Joshua 18:11), but it is not written: “And went down.” They said: Conclude from the verses that the Temple’s place is here, in the portion of Benjamin.

Full text on Sefaria ↗

Source 5 · Rishonim

Verified

Guide for the Perplexed, Part 3 45:2

מורה נבוכים, חלק ג' מ״ה:ב׳

Guide for the Perplexed, Part 3 45:2

The passage offers three reasons why the Torah does not explicitly name the location of the Beis Hamikdash but instead hints at it through the phrase "the place which the Lord will choose": first, so that the nations will not seize it and fight over it with force once they know its significance; second (unstated in the excerpt); and third (most important), so that each tribe will not demand that the Temple be built in its own inheritance and thereby claim it, which would cause the machlookes and disputes similar to those that arose over the priesthood.

5 הסבר להסתרתו) אשר לשאלה מדוע (מקום זה) לא נזכר במפורש בתורה ולא יוחד אלא נרמז אליו ונאמר: "[הַמָּקוֹם] אֲשֶׁר יִבְחַר ה' [אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם]" (דברים יב,יא ועוד) – יש לכך לדעתי שלוש סיבות. א) האחת: כדי שהאומות לא ייאחזו בו ויילחמו עליו בחוזקה משידעו שמקום זה הוא תכלית התורה בארץ. ג) והשלישית, והיא החשובה ביותר: שלא יבקש כל שבט שהוא יהיה בנחלתו ושהוא יזכה בו, וכך יארעו מחלוקת וסכסוך כפי שאירע בבקשת הכהונה.

Full text on Sefaria ↗

Source 6 · Rishonim

Verified

Kuzari 2:20

הכוזרי ב׳:כ׳

Kuzari 2:20

The passage explains that because it is impossible to remember the precise locations of every point on the earth, and because Jerusalem itself contains many eastern and western directions such that "east of Zion" does not denote the same point as "east of the Beis HaMikdash," the Torah employs broad directional language rather than exact geographic specifications, accepting this breadth as a necessary consequence of human spatial limitation.

וְאֵין מִזְרָח וְאֵין מַעֲרָב וְלֹא תְחִלָּה וְלֹא סוֹף וְלֹא שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים, וְהַמְסַדֵּר הַנִּזְכַּר נָתַן שֵׁמוֹת יְדוּעִים לַיָּמִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ לִקְרִיאַת הַשֵּׁם רֹחַב עַל כָּל פָּנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִתָּכֵן לִזְכֹּר מְקוֹמוֹת כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה מֵהָאָרֶץ, כִּי בִירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ מִזְרָחִים וּמַעֲרָבִים רַבִּים וְשֶׁמִזְרָח צִיּוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל אֵינֶנּוּ מִזְרָח בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעִגּוּלֵי אָפְקֵיהֶם מְשֻׁנִּים עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת אֲשֶׁר לֹא יַשִּׂיגוּם הַחוּשִׁים, כָּל שֶׁכֵּן דַּמֶּשֶׂק מִירוּשָׁלַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נֹאמַר שֶׁשַּׁבָּת דַּמֶּשֶּׂק קֹדֶם שַׁבָּת יְרוּשָלַיִם וְשַׁבָּת יְרוּשָׁלַיִם קֹדֶם שַׁבָּת מִצְרַיִם, וְעַל כָּל פָּנִים נוֹדֶה בָּרֹחַב.

Full text on Sefaria ↗

Source 7 · Rishonim

Verified

Ramban on Deuteronomy 12:5

רמב"ן על דברים י״ב:ה׳

Ramban on Deuteronomy 12:5

Re'eh

Ramban discusses the significance of the Torah saying 'the place that God will choose' and connects the Temple's location with Jerusalem and the Davidic kingdom. His interpretation frames the location as part of a divinely guided historical disclosure.

יָכוֹל תַּמְתִּין עַד שֶׁיֹּאמַר לְךָ נָבִיא, ת"ל לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה, דְּרֹשׁ וּמְצָא ואח"כ יֹאמַר לְךָ נָבִיא. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד וְכוּ'.

