The Obligation to Ascend to Eretz Yisrael

וְיָרַשְׁתָּ אוֹתָם וְיָשַׁבְתָּ, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה וְרַבִּי מַתְיָה בֶן חָרָשׁ וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹנָתָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ וְהִגִּיעוּ לִפְלַטְנוֹם, וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה (דברים יא לא): ״וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״. אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִנְצִיבִים אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, וְהִגִּיעוּ לְצַיְדָן וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה (דברים יא לא): ״וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים״. אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! חָזְרוּ וּבָאוּ לָהֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

2. “And you shall disinherit them and settle in their land” (Dt.12:29). The story is told: R. Judah b. Betyra and R. Matya b. Heresh, R. Hananiah b. Ahi, R. Joshua, and R. Jonathan, were leaving [to journey beyond] the Land. When they reached Poltos, they recalled the Land of Israel. They lifted up their eyes and their tears flowed. They tore their garments, and recited this verse: “And you shall dispossess them and settle there, and take care to preserve all these laws” (Dt.11:31-32). They said: settling the Land of Israel outweighs all the commandments of the Torah! The story is told: R. Elazar b. Shammua and R. Yohanan the Sandler, were going to Nisibis, to the home of R. Judah b. Betyra, to learn Torah from him. When they reached Sidon, they recalled the Land of Israel. They lifted up their eyes and their tears flowed. They tore their garments, and recited this verse: “And you shall dispossess them and settle there and take care to preserve all these laws” (Dt.11:31-32). They said: settling the Land of Israel outweighs all the commandments of the Torah! So they turned around and returned to the Land of Israel.

וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם – לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. בְּשַׁבָּת סָלְקָא דַעְתָּךְ?! כִּדְאָמַר רָבָא: אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה; הָכָא נָמֵי אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. וְאַף עַל גַּב דַּאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – לָא גְּזוּר רַבָּנַן.

The baraita further teaches: And one who purchases a field in Syria is like one who purchases a field in the outskirts of Jerusalem. The Gemara asks: With regard to which halakha was this stated? What practical ruling is taught by this statement? Rav Sheshet says: This serves to say that one writes a bill of sale [ono] for this purchase, and one may write a bill of sale even on Shabbat. The Gemara asks: Can it enter your mind that one may write this bill of sale on Shabbat? Writing on Shabbat is a prohibited labor for which one is liable to receive court-imposed capital punishment. The Gemara explains: This is as Rava says with regard to a similar issue, that one tells a gentile that he should do it, and he does so. Here too, it is referring to a situation where one tells a gentile that he should write a bill of sale, and he does so. And even though the halakha generally is that telling a gentile to perform an action that is prohibited for a Jew on Shabbat violates a rabbinic decree, since the Sages prohibited instructing a gentile to perform prohibited labor on behalf of a Jew on Shabbat, here the Sages did not impose this decree, due to the mitzva of settling Eretz Yisrael.

אתה מוצא שאין ישראל עומדים בעולם אלא בזכות המצות שהם עושים בארץ אמר בלעם מי מנה עפר יעקב (במדבר כ"ג י') מי יכול למנות מצות שישראל עושים [בעפר] זורע ומקיים לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ"ב ט') וחורש בשור ומקיים לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (שם שם י') העמיד הכרי נותן תרומה כך מי יכול למנות מצות שישראל עושים בעפר לפיכך הם מתרבים בארץ כך הוא אומר למען תחזקו ובאתם ורביתם וירשתם את הארץ (שם י"א ח') שאפילו ישראל באים לידי (חסרון) [סרחון] והקב"ה כועס עליהם ומביא עליהם מרדות והם באים לידי חיסרון אלא חוזרים ומתרבים כן אתה מוצא בימי דוד שמנה יואב את ישראל והלך מהם שבעים [אלף] איש וחזרו ורבו בימי שלמה יותר ממה שהיו מניין ממה שהשלים הנביא יהודה וישראל [רבים] כחול [אשר] על שפת הים לרוב:

אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ"ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ.

