The Development of Hebrew Grammar

דְּאָמַר רַב אִיקָא בַּר אָבִין אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״. ״וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים״ — זֶה מִקְרָא, ״מְפֹרָשׁ״ — זֶה תַּרְגּוּם, ״וְשׂוֹם שֶׂכֶל״ — אֵלּוּ הַפְּסוּקִים, ״וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא״ — זֶה פִּיסּוּק טְעָמִים. וְאָמְרִי לַהּ: אֵלּוּ הַמְּסוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִקְרָא סוֹפְרִים, וְעִיטּוּר סוֹפְרִים, וְקַרְיָין וְלָא כְּתִיבָן, וּכְתִיבָן וְלָא קַרְיָין — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. מִקְרָא סוֹפְרִים: אָרֶץ, שָׁמָיִם, מִצְרָיִם.

This is as Rav Ika bar Avin said that Rav Ḥananel said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “And they read in the book, in the Torah of God, distinctly; and they gave the sense, and caused them to understand the reading” (Nehemiah 8:8)? The Gemara explains: “They read in the book, in the Torah of God”; that is the Bible. “Distinctly”; that is the Aramaic translation. “And they gave the sense”; these are the division into verses. “And caused them to understand the reading”; this is punctuation of the text with cantillation notes, which facilitate the understanding of the verses. And some say: These are the traditions that determine the proper vocalization of the Bible. Rav holds that the cantillation notes are an integral part of Torah study. On a related note, Rabbi Yitzḥak said: The vocalization of the scribes, and the ornamentation of the scribes, and the verses with words that are read but not written, and those that are written but not read are all halakha transmitted to Moses from Sinai. The Gemara elaborates: The vocalization of the scribes is referring to words that when they appear at the end of phrases, clauses, or verses, their vocalization changes, e.g., eretz with a segol under the letter alef to aretz with a kamatz under the letter alef; shamayim with a pataḥ under the letter mem, to shamayim with a kamatz under the letter mem; and mitzrayim with a pataḥ under the letter reish, to mitzrayim with a kamatz under the letter reish.

לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים ״סוֹפְרִים״, שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כׇּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: וָא״ו דְּ״גָחוֹן״– חֶצְיָין שֶׁל אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה. ״דָּרֹשׁ דָּרַשׁ״ – חֶצְיָין שֶׁל תֵּיבוֹת. ״וְהִתְגַּלָּח״ – שֶׁל פְּסוּקִים. ״יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר״ – עַיִ״ן דְּיַעַר חֶצְיָין שֶׁל תְּהִלִּים. ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן״ – חֶצְיוֹ דִּפְסוּקִים. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: וָא״ו ״דְּגָחוֹן״, מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: נֵיתֵי סֵפֶר תּוֹרָה וְנִימְנִינְהוּ, מִי לָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם? אֲמַר לְהוּ: אִינְהוּ בְּקִיאִי בַּחֲסֵירוֹת וִיתֵרוֹת, אֲנַן לָא בְּקִיאִינַן. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהִתְגַּלָּח״, מֵהַאי גִּיסָא אוֹ מֵהַאי גִּיסָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פְּסוּקֵי מִיהָא לַיְתוֹ לִימְנִינְהוּ! בִּפְסוּקֵי נָמֵי לָא בְּקִיאִינַן, דְּכִי אֲתָא רַב אַחָא בַּר אַדָּא, אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּסְקִי לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִתְלָתָא פְּסוּקֵי: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן״.

Therefore, because they devoted so much time to the Bible, the first Sages were called: Those who count [soferim], because they would count all the letters in the Torah, as they would say that the letter vav in the word “belly [gaḥon]” (Leviticus 11:42) is the midpoint of the letters in a Torah scroll. The words: “Diligently inquired [darosh darash]” (Leviticus 10:16), are the midpoint of the words in a Torah scroll. And the verse that begins with: “Then he shall be shaven” (Leviticus 13:33), is the midpoint of the verses. Similarly, in the expression: “The boar out of the wood [miya’ar] ravages it” (Psalms 80:14), the ayin in the word wood [ya’ar] is the midpoint of Psalms, with regard to its number of letters. The verse: “But He, being full of compassion, forgives iniquity” (Psalms 78:38), is the midpoint of verses in the book of Psalms. Rav Yosef raises a dilemma: Does the vav of the word “belly [gaḥon]” belong to this side or to this side? Is it part of the first or second half of the Torah? The Sages said to him: Let us bring a Torah scroll and count the letters. Didn’t Rabba bar bar Ḥana say with regard to a different issue: They did not move from there until they brought a Torah scroll and counted the letters? Therefore we can do the same. Rav Yosef said to them: They were experts in the deficient and plene forms of words and therefore could count the letters precisely. We are not experts in this regard, and therefore we would be unable to resolve the question even if we were to count the letters. Similarly, Rav Yosef raises a dilemma: Does the midpoint of the verses in the Torah, which is “then he shall be shaven,” belong to this side or to this side? Abaye said to him: Even if we cannot count the letters, we can at least bring a Torah scroll to count the verses. Rav Yosef explained: We are not experts about verses either, as when Rav Aḥa bar Adda came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: In the West, i.e., Eretz Yisrael, they divide this following verse into three separate verses: “And the Lord said to Moses, behold I come to you in a thick cloud, that the people may hear when I speak with you, and may also believe you forever; And Moses told the words of the people to the Lord” (Exodus 19:9). Perhaps there are other verses that we do not know how to divide properly.

