Change, Transformation, and Renewal

לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכׇל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ {ס} עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת        וְעֵ֣ת לָמ֑וּת        עֵ֣ת לָטַ֔עַת        וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃ עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙        וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא        עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ        וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃

A season is set for everything, a time for every experience under heaven: A time for birthing and a time for dying, A time for planting and a time for uprooting the planted; A time for slaying and a time for healing, A time for tearing down and a time for building up;

אַֽל־תִּזְכְּר֖וּ רִאשֹׁנ֑וֹת וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל־תִּתְבֹּנָֽנוּ׃ הִנְנִ֨י עֹשֶׂ֤ה חֲדָשָׁה֙ עַתָּ֣ה תִצְמָ֔ח הֲל֖וֹא תֵּדָע֑וּהָ אַ֣ף אָשִׂ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֔רֶךְ בִּישִׁמ֖וֹן נְהָרֽוֹת׃

Do not recall what happened of old, Or ponder what happened of yore! I am about to do something new; Even now it shall come to pass, Suddenly you shall perceive it: I will make a road through the wilderness And rivers in the desert.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה.

Reish Lakish said: Great is repentance, as the penitent’s intentional sins are counted for him as unwitting transgressions, as it is stated: “Return, Israel, to the Lord your God, for you have stumbled in your iniquity” (Hosea 14:2). The Gemara analyzes this: Doesn’t “iniquity” mean an intentional sin? Yet the prophet calls it stumbling, implying that one who repents is considered as though he only stumbled accidentally in his transgression. The Gemara asks: Is that so? Didn’t Reish Lakish himself say: Great is repentance, as one’s intentional sins are counted for him as merits, as it is stated: “And when the wicked turns from his wickedness, and does that which is lawful and right, he shall live thereby” (Ezekiel 33:19), and all his deeds, even his transgressions, will become praiseworthy? The Gemara reconciles: This is not difficult: Here, when one repents out of love, his sins become like merits; there, when one repents out of fear, his sins are counted as unwitting transgressions.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁינּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה, דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״. צְעָקָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״. שִׁינּוּי הַשֵּׁם, דִּכְתִיב: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״, וּכְתִיב: ״וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן״. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם״, וּכְתִיב: ״וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שִׁינּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״, וַהֲדַר: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״. וְאִידַּךְ: הָהוּא זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ. אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה, בֵּינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה.

And Rabbi Yitzḥak said: A person’s sentence is torn up on account of four types of actions. These are: Giving charity, crying out in prayer, a change of one’s name, and a change of one’s deeds for the better. An allusion may be found in Scripture for all of them: Giving charity, as it is written: “And charity delivers from death” (Proverbs 10:2); crying out in prayer, as it is written: “Then they cry to the Lord in their trouble, and He brings them out of their distresses” (Psalms 107:28); a change of one’s name, as it is written: “As for Sarai your wife, you shall not call her name Sarai, but Sarah shall her name be” (Genesis 17:15), and it is written there: “And I will bless her, and I will also give you a son from her” (Genesis 17:16); a change of one’s deeds for the better, as it is written: “And God saw their deeds” (Jonah 3:10), and it is written there: “And God repented of the evil, which He had said He would do to them, and He did not do it” (Jonah 3:10). And some say: Also, a change of one’s place of residence cancels an evil judgment, as it is written: “And the Lord said to Abram: Go you out of your county” (Genesis 12:1), and afterward it is written: “And I will make of you a great nation” (Genesis 12: 2). The Gemara explains: And the other one, i.e., Rabbi Yitzḥak, who does not include a change of residence in his list, holds that in the case of Abram, it was the merit and sanctity of Eretz Yisrael that helped him become the father of a great nation. § The Gemara goes back to discuss the Day of Judgment. Rabbi Kruspedai said that Rabbi Yoḥanan said: Three books are opened on Rosh HaShana before the Holy One, Blessed be He: One of wholly wicked people, and one of wholly righteous people, and one of middling people whose good and bad deeds are equally balanced. Wholly righteous people are immediately written and sealed for life; wholly wicked people are immediately written and sealed for death; and middling people are left with their judgment suspended from Rosh HaShana until Yom Kippur, their fate remaining undecided. If they merit, through the good deeds and mitzvot that they perform during this period, they are written for life; if they do not so merit, they are written for death.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״.

The Sages taught in a Tosefta: One who sees multitudes of Israel recites: Blessed…Who knows all secrets. Why is this? He sees a whole nation whose minds are unlike each other and whose faces are unlike each other, and He Who knows all secrets, God, knows what is in each of their hearts. The Gemara relates: Ben Zoma once saw a multitude [okhlosa] of Israel while standing on a stair on the Temple Mount. He immediately recited: Blessed…Who knows all secrets and Blessed…Who created all these to serve me.

רִבִּי יוֹחָנָן הֲוָה עָבַר בַּשּׂוּקָא. חֲמָא חַד מְזַבֵּן מִן אִילֵּין מֶלִטוֹמָה. אָמַר לֵיהּ. מִן אִילֵּין אַתְּ חַיי. אָמַר לֵיהּ. אִין. שָׁבְקֵיהּ וַאֲזַל לֵיהּ. בָּתָר שָׁעָה עָבַר גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ. רִבִּי. צְלִי עֲֹלַוִיי. דְּמִן הַהִיא שַׁעְתָּא לָא זַבְנִית כְּלוּם. וְאָמַר לֵיהּ. שְׁנִי אַתְרָךְ. פְּעָמִים שֶׁשִּׁינּוּי הַשֵּׁם גּוֹרֵם. פְּעָמִים שֶׁשִּׁינּוּי הַמָּקוֹם גּוֹרֵם.

אָמַר רַב יוֹסֵף: הִגְדִּילוּ — יְכוֹלִין לְמַחוֹת. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הִגְדִּילוּ יְכוֹלִין לְמַחוֹת — יָהֲבִינַן לַהּ כְּתוּבָה דְּאָזְלָה וְאָכְלָה בְּגַּיּוּתַהּ? לְכִי גָדְלָה. לְכִי גָדְלָה נָמֵי מְמַחֲיָיא וְנָפְקָא! כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּילָה שָׁעָה אַחַת וְלֹא מִיחֲתָה — שׁוּב אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמַחוֹת.

Rav Yosef said: In any case where minors convert, when they reach majority they can protest and annul their conversion. Abaye raised an objection to his opinion from the mishna: With regard to a female convert, or a captive woman, or a maidservant who were ransomed, or who converted, or who were freed when they were less than three years and one day old, their marriage contract is two hundred dinars. And if it enters your mind to say that when they reach majority they can protest and annul their conversion, do we give her the payment of the marriage contract that she will go and consume in her gentile state? The Gemara answers: She receives payment of her marriage contract once she has reached majority and does not protest, but not while still a minor. The Gemara asks: When she reaches majority too, is there not the same concern that she will protest and abandon Judaism? The Gemara answers: Once she reached majority for even one moment and did not protest, she may no longer protest. This mishna poses no difficulty to the opinion of Rav Yosef.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָּם, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי עֲדַיִין בְּתוּלָה אֲנִי. וּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת הֲוָה, רָאָה רַבִּי שֶׁפְּנֵיהֶם שְׁחוֹרִים. צִוָּה עֲלֵיהֶן וְהִכְנִיסוּם לַמֶּרְחָץ, וְהֶאֱכִילוּם וְהִשְׁקוּם, וְהִכְנִיסוּם לַחֶדֶר. בָּעַל, וּמָצָא דָּם. אָמַר לוֹ: לֵךְ זְכֵה בְּמִקָּחֶךָ. קָרֵי רַבִּי עֲלֵיהֶם: ״צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ״.