אֵין הַמֶּלֶךְ נִלְחָם תְּחִלָּה אֶלָּא מִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְאֵי זוֹ הִיא מִלְחֶמֶת מִצְוָה זוֹ מִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִים. וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. וְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָר שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ נִלְחָם בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְהִיא הַמִּלְחָמָה שֶׁנִּלְחָם עִם שְׁאָר הָעַמִּים כְּדֵי לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּלְהַרְבּוֹת בִּגְדֻלָּתוֹ וְשִׁמְעוֹ:

הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם:

מִי שֶׁלָּקַח עִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכוֹפִין בְּנֵי בִּקְעָה זֶה אֶת זֶה לַעֲשׂוֹת בֵּינֵיהֶם חָרִיץ וּבֶן חָרִיץ:

וְכֵן הַדָּבָר ג"כ בְּכַדּוּר הָאָרֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֵלֶק נִבְחָר מִן הַכֹּל, וְיָדַע הַשֵּׁם כִּי הַמֻּבְחָר שֶׁבָּהּ הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה רְצוֹנוֹ לְהוֹשִׁיב בָּהּ מִבְחַר מִין הָאָדָם, גַּם בְּאוֹתוֹ הַטּוֹב שֶׁבּוֹ הוּא יְרוּשָׁלַיִם, וע"כ נִבְחֲרָה לִהְיוֹת מִשְׁכַּן הַתּוֹרָה וּמְקוֹם הָעֲבוֹדָה, וּמִמֶּנָּה יִתְבָּרֵךְ כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ כִּי שָׁם צִוָּה י"י אֶת הַבְּרָכָה.

בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו כותים ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע לנוה הטוב ואפי' ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל: אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם): אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם:

What is this talking about? When going from outside the land to outside the land, or from the land of Israel to the land of Israel. But from outside the land to the land of Israel, they force her to go up even if it is from a nice lodging to poor lodgings, even if it is to a place that has mostly Jews to a place that has mostly non-Jews. They do not take her from the land of Israel to outside the land even if it is from poor lodgings to nice lodgings and even if it is from a place that has mostly non-Jews to a place that has mostly Jews. If he proposes to ascend to Eretz Yisrael and she does not want to, he must divorce her without her dower. Rem"a: But she keeps her milog assets, and takes extant tzon barzel assets; if they are no longer extant, then if he ruined them, he need not repay the tzon barzel assets, but must pay the milog assets. If they were stolen or lost, she has no claim on the milog assets, but he must repay the tzon barzel assets (Mordechai at the end of Ketubot, citing Maharam). Her forfeiture of the dower applies only as long ashe remains in Eretz Yisrael. However, if he returns to settle in the Diaspora after a a few years, he must pay the dower to her or her inheritors (ibid.). If she proposes ascending [to Eretz Yisrael] and he does not want to, he must divorce her and give her dower. The same applies for anyplace in Eretz Yisrael to Jerusalem. Anyone may initiate ascent to Eretz Yisrael, and no one may compel departure; anyone may initiate ascent to Jerusalem, and no one may compel departure.

(טו) מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא׳ וירשתה וישבת בה ואז״ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא״י ודר בח״ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב״י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא״י לח״ל שנאי׳ ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר׳ יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח״ל מה עלתה לה אמר ריב״ק ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע״כ מתרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:

אֶלָּא אִם כֵּן הוֹלְכִים לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז אִם נִזְדַּמְּנָה לָהֶם שַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מֻתָּרִים לָצֵאת. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִסְחוֹרָה וְלֹא כְּדֵי לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן דְּבַר מִצְוָה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: "כָּל הַמְהַלֵּךְ ד' אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא".

וכתב רמב"ן במנין תרי"ג מצות: ישיבת ארץ ישראל, כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה זו.