Full text on Sefaria ↗

Source 8 · Rishonim

Verified

Mishneh Torah, The Chosen Temple 2:1-2

משנה תורה, הלכות בית הבחירה ב׳:א׳-ב׳

Mishneh Torah, The Chosen Temple 2:1-2

Rambam describes the altar's location as tracing back through David, Samuel, and prophetic tradition to Adam, Noah, Abraham, Isaac, and Jacob. The passage explains that the Temple site was known through a chain of sacred continuity, not merely a written coordinate.

וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא. אָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא:

It is universally accepted that the place on which David and Solomon built the Altar, the threshing floor of Ornan, is the location where Abraham built the Altar on which he prepared Isaac for sacrifice. Noah built [an altar] on that location when he left the ark. It was also [the place] of the Altar on which Cain and Abel brought sacrifices. [Similarly,] Adam, the first man, offered a sacrifice there and was created at that very spot, as our Sages said: "Man was created from the place where he [would find] atonement."

Full text on Sefaria ↗

Source 9 · Acharonim

Verified

Chatam Sofer on Torah, Re'eh 12:5

חתם סופר על התורה, ראה

Chatam Sofer on Torah, Re'eh 12:5

Re'eh

Chatam Sofer addresses the Torah’s repeated indirect language about the chosen place in Re'eh. He reads it as reflecting the uniqueness and sanctity of the Mikdash, whose designation is rooted in God’s choice rather than human naming.

לא תעשון כן לה' אלקיכם כ"א אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה ופי' רמב"ן עפ"י ספרי הקב"ה לא גלה להם מקום המקדש עד בימי דוד והיינו לשכנו תדרשו דרוש עפ"י נביא ובאת שמה הנה לפ"ז לכשיבנה בהמ"ק ע"כ לנתוץ ולהרוס המשכן שהי' עומד שם המזבח והארון כדי לבנות בהמ"ק במקומו ואלו לא חטאו ולא נחרב שילה ע"י פלשתים הי' ישראל בעצמם צריכים לנתוץ ולבנות בהמ"ק לכשיתגלה להם המקום והיינו את מזבחותם תתוצון לא תעשון כן לה' אלקיכם פירש"י אזהרה לנותץ אבן ממזבח ובהמ"ק ואמר כ"א אל המקום וגו' לשכנו תדרשו אז הותר לנתוץ ותעשון כן לה' אלקיכם לנתוץ משכן זה כדי לבנות בהמ"ק עולמים:

Full text on Sefaria ↗

Source 10 · Acharonim

Verified

Malbim on Deuteronomy 12:5

מלבי"ם על דברים י״ב:ה׳

Malbim on Deuteronomy 12:5

Re'eh

Although the location was made known through a prophet as the chosen place (as indicated by the command to Gad and the reference to Mount Moriah shown to David), the passage teaches that David himself sought out the location rather than waiting for prophetic instruction, deriving from "his dwelling seek out" that inquiry means personal investigation; thus God does not reveal the chosen place through prophets alone but only after people exert effort and seek it themselves, at which point the divine spirit rests upon them following proper preparation.

כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר כמ"ש ויבא גד אל דוד וגו' וכן אמר בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, ובכ"ז מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר, וז"ש דרוש ומוצא, למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה:

Full text on Sefaria ↗

Source 11 · Acharonim

Verified

recovered from “Siftei Chakhamim on Deuteronomy 12:5”

Talks of Yeshayahu Leibowitz on the Parasha, Re'eh

שיחות על פרשת השבוע (ליבוביץ), ראה י״ח:ג׳

Talks of Yeshayahu Leibowitz on the Parasha, Re'eh 18:3

Re'eh

The Ramban notes that the Torah uses identical language when describing both the Temple's location ("the place that God will choose") and the appointment of a king ("a king that God will choose"), and from this parallel he infers that just as the Torah does not specify who the king will be, it also does not specify where the chosen place will be, leaving both to be determined by God's will through the course of historical development.