The Gemara relates: A certain man who came before Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, I engaged in intercourse and did not find blood. The bride said to him: My teacher, I was still a virgin. And the Gemara comments that this incident was during years of drought. Rabbi Yehuda HaNasi saw that their faces were black due to hunger. He instructed his attendants to tend to them and they took them into the bathhouse and bathed them and they fed them and gave them drink. Then they took them into a room, and the groom engaged in intercourse with her and found blood, as it was due to the famine that there was no blood. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Go take possession of your acquisition. Rabbi Yehuda HaNasi read this verse in their regard: “Their skin is shriveled upon their bones, it is withered, it has become like a stick” (Lamentations 4:8), in the sense that no blood flows from them.

אָמַר רַב יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה — כְּמוֹצִיא עַל נִכְסֵי אַחֵר דָּמֵי. מַאי טַעְמָא — עֲבַדוּ בַּהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיפְסְדִינְהוּ. הָהִיא אִיתְּתָא דִּנְפַלוּ לַהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אֲזַל גַּבְרָא אַפֵּיק שֵׁית מְאָה אַיְיתַי אַרְבַּע מְאָה. בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי, אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ חַד זוּזָא וּשְׁקַל מִנַּיְיהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: מַה שֶּׁהוֹצִיא — הוֹצִיא, וּמַה שֶּׁאָכַל — אָכַל. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאָכֵיל פֵּירָא, הָא קַרְנָא קָאָכֵיל וְהוֹצָאָה הִיא. אִם כֵּן, הָוֵה לֵיהּ הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל.

§ Rav Yaakov said that Rav Ḥisda said: With regard to one who outlays expenditures for the property of his wife who is a minor girl and was married off by her mother or brothers, he is considered like one who outlays expenditures for the property of someone else. Therefore, if she performed refusal upon reaching maturity, thereby annulling the marriage, he takes the value of the improvement. What is the reason for this? The Sages enacted this ordinance in order that he should not let her property depreciate. If he is not guaranteed reimbursement for his expenses if she refuses him as her husband, he will not attend to the upkeep of her property, causing its value to decline. The Gemara relates: There was a certain woman who had four hundred dinars bequeathed to her in Bei Ḥozai, a remote location in Babylonia. The man, her husband, went and took with him six hundred of his own dinars for travel expenses and brought back with him four hundred. While he was coming back he required one dinar, which he took from the money he had collected. He came before Rabbi Ami for a ruling. Rabbi Ami said to him: That which he spent he has spent, and that which he ate he has eaten. He has benefited from one dinar of her money and spent six hundred of his own, and neither amount can be claimed. The Rabbis said to Rabbi Ami: This applies only where he consumes the produce of his wife’s property, but this one ate from the principal, and it is merely expenditures. He replied: If so, this is a case of one who pays expenditures and did not eat, and the halakha is that in such a case he takes an oath with regard to how much he paid and then takes that amount.

כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה – עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ. וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לַלּוֹקֵחַ – עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ. וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר.

A scribe may write a promissory note for a debtor who requests one, even if the creditor is not with him when he requests the document, but a scribe may not write a promissory note for a creditor who requests it unless the debtor is with him and consents. And it is the debtor who gives the scribe his wages. A scribe may write a bill of sale for a seller of a field who requests one even if the purchaser is not with him when he presents his request, but a scribe may not write a bill of sale for a purchaser who requests it unless the seller is with him and consents. And it is the purchaser who gives the scribe his wages. A scribe may not write documents of betrothal and documents of marriage except with the consent of both parties, the groom and the bride. And it is the groom who gives the scribe his wages.

מַתְנִי׳ נוֹתְנִין לַבְּתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל, לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה — כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. וּלְאַלְמָנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ — אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ, וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֶחֱצָה חוּלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה.

MISHNA: One gives a virgin twelve months from the time the husband asked to marry her after having betrothed her, in order to prepare herself with clothes and jewelry for the marriage. And just as one gives a woman this amount of time, so too does one give a man an equivalent period of time to prepare himself, as he too needs time to prepare for the marriage. However, in the case of a widow, who already has items available from her previous marriage, she is given only thirty days to prepare. If the appointed time for the wedding arrived and they did not get married due to some delay on the part of the husband, then the woman may partake of his food. And if her husband is a priest, she may partake of teruma, even if she is an Israelite woman. The tanna’im disagree about the permission granted to a priest to sustain his betrothed with teruma before she is married to him. Rabbi Tarfon says: He may give her all of her required sustenance from teruma. During her periods of impurity, e.g., menstruation, when she cannot partake of teruma, she may sell the teruma to a priest and use the proceeds to buy non-sacred food. Rabbi Akiva says: He must give her half of her needs from non-sacred food and half may be from teruma, so that she can eat from the non-sacred food when she is ritually impure.

לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ תַּקָּנַת אוּשָׁא; אֶלָּא כָּאן קוֹדֶם תַּקָּנָה, כָּאן לְאַחַר תַּקָּנָה.

The Gemara offers an alternative explanation: No; perhaps it is the case that everyone holds that there is an ordinance of Usha. But here, in the first baraita, it is referring to the time before the ordinance was instituted, and since the wife had the right to sell her usufruct property, she is considered the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated, while there, in the second baraita, it is referring to the time after the ordinance was instituted, and since she could no longer sell her usufruct property, she is not considered to be the full owner of the slaves with regard to the halakha of their being emancipated.

״אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי מִן חַמְרָא לִבְרַת״. אִיַּיקַּר חַמְרָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: רַוְוחָא לְיַתְמֵי. קָרִיבֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה לְהוּ אִיתַּת אַבָּא דַּהֲוָה קָמַפְסְדָה מְזוֹנֵי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לְהוּ: אֵיזִילוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לַאֲבוּכוֹן דִּנְיַיחֵד לַהּ אַרְעָא לִמְזוֹנַהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לְהוּ: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁרִיבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר הָכִי! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ הַבוּ לַהּ. וְאִי לָא, מַפֵּיקְנָא לְכוּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵאוּנַּיְיכוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: מָה אֶעֱשֶׂה? שֶׁכְּנֶגְדִּי חָלוּק עָלַי.