(כח) והעולה לארץ ישראל - י"א דה"ד כדי להתיישב בה וי"א דאפילו ע"מ להחזיר דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה ובפרט לפי מה שהקיל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי דגם זה הוא בכלל דבר מצוה:

והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא"י וירושלי' כופי' אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה ר"ל אדרבא לדברי ר"ח כהן שבתוס' שלהי כתובות משמע אי לא מצות נוהגות היה יותר ראוי' לעלות ומהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ח שהביא הדרת גאונו כ' להדי' שהטע' משו' תוספ' קדושתה ולא משום מצות הנוהגות ודלא כמשמע מתשב"ץ הנ"ל ותשב"ץ גופי' רפי' בידי' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדש' לע"ל ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בז"הז אי חייב כרת הנכנס לתוכו והארכתי במ"א בדברי מג"א סוף הלכות ט"ב בזה ואין כאן מקומו כלל כי אין אנו עוסקים אם מצות נוהגי' או לא או אם טמא מותר לכנס שם או לא רק בקדוש' עליונה שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהי' היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה וביבמות וי"ו ע"ב דמורא מקדש בז"הז מדאתקש לשבת מה שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם תלי' היקשא זה בפלוגתא דקידשה לע"ל או לא והדר"ג גילה סוד דבעל חס"ל מעין ג' נהר ג' (ומשלנו הוא) דמבואר דחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל א"י וקצר למעלה נגד ירושליס וב"המק ובשעת חורבן נסתם לגמרי ושוב אחר החורבן נפתח אבל נקצר פיו שלמט' אבל פיו שלמעלה ושער השמים לא יסתום חלילה שהוא שפע אלהי שבמקום מקדש וירושלי' והיינו דכ' מהרי"ק שהבאתי בתשובתי הקדומה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ומ"ש חס"ל בנהר י"ג שם במעלת צפת נגד כל ערי א"י היינו חוץ מירושלי' וחליל' להעלות על הדע' שקדוש' שום עיר יותר מירושלים וא"כ מי שפגע בצפת יקרע ושוב פוגע בירושלים לא יחזור ויקרע ובהיפך קיי"ל אם פגע בירושלים תחלה וכו' כמבואר בש"ס מ"ק ורמב"ם וש"ע סוף ה' ט"ב ויש לפקפק דבזמן שב"המק הי' קיים היה ירושלים עדיף וקורעים על בטול אותו העדיפות ועכשיו צפת עדיפא אבל חלילה לומר כן ואיך יצויר שצפת הוא גבוה מירושלים ואוירא טוב מירושלים כמ"ש בס' חס"ל הנ"ל וקרא כתיב וקמת ועלית אל המקום ופירש"י מכאן שגבוה ב"המק מכל א"י ובחי תורה שלי בארתי שלכאורה יפלא לאמור מכאן שגבוה מה לשון מכאן נחזי אנן והוא דבר הנראה לעין ונמדד בקנה ועוד שהאמת אינו כן והוא מבואר לבקי קצת במפת העולם ועוד רש"י פי' כן בפסוק כטל חרמון שיורד על הררי ציון שחרמון גבוה והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך ובכל מקום שעומד שם רואה שמים שעל ראשו גבוהי' וסמוך לאופק נמוכים ככיפה והבא ממקום האופק נדמה לו כעולה מתחתית עומק בור ולא שייך גבוה ונמוך אך נחזי אנן אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה א' שממנה שתיית הכדור ההוא ונתרחב משם והתפשט ונעשה עגול כמות שהוא וכל הפיות אליו פונים וממנו יונקים יניקת חיותם והוא המרכז האמתי של הכדור ואז בלי ספק מכל צד שפונים אליו נקרא עלייה לא עלייה במעלה וגדולה המקום לבד אלא עלייה ממש כמי שעומד במקומו ורואה האופק שסביביו ירוד ועמוק וכן בהיפך כיון שכל הפיות אליו פונים א"כ הכל עמוק ממנו ועולים אליו כיון שהעולם כדורית והיינו דאמרי' בספרי הנ"ל וקמת ועלית וקשה לו ומאי פסקא הלא אפשר שהזקן ממרא וב"ד יושבים בהר חרמון שמשם יורדים לירושלים ולא עולים אלא מכאן שב"המק גבוה מכל א"י שהוא משתיתו של עולם מתחלת יצירה והוא מרכז ונקודה האמצעי שבכדור וא"כ כל הבאים לשם עולים ולא יורדים כנלע"ד מ"מ א"א לומר כן על מקום אחר או על צפת ויעקב אע"ה אמר זה שער השמים ואין ב' שערים ומ"ש הד"ג מאי דמייתי בתנחומא אירושלים והיה עיני ולבי שם כל הימים א"כ בכללו' א"י נמי נאמר ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה יפה כ' אבל אני בעו"ה לא זכיתי להבין בנגלות גם כי בהנסתרות לה' אלקינו אבל כמדומה לי שמעתי דיש חילוק בין חיבור עין עם לב דהיינו עיני ולבי שם ובין עין לחוד דכתיב עיני ה' אלקיך שם ועוד חילוק בין עיני דהתם שהוא ב"ד של מעלה של שבעים שהם כנפי השכינה ובין עיני ולבי לשון השגחת עצמו בלי כנפים ושעלזה נאמר ולא יכנף עוד מוריך כך שמעתי מאז ולא אבין אולי בזה יתורץ ק' דמר ניהו רבה: -