וְאוֹמֵי יוֹסֵף יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר לִבְנֵיהוֹן הָא אַתּוּן מִשְׁתַּעַבְּדִין בְּמִצְרַיִם וְלָא תְזִידוּן לְמֵיסוֹק מִמִצְרַיִם עַד זְמַן דְיֵיתוּן תְּרֵין פְּרוֹקִין וְיֵימְרוּן לְכוֹן מִדְכַּר דָכִיר יְיָ יַתְכוֹן וּבְעִידָן דְאַתּוּן סַלְקִין תַּסְקוּן יַת גַרְמַי מִיכָּא

ועתה אחל בחלק השני מן הספר שהוא חלק הענין לבאר כל מלה קשה אשר בספרי תורה נביאים וכתובים חרושה, ואשר לא אמצא לו חבר במקרא, אביאוהו מהמשנה או מהגמרא מלשון יון או הגרי, כי כולם מלמדי על לשון עברי כי הוא הקדמון והשלם, אך נתמעט אצלנו, לאורך גלותינו. וכן מצאנו רבותינו ז"ל שהיו למדים לשון מלשון באמרם (מגילה דף י"ח ע"א) לא הוו ידעי רבנן מאי וְטֵֽאטֵאתִיהָ בְּמַטְֽאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיהו יד, כג), שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחברתה: שקולי טאטיתא וטאטי ביתא... לא הוו ידעי רבנן מאי הַשְׁלֵךְ עַל־י"י יְהָבְךָ (תהלים נה, כג). שמעו לההוא טייעא דקאמר לההוא גברא: שקול יהביך ושדי אגמלאי. ועוד סמכו קצת מצות על לשון אחרת באמרם (ר"ה כ"ו ע"א) מאי משמע דהאי יובל לישנא דדיכרא הוא, דתניא א"ר עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדיכרא יובלא. וכן בארבעה בתים של תפילין אמרו טטפת (מנחות לד ע"ב) טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. וכן אמרו למדין לשון מלשון בחדא (בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עט) ר' חייא רבה ור' שמעון בר ר' ור' שמעון בר חלפתא שכחון מילין מן התרגום ואתון להדא תגרא דערביא למלפיניה. ואני מאשר שקדתי על הספרים המדוייקים אשר הובאו מספרד ספרים הראויים לסמוך עליהם ראיתי להועיל תועלת גדולה לתלמידים בספר הזה ולהאיר מחשך עיניהם ולהסיר עקשות פיהם ולזות שפתותיהם בקריאה. וכן אזכיר נקוד משקל פעל כמו ארץ, גפן, מלך, וכן מזה המשקל שמע, נתח, צמח, והדומים להם לפי שזה הוא המשקל הגדול שבמשקלי' ולא עמדנו על נקודו כי אם לפי המסורת כפי מה שמצאנו יש בשש נקודות ויש בחמש נקודות, ואע"פ שזכרתי קצתם בחלק הדקדוק אזכירם הנה כמו שיזדמן בכל שרש ושרש אשר ימצא בו.