וְרַב אַדָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב עַוִּירָא אָמַר: מַיְיתֵי חֲמִירָא אַרְכְּסָא דִּשְׂעָרֵי וְאָפְיָא לַהּ בְּגַוֵּויהּ, אִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה, וְסִימָנָיךְ: שִׁינּוּי שֶׁקֶר, שִׁינּוּי אֱמֶת. מָר מִמִּשְׁכִּי אַיְיתִי תְּכֵלְתָּא בִּשְׁנֵי רַב אַחַאי, בַּדְקוּהָ בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְאִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ, בִּדְרַב אַדָּא, וְאִישְׁתַּנַּאי לִמְעַלְּיוּתָא. הֵיכָא דִּבְדַקְנָא בִּדְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, לָא אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – כְּשֵׁרָה; אִיפְּרֵד חֲזוּתַיהּ – בָּדְקִינַן לַהּ בִּדְרַב אַדָּא בַּחֲמִירָא אַרְכְּסָא: אִישְׁתַּנַּי לִמְעַלְּיוּתָא – כְּשֵׁרָה, לִגְרִיעוּתָא – פְּסוּלָה. שְׁלַחוּ מִתָּם: שְׁמוּעָתָא אַהֲדָדֵי אִיתְּמַר.

And Rav Adda said before Rava in the name of Rav Avira: One brings hard [arkesa] leavened barley dough and bakes the sky-blue wool in it. If the color of the sky-blue wool changes for the better, meaning that the process intensifies the color of the sky-blue wool, then it is fit. If the color of the sky-blue wool changes for the worse, i.e., it fades, then it is unfit. And your mnemonic is: Change reveals falsehood and change reveals truth. All of this indicates that it is possible to test whether sky-blue wool has been dyed with real tekhelet, contrary to the baraita. The Gemara relates that Mar, a Sage from Mashkhei, brought sky-blue wool in the years when Rav Aḥai was a preeminent Sage. They tested it in the manner described by Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, and its color faded. They then tested it in the manner described by Rav Adda and the color changed for the better. He explains: In a case where we tested the wool in the manner described by Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, and its color did not fade, it is fit and requires no further testing. If its color faded, then we test it in the manner described by Rav Adda, with hard leavened barley dough. If the color changed for the better it is fit; if the color changed for the worse it is unfit. The Gemara adds: They sent a message from there, i.e., Eretz Yisrael: These halakhot were in fact stated together, as explained by Rav Aḥai.

וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן.

הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״נְדוּנְיָא לִבְרַת״. זַל נְדוּנְיָא. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: פּוּרְנָא לְיַתְמֵי.

The Gemara relates another incident: A certain person said to his heirs, in his will: Give a dowry to my daughter. There was an established custom for the amount of money spent on a dowry, including clothing and jewelry. In the meantime, the cost of a dowry depreciated, i.e., all these items could be acquired with less money. The question arose concerning the difference between the amount the father wished to give her when he wrote the will and the sum they paid in practice. Rav Idi bar Avin said: The profit [purna], i.e., this difference in price, goes to the male orphans, not to the daughter.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּ׳. מַאי ״בּוֹדֵק״? כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״. וְהָאִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים? כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם.

§ The mishna taught: Rabban Shimon ben Gamliel says that a pleasant residence tests the individual. The Gemara asks: What is the meaning of the term tests in this context? The Gemara explains: This is in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: A change in one’s eating habits [veset] or in one’s place of residence is the start of intestinal disease. Similarly, it is written in Sefer Ben Sira: All the days of the poor are terrible. And yet there are Shabbatot and Festivals, when even the poor eat well. Once again, the Gemara answers: This is in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: A change in one’s eating habits or in one’s place of residence is the start of intestinal disease, and as a result the poor suffer even from a change for the better.

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ.

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְדַע, כִּי הַחוֹטֵא כַּאֲשֶׁר יִתְאַחֵר לָשׁוּב מֵחַטָּאתוֹ יִכְבַּד עָלָיו מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּכָל יוֹם, כִּי הוּא יוֹדֵעַ כִּי יָצָא הַקֶּצֶף עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ מָנוֹס לָנוּס שָׁמָּה, וְהַמָּנוֹס הוּא הַתְּשׁוּבָה, וְהוּא עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ וְהִנּוֹ בְּרָעָתוֹ, וּבְיָדוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, עַל כֵּן רָעָתוֹ רַבָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָעִנְיָן הַזֶּה (קהלת רבה ז, לב) מָשָׁל לְכַת שֶׁל לִסְטִים שֶׁחֲבָשָׁם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְחָתְרוּ מַחְתֶּרֶת, פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ וְנִשְׁאַר אֶחָד מֵהֶם. בָּא שַׂר בֵּית הַסֹּהַר וְרָאָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וְהָאִישׁ הַהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר, וַיַּךְ אוֹתוֹ בְּמַטֵּהוּ. אָמַר לוֹ: קְשֵׁה יוֹם! הֲלֹא הַמַּחְתֶּרֶת חֲתוּרָה לְפָנֶיךָ וְאֵיךְ לֹא מִהַרְתָּ הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ? וְעוֹד, הִתְבּוֹנֵן בְּרָעַת הַמִּתְאַחֵר מִן הַתְּשׁוּבָה, כִּי רַבָּה הִיא; כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמֵהַּ, כִּי עַתָּה שָׁב חִישׁ נֶאֱנָח בִּמְרִירוּת לֵב, בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה וְדָלְפָה עֵינוֹ מִתּוּגָהּ, כִּי יִפְגְּשֵׁהוּ יִצְרוֹ שֵׁנִית וְיִזְדַּמֵּן הַחֵטְא לְיָדוֹ, יִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ, וְיִזְכּוֹר אֶת אֲשֶׁר עָבַר עָלָיו כּוֹס הַמְּרִירוּת, וְלֹא יוֹסִיף לִשְׁתּוֹתוֹ עוֹד; כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים ד ה): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ". בֵּאוּרוֹ: רִגְזוּ וְהִצְטַעֲרוּ עַל אֲשֶׁר חֲטָאתֶם, וְאַל תֶּחֶטְאוּ עוֹד; כִּי הִזְכִּיר חֶטְאָם לְמַעְלָה בְּאָמְרוֹ (תהלים ד ג): "תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה". וְיָעִיד עַל זֶה הַפֵּרוּשׁ, אָמְרוֹ רִגְזוּ, מִלְּשׁוֹן (בראשית מה כד): "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ", (חבקוק ג טז): "וְתַחְתַּי אֶרְגָּז"; עִנְיָנָם הַצַּעַר עַל הַדָּבָר שֶׁעָבַר וְעַל הַהוֹוֶה, וְלֹא אָמַר יְראוּ אוֹ גּוּרוּ. וְכַאֲשֶׁר יְאַחֵר [החוטא] לָשׁוּב, בְּבוֹא הַחֵטְא לְיָדוֹ, יִפּוֹל בְּמוֹקְשׁוֹ כִּנְפוֹל בַּתְּחִלָּה, וְיִגְדַּל עֲווֹנוֹ הָאַחֲרוֹן מְאֹד, וְתַעֲלֶה רָעָתוֹ לִפְנֵי ה'. כִּי מֵרֵאשִׁית לֹא חָשַׁב כִּי פִּתְאוֹם יָבוֹא הַיֵּצֶר הַשּׂוֹרֵר עָלָיו. אַךְ אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאָה דַּלּוּת כּוֹחוֹ, וַאֲשֶׁר גָּבְרָה יַד יִצְרוֹ עָלָיו, וְכִי עָצוּם הוּא מִמֶּנּוּ – הָיָה עָלָיו לִרְאוֹת כִּי פָרוּעַ הוּא, וְלָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לְהוֹסִיף בָּהּ יִרְאַת ה', וּלְהַפִּיל פַּחְדּוֹ עָלֶיהָ, וּלְהַצִּילָהּ מִמַּאֲרַב יִצְרוֹ, וּלְהִשְׁתַּמֵּר מֵעֲווֹנוֹ. וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כו יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ", בֵּאוּרוֹ: כִּי הַכֶּלֶב אוֹכֵל דְּבָרִים נִמְאָסִים, וְכַאֲשֶׁר יְקִיאֵם – נִמְאָסִים יוֹתֵר, וְהוּא שָׁב עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם; כֵּן עִנְיָן הַכְּסִיל – כִּי יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה מְגֻנֶּה, וְכַאֲשֶׁר יִשְׁנֶה בּוֹ, מְגֻנֶּה יוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ.