והעולה לא"י. ודוק' ע"ד להתיישב וי"א אפי' ע"מ להחזיר כיון דאפי' מהלך ד"א בא"י מצוה היא (כ"ה): יכול ללכת וכו'. ואם מתיירא להתעכב במדבר שמא יפגעו בו לסטים ויגזלו ממנו הבהמ' ולא יוכל ללכת ברגליו או אם יקחו ממונו לא יוכל לחיות עוד או אם יקחו מלבושיו בזמן הקור במעט ימות בקרירות כל א' מאלו מקרי פ"נ ומותר לילך עמה' (רמ"ג סימן ק"ט):

ולפי שבכאן נתעורר אברהם למצוה לעלות לארץ ישראל והלכו עד חרן ונתעכבו שם כדכתיב וישבו שם. לזה אמר לו השם לך לך ואל תעמוד על הפרק כי אחר שהתחלת במצוה אומרים לו גמור.

וישבתם לבטח בארצכם - שרצון הקב"ה שישבו תמיד בארץ ישראל ויעבדו את ה'.

ויש להתבונן עוד בשינוי הסדר שבין אאע"ה לבין בניו אחריו, באאע"ה הי' הסדר, א"י, מילה, ושבת, שהרי בראשונה נצטוה על א"י ואח"כ על המילה ואח"כ מצינו בו שמירת שבת כנ"ל, ובזרעו אחריו הסדר להיפוך ראשונה הוא שבת שאין שבעת ימים קודם המילה בלי שבת, ובמדרש טעם למילה בשמיני כדי שיעבור עליו שבת אחת, ואח"כ מילה, ואח"כ כשיגדיל ויהי' דעתו על א"י כנ"ל, כי אף הנולדים בא"י נראה שאז נשלם מצוות ישיבת א"י אם דעתו לכך

"And you shall inhabit the land and dwell therein" (Num. 33:53) is not simply a prognostication or blessing; it is a mizvah, a commandment constituting a religious obligation. Indeed, the very first question to be raised is whether or not settlement of the Land of Israel constitutes a binding imperative upon a people exiled from their land. But does this commandment retain its binding force throughout the epoch following the destruction of the Temple and subsequent exile? Chief among the authorities who maintain that the commandment to reside in Israel remains in force throughout the period of the dispersion is Nachmanides.

ביום ה' באייר חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, זכה עם ישראל לקיים את מצוות ישוב הארץ. ואף שגם לפני כן כל יהודי ויהודי שהתגורר בארץ ישראל קיים מצווה בישיבתו, ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". מכל מקום עיקר המצווה היא לכלל ישראל, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, והמצווה על כל יחיד לגור בארץ היא ענף מהמצווה הכללית המוטלת על כלל ישראל. וזהו שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". 'הורשתם' הכוונה כיבוש וריבונות, 'וישבתם' הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר (דברים יא, לא): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד). מצווה זו מוטלת על עם ישראל בכל הדורות, אלא שבמשך תקופה ארוכה היינו אנוסים ולא היתה ידינו תקיפה לקיים את המצווה, שלא היה לנו צבא וכלי נשק לכבוש את ארצנו וליישבה. בחסדי ה' על עמו, בדורות האחרונים החלה הרוח הלאומית להתעורר, יהודים הלכו ונתקבצו לארץ, נטעו בה עצים, פיתחו את כלכלתה, התארגנו והקימו כח מגן, נאבקו בשלטון הזר, וכך כאשר המנדט הבריטי הסתיים יכלו נציגי הציבור שלנו להכריז על הקמת מדינת ישראל. מאז עם ישראל התחיל לקיים את מצוות ישוב הארץ. אמנם עדיין לא כל הארץ בידינו, ועדיין אנו תלויים במידה מסוימת באומות העולם, אבל חזרנו לקיומה הממשי של מצוות ישוב הארץ.

