Humility and Arrogance in Jewish Tradition

וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ {ס}

לִפְנֵי־שֶׁ֥בֶר גָּא֑וֹן וְלִפְנֵ֥י כִ֝שָּׁל֗וֹן גֹּ֣בַהּ רֽוּחַ׃ ט֣וֹב שְׁפַל־ר֭וּחַ אֶת־[עֲנָוִ֑ים] (עניים) מֵחַלֵּ֥ק שָׁ֝לָ֗ל אֶת־גֵּאִֽים׃

הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}

וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

And Samuel said, “You may look small to yourself, but you are the head of the tribes of Israel. GOD anointed you king over Israel,

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְגָלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא, וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה.

The Gemara continues the discussion of arrogance, and its converse, humility. The verse states: “For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, whose name is Holy: I dwell in the high and holy place, also with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isaiah 57:15). Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations of this verse. One says that the verse means: Together with Me is the person who is contrite and humble. In other words, God elevates the humble. And one says that the verse means: I, God, descend, and am found together with the person who is contrite and humble. The Gemara comments on this: And it stands to reason that the meaning of the verse is like the one who says: I am with the contrite person, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills, and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai, and He did not choose to raise Mount Sinai up toward Him. God chose to give the Torah on Mount Sinai, as it was a symbol of humility due to its lack of height, and He lowered His Divine Presence, as it were, to the mountain. Rav Yosef says: A person should always learn proper behavior from the wisdom of his Creator, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai. And similarly, when appearing to Moses, He disregarded all of the beautiful trees and rested His Divine Presence on the bush (Exodus 3:2).

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, לוֹמַר לָךְ: מָה מַיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לִשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבְחָלָב. דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְתִיב: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״, לוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בַּפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.

And Rabbi Ḥanina bar Idi said: Why are matters of Torah likened to water, as it is written: “Ho, everyone who thirsts, come for water” (Isaiah 55:1)? This verse comes to tell you: Just as water leaves a high place and flows to a low place, so too, Torah matters are retained only by one whose spirit is lowly, i.e., a humble person. And Rabbi Oshaya said: Why are matters of Torah likened to these three liquids: To water, wine and milk? As it is written with regard to water: “Ho, everyone who thirsts, come for water,” and it is written in the same verse: “Come, buy and eat; yea, come, buy wine and milk without money and without price.” This verse comes to tell you: Just as these three liquids can be retained only in the least of vessels, e.g., clay pots, but not vessels of silver and gold, as they will spoil, so too, matters of Torah are retained only by one whose spirit is lowly.

נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ לוֹ אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ, אָמַר לָהֶן חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, הֵבִיא לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף, אָמַר לָהֶם זֶה מַה שְּׁמוֹ וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין, הֶעֱבִירָן לִפְנֵי אָדָם, אָמַר לוֹ זֶה מַה שְּׁמוֹ, אָמַר זֶה שׁוֹר, זֶה חֲמוֹר, זֶה סוּס וְזֶה גַּמָּל, וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ אָמַר לוֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרֵא אָדָם שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה, וַאֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לוֹ לְךָ נָאֶה לְהִקָרְאוֹת אֲדֹנָי, שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. שֶׁמַּשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה רֵיחַיִם וְתַנּוּר — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ. וְכֵן הִיא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל וְשֶׁלֹּא תַּשְׁאִיל נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר, וְשֶׁלֹּא תֶּאֱרוֹג בְּגָדִים נָאִים לְבָנָיו — תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׂיאָתוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵינָיו.

Rav Kahana said: One who vows and obligates his wife not to borrow or not to lend utensils that people generally lend, such as a sifter, or a sieve, or a mill, or an oven, must divorce her and give her the payment of her marriage contract, since by making such rules he causes her to develop a bad reputation among her neighbors, who will suspect her of stinginess or haughtiness. The Gemara notes: That opinion is also taught in a baraita: One who vows and obligates his wife not to borrow or not to lend a sifter, or a sieve, or a mill, or an oven, must divorce her and give her the payment of her marriage contract, since he causes her to develop a bad reputation among her neighbors. And similarly, if it is she who vowed not to borrow or not to lend a sifter, or a sieve, or a mill, or an oven, or that she will not weave nice garments for his children, she may be divorced without payment of her marriage contract. This too is because she causes him to develop a bad reputation among his neighbors, as they will link her behavior to him and think that he instructed her to act this way.

וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד.

הָעִקָּר הַשְּׁבִיעִי – הַכְּנִיעָה בְּכָל לֵב, וְהַשִּׁפְלוּת: כִּי הַמַּכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ יֵדַע כַּמָּה הָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו שַׁח וְשָׁפֵל. וְנִגְרַע מֵעֶרְכּוֹ. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טו, ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס. וְנֶאֱמַר (איוב טו, טז) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה (ירמיה ו, ל) כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם. עַל כֵּן יִכָּנַע וְיִהְיֶה שָׁפָל בְּעֵינָיו. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּהִתְוַדֹּתוֹ עַל חֶטְאוֹ בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא אָמַר בְּסוֹף דְּבָרָיו (תהלים נא, יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. רוּחַ נִשְׁבָּרָה. רוּחַ נְמוּכָה. לָמַדְנוּ מִזֶּה כִּי הַהַכְנָעָה מֵעִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. כִּי הַמִּזְמוֹר הַזֶּה יְסוֹד מוּסָד לְעִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. וּבַהַכְנָעָה יִתְרַצֶּה הָאָדָם אֶל הַשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו, ב) אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ. וְנֶאֱמַר בְּעִנְיַן הַתְּשׁוּבָה (ישעיה נז, יד-טו) וְאָמַר סֹלּוּ־סֹלּוּ פַּנּוּ־דָרֶךְ וְגוֹ' כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לָמַדְנוּ כִּי הַהַכְנָעָה מֵעִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפָּרָשָׁה מְדַבֶּרֶת עַל בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה (ישעיה נז, טז-יח) כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְגוֹ' בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְגוֹ' דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וְגוֹ' פֵּרוּשׁוֹ – דְּרָכָיו רָאִיתִי בְּהַכְנָעָה. כְּמוֹ שֶׁאָמַר וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּבִמְרִירוּת הַלֵּב כְּמוֹ שֶׁאָמַר כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף. וְאֶרְפָּאֵהוּ. כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנוֹ. כְּמוֹ (הושע יד, ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם (ישעיה ו, י) וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. וְאַנְחֵהוּ. אֶעֶזְרֵהוּ עַל עֲזִיבַת הַחֵטְא וְאַגְבִּירֵהוּ עַל יִצְרוֹ. וְדַע כִּי מַעֲלוֹת הַהַכְנָעָה רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בְּשַׁעֲרֵי הָעֲנָוָה בע"ה. וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בַּהַכְנָעָה הַמְחֻיֶּבֶת מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה. שֶׁיַּגְדִּיל וְיַאְדִּיר עֲבוֹדַת ה'. וְלֹא יַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. כִּי יִקְטַן הַכֹּל בְּעֵינָיו כְּנֶגֶד מָה שֶׁהוּא חַיָּב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. עַל כֵּן יִכָּנַע וְיַעֲבֹד בְּהֶצְנֵעַ. וְלֹא יַחְמֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשָׂיו הַנִּכְבָּדִים. וְלֹא יְבַקֵּשׁ תִּפְאֶרֶת אָדָם עַל פְּעָלָיו הַמְּפֹאָרִים. וְיַסְתִּירֵם מִדַּעְתָּם כְּפִי הַיְּכֹלֶת.

And the seventh principle is whole-hearted submission and lowliness. For the one who knows his Creator knows how one who transgresses His words is crooked and lowly - so he is lowered in his worth, like the matter that is stated (Psalms 15:4), "for whom a contemptible man is abhorrent." And it is [also] stated, (Job 15:16), "What then of one loathsome and foul man, who drinks wrongdoing like water"; [and] (Jeremiah 6:30), "They are called rejected silver." Therefore he will be submissive and lowly in his [own] eyes. And when King David, peace be upon him, confessed after Nathan the prophet came to him, he said at the end of his words (Psalms 51:19), "True sacrifice to God is a contrite spirit; God, You will not despise a contrite and crushed heart" - "a contrite spirit" is a lowly spirit. From this we have learned that submission is from the principles of repentance, since this psalm is wholly founded upon the principles of repentance. And with submission, a man is acceptable to God, as it is stated (Isaiah 66:2), "To the poor and brokenhearted." And it is stated about the matter of repentance, (Isaiah 57:14-15), "[The Lord] says, 'Build up, build up a highway, etc.' For thus said He who high aloft forever dwells, whose name is holy, 'I dwell on high, in holiness; yet with the contrite and the lowly in spirit - reviving the spirits of the lowly, reviving the hearts of the contrite." We learn [also from here] that submission is from the principles of repentance. And likewise does the entire remainder of this section speak about penitents: "For I will not always contend, etc. For their sinful greed I was angry, etc. I see their ways, and I will heal them and I will guide them, etc." (Isaiah 57:16-18). Its explanation is, I see that their ways are [grounded] in submission, as it stated, "yet with the contrite and the lowly in spirit"; and with bitter-heartedness, as it stated (Isaiah 57:16), "when spirits in front of Me cover themselves"; "and I will heal them," as I will forgive his iniquity, like [in] (Hosea 14:5), "I will heal their affliction," [and in] (Isaiah 6:10), "and repent and save itself"; "and I will guide them" - I will help him to leave the sin, and give him strength against his impulse. And know that there are many degrees of submission as will be explained in the Chapter on Humility (no longer extant), with God's help. But the highest level that is necessary for the path of repentance is that one aggrandize Torah and enhance it and not claim any benefit for himself. For it will all be small in his eyes compared to what he is obligated to do for the service of God. Therefore he will be submissive and serve with humility, and not desire honor for his honorable actions, nor glory for his glorious deeds. So he will conceal them [from his companions] according to his ability.

הוי שפל רוח בפני כל אדם, לא יספיק לך שתהיה שפל רוח לפני הגדולים בלבד, אלא בפני כל אדם, ואפילו הקטנים במעלה, עד שתשב בכל מקום עם כל אדם, ותדבר עם כל אדם. וכל זה כדי שיטה עצמו מהממוצע לצד השפלות, שיתרחק מקצה הגאוה... ומתוך שיהא רוב עסקו בתורה תלמדנו השפלות...

הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים.

וְהַמַּדְרֵגָה הַתְּשִׁיעִית אֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ בַּתּוֹרָה וּבַגְּמוּל וּבָעֹנֶשׁ עָלֶיהָ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים וְכִוְּנוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לִשְׁמוֹ וּלְמָה שֶׁיֵּאוֹת לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא נִשְׁמְרוּ מִמַּפְסִידֵי הָעֲבוֹדוֹת וְנִכְנַס הַהֶפְסֵד עֲלֵיהֶן וְלֹא הִכִּירוּ מֵאַיִן. דּוֹמֶה לְמַה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט וְאָמַר (שם ט) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה. וְאָמַר קְצָת הַחֲסִידִים לְתַלְמִידָיו אִלּוּ לֹא הָיָה לָכֶם עֲוֹנוֹת הָיִיתִי מְפַחֵד עֲלֵיכֶם מִמָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמְרוּ לוֹ מָה הוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמַר הַגַּבְהוּת (ס״א החונף) וְהַגַּאֲוָה כמ״ש הַכָּתוּב (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב:

המדרגה הרביעית, והיא הראויה לרוב בני אדם היא הנקראת סלסול או נקיות הדעת, וענינה הוא להיות דעת האדם זכה ונקיה, ושלא למכור את נפשו לצמיתות לאמה ולשפחה נחרפת למדות הפחותות ולדברים המגונים, וזה מן הראוי לרוב בני אדם, שלא יגיע שפלות האדם כל כך עד שיביאהו שפלותו שלא להקפיד על עצמו בעשיתו פחיתויות ומדות נמאסות... שלא יקרא בהנזרו מהם גאה ולא משתרר ולא יקר רוח, אבל יקרא לו מסולסל או נקי הדעת, והוא אמרם ז"ל בגמרא דסנהדרין כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין...

כְּגוֹן הַמִּתְגָּאֶה בְּמַעֲשָׂיו, וּמִתְפָּאֵר וּמְיַפֶּה עַצְמוֹ תָּמִיד בִּגְנוּת שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹנוֹ. וְהָאִישׁ הַהוּא דּוֹמֶה לְמִי שֶׁמְּמַלֵּא חָבִית יַיִן מְשֻׁבָּח, וְיֵשׁ בְּתַחְתִּית הֶחָבִית נֶקֶב קָטָן – אֵין סָפֵק שֶׁיְּאַבֵּד כָּל הַיַּיִן הַמְשֻׁבָּח בַּנֶּקֶב הַקָּטָן אִם לֹא יִסְתֹּם אוֹתוֹ. כָּךְ הַמִּתְגָּאֶה הַזֶּה: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָלֵא תּוֹרָה, יְאַבֵּד הַכֹּל עַל יְדֵי הַמִּדָּה הָרָעָה הַזֹּאת אִם לֹא יָחוּשׁ לְתַקְּנָהּ.

בְּבֵאוּר מִדַּת הָעֲנָוָה וַחֲלָקֶיהָ הִנֵּה כְּבָר דִּבַּרְנוּ לְמַעְלָה מִגְּנוּת הַגַּאֲוָה, וּמִכְּלָלָהּ נִשְׁמָע שֶׁבַח הָעֲנָוָה, אַךְ עַתָּה נְבָאֵר יוֹתֵר בְּדֶרֶךְ עִקָּר, הָעֲנָוָה, וְתִתְבָּאֵר הַגַּאֲוָה מֵאֵלֶיהָ. הִנֵּה כְּלָל הָעֲנָוָה הֱיוֹת הָאָדָם בִּלְתִּי מַחְשִׁיב עַצְמוֹ מִשּׁוּם טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, וְזֶה הֵפֶךְ הַגַּאֲוָה מַמָּשׁ, וְהַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִזֶּה תִּהְיֶינָה הַהַפְכִּיּוֹת שֶׁל תּוֹלְדוֹת הַגַּאֲוָה. וּכְשֶׁנְּדַקְדֵּק נִמְצָא שֶׁתְּלוּיָה בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה, כִּי בִּתְחִלָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עָנָיו בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הָעֲנָוִים.

We already spoke earlier on the disgrace of arrogance, and by inference, we learned on the praiseworthiness of Humility. Let us now explain Humility in a more fundamental manner and arrogance will become clarified by itself. The general matter of Humility is for a person not to attribute importance to himself for any reason whatsoever. This is the exact opposite of arrogance and the effects that result from this are the opposite of those that result from arrogance. When we examine closely, we will find that Humility is dependent both on thought and deed. For at first, a person needs to become humble in his thoughts and only afterwards, can he conduct himself in the ways of the Humble.

הָרִאשׁוֹנָה - הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל הִיא מִדַּת הָעֲנָוָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּלוּיָה בַּכֶּתֶר שֶׁהֲרֵי הִיא מִדָּה עַל כָּל הַמִּדּוֹת וְאֵינָהּ מִתְעַלִּית וּמִתְגָּאָה לְמַעְלָה אָמְנָם יוֹרֶדֶת וּמִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה תָּדִיר, וְזֶה מִשְּׁנֵי טְעָמִים: הָאֶחָד שֶׁהוּא בּוֹשׁ לְהִסְתַּכֵּל בְּסִבָּתוֹ אֶלָּא מַאֲצִילוֹ מַבִּיט בּוֹ תָּמִיד לְהֵטִיבוֹ וְהוּא מַבִּיט בַּתַּחְתּוֹנִים. כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּבוֹשׁ מִלְּהִסְתַּכֵּל לְצַד מַעְלָה לְהִתְגָּאוֹת אֶלָּא תָּדִיר יִסְתַּכֵּל לְצַד מַטָּה לְהַפְחִית עַצְמוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל.

הִנֵּה כְּלָל עִנְיַן הַגַּאֲוָה הוּא זֶה, שֶׁהָאָדָם מַחְשִׁיב עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ, וּבִלְבָבוֹ יְדַמֶּה כִּי לוֹ נָאוָה תְּהִלָּה. וְאָמְנָם, זֶה יָכוֹל לִמָּשֵׁךְ מִסְּבָרוֹת רַבּוֹת מִתְחַלְּפוֹת, כִּי יֵשׁ מִי שֶׁיַּחֲשִׁיב עַצְמוֹ בַּעַל שֵׂכֶל, וְיֵשׁ מִי שֶׁיַּחֲשִׁיב עַצְמוֹ נָאֶה, וְיֵשׁ שֶׁיַּחֲשִׁיב עַצְמוֹ נִכְבָּד, וְיֵשׁ שֶׁיַּחֲשִׁיב עַצְמוֹ גָּדוֹל, וְיֵשׁ שֶׁיַּחֲשִׁיב עַצְמוֹ חָכָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כָּל אֶחָד מִן הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם אִם יַחְשֹׁב הָאָדָם שֶׁיֶּשְׁנָהּ בּוֹ, הֲרֵי הוּא מְסֻכָּן מִיָּד לִפֹּל בְּשַׁחַת זֶה שֶׁל גַּאֲוָה. וְעַל כֻּלָּם נֶאֱמַר (משלי טז): תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, וּמִכּוּלָּם צָרִיךְ שֶׁיִּנָּקֶה הָרוֹצֶה בְּמִדַּת הַנְּקִיּוּת, וְיֵדַע וְיָבִין כִּי אֵין הַגַּאֲוָה אֶלָּא עִוָּרוֹן מַמָּשׁ אֲשֶׁר אֵין שֵׂכֶל הָאָדָם רוֹאֶה חֶסְרוֹנוֹתָיו וּמַכִּיר פְּחִיתוּתוֹ,

ARROGANCE: Generally, the matter of arrogance is that a man ascribes importance to himself on himself and imagines that he is worthy of praise. This could grow out of many different reasons. Some people consider themselves of high intelligence. Some consider themselves handsome. Some consider themselves important or great or wise. The general principle of the matter: if a person thinks he possesses any of the good things of the world, he is in immediate danger of falling in this pit of arrogance. On all of them it is written "a proud heart is an abomination to G-d" (Mishlei 16:5). One who wants to reach the trait of Cleanliness must cleanse himself of all of them. He must know and understand that arrogance is literally blindness whereby a man's intellect fails to see his own deficiencies and recognize his own lowliness.

וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו. כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם. אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל א' עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים. לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו ית' הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין ג״כ בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם. (וע' זוהר תרומה קס״ב ב' ואת המשכן תעשה גו'. הא הכא רזא דיחודא כו' עש״ה) אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' ית״ש. כמ״ש (ירמיה ז') היכל ה' היכל ה' המה. וכמאמרם ז״ל. ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו'

And this is the law of man—each person in Israel should not say in his heart/mind (heaven forefend): “what am I, what power do I have to effect anything in the world via my lowly actions?” Truthfully, one should understand and know and fix in his heart/mind’s thoughts, that every detail of his actions, speech and thoughts, in each instant and moment, are not for naught (heaven forefend). And how many are his actions and how great and exalted, that each one rises according to its root, to effect its result at the loftiest heights, in the worlds and highest levels of the heavenly lights [*]. For this reason, definitely the focal point of holiness and the Holy Temple, and the appearance in a particular place of the Sh’kheena, is man. For if he makes himself as holy as is possible by fulfilling all of the commandments (for they are also dependent on their upper roots, in the components of the organs/limbs of the Stature, so to speak, of the entirety of all the worlds taken together, and refer to Zohar T’rooma 162b “and you shall make the Tabernacle… this is the secret of the unity…”,—refer there in depth), then he becomes the actual Holy Temple, and within him is YHV”H (blessed be He), as is written (Yirmiya 7:4):” They [emphatic—three times] are the abode of YHV”H. And as they (OBM) said: “and I will dwell within them”—it does not say “among them” but rather “within them.”

ענוה יתירה צריך האדם לנהוג בלימודו, שלא יתגאה בתורתו ח"ו, ויהיה עניו ויודה על האמת. גם לא יתבייש ללמוד מכל האדם ולקבל האמת ממי שאמרו, ועל דבר שאינו יודע לא יתבייש לשאול אפי' מהקטן ממנו, ק"ו מהגדול. אמר החכם, שאלת החכם חצי חכמה:

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him. Behold, this is a ‎trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to ‎withhold one’s goodness from the recipient.‎

ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו התרי"ג איברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם יקיימו או יתבטלו התורה והמצות שהם תרי"ג מארבע אותיות הוי"ה כנזכר לעיל. והמקיימן הם נפש השכלית הכלולה מארבעה היסודות רוחנים אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא. והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות הטובות וכן בהפכם:

וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ. וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְהִנֵּה, כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ כַּכָּתוּב, בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ, הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ.

For although he understands and contemplates in his mind on the greatness of G–d, this is not apprehended and implanted in his mind to a degree that would enable him to prevail over the coarseness of the heart because of [the nature of] this coarseness and crassness, the cause being the arrogance of the kelipah, which exalts itself above the light of the holiness of the divine soul, obscuring and darkening the light thereof. Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. The longer he will reflect on these matters in his thoughts, delving deeply also into books, in order to break down his heart within him and render himself shamed and despised in his own eyes, as is written in the Scriptures, so utterly despised that he despises his very life—the more he despises and degrades thereby the sitra achara, casting it down to the ground and humbling it from its haughtiness and pride and self-exaltation, wherewith it exalts itself over the light of the holiness of the divine soul, obscuring its effulgence.

עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״. כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״.

This also a person must resolve in his heart to fulfill the instruction of our Rabbis, of blessed memory, “And be humble of spirit before every person.” This you must be in true sincerity, in the presence of any individual, even in the presence of the most worthless of worthless men. This accords with the instruction of our Sages, “Do not judge your fellow man until you have stood in his place.” For it is his “place” that causes him to sin, because his livelihood requires him to go to the market for the whole day and to be one of those who “sit at the [street] corners,” where his eyes behold all the temptations; the eye sees and the heart desires, and his evil nature is kindled like a baker’s red-hot oven, as is written in Hosea, “He burns like a flaming fire….”

ב וְאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה אֶלָּא עַל־יְדֵי תְּשׁוּבָה. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה – כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק, כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהֱוֵי, הַיְנוּ קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה, כְּאִילוּ עַדֲיִן לֹא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם, כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא, וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי.

במד' אדם כי יקריב הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי כו' זה אברהם כו' משה כו'. כי האדם כולל כל הברואים ולכן בידו לקרב הכל אל השורש. וכן הי' אדם הראשון קודם החטא שהי' מקרב כל הבריאה אליו ית"ש. אך אחר החטא ניטל זה הציור אדם שנקרא ע"ש כדמותינו. וע"ז כתיב וירדו בדגת הים כו'. ובמד' להיות רודה עליהם אם זכה. ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. כי באמת האדם שליט על הכל כמ"ש עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אך אם נמשך אחר היצה"ר נעשה עוד ירוד. ולכן כשבא אברהם ותיקן החטא חל עליו שם אדם כמ"ש האדם הגדול בענקים כו'. וכמו כן בנ"י בכלל שנאמר עליהם אדם אתם קרוין אדם. לפי שנעשו בני חורין ביציאת מצרים. וחל עליהם צורת אדם. לכן כי יקריב מכם. וכתיב התם לא דבר רק הוא מכם. הרמז כי אין שום דבר שאין לאיש ישראל בו חלק. הואיל והוא האדם כנ"ל. ולכן כתיב אדם כי יקריב מכם כו':

אין התורה כחכמות הטבע, שאותן אפשר ללמוד ולהבין ללא הכנות נפשיות מיוחדות, אלא התורה היא דבר אלוקים, ועל כן ללא הכנות מתאימות אי אפשר לקולטה כראוי במוח ובלב. ההכנות הן המידות הטובות. אדם שאינו מתוקן במידותיו לא יוכל להבין כראוי את תורת ה'. אגב, אחד ההסברים לכך שמכל האומות, דווקא עם ישראל נבחר לקבלת התורה, הוא העובדה המובאת בתלמוד (יבמות עט, א): "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים". המידות הללו הן התשתית לקבלת התורה. ומכל המידות הרעות, אשר כולן מעכבות ופוגעות בלימוד, אין מידה מזיקה כמידת הגאווה. ודברי תורה נמשלו למים, שנאמר (ישעיה נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", ללמדנו שהיא נותנת חיים לעולם כמים, ולומר לנו, שכשם שהמים נוזלים וזוחלים למקום נמוך, כך התורה אינה נקלטת במוחם של גסי הרוח וגאוותנים. אלא רק מי שהוא עניו וצנוע יכול לקלוט את התורה האלוקית (תענית ז, א).

דרש רבא בריה דרב עילאי, מ"ד "ויאמר ד' יען כי גבהו בנות ציון", שהיו מהלכות בקומה זקופה. בתוכיותו של האדם מושקף לו כל עולמו, וכאשר בעולם הכללי הנה אנו מוצאים את הכחות מחולקים לטוב ולרע, והרע אמנם ראוי להיות במציאות, אלא שהוא צריך להיות כפוף אל הטוב, כן בקומת האדם הכוללת את כל הוייתו, צריך שידע שיש בו כחות כאלה שלא הרחבתם והתמתחותם יפעלו לטובה, כ"א הגבלתם וצמצומם. ואז יבנה האדם בהדר שלמותו והחברה הכללית תעמוד בשלמות כללותה, כי אחרי ההכרה בצד הגרעון שיש בעצמו, יהיה נשקף אותו הצד של הטוב שיש בזולתו, כדי שעל ידו יוכל להיות החסרון העצמי נשלם. הידיעה שיש בכללות הכח המתפשט על כללות הגויה חלקים כאלה שצמצומם הוא טוב וראוי, מנמיכה את הקומה מעט עד שמונעת אותה מזקיפה של גאוה דוקרת את זולתו.