‎אז בטרם שום שכל ליושבי תבל בלשון הזה בחר אלהינו, ואותו חקק במכתב חרות, ובו דבר ביום הראותו בחורב, תרתי בלבי כפי מזער השגת סרעף לצחצח לשון יהודית על תוכן יסודתו ועיקר שרשיו, להעמיד משקלת, שכל וקו למודים לבאר פתרוני מיניהם כחקת משפט, לפרש תוצאות ענינם למחלקותיהם, ולהראות פני המלה כפי מליצתה, להורות האותיות הנשרשים והבאים לשרת תוך המלה ושתי קצותיה עד כלות לשון יהודית ומרחבי תבונתו. אבל יש על אנשי לבב לקחת מוסר, לאחוז בנתיב השכל, ולנטות אחרי מכון הדעת, לדעת עניני האותיות ודקדוקי תולדותם, להתבונן מה מהם ליסוד ומה מהם למלאכה, אך אותיות לשון הקדש שנים ועשרים במספר. עשתי עשרה מהם ליסוד ועשתי עשרה מהם לשרת, בנויים על עשתי עשר מעלות מבלעדי תולדותם, ויש פשר וענין לכל מעלה ומעלה, עד עמוד איש שכל על עמדם ותוכן אמתם. ‎הנה כה משפט האותיות למחלקות תוצאותם עשתי עשר מהם מיוסדים ונשרשים ועומדים ואין להם מלאכה זולתי יסוד, ואלה הם: 'טח ספר, גזע צדק', ויש חמש מעלות לאותיות מהאותיות האלה המיוסדים ונשרשים במלים גם המה יחדו ישרתו המלים בפנים אחרים ונראים בתחלה המלה כנשרשים ועומדים בחזקתם, ולעת מקרה יעלו מן המלים. ודע כי כל המלה המשלשת משלש אותיות הנשרשים, היא עומדת בכחה ולא ישרתנה אות מכל האותיות, כי יש די בכחה ובמלאותה. אבל המלה השנויה משתי אותיות והנאחדת מאות אחת, היא ראויה לשרת עקב קוצר גזרתה על כי אשר לא תעמד המלה הקצורה כי אם במשרתים אשר במראשותיה או באחריתה אבל יש בלשון הזה מעט מזער מלים קצורי גזרה אשר לא יעמדו במשרתים. כי יש די בכחם לפי קצרתם, גם עשתי עשר הנשארים המועדים לשרת כה הם מחולקים לשתי מחלקות: משרתים רעיהם, ואחר הוּעָדָם לשרת שבים בפנים אחרים ונאחזים אחיזת עיקר: ובעמוד חצים לשרת חצים יכון הלשון היטב, ואלה הם: שמלאכתו בינה. ‎זאת פליאת הלשון וכח המבטא, בינו נא זאת אנשי לבב, ראו גם ראו איך ישרתו עשתי עשר אותיות מלה אחת באמרך: ארדה נא (בראשית יח כא) ברדת היער (ישעיה לב יט) הורד עדיך (שמות לג ה) והורד המשכן (במדבר י יז) ירד ירדנו (בראשית מג כ) כרדת משה (שמות לד כט) לרדת מן ההר (שמות לב א) מרדת שחת (איוב לג כד) נרדה ונשברה (בראשית מג ד) שיורד על הררי ציון (תהלים קלג ג) תרד מאד (ש״א כ יט), וכה יקרה ליתר המלים, הנה נמצאו העשתי עשרה האותיות האלה כלם משרתי ירידה המה. ואחרי מלאכתם ישובון ונהפכו ליסוד. ונשרשים. אך בהעלות מקריהם הם נשרשים בפנים אחרים, באמרך: אמר י"י (יהושע ז יג) ברא אלהים (בראשית א א) הוה גביר (בראשית כז כט) ווי העמודים (שמות כז י) יפה נוף (תהלים מח ג) כרת ברית (שמות לד י) למדו היטב (ישעיה א יז) משח ה' אתי (ישעיה סא א) נאק נאקות הלל (יחזקאל ל כד) שמע בני (משלי א ח) תמו נכרתו (יהושע ג יו), הן הם האותיות המוכנים לשרת נעשו יסוד, וכאלה הרבה בלשון הקדש. אבל האותיות הראשונות לא יקרה להם כן, כי הם מיוסדות ונאחזות ועומדות בכחם. ולא תהצינה לשני מחלקות, ולא ישתנו מטבעם כי אם בניד שפה ובנענוע לשון כפי נקודת המלה הראויה לה, לבעבור סבב את פני הפתרון ופשר כל ענין, הן שלש מעלות מהעשתי עשרה.