When the State of Israel was established, on the fifth of Iyar in 5708 (1948), the Jewish people fulfilled the mitzva of settling Eretz Yisrael (the land of Israel). It is true that even prior to the establishment of the state, any Jew who lived in Eretz Yisrael fulfilled this mitzva, and the Sages even said: One should always dwell in Eretz Yisrael, even in a city inhabited mostly by idolaters, and he should not dwell outside the land, even in a city inhabited mostly by Jews, for anyone who dwells in Eretz Yisrael is like one who has a God, and anyone who dwells outside the land is like one who has no God. (Ketubot 110b) However, the primary mitzva is for the Jewish people collectively to have sovereignty over Eretz Yisrael. The mitzva for every Jew to dwell in Eretz Yisrael is an offshoot of the collective mitzva that is incumbent upon the Jewish people. This is the meaning of the verse, “You shall take possession of the Land and settle in it, for I have assigned the land to you to possess” (Bamidbar 33:53). “You shall take possession” denotes conquest and sovereignty, while “and settle in it” implies inhabiting the land to prevent it from being desolate. Similarly, the Torah states, “you shall possess it and settle in it” (Devarim 11:31). Accordingly, Ramban defines the mitzva as follows: “We were commanded to take possession of the land that God, may He be exalted, gave to our fathers, Avraham, Yitzḥak, and Yaakov; and we must not leave it in the hands of any other nation or let it remain desolate” (Addendum to Rambam’s Sefer Ha-mitzvot, Positive Commandment 4). This mitzva is incumbent upon the Jewish people in every generation. For a long time, however, we lacked power and were thus forced to neglect this mitzva. We did not have a military or weapons with which to conquer and settle our land. In recent generations, God showed kindness to His people and a national spirit began to stir. Jews went forth and assembled in Eretz Yisrael. They planted trees, developed the country’s economy, organized a defense force, and resisted foreign rule, so that when the British Mandate ended, our public representatives were able to declare the establishment of the State of Israel. On that day, the Jewish people began fulfilling the mitzva of settling Eretz Yisrael. While it is true that we are not yet in control of the entire Eretz Yisrael, and we are still somewhat dependent on the nations of the world, we are actually fulfilling the mitzva of settling Eretz Yisrael once again.

With the establishment of Medinat Yisrael, the obligation to make aliyah has become magnified in two aspects. First, the barrier and obstacles of the danger to make aliyah have been removed, and [so has] the obstacle of the inability to earn a living in Israel to the extent of suffering to the point of starvation, G-d forbid. With the removal of these barriers, the halachic exemptions that poskim offer from the obligation to move to Israel are eliminated.

"והעולה לארץ ישראל וכו'. ודוקא על דעת להתיישב, ויש אומרים אפילו על מנת לחזור כיון דאפילו מהלך ארבע אמות בארץ ישראל מצוה היא. והאליה רבה אות י"ג כתב דגם לסברא ראשונה להתיישב לאו דוקא אלא דהעלייה בעצמה מצוה היא יעו"ש. ומיהו עיין פתח הדביר אות י"ג מה שהאריך בזה והביא פלוגתא באינו עולה להתיישב שם אי חשיבא מצוה, וכתב שדעת הרמב"ם ז"ל מן הסוברים דעולה שלא להתיישב נמי חשיבא מצוה משום כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא יעו"ש.

ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית.