The World to Come in Jewish Prayer

וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם׃

Many of those that sleep in the dust of the earth will awake, some to eternal life, others to reproaches, to everlasting abhorrence.

בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כׇּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ {פ}

Death will be destroyed forever. My Sovereign GOD will wipe the tears away From all faces And will put an end to the reproach of God’s people Over all the earth— For it is GOD who has spoken.

תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃ {פ}

You will teach me the path of life. In Your presence is perfect joy; delights are ever in Your right hand.

וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ׃

Such things had never been heard or noted. No eye has seen [them], O God, but You, Who act for those who trust in You.

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

ואומר והיה יום אחד (זכריה י״ד:ז׳) זה יום השביעי לעולם והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י״ד:ז׳) זה עולם הבא שנאמר והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו (ישעיהו ס״ו:כ״ג) ונאמר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת. ולמוצ"ש זו עוה"ב שאין בו מיתה לעלם ולעלמי עלמיא ואין בו לא חטא ולא עון ולא מכות ולא מרדות אלא כל אחד ואחד משמח בחכמתו ובתבונתו.

כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (גמרא ברכות יז א) "הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה". וְזֶה שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ. כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִמָּהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג יא) "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ".

הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כב ז) "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא.

ויאכלו וישתו – שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו:

ועל זה העולם אמרו בברכות (יז א') מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן והן ונהנין מזיו שכינה וכן יאמרו תמיד בתלמוד (עי' בבא בתרא י' א') הקדוש ברוך הוא משביען [מזיו] שכינתו לעולם הבא שנאמר "אשבעה בהקיץ תמונתך" רצונו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעולם הזה באכילה ושתיה כמו שכתוב "באור פני מלך חיים" ודרשו בואלה שמות רבה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" אכילה ודאית דכתיב "באור פני מלך חיים" וכן אומר במשה רבנו עליו השלום (שמות רבה מ"ו ט') מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון אל תתמה שהרי חיות שהן נושאות הכסא ניזונות מזיו השכינה שנאמר "ואתה מחיה את כולם" כלומר לכולם כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו לעיל פעם אחר עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתיה כקיום משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום ואם ניחס זה אל מעשה הנס הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם וכן חנוך כפי מדרש רבותינו זיכרונם לברכה וכן אמרו (קוהלת רבה ג יז פ"ג) "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף" אמר רבי סימון ראוי היה האדם שיתקיים ויחיה לעולם מהדין פסוקא ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא "והאלהים עשה שייראו מלפניו" מה שהיה כבר הוא רבי יודן ורבי נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם שאלמלי לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם הרי ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה מאליהו זכור לטוב והנביא אמר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" זאת ראיה שלא נפרדה נפשו מגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהא הבטחה מפורשת על תחיית המתים ושתיהן קורעות לב קטני האמנה.

והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשתי, זולת דעת הרב רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחיה, ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה, ואנחנו מקיימים אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך. ואדון הרחמים יזכנו לטוב אשר צפון ליראיו ופעל לעבדיו, למען רחמיו וחסדיו, אמן ואמן.

ורבים מישיני עפר - להגאון הם המעטים, ולדעתי הצדיקים שמתו בגלות יחיו ויתענגו בלויתן וכו', וימותו פעם שניה ויחיו בתחיית המתים בעולם הבא שאין שם אכילה ושתיה אלא נהנים מזיו השכינה.

חַיִּים אֵלּוּ לְפִי שֶׁאֵין עִמָּהֶם מָוֶת שֶׁאֵין הַמָּוֶת אֶלָּא מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּף וְאֵין שָׁם גּוּף נִקְרְאוּ צְרוֹר הַחַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה כט) "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". וְזֶהוּ הַשָּׂכָר שֶׁאֵין שָׂכָר לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ טוֹבָה וְהִיא שֶׁהִתְאַוּוּ לָהּ כָּל הַנְּבִיאִים:

ועל כן הוזקקנו לומר כי העולם הבא שם נאמר בכללות ויחוד, נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות שכר הנפשות אחר המות, ונאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור, שהיא מדרגה באה אחר תחית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא חיי העולם הבא, ועל כן יאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כלומר כי בעולם הנשמות הבא לאדם אחר המות ישיג כל אחד ואחד מישראל בו מדרגה מה לפי מעשיו, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעולם הבא, אבל המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחית המתים, כי אותן צדיקים שגלוי וידוע לפניו יתברך שמה שלא יכלו לקיים את התורה כלה לא היה מפני רוע בחירתם אלא מפני עול הגלות ומעיקים אשר מחוץ או מפני סבה אחרת, כמשה ואהרן שלא יכלו לקיים את התורה כלה, רוצה לומר מצות התלויות בארץ, לפי שלא נכנסו לארץ, ואלו יזכו לתחיה ואז יקיימו כל המצות התלויות בארץ והמצות שלא יכלו לקיים בחיים הראשונים, ומתוך כך יזכו למדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא. ומצאתי סמך לדברי אלו ממה שנמצא במדרש רבי נחוניא בן הקנה ישב רבי ברכיה ודרש מאי הא דאמרינן העולם הבא ולא ידעינן מאי קאמרינן, העולם הבא מתרגמינן עלמא דאתי, ומאי עלמא דאתי, מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקדוש ברוך הוא שאין יכולין לסבלה, לקח שביעיתו ושם להם במקומו והשאר גנזו לעתיד לבא ואמר אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דכתיב העולם הבא שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, עד כאן לשון המדרש. וכתב עליו הרמב״ן ז״ל בשער הגמול זה לשונו, פירוש העולם הבא שכבר בא, וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חכמינו ז״ל עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש ובא, ובאר שזה העולם הבא הוא אור, והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה לומר שהיא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה בה, עד כאן לשונו שם, וזה מפורש כמו שכתבנו שהעולם הבא הוא ממשמש ובא תמיד, כלומר לכל אדם אחרי מותו וקודם התחיה, ועל כן נקרא עלמא דאתי, וגם יש מדרגה אחרונה שאדם מתעלה בה נקראת גם כן עולם הבא.

We must say, therefore, that the expression, “world to come,” is used both in a broad and a narrow sense. In a broad sense it applies to any degree of reward which the soul gets after death. In a narrow and specific sense it denotes the highest degree that the soul of the perfectly righteous man can attain, a degree which comes after resurrection. This degree is called “life in the world to come” par excellence. “All Israel have a share in the world to come,” means that in the world of souls which is after death every Israelite will attain to some degree according to his conduct. The pious men of other nations also have a share in the world to come in this sense. But the highest and last degree—“life in the world to come”—no one can attain except the perfectly righteous, and that only after the resurrection. Those righteous men who, as God knows, were unable to fulfil the whole Torah, not because of evil will, but because of the yoke of the exile and external hindrances, or for some other cause, like Moses and Aaron who were not able to fulfil the entire Law, namely those commandments which can be performed only in Palestine, because they did not enter the land of Palestine—these men will be resurrected, so that they may perform all those commandments which are rooted in Palestine as well as those other commandments which they were not able to perform in their first life, and then they will attain to the highest and last degree, viz. “life in the world to come.” I found a support to these ideas in the Midrash of R. Nehunyah ben ha-Kanah: R. Berechiah held forth, saying: We speak of the world to come (‘olam haba) and we do not know what we are saying. We translate the Hebrew expression ‘olam haba (= the world to come) by the Aramaic ‘alma deate (= world to come), but what is ‘alma deate? Answer: Before the world was created God thought of creating light. So He created a great light which no creature could control. Seeing that the creatures would not be able to endure it, He took a seventh part thereof and put it in its stead and the rest He hid away for the future, saying at the same time: If they are found worthy of this seventh part and take good care of it, I will give them this on the last day. Hence it is called ha‘olam haba, the world that has come, i. e. it came before the six days of creation. This is the meaning of the verse: “Oh how abundant is Thy goodness, which Thou hast laid up for them that fear Thee; which Thou hast wrought for them that take their refuge in Thee!” So far the Midrash, Nahmanides comments on this as follows: ‘Olam haba means the world that has already come. He mentions the Aramaic expression used by the Rabbis, ‘alma deate, which means, the world that is about to come. Then he explains that this “world to come” is light, viz. the light which God intended to, and did, create before this world, to indicate that this is the last attainment to which a man can rise. So far Nahmanides. This explanation agrees with what we said, namely that the world to come is always in the act of coming, namely for every righteous man immediately after death, before resurrection. Hence it is called ‘alma deate. Then there is an ultimate degree to which man rises, which is also called ‘olam haba.