(סח) אָמַר הֶחָבֵר: מָצָא אוֹתָה מַה שֶּׁמָּצָא נוֹשְׂאֶיהָ, נִתְדַּלְדְּלָה בְדַלּוּתָם וְצָרָה בְּמִעוּטָם. וְהִיא בְעַצְמָהּ הַחֲשׁוּבָה שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת מִקַּבָּלָה וּסְבָרָא. הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא הַלָּשׁוֹן אֲשֶׁר דִבֶּר בָּהּ יְיָ יִתְבָּרֵךְ עִם אָדָם וְחַוָּה, וּבָהּ דִּבְּרוּ שְׁנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹרֶה עַל זֶה הִגָּזֵר אָדָם מֵאֲדָמָה, וְאִשָּׁה מֵאִישׁ, וְחַוָּה מֵחַי, וְקַיִן מִקָּנִיתִי, וְשֵׁת מִשָּׁת, וְנֹחַ מִיְנַחֲמֵנוּ, עִם עֵדוּת הַתּוֹרָה וְקַבָּלַת דּוֹר אַחַר דּוֹר עַד עֵבֶר עַד נֹחַ עַד אָדָם, וְשֶׁהִיא לְשׁוֹן עֵבֶר וּבַעֲבוּרוֹ נִקְרֵאת עִבְרִית, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁאַר עָלֶיהָ עֵת הַפְלָגָה וּבִלְבּוּל הַלְּשׁוֹנוֹת, וּכְבָר הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר בַּאֲרָמִית בְּאוּר כַּשְׂדִּים, שֶׁהָאֲרָמִית הִיא לְשׁוֹן כַּשְׂדִּים, וְהָיְתָה לוֹ הָעִבְרִית לָשׁוֹן מְיֻחֶדֶת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהָאֲרָמִית לְשׁוֹן חֹל, לָכֵן נָשָׂא אוֹתָה יִשְׁמָעֵאל אֶל הָעֲרָב, וְהָיוּ אֵלּוּ שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת מְשֻׁתָּפוֹת מִתְדַּמּוֹת, הָאֲרָמִית וְהָעַרְבִית וְהָעִבְרִית, בִּשְׁמוֹתֵיהֶם וּבְתַהֲלוּכוֹתֵיהֶם וּבְשִׁמּוּשֵׁיהֶם. וּמַעֲלָתָה מִדֶּרֶךְ הַסְּבָרָא לְפִי הָעָם הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ, בְּמַה שֶׁהָיָה צָרִיךְ אֵלָיו מֵהַמְּלִיצָה, כָּל שֶׁכֵּן עִם הַנְּבוּאָה הַפּוֹשֶׁטֶת בֵּינֵיהֶם, וְהַצֹּרֶךְ אֶל הָאַזְהָרָה וְאֶל הַנִּגּוּנִים וְהַזְּמִירוֹת, וּמַלְכֵיהֶם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה הֲיִתָּכֵן שֶׁיֶּחְסַר לָהֶם מְלִיצָה בְּעֵת שֶׁהָיוּ צְרִיכִים אֵלֶיהָ לְדָבָר, כַּאֲשֶׁר תֶּחְסַר לָנוּ הַיּוֹם בַּעֲבוּר שֶׁאָבַד הַלָּשׁוֹן מִמֶּנּוּ? הֲרָאִיתָ סִפּוּר הַתּוֹרָה, הַמִּשְׁכָּן וְהָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן וְזוּלָתָם כְּשֶׁהֻצְרְכוּ אֶל שֵׁמוֹת נָכְרִיוֹת, הֵיאַךְ מָצְאוּ אוֹתָם עַד תֻּמָּם, וְכַמָּה נָאֶה סֵדֶר הַסִּפּוּר הַהוּא, וְכֵן שְׁמוֹת הָעַמִּים וּמִינֵי הָעוֹפוֹת וְהָאֲבָנִים, וּזְמִירוֹת דָּוִד, וְהִתְרַעֵם אִיּוֹב וְהִתְוַכְּחוֹ עִם רֵעָיו, וְתוֹכְחוֹת יְשַׁעְיָה וּנֶחָמוּתָיו, וְזוּלָתָם.

68. The Rabbi: It shared the fate of its bearers, degenerating and dwindling with them. Considered historically and logically, its original form is the noblest. According to tradition it is the language in which God spoke to Adam and Eve, and in which the latter conversed. It is proved by the derivation of Adam from adāmāh, ishshāh from ish; ḥayyāh from ḥayy; Cain from qānīthī; Shēth from shāth, and Noah from yenaḥ, mēnū. This is supported by the evidence of the Tōrāh. The whole is traced back to Eber, Noah and Adam. It is the language of Eber after whom it was called Hebrew, because after the confusion of tongues it was he who retained it. Abraham was an Aramaean of Ur Kasdim, because the language of the Chaldaeans was Aramaic. He employed Hebrew as a specially holy language and Aramaic for everyday use. For this reason Ishmael brought it to the Arabic speaking nations, and the consequence was that Aramaic, Arabic and Hebrew are similar to each other in their vocabulary, grammatical rules, and formations. The superiority of Hebrew is manifest from the logical point of view if we consider the people who employed it for discourses, particularly at the time when prophecy was rife among them, also for preaching, songs and psalmody. It is conceivable that their rulers such as for instance, Moses, Joshua, David, and Solomon lacked the words to express what they wished, as it is the case with us to-day, because it is lost to us? Dost thou not see how the Tōrāh, when describing the Tabernacle, Ephōd and breastplate and other objects, always finds the most suitable word for all these strange matters? How beautifully is this description composed? It is just the same with the names of people, species of birds and stones, the diction of David's Psalms, the lamentations of Job, and his dispute with his friends, the addresses of Isaiah, etc.

וְאַחְרֵי זֶה מַעֲלַת הַנִּקּוּד וּמָסֹרֶת הַשִּׁבְעָה מְלָכִים, וּמַה שֶּׁיֶּש לָנוּ מֵהַדִּיּוּק וּמֵהַדִּקְדּוּק וְהַתּוֹעָלוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵהַהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר בֵּין הַקָּמֵץ וְהַפַּתָּח וּבֵין הַצֵּירֵי וְהַסְּגוֹל, וְתוֹעֲלוֹתָם בָּעִנְיָנִים לְהַבְדִּיל בֵּין הָעוֹבֵר וְהֶעָתִיד בָּהֶם, כְּמוֹ שָׂמְתִּי וְשַׂמְתִּי, וּכְמוֹ וַאֲבָרְכֵהוּ וָאֲבָרְכֵהוּ וְיַבְדִּיל בֵּין פֹּעַל לְתֹאַר כְּמוֹ חָכַם וְחָכָם, וּבֵין הֵא הַשְּׁאֵלָה וְהֵא הַיְדִיעָה, כְּמוֹ "הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה", וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶּׁהֵם מוֹעִילִים מִיפִי סֵדֶר גִּלְגּוּל הַדִּבּוּר בְּקִבּוּץ הַשְּׁנֵי נָחִים, עַד שֶׁתָּבֹא בַּדִּבּוּר הָעִבְרִי קְרִיאָה יִהְיוּ שָׁוִין בָּהּ קְהִלָּה מִבְּלִי טְעוֹת.