In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained. Know that the punishment for the sinner who delays repenting of his sin will grow much heavier for him every day. For he knows that [God's] wrath has gone forth against him and that he has an escape route from it - that escape being repentance - yet he still remains rebellious and stays within his evil. Even though it is within his power to leave from within the disorder, he does not fear the anger nor the rage. Thus, his evil is great (see also Midrash Kohelet [Kohelet Rabbah 7:15], which relates a parable illustrating this concept). And furthermore - reflect upon the evil of the one who delays repenting, as it is great. For if it were not that he had delayed - now when his impulse would confront him a second time and he have the opportunity to sin, he would recoil and sigh with a bitter heart, with anguish and worry; and his eye would weep with grief. He would [then] subdue his impulse, remember that the cup of bitterness had passed over him once and he would not drink it again. As it is stated (Psalms 4:8), "Tremble and do not sin" - its explanation is, tremble and fear and be troubled about your sinning, and do not sin again. For it mentioned their sin above [in that chapter in Psalms], when it stated (Psalms 4:3), "you sought falsehood, Selah." And its using the expression, "tremble," confirms this explanation. [As its usage is like in] (Genesis 45:24), "Do not tremble along the way"; and (Habakkuk 3:16), "I trembled where I stood." And their meaning is distress at something that passed and is still present. And it did not state (in Psalms above), "Fear," or "Flinch." But when he delays from repenting - when the sin comes to his hands, he will fall into its trap like he fell at first. And his second iniquity will be very great and his evil will rise up in front of God. For at first, he did not think that the marauding impulse would come upon him. But after he saw the weakness of his power and that his impulse had overcome him and that it is more powerful than he; he should have seen that it is unbridled, and he should have sought to increase his fear of God, to bring down His fright upon his soul, to save it from the ambush of his impulse and to protect it from its iniquity. And King Solomon, peace be upon him, said (Proverbs 26:11), "As a dog returns to his vomit, so a fool repeats his folly." Its explanation is that a dog eats disgusting things; but when he vomits them, they are more disgusting, yet he returns to eat them. Such is the matter of a fool. For he will do a disgraceful act, but when he repeats it, it is [even] more disgraceful, as we explained.

הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל.

והוא שידוע שהדבר לא ישתנה מעצמו ולא מצד דומהו אבל מצד הפכו. כי מה שתשיג הנפש השינוי והתמורה עודנה בגוף שתהיה פעם סכלה ופעם חכמה. לזה כאשר ינגדו כחות הגוף לנפש תשתנה הנפש, וכאשר לא ינגדו אותה תעמוד בענין אחד.

וְכֵיוָן שֶׁפֵּרַשְׁתִּי הַהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָן יִתָּכֵן הַבִּטָּחוֹן מִן הַבּוֹטֵחַ בָּאֱלֹהִים יִתְעַלֶּה יֵשׁ עָלַי לִסְמֹךְ לָהֶן פֵּרוּשׁ אָפְנֵי יֹשֶׁר הַבִּטָּחוֹן בְּכָל אֶחָד מֵהַשִּׁבְעָה דְּבָרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִבְטַח כָּל בּוֹטֵחַ עַל אֱלֹהִים וְעַל זוּלָתוֹ אֶחָד אֶחָד. וְאֹמַר בְּפֵרוּשׁ הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מֵהֶם וְהוּא בְּעִנְיְנֵי גּוּף הָאָדָם בִּלְבַד וְהֵם חַיָּיו וּמוֹתוֹ וְטֶרֶף מְזוֹנוֹ לְמִחְיָתוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ וְדִירָתוֹ וּבְרִיאוּתוֹ וְחָלְיוֹ וּמִדּוֹתָיו. וְאָפְנֵי הַיֹּשֶׁר בַּבִּטָּחוֹן עַל אֱלֹהִים בְּכָל עִנְיָן מֵהֶם שֶׁיַּשְׁלִיךְ אֶת נַפְשׁוֹ בָּהֶם לַהֲלִיכוֹת הַגֹּזֶר אֲשֶׁר גָּזַר לוֹ הַבּוֹרֵא מֵהֶם וְתִבְטַח נַפְשׁוֹ בֵּאלֹהִים יִתְבָּרַךְ וְיֵדַע כִּי לֹא יֻגְמַר לוֹ מֵהֶם אֶלָּא מָה שֶׁקָּדַם בְּדַעַת הַבּוֹרֵא שֶׁהוּא הַנָּכוֹן לְעִנְיָנָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹתֵר טוֹב לְאַחֲרִיתוֹ וְשֶׁהַנְהָגַת הַבּוֹרֵא לוֹ בְּכֻלָּם שָׁוָה אֵין לְשׁוּם בְּרִיָּה בָּהֶם עֵצָה וְלֹא הַנְהָגָה אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ וּגְזֵרָתוֹ וְדִינוֹ. וְעִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי עִנְיָנוֹ מָסוּר אֶל גְּזֵרוֹת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וְשֶׁבְּחִירַת הַבּוֹרֵא לוֹ הִיא הַבְּחִירָה הַטּוֹבָה הוּא חַיָּב לְהִתְגַּלְגֵּל לְסִבּוֹת תּוֹעֲלוֹתָיו וְלִבְחֹר הַטּוֹב כַּנִּרְאֶה לוֹ מִן הָעִנְיָן וְהָאֱלֹהִים יַעֲשֶׂה מָה שֶׁקָּדְמָה בּוֹ גְּזֵרָתוֹ.

Since I have explained the fundamental introductions (in chapter 3) which make it possible for one to place his trust in the Al-mighty, it is proper for me to follow them with an explanation of the proper way of trust in each of the seven categories, through which one should trust in G-d and in something besides Him. For the first category, matters of the body alone, these are: his life and death, his income for obtaining food, clothing and shelter, his health and illness, his traits. The proper way of trust in the A-lmighty for all of these matters is to submit oneself to the course the Creator has decreed for him in these matters, and to place one's trust in G-d and to know that none of these matters can come to be unless it was previously determined by G-d that this would be the most proper situation for his matter in this world and in Olam Haba (the afterlife), and ultimately the greatest good for him (even if right now it appears to his eye to be not good, certainly, it is the best thing for him for his ultimate end - PL), and that the Creator has exclusive, total control over all of these matters. In none of them can any created being advise any plan, or exercise any control except through His permission, decree, and judgment. With clear faith that his matters are given over to the decrees of the Creator, and that the Creator's choice for him is the best choice, it is also his duty to be engaged in means which appear to be beneficial to him and to choose what seems to be the best choice under the circumstances, and the Al-mighty will do according to what He has already pre-decreed.

