Rashba on Signatures Instead of Delivery Witnesses

מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הָנֵי לָא צְרִיךְ; מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָנֵי גְּמִירִי; וּמָר סָבַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ, וְהָנֵי נָמֵי לָא שְׁכִיחִי? לָא; רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר, הָנֵי כֵּיוָן דִּסְמוּכוֹת מִיגְמָר גְּמִירִי; רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ – וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, הָנֵי כֵּיוָן דִּסְמוּכוֹת מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי;

The Gemara analyzes the mishna: One can derive by inference that the first tanna of the mishna holds that in these places the agent is not required to testify that the bill of divorce was written and signed for the woman’s sake. What, is it not the case that they disagree with regard to this principle, as one Sage, the first tanna, holds that the reason for saying: It was written in my presence and it was signed in my presence, is because people living overseas are not experts in writing a bill of divorce for her sake, and the residents of these places are learned in this matter, as they are near Eretz Yisrael. And one Sage, Rabban Gamliel, holds: The reason is because there are no witnesses available to ratify it, and the residents of these places are also not frequently available, as they live on the other side of the border, and it is difficult to bring witnesses from one place to another. The Gemara rejects this suggestion: No, there is no proof that this issue is a dispute among tanna’im, as Rabba resolves the different opinions in the mishna according to his line of reasoning, and Rava resolves them according to his line of reasoning. The Gemara elaborates: Rabba resolves them according to his line of reasoning, as everyone agrees that the reason is because they are not experts in writing a bill of divorce for her sake. And here they disagree with regard to this issue: The first tanna holds that since the residents of these cities are located near Eretz Yisrael, they are assumed to be learned in this halakha. Likewise, Rava resolves the various opinions in the mishna according to his line of reasoning. He maintains that everyone agrees that the reason for the declaration: It was written in my presence and it was signed in my presence, is because there are no witnesses available to ratify it. And the first tanna holds: Since the residents of these cities are nearby they are frequently available.

חֲתִימָה לִשְׁמָהּ? אִי רַבִּי מֵאִיר – חֲתִימָה בָּעֵי, כְּתִיבָה לָא בָּעֵי! דִּתְנַן: אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע. כְּתָבוֹ עַל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, תְּלָשׁוֹ, חֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר! אִי רַבִּי אֶלְעָזָר – כְּתִיבָה בָּעֵי, חֲתִימָה לָא בָּעֵי! וְכִי תֵּימָא לְעוֹלָם רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, וְכִי לָא בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִימָה לִשְׁמָהּ – מִדְּאוֹרָיְיתָא, מִדְּרַבָּנַן – בָּעֵי; וְהָא שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין דְּרַבָּנַן, וְלָא בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִימָה לִשְׁמָהּ! רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים – אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים; כָּשֵׁר, וְגוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

that the signing must be performed for her sake? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, he requires signing for her sake; however, he does not require that the writing must be for her sake. As we learned in a mishna (21b): One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground, e.g., a leaf attached to a tree. However, if he wrote it on something that is attached to the ground, and then he detached it, signed it, and gave it to her, it is valid. This indicates that the essential stage of writing a bill of divorce is when it is signed by witnesses. The Gemara says that this is Rabbi Meir’s opinion, as an unattributed ruling in the mishna typically follows the opinion of Rabbi Meir. If it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who disagrees with Rabbi Meir and requires that the writing must be for her sake, he does not require that the signing must be for her sake. And if you would say that actually the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and when Rabbi Elazar does not require signing for her sake, he means by Torah law, whereas by rabbinic law he requires that bills of divorce must be signed for her sake; but that is untenable, as the Sages listed three bills of divorce that are valid by Torah law but are invalid by rabbinic law, and when he disputes that ruling Rabbi Elazar does not require that the signing must be for her sake. The mishna continues: Rabbi Elazar says: Even though there are no signatures of witnesses on the document, but he gave it to her in the presence of two witnesses, it is a valid bill of divorce. And on the basis of this bill of divorce the woman can collect the amount written to her in her marriage contract even from liened property, as Rabbi Elazar maintains that witnesses sign the bill of divorce only for the betterment of the world. If no witnesses sign a bill of divorce the husband could contest its validity at any time by denying that he wrote it. In any case, it can be seen from this mishna that according to Rabbi Elazar the signatures of the witnesses are not an essential part of a bill of divorce. Consequently, it does not need to be signed for her sake, even by rabbinic law.

וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף – וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי. וְהָכִי קָאָמַר: אֵין כּוֹתְבִין טוֹפֶס שֶׁמָּא יִכְתּוֹב תּוֹרֶף. כְּתָבוֹ לַטּוֹפֶס וּתְלָשׁוֹ, כְּתָבוֹ לַתּוֹרֶף וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״חָתְמוּ״ שָׁנִינוּ; וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי.

And so Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: And this is a case where he left a place for the essential part of the document. And so Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this is when he left a place for the essential part of the document. And all these Sages hold that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. It is not the signatures of the witnesses on a bill of divorce that validate it. Rather, the divorce is effected by the transmission of the document in the presence of witnesses. Therefore, the phrase: “And he writes” (Deuteronomy 24:1), must be referring to the writing of the bill of divorce and not to the signing of the witnesses, and the restrictions derived from this verse will apply to the writing of the bill of divorce, so the essential part may not be written on something that is attached to the ground. And this is what the mishna is saying: One may not write even the standard part on something that is attached to the ground ab initio, lest he write the essential part of the document in this manner as well. However, if he wrote the standard part while it was attached to the ground, and then detached it, wrote the essential part, and gave it to her, it is valid. And Reish Lakish says: The mishna should not be understood in that way, where the phrase: And signed it, is referring to the writing of the essential part, since we learned that they signed it, which is referring to the signatures of the witnesses. And it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce.

וְהָא עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, דִּפְסוּלָא דְאוֹרָיְיתָא הוּא, וְקָתָנֵי! בְּעֵדֵי מְסִירָה, וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אֵלּוּ כְּשֵׁירִין, וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: יָרַד רַבִּי שִׁמְעוֹן לְשִׁיטָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי; מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר – לָא!

The Gemara challenges this response: But there is the example of documents written in gentile courts, which is an invalidation of documents that applies by Torah law, and yet the baraita teaches this halakha. The Gemara answers: This is referring to a bill of divorce that was given with valid witnesses who observe the transmission of a legal document, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says in a mishna (10b): Witnesses of the transmission of a bill of divorce effect the divorce. In his opinion, the effectiveness of the document depends on the witnesses who observe its transmission, not those who sign the bill of divorce. Consequently, a bill of divorce that was signed in a gentile court is rendered invalid by rabbinic law. The Gemara raises a difficulty: But from the fact that it teaches in the latter clause of that mishna that Rabbi Shimon says: Even these, bills of divorce and bills of manumission, are valid, and Rabbi Zeira said: Rabbi Shimon accepted the opinion of Rabbi Elazar, who said that witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce, one can learn by inference that the first tanna does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Instead, he holds that the witnesses who sign effect a divorce. Yet even so, this tanna listed the cases where bills of divorce from gentile courts are invalidated, despite the fact that they are invalid by Torah law.

אָמַר רַב נַחְמָן, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: אֲפִילּוּ מְצָאוֹ בְּאַשְׁפָּה, חֲתָמוֹ, וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״וְכָתַב לָהּ״ – לִשְׁמָהּ; מַאי, לָאו כְּתִיבַת הַגֵּט?! לֹא, חֲתִימַת עֵדִים. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא: כׇּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה – פָּסוּל! אֵימָא: שֶׁנֶּחְתַּם שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה – פָּסוּל.

With regard to the requirement that a bill of divorce be written for her sake, Rav Naḥman says that Rabbi Meir would have said: Even if the husband found the bill of divorce in the garbage dump, and the names written on it happened to be the same as his and his wife’s names, if he had it signed by witnesses and he gave it to her, then it is valid, because the essential requirement is that it be signed for her sake. Rava raised an objection to the statement of Rav Naḥman: The verse states: “And he writes her,” which is interpreted to mean that it must be written for her sake. What, is it not referring to the actual writing of the bill of divorce, that it must be written with the intent that it be used to sever this particular marriage? The Gemara rejects this: No, it is referring to the signing of the witnesses. Rava raised another objection to him based on what was taught in a mishna (24a): Any bill of divorce that was not written for the sake of a specific woman is invalid. He responded: Say that according Rabbi Meir the mishna teaches: Any bill of divorce that was not signed for the sake of a specific woman is invalid.

ואיבעית אימא לעולם ר' אלעזר היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי, דאמר רבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול. קשה לי דלא שייך למימר מזוייף מתוכו אלא בשחותמין בו פסולי עדות כגיטי נשים שחתומין בו נכרים כדאיתא לקמן, (י, ב) או פסולי קורבה, כההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי בסנהדרין (כח, ב), אבל כאן שעדיו כשרין אלא שלא חתמוהו לשמה, ואף הן אינן צריכים לשמה, מאי פסול איכא כיון דעדי חתימה לא כרתי. ותירצו בתוספות דכיון דלא נחתם לשמה חיישינן דילמא חתמו אנייר חלק ואחר כך כתבו עליו את הגט, וקשה דאם כן אף בשאר שטרות צריך חתימה לשמה לצאת ידי חששא זו, ונשאר להם הענין בקושי. ונראה דמשום הכי קרי ליה מזוייף מתוכו משום דלדידיה כתיבה לשמה בעי, וחתימתן של עדים מכלל כתיבת הגט היא דפעמים שאין כאן עדי מסירה וגט זה מתקיים בחותמיו וכשר אף לרבי אלעזר, דמימר אמרינן כיון שמתקיים בחותמיו לאו מזוייף הוא, ובודאי כדין נמסר לה בפני שנים, וכדין נעשה לשמה ובתלוש ובשאר תקוני הגט, וכיון דחתימי עליה אי לא חתימי לשמה מזוייף מתוכו קרי ליה, ותדע לך דהא גט שחותמיו נכרים כשר לר"ש, ואמרינן (לקמן גיטין י, ב) ירד ר"ש לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, ואקשינן והאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ופרקינן הכא במאי עסקינן בשמות מובהקים כלומר דלא אתי למיסמך עלייהו, אלמא כל שאין סומכין עליהן ואין מכשירין הגט על חתימתן לא חיישינן אי חתמין לשמה או לא, דלאו מכללו של גט הן. ולדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב (לקמן בפ' המגרש) דלר"א עדי חתימה נמי כרתי, אפשר לומר דאינו קשה כלל, דכיון שפעמים כרתי לשמה בעי, דכי כתיב לשמה אוכתב קאי ובין אכתיבת הגט בעצמו בין אכתיבת העדים, אלא שיש לדקדק דאם כן רבי שמעון שירד לשיטתו של רבי אלעזר היכי מכשר חותמיהן נכרים אפלו בשמות מובהקין, דמכל מקום כתיבת העדים בעי לשמה וליכא, וכי היכי דכי איכא עדי חתימה ואיתיהיב בעדי חתימה אפילו הכי בעינן כתיבת הגט לשמה לר"א ואי איכתוב בערכאות פסולה , הכי נמי כי חתימי ביה נכרים אע"פ שנמסר בעדים כשרים ליפסול דהא כולה כתיבה בעינן לשמה, וי"ל דחתימת נכרי אינה חתימה כלל וכמאן דמלייה בדיוטא דמי והילכך לא מיפסל בחתימתן, אבל כתיבת הגט ע"כ מיפסלא בערכאות דהא בעינן לשמה והאי לאו לשמה היא, ואי אמרת דחשבינן ליה כמאן דליתיה כ"ש דליכא גט. אלא דקשיא לי דודאי משמע דלר"א לא בעינן חתימה לשמה כלל, דוכתב דקרא או כתיבה לבד היא או חתימה לבד, או כתיבה וחתימה, ואי חתימה לבד היא לא לבעי כתיבה לשמה כרבי מאיר, ואי כתיבה וחתימה, ליבעי חתימה לעולם ולשמה כרבי יהודה דאית ליה הכין, ואי ליכא עדי חתימה ולשמה ליפסול, וכיון דרבי אלעזר מכשר בלא עדי חתימה אלמא וכתב כתיבה ממש קאמר, א"כ לרבי אלעזר דבר תורה אפילו איכא עדי חתימה לא איכפת לן אי לשמה חתמו או שלא לשמה חתמו, אלא משום דאתי למיסמך עלייהו בעינן להו לשמה, והיינו דאמרינן כדרבא דאמר רבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו, כלומר ומשום גזירה ולא משום דינא, דאי הכי הוה ליה למימר היכא דאיכא עדים בעינן לשמה דכתיב וכתב לה לשמה, והיינו דאמרינן לקמן (גיטין פו, ב) גמרא שנים ששלחו שני גיטין שוין אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה לא בעי כנ"ל.

תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט. שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ גֵּט בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא הַגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ כְּחֶרֶס מֵחַרְסֵי אֲדָמָה שֶׁהֲרֵי אֵין בּוֹ עֵדִים. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ שֶׁיָּעִידוּ מִתּוֹכוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים בְּתוֹכוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם בֵּין בִּפְנֵי אוֹתָן הָעֵדִים הַחֲתוּמִין עָלָיו בֵּין בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי מְסִירָה: חָתְמוּ בּוֹ שְׁנַיִם וְעָבַר וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ עֵדֵי מְסִירָה פְּסוּלִין הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר הוֹאִיל וְעֵדִים שֶׁבּוֹ כְּשֵׁרִין וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ. וְיֵשׁ שֶׁהוֹרָה מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוּא פָּסוּל:

It is an ordinance [enacted] by our Sages that witnesses should sign a get, lest a [husband] give [his wife] a get in the presence of two [witnesses], and they die. [In such an instance,] the get she possesses is no more than a shard, for there are no witnesses [to testify to its authenticity]. [To prevent such a situation, our Sages] ordained that the testimony [regarding the authenticity of the get should be contained] within it. Although witnesses [have signed] within, [the husband] must give [the get] to [his wife] in the presence of two [witnesses] - whether the same witnesses who signed it or two others. For in essence, divorce is established by virtue of the witnesses [who observe] the transfer [of the get]. When two witnesses sign [the get], and [the husband] transgresses and gives [the get] to [his wife] in private, or if it is discovered that the witnesses [who observed] the transfer [of the get] were unsuitable, the divorce is effected. For the witnesses [who signed the get] are acceptable, and the get exists in the woman's possession. Some of the geonim have ruled that [the get] is unacceptable.

(דף עא:) אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתובו אמרו לסופר וכתבו לעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו: גְּמָ׳ טַעְמָא דְּלֹא אָמַר ״תְּנוּ״, הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִילֵּי מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ.

תשובה: ראיתי עכשיו, הכל נוהגין לכתוב י"ב שיטין, ותולין הדבר בגמטריא של גט, דעולה י"ב. אבל אני לא מצאתי באחד משני התלמודים, שום זכר לזה כלל. ואדרבה, שנינו (במס' גיטין י"ט ע"א): על הכל כותבין: על עלי זית. וסתמא דמילתא, דבעלי זית לא משכחת בו י"ב שיטין, אלא שטוב לכתוב כן לכתחילה, ולחוש למה שהעולם נוהגין. ובין שחתמו באותה שיטה שנגמר בו הגט, או בשיטה בפני עצמה מלבד הי"ב שיטין, הגט כשר ושרטוט נמי, לא בעי, (שהם) [שכך] שנינו: על הכל כותבין: על יד של עבד. ואין משרטטין יד העבד. והדין נותן, שבכל מקום לא הצריכו שרטוט, אלא במקראות, ומשום כתיבה תמה, שאין מזכירין בו שום מקרא. ובכתיבת משקי, דע שבכל כתב ובכל לשון כשר בגט, ואפילו לכתחילה. ובהדיא תנן: גט שכתבו עברית ועדיו יונית, יונית ועדיו עברית, כשר. ויונית לאו דוקא, דה"ה לפרסי ולשאר הלשונות, אלא דחדא מינייהו נקיט. וכדאיתא בפרק המביא תניין (גיטין י"ט ע"ב). וגרסינן התם. א"ר אסי, אמר לי הונא בר נתן, הכי אמר אמימר: האי שטרא פרסאה, דחתימי עלה ישראל, מגבינן ביה ממשעבדי. ואקשינן עלה: והא לא ידעי למקרי? בדידעי. אי הכי, מאי קמ"ל? בכל לשון כשר. תנינא! גט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו'? ופרקי': הני מילי, לגבי גיטין. אבל בעלמא, לא. קמ"ל. אלמא: אפי' פרסי ושאר לשונות כשר. ובהדיא תניא בתוס': גט שכתבו בה' לשונות, וחתמו עליו עדים בה' לשונות, כשר. כך היא הגיר' בס' שלנו. ואף על פי שהרמב"ם והראב"ד ז"ל גרסי: פסול; מ"מ לא פסלוהו, אלא מפני שכתוב בה' לשונות. הא בלשון אחד, מאחד מן הלשונות, כשר

כתבת: כיון דקי"ל דעדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה, אם נתקיים עד אחד מהם בשני עדים, והשני לא נתקיים אלא בעד אחד על פה, הנאמר שנצרף חתימת העד שנתקיים, לעד שמעביד על פה? שהרי הוא כאילו מעיד עליו. שהרי נודע, שאם לו חתם בפניו, שלא הי' הוא חותם. וכענין שאמרו בכותי, דאי לאו כותי כשר הוא, לא הוי מחתים ליה מקמיה. תשובה: אין הנדון דומה לראיה, דהתם, אינו אלא לדעת שהוא כשר, מדוקדק ובקי במה שכתוב, ושהחזיקו בו את הכותים. ומשום הכי, מכשרינן ליה, אפילו בעד אחד ישראל שהחתימו בעדו. אבל בקיום חתימתו לא מתכשר, אלא בקיום על פה, שמעידין בפירוש על חתימתו זו, [או] בשנתקיים חתימתו מתוך כתיבת שטרות אחרים.

דיני עידי הגט וחתימתן איך ומה. ובו ס"ג סעיפים: כבר נתבאר בר"ס ק"ך דקיי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ומן התורה א"צ כלל עידי חתימה ורק מתקנת ר"ג הוא מפני תקון העולם ובדיעבד אם ניתן הגט בע"מ בלבד כשר ויתבאר עוד בסי' קל"ג ומיהו לכתחלה אין להכשיר בלא ע"ח דהרי עכ"פ תקנוה חכמים ואף שכתבנו שם דלכמה מרבותינו לא היתה התקנה שיפסול בלא זה מ"מ מאחר שנהגו לחתום עדים בכל הגיטין אם יתנו גט זה בלא עדים אין לך לעז גדול מזה וא"כ כל זמן שלא נשאת ואין ראוי לחוש לעיגון יכתבו גט אחר (יש"ש פ"ד סי' מ"א וכ"כ הב"מ): מדינא יכולים להיות ע"מ אנשים אחרים שלא היו עידי חתימה ואין לפוסלם מטעם דבר ולא חצי דבר שנתבאר בח"מ סי' ל' דהא כמו שבעדות חזקת ג' שנים כשירים ג' כיתי עדות מטעם דא"א לראות ג' שנים כאחת ובע"כ נפרדות הן כמו שבארנו שם סעי' ט"ז כמו כן החתימה בע"כ קודמת להמסירה ולבד זה הא ע"מ א"צ לעידי חתימה דבעידי מסירה בלבד כשר לכל הדעות ולהרי"ף והרמב"ם גם בעידי חתימה בלבד כשר כמ"ש בסי' ק"ך וא"כ שני עדות נפרדות הן (סנהדרין פ"ו. וע"ש בתוס' ד"ה מתוך) ומ"מ נוהגין לכתחלה להחמיר גם בזה כמ"ש רבינו הרמ"א סוף סעי' א' וז"ל גם נוהגין ליקח עידי חתימה לע"מ והם יראו שהבעל צוה לסופר לכתוב כדי שיהיה הכל נעשה בפני כת אחד של עדים עכ"ל עוד כתב שלא יחתמו העדים רק בדיו וקולמס של בעל כמו הסופר וכמ"ש לעיל סי' ק"ך עכ"ל ופשוט הוא:

וזה לשון ד"ת בלא עדי מסירה ולא דייק דהא אמרי' לעיל דלמ"ד עדי מסירה כרתי וכו'. ובספרים אחרים הוגה כך בלא עדי מסירה ולא נהירא דהא אמרי' בפ' השולח אמר רבא לא צריכא [אלא] לר"א דאמר עדי מסירה כרתי כו':

בא"ד משום דמתני' כיילא שטר מתנה בהדי שאר שטרות וכו' דהשתא לא מהני עדי מסירה מידי וכו'. והא דלא פירשו התוס' בלא זה דהשתא לא מהני עדי מסירה כיון דכיילי שטרי מתנה בהדי שאר שטרות ושאר שטרות איירי בלא עדי מסירה ה"נ שטרי מתנה משום דנוכל לומר דלא כיילינהו אלא [במאי] דאיירי ביה והוזכר במתני' דהיינו ערכאות וחותמיהם עובדי כוכבים אבל עדי מסירה לא הוזכרו במתני' לכך הוצרכו לכתוב דהשתא לא מהני עדי מסירה אבל צ"ע מה רצו בזה שכתבו דבשטרי מתנה כשכתיבתן וחתימתן עובדי כוכבים דהשתא לא מהני עדי מסירה אם ר"ל משום דהכתיבה נעשית ע"י עובדי כוכבים הא אין נפקותא בזה אלא גבי גיטין דצריכה להיות הכתיבה לשמה לר"א ולכך כשהכתיבה לא נעשית ע"י ישראל לא מהני עדי מסירה אבל גבי שטר מתנה מאי נ"מ בכתיבה ואם ר"ל מאחר שחותמיהן עובדי כוכבים היה מזויף מתוכו ולכך לא מהני עדי מסירה אם כן היינו האי טעמא משום דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל דהא מוכח בגמ' לקמן בסמוך דיש (גיטין דף י"א) דטעמא דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו הוי מטעם דלמא אתי למסמך עלייהו ע"ש:

** ואם תאמר: לפי הסברה הזאת, מאי טעמא "מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו", היינו שאם חתמו העדים שלא לשמה, שהוא פסול, ומה איכפת לן שחתימה זו שהיא בעצם מיותרת, היתה שלא לשמה? שאלה זו כבר עמד עליה הר"י בתוס' ד"ה מודה (גיטין ד', א), ואף הוא תירץ שבאמת אין כאן שום פסול מדאורייתא, אלא גזירת חכמים היא "דאם אין עושין חתימה לשמה, פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה".

שתהא גם חתימה לשמה? שכן אי [אם] כשיטת ר' מאיר היא, הלא חתימה לשמה בעי [צריך], כתיבה לא בעי [צריך] שתהיה לשמה! דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין כותבין גט בעודו מחובר לקרקע, ואולם אם כתבו על המחובר לקרקע ואחר כך תלשו, חתמו ונתנו לה — כשר! משמע שעיקרו של הגט הוא בחתימה, ודבר זה הוא סתם משנה, שהיא כשיטת ר' מאיר.