Prayer in Community vs. Individual Practice

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

Likewise, the Sages taught in a baraita: When the Jewish people is immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head, as though he was an offering, and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community. A similar idea is taught in another baraita: When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14). The baraita continues: Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon; why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק לְרַב נַחְמָן: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵי מָר לְבֵי כְּנִישְׁתָּא לְצַלּוֹיֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. אֲמַר לֵיהּ: לִכַּנְפִי לְמָר עַשְׂרָה וְלִיצַלֵּי. אֲמַר לֵיהּ: טְרִיחָא לִי מִלְּתָא. וְלֵימָא לֵיהּ מָר לִשְׁלוּחָא דְצִבּוּרָא, בְּעִידָּנָא דִּמְצַלֵּי צִבּוּרָא לֵיתֵי וְלוֹדְעֵיהּ לְמָר. אֲמַר לֵיהּ מַאי כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:

As a prelude to another of the statements by Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai, the Gemara relates the following incident. Rabbi Yitzḥak said to Rav Naḥman: Why did the Master not come to the synagogue to pray? Rav Naḥman said to him: I was weak and unable to come. Rabbi Yitzḥak said to him: Let the Master gather ten individuals, a prayer quorum, at your home and pray. Rav Naḥman said to him: It is difficult for me to impose upon the members of the community to come to my home to pray with me (Sefer Mitzvot Gadol). Rabbi Yitzḥak suggested another option: The Master should tell the congregation to send a messenger when the congregation is praying to come and inform the Master so you may pray at the same time. Rav Naḥman saw that Rabbi Yitzḥak was struggling to find a way for him to engage in communal prayer. He asked: What is the reason for all this fuss? Rabbi Yitzḥak said to him: As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai:

מַאי דִּכְתִיב ״וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה׳ עֵת רָצוֹן״. אֵימָתַי עֵת רָצוֹן — בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״. רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״: וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס״, וּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי״ וְגוֹ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר — מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִילּוּ פְּדָאַנִי, לִי וּלְבָנַי, מִבֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ, וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל, נִקְרָא ״שָׁכֵן רַע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם״.

What is the meaning of that which is written: “But as for me, let my prayer be unto You, Lord, in a time of favor; O God, in the abundance of Your mercy, answer me with the truth of Your salvation” (Psalms 69:14)? It appears that the individual is praying that his prayers will coincide with a special time of Divine favor. When is a time of favor? It is at the time when the congregation is praying. It is beneficial to pray together with the congregation, for God does not fail to respond to the entreaties of the congregation. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the unique quality of communal prayer is derived from here: “Thus said the Lord, in a time of acceptance I have answered you and on a day of salvation I have aided you” (Isaiah 49:8). Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that it is derived from here: “Behold, God is mighty, He despises no one” (Job 36:5). He adopts an alternative reading of the verse: “Behold, God will not despise” the prayer of “the mighty,” i.e., the community. And it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me. God shall hear and answer them…” (Psalms 55:19–20). This verse teaches that the prayer was answered because there were many with me when it was offered. That last proof was also taught in a baraita. Rabbi Natan says: From where do we know that the Holy One, Blessed be He, does not despise the prayer of the masses? As it is stated: “Behold, God does not despise the mighty,” and it is written: “He has redeemed my soul in peace so that none came upon me; for there were many with me.” Rabbi Natan interprets this not as David speaking about himself, but as God speaking to Israel. The Holy One, Blessed be He, says: Anyone who engages in Torah study, which is called peace in the verse: “All its ways are peace” (Proverbs 3:17); and in acts of kindness, and prays with the congregation, I ascribe to him credit as if he redeemed Me and My children from among the nations of the world. Continuing to extol communal prayer, Reish Lakish said: One who has a synagogue nearby in his city but does not enter to pray there is called an evil neighbor, as it is stated: “Thus said the Lord: As for all My evil neighbors who touch My inheritance which I have caused My people Israel to inherit, behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them” (Jeremiah 12:14). One who only touches, but does not enter the place of prayer, My inheritance, is considered an evil neighbor. And furthermore, he is punished in that he causes himself and his children to go into exile, as it is stated: “Behold, I will pluck them up from off their land, and will pluck the house of Judah up from among them.”

רִבִּי לִיעֶזֶר עֲבַד תַּעֲנִי וְלָא אִיתְנְחַת מִיטְרָא. עֲבַד רִבִּי עֲקִיבָא תַעֲנִי וּנְחַת מִיטְרָא. עָאַל וַאֲמַר קוֹמֵיהוֹן. אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי בָנוֹת אַחַת חֲצוּפָה וְאַחַת כְּשֵׁירָה. אֵימַת דַּהֲוָת בְּעָיָיא הַהִיא חֲצִיפְתָּא עַלַת קוֹמוֹי. הֲוָה אֲמַר. יָבוּן לָהּ מַה דְהִיא בְעָיָיא וְתֵיזִיל לָהּ. וְאֵימַת דַּהֲוָת הַהִיא כְשֵׁירְתָא עַלַת קוֹמוֹי. הֲוָה מַאֲרִיךְ רוּחֵיהּ מִתָחַמֵּד מִישְׁמוֹעַ שַׁוְעָתָהּ. וְאִית שָׁרִי מֵימוֹר כֵּן. אֶלָּא שֶׁלֹּא לְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בֵּירִבִּי אֱלִיעֶזֶר.

מַתְנִי׳ אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם, וְאֵין קוֹרִין בְּתוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב, וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְאֵין מְזַמְּנִין בְּשֵׁם — פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּבְקַרְקָעוֹת — תִּשְׁעָה וְכֹהֵן, וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.