מאפייני לשון הקודש 16 יש לי גם טעם לכך שלשוננו זאת נקראת "לשון קֹדש". אין לחשוב שזו הפרזה מצדנו, או טעות, אלא זו אמת. כי בלשון מקודשת זו לא נקבע כלל שם לאבר המין, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להולדה, ולא לזרע, ולא לשתן, ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעה כלל הוראה ראשונית בלשון העברית, אלא משתמשים עבורם במונחים מושאלים וברמיזות. הכוונה בזה היתה שאין ראוי להזכיר דברים אלה כך שייקבעו להם שמות, אלא הם דברים שיש לשתוק לגביהם. וכאשר ההכרח מביא להזכירם, עורכים לכך תחבולות בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשותם מסתתרים בכך ככל האפשר. 17 אברי הרבייה) לאברו של הגבר קראו "גיד", והוא מונח על דרך הדוֹמוּת (החיצונית), כי אמרו: "וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ" (ישעיהו מח,ד). הם אמרו גם "שָׁפְכָה" (דברים כג,ב), על שם פעולתו. ואברה של האישה: "קֳבָתָהּ" (במדבר כה,ח), ו"קֵבה" היא שמה של הקיבה. ואילו "רחם" הוא שמו של האבר הפנימי שהעובר נוצר בו. הפרשות) שמה של הצואה: "צואה", נגזר מן "יצא". שמו של השתן: "מימי רגלים". שמו של הזרע: "שכבת זרע". מעשה הרבייה) לעצם המעשה המביא להולדה אין שם כלל. מכנים זאת "ישכב" או "יבעול" או "יקח" או "יגלה ערוה" – כך ותו לא. אל יטעך "ישגל" ותחשוב שהוא שם הפעולה. אין הדבר כן, כי "שֵגַל" הוא מונח המציין שפחה המיועדת לקיום יחסי מין בלבד: "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ [בְּכֶתֶם אוֹפִיר. שִׁמְעִי בַת וּרְאִי... וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ]" (תהילים מה,י-יב). האמור בכתיב "ישגלנה" (דברים כח,ל) – משמעותו: ייקחנה כשפחה לעניין זה.

I have also a reason and cause for calling our language the holy language—do not think it is exaggeration or error on my part, it is perfectly correct—the Hebrew language has no special name for the organ of generation in females or in males, nor for the act of generation itself, nor for semen, nor for secretion. The Hebrew has no original expressions for these things, and only describes them in figurative language and by way of hints, as if to indicate thereby that these things should not be mentioned, and should therefore have no names; we ought to be silent about them, and when we are compelled to mention them, we must manage to employ for that purpose some suitable expressions, although these are generally used in a different sense. Thus the organ of generation in males is called in Hebrew gid, which is a figurative term, reminding of the words, “And thy neck is an iron sinew” (gid) (Isa. 48:4). It is also called shupka, “pouring out” (Deut. 23:2), on account of its function. The female organ is called kobah (Num. 25:8), from kobah (Deut. 18:3), which denotes “stomach”; reḥem, “womb,” is the inner organ in which the fœtus develops; ẓoah (Isa. 28:8), “refuse,” is derived from the verb yaẓa, “he went out”; for “urine” the phrase meme raglayim, “the water of the feet” (2 Kings. 18:17), is used; semen is expressed by shikbat zera‘, “a layer of seed.” For the act of generation there is no expression whatever in Hebrew: it is described by the following words only: ba‘al, “he was master”; shakab, “he lay”; laḳah, “he took”; gillah ‘ervah, “he uncovered the nakedness.” Be not misled by the word yishgalennah (Deut. 28:30), to take it as denoting that act: this is not the case, for shegal denotes a female ready for cohabitation. Comp. “Upon thy right hand did stand the maiden” (shegal) “in gold of Ophir” (Ps. 45:10). Yishgalennah, according to the Kethib, denotes therefore “he will take the female for the purpose of cohabitation.”