הרמב"ן גם עומד על האנלוגיה הפורמלית בין שני פסוקים בסדרת "שופטים" הבאה לאחר "ראה". בשני פסוקים אלה נוקטת התורה אותה לשון ממש, ומכאן סובר הרמב"ן כי כשם שלא נאמר מי יהיה המלך, כך גם לא נאמר היכן יהיה המקום הנבחר, ואותו שיתמנה להיות מלך, דבר שנקבע מן השמים, יהיה גם זה שבמהלך ההתפתחות ההיסטורית יקבע את המקום - "אשר יבחר ה' אלוהיך בו", שהרי הכל נעשה מן השמים.

Full text on Sefaria ↗

Related sources· 13 found, not yet verifiedSign in to verify

Shem MiShmuel, Re'eh 5:19unverified
והנה כתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה... ובאמת שיש בזה פלא גדול, הלוא מפורש בתורה מקום העקדה, ושם כתוב מפורש (בראשית כ"ב) "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ופירש"י ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו'. בהר זה יראה הקב"ה לעמו, אם כן היה המקום ידוע להם, ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום המצומצם. ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהיה המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה...
Midrash Tanchuma, Kedoshim 10unverified
כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי (קהלת ב, ה). וְכִי כָּל בְּנֵי אָדָם הֵיכָן נוֹטְעִין כָּל מַה שֶּׁמְּבַקְּשִׁין. כָּל מַה שֶּׁיִּטַּע אָדָם, בָּאָרֶץ הוּא נוֹטֵעַ, בֵּין פִּלְפְּלִין בֵּין כָּל דָּבָר, אִם יִטַּע אָדָם הֵן עוֹשִׂין, שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מְקוֹם כָּל נְטִיעָה וּנְטִיעָה הֵיכָן הוּא נוֹטֵעַ. אֲבָל שְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, נָטַע כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. מַהוּ עֵץ כָּל פֶּרִי, אֹכֶל. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אֲפִלּוּ פִּלְפְּלִין נָטַע שְׁלֹמֹה בָּאָרֶץ. וְכֵיצַד הָיָה נוֹטְעָן. אֶלָּא שְׁלֹמֹה חָכָם הָיָה וְהָיָה יוֹדֵעַ עִקַּר מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם. לָמָּה, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ, ב), מִצִּיּוֹן נִשְׁתַּכְלֵל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כִּדְתַנִּינַן, לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם. וְהָיָה שְׁלֹמֹה יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא הַגִּיד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְכוּשׁ, וְנָטַע עָלָיו פִּלְפְּלִין וּמִיָּד הָיוּ עוֹשִׂין פֵּרוֹת. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. דָּבָר אַחֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. כְּשֵׁם שֶׁהַטַּבּוּר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הָאִישׁ, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל לח, יב). וּמִמֶּנָּה מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְמוֹר לְאָסָף, אֵל אֱלֹהִים ה', דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ (תהלים נ, א). מִנַּיִן, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (שם פסוק ב). אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם, וְהַהֵיכָל בְּאֶמְצַע בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאֲרוֹן בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל, וְאֶבֶן שְׁתִיָּה לִפְנֵי הָאֲרוֹן, שֶׁמִּמֶּנָּה נִשְׁתַּת הָעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, עָמַד עַל הַשָּׁרָשִׁין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה לְכָל הָעוֹלָם, וְנָטַע בָּהֶם כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְעָשָׂה פֵּרוֹת. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי (קהלת ב, ה). וְכִי כָּל בְּנֵי אָדָם הֵיכָן נוֹטְעִין כָּל מַה שֶּׁמְּבַקְּשִׁין. כָּל מַה שֶּׁיִּטַּע אָדָם, בָּאָרֶץ הוּא נוֹטֵעַ, בֵּין פִּלְפְּלִין בֵּין כָּל דָּבָר, אִם יִטַּע אָדָם הֵן עוֹשִׂין, שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מְקוֹם כָּל נְטִיעָה וּנְטִיעָה הֵיכָן הוּא נוֹטֵעַ. אֲבָל שְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, נָטַע כָּל מִינֵי אִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. מַהוּ עֵץ כָּל פֶּרִי, אֹכֶל. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אֲפִלּוּ פִּלְפְּלִין נָטַע שְׁלֹמֹה בָּאָרֶץ. וְכֵיצַד הָיָה נוֹטְעָן. אֶלָּא שְׁלֹמֹה חָכָם הָיָה וְהָיָה יוֹדֵעַ עִקַּר מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם. לָמָּה, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ, ב), מִצִּיּוֹן נִשְׁתַּכְלֵל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כִּדְתַנִּינַן, לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם. וְהָיָה שְׁלֹמֹה יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא הַגִּיד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְכוּשׁ, וְנָטַע עָלָיו פִּלְפְּלִין וּמִיָּד הָיוּ עוֹשִׂין פֵּרוֹת. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. דָּבָר אַחֵר, נָטַעְתִּי בָּהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. כְּשֵׁם שֶׁהַטַּבּוּר הַזֶּה נָתוּן בְּאֶמְצַע הָאִישׁ, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נְתוּנָה בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹשְׁבֵי עַל טַבּוּר הָאָרֶץ (יחזקאל לח, יב). וּמִמֶּנָּה מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִזְמוֹר לְאָסָף, אֵל אֱלֹהִים ה', דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ (תהלים נ, א). מִנַּיִן, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (שם פסוק ב). אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת בְּאֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וִירוּשָׁלַיִם בְּאֶמְצָעִיתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם, וְהַהֵיכָל בְּאֶמְצַע בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָאֲרוֹן בְּאֶמְצַע הַהֵיכָל, וְאֶבֶן שְׁתִיָּה לִפְנֵי הָאֲרוֹן, שֶׁמִּמֶּנָּה נִשְׁתַּת הָעוֹלָם. וּשְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה חָכָם, עָמַד עַל הַשָּׁרָשִׁין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה לְכָל הָעוֹלָם, וְנָטַע בָּהֶם כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְעָשָׂה פֵּרוֹת. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים.
Rabbeinu Bahya, Bereshit 28:13unverified
ולפי ששתי מדות האלו היו מכוונות כנגד בית אל העמיד ירבעם כנגדם שני עגלי זהב, ועל כן עשה מן העגלים שנים כי מה שעשו ישראל אחד היו מבקשים מנהיג במדבר ודי להם במנהיג ישראל אחד. אבל ירבעם עשה שנים לכוונה זו, אחד כנגד הגדולה כדי למשוך ממנו ולהפסיק כחו מן הקו האמצעי שהוא מכחות ירושלים, והשני כנגד מדת הגבורה כי רצה שיתגבר הוא במלכות ושימשיך המלכות אליו בכח מדת הגבורה שהיא מדתו של מלך, ומה שהעמיד חוץ לירושלים כוון בזה לעקור המלכות מבית דוד מפני שירושלים נקראת עיר צדק ושם כח מלכות בית דוד שהוא מדת הצדק והוא היה כחו ומדתו של דוד שנאמר (ישעיה לב) הן לצדק ימלך מלך, גם בהמ"ק מכוון כנגד כסא הכבוד, והוא רצה לבטל כח מלכות וכסאות המשפט שלו שהם כסא הדין וכסא הרחמים, ולכך העמיק מחשבה לצאת ממקום בית המקדש ומעיר ירושלים, וכמו שדרשו רז"ל וירבעם יצא מירושלים (מ"א יא) מפתקה של ירושלים והן החמש התחתונות שהם כחות ירושלים שהוציא עצמו מרשותן, והגביה מחשבתו ופנה למעלה אל הגדולה והגבורה לעשות שני עגלים כנגדם, ועקר המלכות העליונה ממקום יניקתו למעלה כדי לבטל ולעקור המלכות מבית דוד למטה. והנה זה חטא ע"ז כי קצץ בנטיעות והפריד המיוחד, ומזה קראוהו חכמי האמת איש משחית ונתנו לו לחבר גוזל אביו ואמו כי כן הוא גזל מן התפארת והכבוד הכח של מעלה, ומכאן יתבאר כי קצוצו היה בין חמש לחמש. וזהו שאמר (מלכים א יב) רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', יאמר מה אתם מצטרכים לכחות ירושלים, הנה אלהיך הגדולה והגבורה שמהם בא השפע להם. והנה ירבעם עבר בזה על (שמות כ) לא תעשון אתי וגו'. ואמר הכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד בדן, ובית אל זה אינו ירושלים כי אם בית אל אחר הסמוך לעי וכמו שהזכרתי למעלה. והיה ירבעם מטעה את ישראל בזה ואומר להם שאין כונתו לע"ז כלל אבל בשתוף שתי המדות לתועלת ישראל, והיה מראה להם פנים שאין כונתו לבטל ישראל מעליית הרגל אלא מפחד שלא יהרגוהו, שכיון שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אם יעלו ישראל לרגל ויהיו הכל רואים לירבעם עומד ולרחבעם יושב אז יהרגו לירבעם כי לא יחשבוהו למלך. וזהו שכתוב (שם) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וכתיב ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם וגו'. וכבר ידעת כי עמוס נתנבא פורענות ועונש על בית אל ואמר כי היה רואה מדת מדין מבקשת בחורבן בית אל ודן שכתוב (עמוס ז׳:ז׳-ח׳) והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, וכתיב ויאמר הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו, כלומר לא אוסיף להעביר על פשעו. אנך הוא קו הדין והמשפט הנגזר מפי ב"ד של מעלה שהם ע"א מנין אנך וכתיב בתריה ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב, והיה ראוי לומר במות ירבעם אבל הכונה ונשמו במות ירבעם שעשאן כנגד מדתו של יצחק. ומזה נכתב ישחק בשי"ן, כי אות השי"ן הוא אש והוא רמז למדת הגבורה.
Netzach Yisrael 23:12unverified
אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר - אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר "תשכח ימיני", שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר, כמו שהתבאר:
Bereshit Rabbah 56:10unverified
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי. דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.
Sefer HaChinukh 95unverified
Megillah 26aunverified
Eruvin 68aunverified