הרביעית, היא שהשינוי ימצא בארבעה מאמרות, במאמר העצם, וזה השינוי ההווה בעצם הוא ההווייה וההפסד, וימצא במאמר הכמה, והוא הצמיחה וההתוך, וימצא במאמר האיכות והוא ההשתנות, וימצא במאמר האנה, והוא תנועת ההעתקה, ועל זה השינוי באנה תאמר התנועה בפרט ועל שאר השינויים בכלל.

"אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב [כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר]" (איכה ה,יט), "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכג,א), "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (שם ב,ד) – הקיים לעד והיציב שאינו משתנה באף אופן מאופני השינוי: 1) לא שינוי עצמות; 2) ואין לו מצב מחוץ לעצמותו שישתנה בו; 3) גם יחסו לזולתו אינו משתנה, כיוון שאין יחס בינו ובין זולתו כדי שישתנה ביחס ההוא, כמו שיתבאר (א,נב-נו).

וכולם כבגד יבלו. כלבוש שפושט האדם ומחליפו באחר, כן תחליפם ותשנם אם תרצה, או תחליפם באחרים אם תרצה ואין מהם ממרה את פיך:

לאמר. מה לאמר. לומר שינוי דברים מפני דרכי שלום:

ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו', פירוש כי הגזר דין יכול להשתנות בד' דברים אלו, מפני כי אלו הם שינוי גמור המשנה את היסודות, וכאשר היסוד נשתנה יש כאן שינוי בגוף הדבר, לפי שכל שינוי כאשר ישתנה בעיקר הדבר ובשורשו יש לו שנוי בעצמותו... שינוי השם נגד קדושת השם שהוא נגד תפארת, והיא נקראת שם כי השם הוא שמורה על עצמות הדבר, ושינוי שם פירוש שינוי עצמותו, שנוי המעשה נגד שם אד', והוא שם המעשה, כי הוא העשיה, והוא ידוע לחכמים כל הדברים האלה. וכלל הדבר כי אחר שהכל תולה באלו ד' היסודות הרי אלו משנים הגזירה לפי שהם יותר גובה על הגזירה, ואלו ד' דברים משתנה בו עצם הדבר והוא נעשה איש אחר...

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

וממה שיצטרך עוד לדעת שהנה המין האנושי אין ענינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה כי אולם שינוי גדול היה בו והוא ענין חטאו של אדה״ר שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחלה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים ועוד נדבר בם לפנים בס״ד ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו כפולים כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא וכמו שנבאר עוד בעז"ה: הנה אדה״ר בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה דהיינו שהנה הוא היה מורכב מב׳‎ החלקים ההפכיים שאמרנו שהם הנשמה והגוף ובמציאות היו ב׳‎ הענינים הטוב והרע והוא עומד בשיקול ביניהם להדבק במה שירצה מהם והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו ואז היה משתלם מיד ונח בשלימותו לנצח:

וְאוּלָם יָדוּעַ כִּי אֵין הַתַּכְלִית מַגִּיעַ אֶלָּא מִכֹּחַ קִבּוּץ כָּל הָאֶמְצָעִים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ וַאֲשֶׁר שִׁמְּשׁוּ לְהַגִּיעוֹ. וּכְפִי כֹּחַ הָאֶמְצָעִים וְשִׁמּוּשָׁם, כֵּן יִהְיֶה הַתַּכְלִית הַנּוֹלָד מֵהֶם. וְכָל הֶפְרֵשׁ קָטָן שֶׁיִּמָּצֵא בָּאֶמְצָעִים, תִּבָּחֵן תּוֹלַדְתּוֹ בְּבֵרוּר וַדָּאִי בְּהַגִּיעַ זְמַן הַתַּכְלִית הַנּוֹלָד מִקִּבּוּץ כֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְזֶה בָּרוּר. מֵעַתָּה וַדַּאי הוּא, שֶׁהַדִּקְדּוּק שֶׁיְּדֻקְדַּק עַל עִנְיַן הַמִּצְוֹת וְהָעֲבוֹדָה, מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַדִּקְדּוּק כַּאֲשֶׁר יְדַקְדְּקוּ שׁוֹקְלֵי הַזָּהָב וְהַפְּנִינִים לְרֹב יָקְרָם, כִּי תּוֹלַדְתָּם נוֹלֶדֶת בַּשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיְּקָר הַנִּצְחִי שֶׁאֵין יְקָר לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ.

It is known that a purpose is not attained without the combined contribution of all the means found and employed to achieve it. According to the capacity of the means and their use will be the resulting achievement of purpose and any slight deviation found in the employed means will be very noticeable in the end result derived from their combined contributions. This is self-evident. It is obvious therefore, that we must be meticulous to the utmost degree in the manner of observance of the commandments and the service of G-d just as the merchants of gold and precious gems are meticulous to the utmost precision in weighing them due to their precious value. For the fruits of the commandments are the true perfection and the eternal preciousness of which there is nothing more precious.

וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו. כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם. אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל א' עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים. הגהה: וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות דע מה למעלה ממך. ר"ל עם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך. אבל תדע נאמנה. כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים. הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים. על פיהם יצאו ויבואו:

And this is the law of man—each person in Israel should not say in his heart/mind (heaven forefend): “what am I, what power do I have to effect anything in the world via my lowly actions?” Truthfully, one should understand and know and fix in his heart/mind’s thoughts, that every detail of his actions, speech and thoughts, in each instant and moment, are not for naught (heaven forefend). And how many are his actions and how great and exalted, that each one rises according to its root, to effect its result at the loftiest heights, in the worlds and highest levels of the heavenly lights [*]. Annotation: And it’s likely that this too is included in their (OBM) intention in Ahvote (2:1) “know what is above you”, as if to say that your eyes don’t see the awesome situations caused by your actions. However, know reliably that all that is caused above in the higher worlds, highest of the highest, all is “from you”, according to inclination of your actions—by their commands they go and come.

