Women in Professional Life and Medicine

וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

And God created humankind in the divine image, creating it in the image of God— creating them male and female. God blessed them and God said to them, “Be fertile and increase, fill the earth and master it; and rule the fish of the sea, the birds of the sky, and all the living things that creep on earth.”

דָּ֭רְשָׁה צֶ֣מֶר וּפִשְׁתִּ֑ים וַ֝תַּ֗עַשׂ בְּחֵ֣פֶץ כַּפֶּֽיהָ׃ הָ֭יְתָה כׇּאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּבִ֥יא לַחְמָֽהּ׃ זָמְמָ֣ה שָׂ֭דֶה וַתִּקָּחֵ֑הוּ מִפְּרִ֥י כַ֝פֶּ֗יהָ (נטע) [נָ֣טְעָה] כָּֽרֶם׃ חָֽגְרָ֣ה בְע֣וֹז מׇתְנֶ֑יהָ וַ֝תְּאַמֵּ֗ץ זְרוֹעֹתֶֽיהָ׃ טָ֭עֲמָה כִּי־ט֣וֹב סַחְרָ֑הּ לֹא־יִכְבֶּ֖ה (בליל) [בַלַּ֣יְלָה] נֵרָֽהּ׃ סָדִ֣ין עָ֭שְׂתָה וַתִּמְכֹּ֑ר וַ֝חֲג֗וֹר נָתְנָ֥ה לַֽכְּנַעֲנִֽי׃

ד She looks for wool and flax, And sets her hand to them with a will. ה She is like a merchant fleet, Bringing her food from afar. ז She sets her mind on an estate and acquires it; She plants a vineyard by her own labors. ח She girds herself with strength, And performs her tasks with vigor. ט She sees that her business thrives; Her lamp never goes out at night. ס She makes cloth and sells it, And offers a girdle to the merchant.

וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃

מַתְנִי׳ כֹּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים, וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה, וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעוֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ. שֶׁאֵין אוּמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאוּמָּנוּת, וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאוּמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים – סוֹרוֹ רַע, כְּגוֹן הַצּוֹרְפִים, וְהַסָּרֵיקִים, וְהַנָּקוֹרוֹת, וְהָרוֹכְלִין, וְהַגַּרְדִּיִּים, וְהַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִים, וְהַגָּרָע, וְהַבַּלָּן, וְהַבּוּרְסְקִי – אֵין מַעֲמִידִים מֵהֶם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל. מַאי טַעְמָא? לָא מִשּׁוּם דִּפְסִילִי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּזִיל אוּמָּנוּתַיְהוּ.

MISHNA: Anyone who has professional dealings primarily with women may not be secluded with women. There is more of a concern that such a man might sin due to his familiarity with the women. And a person may not teach his son a trade that necessitates frequent interaction with women, for the same reason. With regard to teaching one’s son a trade, Rabbi Meir says: A person should always teach his son a clean and easy trade and pray for success to the One to Whom wealth and property belong, as ultimately there is no trade that does not include both poverty and wealth, since a person can become rich from any profession. Poverty does not come from a particular trade, nor does wealth come from a particular trade, but rather, all is in accordance with a person’s merit. Therefore, one should choose a clean and easy trade, and pray to God for success. GEMARA: The Sages taught: With regard to anyone who has professional dealings primarily with women, his practice and company are bad, and it is best to keep away from him. This category includes, for example, the smiths, and the carders, and the fixers of hand mills of women, and the peddlers of jewelry and perfume to women, and the weavers [gardiyyim], and the barbers, and the launderers, and the bloodletter, and the bathhouse attendant [ballan], and the tanner [burseki]. One may not appoint from among those who have these professions neither a king nor a High Priest. What is the reason for this? It is not because they are disqualified, since there is nothing wrong with these jobs, but because their trades are demeaning, and they would not be respected when appointed to a position of authority.

הָעוֹשֶׂה דָּבָר מֵחֻקּוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לָאָדָם לִקְרֹץ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אוֹ לִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת אוֹ לִשְׂחֹק עִמָּהּ אוֹ לְהָקֵל רֹאשׁ. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אוֹ לְהַבִּיט בְּיָפְיָהּ אָסוּר. וּמַכִּין לַמִּתְכַּוֵּן לְדָבָר זֶה מַכַּת מַרְדּוּת. וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת כְּמִי שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף. וַאֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל הָעֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָהּ אָסוּר:

שֶׁלֹּא לַעֲמֹד עַל דַּם רֵעִים – שֶׁלֹּא נִמָּנַע מִלְּהַצִּיל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֶׁנִּרְאֵהוּ בְּסַכָּנַת הַמִּיתָה וְהָאֲבֵדָה וְיִהְיֶה לָנוּ יְכֹלֶת לְהַצִּילוֹ בְּשׁוּם צַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין (עג א) תַּנְיָא מִנַּיִן לָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁטּוֹבֵעַ בַּנָּהָר אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וְלָא מִבָּעֲיָא אַצּוֹלֵה בְּנַפְשֵׁהּ דְּמִחַיַּב, אֶלָּא מִטְרָח וּמֵיגַר נָמֵי אֲגִירֵי חַיָּב, וְעוֹד כָּלְלוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא לִכְבֹּשׁ עֵדוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאַבֵּד חֲבֵרוֹ מָמוֹן. וְכֵן הוּא בַּסִּפְרָא (סדר קדושים ד ח) מִנַּיִן שֶׁאִם נוֹדַע לוֹ עֵדוּת שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. וּמִנַּיִן שֶׁאִם רְאִיתוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר וכו'. וּמִנַּיִן לְרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, שֶׁאַתָּה חַיָּב לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַעֲמֹד וְגוֹ'. שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ, כִּי כְּמוֹ שֶׁיַּצִּיל הָאֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ כֵּן חֲבֵרוֹ יַצִּיל אוֹתוֹ וְיִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם בְּכָךְ, וְהָאֵל חָפֵץ בְּיִשּׁוּבוֹ כִּי לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, וּכְבָר נִתְבָּאֲרוּ דִּינֵי מִצְוָה זוֹ בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (עג א). וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְנִמְנַע מִלְּהַצִּיל וְיֵשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ עָבַר עַל לָאו, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו לְפִי שֶׁהוּא לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, דְּקַיְמָא לַן אֵין לוֹקִין עָלָיו.

To not stand over the blood of neighbors: That we not refrain from saving the soul of an Israelite when we see him in danger of death and destruction and we have the ability to save him from any side, as it is stated (Leviticus 19:16), “you shall not stand over the blood of your neighbor.” And we say in Sanhedrin 73a, “We learn, ‘From where [do we know] about one who sees his fellow drowning in a river, or being dragged away by a wild animal, or [that there are] bandits coming against him, that he is obligated to save him with his life? As it is stated, “you shall not stand over the blood of your neighbor.”’ It is not needed that he is obligated with his life, but he is also obligated to tarry and hire [others to do so].” And our Rabbis, may their memory be blessed, also included in this warning (negative commandment) not to suppress testimony so that his fellow not lose money. And so is it in Sifra, Kedoshim, Chapter 4:8, “From where [do we know] that if testimony is known to him that he is not permitted to remain silent about it? As it is stated, ‘you shall not stand over the blood of your neighbor.’ And from where [do we know] if you see someone drowning in the river, etc. And from where [do we know about] one pursuing his fellow to kill him, that you are obligated to rescue him with [the soul of the pursuer]? As it is stated, ‘you shall not stand, etc.’” The root of this commandment is well-known — as [just] like one will save his fellow, so [too,] will his fellow save him. And the world will be inhabited like this, and God desires its habitation, as ‘He created it to be inhabited.’ And the laws of this commandment have already been elucidated in Tractate Sanhedrin. And it is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it and refrains from saving [a Jew in danger] and has the ability [to do so] has violated this negative commandment. But we do not administer lashes for it, since it is a negative commandment that does not have an act [involved] with it — and it is established for us that we do not administer lashes [in such a case].

...ולמה נצטוה לדבר עם הנשים תחילה, מפני שהן שולחות בניהן לבית הספר, ומשימות עיניהן עליהם שיתעסקו בתורה ומרחמות עליהם בבואם מבית הספר, ומושכות לבם בדברים טובים כדי שיהיו חפצים בתורה, ושומרות אותם שלא יבטלו מהתורה, ומלמדין אותם יראת חטא בילדותם, שנאמר (משלי כ"ב ו') "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ונמצא לפי זה הנשים הצנועות מסבבות התורה והיראה.

ראוי לנשים הנכבדות והצנועות להעמיד עליהם מצוות, ולזכות בנות העיר, לכן יצא דבר צדק מלפניהן ויבחרו להם אשה טובה ונאמנה לגבות פרוטות למלבושי העניים, או להחיות עם רב להשביע נפש שוקקה, ותתן פרוטה בכל שבוע ושבוע כל אשה העושה מלאכה ואשר כח בה לעמוד בתקנה הזאת... ותטרח בימים ובלילות יותר על אשר היתה טורחת יום יום כדי להרויח אותה פרוטה שנותנת לצדקה, ששכר יגיעת כפים עצום ורב מאוד. ותשמח האשה במלאכתה, ותנשה את כל עמלה בעבודה ההיא אשר תרים ממנו תרומת הצדקה, וידמה בעיניה בעת המלאכה כאילו ידיה נוטפות מור...

טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שואב מימיך כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצות מה לעשות ומה שלא לעשות אבל לא יתכן לבחור ללמוד לבנות ואפילו האב עומד שם ושומר פן יתייחד לא יתכן פן יתגבר יצרו עליה או יצרה עליו וקול באשה ערוה אלא האב ילמוד בתו ואשתו והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע שהרי אמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת הולכת:

וטוב ליזהר אפילו בפתח פתוח לרשות הרבים משבת עם אשה אחת.

אַךְ הָעִנְיָן הוּא כִּי וַדַּאי חִלּוּקִים רַבִּים וְעִקָּרִים יֵשׁ בַּדָּבָר: יֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בּוֹ, וְיֵשׁ פְּרִישׁוּת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו לְבִלְתִּי הִכָּשֵׁל בּוֹ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ז): אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה. וּנְבָאֵר עַתָּה הַפְּרִישׁוּת הַטּוֹב. וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַּם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל הָרָעוֹת, יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵבוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה כְּשֶׁנִּקּוּ מִכָּל אִסּוּרֵי הָאֲכִילָה, הִנֵּה מֻתָּרִים הֵם. אָמְנָם, מִלּוּי הַכָּרֵס מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו פְּרִיקַת הָעוֹל, וּמִשְׁתֶּה הַיַּיִן מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו הַזְּנוּת וּשְׁאָר דְּבָרִים רָעִים. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁבִּהְיוֹת הָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׂבֹּעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הִנֵּה אִם פַּעַם אַחַת יֶחְסַר לוֹ רְגִילוּתוֹ, יִכְאַב לוֹ וְיַרְגִּישׁ מְאֹד.

The explanation is that the matter certainly involves many fundamental distinctions. There is [good] Separation which we are commanded in and there is [bad] Separation which we are warned not to stumble in. This is what king Shlomo said: "do not be overly righteous" (Kohelet 7:16). We will now explain the good type of Separation. After it has become clear to us that all matters of this world are trials to a man, as we wrote earlier and demonstrated with proofs, and likewise after we have truly realized man's great frailness and his close disposition to all evil, it will perforce be clear that man should do whatever he can to spare himself from these matters in order to protect himself from the evil which is at their feet. For there is no worldly pleasure which does not draw after it some sin in its heel. For example: food and drink, when clean of all dietary prohibition are permitted to eat. But filling one's belly draws after it removal of the yoke of Heaven, and drinking of wine draws after it licentiousness and other evils. All the more so, once a person habituates himself to satiate [his belly] with food and drink. For then if but one time he lacks fulfilling his habit, it will greatly pain and disturb him.

ואמרו שם הרבה עשו כר״י ועלתה בידם. והרבה עשו כרש״בי ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועז״א באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית״ש. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום. וכדעת ר' שמעון ב״י *: אבל פ' והיה שנאמרה בלשון רבים. לרבים כמעט מוכרחים להתעסק עכ"פ מעט גם בריוח ממון לחיי נפש. לכן לא כתיב בה ובכל מאדכם. (והגם שעדיין לא זו הדרך והמדרגה הגבוה שבגבוהות לפי אמיתת רצונו ית"ש לדעת רשב"י. עכ"ז גם לדידי' לא מקרי ח"ו בזה אין עושין רש"מ כשמפנין עצמם מעט גם לעסק פרנסה ובעת עסקם בפרנסה לבם נוהג בחכמה ומהרהרים בד"ת ויראת ה'. ולר' ישמעאל. זו היא עיקר רצונו ית' בהנהגת כלל ההמון. ופלוגתתם מה היא עיקר רצונו ית' והמדרגה היותר גבוה בהנהגת כלל ההמון):

And there it is stated that many did per Rabbee Yishmael’s directions and they succeeded, and many did per Rabbee Shim’on Bar Yo-khai’s words and they did not succeed. It says specifically “many” because definitely, for most of the masses it’s nearly impossible that they could dedicate all of their time only to involvement with Torah, to not turn away from it even a brief time for the sake of earning a living sustenance. And about this the sages stated in Avot: “that all Torah that is not accompanied by labor...”. But an individual, if it’s possible for him to only be involved his entire lifetime with his Torah and his service to the One (blessed be His name), the obligation is definitely upon him to not separate even a brief time from Torah and service to earn a living (heaven forefend), in accordance with Rabbee Shim’on Bar Yo-khai’s opinion [*]. But the parsha v’haya that is stated in the plural form— for the many—it’s almost an imperative to be involved in some minimal way also with earning a living, for that reason its not written there “and with all your [plural] resources.” And even though, according to the opinion of Rabbee Shim’on Bar Yo-khai, this is still not the way and the level that’s the highest of the high, corresponding to the reality of His (blessed be His name) will, even so, for him it’s not a case of (heaven forefend) that by doing this they are not doing God’s-Ma-kome will when they dedicate a small amount of their time to also earn a living. While they are earning a living, their heart/minds are practicing wisdom and are reflecting on words of Torah and fear of God -YHV”H. And for Rabbee Yishmael this is His (blessed be He) primary will regarding the behavior of the public masses, and their argument is about what is His (blessed be He) primary will and the level that’s highest about how the public masses behave.

שואל מעמך - בישראל ו' מדרגות, מנהיגים, תלמידי חכמים, בעלי בתים עוסקים בפרנסתם, ונשים עבדים וקטנים. ומכל אחד שואל דבר מיוחד. למנהיגים אין לעסק בדביקות, אלא לשקד על צרכי צבור, שאפילו מצות קריאת שמע נדחית בפניהם, ושואל מהם רק ליראה את ה', שלא יבא לעשות לכבוד עצמו ולהנאתו. ללכת בדרכיו - ועל תלמיד חכם זקני הדור מוטל אהבת ה' ודביקות הרעיון בו בכל לב ונפש ומצוות מעשיות בכל מיני דקדוקים אפשריים, וללכת בדרכי ה' להיות משונה מן ההמוניי. לשמר את מצוות - אל ההמוני מוטל לשמר המצוות בזמנן, שלא יהא מבטלו מהם. לטוב לך - הנשים וכו' יעשו הטוב לישוב עולם, וזכין באתנויי גברי לבי כנישתא כבברכות פ"א...

איש כי ידור - האיש בתפקידו כמעצב עמדתו בחיים יכול לכוון את חייו לאפיקים חדשים בהתנדבות הנדר. תפקיד האשה הוא להתמסר ולשגשג בעמדת חיים שהוצבה על ידי אחרים (הבעל). היא נכנסת לבית כדי לטפח את הנתון שם ברוח של קדושה, ולא כדי להציב מטרות חדשות.

להבין שורש הדברים הנ״ל. הנה תחלה יש להבין כללות ענין ראש השנה ויוהכ״פ ועשי״ת שהוא זמן התיקון לתקן פגם העוונות והחטאים וכמארז״ל ע״פ דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליוהכ״פ. ומפורש בתורה כי ביום הזה יכפר כו׳. ולהבין ענין התיקון הזה איך הוא (ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש שופר) והענין הוא כי הנה בר״ה הוא בנין הנוק׳ שהיא מלכות דאצילות. וכמ״ש ויבן ה׳ אלקים את הצלע כו׳ פי׳ עד״מ כאשר בית אחד נתקלקל באיזה מקום באמצעו או בתחתיתו הנה כדי לתקן אותו הקלקול ההכרח שיחזרו ויבנו כל הבית מחדש מיסודו עד גגו שבהתחדשות הבנין יכולים לתקן ולעשות קיום חזק גם באותו מקום המקולקל כו׳.

עוד בשם מו"ז ז"ל ע"פ את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו כו'. ופי' כי הקב"ה נותן שפע לכל הבריאה כמאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אבל ע"י עבודת בנ"י מוסיפין השפעה מהקב"ה. ותוספות זה מרובה על העיקר. והקב"ה מבקש מבנ"י שישמרו שההשפעה יהי' ע"י ריח ניחוח. ולא ע"י הטבע. וז"ש לחמי לאשי מה שאני נותן שפע להנבראים תשמרו שיהי' ע"י ריח ניחוח כנ"ל. ושפתים ישק. וע"ז נתקנו התפלות בכל יום במקום התמידין שממשיכין בנ"י השפע בכל יום ע"י הברכות וההודאות שמעידין שהכל מהקב"ה אשר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית כנ"ל:

וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת לִלְמוֹד הֲלָכוֹת הַצְּרִיכוֹת לָהֶן לֵידַע אוֹתָן, כְּמוֹ דִּינֵי נִדָּה וּטְבִילָה וּמְלִיחָה וְאִסּוּר יִחוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא, וְכָל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה וְשֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהֵן מֻזְהָרוֹת בָּהֶן כַּאֲנָשִׁים. וּבִימֵיהֶם הָיָה הֶחָכָם דּוֹרֵשׁ הֲלָכוֹת הַמְּצוּיוֹת וּרְגִילוֹת וּצְרִיכוֹת לְכָל אָדָם לֵידַע אוֹתָן, בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּבִינִים הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:

לא חיישינן לחיבה בין רופא לחולה ולכן יכול לגעת בה. מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא. מאי טעמא – בעבידתיה טריד". "וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים – מותר".

רי"א ודאי מלה דא הכי הוא דאסיר לאתיחדא עם אנתתא בלחודהא אלא אם כן בעלה עמה, רי"א, ודאי שדבר הזה, דהיינו איסור עצה"ד, כן הוא. כי אסור להתיחד עם אשה לבדה אלא אם כן בעלה עמה, מה עבד ההוא רשע אמר הא מטיתי להאי אילנא ולא מתי אוף את קריב ומטי בידך ביה ולא תמות מה עשה אותו רשע, דהיינו סמאל, אמר הרי נגעתי באילן הזה ולא מתי, אף את קרבי ונגעי בידך בו, ולא תמות, ומלה דא הוא אוסיף לה מגרמיה, ודבר זה הוא הוסיף מעצמו, שהרי לא נאסר על הנגיעה, אלא על אכילה.

Judaism does not espouse a unisex view of social roles and endeavors; rather, it assigns males and females differing obligations and diverse modes of religious expression. But, by no means, does such role differentiation reflect denigration of the spiritual capacities and aspirations of the female. Halakhah makes demands of women, just as it does of men. The demands may not be identical but they are certainly not inferior in significance.

Rav Moshe Feinstein defines the term "position of authority" based on the Gemara (Kiddushin 76b), which teaches that a convert should not be appointed as an inspector of weights and measures. Rav Moshe explains that even if a position is not prestigious, it can still be viewed as authoritative. The difference between a person with authority and a regular worker is that a regular worker is hired to do the bidding of his employer, whereas someone in a position of authority is hired to, at times, act against the will of his employer. The inspector of weights and measures is in a position of authority because he does not permit his employer to act dishonestly, regardless of the employer's wishes.

In recent years there has been a marked increase in the number of observant young men and women entering medicine as a profession. Committed, as they are, to rendering the best medical care of which they are capable and to meticulous observance of the commandments, at times they find themselves confronted with conflicts between professional and religious commitments and their personal needs. With increasing frequency rabbinic decisors are called upon by observant health care professionals to offer guidance in resolving problems of this nature.