וְהָיָה הָאִישׁ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָתִיד, כֵּן דֶּרֶךְ לָשׁוֹן עִבְרִית; וּלְשׁוֹן מְלִיצָתוֹ: וְהוֹוֶה הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם – בְּנֵי אֶרֶץ הַמִּזְרָחִי; שֶׁאֲרָם בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֵהַרְרֵי קֶדֶם״ (במדבר כג:ז). דָּבָר אַחֵר: עוּץ – זֶה אִיּוֹב; בּוּז – זֶה אֱלִיהוּא בֶּן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי; וַהֲרֵי הוּא שֶׁאָמַר אִיּוֹב: ״וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי״ (איוב לא:לד) – זֶה הוּא מִמִּשְׁפַּחְתִּי שֶׁמִּחְתָּה דְבָרַי; וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי (סנהדרין לט:): מִינֵּהּ וּבֵהּ אַבָּא לֵיזִיל בֵּהּ נַרְגָּא. דָּבָר אַחֵר: בְּאֶרֶץ עוּץ. בְּאֶרֶץ שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ עֵצוֹת רָעוֹת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִן הָאָרֶץ הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר״ (בראשית י:יא); וּמָה עֵצָה נָטְלוּ? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לִטּוֹל אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים! אֶלָּא בּוֹאוּ לְאֶרֶץ שִׁנְעָר שֶׁשָּׁם אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ ״אֶרֶץ פְּסִילִים הִיא״ (ירמיהו נ:לח). ״וְנַעֲשֶׂה מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם״ (בראשית יא:ד), וְאֵין שֵׁם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״ (שמות כג:יג). מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? יָשַׁב עֲלֵיהֶם בְּדִין וְהֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם עֵדִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל״ (בראשית יא:ה) – וְכִי צָרִיךְ יְרִידָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם לִרְאוֹת? וְהַכְּתִיב ״עֵינֵי ה׳ מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ״ (זכריה ד:י)! אֶלָּא לְלַמֵּד הֲלָכָה לְדוֹרוֹת, שֶׁאֵין דָּנִין אֶלָּא עַל פִּי עֵדֵי רְאִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע״ (ויקרא ה:א): וְהָיָה. פְּשׁוּטוֹ כְּמוֹ וַיְהִי, וּמַשְׁמָעוֹ לְעָבָר וּלְהַבָּא:

and that man was Although that is a future expression, that is the style of the Hebrew language, and the proper expression for it is “Now that man was greater than all the children of the land of the East”; the children of the land of the East, for Aram is in the east of the world, as it is stated (Num. 23:7): “From Aram has Balak, king of Moab, brought me, from the mountains of the East.” Another explanation: Uz is Job. Buz is Elihu the son of Barachel the Buzite. This is what Job said (31:34): “and the most contemptible of families shatters me.” This one (the Buzite) who shatters my words is of my family. This is what people say: “From the very forest, the ax handle is formed.” Another explanation: in the land of Uz In the land whence they take evil counsels against the Holy One, blessed be He. As it is stated (Gen. 10:11): “Out of that land Asshur went forth.” Now what counsel did they take? “He has no right to take the upper worlds and to give us the lower world.” Instead, come to the land of Shinar, where there are many gods, concerning which it is stated: “for it is a land of graven images” (Jer. 50:38): “And let us make a tower whose top shall reach to the heavens, and let us make a name for ourselves” (Gen. 11:4). The word “name” stated here refers only to idolatry, as it is stated (Exod. 23:13): “You shall not make mention of the name of other gods.” What did the Holy One, blessed be He, do? He sat in judgment over them and stood up witnesses against them, as it is stated (Gen. 11:5): “And the Lord came down to see the city and the tower.” Now does the Omnipresent have to come down to see? Is it not written: “The eyes of the Lord are roving to and fro throughout the entire earth”? Rather, it is to teach a ruling to future generations, that judges may not pass judgment except with eyewitnesses, as it is stated (Lev.5:1): “Having seen or known.” was Heb. והיה. According to its simple meaning, it is like ויהי, and its meaning is both past and future.

נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים מִן הַמַּיִם אֶל הֶחָרָבָה שֶׁאֶצְלָם, וַיָּשׁוּבוּ הַמַּיִם לִמְקוֹמָם; נִמְצָא, אֲרוֹן מִצַּד זֶה וְיִשְׂרָאֵל מִצַּד זֶה, נָשָׂא אֲרוֹן אֶת נוֹשְׂאָיו וְעָבַר. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ עוּזָּא (שמואל ב ו ז) כְּשֶׁאָחַז בָּאָרוֹן, נוֹשְׂאָיו נָשָׂא, עַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