אם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו (ודוקא) שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה: הגה עיר שכבשוהו כרכום או שגלו מן העיר ואבדו הנשים הכתובות שלהם צריכים לחדש נשותיהם כתובתיהם אע"פ שיש לומר שמא ימצאו אח"כ כתובותיהם או יחזרו להם מ"מ מאחר שהכתובות בחזקת אבודות צריכין כתובות אחרות ואם אינו ידוע סך הכתובות אם ישארו קצתן אזלינן בתרייהו ואם לאו דנין על פי זקני העיר ולפי המנהג העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו (ב"י בשם תשובות הגאונים) וכשנאבדה הכתובה ובא לכתוב לה כתובה אחרת צריך לכתוב לה כתובה גדולה כראשונה (מהרי"ק שורש קט"ז) וע' לקמן סי' קע"ז דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה א"צ לכתוב כתובה א"כ בזמן הזה במדינות אלו שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם ר"ג וכמו שיתבאר לקמן סי' קי"ט היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל אין המנהג כן ואין לשנות (כל זה ד"ע): בנאבדה אי ידעו סהדי זמנא קמא כתבי ההוא זמנא ואי לא ידעי כתבי מהשתא ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו: אם מכרה כתובתה לבעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל אם מכרה כתובתה לאחר א"צ לכתוב לה כתובה אחרת:

If [a husband] wrote [his wife] a ketubah and it became lost or destroyed, specifically if it was written: I accept [the payment of] my ketubah, [the husband] is required to write a new one because it is forbidden for a man to delay with his wife for a single hour without a ketubah. Rem"a: If the militia overtakes a city, or [the people] were exiled from the city, and the women lost their ketubah [documents], new ketubahs are required even though the claim could be made that they may yet find their [old] ketubot afterwards ketubahs, or they will be returned. Nevertheless, once the ketubah is presumed lost [because of such a situation], another one is required. And if the sum for the ketubah is not known, if some [ketubahs] remain, we go according to [their sums]. And if not, we judge them according to the elders of the city, and according to custom, the wealthy according to his wealth, and the destitute according to his destitution (Bet Yosef in the name of the Responsa of the Geonim). And when the ketubah is lost and he came to write for her another ketubah, he needs to write for her a ketubah as large as the original. (Maharik Shoresh 116). And look later at siman 187, and in the place that they only divorce according to the will of the woman, he does not need to write a ketubah; if so, in our time in our lands, that they do not divorce the woman by force because of the ban of Rabbenu Gershom, and it is like what was explained later in siman 119, it was possible to be lenient in the writing of the ketubah but this is not the custom, and it should not be changed (this is his own opinion). In the case of [a ketuba] that was lost, if the witnesses know the original date [of the lost ketuba], the original date is written [into the replacement ketuba]. If they do not know the original date, we use today's date. If she relinquished her financial rights to the ketuba, we only write today's date [into the replacement ketuba]. If [a wife] sells her ketubah to her husband, [the husband] needs to write her a new ketubah. However is she sells the ketubah to someone else, a new ketubah is not needed.

[12] וראה לעיל פ"ט הערה 121, שגם שם הזכיר ש"עולם כמנהגו נוהג". וא"כ, הואיל וכך, אין זה מדרך הטבע שלפתע יחולו שנויים בעולם, והדברים הטבעיים יהיו נעדרים.

[65] פירוש - לאחר שביאר שאי אפשר שיהיה שינוי בדבר שהוא עיקר, חוזר לבאר שאף אם תאמר שיתאפשר שינוי בדבר שהוא עיקר, מ"מ אי אפשר לומר ששינוי כזה אכן נעשה בפועל, וכמו שמוכיח.

וְלָכֵן, אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד, גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא, וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד. וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ רְשָׁעִים״; וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבַד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם, כְּדֵי לְאַכֽפַּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים. וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה: אֶחָד – מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי, וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית – כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה׳ בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.

Therefore, no person should feel depressed, nor should his heart become exceedingly troubled, even though he be engaged all his days in this conflict, for perhaps because of this was he created and this is his service—constantly to subjugate the sitra achara. It is concerning this that Job said, “You have created wicked men”—not that they shall actually be wicked, G–d forbid, but that they shall share the temptations of the wicked in their thoughts and meditations alone and that they shall eternally wage war to avert their minds from them in order to subdue the sitra achara; yet they would not be able to annihilate it completely, for that is accomplished by the tzaddikim. For there are two kinds of gratification before Him, blessed be He: one, from the complete annihilation of the sitra achara and the conversion of bitter to sweet and of darkness to light by the tzaddikim; the second, when the sitra achara is subdued while it is still at its strongest and most powerful and soars like an eagle, whence the L–rd brings her down through the effort of the benonim below.

וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה – כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ, לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: ״הֵן אֱמֶת כוּ׳״, ״אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי. וְלָמָּה עָשָׂה ה׳ כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״ וְ״טִפָּה סְרוּחָה״? אֵין זֶה, כִּי אִם יְרִידָה זוֹ – הִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה, לְהַעֲלוֹת לַה׳ כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ וְכָל לְבוּשֶׁיהָ, הֵן בְּחִינוֹת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֵׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה [וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם], וְאִם כֵּן אֵיפוֹא, זֹאת אֶעֱשֶׂה וְזֹאת תִּהְיֶה כָּל מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי – לְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי – בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְכֵן מַעֲשֶׂה – בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת.

The quality of this repentance will be stronger and more intense, from the depth of the heart, and likewise the joy of the soul will be with an added measure of light and joy, when he will reflect in his heart with knowledge and understanding to console himself from his distress and sorrow, saying, as above: “Truly and without a doubt…”—“but it was not I who created myself. Why, then, has G–d done such a thing, to cause a portion of His light, blessed be He, which fills and encompasses all worlds, and before Whom everything is of no account, to descend and to be clothed in a ‘serpent’s skin’ and in a fetid drop? It cannot be otherwise than that this descent is for the purpose of an ascent—to raise up to G–d the whole vital animal soul, which is of the kelipat nogah and all her ‘garments,’ namely her faculties of thought, speech, and action, through their being enclothed in the act, speech, and thought of the Torah.” [As for the meaning of this ascent—how this is the ultimate purpose of the creation of the world—it will be later explained at length.] “If this is so, there is one thing for me to do, and this will be my sole aim all the days of my earthly life, to fully occupy therein the life of my spirit and soul, as is written, ‘To You, L–rd, I lift my soul,’ that is to say, to bind my thought and speech with His thought and speech, blessed be He, which are the very laws which have been set before us, and likewise my action—in the performance of the commandments.”

וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וְרָאוּי לֵילֵךְ עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר "אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (בליקוטי הראשון בסימן רפ"ב), דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת (ע' יומא פו:).

And know! each time you detach and shift just a bit from materialism to His service, all the movements and changes accumulate, combine and bind together, and come to your aid at a time of need—i.e., when there is, God forbid, any trouble or misfortune. 4. Now, it is fitting to go with that which is taught in the lesson “Azamra (I Will Sing) to My God with the Little I have Left” (Likutey Moharan I, 282) ; that is, to seek and search to find in oneself some merit and some good point. And with this little bit of good which a person finds in himself, let him rejoice and encourage himself. He should not desert his place, even if he has fallen into what he has fallen, may the Merciful One spare us. Notwithstanding, he should encourage himself with the modicum of good he still finds in himself, until he merits returning to God through this, and all the willful transgressions transform to merits (see Yoma 86b).