כי העיקר אצלינו שכר המצות בהאי עלמא ליכא רק לאחר פטירה הצדיק יכנס למלכות הנקראת ג"ן ומקביל פני שכינה ושם תעמודנה כל הנשמות כל אחת כפי מעשיו עד תחיית המתים ויום הדין ואחרי כן יזכו הזוכים לחיי העולם הבא שהוא גמול האחרון. ודע והאמן כי כמו שנתחלקה הארץ בקבוץ כל ישראל כך קבוץ כל הנשמות אחר יום הדין תתחלק להם נחלת העולם הבא כל אחד כפי הראוי לו שנאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. וכתיב זאת נחלת עבדי יי' (ישעיה נד יז) וידעת פירוש זאת.

העתקה ממגלת סתרים מרב נסים גאון ז"ל ידענו כי זה העולם הוא מקום המעשה והעולם הבא הוא מקום התגמול כי השכר שהבטיח בו הקב"ה את עושי רצונו שם הוא משלמן לעולם הבא וכן יפרע לרשעים על עבירות שעשו בפורענות שהכין להם כענין שנאמר (דברים ז יא) אשר אנכי מצוך היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם. ואמרו חכמים בספרי לא נטלו צדיקים כלום בעולם הזה משלהם שנאמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ולא נטלו רשעים כלום בעוה"ז משלהם שנאמר (דברים לב לד) הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי ונאמר (דברים לב לה) לי נקם ושילם. וכל מה שיגיע לצדיקים מן הטובות והכבוד והעוז בעולם הזה אינו מחסר להם לעולם הבא משיעור שכרם שמזומן להם לעולם הבא אלא הכל פרי מפעלותם שנאמר (ישעיהו ג י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ושנינו אלו דברים אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה וקרן קיימת לו לעולם הבא פירוש הפירות מגיע להן תחלה והעיקר שמור להם לעולם שכולו אורה.

...והנה עולם הבא שלנו לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנין מזיו השכינה". פירוש ועטרותיהם נראה כי כונתם כפי מה שראיתי בבעל הטורים, כי העטרה שנותנים ישראל להקב"ה בתפלתם, כענין "כתר יתנו לך", עתיד הקב"ה להחזיר לצדיקים, וזהו עטרותיהם, פירוש מכל התפלות ג' פעמים ביום, כל הכתרים שנתנו להקב"ה בכל חייהם יחזיר הקב"ה להם. וזהו עולם הבא שלנו עם סגולה, ומקרא מלא דבר הכתוב, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ונוכל להבין העונג הבלתי משוער.

והנה צריך שתדע כי יש ג' ימים בסוד יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, והם זמן השבירה דהיינו עולם התה"ו הנקרא אתמול, בסוד כי ערוך מאתמול תפתה, כי משם ניתן מציאות לקליפות, ויש היום ויש מחר, והוא סוד היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, והיום הוא אחר התיקון כל זמן העולם הזה שהוא זמן הבחירה והתיקון, ויש מחר שהוא הנצחיות והוא יום שכולו ארוך, ונמצא שיום א' הוא קודם השבירה, דהיינו עולם הנקודי"ם, ואור שנברא אז שהוא אצילות נעלם ונגנז לצדיקים לעתיד לבא...

ובזוהר שלח קנ״ט א' ר״י פתח כו'. כמה אית להו לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקב״ה. כמה אית להו לאסתכלא במלי דאורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא כאלו מקריב כל קורבנין דעלמא לקמי' קב״ה ולא עוד אלא דקב״ה מכפר לי' על כל חובוי ומתקנין לי' כמה כורסין לעלמא דאתי. ובזוהר צו ל״ה א' ת״ח כו' וע״ד מאן דלעי באורייתא לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון דהא אורייתא עדיף מכלא וקשורא דמהימנותא דכלא. וע״ד כתיב דרכיה דרכי נועם וכו' וכתיב שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ובפ' קדושים פ' ע״ב בזבח ובמנחה כו' אבל מתכפר הוא בד״ת אמאי בגין דד״ת סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת כו' שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. א״ל הכי הוא ודאי דכל מאן דאשתדל באורייתא אע״ג דאתגזר עלי' עונשא מלעילא ניחא לי' מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע. ות״ח לא אתדכי ב״נ לעלמין אלא במלין דאורייתא כו'. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני ה' ודא אורייתא דהיא שמא קדישא עלאה. וע״ד מאן דאשתדל בא אתדכי ולבתר אתקדש כו'. תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין כו' ע״ש.

And in Zohar Sh’lahkh (159a): “Rabbee Yehuda began… ‘It is important for people to deeply contemplate the Holy One’s (blessed be He) work. It’s important for people to deeply contemplate the words of the Torah, for anyone who is involved with Torah is as if he offers all of the sacrifices in the world before the Holy One (blessed be He). And not only that, but the Holy One (blessed be He) awards atonement for all of his obligations, and they prepare for him a number of thrones in the world-to-come’.” And in Zohar Tzav (35a): “Come and observe…, because of that, one who labors in Torah doesn’t need sacrifices nor offerings, for the Torah is better than all of them and connects all the parts of ehmoona. And regarding this it is written (Mishlei 3:7): ‘…and her paths are all paths of pleasantness’. And it’s written (Tehillim 119:165): ‘Great peace will come to those who love your Torah, and they will have no obstacles’.” And in parshat K’doshim (80b): “‘With sacrifice and offering…’—but he is atoned for with words of Torah. Why? Because the words of the Torah rise above all the sacrifices in the world, as they asserted, for it is written (Vayikra 7:36): ‘This is the Torah for the burnt-offering, the meal-offering and the sin-offering…’—Torah is considered equal to all the sacrifices in the world. He said to him: it’s exactly as you explain, that anyone who involves himself with Torah, even though punishments have been decreed upon him from above, he provides greater pleasure than all the sacrifices and offerings, and that punishment is torn up. And come and observe: a person is never refined of his sins except via words of Torah… . And the Torah is called ‘holy’, for it is written (Vayikra 20:26): ‘For I God-YHV”H am holy’—this is the Torah because it is the holy supernal name. And regarding this [is written that] one who involves himself with it is refined, and later is made holy… . This teaches us that the holiness of the Torah is a holiness that rises above all other kinds of holiness.”

(ג) וחייב על שתי שערות - ושער אחד יש בו איסורא דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים וכן הדין בכל מלאכות שבת לא בעינן בהו שיעור לענין איסור אלא לענין חיוב חטאת. ולענין נטילת צפרנים כתב הא"ר דאפילו על צפורן אחד חייב וכן מוכח לעיל בסימן שכ"ח סל"א. ואשה ששכחה ליטול הצפרנים מע"ש ואירע טבילתה בליל שבת מסיק המ"א שתאמר לעו"ג ליטול ביד דהוי שבות דשבות במקום מצוה ואם א"א ביד מותר על ידו אפילו בכלי ואם אין עו"ג נראה שיש לסמוך בשעת הדחק על הנקור שתנקר תחת הצפורן ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו שום טינוף:

ובטוב לבב מרוב כל יותר מרוב כל דחיי העוה"ב כידוע וזהו למעלה ממדרגת אוי"ר שנק' גדפין שאין בהם רק בחי' הרצון שרוצה וחפץ בקרבת אלקי' שיהיה גלוי אלקות למטה כו' (כגדפין דעוף שמסייעי' לרצונו שהוא נבדל מעצ' הרצון ג"כ כו') אבל בחי' גלוי אלקות ממש שלא יתכן בזה רצון אחר שכבר הוא בא בגלוי היינו ע"י המצות שעל ידן נמשך אא"ס בסובב וממל' שז"ש קדשנו במצותיו בחי' גלוי קדוש' העצמו' ממש כידוע וזה ע"י שמחה וטוב לבב שלמעלה מאוי"ר יחד הנ"ל והיינו שיוכל להיות שמחה ובטול כא' כמו וכל הלבבות יראוך הרי היראה ופחד בלב וקרב

וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״. וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ

For this purpose, the Holy One, blessed is He, gave to Israel the Torah which is called “might” and “strength,” as the Rabbis, of blessed memory, have said that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, “Your teacher shall no longer be concealed from you [literally: He will not conceal Himself from you with robe and garment]…but your eyes shall see your Teacher.” It is also written, “For they shall see eye to eye…” and “You shall no longer have the sun for light by day…for the Lord shall be to you for an everlasting light….” It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created.