בשנת חמשת אלפים ומאתים ושבעים ושבעה ליצירה העיר יי את רוח איש משכיל ומבין בכל מדע אדר יקר תפארת חשמן אגידיאו ירום הודו אשר בקש למצא דברי חפץ וכתוב יושר בספרי לשוננו הקדושה ולי אני עבדו צעיר המדקדקים אליהו הלוי אשכנזי קרא ואמר לי מה לך פה אליהו קום נא ועשה ספר הנותן אמרי שפר בדקדוק לשון הקדש כי כל ספרי המדקדקים אשר ראיתי אין בהם כדי למלאת חשקי ולרוות צמאי בדקדוק כי יש מהם שבא בארוכה מרבה דברים ללא הועיל לחכמה זו ויש מהם שבא בקצרה מניח דברים הצריכים לה ואתה אזור נא כגבר חלציך ובחר מן שתי הקצוות הממצע והגד נא תעלומות חכמה בדקדוק הלשון בדברים אשר לא נכתבו וראויים להכתב וחבר מהם ספר למען יזכו בו הרבים ויעמוד לנס עמים ואליו גוים ידרשו וימצאו מרגוע לנפשם: ויהי בשמעי דבריו כי נעמו קמתי למלא חשקי ונזדרזתי למלאותו והואלתי לעשות הספר הזה קטן הכמות ורב האיכות בכללים קצרים מועילים והכרחים לכל מי שיבא ללמוד דרכי לשון הקדש מבלי שאאריך בדברים אשר כתבו המדקדקים אשר לפני וכל ספרי דקדוק מלאים מהם רק עקר כוונתי בחבור הזה לכתוב קצת כללים ודברים אשר לא קדמני אדם בהם גם קצת הדברים הטובים אשר כתבו חשובי המדקדקים במקומות מפוזרים בספריהם אחת הנה ואחת הנה זער שם זער שם ואני אקבצם ואבארם ואעשה מהם כללים ועקרים יקל זכרונם על התלמידים, וזה לך האות בכל מקום שאבאר ואחדש איזה דבר מלבי תמצא תבנית יד נוגעת על שפתו מבחוץ מראה באצבע לאמור כזה ראה וחדש יחדש לך דבר מה: והכלל זה יהיה משפט הספר ומעשהו, מכל אשר יצא מחוק ומשפט הדקדוק אשמר, ולא יהיו דברי אלה רק על סתם ההלכה לאמור הדין הוא ככה. ואם נמצא מלה אחת או שתים המשנות סדר ההלכה ויוצאות מן הכלל לא אשים עליה לב ובפרט המלות אשר קראו להם המדקדקים זרות או מורכבות וכבר התחלתי לחבר ספר אחד קטן, וטרם הבראו נקרא שמו ספר ההרכבה ובו יהיו מבוארים כל עניני הזרים והמורכבים באר היטב, ואין לי בהם עסק בזה הספר, וכל זה כדי שלא להרבות כמותו פן יראה הרואה אותו וימאסהו בהביטו אל מראהו ואל גובה קומתו.

In the year five thousand two hundred and seventy-seven from creation, the Lord stirred the spirit of a wise and understanding man in all knowledge, noble, precious, glorious, Prince Aegidius of Viterbo, may his glory be exalted, who sought to find pleasant words and upright writing in the books of our holy language. And to me, I his servant, the youngest of the grammarians, Elijah the Ashkenazic Levite, he called and said to me: "What are you doing here, Elijah? Arise now and make a book that gives beautiful words in the grammar of the holy language. For all the grammar books that I have seen do not suffice to fulfill my desire or to quench my thirst for grammar, for there are some of them that are long, multiplying words without benefiting this wisdom, and there are some of them that are brief, leaving out things necessary for it. And you—gird your loins like a man and choose from between the two extremes the middle way. And tell the hidden things of wisdom in the grammar of the language, in matters that have not been written and yet deserve to be written. Compose from them a book so that the many may benefit from it, and it will stand as a banner for peoples, and to it nations will seek and find rest for their souls. And it came to pass when I heard his words, for they were pleasing, that I rose to fulfill my desire and hastened to comply with him. I resolved to make this book small in size and rich in quality, with concise rules that are useful and necessary for anyone who comes to learn the ways of the Holy Tongue, without lengthening my discussion with matters already written by the grammarians before me, for all books of grammar are full of them. Rather, my main intent in composing this work is to write certain rules and matters in which no one preceded me, as well as some of the good things written by the distinguished grammarians, scattered in various places throughout their books — here a little and there a little. I shall gather them, explain them, and make from them rules and principles whose remembrance will be easy for students. And this shall be your sign: in every place where I explain or introduce something from my own mind, you will find the image of a hand touching its lip from the outside, pointing with a finger as if to say, “See here — something new is being introduced to you.” And this rule shall be the law and practice of the book: I shall adhere to everything that proceeds according to the rule and law of grammar, and my words will not be merely statements of the rule in the abstract, saying, “the law is thus.” And if one or two words are found that alter the order of the rule and depart from the general principle, I shall not give them attention — especially those words which the grammarians have called irregular or compound. I have already begun to compose a small book, and before it has even come into being its name has been called the Book of Composition; there all matters of the irregular and the compound will be explained clearly and thoroughly, and I have no concern with them in this book. All this is in order not to enlarge its size, lest one who sees it become weary upon looking at its appearance and the height of its stature.

העקר הראשון. בחלוקת שרשי לשון הקדש לשמונה חלקים: א. דע כי כל שרשי לשון הקדש נחלקים לשני מיני פעלים, וכל פעל לששה גזרות, וכל גזרה לשבעה בנינים, וכל בנין לששה זמנים: וכל זמן לשני מינים, וכל מין לשני מספרים, וכל מספר לשלשה גופים, ולכל גוף דבור מיוחד. ועתה אבאר כל אחד ואחד:

The First Principle. On the division of the roots of the Holy Tongue into eight parts: 1. Know that all the roots of the Holy Tongue are divided into two kinds of verbs; and each verb into six root categories; and each root category into seven verb patterns; and each verb pattern into six tenses: And each tense is divided into two genders, and each gender into two numbers, and each number into three persons, and each person has its own distinct form of expression. And now I shall explain each and every one:

הבחינה הראשונה אשר נבחין ממנו הוא קדמותו, וזה כי מצאנו מעת נברא העולם עד דור הפלגה, אשר לא נמצא לשון אחר אלא לשון הקדש לבדו, וכדאיתא בספר הזהר על פסוק ויהי כל הארץ שפה אחת, ממללין בלשון הקדש ולא בלישנא אחרא. ואם תדקדק תמצא כי כל לשון יקרא על שם אומה מן האומות, לשון יוני, לשון פרסי, לשון ארמי, וכן כולם, ולשון הקדש לא הוחס אל כל אומה, אבל זה שמו אשר יקראו לו, לשון הקודש. וזה לדעתי יען היותו קודם לכל אומה. ואולם אשכילך דבר אמת מפאת ההכרח, אשר לשון הקדש קדם לעולם, וזה כי הנה התורה באין ספק קדמה לעולם, כמאמרם ז"ל, והנה היא כולה לשון הקדש, הנה כי לשון הקדש קדם לעולם כולו וליושביו.

יהא. יהיה. החילוק שביניהם (וכן בין תהא לתהיה) אפשר לומר דלשון יהא הוא כמשמעות תכף ומיד ומה שאין כן יהיה לעתיד משמע כן צדד הרב חות יאיר הביא דבריו הרב פתחי תשובה חושן משפט סי' מה"ר סק"ג ולפי מה שכתב שם דעיין בגוף דברי הרב המבי"ט וכו' עי"ש מוכח דגם לשון יהיה הוא כמו לשון יהא ואין חילוק ביניהם:

סברה אין שתי אותיות משמשות צליל אחד, ולכן אין היום עדה המבטאת נכון כפי שדברו ישראל בשעת מתן תורה כי כולן אינן מבדילות בין סמ"ך לשי"ן שמאלית. שי"ן שמאלית היתה קרובה לשי"ן ימנית ולכן נקראו אות אחת ולא שתים ונכללו ביחד בתהלים פרק קי"ט ואיכה פרק ג', אבל כבר בימי הגמרא לא הבחינו בין שי"ן שמאלית לסמ"ך כמו שאמרו במסכת ערובין דף נ"ד עמוד ב' אל תקרי שימה אלא סימנה עכ"ל ובקדושין דף ל' עמוד ב' ושמתם סם תם עכ"ל ושאר דרשות ואף על פי שדרשות שאני כמו שפרש"י במסכת מגילה דף כ"ד עמוד ב' בד"ה מפני שקורין. ובתורה כתוב ואת כי שטית וגו' עכ"ל בשי"ן שמאלית ואילו במשנה שנו מסכת סוטה בסמ"ך, והרבה יש להאריך בחילופי האותיות גם בימי המקרא ועיין בספר מקור ברוך. ונראה שכבר מימי שיבת ציון לא בטאו לשון הקודש נכון, וזהו שנאמר בנחמיה פרק י"ג ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם עכ"ל פי' שלא הכירו המבטא הנכון כיון שדברו חצי לועזית. ומוכח משבט אפרים בספר שופטים פרק י"ב ששנוי בצליל אינו מעכב שהרי בטאו שמע ישראל כמו סמע ישראל ואטו לא יצאו ידי חובת קריאת שמע. ואין לאמר שכיון שקריאת שמע נאמרת בכל לשון כדעת חכמים במסכת ברכות דף י"ג עמוד א' לכן לא גרע סמע ישראל מלשון אחר, זה אינו, חדא כי שאני שבוש לשון מלשון נפרד ועוד הא תינח קריאת שמע אבל מקרא בכורים ופרשת עגלה ערופה מאי איכא למימר שיש בהם כמה פעמים שי"ן ימנית ואינם נאמרים אלא בלשון הקודש עיין במסכת סוטה פרק ז' ואטו בני שבט אפרים לא יצאו בהם כיון שלא יכלו לבטא השי"ן אפילו בטורח. אלא בודאי כל שהחזיקו רבים בשנוי המבטא שפיר דמי ועיין בשו"ת הרדב"ז סימן שצ"ד ובט"ז אורח חיים סימן קכ"ח סעיף קטן ל'.