בפסוק פן ירבה כו' ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. פירש"י ב' פי'. וכבר כתבתי במ"א כי ב' הפי' אחד כשניצוצי קדושה עולין מאלה המקומות. ממילא יתפרדו כל פועלי און ובאין לגאולה. וזה רמז המסורה יש מפזר ונוסף עוד. אך י"ל עוד. כי ונוסף עוד לבד מה שהני"ק עולין מן הסט"א וניתוספין על הקדושה. גדולה מזו שע"י עליות הני"ק בא עוד תוספת אור מלמעלה. כענין שאמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד. וכמו שהי' אחר יצ"מ קבלת התורה מן השמים. זה ונוסף עוד כי פי' עוד למעלה מהטבע כמ"ש לעיל פ' ויגש. וז"ש אעלך גם עלה גם הוא תוספות כמ"ש ונוסף גם הוא. הוא רומז על איתכסיא וכולל שניהם הניצוצות קדושות שהם נסתרים ונטבעים תוך הקליפות. וגם אור הגנוז ונסתר למעלה. וע"י עליות הני"ק זוכין להמשיך אור הגנוז ונסתר למעלה כמ"ש במ"א:

בגמ' אר"י ד' דברים מקרעין גז"ד של אדם צדקה צעקה שה"ש ושינוי מעשה, פרש"י ז"ל שינוי מעשה שב מרעתו, והק' הריטב"א ז"ל דהלא אצל השלשה דברים אם לא הי' שב מרעתו הוי כטובל ושרץ בידו ואם שב מרעתו א"צ לכל זה וסגי בזה ע"כ:

ופי' תמימים כמו תאומים כמו שדרשו במדרש פ' שמות בפסוק אחת הוא יונתי תמתי כמו תאומתי עי"ש ובאמת שמצינו גם בפסוק והנה תומים בבטנה כמו תאומים, והאבות והתורה ענין אחד לשניהם כמו תאומים שטבע אחד לשניהם, ובמדרש שם שאם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, וע"כ נקרא תמימי דרך כמו תאומים לדרך שהוא התורה, וע"כ כמו שהתורה איננה נתלית בזמן ולא נשתנית בשינוי העתים, כן האבות לא נשתנו מהותם וצדקתם בשינוי העתים כי השינוי בא מצד התעוררת חלק הרע שבאדם שכל אדם מורכב מטוב ורע כידוע, ואפי' אדם שלם יכול להיות שלפעמים יקץ כישן חלק הרע שבו, אך האבות שהפכו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ונעתק חלק הרע לטוב ע"כ אין בהם ענין השינוי, וכמו התורה שכולה טוב, וכמ"ש כי לקח טוב נתתי לכם, ע"כ אין בה שינוי ולא יחליף האל ולא ימיר דתו כי כל השינוי הוא שייך רק בדבר שיש בו תערובת רע וכן נמי הגוף באשר נמשך תמיד אחר הנשמה מחמת התבטלות הגוף להנשמה השיג הגוף נמי מעלה זו להיות בלי שינוי, וזהו הפירוש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים היינו כמו שהנפש נעתק ממנה תכונות הרעות והרע שבה נהפך לטוב זה נקרא "הם תמימים" "הם" היינו הנפש שזהו צורת האדם והגוף נקרא רק בשר האדם והוא כמו לבוש "כך שנותיהם תמימים" שהגוף שהוא לעולם תחת הזמן נמי קנה מעלה זו שלא ישתנה וע"כ בת ק' כבת כ' לנוי ובת עשרים כבת ז' לחטא, וזה ונחלתם לעולם תהי', ואין הפירוש נחלה הגשמית נחלת שדה וכרם שזה הבל ואינו נקרא נחלה בהחלט

ששינה צורת הפת. הנה לא מצאתי מבואר בפוסקים אם בעינן שינוי גדולה או אם גם שינוי מעט סגי ונחזה אנן הנה בב"י או"ח סי' קס"ח בדין פת שפחת אותו פתים הביא דעת איזה פוסקים שהעלו בביאור דברי הרמב"ם שם דמלשון נשתנית צורתה משמע אפי' שינוי מעט ולשון עברה צורתה משמע העברת כל הצורה מכל וכל עיין שם ולפ"ז בנ"ד נראה דאפי' שינוי מעט הוי בכלל שינוי לצורת הפת דאם הי' צריך שינוי גדולה הי' צריך לכתוב שהעביר צורת הפת אמנם הנה הב"י כתב שם דאין לחלוקים אלו שורש בגמרא וביאר שם לשון הרמב"ם באופן אחר עיי"ש וא"כ י"ל דלשון זה משמע גם שינוי גמור ולפ"ז לכאורה יש להחמיר לעשות שינוי גדולה דוקא אמנם הנה מלשון הרמב"ם המובא בב"י שכתב ואם שינו צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר ה"ז מותר עכ"ל משמע דאפי' שינוי כל דהו כל שניכר לעיני הרואה סגי וראיתי בס' זר זהב כת"י מהגאון בעל אורח מישור ז"ל שכתב וז"ל וצריך לשנותו בענין שיהא ניכר ג"כ לבני אדם הבאים מחוץ לעיר לקנות מאותו פת עכ"ל:

את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות : א) תשובה טבעית, ב) תשובה אמונית, ג) תשובה שכלית. בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו - הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.

We find teshuva in three domains: a) teshuva of nature, b) teshuva of faith, and c) teshuva of intellect Natural teshuva has two aspects: that of the physical nature and that of the spiritual nature. "Physical" encompasses all of the sins against natural statutes, against ethics, and against the Torah (which are connected to natural statutes). For any evil act will result in affliction and pain, and a person suffers in specific and general ways from this. And after it becomes clear to someone that they themself are guilty and deserving of their life's diminishment as a result of their evil actions, then one focuses on improving the situation, to return to the laws of life and to obey the laws of nature, ethics and Torah, so that one may return and live and have life, with all its freshness, return to them.

But whether the iconoclasm was literal or metaphoric, what is common to Maimonides and the midrash is discontinuity. Abraham represents a radical break with all that preceded him. Remarkably however, the previous chapter gives us a quite different perspective: The implication of this verse seems to be that far from breaking with his father, Abraham was continuing a journey Terah had already begun.

ישנם שינויי מקום: במקום זה ישנם נבראים כאלה - ובמקום אחר הנבראים הנם כבר מסוג שונה לגמרי. משינויי המקומות ישתנו צורות האנשים ותמונותיהם, גם הצמחים שונים ממקום למקום, ואין אלה שינויים מקריים, כי אם שינויים בכל עצם מציאותם ומהותם. האומנם כי סיבת השינויי היא המרחקים השונים מגלגל החמה, שהשפעת האור והחום שונה במעלות רוחב השונים ועוד כהנה, אבל על כל פנים הבריאה כן היא מונחת תחת שינויים...

שינוי שם מותר לעשות "שינוי השם" לחולה מסוכן גם ביום השבת. [הערה 121] כה"ח (סי' רפ"ח ס"ק פ"א).

חולה שאין בו סכנה ואין בו סכנת אבר, מותר לעשות לצורכו כל מלאכות דרבנן בשינוי. ומלאכות דאורייתא בשינוי נחשב כמלאכה דרבנן, וראה להלן סעיף יא. [ילקו"י שבת ד' עמו' צ. ובמשנה ברורה הביא מהחיי אדם להקל אף בלא שינוי היכא דלא אפשר. וכ"ה בכה"ח אות קיב. וע' קצות השלחן] .