MISHNA: One does not recite the introductory prayers and blessing [poresin] before Shema; nor does one pass before the ark to repeat the Amida prayer; nor do the priests lift their hands to recite the Priestly Benediction; nor is the Torah read in public; nor does one conclude with a reading from the Prophets [haftara] in the presence of fewer than ten men. And one does not observe the practice of standing up and sitting down for the delivery of eulogies at a funeral service; nor does one recite the mourners’ blessing or comfort mourners in two lines after the funeral; or recite the bridegrooms’ blessing; and one does not invite others to recite Grace after Meals, i.e., conduct a zimmun, with the name of God, with fewer than ten men present. If one consecrated land and now wishes to redeem it, the land must be assessed by nine men and one priest, for a total of ten. And similarly, assessing the value of a person who has pledged his own value to the Temple must be undertaken by ten people, one of whom must be a priest. GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that ten people are needed in each of these cases, derived? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is as the verse states: “And I shall be hallowed among the children of Israel” (Leviticus 22:32), which indicates that any expression of sanctity may not be recited in a quorum of fewer than ten men.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִתְפַּלֵּל וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, הָנֵי מִילֵּי יָחִיד וְיָחִיד

And Rav Yehuda said that Shmuel said: One who already prayed, and then enters a synagogue to find a congregation standing and praying, if he is able to introduce a new element, an expression or request, into his prayer, he may pray again, and if not, he may not pray again. The Gemara notes: This concept is identical to Shmuel’s previous statement regarding one who already prayed that he need not pray again. Nevertheless, both statements are necessary. If he had taught us the first halakha, we would have said that applies only to a case involving an individual who prayed and an individual who began to repeat the prayer,

צְלוֹתָא דְתַעֲנִיתָא הֵיכִי מַדְכְּרִינַן? אַדְבְּרֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ, וּדְרַשׁ: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית — מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית, וְהֵיכָן אוֹמְרָהּ — בֵּין ״גּוֹאֵל״ לְ״רוֹפֵא״. מַתְקֵיף לַהּ רַב יִצְחָק: וְכִי יָחִיד קוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ? אֶלָּא אָמַר רַב יִצְחָק: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. מֵיתִיבִי: אֵין בֵּין יָחִיד לְצִבּוּר, אֶלָּא שֶׁזֶּה מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְזֶה מִתְפַּלֵּל תְּשַׁע עֶשְׂרֵה. מַאי ״יָחִיד״ וּמַאי ״צִבּוּר״? אִילֵּימָא יָחִיד — מַמָּשׁ, וְצִבּוּר — שְׁלִיחַ צִבּוּר, הָנֵי תְּשַׁע עֶשְׂרֵה? עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע הָווּ!

§ The Gemara returns to the discussion of the Aneinu prayer, recited on fast days. The prayer of a fast, how does one mention it? Rav Yehuda granted his son Rav Yitzḥak general permission to expound publicly, while instructing him in the substance of what he should say, and Rav Yitzḥak taught: An individual who took a fast upon himself prays the prayer of a fast. And where in the Amida does he recite this additional prayer? Between the seventh blessing of the Amida: Who redeems, and the eighth blessing: Who heals. Rav Yitzḥak strongly objects to this: But may an individual establish a blessing for himself, in addition to the fixed blessings of the Amida? Rather, Rav Yitzḥak said: One mentions his fast in the blessing: Who listens to prayer, in accordance with the general principle that an individual may insert private requests into this general plea for the acceptance of prayers, including matters outside the scope of the established blessings. And similarly, Rav Sheshet said: One recites the prayer for a fast day in the blessing: Who listens to prayer. The Gemara raises an objection from a baraita: The only halakhic difference between an individual and a community is that this one, an individual, prays eighteen blessings in his Amida, and that one, a community, prays nineteen blessings. The Gemara analyzes this statement: What is an individual and what is a community in this context? If we say that an individual means an actual individual, and community is referring to the communal prayer leader, are there really only nineteen blessings in the communal Amida of a fast? There are twenty-four blessings. As will be explained, six additional blessings are added on communal fast days.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל עוֹלִין לַמִּנְיָן שִׁבְעָה, וַאֲפִילּוּ קָטָן וַאֲפִילּוּ אִשָּׁה. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בְּתוֹרָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד צִבּוּר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַפְטִיר, מַהוּ שֶׁיַּעֲלֶה לַמִּנְיָן שִׁבְעָה? רַב הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, חַד אָמַר: עוֹלֶה, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ עוֹלֶה. מַאן דְּאָמַר עוֹלָה — דְּהָא קָרֵי, וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ עוֹלֶה — כִּדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא צָרִיךְ שִׁיקְרָא בְּתוֹרָה תְּחִלָּה — מִפְּנֵי כְּבוֹד תּוֹרָה, וְכֵיוָן דְּמִשּׁוּם כְּבוֹד תּוֹרָה הוּא — לְמִנְיָנָא לָא סָלֵיק.

§ The Sages taught in a Tosefta (Megilla 3:11): All people count toward the quorum of seven readers, even a minor and even a woman. However, the Sages said that a woman should not read the Torah, out of respect for the congregation. A dilemma was raised before the Sages: With regard to the reader who concludes [maftir] the Torah reading and reads from the Prophets [haftara], what is the halakha; does he count toward the quorum of seven readers? Rav Huna and Rabbi Yirmeya bar Abba disagreed about this matter. One said: He counts, and one said: He does not count. The one who said that he counts toward the seven readers holds that opinion because he reads from the Torah. And the one who said that he does not count holds in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: For what reason must the one who concludes with a reading from the Prophets read from the Torah first? It is due to respect for the Torah, so that those present should not conclude that he was called up only to read from the Prophets because the honor due the Torah and the honor due the Prophets are equal. And since he reads only out of respect for the Torah, he is not included in the quorum of seven readers.

אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ — יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִ״קְדוּשָּׁה״ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי — מָר סָבַר יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״, וּמַר סָבַר אֵין יָחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״. וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.

Rav Huna said: One who did not yet pray and enters a synagogue and found that the congregation is in the midst of reciting the Amida prayer, if he is able to begin and complete his own prayer before the prayer leader reaches the blessing of thanksgiving [modim], he should begin to pray, and, if not, he should not begin to pray. Rabbi Yehoshua ben Levi said: If he is able to begin and complete his prayer before the prayer leader reaches sanctification [kedusha], then he should begin to pray. If not, then he should not begin to pray. The Gemara clarifies: With regard to what do they disagree? The basis for their dispute is that one Sage, Rav Huna, holds: An individual is permitted to recite kedusha on his own, so he need not insist on reciting it along with the prayer leader; and the other Sage, Rabbi Yehoshua ben Levi, holds that an individual may not recite kedusha alone, and, therefore he is required to complete his prayer before the communal prayer leader reaches kedusha. Similarly, Rav Adda bar Ahava stated, in accordance with the second opinion: From where is it derived that an individual may not recite kedusha alone? As it is stated: “And I shall be hallowed among the children of Israel” (Leviticus 22:32), any expression of sanctity may not be recited in a quorum of fewer than ten men.

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

וּמִפְּנֵי כֵן קָבְעוּ לָנוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל הַיָּחִיד תְּפִלַּת הַצִּבּוּר, וְשֶׁתִּהְיֶה תְּפִלָּתוֹ בְצִבּוּר, בְּעוֹד שֶׁיּוּכַל, לֹא פָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים קְצָתָם מַה שֶּׁיֶּחְסַר בִּקְצָתָם בִּשְׁגָגָה אוֹ בִפְשִׁיעָה, וְיִסְתַּדֵּר מֵהַכֹּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה בְּכַוָּנָה זַכָּה, וְתָחוּל הַבְּרָכָה עַל הַכֹּל וְיַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מֵהַיְחִידִים חֶלְקוֹ מִמֶּנָּה. כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כַמָּטָר מַרְוֶה אֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת כְּשֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ רְאוּיָה לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ מֵהַיְחִידִים וְיִצְלְחוּ בַּעֲבוּר הָרֹב, וּבְהִפּוּךְ זֶה, יִמָּנַע הַמָּטָר מֵאֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ יְחִידִים הָיוּ רְאוּיִים לוֹ וְנִמְנַע מֵהֶם בַּעֲבוּר הָרֹב. וּמְשַׁל מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כִּמְשַׁל מִי שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְחַזֵּק אֶת בֵּיתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס עִם אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה בְהֵעָזְרָם עַל חִזּוּק חוֹמוֹתָם, הוּא מוֹצִיא הַרְבֵּה וְעוֹמֵד עַל הַסַּכָּנָה, וַאֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּמַה שֶּׁנִּכְנָסִים בּוֹ הַצִּבּוּר, מוֹצִיא מְעַט וְעוֹמֵד בְּבִטְחָה, כִּי מַה שֶׁמְּקַצֵּר מִמֶּנּוּ אֶחָד מַשְׁלִימוֹ אַחֵר

הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

(כח) עם הצבור - מפני שאין הקב"ה מואס בתפלת הצבור ואפילו היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם. אם יש לו שתי בתי כנסיות ואחד יש בו ברוב עם מצוה להתפלל בו יותר. כתבו האחרונים דאם יש בבהכ"נ של רוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קה"ת מוטב להתפלל בביתו בעשרה. ובהכ"נ ביחיד ובביתו בעשרה תפלת צבור עדיף ואפילו יכול לשמוע קדיש וברכו אפ"ה תפלת צבור עדיף [פמ"ג]. ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבהכ"נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור [ח"א]. מי שהולך בשבת ויו"ט בהשכמה להתפלל במנין עשרה כי רוב צבור מאחרים תפלתם ובאותו מנין מתפללים גם תפלת מוסף תיכף אחר תפלת שחרית ויש זמן אח"כ לילך לבהכ"נ יותר טוב לילך להתפלל מוסף עם הצבור בבהכ"נ דברוב עם הדרת מלך כ"כ בתשובת יד אליהו סימן מ"ב ודוקא אם מקום מיוחד לתפלתו הוא בבהכ"נ אבל אם אין מקומו מיוחד להתפלל בבהכ"נ טוב יותר שיתפלל כל התפלה במקום אחד. כתב בתשובת רדב"ז תפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הצבור במנין איזה יום שירצה יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים ועיין בח"א כלל ס"ח ובנשמת אדם שהאריך בכמה פרטים שיש בענין זה: (כט) אנוס - היינו שתש כחו אף שאינו חולה. ואם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הצבור יבוא לידי הפסד יכול להתפלל בביתו ביחיד או בבהכ"נ בלא צבור אבל משום מניעת ריוח לא ימנע מלהתפלל עם הצבור דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו וכ"כ בשם יעקב והעיד על הגאון מוה' זלמן מירל"ש אב"ד דק"ק האמבורג שפעם אחת הלך לבהכ"נ מעוטף בטלית ותפילין כדרכו ופגע בו אדם אחד שהיה לו למכור אבנים טובות ורצה שילך עמו לביתו והגאון השיב לו שימתין עד שיבוא מבהכנ"ס ובתוך כך מכרן לאחר והאחר הרויח בהם כמה אלפים ר"ט ושמח הגאון שמחה גדולה שהשליך מנגד ממון רב עבור תפלת צבור [מגן גבורים] וכ"כ בספר אליהו רבא בשם תשובת ב"י דיש לקנוס האנשים שמונעים לילך לבהכ"נ משום שעוסקין בתורה או משום שמשתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס יותר ובעל תורה אף שעוסק בלימוד מ"מ איכא חשדא וחילול השם כמש"כ סי"ח:

דיני קדיש. ובו כב סעיפים: אומרים קדיש וא"א אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות וה"ה לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה: אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשר' ויצאו מקצתן גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל והוא שנשתיירו רובן: הגה ומ"מ עבירה הוא לצאת ועליה' נאמר ועוזבי ה' יכלו [ירושלמי] אבל אם נשארו י' מותר לצאת [מרדכי פ' בתרא דמגילה]:

The say Kaddish, and it is not said with less than ten males, who are free and have grown two [pubic] hairs, and this is the rule for Kedushah and Barchu that are not said with less than ten. If the chazzan started kaddish or kedusha with 10 people and a few left he can finish the kaddish and kedusha that he started as long as the majority of them remain. Rem"a: Nevertheless, it is a sin to leave. And regarding that, the verse says: "...and those who forsake the Lord shall perish" (Isaiah 1:28) [Yerushalmi]. But if there are 10 people remaining it is allowed [Mordechi in the last chapter of Tractate Megillah].

(ב) קדיש - פי' אחר פסוקי דזמרה ובעינן עשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת ונשיאת כפים אין אומרים אותו בפחות מעשרה שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן בגז"ש דתוך תוך ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשאר עשרה וקוראין עדה. וכל הקדישים שוין לזה אפילו קדיש דרבנן שאחר הלימוד. כתב הט"ז דבעת אמירת פסוקי דזמרה א"צ עשרה דאפילו אם אמרוהו ביחידות כל שיש עשרה בשעת אמירת הקדיש די בכך וכן אם התחילו להתפלל ערבית ביחידות ובאו עשרה לעת אמירת הקדיש יכול לומר הקדיש וכן בכל לימוד שאדם לומר פסוקים או אגדה או באמירת עלינו או באמירת אשרי שקודם מנחה או באמירת תהלים בבקר אם היה בלי מנין ונזדמן תיכף מנין שיש לומר קדיש ומ"א בסימן ס"ט ורל"ד לא כ"כ וכן מהגר"א בסימן רל"ד מוכח כהמ"א ע"כ הסכימו האחרונים [הפמ"ג ודה"ח וש"פ] דהנכון שיאמרו אח"כ מזמור או ג' פסוקים ויאמרו קדיש. ועיין בפמ"ג במ"ז אות ג' דמוכח מיניה דלענין פסוקי דזמרה ולענין תפלת ערבית גם המ"א מודה להט"ז:

כשש"צ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לברכת החזן: [י"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפלה] [הגהות מנהגים]:

התפילה היותר מקובלת והמצוה היותר גדול, הוא להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, דכתיב: "הן אל כביר לא ימאס". וזכות הרבים מאוד, ואין מעיינין כל כך מלמעלה על תפילת ציבור כמו על תפילת יחיד. ואם אי אפשר לו לילך לבית הכנסת, אם ביכולת בקל לאסוף מנין בביתו, שאין עליו טרחא בזה כל כך ואין על האנשים טרחא כל כך (עיין מגן אברהם סעיף קטן י"ז בשם סמ"ג) – יעשה כן. ואם בזה יש טורח ומתפלל ביחידות בביתו, מכל מקום יהדר להתפלל באותו עת שהציבור מתפללין. וכן בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין – נכון שיתפללו בעת שמתפללים הציבור בעיר. אם לא שהציבור מאחרין מאוד – מוטב שלא להביט על זה ולהתפלל בזמנו ביחידות. ואם ביכולתו להתפלל בהנץ החמה – מה טוב ומה נעים. ופשיטא דכשהציבור מתפללים מעריב מבעוד יום והוא מתפלל בביתו, שלא ישגיח על הציבור ויתפלל בזמנו, וכן כל כיוצא בזה. וכן מצוה להתפלל בבית הכנסת, אף כשאיחר תפילת הציבור ומתפלל ביחידות, דתפילה שבבית הכנסת יותר נשמעת ממה שבביתו, דשם יש קדושה רבה. (עיין ירושלמי ריש פרק חמישי, וצריך עיון.) וזה שאמרנו שיהדר להתפלל בהעת שהציבור מתפללין – זה כשמתפללין אותה תפילה דווקא מקרי זה גם כן "מתפלל עם הציבור". אבל אם הוא מתפלל שחרית והציבור מוסף או להיפך – לא מקרי מתפלל עם הציבור. (שם. ומה שנסתפק המגן אברהם בדברי התוספות – לא ידעתי למה. דפשיטא דהמתפלל בביתו בשעת תפילת ציבור אין זה דמיון למתפלל עם הציבור ממש, שהרי אין מצטרף עמהם כלל. ומאי דוחקא דהמגן אברהם לאוקמא זה בעידן ריתחא דווקא? וצריך עיון.) כשעומד עם הציבור – אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור. ואפילו רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת, אלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללים, לפי שמאריכין בפיוטים או לסיבה אחרת. וגם זה טוב יותר שילך לביתו ויתפלל אלא אם כן השעה דחוקה, דעד שילך לביתו יעבור הזמן, דאז יתפלל בבית הכנסת בפני עצמו קודם הציבור (ב"ח). ויש אומרים דאפילו יש שהות לילך לביתו – יכול להתפלל בבית הכנסת (מגן אברהם סעיף קטן כ"א בשם תוספות ר"י), דלא אסרו להתפלל בבית הכנסת קודם הציבור אלא כשמתפללין בזמן הקריאת שמע והתפילה, ולא כשמאחרין הזמן. ודע דאדם שיש לו חלישות הלב – יכול להתפלל בביתו קודם הציבור תמיד, אף כשמתפללין בזמנם, משום שאינו יכול להמתין שצריך לאכול. אבל בבית הכנסת אסור לו להקדים תפילתו לתפילת ציבור אפילו בכהאי גוונא. ואם הוא חולה או אונס אחר – יכול להקדים גם בבית הכנסת (שם). והטעם: דמחלתו מוכיח עליו מפני מה הוא מקדים, וכן אונסו מוכיח, מה שאין כן חלישת הלב – אינו ניכר לכל. כתב הרמב"ם ריש פרק שמיני: תפילת הציבור נשמעת תמיד. ואפילו היו בהם חוטאים – אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם עצמו ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס להתפלל בו נקרא "שכן רע", דכתיב: "כה אמר ה' על כל שכני הרעים… הנני נותשם מעל אדמתם, וגורם גלות לו ולבניו". כן אמרו חכמינו ז"ל בברכות (ה א), והוא מידה כנגד מידה: הוא לא רצה לילך הליכה קרובה – ילך הליכה רחוקה. ואם יש שני בתי כנסיות בעיר – יש יותר שכר לההולך להרחוקה, דמשלמים לו שכר פסיעות (סוטה כב א). ובמקום שיש יותר אנשים הוה מצוה ביותר, דברוב עם הדרת מלך. מיהו אם שם מדברים בעת התפילה – מוטב יותר להתפלל במנין קטן במקום שאין מדברים. (עיין באר היטב סעיף קטן י"א בשם הרדב"ז, דהיושב בבית האסורים, ונתנו לו רשות פעם אחד להתפלל עם הציבור – לא יחמיץ המצוה ויתפלל מיד, עיין שם. וכן עיקר. והחכם צבי הקשה עליו ואינה קושיא, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ לְמָלוֹן מִבְּעוֹד יוֹם וְרוֹצֶה לָלוּן שָׁם, אִם יֵשׁ לְפָנָיו עַד ד' מִילִין וְעַד בִּכְלָל מָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְלִין בַּעֲשָׂרָה — צָרִיךְ לֵילֵךְ לָלוּן שָׁם, אִם יָכוֹל לָבוֹא שָׁם בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל [וְ]שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לָלֶכֶת יְחִידִי, אֲבָל יוֹתֵר מִד' מִילִין — לֹא הִטְרִיחוּהוּ (חֲכָמִים). וּלְאַחֲרָיו — צָרִיךְ לַחֲזֹר עַד מִיל וְלֹא עַד בִּכְלָל כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה (וְהוּא הַדִּין הַדָּר בְּיִשּׁוּב תּוֹךְ מִיל לְמָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְלִין שָׁם בַּעֲשָׂרָה — חַיָּב לֵילֵךְ בְּכָל יוֹם בֹּקֶר וְעֶרֶב לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה). וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַשְׁכִּים אָדָם לֵילֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת מֵעִיר שֶׁמִּתְפַּלְלִין שָׁם בַּעֲשָׂרָה, אִם יָכוֹל לָבוֹא לִמְחוֹז חֶפְצוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וְשֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לָלֶכֶת יְחִידִי אַחַר הַתְּפִלָּה (וַאֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹצֶה לְהַשְׁכִּים וְלֵילֵךְ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה), שֶׁתְּפִלַּת הַצִּבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם הִיא גְּדוֹלָה מִמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה, הוֹאִיל וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ ה' בָּרַבִּים, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לַעֲבֹר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה וּלְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ כְּדֵי לְהַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סי' (רמ"ז) [רס"ז]. וּמִכָּל מָקוֹם, תַּלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מִכֻּלָּם (שֶׁהֲרֵי מָנוּ עִיּוּן תְּפִלָּה עִם הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם"). לְפִיכָךְ מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ וְאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל כְּלָל (כִּי אִם לִדְבָרִים הֶכְרֵחִיִּים לְצָרְכֵי גּוּפוֹ וְלִמּוּדוֹ) — אֵין לוֹ לְבַטֵּל מִלִּמּוּדוֹ וְלֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא יִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בַּעֲשָׂרָה, וְאִם לֹא יִמְצָא עֲשָׂרָה — טוֹב לוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל יְחִידִי מִשֶּׁיִּתְבַּטֵּל מִלִּמּוּדוֹ בִּשְׁעַת הֲלִיכָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּכָךְ, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְיִתְבַּטְּלוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, כִּי לֹא יָדוּנוּ אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת שֶׁבִּשְׁבִיל לִמּוּדוֹ אֵינוֹ בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּמִטַּעַם זֶה אֵין לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים (אוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה), עַיֵּן סִימָן קמ"ו. אֲבָל אִם יָכוֹל לֶאֱסֹף אֵלָיו עֲשָׂרָה לְבֵיתוֹ — מִצְוָה יוֹתֵר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּמְקוֹם מִדְרָשׁוֹ הַקָּבוּעַ לוֹ בְּבֵיתוֹ מִשֶּׁיְּבַטֵּל לִמּוּדוֹ וְיֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם רֹב עַם שֶׁהוּא הַדְרַת מֶלֶךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַקָּבוּעַ לָרַבִּים שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ גְּדוֹלָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (קצ"ג) [קנ"ג]). וּמִצְוָה (אַף לְמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ לְהִתְפַּלֵּל שָׁם יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ רֹב עַם כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בּוֹ בַּעֲשָׂרָה):