Related sheets

Tanakhתנ״ך

Why Jerusalem Remains Unnamed in Deuteronomy

Sources explore the biblical practice of referring to the Temple's location as 'the place that the Lord will choose' rather than naming Jerusalem explicitly in Deuteronomy. Commentaries examine whether this omission reflects divine restraint, future revelation, or theological emphasis on election over geography.

View Sources20 sources

Israelארץ ישראל

The Enduring Holiness of Jerusalem

Sources from Scripture, Talmud, and medieval rabbinic authorities explore Jerusalem's sanctity—both its historical significance as the site of the Temple and its continuing spiritual importance for Jewish prayer and practice today. The sources affirm that Jerusalem's kedusha (holiness) remains central to Jewish law and devotion even after the Temple's destruction.

View Sources29 sources

Talmudתלמוד

Abraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer

Sources examine why Abraham's binding at Mount Moriah, Joshua's victory at Gilgal, and Samuel's prayer at Mizpah are invoked during communal fasts as precedents for divine responsiveness. The sources explore Abraham's exceptional merit, his role as a pillar of mercy for Israel, and how these historical moments of answered prayer establish enduring spiritual models for later generations seeking God's intervention.

View Sources8 sources

Machshavaמחשבה

Bein Adam L'Chaveiro and Bein Adam L'Makom

These sources examine the relationship between interpersonal obligations and duties toward God, ranging from their practical distinction in atonement to their deeper theological integration as expressions of a unified divine will. Classical sources debate whether these categories are separate realms requiring different remedies, or inseparable dimensions of a sanctified life.

View Sources15 sources

Halachaהלכה

Shofar on Shabbat: The Rabbinic Safeguard

Rosh Hashanah

Sources explore why the Sages suspended the blowing of shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat outside the Temple, examining the rabbinic concern that individuals might carry the shofar to an expert for instruction, and how this precaution overrides the biblical obligation.

View Sources28 sources

Israelארץ ישראל

The Shechinah's Presence in Eretz Yisrael

These sources explore the unique spiritual connection between the divine Presence (Shechinah) and the Land of Israel, from biblical foundations through rabbinic, medieval, and mystical perspectives. They establish Eretz Yisrael as the place where God's attention, prophecy, and divine overflow are most directly accessible to the Jewish people.

View Sources7 sources

Explore more

Why Jerusalem Remains Unnamed in Deuteronomy The Enduring Holiness of Jerusalem Abraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer

Find sources for your own idea