וע"ע מה שהאריך במנהג בגדד להקל לדוך תמרים ואגוזים בשינוי קצת, להפוך רק את יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב, וראה כה"ח (שם ס"ק ע"א) שסיים על דברי הבא"ח, וז"ל: "ומיהו הגם דאין למחות ביד המקילין, מכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות בשני שינויים כדי לצאת אליבא דכולי עלמא. והגם דהתמרים על ידי הדיכה נעשים כמו עיסה, כיון שהוא על ידי שינוי ורוצה לאכול מיד – שרי כמו בורר לעיל ריש סימן שי"ט יעו"ש", עכ"ל, וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ח"י אות י"ד עמ' 60), וע"ע בשו"ת קול אליהו (פכ"ג שאלה י').

"ואם כן, איך יתכן שימצא מלכותו אצלינו בשלימות, כי מלכותו יתברך נמשך אחר אחדותו, וכאשר השניות בעולם אין שלימות מלכותו נמצא. לכך 'אין הכסא שלם' עד שיכלה כל זרעו של עשו, ואז לא יהיו שניות בעולם, ואז 'יהיה ה' אחד ושמו אחד' [זכריה יד, ט]".

בעיקרון, אין לשנות נוסח תפילה שנקבע בבית הכנסת על פי רוב המתפללים בו בזמן היווסדו. גם אם חל שינוי בהרכב המתפללים ועכשיו רובם מתפללים בנוסח אחר, כל עוד נשארו מתפללים שמנהגם כנוסח המקורי אין לשנות, אפילו אם הציבור עצמו מעוניין לשנות את נוסחו. במקרה שכזה, כל אחד יתפלל בלחש על פי מנהג אבותיו, ושליח הציבור יתפלל בקול רם כפי הנוסח שנקבע בבית הכנסת (לגבי התנהגות המתפללים בדברים שבקדושה, וכן לגבי תפילת הלחש של הש"ץ, עיין בהערה). אמנם בנדון דידן, שרוצים לשנות את הנוסח כדי לקרב רחוקים, יש להתיר. המעבר לבנין חדש גם הוא סניף להיתר, ואם הדבר אפשרי עדיף לשנות את שם הקהילה, כדי שתהיה בכך הצהרה שמדובר מכאן ואילך בקהילה חדשה. רצוי לתקן גם תקנון חדש לבית הכנסת. הנחת היסוד שלנו היא שציבור המתפללים רוצה בשינוי זה. יש לוודא ששינוי לנוסח ספרד לא יעורר התנגדות ומחלוקת חלילה. במקרה של מחלוקת, אין לשנות את הנוסח.

א. באופן כללי אין עדיפות לנוסחים זה על זה. עיין עוד בשו"ת במראה הבזק (חלק ו סי' ב). ב-ג. לדעת רוב הפוסקים כיוון שהקהילה הראשונה קבעה את נוסח התפילה לפי רוב המתפללים שהיו בשעת הקביעה - אין לשנות את הנוסח אחר כך, אפילו אם נוספו הרבה מתפללים מנוסח אחר. ואין הדין משתנה גם אם קהילה שלימה הצטרפה ואפילו אם לאחר האיחוד נוסח רוב המתפללים שונה. עיין עוד בשו"ת 'במראה הבזק' (שם, ובחלק ה סי' יב). לפיכך שליח הציבור צריך להתפלל בנוסח אשכנז. אמנם יש מקומות בארץ ישראל שנהגו להתפלל בנוסח אחיד, אבל אם הקהילה כבר בחרה נוסח - עליה להמשיך בו.

הנוסחים ומנהגי העדות / באיזה מקרים מותר לשנות את הנוסח כפי שלמדנו צריך אדם לשמור על מנהג אבותיו, וסמכו זאת על הפסוק "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). אלא שמנהג זה אינו חשוב מדינים אחרים, ולכן פעמים שהוא נדחה. למשל, אדם שיודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה. אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, ורק לאחר שנים הוא מבין עד כמה הקשר שלו לנוסח אבותיו עמוק ומשמעותי. אשכנזי שרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י, ולשם כך הוא רוצה להתפלל בנוסח ספרד, שעליו חוברו כוונות האר"י, רשאי לעשות כן. והיו מגדולי אשכנז שמפני זה שינו מנהגם לנוסח ספרד, וביניהם רבותיו של בעל ה'חתם-סופר' – רבי נתן אדלר ורבי פנחס בעל ה'הפלאה', אבל משפחותיהם ותלמידיהם המשיכו להתפלל בנוסח אשכנז, מפני שרק הרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י רשאי לשנות, אבל מי שאינו מכוון – ראוי שלא ישנה. אמנם מנהיגי תנועת החסידות עודדו את כל חסידיהם לשנות מנוסח אשכנז לנוסח ספרד-חסידי, למרות שרובם לא ידעו את כוונות האר"י. ואכן גדולי הרבנים חלקו עליהם בתוקף, שהיאך שינו. אבל הם שהיו גדולי עולם החליטו לשנות את המנהג, ומן הסתם היו להם טעמים נכבדים לכך. וכיום כבר אין מערערים עליהם (עי' שערים המצוינים בהלכה יח, ד; אג"מ או"ח ב, כד).

Wording of Prayer / In What Cases Is One Permitted to Change His Nusach? As we have learned, one must maintain his family’s minhag. The Chachamim based this statement on the verse, “Al titosh torat imecha,” meaning, “Do not abandon your mother’s teachings” (Proverbs 1:8). However, this custom is no more important than other laws, and therefore it is often superseded. For example, when a person knows for certain that he will have less kavanah praying in a synagogue that conducts services in his family’s nusach than in a synagogue in which the services are conducted in a different nusach, he should choose the one in which he can concentrate better, for kavanah is the essence of prayer. However, in a case of uncertainty, it is preferable to pray in his family’s nusach, because in the long term, chances are that he will have more kavanah praying as his family does. Sometimes, when a person is young, he does not properly value his connection to his family’s nusach, though as time passes, he discovers a deep attachment to it. An Ashkenazi who wants to pray according to the Ari’s writings, and for that purpose wishes to switch to Nusach Sephard-Chassidi, is permitted to do so. There were some prominent individuals from Ashkenaz who did this, among them the Chatam Sofer’s rabbis, Rabbi Natan Adler, and Rabbi Pinchas, the author of the Hafla’ah. Nevertheless, their families and students continued to pray in Nusach Ashkenaz, for they understood that only a specific individual who wants to pray according to the kavanot Ha’Ari is permitted to change his nusach, but it is not proper for someone who does not pray with those kavanot to do so. However, the leaders of the Chassidic movement encouraged all their followers to switch from Nusach Ashkenaz to Nusach Sephard-Chassidi, despite the fact that most of them were not familiar with the Ari’s kavanot. Indeed, prominent rabbis have vehemently disagreed with them, wondering how they could have changed their minhag, but the eminent leaders of the Chassidic movement, who were also illustrious world figures, decided to change their custom and surely had honorable reasons. Nowadays, no one objects to their practice (see She’arim Metzuyanim BaHalachah 18:4; Igrot Moshe, Orach Chaim, part 2, 24).