עם הצבור. אף על פי שיכול להתפלל בביתו בי' מ"מ ברוב עם הדרת מלך עסי"ח וס"ס תר"ץ: אנוס. פי' שתש כחו אף על פי שאינו חולה דאם היה ר"נ חולה א"כ מאי שאל לו מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא אלא ע"כ שלא היה חולה ממש: יכוין להתפלל וכו'. ודוקא אם טריחא ליה מילתא לאסוף י' ובסמ"ג משמע שר"נ לא היה רוצה להטריח י' אנשים שיבואו אצלו: משמע בע"א דף ד' ע"ב דאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית לא מקרי בשעה שהצבור מתפללין ואיתא שם בתוס' דאם מתפלל בשעה שהצבור מתפללים אין תפלתו נדחית אבל אינה נשמעת אלא עם הצבור בבה"כ מיהו אפשר דדוקא בשעת חרון קאמרי עמ"ש ס"ס תקצ"א:

אַךְ הָעִנְיָן הוּא כִּי וַדַּאי חִלּוּקִים רַבִּים וְעִקָּרִים יֵשׁ בַּדָּבָר: יֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בּוֹ, וְיֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו לְבִלְתִּי הִכָּשֵׁל בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ז): אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה. וּנְבָאֵר עַתָּה הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב. וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַּם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל הָרָעוֹת, יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵבוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנִּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה, הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם. אָמְנָם, מִלּוּי הַכָּרֵס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעוֹל, וּמִשְׁתֶּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר דְּבָרִים רָעִים. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׂבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ, יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד.

The explanation is that the matter certainly involves many fundamental distinctions. There is [good] Separation which we are commanded in and there is [bad] Separation which we are warned not to stumble in. This is what king Shlomo said: "do not be overly righteous" (Kohelet 7:16). We will now explain the good type of Separation. After it has become clear to us that all matters of this world are trials to a man, as we wrote earlier and demonstrated with proofs, and likewise after we have truly realized man's great frailness and his close disposition to all evil, it will perforce be clear that man should do whatever he can to spare himself from these matters in order to protect himself from the evil which is at their feet. For there is no worldly pleasure which does not draw after it some sin in its heel. For example: food and drink, when clean of all dietary prohibition are permitted to eat. But filling one's belly draws after it removal of the yoke of Heaven, and drinking of wine draws after it licentiousness and other evils. All the more so, once a person habituates himself to satiate [his belly] with food and drink. For then if but one time he lacks fulfilling his habit, it will greatly pain and disturb him.

אין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה אלא א"כ יש בבית הכנסת עשרה שמתענין ואפי' אם יש בעיר עשרה שמתענין כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין לא:

The leader only says "Anenu" as its only blessing if there are ten fasters in the synagogue. Even if there are ten fasters in the city, if there are not ten in the synagogue, he does not say it.

(ח) וקדושה וכו' - עיין בהג"ה בסמוך שמסיים כל התפלה ג"כ ועיין לעיל בסק"א דדעת הרדב"ז דאין לנהוג דין עובר לפני התיבה אא"כ יש בהם עכ"פ אחד שלא התפלל עדיין וכתב המ"א מיהו נ"ל דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכונה בהחזרה בזה הוא רק משום קדושה ויאמר הג' ראשונות בקול רם והשאר בלחש אבל כשיש רוב מנין הם כמו צבור גמור ועיין בבה"ל:

והיה אומר ר"ת שצריך שיהיו ז' שלא שמעו קדיש וברכו וכו' כ"כ שם התוספות והרא"ש והר"ן וטעמייהו משום דאיתא במ"ס (פ"י) רבותינו שבמערב אומרים בז' ונותנים טעם לדבריהם דכתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' דאיכא ז' תיבות וי"א אפילו בששה משום דברכו ששי הוא ובספר הישר כתב אגדה בה' משום דליכא אלא ה' תיבות עד ברכו וכתבו התוספות עוד ונ"ל אפילו בג' שלא שמעו וה"פ דקרא בפרוע פרעות בישראל שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות אז יתנדב העם לברך את ה' וליכא אלא ג' תיבו' עד בהתנדב עכ"ל: והרמב"ם כתב בפ"ח מה' תפלה וכיצד הוא תפלת הצבור יהיה אחד מתפלל והכל שומעין ואין עושין כן בפחות מי' גדולים ובני חורין וש"צ אחד מהם ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו י"ח משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב הי' שלא התפללו וכן א"א קדושה וכו' וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן אלא בי' וזהו הנקרא פורס על שמע עכ"ל נראה שסובר דששה בעינן:

ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור ואם הוא אנוס שאינו יכול לבא לב"ה יכוין להתפלל בשעה שהציבו' מתפללין [וה"ה בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין מ"מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהצבור מתפללים סמ"ג] וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבו' והוא מתפלל ביחיד אעפ"כ יתפלל בב"ה: כשעומד עם הציבור אסור לו להקדים תפלתו לתפלת ציבור אא"כ השעה עוברת ואין הציבור מתפללים לפי שמאריכים בפיוטים או לסבה אחרת: [אבל בלא שעה עוברת יתפלל הפיוטים והתחינות עם הציבור ולא יפרוש מן הציבור אפי' לעסוק בדברי תורה וע"ל סי' ס"ח]: מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו:

A person should make an effort to pray in the synagogue with a congregation, and if he is unable to due to an extenuating circumstance [such] that he is not able to come to the synagogue, he should intend to pray at the time that the congregation is praying [This also applies to people living in small settlements, that do not have a minyan - nevertheless, they should pray Shacharit and Aravit during the time that the congregation is praying - Sefer Mitzvot haGadol] And similarly if one had an extenuating circumstance and did not pray at the time when the community prayed, and he is praying alone, despite this, he should pray in the synagogue. When one stands [in prayer] with the congregation, it is forbidden to advance/accelerate one's prayer [i.e. Amidah] [ahead of] the prayer of the congregation, unless the time [of prayer] is passing and the congregation is not praying [in time] since they are delaying with liturgical poems or some other reason. [But, if the time [of prayer] is not passing, one must pray the liturgical poems and the pleas with the congregation and not separate from the congregation, even to involve oneself in words of Torah - and see above, Siman 68] One who has a synagogue in their city and does not enter it to pray is called a bad neighbor and causes exile for himself and his children.

אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וּקְדֻשָּׁה וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים. וְאִם לֹא הָיוּ עֲשָׂרָה בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׁתַּבַּח אֶלָּא שֶׁנִּשְׁלְמוּ אַחַר כָּךְ, לֹא יֹאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ, כִּי אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא אַחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲשָׂרָה. וְלָכֵן יַמְתִּינוּ מִלּוֹמַר יִשְׁתַּבַּח עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֲשָׂרָה.

זמן ק"ש של ערבית. ובו ד סעיפים: זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה ככבים קטנים ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו ואם קראה קודם לכן חוזר וקורא אותה בלא ברכות ואם הצבור מקדימים לקרות ק"ש מבעוד יום יקרא עמהם ק"ש וברכותיה ויתפלל עמהם וכשמגיע זמן קורא ק"ש בלא ברכות: הגה ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע"פ שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ומתפלל (מרדכי ריש ברכות והגהות מיימוני פ"ב מהלכות תפלה ותרומת הדשן ס"א):

מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה יתפלל עמהם ואח"כ יקרא ק"ש עם ברכותיה:

אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור אלא בענוה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח לעולם וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע"פ שהם עמי הארץ ולא יפסיעו על ראשי עם קודש וצריך שיסבול טורח הציבור ומשאם ומצוה על הציבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם וק"ו שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר טור) בפני רבים: (כל דיין שאין לו מי שישמשנו אסור לו לקבל להיות דיין) (הגה"מ פכ"ה דסנהדרין):

שאלה, מעיר במביי. צבור שהתפללו תפילת העמידה ביחידות, שלא היו מנין שלם, ובעודם מתפללים עמדו אחרים ג"כ להתפלל עמהם, וכאשר גמרו תפילת העמידה נמצאו מנין שלם, אם יכולים להתפלל החזרה ולומר קדושה ונשיאות כפים, או"ד מאחר דהתחילו להתפלל ביחידות לא מצו להתפלל חזרה, ועוד יש לנו לשאול אם היחידים השלימו העמידה, ובעת שעושין נפ"א באו אחרים והשלימו המנין של עשרה, אם יכולים לומר קדישים הנשארים וקדיש תתקבל. יורינו ושכמ"ה: תשובה. ד"ז מפורש בדברי הרדב"ז שהביאו הכנה"ג והעתיקו המג"א סי' ס"ט סק"ד, שאם כולם התפללו ביחיד ולא שמעו קדיש וקדושה אין חוזרין ומתפללין כדי לצאת י"ח קדיש וקדושה, ומפורש הטעם בהרדב"ז, כיון דהתפללו כל אחד לעצמו פרח מנייהו קדיש וקדושה, שהרי באותה שעה יחידים היו, וכמ"ש בברכת זימון, וכיון דפרח מנייהו אע"ג דאח"כ חזרו ונעשו עשרה, אין יכולים לומר קדיש וקדושה, וכי תימא להוי תפלת נדבה, ואין חידוש גדול מקדיש וקדושה וברכו, לא קשיא, דאין ציבור מתפללין נדבה, לפי שאין ציבור מביאין קרבן נדבה ותפילות כנגד תמידין תקנום ע"ש. ומחב"ר הביא דברי הרדב"ז הנז', ונראה שזה הפך פסק מרן בש"ע סי' ס"ט סעי' א', וכן כתב הגאון דגול מרבבה, שהוא חולק על פסק המחבר ע"ש, ועל כן לדינא אע"ג דאנן אתכא דמרן סמכינן, מ"מ לענין ברכות חוששין, ולכן יש להורות שלא יאמרו קדיש וקדושה בכה"ג, וכמ"ש הרדב"ז והובאו דבריו בכמה אחרונים:

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:

This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere.

לפי חכמים, הרי „צבור עיקר": התפלה בצבור היא העובדה שהצבור מתפלל יחדיו, ואילו חזרת הש״ץ הוא רק תקנה כדי להוציא ידי חובה את מי ש״אינו בקי״. לעומת זאת, רבן גמליאל סובר „שליח צבור עיקר": העיקר בתפלה בצבור היא תפלת הש״ץ

למרות שלפי ההלכה עדיף להתפלל ביחידות באופן המועיל אף לכתחלה, מאשר תפלה בצבור באופן המועיל רק בדיעבד, מכל מקום עדיף להתפלל בצבור מנחה גדולה, מאשר להתפלל ביחידות מנחה קטנה. שאף על פי שדעת מרן הש"ע דלכתחלה צריכים להתפלל מנחה קטנה, מכל מקום מאחר ורבו הראשונים הסוברים שאפשר להתפלל לכתחלה מנחה גדולה, לפיכך אין להתפלל מנחה קטנה ביחידות, ולוותר על תפלה בצבור במנחה גדולה. [ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, תפלה כרך א', עמוד עו, סימן פט הערה טו. שארית יוסף ח"ב עמוד רסב] .

מי שיש לו שנאה או מריבה עם הצבור, ואם יתפלל עמהם יטרד במחשבתו ולא יוכל לכוין, יש אומרים שרשאי להפרד מהם ולהתפלל ביחידות, באופן שיכול לכוין היטב בתפלה ביחידות, מתחלת תפלת שמונה עשרה עד סופה. ומיהו כל זה כשעושה כן באופן עראי, אבל לא ירגיל עצמו בכך. [ילקו"י סי' צ הערה ח' במהדורת תשס"ד עמו' רנה] .

הנוהג תמיד להחמיר ולחשב ד' שעות של זמן תפלה למנותם מעמוד השחר, ונזדמן למקום שאין שם מנין לתפלת שחרית אלא בתוך ד' שעות לשיטת הגר"א, דהיינו ד' שעות מנץ החמה, עדיף שיתפלל ביחידות לפי זמן המגן אברהם, ובלבד שיתאמץ לכוין בכל תפלת השמונה עשרה, מתחלתה עד סופה. ואם אינו יכול לכוין בתפלתו, יכול לסמוך על שיטת הגר"א כדי שלא להפסיד תפלה בצבור. [ילקו"י תפלה כרך א' עמוד סא. שאר"י ח"ב עמוד רנח] .

המתפללים במנין שיש בו ששה או שבעה אנשים שמתפללים ביחד, והיתר שמצטרפים התפללו כבר, אף על פי כן נחשבת תפלתם תפלה בצבור, ורשאים גם לומר חזרה עם קדושה וברכת כהנים, שרוב המנין ככולו, וכאילו היו כל העשרה מתפללים יחדיו. ויש אומרים שצריך שיהיו עשרה שלא התפללו כדי שתפלתו תיחשב לתפלה בצבור. ובמקום שיש ביטול תורה אין להחמיר בזה. ועשרה שהתפללו יחד תפלת שמונה עשרה בלחש, אף אם אירע שלא עשו חזרה, נחשבת תפלתם לתפלה בצבור. [שאר"י ח"ב עמו' שמא. ילקו"י סי' צ הערה יד. במהדורת תשס"ד עמו' רסה] .

מי שנאנס ואינו יכול להתפלל עם הצבור, יתפלל בשעה שהצבור מתפללין, והיינו שישער שתפלת שמונה עשרה שלו תהיה בשעה שהצבור מתפללין שמונה עשרה. ואין מעלה זו אלא כשהצבור בעירו. וכל זה דוקא שיש לו טורח לאסוף עשרה ולהתפלל בצבור, הא לאו הכי יאסוף לביתו עשרה ויתפלל בעשרה. ואם על ידי כך שיתפלל בשעה שהצבור מתפללין יצטרך להתפלל בביתו ולא בבית כנסת [ביחידות] אפילו הכי יתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללין.

מי שיש לו מנין מצומצם במקום עבודתו, ויכול להתפלל מאוחר יותר ברוב עם, יש מי שאומר שעדיף שיתפלל עם המנין המצומצם, בפרט אם עושה כן כדי לזכותם במנין קבוע. ואמנם בתפלת מנחה אם המנין המצומצם מתפלל מנחה גדולה, והוא נוהג להתפלל לכתחלה מנחה קטנה, כדעת מרן השלחן ערוך, אינו חייב להתפלל עמהם. אלא יכול להמתין להתפלל מנחה קטנה. אך יצטרף עמהם למנין, בלא שיתפלל עמהם, כדי לזכותם במנין. [שארית יוסף ח"ב עמ' שכב. ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, סימן צ, הערה לו, תפלה כרך א', עמוד רו] .

מי שהיה הולך להתפלל בבית כנסת שיש בו רוב עם, ונזדמן לו בדרכו בית כנסת שמצפים שם למנין עשרה, עדיף יותר שישלים להם מנין ויתפלל עמהם, ויוותר על מצות "ברוב עם הדרת מלך". [שארית יוסף ח"ב עמ' שיט. ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, סימן צ, הערה לד, תפלה כרך א', עמוד רג] .

1. ישנה מחלוקת בסיסית בין מרן בעל השו"ע לרדב"ז, אם עשרה שהתפללו ביחידות ולא שמעו קדושה, יכולים לעשות חזרת הש"ץ כאשר הם מצטרפים יחדיו. דעת השו"ע שיכולים ודעת הרדב"ז שאינם יכולים. להלכה נראה שלא יעשו חזרת הש"ץ במקרה זה. 2. גם רדב"ז מודה, שאם אחד לא התפלל עדיין ותשעה התפללו תפילה בלחש, יכול אותו האחד להתפלל בקול רם וכולם יאמרו קדושה. ומדין "כל ישראל ערבים זה לזה" מותר גם לאחד מבין אלה שכבר התפללו לרדת לפני התיבה ולומר חזרת הש"ץ. 3. מתוך כל זה יוצא, שאם תשעה התפללו תפילה בלחש ואח"כ בא עשירי, והם רוצים לעשות חזרת הש"ץ, כי אז דין חזרת הש"ץ ממש אין כאן, כי לא היו עשרה אנשים בזמן התפילה בלחש של רוב מנין (ששה ומעלה), אבל יש כאן דין יורד לפני התיבה (כפורס על שמע) ובזה, אם העשירי כבר התפלל – פרחה מהם חובת הקדושה, ואם לאו – אפשר לעשות קדושה עבורו, ואף ניתן להשלים את כל התפילה בקול, ואפילו אחד מאלה שכבר התפללו.

שאלה: בשלחן ערוך או"ח מובא שמי שאינו יכול להתפלל עם הציבור במניין יתפלל ביחיד בזמן שהציבור מתפלל. האם זה נכון גם לגבי מניינים שמתקיימים בעיר אחרת? באזור זמן אחר באמריקה? או בזמן שמתפללים בארץ ישראל? תשובה: א. מי שנמנע ממנו להתפלל במניין, יתפלל בשעה שהציבור במקומו מתפללים. ב. אם הוא נמצא במקום שאין כלל מניין, יתפלל בשעה שמתפללים בקהילות ישראל במקומות אחרים אותה תפילה שהוא מתפלל.