Kedushat Levi reads Noah's righteousness and the ark as dimensions of covenantal connection: a person can become a channel through which divine vitality is drawn into a fractured world.
אלה תולדות נח (בראשית ו, ט). נראה דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא ברוך הוא רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא, ויש צדיק אחד שעובד הבורא ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לגלגל במשה ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל. וזהו הפירוש שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין מ.) טוב לשמים וטוב לבריות, כי זה הצדיק שעובד ה' ומקרב את הרשעים גם כן להיות עבדי ה' נקרא טוב לשמים משום שהוא עובד הבורא ברוך הוא וטוב לבריות גם כן בשביל שהוא מקרב הבריות לעבוד ה' אבל נח לא היה מקרב הבריות לעבוד ה' כנ"ל. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה) נמצא לפי זה אברהם אבינו שהיה מגייר גרים הרבה לכך לא נאמר אצל אברהם אלה תולדות כמו שנאמר אצל נח משום שלא היה לו תולדות רק מה שאמר הכתוב ויולד נח שלשה בנים את שם וכו', ולא יותר כנ"ל (וזהו פירוש הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וכו' ויולד נח וכו', רק אלה תולדות נח מה שאמר הכתוב להלן ויולד נח שלשה וכר). והטעם את האלהים התהלך נח, רצה לומר רק את האלהים היה מתהלך נח, נח לבדו היה עובד הבורא ברוך הוא אבל לא היה מתהלך עם הבריות לקרבם להיות מעובדי הבורא ברוך הוא לכן נאמר שוב ויולד נח רק שלשה בנים את שם וכו', ושייך שפיר אלה תולדות נח. וזהו פירוש ונח מצא חן בעיני ה', היה לו לומר ונח היה לו חן בעיני ה', ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי ידוע שאנשי דור המבול שטופי זימה היו ונח היה צדיק תמים והיה מעלה אותו החן לקדושה כי דור המבול הביאו אותו חן לקליפה ונח לא היה מוכיח אותם. וזה פירוש ונח מצא חן בעיני ה'. ונח מצא חן, רצה לומר ראה שיש מציאת חן בזה העולם והוא מצא אותו חן בעיני ה', רצה לומר היה מעלה אותו לקדושה אבל לא היה מעלה רק בעיני ה' אבל לא בעיני הבריות כנ"ל: אך נדקדק בפירוש רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה היה האיך יכול להיות זה כי הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ועוד קשה למה לא היה מתפלל נח לבטל הגזירה. נבוא לבאר, כי יש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא יש צדיק שעובד הבורא ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא ומאמין שיש לו כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מועד קטן טז:) צדיק מושל ביראת אלהים (שמואל ב' כג, ג) מי מושל בי צדיק הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל הגזירה לטובה ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא והוא שפל בעיני עצמו מאוד ומאוד וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה לכן אינו מתפלל לבטל. וזהו הדבר פירוש הגמרא (סנהדרין צב:) נבוכדנצר רצה לומר שירות ותשבחות שגינה שירות ותשבחות של דוד המלך עליו השלום מה זה הלשון שגינה, ולפי הנ"ל אתי שפיר כי נבוכדנצר היה רשע והחריב בית המקדש והיה מבחין שהצדיקים יכולין להפוך מדת הדין לרחמים והיה מתירא שמא יהיה צדיק ויתפלל לבנות בית המקדש לכן אמר כמצבייא עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא. כמצבייא עבד (דניאל ד, לב) רצה לומר ברצונו עבד בהעולמות ואין הצדיקים יכולים לבטל הגזירה כך היה מחשבת נבוכדנצר. וזה מאמר חכמינו ז"ל ביקש נבוכדנצר לומר שירות ותשבחות שגינה שירות של דוד, כלומר נבוכדנצר רצה לומר שירות שהוא להיפך משל דוד כי דוד אמר (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה השם יתברך מנהיג העולמות כרצון הצדיקים והרשע נבוכדנצר היה רצונו להיפך כנ"ל ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים היה קטן בעיניו מאוד ולא היה לו אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה אדרבה היה חשוב בעיניו כשאר הדור והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה ואני אין צדיק יותר משאר הדור המה גם כן ינצלו לכן לא היה מתפלל על הדור. וזה שפירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה, רצה לומר נח היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל הגזירה שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום. וזהו פירוש והנני משחיתם את הארץ, רצה לומר הנני אעשה כרצוני כי לא יש צדיק שמתפלל לבטל הגזירה לכן אני משחיתם את הארץ. ואחר כך אמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם, רצה לומר אף על פי שאין הצדיק מתפלל לבטל הגזירה אף על פי כן הנני מקים את בריתי אתכם: עוד יבואר, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. נקדים תחלה לבאר פירוש רש"י על פסוק ויבא נח אל התיבה מפני מי המבול, פירוש אף נח מקטני אמנה היה. וצריך להבין זה הפירוש הלא הכתוב מעיד לעיל ויעש נח כאשר צוה ה', ועשה התיבה כמו שפקד ה' עליו משמע שהאמין בה' ואחר כך פירש רש"י אף נח מקטני אמנה היה. אך נבא לבאר בעזרת השם יתברך, כי ידוע כי כל נצוצין הקדושים יש להם תשוקה לעבוד הבורא ברוך הוא כמו המלאכים ושרפי הקודש משתוקקים לעשות רצון הבורא באימה וביראה אך צריך להבין לפעמים יש להצדיק תאות הגשמיות לממון או לשאר תאות עולם הזה מאין בא הדבר הזה להצדיק להיות מתאוה להגשמיות כי צדיק אין לו תאוה רק להיות עובד הבורא מהיכן בא זה להצדיק למחשבת תאוה כזה. אך נבוא לבאר כי הצדיק מחמת שהוא עובד הבורא ומחזיר אחר הרשעים גם כן להיותם מעובדי הבורא ברוך הוא ומוכיח אותם להכניס אותם תחת כנפי השכינה ומכח זה שהם מגביהים את הרשעים לעשות רצון קונם צריך הצדיק ללחום מלחמות מצוה עם החיצונים לברר הנצוצות שנפלו בקליפה עד הנה על ידי מעשה הרשעים שהיו עושים והצדיק מעלה אותם לקדושה ומזה באה להצדיק מחשבת תאות עולם הזה:
Genesis 6,9. “these are the generations of Noach;" there are two types of righteous people, both of whom serve the Lord. The first category does so with enthusiasm and profound devotion, but does so as an individual only, not endeavouring to draw other people, admitted sinners, nearer to their Creator. There is a second category of tzaddik, righteous person, who not only serves the Lord himself, but who also is instrumental in leading sinners back to their Creator. Avraham was a prime example of the latter type of tzaddik. He was busy converting pagans to monotheism. According to Ari’zal, Noach was even punished for not rebuking the pagans in his time; his punishment consisted of his soul being reincarnated in the body of Moses in order to accomplish then what it had failed to accomplish on its first round inside a human body. Moses made up for the sin of omission of Noach by constantly rebuking the Israelites for their shortcomings. When our sages in Kidddushin 40 discussed the difference between a צדיק, “a righteous individual,” and a צדיק טוב, “a good righteous individual,” they said that the former is righteous vis a vis G’d, whereas the latter is “righteous both vis a vis G’d, and vis a vis his fellow man.” Being “good” to one’s peers involves more than being helpful and charitable; it includes admonishing one’s neighbour when one observes him violating G’d’s commandments. According to Sanhedrin 99, teaching one’s neighbour’s son Torah is one of the most important ways in which to demonstrate one’s concern for him, so much so that a student who has been taught Torah by someone other than his biological father is deemed as having been sired by that teacher. In introducing Avraham to us, the Torah underlines (Genesis 12:5) that when heading for the land of Israel from Charan, Avraham and Sarah took with them את הנפש אשר עשו בחרן, “the souls they had acquired while in Charan”. (the converts to monotheism) When the Torah refers to Avraham, it never wrote the line: אלה תולדות אברהם, as opposed to Genesis 6,9-10 where amongst the תולדות of Noach we are told about his three sons; there is no mention or allusion to any converts that Noach had attracted to monotheism other than his own flesh and blood. The word אלה, “these,” is almost always used as a limitation, i.e. “these and none other.” In Noach’s case, he had failed to “acquire souls.” When we reflect on this we will understand why the Torah wrote ונח מצא חן בעיני ה', instead of ונח היה לו חן בעיני ה'. The latter formulation would mean that when Noach faced G’d he brought with him much to commend him, i.e. his converts, whereas the formulation the Torah uses implies that G’d had to go looking for Noach; indeed he was a valuable find, a צדיק תמים, a perfectly righteous man, but not one that could not be overlooked such as Avraham’s “Chassidim.” When the Torah testifies that את האלוקים התהלך נח, “Noach walked with G’d,” this sounds as proof of Noach’s aloofness vis a vis his fellow man [at least during the 120 years prior to the deluge when he was busy building his ark. Ed.] He was in step with G’d, but out of step with his peers. This is why the Torah repeats once more (verse 10) that he sired three sons, although the Torah had informed us of this already at the end of the last chapter (Genesis 5:32). Noach, though aware of the many sexual perversions practiced by the people around him, and being steadfast in not copying their behaviour, is attested to by the Torah describing him as תמים היה בדורותיו, “he was perfect in his time.” Nonetheless, his loyalty to the Creator certainly did not endear him to his peers, hence “he walked with G’d”, as there was no one else “with whom to walk.” Sadly, only G’d appreciated his self-restraint, his righteousness. Having said all this, we are faced with the question why according to Rashi, (Genesis 7,7) Noach was of a category described by our sages as קטני אמונה, “lacking in adequate faith.” How could a man be described as perfectly righteous, צדיק תמים, and at the same time display a lack of faith in the Lord? Another question we must ask is why Noach, if he did not feel that rebuking his peers would help, did not at least pray for his fellow human beings prior to the deluge? We must refer once more to the distinction between the two categories of righteous people. One category has earned the title “tzaddik” because he serves only the one and only true G’d, the Creator, and believes that this Creator is all powerful and guides the universe in accordance with His wishes. Noach, though aware of the many sexual perversions practiced by the people around him, and being steadfast in not copying their behaviour, is attested to by the Torah describing him as תמים היה בדורותיו, “he was perfect in his time.” Nonetheless, his loyalty to the Creator certainly did not endear him to his peers, hence “he walked with G’d”, as there was no one else “with whom to walk.” Sadly, only G’d appreciated his self-restraint, his righteousness. Having said all this, we are faced with the question why according to Rashi, (Genesis 7,7) Noach was of a category described by our sages as קטני אמונה, “lacking in adequate faith.” How could a man be described as perfectly righteous, צדיק תמים, and at the same time display a lack of faith in the Lord? Another question we must ask is why Noach, if he did not feel that rebuking his peers would help, did not at least pray for his fellow human beings prior to the deluge? We must refer once more to the distinction between the two categories of righteous people. One category has earned the title “tzaddik” because he serves only the one and only true G’d, the Creator, and believes that this Creator is all powerful and guides the universe in accordance with His wishes. Rabbi Shmuel bar Nachmeni in Moed Katan 16 commenting on Samuel II 23,1 where the prophet introduces King David’s last utterances, (actually a “hymn,”) with the words: נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על, ”words of David son of Yishai, and of the strong man who has been elevated and anointed by G’d, etc.” He continues there in verse 3: אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלוקים, “Israel’s G’d said concerning me: ‘be ruler over mankind, be ruler over awe of G’d.’” According to Rabbi Shmuel bar Nachmeni, the somewhat enigmatic verse must be understood as follows: David, who had raised high the banner of repentance (when he said to the prophet Natan in response to his rebuke that he had been guilty of without ifs or buts in the matter of Bat Sheva) “G’d rules man, whereas the righteous rules G’d.” What is meant by “the righteous rules G’d?” Initially G’d decrees what man’s fate will be; however, the intercession of a tzaddik’s prayer” may result in G’d’s decree being cancelled.” The Talmud suggests that when a tzaddik is not only concerned with his own salvation but endeavours to bring sinners closer to G’d, his prayer can influence G’d to the extent that He will cancel a decree of death already promulgated in heaven against certain individuals or groups of people. Noach, alas, did not engage in active attempts to influence people by rebuking them. [No doubt, whenever Noach was asked during the 120 years that he built the ark why he did so, he told his peers that G’d had instructed him to do this in order to escape the deluge that would occur. Ed.] One of the reasons that he did not pray for his fellow man may have been that he felt inadequate to be able to cancel a decree that G’d had told him He had issued. He may have been motivated by considerations we encounter in connection with Neuchadnezzar (Sanhedrin 92). We are told there that when throwing Chananyah, Michael and Azaryah into a fiery furnace from which all three were saved, G’d also commanded Ezekiel to revive the dead bones of the Jews that had been killed by Nevuchadnezzar when he destroyed Jerusalem and burned the Temple. One of the newly revived was instructed to touch Nevuchadnezzar on his forehead and to identify himself as one of the many thousands who had been resurrected. Nevuchadnezzar was so impressed that he began to compose songs of praise extolling the Almighty. Thereupon an angel shut Nevuchadnezzar’s mouth to prevent him from continuing. Had the angel not done so, all the hymns composed by King David would have lost in value when compared to the songs composed by Nevuchadnezzar. The word used by the Talmud to describe what would have occurred is לגנות, “to denigrate, or defame.” When reminding ourselves of the tzaddik’s ability, under certain conditions to reverse a decree that originated from the Attribute of Justice, and to cause it to become a beneficial decree, we can understand why Nevuchadnezzar had begun to sing the Lord’s praises; [after all he had deliberately destroyed G’d’s Temple on earth. Ed.] When he noticed that Ezekiel’s prayers had resulted in an army of people being resurrected, he became afraid that another prayer by the same person, or persons like him, would result in his life’s work, the destruction of the Temple, being reversed also. In order to pre-empt any prayer by any tzaddik being able to achieve this, he tried to pre-empt anyone from offering such a prayer and being granted his request, by extolling G’d’s greatness in even more glowing terms than David had done in the Book of Psalms. Noach, far from being a boastful individual, proclaiming himself as a major deity, was the very opposite, a humble person, to whom it would not have occurred that a prayer of his would influence G’d to reverse a decree which He had certainly not arrived at without first having agonized over it. [He even told Noach that He would delay execution of this decree for up to 120 years, this is why He told Noach when he was 480 years old to start building the ark. Ed.] It was because he did not consider himself as especially righteous, that he reasoned that just as he would be saved, so there must be numerous other people of similar stature who would also be saved. When G’d noticed this, He told Noach (Genesis 6,13) that He would have to proceed with His intention to destroy the human race as there was no one who had tried to intercede on their behalf. Nonetheless, He made plain to Noach, that although he had not interceded on behalf of his fellow humans, He would maintain the existing covenant between G’d and mankind through Noach and his family. (Genesis 6,18). Still another facet of the line:אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, may be appreciated by the reader after we have “digested” Rashi’s commentary on Genesis 7,7 ויבא נח..... אל התבה מפני מי המבול, “Noach (and family) entered the ark on account of the waters of the deluge.” Rashi uses this verse to state that Noach was deficient in his faith in G’d. [Rashi based himself on Bereshit Rabbah 32,6 who explains the extraneous words: “on account of the waters of the deluge,” as telling us that Noach did not enter the ark until the rising waters of the flood made this unavoidable.”] This exegesis appears to fly in the face of an explicit verse in Genesis 6,22 according to which Noach carried out every single one of G’d’s instructions without exception. How could the author of the Midrash accuse Noach of being lacking in faith? If someone spent 120 years building an ark, anticipating a deluge, because G’d had told him to do so, how can this be interpreted as “lack of faith?”We must bear in mind that all the holy “sparks” are possessed of an urge to serve their Creator, just as do the different categories of angels all of whom vie to fulfill the wishes of their Creator while being in awe of Him. The tzaddik, being a mortal human being and burdened with an evil urge within him, may not always serve his master with a similar degree of single-mindedness. He may be sidetracked by thinking of money, or the allure of secular attractions, including good-tasting fruit, etc. One of the causes distracting the tzaddik from serving his Creator with the same degree of single-mindedness as the angels is that in order to bring the sinners closer to G’d, he must first befriend them. The sinners are sinners because the have within them some of the 288 sparks that “fell off” the Shechinah, as we explained on page 21. [A רשע, sinner, who too has been created in the image of G’d, contains within him some of these sparks, though they have become tainted through their close association with the sinner. Ed.] In the process of “outreaching,” as it is commonly known in our time, the exposure of the highest ranking type of tzaddik to the lure of secularism is such that he may momentarily forget his true calling, feeling drawn to these “perks” of olam hazeh, as advertised by Satan in eye-catching colors. A tzaddik engaged in such activities may be viewed as being engaged in a מלחמת מצוה, “a holy war,” on behalf of his Creator.
